אור ברסלב
תרומת יד סימן מו

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן מו

סימן מה

בו יתבאר טעם מחלוקת הרא"ש עם הגאונים והרמב"ן לענין מפקיד חמצו אצל אחר אם הנפקד מקנה לו מקום להמפקיד על חמצו או לאו:

ברם דלפמש"כ בסי' הקודמים דבחמץ דגלי קרא לא ימצא בבתיכם דאזלי' לגבי ב"י בתר מי שהוא מצוי בידו לכ"ע שכירות קניא ומש"ה כל שיש להמפקיד מקום בשאלה או שכירות בבית הנפקד מפקיד לעולם עובר בב"י בין שהמקום מיוחד בשאלה ושכירות להמפקיד לבדו בין שהמקום הוא בשותפת להמפקיד ולהנפקד דאכתי בחמץ דכ"ר בבתיכם לשון רבים גם בבית השותפי' נמי קרי' גבי בבתיכם ולענין עבירות הנפקד בב"י כשקבל עליו אחריות דלא מפטר משום ליתי' דחמץ שאינו שלו וצריכי' אנו לפוטרו משום ליתי' דבית דלא קרי' גבי' לא ימצא בבתיכם מפני שהוא קנוי בשאלה או שכירות להמפקיד ואינו מצוי בידו בזה אנו צריכים שיהא הבית או, המקום לפי שי' ר"ת ושי' של רש"י מיוחדים להמפקיד ולא להנפקד ופלוגתת הרא"ש עם הגאונים והרמב"ן הוא בכל שומר אי מקנה המקום בביתו לבעלי הפקדון או דנהפוך הוא שמקבל הפקדון לביתו דידי' ומש"ה להגאונים והרמב"ן פטורים הבעלים מב"י ולהרא"ש חייבי' יש לנו לבאר טעם פלוגתתן בזה:

והנה לכאורה איכא למידק במאי דכתב הרא"ש דמש"ה המפקיד עובר בב"י משום דכל שומר מושיל או משכיר מקום בביתו על הפקדון שלו וקשה דבמאי קנה המפקיד את המקום בשאלה ובשכירות הא קיי"ל דכשם שהקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה ה"נ שכירות קרקע נקנית בכסף שטר וחזקה כדאי' בב"ק (דע"ט) ובב"מ (דצ"ט) וא"כ הכא במאי קני לה המפקיד את המקום בשאלה או בשכירות:

[איברא דכמו כן תקשה נמי אהא דיחד לו בית לפי פי' דר"ת דפטורא הוי משום ליתי' דבית דקני לה מפקיד בשכירות ואינה עוד ביתו דנפקד (וכן לפ"מ שכתבנו דגם פירושא דרש"י הכי הוי דמפטר משום ליתי' דבית שהבית או המקום קנוי בשאלה או שכירות להמפקיד) וקשה דבמאי קני לה מפקיד להאי דוכתא ודוחק לומר דבנעל איירי דקני לה בחזקה שהרי לא הוזכר זה בכל דברי הפוסקי' וגם לפי פי' בעל העיטור והרמב"ן בהא דחמצו של א"י עושה לו מחיצה באם קע"א איירי לא משמע כלל שאנו צריכי' שיעשה בו הא"י אחד מדרכי הקנין]

והנה בספר מח"א (ריש הלכות שכירות) עמד ע"ז והעלה מתוך כך דבשאלה ושכירות כ"ע מודו דגם אכילת פירות הוי חזקה כמו דס"ל להרמב"ם בכל קניני קרקע דגם אכילת פירות ותשמיש הוי חזקה ה"נ בשאלה ושכירות כ"ע מודו דתשמיש הוי חזקה ודמי להא דשביל של כרמים דאמרי' בב"ב (ד"ק) דכיון דלהילוכא עבידא קני לה בהכא ה"נ אם אין לו בגופה של קרקע כלום רק קנין לזמן לחוד להשתמש בה תשמיש הוי חזקה דידי' ומש"ה ה"נ במה שהכניס המפקיד את פקדונו לבית הנפקד הוי חזקת תשמיש וקני לה וכ"כ בספר קצה"ח (סי' קנ"ג ס"ק ג') עיי"ש שהעלה כן מצד הסברא ומכח האי ראי' דשביל של כרמים וכן מהא דס"ל להפוסקים דמהני חזקת שכנים לתשמישי' שהחזיק בה מטעם מחילה אעפ"י שאין שם קניני קרקע דכסף ושטר וחזקת נעל וגדר ופרץ אלא תקנת תשמיש לחוד א"ו דבדבר שאינו קונה לגופה של קרקע אלא לתשמיש לחוד כ"ע מודו דמהני חזקת תשמיש דהוי כמו אכילת פירות להרמב"ם. וא"כ תו א"ש הא דכל שומר קני להרא"ש מקום על פקדונו אעפ"י שלא החזיק ע"י נעל גדר ופרץ וכן ביחד לו ביתו אליבא דר"ת וכן בהא ביתא קמך לפירש"י עפ"י הדרך שפירשנו בסי' הקודמים וטעמא דכולהו הוי משום דכיון שאין קנינו בגוף הקרקע אלא לשכירות לחוד מהני חזקת תשמיש מה שהכניס הלה את חמצו בביתו של הנפקד וא"ש:

אבל לע"ד נראה דהתוס' לא ס"ל האי דינא שהעלו המח"א והקצה"ח דבשכירות קרקע לכ"ע קונה בחזקת תשמיש ואכילת פירות שהרי התוס' בב"ב (דפ"ה ע"ב) ד"ה כגון שהי' בעלה מוכר קלתות כתבו ז"ל וא"ת נהי דנותן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה כדאמרי' בהשואל כשם שהקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע וכו' ותי' הריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה כיון דיש לה רשות להניח קלתה שם קני לה קלתה דכליו של אדם קונים לו בכל מקום שיש לו רשות להניחם שם כמו גבי סימטא דאעפ"י שאין הסימטא קנוי מ"מ הכלי בעצמו קונה לו עכ"ל הרי דס"ל דגם שכירות קרקע נמי לא קני בחזקת תשמיש אלא בכסף ושטר או חזקה דנעל גדר ופרץ ומש"ה הוצרך הריב"א לומר דנהי דלא קני הלה המקום מיהו רשות יש לה בהכנסת קלתה לשם שהרי מ"מ השאילה המקום אלא שאין בה קנין ויכול המשאיל לחזור בו אבל כל זמן שלא חזר בו פשיטא דיש לו רשות להשואל להשתמש שם. ומש"ה נהי דאין השואל יכול לקנות ע"י המקום גופי' כיון שאין לו בו קנין אבל ע"י כליו שהכניסם ברשות קונה שפיר כמו בסימטא דג"כ המקום אינו שלו וכיון שיש לו רשות להניח שם כליו קונה על ידם ומכ"ז מתברר דעתייהו דהתוס' דהמקום גופא לא קנה בשאלה ושכירות בלא חזקה גמורה דנעל גדר ופרץ ודלא כהמח"א והקצה"ח:

ברם דמדעתו דהרשב"ם שם יש ללמוד כדעתייהו דהמח"א והקצות החושן דבשאלה ושכירות קרקע קונה שפיר ע"י תשמיש לבד אעפ"י שלא עשה בה חזקה דנעל גדר ופרץ שהרי כתב שם לעיל בהך ברייתא ד"ד מדות במוכרים ז"ל ברשות הלה המופקדים אצלו שהפקיד שם המוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם או שישכור. וה"ה נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה ושכירות וכו' אלא תנא אורחא דמילתא קתני דסתם מוכר כשמוכר רוצה לפנות ביתו, הילכך קתני התם הגבהה והוצאה דאינו חפץ להשאיל ולא להשכיר רשותו וגבי נפקד שייך קבלה או שכירות דכי היכי שהי' נפקד של זה הראשון ה"נ ישמור פקדונו של זה השני ורבותא תני הכא קבלה ושכירות וכ"ש הגבהה וכו' עכ"ל עיי"ש ובתוס' שם ד"ה ד' מדות נחלקו עליו וכתבו ז"ל דאין נראה שתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדתנן בפרק חלון (דע"ט) דמזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידן כידו וכו' עיי"ש והנראה בדעתייהו דהתוס' שהם מפרשים עד שיקבל עליו דתני היינו שיאמר יזכה לו חצרי ללוקח ומש"ה קשה להו מהא דעירובין דמוכח משם שאין אדם יכול לזכות ע"י עצמו והה"נ ע"י חצרו דהוי כידו ולא ניחא להו לפרש שמשאיל לו חצרו וביתו להלוקח לקנות על ידו מדין חצר משום דא"כ קשה חצר בעצמו במאי קני לה בשאלה שיהא יכול לקנותו ע"י הפירות שהרי שאלה ושכירות קרקע אינו נקנה אלא בכסף שטר וחזקה וכמו שכתבו מפורש לקמן א"ו דמדין זכיי' קאתי' עלה היכי שהוא מופקד ביד אחר מפני שהבית הוא של נפקד כמו שהי'. לכן צריך או שיקבל עליו הנפקד דהיינו שיאמר שתזכה לו חצרו ללוקח ונמצא הלוקח זוכה ע"י הנפקד או שישכור את מקומו בכסף ויזכה ע"י עצמו מדין חצר ומש"ה קשה להו דברשות מוכר נהי דשכירות מקום משכח"ל שקונה מדין חצר אבל קבלה דהיינו מתורת זכיי' שהוא ע"י מוכר בעצמו שאומר יזכה לו חצרי ללוקח היכי משכח"ל דהא לא מהני לזכות שלו לאחרים ע"י עצמו ורשותו [ומה שכ' בתוס' דאין אדם מקנה רשותו נלע"ד אולי טעות הדפוס הוא וצריך להיות דאין אדם מקנה ע"י רשותו וכו' או יותר נכון דבר שהוא ברשותו ועי' לקמן שגם הרא"ש כתב לשון זה יצריך לפרשם כמו שכ' הפ"ח ודו"ק] אבל הרשב"ם מתבאר מדבריו דמפרש להאי דעד שיקבל עליו דתני גבי ברשות המופקדים אצלו שמיחד לו הנפקד רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם דהיינו ע"י קנין חצר שמשאילו הנפקד רשותו ללוקח שיקנה בתורת חצרו ע"י עצמו ומש"ה כשם שהוא קונה ע"י השאלת מקום דהנפקד בתורת חצר ה"נ קינה מהמוכר בעצמו כשהשאיל לו את מקום שהמקח שם שיקנה ע"י את המקח בתורת חצר מפני שהוא כחצרו ואינו זוכה כלל ע"י המוכר וכמו שהוא זוכה אם שכר את המקום בין מהנפקד בין מהמוכר ע"י קנין חצר דהוי דידי' בשכירות ואי תקשה במאי קנה לי' לוקח להאי דוכתא בשאלה הא שכירות קרקע בעי כסף או שטר או חזקה וא"כ התינח בשכירות מקום דאיכא קנין כסף אבל בשאלה במאי קני לי' בהא ס"ל להרשב"ם דקונה את המקום ע"י תשמיש הפירות והפירות ע"י המקום בקנין חצר וחצרה ופירותי' באים כאחד וכדאמרי' הכי בגיטין ר"פ הזורק (דע"ז) עיי"ש ולמדנו מדבריו דהלוקח קונה רשות הנפקד או של המוכר ע"י מה שהפירות הם שם וש"מ דלהרשב"ם קנין חזקה ע"י תשמיש סגי לן בשאלה ושכירות מקום וכמו שכ' המח"א והקצה"ח באופן דהאי דינא שהעלו המח"א והקצה"ח בשכירות קרקע דנקנית בחזקת תשמיש ולא בעי' נעל גדר ופרץ במחלוקת היא שנוי' בין הרשב"ם והתוס' ודברי הרא"ש שכתב לחייב המפקיד בב"י ע"י מה שהנפקד מקני לי' מקום בביתו בשאלה ושכירות. מטין כשי' הרשב"ם דקני למקומו בשאלה ושכירות ע"י תשמיש הפקדון ולפ"ז הי' אפשר לומר דלהגאונים והרמב"ן לית להו האי דינא וקיימו בשי' התוס' דאין המקום נקנה לו להמפקיד גם בשאלה ושכירות אלא בחזקת נעל וכו' ומש"ה אין המפקיד עובר עליו:

אבל לפ"ז יקשה עלינו הא דיחד לו בית דאין הנפקד עובר עליו לשי' ר"ת אעפ"י שקע"א משום דלא קרי' גבי' בבתיכם משום דקני להאי מקום בשאלה ושכירות בעל החמץ וקשה הא לא עביד בי' המפקיד קנין דנעל וכו' וביחוד מקום בעלמא במאי קני לי' והרי הרמב"ן אזיל בשי' ר"ת בזה וש"מ דס"ל ג"כ כפי שיטתו דהרשב"ם דקנין שכירות קרקע נקנה בתשמיש ומ"מ ס"ל דאם הפקיד חמצו בבית אחר אינו עובר עליו משום דלא קרי' מפקיד בבתיכם וגם הגאונים כפמשכ"ל בסי' הקודמים ס"ל ג"כ כשי' של ר"ת וגם לפי מה שדקדקנו ממה שהתנו קבלת אחריות דנפקד לפטורא דהמפקיד משום דדווקא בכה"ג אין השומר משאיל ומשכיר ביתו להמפקיד אלא נהפוך הוא שמקבל החמץ לרשותא דידי' אבל בלא קבל עליו שמירה ואחריות מודו דהמפקיד עובר עליו משום דקרי' גבי' בבתיכם מפני שהנפקד הקנה לו ביתו בשאלה ושכירות. וקשה ג"כ דאכתי במאי קני לה כיון שלא עשה בה חזקת דנעל וגדר ופרץ א"ו מוכח דגם אינהו ס"ל כשיטת הרשב"ם דלשכירות קרקע די חזקת תשמיש לחוד וכשי' המח"א והקצה"ח:

וכן קשה לאידך גיסא על הרא"ש שכתב לחייב המפקיד בב"י משום דהנפקד השאיל או השכיר לו ביתו ומוכח מינה דלדידי' שכירות קרקע נקנית בחזקת תשמיש ולא בעי' חזקת נעל וכו' וקשה דהא הרא"ש אזיל בשיטת התוס' דפליגי אהרשב"ם בהאי קנינא דברשות המופקדים אצלו שאינו ע"י קנין חצר דאקני לי' נפקד ללוקח כשי' של הרשב"ם אלא ע"י זכיי' שהנפקד זוכה עבור הלוקח ע"י חצרו דידי' שאומר תקנה לו חצרי ומש"ה מוכר בעצמו לא מצי להקנות ללוקח ע"י חצרו דידי' משום דאין אדם זוכה בשלו לאחרים ע"י עצמו כדמוכח מהא דעירובין פרק חלון וכשי' התוס' וכמו שנלמד מדבריו בב"ב פרק הספינה (סי' ט"ז) שכתבו ז"ל וכשאמר אדם יזכה כלי שלי לחבירו במקח שהוא לוקח מחבירו קונה חבירו דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים וכן ג' הפ"ח ונכון הוא] והיינו דתניא ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו כו' אלמא בקבלה לחוד זכתה חצרו ללוקח וברשות מוכר לא מהני קבלה כו' משום דמוכר לא מצי לאקנויי' חצרו ללוקח לזכות לו בנכסי המוכר אם לא בשכירות והקנין כדאשכחן בעובדא דר"ג דאמר ומקומו מושכר לו אבל בדיבור בעלמא לא הי' יכול להקנות לו המקום כדי לזכות במה שנתן לו ר"ג וה"נ אמר בפרק חלון גבי עירוב ומזכה לו ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים אלמא אינו יכול לזכות רשותו לאחר ע"י עצמו עכ"ל וכוונתו כמו שכתב הפילפלא חריפתא שם. דאל"ה יזכה העירוב ע"י רשותו והוא משום דבשלמא בשהוא מפקיד ברשות אחר נהי דגם אותו אחר לא מצי מקני רשותו להלוקח בדיבור בעלמא אלא בכסף שטר וחזקה. מיהו מזכה להלוקח ע"י עצמו שאומר יזכה לו חצירי להלוקח כמו שהוא יכול לזכות לו ע"י ידו דחצירו כידו אבל מוכר דע"י עצמו לא מצי לזכות להלוקח כדאמרי' לגבי עירוב שאינו יכול לזכות גם ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו וש"מ דע"י עצמו לא מצי לזכות בשלו לאחרים ואי אפשר להם שיקנו אלא ע"י מה שיקנו החצר תחלה וחצרו בדיבורא בעלמא לא קני כדמוכח הא דר"ג:

וכ"כ הטור (בסי' ר) בח"מ ז"ל יש עוד דבר שהמטלטלים נקני' בהם כגון שמונחים ברשותו דחצירו קונה לו וכו' ואם אין המקח ברשותו אלא ברשות אחרים אם הגביהו או שכר את המקום שמונח בו או שנתנו לו במתנה ובקנין או אפי' בדבור בעלמא קנהו דהשתא הוי ברשותו וחצרו קונה לו ופירש הרשב"ם דהה"נ אם הוא ברשות המוכר:

אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא כשהוא מונח ברשות אחר ואמר בעל החצר יזכה חצרי לפלוני במקח שקנה מפלוני קונה אפי' באמירה לחוד דחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים אבל אם הוא מונח ברשות המוכר ואמר יזכה חצרי ללוקח במקח שקנה ממני לא קנה לו שאין אדם יכול לזכות בשל עצמו לחבירו שלא ע"י אחרים אלא צריך שיגביה או ישכור המקום ויקנה לו בכסף או בשטר וחזקה עכ"ל והנה אעפ"י שתחילת דבריו לכאורה משמע דברשות המופקדים אצלו קונה אפי' בדיבור בעלמא ע"י קנין חצר לכ"ע ולא פליג עלי' דהרשב"ם אלא אם הוא ברשות מוכר אבל בסוף דבריו מה שהביא דברי הרא"ש דעתו נתפס דגם כשהוא ברשות אחר נמי אין הלוקח קונה בקנין חצר מפני שהנפקד מקנה את המקום ללוקח אלא מתורת זכי' שהוי כאומר לו הנפקד תזכה חצרי ללוקח וכמו שהוא זוכה ע"י עצמו וחצרו בידו ומש"ה הוא. דמחלק בין נפקד למוכר בעצמו משום דאדם יכול לזכות ע"י עצמו לאחרים בשל אחרים אבל לא בשל עצמו כדמוכח הא דעירובין פרק חלון אבל אילו היה הטעם משום קנין חצר אין טעם לחלק ביניהם שהרי אם קנה את החצר בא' מדרכי הקנין ששכירות קרקע ניקנה ע"י גם ממוכר עצמו נמי קנה עי"ז וכדמוכח הא דר"ג ואם לא קנה את החצר באחד מדרכי הקנין גם מאחר נמי לא קני את המקום ואיך יקנה ע"י מה שמונח בו א"ו ברור הדבר דלהרא"ש דקאי בשי' התוס' אי אפשר לקנות ע"י קנין חצר כל שלא עשה בהמקום א' מדרכי הקנין שקונים בהם שכירות קרקע בין כשהחצר הוא של מוכר בעצמו בין כשהוא של אחר אלא דכשהוא ברשות אחר אותו אחר יכול לזכות בעדו דלוקח מתורת זכי' כמו שהוא יכול לזכות ע"י עצמו וידו ותחילת דברי הטור שכתב דברשות המופקדי' אצלו זוכה הלוקח מתורת חצר אתי' לפי שי' הרשב"ם ולא כשי' הרא"ש וזה ברור. עכ"פ אנו למדים בשי' של הרא"ש דשכירות קרקע נמי אינו קונה אלא בכסף שטר וחזקה דנעל גדר ופרץ וא"כ תקשה לדידי' גופי' היאך מהני קנין שכירות קרקע לענין ב"י לחייב את המפקיד בכל גוונא ולפטור את הנפקד בשיחד לו בית שהרי במאי קני לה מפקיד להאי ביתא בשאלה או שכירות [וכ"כ תקשה על הרמב"ן במאי דקאי ג"כ בשי' של ר"ת בהא דיחד לו בית דאין הנפקד עובר עליו אעפ"י שקע"א משום דלא קרי' גבי' בבתיכם משום דהבית קנוי בשאלה או שכירות להמפקיד. וקשה במאי קני לי' מפקיד שהרי הרמב"ן נמי קאי בשי' התוס' דברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה לוקח אלא מטעם זכיי' דזכי לי' נפקד ע"י חצרו אבל הלוקח אינו קונה את החצר כיון שלא עשה בו א' מדרכי הקנין דכסף שטר וחזקה דנעל וכו' וכמו שהביא שם הב"י משמו עיי"ש):

והיה נראה לומר בזה דהרא"ש והרמב"ן ודאי ס"ל כסברת המח"א והקצה"ח דשכירות קרקע קני לה בחזקה דאכילת פירות או תשמיש והא דלא רצו לפרש קנין הלוקח היכי שהם ברשות הנפקד ע"י קנין חצר משום דגם חזקת תשמיש נמי לא עשו בהחצר של הנפקד עדין ואיך נקנו הפירות שבתוכו על ידו ומאי דכתבי' אליבי' דהרשב"ם דחצרו והפירות באי' כאחד וקונים זה ע"י זה לא ס"ל להרא"ש והרמב"ן האי סברא וכמו שכ' בקצות החושן (סי' קפ"ט) דהיכי דבין החצר ובין הפירות אינם שלו אמרי' דחצר אין כאן פירות אין כאן ומש"ה הוצרך ר"ג להקנות להם המקום ע"י קבלת שכר דווקא כדתנן בהאי מתני' דמ"ש וכן בגיטין (דע"ז) בגיטא דשכ"מ דאמר רבא לקניי' איהו להאי דוכתא ותיזל איהו ותיחד ותפתח דתנן נעל וכו' וכתבו בתוס' ד"ה מה בשם ר"י דהקנה לה המקום בשאלה ומ"מ בעי' חזקה דנעל וכו' משום דאי לא"ה אמרי' דחצר אין כאן וממילא גם גט אין כאן אבל היכי שהפירות הם של השוכר בעצמו קנה המקום ע"י תשמיש הפירות עיי"ש. אבל להרשב"ם צריך לומר דגם היכי דשניהם אינם שלו ובא לקנות שניהם כאחד נמי קנה זה ע"י זה החצר ע"י תשמיש הפירות והפירות ע"י קנין החצר משום דבכה"ג נמי אמרי' דשניהם באים כאחת והאי דר"ג שקבל שכר מהם היינו משום דרצה להקנות בקנין כסף דאלים טפי. אבל ה"ה נמי דמצי להקנות להם בשאלת המקום ויקנו ע"י הפירות והמקום כאחד ובגיטין הא דקאמר רבא תיזל איהו ותיחוד ותפתח היינו מקמי דקים לי' האי טעמא דגיטה וחצרה בא' כאחד כדמוכח בסוגיא שם אבל למסקנא אה"נ דקונה החצר ע"י הגט והגט ע"י החצר ובזה הוא שנחלקו עליו הרמב"ן והרא"ש וס"ל דכל כה"ג אינו קונה לא החצר ולא הפירות אבל במכניס השוכר פירותיו לחצר המושכר גם לדידהו נמי קני החצר ע"י תשמיש הפירות וכסברת המח"א והקצה"ח ואעפ"י שהתוס' נחלקו גם בזה וס"ל דגם במכניס חפציו לחצר השוכר נמי לא קני' ליה לחצר עד שיעשה בו חזקה דנעל וכו' ודלא כהמח"א והקצה"ח וכפ"מ שהוכחנו לעיל הרא"ש והרמב"ן ס"ל דקני שפיר ע"י תשמיש החצר וכן היא שי' דר"ת כדמוכח מהא דיחד לו בית כן הי' נראה לכאורה:

אבל ממה שכתב הרא"ש בב"ב שם (סי' ט"ו) לענין כליו של לוקח ברשות מוכר מתבאר דגם הוא קאי בשיטת התוס' גם בהא דאין כליו קוני' ללוקח את המקום בבית המוכר בשאלה כדי שיקנה על ידו גם הפירות ע"י קנין חצר משום דהמקום לא קני לה בודאי אם לא בכסף או שטר או חזקה דנעל וכו' אלא דמהני האי נתינת רשות דהמוכר ללוקח להכניס שם כליו כדי שיהא יכול להקנות ע"י כליו דקונים בכל מקום שיש לו רשות להניחם שם. והאי רשות הוי ע"י אמירה בעלמא דהמוכר משום שאעפ"י שאינו קונה את המקום לא ע"י אמירה של המוכר ולא ע"י תשמיש דכליו לשלא יהא יכול המוכר לחזור בו. ומש"ה אין הלוקח יכול ליקנות הפירות ע"י המקום אבל כיון שנתן לו רשות להכניס שם כליו וכל זמן שאינו חוזר בו הרי הם מונחים שם ברשות מש"ה כליו קונים לו כמו שקונים בסימטא מה"ט דיש לו רשות להניחם שם עייש"ה. במה שכתב דהיכי דא"ל מוכר זיל קני פשיטא לן דקני לוקח כדמסיק התם רב אשי דהיינו מימרא דרב ושמואל כליו כו' וכ' ע"ז ז"ל וכ"ת מאי איצטרך לאתוי' הא פשיטא דכליו של לוקח ברשות לוקח קנה וי"ל דהא קמ"ל דלא תימא דלא מהני האי שאלת מקום להיות קנוי ללוקח בדברים בעלמא שיקנה לו כליו דהשואל קרקע או שוכר מחבירו צריך לקנותו בכסף או בזקה כדאמר גבי עובדא דר"ג וזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ובפ' השואל קאמר כשם שקרקע נקנית כו' כך שכירות קרקע נקנית כו' קמ"ל דדיבור מהני הכא דודאי לענין שיקנה לו המקום בלא כלי כהך עובדא דר"ג בעי קניית מקום אבל לענין קניית הכלי בדיבור בעלמא שנתן לו רשות להניח שם כליו קני עכ"ל ומתבאר מזה שאינו קונה את המקום ע"י מה שמשתמש בו בכליו שנתן לו רשות להכניסם שם ומש"ה אינו יכול ליקנות בקנין חצר אלא ע"י קנין כליו דווקא והוא כשי' הריב"א שהביאו בתוס' שם ודלא כהמח"א והקצה"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לענין כ"י איך קונה המפקיד את המקום מהנפקד. בין לענין שיעבור עליו המפקיד בין שיפטור הנפקד עי"ז אם יחד לו בית:

ובאמת לא הי' הרא"ש מוכרח לומר כך דבדא"ל זיל קני' משאיל לי' מוכר דוכתי' ללוקח ומ"מ אינו קונה אלא ע"י כליו ולא ע"י המקום גופי' משום דלא עשה בו הלוקח א' מדרכי הקנין שקונים בם שכירות קרקע ובדיבורא בעלמא לא קני את המקום מיהו נתינת רשות הוי להניח שם כליו ומש"ה קני ע"י כליו שיש לו ללוקח רשות להניחם שם כמו בסימטא דיש לומר שפיר שאם היה משאיל לו המוכר המקום ללוקח היה קונה ע"י המקום גופי' ולא הי' צריך לסייען בקנין ע"י כליו. והמקום ודאי נקנה בתשמיש ע"י מה שמניח בו הלוקח את כליו וכסברת המח"א והקצה"ח אלא דהא דא"ל מוכר זיל קני לא הוי כלל שאלת מקום אעפ"י שנתן לו רשות ללוקח להכניס שם כליו ואעפ"י דמוכח מב"ק (דמ"ז) דכל מקום שמכניס ברשות אקנוי' אקני לי' דוכתא וכפ"מ שכתבנו לעיל בסי' הקודמים דאפי' להגאונים והרמב"ן דפליגי אהרא"ש בהא דס"ל דכל שומר נמי מקני לי' מקום למפקיד על פקדונו ולדידהו נהפוך הוא שאין השומר מקנה מקום בביתו על הפקדון אלא הוא מקבל הפקדון בביתא דידי':

מיהו היכי שאינו מקבל עליו לשמור אלא אמר לו הא ביתא קמך [או כל מכניס ברשות לרבי דאמר התם דאינו מקבל עליו שמירה] כ"ע מודי דאקני לי' דוכתא וכמש"כ התוס' שם ד"ה ואפי' ובב"מ (דמ"ט) ד"ה כל עיי"ש מיהו הא אמרי' התם בב"ק (דמ"ח) דלרבי דס"ל דבמכניס ברשות בסתמא לא קביל עלי' נטירותא מיהו אקנוי' אקני לו מקום בחצר וה"ל חצר השותפי' אבל אם א"ל כנוס שורך ושמרו לא מקני לי' מקום בחצר כלל עיי"ש באוקימתא דר"פ וא"כ יש לומר דבדא"ל מוכר ללוקח זיל קני נהי דנתינת רשות הוי להכניס שם כליו אבל מ"מ דוכתא לא אקני לי' בשאלה כלל וכיון דהלוקח בעצמו שם עם כליו לא עדיף מאילו א"ל כנוס כלים ושמרם שאעפ"י שנתן לו רשות מ"מ לא השאילו את המקום כלל ומש"ה דוקא ע"י כליו הוא דקונה הואיל ויש לו רשות להניחם שם אבל לא ע"י המקום הא אם הי' מקני לו מקום בביתו בשאלה אה"נ שלא היה צריך לקנין הכלים כלל משום שהיה קונה בקנין חצר ע"י המקום. והמקום בעצמו היה קונה ע"י הכנסת הכלים דה"ל חזקת תשמיש וכפמשכ"ל בשי' של הרשב"ם דקאי בודאי כפי סברת המח"א והקצה"ח וכן אנו צריכים לומר לפי שיטתו דהרמב"ם דס"ל דחזקת אכילת פירות נמי הוי חזקה אפי' היכי שקונה קנין גמור וכ"ש בקנין שאלה ושכירות קרקע:

דמ"מ אנו צריכי' הכא לקנין כליו דלוקח היכי דא"ל זיל קני משום דאין כאן שאלת מקום כלל אלא נתינת רשות לחוד וכמו בכנוס שורך ושמרו ודו"ק:

וכן בהך כולא אבעי' דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה לוקח או לאו ופי' בתוס' שם ד"ה כליו:

כדי שיקנה על ידם מה שמוכר לו עיי"ש. נראה ברור דזה אינו אלא לפי שיטתם שם בד"ה כגון דשאלת מקום אינו נקנה אלא בחזקה דנעל וכו' ומש"ה אפ"ת דמשאיל לי' המוכר מקום ללוקח על כליו מ"מ א"א לו ללוקח לקנות הפירות ע"י המקום בקנין חצר משום דמקום גופי' נמי לא קנה בלי חזקה ולא מהני האי השאלת מקום דמוכר אלא שיהא לו רשות ללוקח להניח שם כליו כמו בסימטא ויקנה ע"י כליו אבל לשיטת הרשב"ם דס"ל דשכירות מקום קונה בחזקת תשמיש א"כ אי תימא דמוכר משאיל לו מקום ללוקח על כליו ממילא קני לוקח להאי מקום בשאלה ע"י הכנסת כליו בחזקת תשמיש וקונה הפירות בקנין חצר וקנין כליו לא מבעי לי' כלל א"ו דהא פשיטא לן דמוכר אינו משאיל מקום ללוקח על כליו כלל כי מבע"ל אי יהיב מוכר רשות ללוקח להניח שם כליו בסתמא וה"ל כסימטא דקונה לוקח ע"י כליו משום שי"ל רשות להניחם שם א"ד לא יהיב לי' רשות כלל ע"ז ואעפ"י שלא מיחה בו כשהכניס כליו לתוכו נתינת רשות נמי לא הוי וה"ל כמו בר"ה דלא קנה לי' כליו והתוס' לא ירדו לחלק בין מכניס ברשות ובין משאיל לו מקום. ואחזו דכל מכניס ברשות ממילא משאיל לו נמי מקום על כליו ומ"מ לא קנה ע"י המקום הואיל ולא עשה בו קנין חזקה גמורה דנעל וכו' ומש"ה מבעי לן לקנות ע"י כליו דלוקח דוקא אבל לפי שי' הרשב"ם דס"ל דקנין שכירות קרקע הוי בחזקת תשמיש וכן פשיטא עפי לשי' הרמב"ם דגם קנין קרקע גמור מהני ג"כ חזקת תשמיש ואכילת פירות ע"כ צריכים אנו לומר דהשאלת מקום פשיטא לי' להש"ס דלא משאיל לי' מוכר ללוקח אכליו דא"כ הי' קונה ע"י המקום בקנין חצר אלא מבע"ל דילמא נהי דאינו משאיל לו המקום נתינת רשות מיהא הוי על כליו וכפמש"כ דלאו כל מי שנותן לו רשות להכניס שם כליו משאיל לו המקום שהרי בכנוס שורך שמרו קאמרי' להדיא בב"ק דאעפ"י שנתן לו רשות להכניס שורו מ"מ לא אקני' לי' מקום והיינו דקא מבע"ל בכליו של לוקח ברשות מוכר שהלוקח בא עם כליו בבית המוכר אי ה"ל ככנוס שורך ושמרו דנהי דלא מקני לי' רשותא בשאלה ברשות מיהא הכניס ומש"ה קני לי' כליו כמו בסימטא א"ד גם נתינת רשות אין כאן והוי כמו ר"ה דלא קנו לי' כליו כנלע"ד:

מיהו עוד אפשר לומר גם אם נימא בהא כשיטת התוס'. דאי חשבי' לי' כמכניס ברשות ממילא גם דוכתא משאיל לי' על כליו ולא הוי ככנוס שורך ושמרו אלא ככנוס שורך סתמא אליבי' דרבי דאמרי' דדוכתא נמי אקני לי' בביתו וחצרו מ"מ ניחא הא דמבעי לקנות ע"י כליו. ולא ע"י המקום לחוד בקנין חצר ואפי' לשי' הרשב"ם דשכירות קרקע קונה בחזקת תשמיש וכסברת המח"א והקצה"ח או גם לשי' הרמב"ם דכל קנין קרקע מהני בי' חזקה דאכילת פירות ותשמיש משום דהרי קאמרי' בב"ק שם (דמ"ח) בכנוס שורך דאקנוי' אקני לי' מקום בחצרו וה"ל חצר השותפין עיי"ש. והרי קיי"ל בב"ב שם (דפ"ד) דחצר השותפין אין קוני' זה מזה אלא ע"י כליו של אחד עיי"ש ומש"ה הוא דמבע"ל בכליו של לוקח ברשות מוכר אי משאיל לי' רשותא וה"ל בית השותפי' דקני לי' כליו או לא אקני לי' רשותא כלל ומש"ה בא"ל זיל קני פשיטא לן דאקני לי' רשותא בשאלה וה"ל חצר השותפין דכליו קונים לו. ולפ"ז כבר היה מקום לומר אפי' לפי שיטתו דהרשב"ם דברשות הלה המופקדים אצלו קונה הלוקח בקנון חצר שמקנה לו הנפקד ללוקח ולא בתורת זכי' כפמשכ"ל. דמ"מ ברשות מוכר לא קנה ע"י קנין זה. משום דה"ל בית השותפי' כדמוכח מהא דב"ק (שם) ומש"ה נהי דקונה מיני' דמוכר בבית אחר אבל בבית המוכר גופי' לא קנה משום דחצר השותפין אין קוני' זה מזה אבל מאחר לא מעכב מה דיש להנפקד שותפות בו וניחא הא דלא תני נמי גבי ברשות מוכר האי קנין דקבלה דהיינו שאלת מקום והרשב"ם לא ניחא לי' בהכי משום דאי בשאין המקום מיוחד ללוקח דה"ל חצר השותפין גם שכירות מקום נמי לא להני ובמתני' שם (דפ"ד) תנן ואם הי' פיקח שוכר את מקומו. וש"מ דשוכר לו מקום מיוחד לו לבדו שלא יהא להמוכר חלק בו. ובכה"ג שאלת מקום נמי מהני וא"כ ברייתא דתני גבי ברשות הלה המופקדי' אצלו עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו הה"נ דהו"מ למנקט הני גווני ברשות מוכר וכשיחד לו מקום לו לבדו דקני גם ממוכר א"ו צריך לומר דאורחא דמילתא נקט כדכ' הרשב"ם ודו"ק] באופן דאין קושיא כלל מהא דמבעי קנין הכלים אפ"ת דנותן לו רשות ללוקח להכניס בו כליו ואפ"ת דקונה ע"י תשמיש הכלים המקום בביתו דמוכר בשאלה בחזקה זו וכשי' המח"א והקצה"ח והרא"ש שכתב דהא דמבעי לן קנין כליו בדא"ל מוכר זיל קני ולא קני ע"י החצר בעצמו. משום דבדיבורא בעלמא לא קני המקום קושטא דמילתא נקט משום דס"ל להלכה כשי' התוס' דגם שכירות קרקע נמי לא קני בלא חזקה דנעל וכו' וחזקת תשמיש לא חשיב לה אלא דיבורא בעלמא וזה ברור:

עכ"פ נתבאר לנו דהרא"ש קאי בשיטת התוס' דגם שכירות קרקע אין נקנה אלא בכסף שטר וחזקה דנעל וכו' ולא חזקת תשמיש וא"כ קשה לדידי' במה שכתב דמש"ה מפקיד עובר בב"י משום דכל שומר מקני לי' דוכתא להבעלים על הפקדון בשאלה דאכתי במאי קנו לה בעלים להאי דוכתא וכ"כ קשה לפ"ז הא דיחד לו בית לפי שי' של ר"ת דבקע"א איירי ומ"מ פטור הנפקד מב"י הואיל והבית שכור להמפקיד דבמאי קני לה מפקיד להאי ביתא ובמאי פקע מיני' דהנפקד:

והנה אותה קושיא בעצמה תקשה בהא דב"ק (שם) דקאמר דבכנוס שורך אליבא דרבי אקנוי' אקני לי' מקום בחצרו וה"ל חצר השותפין ולא חצר הניזק וקשה ג"כ במאי קנה לה המכניס להאי דוכתא ולכאורה סיעתא מכאן לשי' הרשב"ם דשכירות קרקע נקנית בחזקת תשמיש בעלמא וכמו שכתבו המח"א והקצה"ח ותיובתא לשי' התוס' ודעימייהו דס"ל דגם שכירות קרקע בעי חזקת נעל וכו' ובבכורות (די"ח) אמתני' דמי שלא בכרה וילדה ב' זכרים ומת אחד מהם דפליגי בה ר"ט ור"ע קאמר לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן ר"ט סבר אקנוי' אקני לי' בחצרו וכו' וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה וכו' וכ' בתוס' שם ד"ה אקנוי' וכו' ואפי' בלא קנין קני דגמר ומשעבד נפשי' א"נ כמה פעמים הרועה פותח ונועל עיי"ש ולטעמייהו אזלי' דס"ל דגם שכירות קרקע ושאלה נמי בעי חזקה גמורה דנעל וכו' אבל לפי שיטת הרשב"ם א"צ לזה דגם בתשמיש בעלמא קונה את המקום בשאלה וחצרו ומתנתו באי' כאחד וכמו שכ' לענין רשות מוכר מיהו התוס' שלא הזכירו לא בפסחי' לענין הא דיחד לו בית ולא בב"ק לענין קרן בחצר השותפין דאיירי בנעל וכמו שכתבו בבכורות קשה:

והנראה לע"ד בזה דהתוס' והרא"ש מודו דקונה שאלת קרקע באמירה בעלמא אלא דהנותן יכול לחזור בו כל זמן שלא עשה בו השואל א' מדרכי הקנין דנעל וכו' ומש"ה לא מקרי חצרו שיקנה השואל על ידו מה שבו מתורת חצר כיון דאכתי ברשות המשאיל קאי לענין חזרה [ואפשר עוד דגם לענין לקנות מאחר מהני האי השאלת מקום אעפ"י שעדין קאי ברשות המשאיל לענין חזרה אלא דלענין לקנות מה שמונח בו מיני' דמשאיל גופי' לא מהני שהרי גם החצר עדין לא נפק מרשות המשאיל שבידו לחזור בכל עת ולפ"ז להתוס' גבי מרשות המופקדים אצלו מודו דיכול לקנות גם בתורת חצר וא"צ לבוא לטעם זכי' כמו שכת' הרא"ש] ומש"ה לענין בל יראה מהני שפיר שכירות או שאלת מקום בין לאפוקי מרשות נפקד בשקע"א ובין לאוקומי ברשות המפקיד בדיבורא בעלמא ואעפ"י שביד המשאיל או המשכי' לחזור בו בכל עת מיהו כל זמן שאינו חוזר בו לא קרי' בי' בבתיכם לגבי משכיר ומשאיל אלא לגבי שוכר ושואל וכמו דאמרי' למ"ד דבע"ח קונה משכון דאין הלוה עובר בב"י אעפ"י שבידו לפדותו בכל עת וה"נ לענין קרן ה"ל ג"כ קרן בחצר השותפין הואיל ועכשיו כל זמן בעה"ב חוזר בו יש לו להמכניס רשות בשאלה ושכירות מקום מיהת ה"ל חצר השותפי' וסעד לדברי מהא דבהך ברייתא דמייתי' לה בב"ק (דע"ט) דכשם שקרקע נקנית בכסף וכו' כך שכירות קרקע כו' תני ברישא כשם שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים והרי שיטת הרבה מן הראשונים הוא דלענין חיוב אונסי' נתחייב מיד כשסילקו הבעלים ידם והא דנקט משיכה אינו אלא לענין חזרה בלבד וכמו שהארכנו בזה בקנינים [בקניני שומרים] בס"ד וא"כ נוח לנו לומר דגם סיפא דכשם שקרקע וכו' נמי לא קאי אלא לענין חזרה לחוד דכל זמן שלא עשה א' מדרכי הקנין בשכירות קרקע ברשות הבעלים קיימא לענין חזרה אבל כל זמן שלא חזרו בהם נקנה שפיר שכירות קרקע באמירה בעלמא ומש"ה נהי דלענין קנין ס"ל להתוס' דלא קני ע"י מה שמונח בו בתורת חצר אלא אם עשה בו א' מדרכי הקנין דוקא אבל לענין חמץ וקרן קונה שפיר כנלע"ד נכון בעז"ה:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה