תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן מ
בביאור דברי הגאונים ממה שהקשו בדבריהם הפ"ח והש"א. ואם אפשר שיעמדו דבריו של ר"ת עפ"י שיטתם ובישוב דבריו של רש"י בפי' החומש:
כתב הרא"ש בריש פסחי' (סי' ד') יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל א"י או אצל ישראל חבירו וקבל עליו הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד שאעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראי' מהמכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של א"י בבית ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות הא"י שהוא שלו ואינו ברשותו והר' יונה הי' אומר וכו' ונראה לי דדבר פשוט הוא שאעפ"י שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא. וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרי' בי' ביתו. וההיא דמכילתא מיירי בא"י שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל ובספר שאגת ארי' (סי' פ"ג) נתקשה טובא בדעתן של הגאונים אם נפרשם כמו שהבינו אותם הרא"ש והטור דלדידהו תרתי בעי לפטור את הבעלים מב"י שיהא בביתו דנפקד וגם באחריותו וקשה דמה טעם יש בדבר והרי כולא טעמא הוי משום שאינו ברשותו א"כ קבלת אחריות דנפקד ל"ל כלל ובמכילתא ג"כ לא נזכר קבלת אחריות דנפקד ומשמעותה ודאי הוי דאעפ"י שלא קבל עליו הנפקד אחריות מ"מ פטור המפקיד חדא דזיל בתר טעמא דהא מפיק לה מבבתיכם וכל שאינו בביתו ממילא אינו עובר. ומה צורך לקבלת אחריות דנפקד ותו דהא רישא דמכילתא יצא חמצו של א"י בבית ישראל ודאי בלא קבל עליו אחריות איירי דאי בקבל עליו אחריות ודאי עובר עליו כדאיתא בש"ס וא"כ גם סיפא דיצא חמצו של ישראל בבית א"י ג"כ דכוותי' הוי ואפי' אם לא קבל עליו הא"י אחריות מ"מ אינו עובר וכפי שיטתו דהרמב"ן שכ' בפירוש מכח האי מכילתא דכל שהם בבית הא"י אין הישראל עובר עליו ואעפ"י שלא קבל עליו הא"י אחריות ומכח זה יצא ללמוד כוונה אחרת בדעתן של הגאונים דלא כפי מה שהבינו בם הרא"ש והטור דתרתי בעי לפטורא דבעלים מב"י שיהא בביתו דנפקד וגם באחריותו אלא פטור הבעלים עב"י סגי במה שאינו בביתם לחוד דתו לא קרי' בהו בבתיכם ומה שכתבו הגאונים בדבריהם קבלת אחריות דהנפקד אין זה תנאי לפטורא דמפקיד מב"י אלא כלפי מה שכתבו באם הפקיד אצל ישראל חבירו דהנפקד חייב בביעורו בזה הוצרכו להתנות בדבריהם קבלת אחריות דהנפקד משום דאי לא"ה אין הנפקד עובר עליו כדאיתי' בש"ס דמעטי' רחמנא מקרא דלך אבל פטורא דהמפקיד אינו תלוי בכך אלא בין כך ובין כך אין המפקיד עובר עליו ואפי' אם לא קבל עליו הנפקד אחריות שגם הוא אינו עובר עליו לפי שאין שלו ולא באחריותו מ"מ גם המפקיד נמי אין עובר עליו לפי שאינו בביתו ובזה השווה דעת הגאונים עם דעתו דהרמב"ן וזו היא עיקר כוונת הגאונים לפי דעתו ודלא כפי מה שהבינו בדבריהם הרא"ש והטור:
ואין הדעת נוחה ללמוד כוונה אחרת מכפי מה שהבינו הרא"ש והטור בדעתן של הגאונים ואף כי רב גוברי' דהגאון בעל שאגת ארי' אומר אני אחרי נשיקות עפרות זהב לו דלא נהירין דבריו והלא לא לעצמי אני אומר אלא לכבודם של אבות ישראל הרא"ש והטור דלא נשווינהו כטועים בהבנת דברי הגאונים שהביאו וכמה קשה הדבר לשמוע ומתחילה אני אומר שאפי' אם יסבול הלשון שהביא הרא"ש בשם הגאונים אותו פירוש שפירש בם הגאון בעל ש"א בריווח מ"מ אין אנו רשאים לקבל בדבריהם פירוש אחר מכפי מה שהבינו בם הרא"ש והטור שהרי לא כתבו לא הרא"ש ולא הטור שמעתיקים דברי הגאונים. כפי מה שמצאו כתוב לפניהם אלא הרא"ש כתב יש מן הגאונים שאמרו וכו' ומשמעות לשון זו אומרת שבלשון עצמו כתב לפי מה שהבין מדבריהם מה שמצא כתוב לפניו והרי אנו רואים בדעתו ובדעת הטור בנו מפורש שהם סוברים בדעת הגאונים דבעי גם תנאי דקבלת אחריות דהנפקד כדי לפטור את המפקיד מב"י הא לא"ה אין נפטר ומה נועיל כי נפרש דברי הגאונים בכוונה אחרת. כי אולי בלשון הגאונים גופי' כתוב מפורש בלשון ברור שא"א לפרשו כפי פירושנו כלל ואית לן לאוקמא רבותיהם של ישראל על חזקתם דידעי דעת הגאונים בבירור שאין סובלים פירוש אחר מכפי מה שהבינו הם בדעתם. ואלולי כן לא היו מניחים ידם מלפרשם גם באופן אחר אבל גם לולי כל זה נלע"ד דאפי' אם יהי' דברי הגאונים במציאותם ככתבם ולשונם לפני הרא"ש והטור כמו שהם לפנינו בהרא"ש ג"כ אי אפשר להלום בם כוונה אחרת מכפי מה שהבינו הם בדעתם דקבלת אחריות דהנפקד שכתבו הוא ג"כ תנאי לפטורא דהמפקיד מב"י ולא לחיוב הנפקד אם הוא ישראל שהביאו בדבריהם שאילו הי' הדבר כן למה הוצרכו הגאונים להזכיר קבלת אחריות דהנפקד כלל כיון שאין בזה שום חידוש לא במה שהנפקד עובר אם קע"א ובמה שאינו עובר אם לא קע"א שהרי הדבר מפורש בש"ס בלי חולק א"ו ברור הדבר שהתנו זה לפטורא דהמפקיד ואי לא"ה אינו נפטר מב"י וכמו שהבינו הרא"ש והטור:
ונראה לע"ד עוד דמזה נמשך עוד פלוגתא בין הגאונים ובין הרמב"ן לענין האי איסורא דרבנן שהטיל הרמב"ן על חמצו שהוא בבית הא"י ולא הי' צריך אלא לפי שיטתו דמן התורה ע"י מה שהם בבית הא"י לחוד נפטרי' הבעלים מב"י אע"פ שלא קבל עליו הנפקד אחריות אבל לפי שיטת הגאונים דאינו נפטר מב"י ע"י מה שהם בבית הא"י לחוד אם לא שקבל עליו הנפקד גם אחריות אין אנו צריכי' להאי איסורא דרבנן כלל שכל עיקרו של דבר שהכריחתו להרמב"ן להאי איסורא דרבנן כשהוא בביתו הא"י אע"ג דמן התורה שרי מבבתיכם הוא מהא דתניא בפ' כל שעה (דל"א) א"י שהלוה לישראל על חמצו וכו' עובר עליו ואוקימנא בש"ס כשהרהינו אצלו הרי דאעפ"י שהם בבית הא"י עבר עליו בב"י ואסור בהנאה אם עבר עליו הפסח א"ו דמדרבנן מיהא עובר ואחמירו בי' כבשל תורה לאסרו גם בהנאה כשע"ע הפסח ואלו לשי' הגאונים דע"י מה שהם בבית הא"י לחוד אינו מוציאתו מב"י עד שיקבל עליו הנפקד אחריות ג"כ לק"מ דהא התם על כרחיך בשלא קבל עליו המלוה אחריות איירי כדמוכח מרישא דישראל שהלוה לא"י על חמצו אינו עובר עליו. ואי בשקע"א לא גרע מפקדון דעובר עליו א"ו דבלא קבל עליו המלוה אחריות איירי וכמו שכתבו הראשונים. וא"כ גם סיפא ניחא דהוי דומיא דרישא ומה שהביא הרמב"ן עוד ראי' מפרק כל שעה דלב"ש גם למכור קודם הפסח אסור עד שידע שיאכלם הא"י קודם הפסח ומדב"ש במכירה. נשמע דגם לב"ה נהי דבמכירה שרי להפקיד מיהא אסור:
היא בודאי ראי' חלושה ואינה כדאי להוציא מכחה דין חדש כזה ואטו מב"ש נשמע לב"ה וגם הרמב"ן לא עשה אותה אלא סעד לעיקר ראיתו הראשונה שהכריחתו בזה לפי שיטתו:
וכיון דלהגאוני' בטל העיקר בטל גם הטפל ולדידהו בשהפקידו אצל אחר וקבל עליו הנפקד אחריות אין שם לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן וכדכתיבנן. ונראה עוד דגם בהאי התירא דאורייתא שלמדנו מקרא דבבתיכם נמי יש חלוקת הדעות בין הרמב"ן ובין הגאונים ובזה הגאונים מקילים והרמב"ן מחמיר דאילו הגאונים כתבו מפורש בד' דבין אם הנפקד א"י ובין אם הוא ישראל כל שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו ואלו הרמב"ן בין בפי' על התורה ובין בחידושיו לפסחים לא הזכיר פטור המפקיד מן התורה אלא אם הנפקד הוא א"י וכמו שהרגיש גם הב"י באותו חילוק ונראה ברור מדבריו של הרמב"ן שאין דעתו להתיר גם מן התורה אא"כ הנפקד הוא א"י שכן במכילתא נמי לא מצאנו אלא יצא חמצו של ישראל שבבית הא"י אבל בבית ישראל אחר עובר וטעם הדבר משום דכתב רחמנא בבתיכם לשון רבים דכל ישראל במשמע וכדאמרי' הכי בחולין (דקל"ו) אבל הגאונים ס"ל דבבית הנכרי דנקט המכילתא לאו דוקא אלא הה"נ בבית ישראל אחר ונראה דגם זה נמשך מכח פלוגתתם הראשונה. שלא התירו כשהוא בבית הנפקד אא"כ קבל עליו הנפקד גם אחריותו דהנפקד עובר עליו בב"י אם הוא ישראל ומש"ה יותר ראוי לפטור את המפקיד אם הנפקד הוא בר עבורי אב"י דהיינו אם הוא ישראל ואם הנפקד הוא א"י דלאו בר עבורי אב"י הוא אלא דמ"מ כיון שאילו הי' בר עבורי היה הוא עובר בב"י מהני לפטור המפקיד מב"י עי"ז. וכמו שיבוא עוד בדברינו לקמן בביאור בעזה"י והיינו רבותא דמכילתא דקמ"ל דאפי' חמצו של ישראל בבית הא"י ג"כ אין המפקיד עובר בב"י כיון שהוא בביתו ובאחריותו:
ואילו היה הנפקד ישראל הרי הי' עובר עליו בב"י מש"ה לענין פטור המפקיד אין חילוק בזה וכ"ש כשהוא בבית ישראל שקע"א דהנפקד עובר ונא המפקיד והדבר ברור שהגאונים והרמב"ן נחלקו בדבר ולהרמב"ן אסור כשהם בבית ישראל ממה שלא מצינו בדבריו של הרמב"ן האי חידושא דלפעמים משכח"ל שהמפקיד והנפקד שניהם ישראלי' ולא זה ולא זה עוברים עלי' בב"י זה מפני שאינו בביתו וזה לפי שלא קבל עליו אחריות א"ו משום דלדידי' אין הבעלים נפטרים אא"כ הנפקד הוא א"י אבל אם הוא ישראל. הנפק' אינו עובר עליו לפי שלא קבל אחריות והמפקיד עובר כיון שהוא שלו ובבית ישראל ומכאן נמי ראיה דלהגאונים אין הבעלי' נפטרי' מב"י כשהם בבית הנפקד לחוד אא"כ קבל עליו הנפק' אחריות ג"כ וכפ"מ שהבינו בדבריהם הרא"ש והטור ומש"ה גם לדידהו לא משכח"ל שיהיו המפקיד וגם הנפקד שניהם ישראלים ולא יעבור עליו לא זה ולא זה. דממנ"פ אם קבל עליו הנפקד אחריות הוא עובר בב"י ולא המפקיד ואם לא קבל עליו הנפקד אחריות הנפקד אינו עובר אבל המפקיד עובר לדידהו אבל אי נימא בדעת הגאונים דגם לדידהו נפטר כל שהם בבית הנפקד לחוד אעפ"י שלא קע"א וכפי דעת הש"א בדעתם והרי הם כתבו מפורש דאין חילוק אם הם בבית א"י או בבית ישראל לענין פטור המפקיד ה"ל לאשמעי' האי רבותא טפי בלא קבל עליו הנפקד אחריות דאעפ"י ששניהם ישראלים אין שום אחד מהם עובר בב"י המפקיד לפי שאינו בביתו והנפקד לפי שאינו באחריותו א"ו ברור הדבר דפי' הגאונים הוא כפ"מ שהבינו בדבריהם הרא"ש והטור ותו לא מידי:
ואחר שבררנו בס"ד דליתי' למש"כ הש"א בפי' דעת הגאונים שרצה להשוותם עם דעתו דהרמב"ן דהבעלים נפטרים מב"י כשהם בבית הנפקד לחוד אלא דברי הרא"ש והטור קיימים דלהגאונים אין הבעלים נפטרים מב"י עד שיקבל עליו הנפקד אחריות נבוא לדבריו של הפרי חדש שנטה לקצה השני דלדעת הגאונים קבלת אחריות דהנפקד לחוד הוא שמוציאה את הבעלים מעבירת ב"י ועל מה שכתב הטור ישראל שהפקיד חמצו אצל הא"י או אצל ישראל חבירו וקבל עליו הנפקד אחריות יש מן הגאונים שכתבו כיון שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו וכתב עלה הפ"ח ויראה שטעמן של הגאונים דכיון דאמרי' בגמ' דקבל עליו אחריות מקרי כשלו ועובר עליו בב"י בחמצו של א"י וא"כ אינו של מפקיד ומש"ה אם הוא ישראל אין עובר עליו ולפ"ז משמע שאעפ"י שהחמץ ברשותו של מפקיד כל שיש אחריות לאחר עליו אינו עובר וסברא זו תמוה דכיון דקבלת אחריות מהני לעבור הואיל ואי מגנב ברשותי' קאי כ"ש שאם גוף החמץ שלו ואי לא מגנב ברשותי' קאי דעובר עליו וא"ת דאלו הגאונים סוברים דבעי תרתי שלא יעבור המפקיד חדא קבלת אחריות דהנפקד ותו שיהא ברשות אחרים אכתי קשה ממנ"פ אי ס"ל להני גאונים דאחריות אינו כלום וה"ט שאינו עובר לפי שהוא ברשות אחרים א"כ ל"ל קבלת אחריות כלל ואי ס"ל דקבלת אחריות הוא שגורם שלא יעבור המפקיד בב"י א"כ בבית המפקיד נמי שרי דהא ה"ל של אחרים וכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וצ"ע עכ"ד. והנה מה שנתן לו מקום להפ"ח להכנס לבית הספק לומר דלהגאונים אין הדבר תלוי אלא בקבלת אחריות דנפקד לחוד ולפ"ז גם אם החמץ בבית הבעלים כל שקבל עליו אחר אחריות שוב אין הבעלים עוברים בב"י הוא מחמת שנמשך אחר לשון הטור שהי' לפניו שכתב בטעמן של הגאונים דכיון שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו ומתוך כך עלה בדעתו שזו לבד היא שגורמת בפטור הבעלים ואשתמיטתי' מיני' לשעתו לישנא דהרא"ש כפי מה שהביא בשמן של הגאונים שאלולי כן לא היה עולה הספק הזה בלבו שהרי כתב הרא"ש מפורש בטעמן דהגאונים ז"ל הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו אינו ברשותו והביאו ראי' מהמכילתא דמפיק לה בבתיכם הרי דהמקום גורם ג"כ לפטור הבעלים מב"י הא אם הם בבית הבעלים אף על פי שקבל עליו אחר אחריות לא מהני לאפקועי מבעלים איסור ב"י וש"מ דתרתי בעי להפקיע מבעלים איסור ב"י שיהא בבית הנפקד וגם באחריותו וכהאופן השני שצדד הפ"ח בדעת הגאונים וכפמש"כ לעיל.
אלא דגם בהצד הזה נמי קשה לי' להפ"ח בממנ"פ דאם המקום הוא שגורם לפטור את הבעלים משום ליתי' דבית לפי שאינו בביתם א"כ קבלת אחריות דנפקד ל"ל כלל. וכמו שהקשה הש"א שהבאנו למעלה ואי נימא דקבלת אחריות של הנפקד הוא שגורם לפטור את הבעלים דכיון דהנפקד עובר עליו בב"י ש"מ דמקרי שלו וא"כ אינו דמפקיד ולא קרי' גבי' לך ומפטר משום ליתי' דחמץ שאינו נחשב דבעלים אלא דבעל האחריות א"כ ל"ל שיהא בביתו דנפקד כלל דאפי' אם החמץ בבית הבעלים נמי ליפטרו דהא לא קרי' גבייהו לך והנה אם נימא דגם הגאונים קיימי בשיטתו דר"ת דאם קבל הישראל אחריות על חמצו של א"י שהם בביתו דא"י אין עובר עליו בב"י תו לא יקשה עלינו האי ממנ"פ כלל דלעולם נימא דטעמן דהגאונים הוא דכיון דגלי קרא דבקבלת אחריות עובר עליו בב"י ש"מ דרחמנא אחשבי' לבעל האחריות כאילו הם שלו וא"כ אינו של בעלים שא"א לדבר אחד שיקרא שלך לזה ולזה ומחיובן של בעלי האחריות בב"י דגלו לן קרא דקרי' גבייהו שלך אנו למדים פטורים של בעלים שעי"ז ממילא לא קרי' גבי בעלים לך וכמו שמורה הלשון שהביא הרא"ש בדברי הגאונים ז"ל הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד כלומר שמחיובו של נפקד בביעורו וש"מ דקרי' גבי' לך אנו למדים פטורן של בעלים עי"ז דמינה נמי שמעי' דלא קרי' גבייהו לך ומאי דקשה לי' להפ"ח ע"ז דאם כן ל"ל שיהא החמץ בבית הנפקד כלל אפי' כשהחמץ בבית בעלים נמי יפטרו כיון שאין פטורם משום ליתי' דבית שאינו בביתם אלא משום ליתי' דחמץ דלא קרי' גבייהו לך אלא דבעל האחריות הא לק"מ לפי שיטתו דר"ת ואדרבה היא הנותנת לחייב את הבעלים בב"י כשהחמץ בביתם אעפ"י שקבל עליו אחר אחריות שהרי כל פטורן של בעלים מב"י לא למדנו אלא מחיובו של בעל האחריות בב"י דכיון דגלי קרא דקרי' בי' לך בבעל אחריות ממילא לא קרי' בי' לך לגבי בעלים וא"כ דון מינה ומינה להיכא דאין הבעלי אחריות עוברי' בב"י. א"כ לא אחשבי' רחמנא כדידהו ממילא החמץ הם של בעלים לענין ב"י כמו שהיו ומש"ה הוצרכו הגאונים לפטור הבעלים מב"י שיהא בבית הנפקד ובאחריותו כדי שיעבור עליו הנפקד בב"י על ידי אחריותו ויהי' החמץ שלהם. ועי"ז פקע איסור ב"י מהבעלים מפני שכבר עשינו החמץ לענין ב"י של נפקד וממילא אינו דבעלים אבל אם אין החמץ בבית הבעל אחריות דלא עשינו החמץ דבעל האחריות לענין ב"י כשי' של ר"ת אין מה שיוצא החמץ מהבעלים לענין ב"י:
איברא דבזה עדיין אותה קושיא לא נרפאתה מפני שהיא חוזרת גם על שיטתו של ר"ת גופי'. וכמו דקשה על הגאונים מ"ט הצריכו לפטור את הבעלים מב"י שיהא בבית הנפקד ובאחריותו דוקא ולא סגי להו ע"י קבלת אחריות דאחר לחוד ואפי' בבית המפקיד כיון דאמרת דקבלת אחריות דאחר מפקעת מרשות הבעלים לענין ב"י ומעמדתו ברשותא דידי' ה"נ קשה על ר"ת ודינו לפ"ז מ"ט הוצרך לחיובו של בעל אחריות בב"י שיהא ג"כ בביתו ולא נימא דע"י קבלת האחריות לחוד נכנס לחיוב ב"י כיון דרחמנא שווי' כדידי' וא"כ קשה בין אדינייהו דהגאונים לענין פטור הבעלים מב"י בין אדינו של ר"ת לענין חיוב הבעל אחריות בב"י שהצריכו שיהא בבית בעל האחריות דווקא מ"ט לא נימא דגם כשהם בבית הבעלי' ג"כ הבעל אחריות עובר דקרי' בי' לך והבעלים אינם עוברים משום דלא קרי' גבי' לך והרי הרמב"ן נתן טעם לדינו דר"ת משום דגם בחמצו ממש נמי אינו עובר כשהם בבית הא"י ולא גרע חמץ של אחרים שקע"א. מחמצו ממש וכפמש"כ (בסי' ל"ח) וזה אין עולה אלא לפי שיטתו דאין עובר על חמצו כשהם בבית הא"י ואפי' אינם באחריות הא"י אבל לפי שיטתן דהגאונים דמה שהחמץ אינו בבית הבעלים לחוד אינו פוטרת הבעלים מב"י גם בחמץ של אחרים שקע"א דשווי' רחמנא כדידי' לענין ב"י. מנלי' לר"ת לפטור את הבעל אחריות מב"י כשאין החמץ בביתו אלא בבית הבעלים א"ו לפי שיטת הגאונים ליתיה לדינו של ר"ת והבעל אחריות לעולם עובר אב"י אפילו אם החמץ בבית הבעלים וא"כ חוזרת ומתגלגלת הקושיא ראשונה אהגאונים דמ"ט הוצרכו לפטורא דבעלים מב"י שיהא גם בבית הבעל אחריות אפי' כשהם בבית הבעלים נמי יפטרו הבעלים מב"י דהא רחמנא שווי' לענין ב"י ברשות בעל אחריות וקרי' בדידי' לך וממילא נפטרי' הבעלי' מה"ט דלא קרי' בדידהו לך לפי שאינו שלהם אלא דבעל האחריות:
ומה שנלע"ד בזה עפ"י מה שהקשה הפ"ח בתחילת דבריו עוד אהא דלהגאונים נפטרו הבעלים מב"י ע"י קבלת אחריות דאחרינא דעי"ז חשבי' להחמץ דבעל האחריות דאוקמי' רחמנא ברשותי' לענין ב"י וקרי' בי' שלך וממילא לא קרי' גבי בעלים שלך וקשה דאיך אפשר לומר כן דהבעל אחריות ע"י מה דהוי שלו אי מיגנב ומתבד קרי' בי' שלך ומש"ה עובר עליו בב"י ובעלים עצמם שגוף החמץ שלהם ואי לא מיגנב ומתבד ברשותייהו קיימא לא קרי' בהו שלך ואינם עוברים בב"י. ואם אמרנו דבכל דבר שבממון א"א שיהא נחשב בין של זה ובין של זה דאי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר ומש"ה כיון שחייבתו התורה לבעל האחריות בב"י משום דחשיב כדידי' א"א לנו עוד לחייב הבעלים עצמן בב"י שאינו שלהם וממילא נפטרי' עי"ז. הא גופי' קשה מה טעם התורה בזה' ומאי חזית דניזל בתר בעל האחריות שיהי' כשלו ע"י מה דאי מגניב או מתביד ברשותי' קאי ולא בתר בעל גוף החמץ שהוא שלו ע"י מה דאי לא מיגנב וכו' ברשותי' קאי ואם אין אפשרות לקרות בשניהם שלך כמו שאמרנו ואי מחייב חדא פטור אידך ראוי לנו טפי לחייב את הבעלים ולפטור את בעל האחריות ויהי' נקרא שלך גבי בעלים ולא גבי בעל האחריות והנראה בזה דקושיא חדא מתרצתא בחברתא והוא דהגאונים ודאי נמי ס"ל האי דינא דר"ת. דאם קבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י אינו עובר עליו וכיון דהבעל אחריות אינו עובר בכה"ג ולא אחשבי' רחמנא כדידי' לענין ב"י ממילא דהבעלים עוברים בב"י שהרי הוא שלהם ומאן מפיק מינייהו איסור ב"י ואע"ג דאי מיגנב ומתבד לאו דידהו הוא אלא דבעל אחריות מיהו הא אי לא מיגנב ומתבד הוי דידהו פשיטא דקרי' בדידהו לך אבל אם הם בביתו דבעל אחריות כיון שהוא עובר בב"י וא"כ קרי' בדידי' לך ממילא נפטרי' הבעלים עי"ז מב"י והיינו דינייהו דהגאונים ושני הדינים דר"ת ודהגאונים אחד הם וגם טעם אחד עולה לשניהם אלא דהר"ת איירי בפטור הבעל אחריות כשאינו בביתו אלא בבית הבעלים והגאונים איירי לענין פטור הבעלים כשאינו בביתם אלא בבית בעל האחריות ופטורו של זה הוא הגורם פטורו של זה לפי הכלל שאמרנו שבדבר שבממון א"א דקרי' בי' שלך לזה ולזה ומש"ה כל שבעל האחריות עובר בב"י ממילא נפטרים הבעלים מב"י וזהו דינם דהגאונים:
וכל שהבעלים עוברי' בב"י ממילא נפטר הבעל אחריות מב"י וזהו דינו של ר"ת וטעם שני הדינים הוא דכיון דמצינו דחייבה התורה בב"י להבעל אחריות ומחיובו דבעל אחריות אנו למדי' פטורן של בעלים מב"י כמו שאמרנו והנה א"א לומר דלעולם נוהג הדין הזה ואפי' אם החמץ בבית הבעלים ודלא כר"ת דא"כ ממילא גם הבעלים יפטרו ג"כ אפי' אם החמץ בביתם [ודלא כהגאונים] וא"כ יקשה עליו קושית הפ"ח. דאיך אפשר הדבר לומר כן דבעל אחריות שאין החמץ שלו אלא אי מיגנב וכו' קרי' בי' לך ומש"ה עובר בב"י:
ובעלים גופייהו שהחמץ שלהם ואי לא מגנב וכו' ברשותייהו קיימא לא קרי' בהו לך ואין עוברים בב"י ולא תהא כהנית כפונדקות. ומה"ט נמי א"א לומר ג"כ דגם כשהחמץ בבית בעל האחריות מ"מ עוברים עליו הבעלים בב"י ודלא כהגאונים לאידך גיסא משום דא"כ כיון שאתה מחייב הבעלים בב"י וקרי' גבייהו לך בעל כרחיך אתה פוטר את הבעל אחריות מב"י אפי' אם החמץ בביתו והא על כרחיך רביי' קרא מלא ימצא דעובר עליו ואם גם כשהחמץ בביתו אינו עובר עליו מתי עובר א"ו דהבעל אחריות עובר עליו והרי מחיובא דידי' אנו למדים פטורן של בעלים כמו שכתבנו הא אין עליך לומר אלא דהא דחייב רחמנא לבעל אחריות בב"י הוא כשהחמץ בביתו דווקא ואז באמת הוא עובר והבעלים אינם עוברים משום דאעפ"י שאינו של בעל אחריות אלא אי מיגנב וכו' והרי אי לא מגנב וכו' הרי הוא ברשות הבעלים מיהו מה שהוא בביתו מכריע לצידו דבעל אחריות דבדידי' קרי' בי לך ולא בבעלים וכ"ש שאם החמץ בבית הבעלים שהבית מכריע לצידם דבעלי' דהוי ברשותייהו אי לא מגנב וכו' ומש"ה הם עוברים בב"י ולא הבעל אחריות ועלתה בידינו דינם של הגאונים ודינו של ר"ת כאחד ולא כמו שעלה במחשבה בתחילה לפנינו דלהגאונים כמו שאין הבעלים נפטרים מב"י אלא אם הוא בבית הנפקד ובאחריותו ה"נ הבעל אחריות אינו נפטר מב"י אלא א"כ כשהם בבית אחר ובאחריותו ודלא כר"ת ולר"ת על כרחיך גם הבעלים נפטרים מב"י כשאינו בביתם לחוד וכפי' הרמב"ן דהא ליתי' אלא אדרבה דינם של הגאונים מכריח דינו של ר"ת. שהרי משום כך התנו בפטור הבעלים שיהא גם בביתו דבעל אחריות שאז עובר הבעל אחריות וממילא פוטר את הבעלים הא לא"ה אין הבעל אחריות עובר. וממילא אין הבעלים נפטרים והוא כשי' של ר"ת ואין לנו לדמות הבעלי אחריות שאינו שלו אלא אי מיגנב וכו' אבל אי לא מיגנב וכו' הוי דבעלים ומש"ה נפטרים כשאינו בביתם אלא בבית הבעלים להבעלים עצמן דהוי שלו ומש"ה כל שלא קבל עליו הנפקד אחריות הא הוי שלהם בין אי מיגנב וכו' ובין אי לא מיגנב ואמטו להכי עוברים בב"י אפי' כשאינו בביתם אלא בבית הנפקד ומדוקדק לפ"ז לשון הרא"ש בטעמם דהגאונים שכ' ז"ל הנפקד עובר בביעורו ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו עכ"ל שנתכווין לכל מה שכתבנו דכיון דהנפקד עובר בביעורו הא אחשבי' רחמנא כשלו ועי"ז ממילא מפקיע החיוב מהמפקיד דהא אינו שלו ואי קשיא מ"ט אחשבי' רחמנא דנפקד דאינו שלו אלא אי מגנב וכו' ולא דמפקיד דהוי שלו ואי לא מגנב וכו' ברשותי' קיימא ע"ז מסיק הטעם אעפ"י שהוא שלו וכו' כלומר ובזה יפה כחו של נפקד שהבית מכריע לצידו ולא לצד המפקיד וא"ש באופן זה דשי' הגאונים ושי' של ר"ת אחד הם בדרך נכון מאוד ודוק היטב בכל זה:
אבל גם בזה עדיין לא הונח לנו לפרש דעת הגאונים עפ"י הדרך הזה חדא שקשה הדבר שיוציאו הגאונים כל דינם מכח סברא בעלמא דכיון דקרי' בי' שלך לגבי מר אין אנו יכולים לקרות שלך לגבי מר והא מילתא סברא בעלמא הוא ועוד דא"כ כל טעם פטור הבעלים אינו אלא משום ליתי' דחמץ דלא קרי' לגבי בעלים לך אלא לגבי בעל אחריות והא דבעי' שיהא גם בבית הנפקד היינו כדי שהמקום יכריע להעמיד החמץ ברשות בעל האחריות דהוי שלו אי מגנב וכו' ולא ברשות הבעלי'. דהוי דידהו אי לא מיגנב והרי הם הביאו ראייתם מהמכילתא והתם מפיק לה מקרא דבתיכם וקאמר יצא חמצו של ישראל שבבית הא"י וכו' לכן הנלע"ד בזה דהגאונים ס"ל ודאי כשיטתו של ר"ת דאם קבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י אינו עובר עליו וכפ"מ שכתבנו מיהו לאו מכח סברא בעלמא כמו שכתבנו מתחילה דכיון דכ"ר דהבעל אחריות עובר בב"י והוי כשלו ממילא נפטרי' הבעלי' מב"י דלא הוי בדידהו כשלהם וקשה מאי חזית דניזל בתר בעל האחריות שאינו שלו אלא אי מגנב וכו' ולא בתר בעלים דהוי דידהו אי לא מגנב וכו' א"ו דהא דחייבי' רחמנא לבעל אחריות בב"י אינו אלא כשהוא בבית בעל האחריות ואז ע"י הכרעת הבית הוא עובר ולא בעלי' עצמן וכדינם דהגאונים אבל אם הוא בבית הבעלים הוי איפכא דהבעלי' עוברי' ולא בעל אחריות וכדינו של ר"ת אלא דינו של ר"ת מקרא נפקא לן דכ"ר לא ימצא בבתיכם דמקרא דלא ימצא הא מייתי' מינה לחמץ של אחרי' שקע"א ואהא מסיק קרא בבתיכם ולא כשהוא בבית הבעלים של החמץ. דאז אין בעל אחריות עובר וכיון שיש לנו דינו של ר"ת מן הכתוב [וכפמש"כ לעיל בסי' הקודם בסופו] שוב אנו למדים דינם של הגאונים בין מצד הסברא בין מצד הכתוב. מצד הסברא אנו אומרים דכיון דחייבה התורה את בעלי אחריות כשהם בביתם מיהת ממילא נפטרו עי"ז בעלים עצמן מב"י דכיון דעשתה התורה את החמץ כאלו הוא דבעלי אחריות לב"י הרי הפקיעה אותם מיד הבעלים לענין ב"י וא"כ דון מינה ומינה דזה אינו אלא כשהחמץ בבית הבעל אחריות דאז הטילה התורה ב"י עליו ונפקע עי"ז מהבעלים אבל אם החמץ בבית הבעלים דהפקיעה התורה הב"י מהבעלי אחריות מקרא דבבתיכם ממילא נשאר ב"י על הבעלים כמו שהיה ומצד הכתוב אנו אומרים דכמו שפטרה התורה את בעלי אחריות [דהוי דידהו אי מגנב וכו' ושווי' רחמנא כדידהו לענין ב"י] מב"י כשהחמץ הוא בבית הבעלים ה"נ יש לנו לפטור את הבעלים מב"י דהוי דידהו אי לא מגנב וכו' כשהחמץ הוא בבית בעלי האחריות. מיהו זה אין אנו יכולים ללמוד לפטור את הבעלים כשהם בבית הנפקד גם שלא קע"א וכשי' של הרמב"ן שהרי גם לבעל האחריות נמי לא פטרה התורה מב"י אלא כשהחמץ בבית הבעלים דהוי דידהו אי לא מגנב וכו' והבית מכריע לצידם לחייבם בב"י ולהפקיע מהבעל אחריות ואיך נלמד מזה לפטור את הבעלים כשהחמץ בבית נפקד שלא קע"א. ואין החמץ שלו לא אי מגנב וכו' ולא אי לא מגנב וגם הא על ב"י נמי אין הנפקד עובר עי"ז ואיך תפקיע ב"י מהבעלים או כלך לדרך זו. דממה שפטרה התורה מקרא דבבתיכם את הבעל אחריות מב"י. אע"ג דהוי דידי' אי מגנב וכו' כשאין החמץ בביתו אלא בבית הבעלים. אנו למדים לפטור גם את הבעלים דהוי דידהו אי לא מגנב וכו' כשהם בבית בעל האחריות דהוי דידי' אי מגנב וכו' אבל איך נלמד לפטור את הבעלים כשהם בבית נפקד שלא קע"א שהחמץ הוי ברשות הבעלים בין, אי מגנב וכו' ובין אי לא מגנב וכו' מהא דפטרה התורה את הבעל אחריות מב"י כשהחמץ בבית הבעלים דהרי גבי דידי' אין החמץ שלו אלא אי מגנב וכו' לחוד ודו"ק וזהו נמי כוונת המכילתא:
לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ואפי' אם הוא בביתו של אחר שקע"א תלמוד לומר בבתיכם. בקרא דלא ימצא ומשם תורה יוצאת דחמץ של אחרים שקע"א דהוי כדידי' לענין ב"י אינו עובר אלא כשהוא בביתו ולא בבית הבעלים דהוי דידהו אי לא מגנב וכו' וא"כ ה"נ בחמצו אינו עובר עליו כשהוא בבית בעל האחריות דהוי דידי' אי מגנב וכו' אלא הבעל אחריות עובר עליו אם הוא ישראל והבעלים פטורים כשם שהבעל אחריות פטור כשהם בבית של בעלים ודו"ק:
ועלתה בידינו שיטתן דהגאונים כהוגן כפי מה שהבינו בדעתם הרא"ש והטור דתרתי בעי לפטור הבעלים מב"י שיהא בבית הנפקד ובאחריותו. כדי שעי"ז יעבור הנפקד בב"י וגם יהא ברשותו אי מגנב וכו' וממילא פקע מיני' דבעלים ב"י אבל אם אינו באחריותו דנפקד אעפ"י שהוא בביתו כיון שאין הנפק' עובר בב"י וגם החמץ הוא ברשות הבעלים בין אי מגנב בין אי לא מגנב אין מסתלק איסו' ב"י מהבעלים ודלא כהרמב"ן וגם אם הוא באחריות של אחר אבל בבית הבעלים. ג"כ הבעל אחריות אינו עובר כשי' של ר"ת אבל הבעלים עוברים. מפני שהבית מכריע לצידם. והרי החמץ שלהם אי לא מגנב ומתבד ולא עדיפי מבעל האחריות שאין החמץ שלו אלא אי מגנב וכו' ומ"מ עובר עליו כשהחמץ בביתו מלא ימצא וכ"ש הבעלי' שהחמץ שלהם אי לא מגנב וכו' שעוברי' כשהחמץ בביתם ונסתלקה קושית הש"א והפ"ח לשיטתן של הגאונים במאי דבעי תרתי לפטורא דבעלים שיהא בבית הנפקד ובאחריותו דכש"ד הוא דאין הבעלים פטורי' אלא במקום שהבעל אחריות חייב בב"י ובמקום שאין בעל האחריות עובר בב"י שם הבעלים עוברי'. ואינם נפטרים ע"י מה שאינו בביתם לחוד או ע"י האחריות דאחר לחוד וזה ברור ונתבאר ג"כ מה שכתבנו בקצרה למעלה בטעם חלוקת הגאונים עם הרמב"ן לענין אם החמץ הוא מפקיד אצל ישראל דלהרמב"ן עובר המפקיד ואינו נפטר אלא כשהם בבית הא"י ולהגאונים אין חילוק בין ישראל לא"י בזה אלא כל שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר וכל שלא קבל עליו אחריות המפקיד עובר. משום דבאמת במכילתא לא הוזכר לפטור אלא בבית א"י. דלא קרי' בי' כלל בבתיכם אבל לגבי ישראל אפשר לומר בבתיכם דכולהו ישראל וכפמשכ"ל איברא דכל זה אינו אלא אם באנו לפטור המפקיד משום ליתי' דבית לחוד וכשיטתו דהרמב"ן אבל לשיטת הגאונים שעיקר הפטור הוא בא לגבי בעלים מחיובו של הנפקד שקע"א בב"י היכי שהוא בבית הנפקד ומשם נלמד פטורן של בעלים וחיובו של זה גורם פטורו של זה א"כ מטעם זה ראוי יותר לפטור את הבעלים כשהם בבית ישראל שקע"א דעובר בב"י הנפקד אבל בא"י דלאו בר עבורי אב"י הוא אין הדבר פשוט כ"כ שיוציא ג"כ את הבעלים מב"י ע"י מה שהם בביתו ובאחריותו והיינו רבותא דמכילתא דקמ"ל יצא חמצו של ישראל בבית א"י כלומר שקע"א ואילו הי' ישראל הי' עובר עליו הנפקד גם עכשיו דהנפקד לאו בר עבורי הוא ע"י מה שהם בביתו ובאחריותו לענין פטור המפקיד מיהא אין חילוק ופטור בזה כמו בזה
וכל זה הוא לפי דרכו של הפרי חדש דעיקר פטור הבעלים מב"י בא ע"י חיובו של בעל האחריות בב"י וכפי מה שאמרנו לדעת הגאונים דהבית מכריע לצד אחד בין בעלים דהוי שלהם אי לא מגנב ובין בעל האחריות דהוי שלו אי מגנב והיינו נמי דינו של ר"ת. אבל לפי משמעות לשון המכילתא יותר נראה לפרש דילפי' האי גבולך דכתיב גבי לא יראה מבבתיכם דכתיב גבי לא ימצא ועי"ז הוי כמו אילו הי' כתוב לא יראה לך בכל בתיך וכן מורה לשון המכילתא לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו אעפ"י שאינו בביתו אלא בבית א"י או ישראל אחר ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא בבית הא"י. מיהו הא ודאי דהאי בית הא"י דקאמרי' לאו א"י דעלמא קאי אלא אהאי א"י שקבל עליו אחריות קאי משום דהני תרי קראי דלא יראה לך ודלא ימצא אהדדי כתיבי קרא דלא יראה לך בחמץ שלו איירי כדדרשי' מיני' שלך אי אתה רואה וכו' והאי קרא דלא ימצא דלא כתיב בי' לך בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות איירי וכדממעטי' חמצו של ישראל בבית הא"י היינו בבית הבעל אחריות דאיירי בי' קרא דלא ימצא כשהוא ישראל והנה בקרא דלא ימצא דאיירי בבעל האחריות כ"ר בבתיכם ללמדנו שאינו עובר אלא כשהם בביתו ולא בבית הבעלים דאיירי בי' אידך קרא דלא יראה וזהו דינו של ר"ת והמכילתא למדה לקרא דלא יראה דאיירי בחמצו דהא כתיב בי' לך דג"כ אינו עובר אלא כשהוא בביתו ולא בבית בעל האחריות דאיירי בי' קרא דלא ימצא משום דאע"ג דבקרא דלא יראה דאיירי בחמץ לא כתיב בבתיכם מיהו ילפי' לה מקרא דלא ימצא דאיירי בשל אחרים שקע"א דהתם כתיב בבתיכם והוי כאלו הי' כתוב גם בקרא דלא יראה כן ומש"ה אינו עובר אלא אם חמצו בביתו ולא בבית דבעל אחריות דאיירי בי' אידך דלא ימצא וא"כ מתרווייהו ילפי' דשדי' החמץ בין הבעלים ובין בעל האחריות בתר הבית בביתו של מי שהממון שם ואם החמץ בבית הבעלים הם עוברי' דקרי' בהו בבתיכם ולא הבעל האחריות דלא קרי' גבי' בבתיכם. ואם החמץ בבית בעל האחריות הוא עובר דהא קרי' גבי' בבתיכם ובעלים אינם עוברים דלא קרי' בהו בבתיכם. מיהו כמו דמקרא דבבתיכם דכתיב גבי בעל האחריות לא ממעטי' מינה אלא אם החמץ בבית הבעלים דאיירי בהו קרא דלא יראה. ה"נ קרא דלא יראה דאייתי' לי' ג"כ האי בבתיכם מקרא דלא ימצא בג"ש דשאור שאור דמה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך והוי כמו אלו כתיב בגופיה דקרא בבתיכם נמי אינו מוציא אלא אם החמץ בבית בעל האחריות דאיירי בי' אידך קרא דלא ימצא ולא כשהוא בבית אחר שאינו בעל אחריות ומתבאר לפ"ז בפשיטות דאע"ג דבקרא דלא יראה דאיירי בשלו כ"ר בכל גבולך שהוראתו לפי המכילתא כמו אי הוי כתוב בי' בבתיכם מג"ש דשאור שאור מ"מ לא מפקי' מיני' אלא כשהוא בבית בעל האחריות כמו בקרא דלא ימצא דכתיב בי' גופי' בבתיכם ומ"מ לא ממעטי' מיני' אלא אם החמץ בבית הבעלים דאיירי בי' קרא דלא יראה ונמצא שיש לנו שני כתובים אחד בחמצו ואחד בחמץ שהוא באחריותו ובכל חד כ"ר בבתיכם לומר שאינו עובר אלא מי שהוא בביתו ולא בבית חבירו דאיירי קראי בינייהו ולמדנו שא"א שיעברו על חמץ אחד שני ב"א בב"י הא' בשביל שהוא חמצו והשני שהוא באחריותו משום דכל אחד אינו עובר אלא כשהוא בביתו ולא כשהוא בבית חבירו וא"כ אי הוא בביתו של זה הוא עובר וחבירו פטור וכן איפכא:
ויש להסביר דברי הגאונים ופי' המכילתא לפי דעתם עוד באופן זה דהנה בקרא דלא יראה לך כו' [דמייתי לי' במכילתא דהאי בכל גבולך דכתיב בי' אין הכוונה בו אלא בביתו וברשותו דומיא דלא ימצא דכתיב בי' רחמנא בהדיא בבתיכם] כתיב בי' נמי לך דדרשי' מינה בש"ס שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' והאי מיעוטא דאבל אתה רואה של אחרים הא אוקימנא לה בש"ס. דאיירי בדלא קבל עליו אחריות גנבה ואבידה וא"כ נימא דאיסורא דשלך אי אתה רואה הוי דומיא דהתירא דאבל אתה רואה של אחרים מה התירא בשאין עליו אחריות דאי מגניב או מתביד אף איסורא בשלו ג"כ הוי בשאין עליו אחריות גנבה ואבידה כגון שקבל עליו אחר אחריות דמ"מ הבעלים עוברים עליו משום שגוף החמץ שלהם ואי לא מגנב וכו' ברשותייהו קיימא וא"כ למדנו מכאן דעל חמצו הוא עובר אעפ"י שהם באחריותו של אחר וא"כ גם כדכתב קרא בכל גבולך דהוי לפי המכילתא כמו אלו הי' כתוב בבתיכם [משום דילפי' לה בג"ש דשאור שאור] ואתי למעוטי דאם אינו בביתו אינו עובר עליו אמרי' דאתי ג"כ בכה"ג דאיירי בי' קרא שהחמץ הוא שלו ובאחריותו של אחר אי מגנב ומתבד דכ"ר דמ"מ הוא עובר עלנו דזה אינו אלא אם החמץ בביתו אבל אם אינו בביתו אינו עובר עליו וא"כ למדנו מכאן דאם הוא בבית הנפקד ובאחריותו אין הבעלים עוברי' ממיעוטא דקרא דכל שאינו בבית הבעלים אין עוברים על חמץ שלו שהם באחריות אחרים והוא דינם של הגאונים. דבעי תרתי לפטור הבעלים שלא יהא בביתם וגם יהיו באחריות הנפקד ודו"ק היטב:
ולפי זה אין אנו צריכי' לבוא לסברתו של הפ"ח בטעמם דהגאונים דחיובו של בעל האחריות בב"י הוא שגורם פטורן דבעלים משום שא"א שיהי' החמץ דמר ודמר:
אלא מגופי' דקראי נפקי' לה דבלא ימצא דאיירי בחמץ של אחרים שהם באחריותו הא כ"ר בהדיא בבתיכם שאינו עובר אלא כשהם בביתו והוא דינו של ר"ת ובקרא דלא יראה דאיירי בחמצו נמי הא ילפינן גבולים מבתים מג"ש. דמה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך וכדאיתא במכילתא. וה"ל נמי כאילו כתיב בי' בבתיכם אלא דקראי אהדדי כתיבי ומעטי' מבבתיכם דגבי לא ימצא. כשהחמץ בבית הבעלים ומקרא דלא יראה כשהחמץ בבית בעל האחריות. והמיעוט בשניהם כוונה אחת להם שאם אינו בביתו אלא בבית חבירו הוא אינו עובר אבל חבירו עובר מאידך קרא דכ"ר גבי חברי' דג"כ אינו עובר אלא כשהוא בביתו אבל אם הוא בביתו מיהת עובר ונמצא דבכאו"א משני מקראות הללו דאיירי חדא בבעל החמץ והשני בבעל האחריות. כ"ר איסורא כשהם בביתו והתירא כשהם בבית חבירו באופן שאחד מהם ודאי עובר דהיינו מי שהוא בביתו וחבירו ודאי אינו עובר דהיינו מי שהחמץ אינו בביתו אלא בבית חבירו וזהו דינם של הגאונים בחמצו ודינו של ר"ת בחמץ שהם באחריותו ודוק היטב בכל זה:
וגם סוף דברי המכילתא מתפרשת יפה לפי דרכן של הגאונים שכך שנינו בסופה יצא חמצו של א"י בבית ישראל ונתקשה בה הרמב"ן הרבה דמאי שיאטי' דהך דרשא דמפקי' לה בש"ס מלך למיתי לי' אקרא דבבתיכם דלא שמעי' מינה כלל דהא קרי' בי' שפיר בבתיכם, וכמו שהבאנו דבריו לעיל (סי' ל"ח) אבל לפ"מ שכתבנו דכוונת המכילתא הוא דילפי' בג"ש גבולין מבתים דהאי קרא דגבולי' נמי אינו אלא ברשותו דומיא דבתים והוי כאילו כתב בי' רחמנא ג"כ בבתיכם הדברים ברורים כשמש:
דהא ודאי דהתירא לחמץ של אחרים דאינו עובר עליו ילפי' לי' מקרא דלך דכ"ר גבי גבולים וכדאי' בש"ס אלא דאכתי הי' מקום לומר דהא דשרי רחמנא בחמץ של אחרים שאינו עובר עליו אינו אלא כלפי מה שריבה הכתוב בהאי קרא דלא יראה שהוא נוהג גם בגבולין ומשמעותו אעפ"י שאינו בביתו וברשותו ובהא הוא דכ"ר דהאי איסורא דבגבולין נמי אסור אינו נוהג אלא בחמצו ולא בחמץ של אחרים. אבל בבתים ה"א דכמו שאסור בשלו ה"נ אסור בשל אחרים. וא"כ אין אנו צריכי' למה שחילקו בש"ס בהני קראי דלא יראה ולא ימצא דקרא דלא יראה דכתיב בי' לך להתיר של אחרים איירי בלא קבל אחריות וקרא דלא ימצא דלא כתיב בי' לך ומשמע דגם של אחרים אסור היינו בשקבל אחריות. אלא לימא הכי דבקרא דלא ימצא דכתיב בי' בתים אסור גם בחמץ של אחרים. ובקרא דלא יראה דכתיב בי' גבולי' אין אסור אלא בחמצו ולא בחמץ של אחרים ונמצא דבביתו אסור גה בחמץ של אחרים ואפי' לא קבל אחריות והא דשרי רחמנא חמץ של אחרים בקרא דלא יראה אינו אלא בגבולו ולא בביתו ולהכי מייתי המכילתא בג"ש גבולין מבתים דגם גבולו היינו ביתו וברשותו והרי כ"ר לך וש"מ דגם בביתו נמי אינו עובר על חמץ של אחרים והא דכ"ר לא ימצא לרבות של אחרים מדלא כתב בי' לך אינו אלא אם קבל עליו אחריות דהוי כדידי' וכמה עולים יפה כל דברי המכילתא לפ"ז דתני לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו פי' שאינו בביתו וברשותו [והיינו באים עי"ז לטעות שני טעיות בדבר חדא דחמצו אסור ועובר עליו אעפ"י שאינו בביתו וברשותו אלא ברשות אחר ואפי' אם קבל עליו הנפקד אחריות ותו הוי טעינן למימר דהא דכ"ר לך למשרי של אחרים אינו אלא בגבולין. אבל בבתים אפי' של אחרים נמי אסור ואפי' לא קע"א וכדי לאפוקי מדעתין הני תרי טעותא נסיב לה מכילתא תלמודא] ת"ל בבתיכם. מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך [וא"כ האי גבולך הוי. כמו אלו הוי כתיב בביתך ונפקי' מינה הני תרי מילי] יצא חמצו של א"י בבית ישראל [פי' אעפ"י שהוא בביתו מ"מ מעטי' קרא מלך ולאו בגבולי' לחוד כמו דהוי ס"ד מעיקרא] יצא חמצו של ישראל בבית א"י הנפקד שקבל עליו אחריות וכפמש"כ לעיל דאינו עובר עליו כיון שאין החמץ בביתו אלא בבית בעל האחריות ורחמנא אמר בבתיכם דהא האי גבולך נמי הוי כמו אלו הי' כתוב בביתך מג"ש דשאור שאור] וא"כ למדנו שני הדינים הללו בבירור:
והנה גם הברייתא דמייתי בש"ס (ד"ה) נמי יש לפרשה כמו שפירשנו דברי המכילתא בהא דתנו רבנן שבעת ימים וכו' ועדיין אני אומר בבתים עובר בב"י וכו' בגבולי' שלך אי אתה רואה כו' מניין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה [פירש"י אעפ"י שנאמר שניהם יש לי לומר בבתים עובר בכל אלו. דהא לא ימצא דמשמע אפי' הטמנה לא כתיב אלא בבתים. ולא כתיב בי' נמי לך להוציא של אחרים אבל בגבולי' וכו' כתיב לך ואני אומר אבל אתה רואה של אחרים וכו' מניין ליתן קולו של זה בזה וחומרו של זה בזה] ת"ל שאור שאור לג"ש מה שאור האמור בבתים עובר בב"י וכו' ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' אף שאור האמור בבתים כו':
והנה כוונת הברייתא בהאי ג"ש דשאור שאור דמייתי' האמור של יזה בזה וכו' יש לפרשה בשני אופנים או דניתי האי לך דכתיב בקרא דגבולין לקרא דבתים והוי כמו אלו הי' כתוב לך גם בקרא דבתים או דניתי האי בבתיכם דכ"ר גבי לא ימצא לקרא דלא יראה וא"כ גם התם בתים כתיבי. דהא אייתי לי' בג"ש דהאי בכל גבולך הוי כמו אלו הוי כתיב בי' בביתך ולפי לשון הכתוב יותר מכוון לומר. דניתי האי בבתיכם לקרא דלא יראה לך ונימא דגם בבתים ממעט מלך חמץ של אחרים [והיינו בדלא קבל אחריות כדמסיק עלה בש"ס] משום דהאי בכל גבולך נמי אינו אלא ברשותו כמו בבתים וכדאי' במכילתא משנאמר איפכא לאתוי' האי לך דכ"ר גבי לא יראה לקרא דלא ימצא ולהוי כמו אילו כ"ר גם בקרא דלא ימצא לך שהרי בכוונה מכוונת דקדקה התורה דבקרא דלא ימצא לא יהי' כתוב בו לך כדי לרבות חמץ של אחרים שקבל אחריות ג"כ. ואילו הי' כתוב בו לך לא היינו יודעים זה והנה אם נפרש דברי הברייתא על האופן השני הן הן דברי המכילתא ממש כפי מה שפירשנוה בעזה"י ואף אם לא יהי' כוונת הברייתא אלא עפ"י האופן הראשון מיהו המכילתא ס"ל בהאי ג"ש דשאור שאור כהאופן השני דמייתי' האי בבתיכם לקרא דגבולין. דהאי גבולך הוי נמי ברשותך ומ"מ כ"ר לך להוציא חמץ של אחרים [ובדלא קבל אחריות כמסקנת הש"ס] ולא לאתוי' האי לך בקרא דלא ימצא. ולדינא אין נפקותא בזה כלל והיא היא דבין כך ובין כך אנו למדים מיהת דהאי מיעוטא דמפקי' מלך בחמץ של אחרים גם בבתים נמי איתא ודרשת המכילתא ברורה ומכוונת בלשון הכתוב:
והאי פירושא שפרשנו בדברי המכילתא בהאי בבא דיצא חמצו של א"י בבית ישראל אינו תלוי ונמשך במאי שפירשנו הבבא השני' דיצא חמצו של ישראל בבית הא"י דבקבל עליו אחריות איירי וכפי דרכן של הגאונים אלא אפי' אם נפרש הבבא השני' דחמצו של ישראל בבית הא"י שרי לעולם ואפי' אם לא קבל הנפקד אחריות וכדרכו של הרמב"ן מ"מ רישא דמכילתא דיצא חמצו של א"י בבית ישראל דמתפרש לכ"ע בלא קבל עליו אחריות מתפרשת שפיר עפ"י הדרך שכתבנו דעיקר ההיתר ודאי מלך הוא דמפקי' כדאי' בש"ס אלא כלפי האי עדיין אני אומר דמייתי בהך ברייתא דבש"ס דהא דהתירא דלך אינו אלא בגבולין אבל בבתים עובר גם אחמץ של אחרים ואפי' אם אינם באחריותו מייתי לה במכילתא דילפי' גבולין מבתים בג"ש דגם גבולי' הוי ברשותו כמו בתים וש"מ דגם ברשותו נמי אינו עובר בב"י על חמץ של אחרים דהא כ"ר לך וסרה תמיהת הרמב"ן על רש"י בחומש שהביא אותה דרשא דמכילתא דלהרמב"ן לא מייתי' לה כלל מהאי קרא:
וגם המכילתא לא מייתי לה הכא אלא אגב גררא דדרשא השני' שהיא העיקרית דילפי' לה מהאי קרא וכפמשכ"ל. (סי' ל"ח) אבל לפי דברינו דברי המכילתא בעצמן מתפרשי' בריווח:
ויוצא לנו מכל זה דהגאונים דפוטרי' את הבעלים מב"י כשהחמץ בבית הנפקד שקבל אחריות והר"ת שפוטר את בעל האחריות מב"י כשהחמץ בבית הבעלים. דבר אחד אמרו ולפמש"כ מגופי המקראות דכ"ר בבתיכם בקרא דלא ימצא דאיירי בחמץ של אחרים שקבל אחריות. ומקרא דבכל גבולך דכ"ר בקרא דלא יראה דאיירי בחמץ שלו וילפי' בג"ש דשאור שאור דהאי בכל גבולך הוי נמי ברשותו דוקא והוי כמו אלו הוי כתיב בי' בבתיכם מפקי' לה ומתרווייהו ממעטי' כשהחמץ אינו בביתו אלא בבית חבירו שמי שאינו בביתו אינו עיבר עליו אבל מי שהוא בביתו עובר עליו דהא קרי' גבי' בבתיכם וא"א שיעברו שניהם שהרי על כרחיך החמץ אינו בביתו של אחד מהם וממילא דהוא פטור וחבירו עובר ולפמש"כ הפרי חדש טעם הדבר הוא משום דלהבעלים ולבעלי אחריות יש לכאו"א מהם זכות בהחמץ דבעלים אי לא מגנב וכו' ודבעלי אחריות אי מגנב וכו' ומש"ה הבית מכריע בין שניהם שמי שהוא החמץ בביתו שדי' החמץ בתרי' ועי"ז ממילא נפקעי' מהשני והוא עובר וחבירו אינו עובר אבל אם אין החמץ באחריותו של אחר ונמצא דהחמץ הוא דבעלים בין אי מגנב וכו' ובין אי לא מגנב וכו' הרי הם עוברים בב"י אעפ"י שאין החמץ בביתם ואין בכח הבית לחוד מה שאינו בבית הבעלים להפקיע איסור ב"י וקרובים הדברים זה לזה. ויש מקום להסתפק לפ"ז בין לענין דינם של הגאונים ובין לענין דינו של ר"ת באם החמץ של אחד והאחריות דאי מגנב הוא על השני והם בבית השלישי שאין אחריותו עליהם. היאך דינם לענין ב"י והנה השלישי ודאי אינו עובר דבהדיא פטרי' קרא לחמץ דאחרים שלא קע"א אבל הראשון והשני היאך דינם לענין ב"י מי אמרי' דשניהם עוברים בב"י כיון דלזה הוי ברשותי' אי לא מגנב. ולזה הוי ברשותו אי מגנב והבית אין כאן שהכריע לצד אחד מהם שהרי אינו לא בביתו של זה ולא של זה מש"ה שניהם עוברים א"ד שניהם אין עוברים בב"י משום דלזה אמרי' כיון דלא הוי שלו אי לא מגנב אינו עובר ולזה כיון דלא הוי שלו אי מגנב ג"כ אינו עובר א"ד אחד משניהם עובר אעפ"י שאין החמץ בביתו והשני אינו עובר. ואם נאמר כן פשוט הדבר שראוי יותר לחייב חת הבעלים בב"י. דהוי דידהי חי לא מגנב מלחייב את בעל האחריות שאינו שלו אלא אי מגנב לחוד] והנה לפמש"כ דהני תרי קראי דלא יראה ולא ימצא דאיירי חד בחמצו וחד בחמץ של אחרים שהוא באחריותו הא דגלי בהו קרא שאין עוברים אלא כשהוא בביתם אהדדי כתיבי ולא מפקי אלא כשהוא בבית חבירו דאיירי באידך קרא ולא אם הוא בבית אחר ומה"ט דקדק ר"ת וכתב דינו באם קבל אחריות על חמצו של א"י שבבית של א"י בעליו הוא דפטור. הא בבית א"י אחר חייב וכן נלמד מדבריו של ההג"א שהביאו הרמ"א להלכה א"כ כ"ש דבעלים עוברים עליו בכה"ג ואין נפטרי' אלא כשהחמץ בבית בעלי האחריות לדעת הגאונים אלא דלסברתו של הפ"ח דחיובו של אחד גורם פטורו של שני וא"א שיעברו שניהם בב"י יש מקום להסתפק בזה אבל מדברי ההג"א והרמ"א נלמד דליתי' להאי סברא שהרי חייב את הבעל אחריות בכה"ג שהחמץ הוא אצל אחר וכ"ש דהבעלים חייבי' דהא ברשותייהו קיימא טפי מאצל בעל האחריות כמו שכתבנו א"ו דבכה"ג באמת שניהם עוברים בב"י כנלע"ד:
וגם דינו של, המ"א לענין מה שדקדק מדברי הרמ"א דאם הפקידו אצל בעליו הא"י אין הבעל אחריות עובר עליו נראה ג"כ להתקיים לפ"ז בין לפ"מ שכתבנו דקראי אהדדי כתיבי ובין אם נימא דהבית מכריע בין הבעלים שהוא שלהם אי לא מגנב ובין בעל האחריות שהוא שלו אי מגנב נראה דכל שהיו בימי הפסח ת"י הבעלים הם עוברי' ובעל האחריות אינו עובר ודלא כהח"י שאין הבעל אחריות פטור מב"י אלא אם לא באו מעולם לרשותו. שאין טעם בדבריו לפ"מ שכתבנו ודינו השני של המ"א. באם הנפקד הב' ג"כ קבל אחריות דפטור הבעל אחריות הא' לשי' הגאונים היא משנה שא"צ שהרי אפי' הבעלים עצמן נפטרי' בכה"ג מב"י וכל דינו לא אתי לאשמעי'. אלא אליבא דה"ר יונה והרא"ש דבבעלים גופייהו אינם נפטרים עי"ז אבל הבעל אחריות נפטר בכה"ג ואין כאן מקומו אלא בשי' הר' יונה והרא"ש: