תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן לט
בביאור שיטתו של הר' יונה עפ"י דרכו של הט"ז ואם אפשר להתקיים גם שיטתו של ר"ת לפ"ז וגם דברי הרמ"א:
הנה הרא"ש הביא דברי הר"י:
ז"ל והר' יונה הי' אומר כלפי דינם של הגאונים דבהפקיד חמצו אצל אחר וקע"א אין הבעלים עוברים בב"י] דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה כמו דאמרי' בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כך מצאתי כתוב ולא הבנתי ראיתו וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה הגאונים ראי' עכ"ל והט"ז (בס"ק ד') כתב לפרש דבריו של הר' יונה באופן זה. דכיון דבכל התורה קיי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ומש"ה פטרי' בפרק מרובה גונב הקדש מבית בעלים אפי' בקדשי' שחייב באחריותן מכפל ודו"ה לרבנן דר"ש. משום דרחמנא אמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. כדאיתא שם (דע"ו) וא"כ בחמץ אע"ג דגלי בי' קרא לעבור לב"י על חמץ של אחרי' שקבל עליו אחריות מקרא דלא ימצא כדאמרי' בש"ס דפסחי' חידוש מיהו הוי ודאי. דהא בעלמא לא קיי"ל כר"ש וכיון שכן תו אית לן למימר. דהא דכ"ר בהאי קרא דמרבי' מינה לעבור בשל אחרים שקע"א גם בבתיכם למעט בביתו של א"י שאינו עובר עליו דלא אתי האי מיעוטא דבבתיכם. אלא כלפי האי חידושא דחדית רחמנא נמי בהאי לרבות גם של אחרים שקע"א דזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית הא"י. ומה שריבה הוא שמיעט אבל בשלו שלא הוצרכנו לאותו ריבוי דלא ימצא אינו ג"כ בכלל המיעוט וכל זה הוא לדידן דלא קיי"ל כר"ש דדבר הגורם לממון בכה"ת נמי כממון דמי דהוי חידוש גבי חמץ לחוד דהוי כממון אבל לר"ש כיון דבכה"ת נמי קיי"ל הכי דכממון דמי אין כאן שום חידוש בחמץ מאי דהוי כממון ומש"ה הא דמעטי' קרא מבבתיכם ולא בביתו של א"י לא אתי אחמץ שאינו שלו לחוד שקע"א אלא גם אחמצו ממש דבכולם אינו עובר כל שהם בבית הא"י דמאי אולמא דהאי מהאי וה"ט דמכילתא דאתי' כר"ש אבל לדידן ליתי' להאי התירא דמפקי' מבתיכם כשהם בבית הא"י אלא בחמץ שאינו שלו שקע"א ובזה מתפרשי' כל דברי הר"י. עכ"ד והנה גם דעת הגאונים יש לפרשם עפ"י הדרך הזה דהיינו נמי טעם פלוגתתן אליבא דה"ר יונה משום דס"ל נמי כר"ש לדינא דבכל דוכתא הוי גורם לממון כממון כמו שהביא הש"ך בח"מ (סי' שפ"ו) בשם בעה"ת שדעתו ודעת הר"י בן פלט והראב"ד לפסוק כר"ש עיי"ש וכן מצאתי בספר דברי אמת קונטרס חמישי שהחליט כן בדעת הגאונים עיי"ש [ואיברא דיש לדין בדבר ללישנא בתרא דהש"ס בפסחי' דמש"ה מבע"ל קרא דלא ימצא משום דסד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' וכו' ופירש"י וכי קאמר ר"ש היכי דאינו בעין כגון גונב קדשים וכו' וא"כ גם לר"ש חידוש הוא בחמץ דאיתא בעיני' ועיין מה שכתבנו לעיל (סי')) ותו קשה דא"כ דלר"ש דלאו חידוש הוא פטרי' גם בחמצו ממש כל שהוא בבית הא"י א"כ תקשה הא דפסחי' (דל"א) ישראל שהלוה לא"י על חמצו כו' אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר אבל א"י שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר ובהרהינו אצלו איירי כדאי' שם בש"ס וש"מ מסיפא דאעפ"י שחמצו של ישראל הוא בבית הא"י תרווייהו ס"ל דעובר והרי בכתובת (דל"ד) ובב"ק (דע"א) קאמרי' דר"מ ס"ל כר"ש בדבר הגורם וכו' וא"כ אמאי עובר]:
ולפי זה למדנו חילוק בין חמצו ממש ובין חמץ של אחרים שקע"א לדין התורה לדידן דלא קיי"ל כר"ש והאי בבתיכם דמעט ביתו של א"י קאי על חמץ של אחרים שקע"א ולא על שלו ואותו חילוק שחילק הרמב"ן בין שני מיני החמץ מד"ס יש לנו לפי שיטת הר' יונה מד"ת. והמכילתא ס"ל כר"ש ולדידי' אין חילוק בין חמץ לחמץ. ועל שניהם אינו עובר כשהם בבית הא"י והנה גם לפי הדרך הזה אפשר לפרש דברי המכילתא דממעט חמצו כשהם בבית הא"י על שני אופנים האופן אחד גם בשלא קבל עליו הנפקד אחריו' וכפי דרכו של הרמב"ן בפי' המכילתא והאופן שני אם קבל עליו הנפקד אחריות. וכפי דרכן של הגאונים בפי' המכילתא ונ"מ לדינא גם לדידן לענין חמץ של אחרים שקע"א וחזר והפקיד אצל אחר שלא קבל עליו השני אחריות והוא דינא דההג"א והרמ"א דלהאופן הראשון אינו עובר עליו ולפי האופן השני עובר עליו ומתקיימים דברי ההג"א והרמ"א עפ"י האופן השני ולפ"ז אם קבל עליו הנפקד השני ג"כ אחריות מיהת אינו עובר עליו דהא בכה"ג להמכילתא דס"ל כר"ש שרי גם בחמצו ממש ולדידן שרי בחמץ שאינו שלו אלא שהם באחריותו מיהת בכה"ג וזהו דינו של המ"א ויתישב ג"כ מה דקשה לן אהא דלקמן פרק כל שעה בהא דמצינו לר"מ דס"ל בחמצו של ישראל שהרהינו אצל א"י דעובר. אע"ג דס"ל כר"ש בדבר הגורם לממון משום דהתם בדלא קבל עליו הנפקד אחריות איירי דאי לא"ה תקשה רישא דישראל שהלוה לא"י על חמצו אינו עובר ואי בשקבל עליו הנפקד אחריות פשיטא דעובר וכמו שכ' התוס' שם אלא דדינו של ר"ת אינו עולה לפ"ז בהא דפסיקא לי' דאם קבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י שאינו עובר דמנלי' הא כיון דהמכילתא כשקבל עליו הנפקד אחריות דוקא איירי וכן מה שדקדק המ"א דגם להרמ"א אם חזר והפקידו בבית בעליו אעפ"י שהם באחריותו דישראל אינו עובר אין לנו לפ"ז שהרי תלה טעמא בדינו של ר"ת. ודינא דר"ת גופי' אין לנו לפ"ז:
אבל אם נפרש דברי המכילתא לה"ר יונה עפ"י דרכו דהרמב"ן דהא דממעטי' חמצו כשהם בבית הא"י. היינו אעפ"י שלא קבל עליו הנפקד אחריות משום דמ"מ לאו בבתיכם דישראל הוא ומינה דגם לדידן דלא קיי"ל כר"ש ובחמצו ממש עובר מיהו בחמץ שאינו שלו אלא באחריותו אם חזר והפקידו אצל א"י אינו עובר אעפ"י שעדיין הם באחריותו דישראל כבתחילה משום דמוקמי' להאי מיעוטא דבבתיכם בכה"ג א"כ עולה שיטתו של הר"ת עפי"ז יפה מאוד במאי דפסיקא לי' דאם קבל אחריות על חמצו של א"י שבביתו דא"י דאינו עובר שהרי בחמץ שאינו שלו אל' שקע"א אינו עובר עליו גם לדידן אא"כ הוא בביתו דוקא מהאי קרא דכ"ר בבתיכם גבי לא ימצא אבל אם הוא אינו בביתו בין בבית א"י אחר וכ"ש בבית בעליו הא"י אינו עובר ומינה דיחד לו בית להא"י בביתו דה"ל כביתו של א"י אינו עובר ג"כ והוא קרוב לדרכו של הרמב"ן בפי' דברי ר"ת אלא דלהרמב"ן דלא מפליג לדין התורה בין חמצו ממש ובין חמצו של אחרים שקע"א דשרי כשאינו בביתו למד ר"ת את דינו דאם קבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י דשרי מקו"ח מחמצו ממש דשרי ג"כ מקרא דבבתיכם ולשיטת ה"ר יונה עפ"י פירושו דהט"ז האי קרא דבבתיכם לא אתי אלא לחמץ של אחרים שקע"א ולא לחמצו ממש והפירוש עולה לפי זה יפה ויפה יותר מלפי דרכו של הרמב"ן בין בפירוש הברייתא ובין בפירוש דברי ר"ת בעצמם שלדבריו של הרמב"ן באו כל הדברים סתומים וחתומים הרבה אין זכרון בש"ס ולא בדברי ר"ת לא לההיתר שהתירה התורה כשהוא בבית הא"י ולא להאיסור שהטילו חכמים על זה ולא לאותו חילוק שחילקו חכמים במה שאסרו בין חמצו ממש ובין חמץ של אחרים שהם באחריותו דבחמצו ממש אסור מדרבנן ובחמץ של אחרים שהם באחריותו שרי לגמרי והרי רק עפי"ז סובב הולך כל הברייתא דיחד לו בית אינו עובר עליו דתני לה בחמץ של אחרים דוקא כדי שיהא מותר מדרבנן ג"כ:
וכ"ז הוא כחדה סתומה שצריך לפותרה אבל לפי דרכו של ה"ר יונה עפ"י פירושו דהט"ז באו הדברים מפורשים כשמלה דביחד לו בית להא"י בביתו דה"ל כבית הא"י לרב פפא מסברא ולרב אשי מקרא דלא ימצא מפני שאין מצוי בידו וה"ל כמו אילו הם בבית הא"י שרי בחמץ שאינו שלו אלא שהם באחריותו מקרא דלא ימצא בבתיכם:
ובחמצו של א"י שהם בבית הא"י ממש. אעפ"י שהם באחריותו של ישראל גם רב אשי מודה דשרי בפשיטות משום דלאו בבתיכם דישראל הוא והן הן דברי ר"ת:
אבל בחמצו ממש כשהם בבית א"י אסור מן התורה לדידן וא"ש נכון מאוד:
אבל א"כ לא יתכנו דברי הרמ"א וההג"א דאוסרים גם חמץ של אחרים שקע"א כשהפקידם ביד א"י והא מדברי המכילתא מתבאר דמפקי מבבתיכם דשרי בין כשהוא בבית הא"י בעליו בין כשהם בבית הא"י אחר דהא המכילתא גופי' דס"ל כר"ש מפקא מהא גם בחמצו ממש דשרי כשהם בבית א"י. וא"כ לדידן נמי בחמץ שאינו שלו אלא באחריותו מיהת שרי גם כשהם בבית א"י אחר דומיא דשרי לר"ש בחמצו דלא משכח"ל אצל בעליו ונתבאר מזה דעפ"י דרכו של הט"ז בפי' דברי הר' יונה אפשר לקיים או שיטתו של ר"ת או דינו של הרמ"א אבל לקיים דבר שניהם ביחד אין להם עמידה לפי שי' של הר' יונה עפ"י פירושו של הט"ז:
ברם דיש עוד מקום לקיים דינם של ההג"א והרמ"א ביחד עם שיטתו דר"ת קרוב לפירושו של הט"ז בדברי הר' יונה והוא בשנאמר דהאי בבתיכם דכתב רחמנא בקרא דלא ימצא. למעט שאם החמץ בבית הא"י אינו עובר עליו. קאי בחמץ שאינו שלו אלא שקע"א דבהכי איירי קרא דלא ימצא ולא בחמצו וכפי דרכו של הט"ז ועוד נוסיף עליהם לומר דגם בהאי חמץ שאינו שלו אלא באחריותו נמי לא הוציא הכתוב להתיר כל שאינו בבית הישראל לחוד אלא מיעוטא דקרא דבבתיכם אתי להוציא את החמץ שהוא בביתו של א"י בעל החמץ דאז אעפ"י שקבל עליו הישראל אחריות דרביי' קרא מלא ימצא. אין הישראל עובר עליו. כיון שאינו בביתו דישראל בעל האחריות אלא בביתו של א"י בעל החמץ וזהו דינו של ר"ת שאם קבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י דשרי משום דרחמנא אמר לא ימצא בבתיכם דהבעל אחריות אינו עובר אא"כ הוא בביתו ולא אם הוא בבית בעליו שגוף החמץ שלו שאז אינו עובר הבעל אחריות אבל אם החמץ בבית א"י אחר שאינו בעל החמץ:
גם ר"ת מודה דעובר והיינו דיני' הרמ"א וההג"א עפ"י דרכו של המ"א ואל יהי הדבר קשה בעיניך דרחמנא אמר בבתיכם דמשמעו שאינו עובר אלא כשהוא בבית הישראל בעל האחריות דוקא ואנו אומרים דלא מיעט הכתוב אלא כשהחמץ הוא בבית בעליו הא"י שגוף החמץ שלו דוקא שכן מצינו כיוצא בזה בב"ק לענין שן ורגל דרחמנא אמר וביער בשדה אחר דבפשוטו נראה שלא יהי' שדה דמזיק משום דאז יכול לומר לו פירותך ברשותי מאי בעי הא אם אינו דמזיק לעולם חייב ומ"מ קיי"ל בב"ק (דנ"ד) דבחצר שאינו לא לזה ולא לזה פטור עליהם בשן ורגל וכן הוא בפרק הפרה (דמ"ח) הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר והזיק פטור. ופירש"י דלאו שדה אחר דניזק הוא עיי"ש וכן הוא בח"מ (סי' שפ"ט סי"א) הרי לפנינו דהאי שדה אחר דכ"ר אין הכוונה בו שאינו דבעל השור לחוד אלא שיהא השדה של זה שביערו. וה"נ האי בבתיכם בכ"ר גבי לא ימצא. לא אתי למעוטי בית שאינו של בעל האחריות אלא בית דבעל החמץ לחוד שאם הוא בבית בעליו אין בעל האחריות עובר עליו:
ולפ"ז א"ש נכון מאוד הא דלא ילפי' גם לקרא דאיירי בחמצו ממש בג"ש דשאור שאור להתירו כשאינו בביתו דהא ליתי' כיון דגם בחמץ שאינו שלו אלא שהוא באחריותו דנפקא לן מלא ימצא נמי לא התיר הכתוב. אלא כשהוא בבית בעל החמץ דווקא הא בבית א"י אחר עובר הבעל אחריות והרי הא לא משכח"ל בחמצו ממש:
א"כ ממילא דלעולם עובר עליו ונשכרים אנו בזה שאין אנו צריכים לבוא לדחוקי נפשין דחידוש הוא הא דגור לממון גבי חמץ כממון דמי ולא גמרי' מיניה וכמו שכ' הט"ז וממילא דלר"ש דלאו חידוש הוא גמרי' מיני' נמי בחמצו ממש ולפמש"כ אין צורך לכל זה וגם דברי המכילתא יש לפרשה עפ"י מה שהביא הרא"ש בפ"ק דב"ק (סי' נ"ו) דיש פלוגתא דתנאי בירושלמי לענין שן ורגל אם הזיקה בחצר שאינו של זה ושל זה ולחד תנא בכה"ג בשדה אחר קרי' בי' דלא כהש"ס דילן וא"כ יש לומר דגם המכילתא הכי ס"ל כהאי תנא ומש"ה כדכתב רחמנא בבתיכם ממעטי' מינה כל שאינו בביתו אעפ"י שהיא בבית א"י אחר שאינו בעל החמץ ולא בעל האחריות. והאי גוונא משכח"ל בין בחמצו בין בחמצו של א"י שהוא באחריותו שכל שהוא בבית א"י אחר שרי אבל לפ"מ דקיי"ל דלא מייתי' לגבי שן ורגל מבשדה אחר אלא דניזק לחוד. דאיירי בי' קרא דוביער ולא דאחר אעפ"י שאינו דבעל השור ה"נ לא ממעטי' מקרא דבבתיכם. אלא בית בעל החמץ בעצמו שאז פטור בעל האחריות דאיירי בי' קרא דלא ימצא הא אם הוא אצל א"י אחר בין אם הוא בעל האחריות וכ"ש אם הוא חמצו ממש עובר עליו והן הן דברי ר"ת וגם דברי ההג"א והרמ"א עפ"י שדקדק ממנו המ"א דהא אצל בעליו הא"י אינו עובר ובבית א"י אחר עובר [ולא הקשה מהא דאמרי' גבי מיטב דבשלו הן שמין משום דאתי לאפוקי דעלמא נמי דשאני התם דהכי הוי משמעותי' דקרא דהיאך דקא משלם ודו"ק] אבל דינו השני של המ"א דאם קבל עליו הא"י השני אחריות גם כן אין בעל אחריות הראשון עובר עליו אין לנו אם לא דנימא דסברא הוא דאתי אחריות ומפיק אחריות וכפמשכ"ל וגם זו קשה כמו שכתבנו שם וגם זו היא שיטה בפ"ע שלא מצאנוה לראשונים שפי' כן והט"ז נאחז בפי' בדבריו של הר' יונה אבל מה שפירשנו אינה הולמת דבריו ובסי' הבאים נביא עוד מה שפירשו האחרונים בדברי הר' יונה ונישא וניתן בם בס"ד. ועכשיו נתורה עוד בשיטתן דהגאונים אם אפשר להעמיד דבריו של ר"ת עפ"י דרכם וכבר כתבנו דלפום רהיטא ליתי' לדינו של ר"ת עפ"י שיטת הגאונים שהרי הם לא פטרו את הבעלים אלא כשהם בבית הנפקד ובאחריותו ואילו הר"ת התיר בקבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י גם בלא"ה דברי הגאונים צריכים ביאור ממה שהקשו עליהם האחרוני' וכמו שיבוא בסי' הבא בעזה"י: