אור ברסלב
תרומת יד סימן לח

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן לח

סימן לז

בדיני חמצו של ישראל בבית א"י.וחמצו של א"י בבית ישראל כמה פרטים בדבר וביאור שי' הראשונים בזה.:

כתב. בטא"ח (סימן ת"מ) א"י שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו ל"ש אם הוא בביתו או בכ"מ ברשותו חייב לבער וכו' ואם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו הילכך א"י שנכנס בבית ישראל וחמץ בידו אינו זקוק להוציאו הפקידו אצלו וקבל עליו אחריות חייב לבערו ואם יחד לו מקום שא"ל הרי הבית לפניך הניח במקום שתרצה אינו זקוק לבערו ופרש"י בשלא קבל עליו אחריות ור"ת פי' אפי' קבל עליו אחריות דכיון דיחד לו מקום אינו מצוי בביתו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל א"י וקבל עליו הנפקד אחריות יש מן הגאונים שכתבו כיון שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו והר' יונה כתב שהמפקיד עובר עליו אם אינו מבערו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

והב"י הביא זה גם בש"ע להלכה. לבד אותו הדין דאם יחד לו מקום דלהר"ת והרא"ש שרי אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות השמיט והוא לפ"מ שכתב בב"י דאין נראה כן מדברי הרמב"ם וגם הרשב"א כתב בתשובה שאעפ"י שנראה מהגמ' דביחד לו בית אפי' בקבלת אחריות שרי כיון שהרי"ף השמיט זה להחמיר בדבר כן ראוי להחמיר עכ"ד:

ומ"מ כתב המ"א כאן (בס"ק א') דאע"ג דלא קיי"ל לדינא כוותי' דר"ת היינו כשיחד לו קרן זויות בביתו אבל אם קבל עליו אחריות בבית הא"י ממש גם לדידן שרי וכן החק יעקב (ס"ק ה') הודה לו בזה:

ובד"מ כתב ז"ל בהגהות אלפסי פ"ק דפסחים מי שיש בידו פקדון מהא"י וקבל עליו אחריות אעפ"י שחזר והפקידו אצל נכרי אחר אפ"ה עובר עליו והוי כאילו הפקיד חמצו אצל נכרי וכן הביא זה בש"ע והנה אותו דין עולה להלכה גם לפי שיטתן של הגאונים שהביא הטור שהרי גם לדידהו אינו נפטר מבל יראה בחמצו ממש כשהפקידו אצל גוי אא"כ קבל עליו ג"כ הנפקד אחריות. הא לא"ה לא וא"כ גם בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות דהוי לענין ב"י כדידי' אם חזר והפקידו אצל א"י אחר נמי עובר עליו כמו שעובר על חמצו ממש ואעפ"י שלא מצינו זה מפורש להגאונים דגם בחמץ של אחרים נמי לא פקע מיני' איסור ב"י ע"י מה שהפקידו בבית א"י אחר לחוד. הרי גם להר' יונה והרא"ש נמי לא מצינו מפורש דחד דינא לחמץ דאחרים שקבל עליו אחריות כחמצו ממש לענין האי דינא דאם הפקידו ביד אחר שעובר עליו ומ"מ ס"ל לההגהות אלפסי והרמ"א דדינם שווה ובהאי דינא דאינו נפטר מב"י כשהפקיד חמצו אצל אחרים בלא קבלו עליהם אחריות לא נחלקו הגאונים בדבר אבל אם קבל עליו הא"י השני אחריות אליבא דהגאונים פשוט הדבר שאין הישראל הנפקד הראשון שקע"א עובר עליו בב"י. שהרי אפי' חמצו ממש בכה"ג נמי אינו עובר עליו. אבל להר' יונה והרא"ש דבחמצו ממש עובר עליו לא נתברר בחמץ שאינו שלו אלא שקע"א אי הוי ג"כ כדידי' לענין זה שעובר עליהם אעפ"י שהם בבית א"י אחר שקע"א כמו שעובר על חמצו בכה"ג א"ד דלא נחלקו על הגאונים אלא בחמצו ממש אבל בחמץ של אחרים שקע"א מודו דפקע מיני' איסור ב"י כשהם בבית אחר והוא קבל עליו ג"כ אחריות והאחרונים נחלקו בדבר דהמ"א ס"ל כהאופן השני דבכה"ג אינו עובר בב"י והח"י ס"ל כהאופן הראשון דכיון דחמץ של אחרים שקע"א הוי כדידי' מן התורה מהכ"ת נחלק ביניהם בלא ראי':

עוד כתב המ"א דמשמעות לשון ההגהות אלפסי והרמ"א נלמד דדוקא אם חזר והפקידו אצל הא"י אחר שאינו בעליו של החמץ הוא דעובר עליו הישראל הנפקד הראשון שקע"א אבל אם חזר והפקידו אצל בעליו אינו עובר עליו אעפ"י שנשארו עדין באחריותו משום דה"ל כאילו קבל אחריות על חמצו של נכרי שבביתו של נכרי דאין עובר עליו כמו שכ' בתוס' בשם ר"ת ואפי' לדידן דלא קיי"ל כוותי' היינו לענין מאי דמתיר כשיחד לו הישראל קרן זוית בביתו אבל כשהם בבית הנכרי ממש לדידן נמי שרי:

וכמשכ"ל וגם בזה נחלק עליו הח"י וכתב שאעפ"י שסוף דבריו אמת דאם קבל עליו אחריות על חמצו של א"י שבביתו של א"י שרי גם לדידן מיהו ה"מ כשלא באו לרשות הישראל מעולם אבל אם כבר הי' הפקדון בבית הישראל ונעשה כחמצו לענין ב"י אעפ"י שחזר והפקידו אח"כ לאותו א"י בעליו הוי כישראל שהפקיד חמצו אצל א"י דמה לי אותו א"י או א"י אחר והא דנקט הרמ"א ביד א"י אחר היא משום דאצל בעליו הא"י אם קבל עליו אחריות שרי משום דה"ל כאילו החזירו לגמרי אבל אצל הא"י אחר אעפ"י שקבל עליו גם הוא אחריות אסור. ולטעמי' אזיל דגם אם קבל עליו הא"י הב' ג"כ אסור כפמש"כ לעיל ולפי שדינים הללו מצויים בהוראה הבא ע"י שגגת מעשה של בעלי החמץ נתתי אל לבי לעמוד על בורין של דברים ולירד אל המקור שמשם נובע שיטות הראשונים וחלוקת דעתיהם ולקבצם ולישא וליתן בהם אולי ירחיב ה' לנו להרוויח אגרא דשמעתתא סברא להבין דברי הראשונים אשר מפיהם אנו חיים ומאת העוזר האמיתי אשאלה עזר כמאמר המלך החסיד ע"ה תהי ידך לעזרני וכו':

וראשונה נקדים שיש עוד שיטה אחת לראשונים בזה. והיא קולא גדולה בדינים הללו ולא הובאה לא בטור ולא בש"ע והיא שיטת הרמב"ן והר"ן שהביאם בב"י ביחד עם שיטת הגאונים שהביאו הרא"ש והטור כאילו הם שיטה אחת אבל באמת מופלגים ורחוקים הם זה מזה וכמו שהעיר על זה הגאון בספר שאגת ארי' (סי' פ"ג) וגם אנחנו נביא אותה עם יתר שיטות הראשונים ונבארם בעזה"י לרגל המלאכה אשר לפנינו אחת אחת:

והנה בפ"ק דפסחי' (ד"ה) גרסי' תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך לפי שנאמר לא יראה לך כו' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן העובד כוכבים ת"ל לא ימצא וכו' ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן העובד כוכבים בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה מניין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה תלמוד לומר שאור שאור לג"ש מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה וכו' אף שאור האמור בגבולין עובר וכו' ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים שלך וכו' והוי' בה אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הא"י ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' ומשני לא קשיא הא דקבל עלי' אחריות הא דלא קבל עלי' אחריות וכו' ומתבאר מזה דמקרא דלא ימצא כיון דלא כתיב בי' לך משתמע איסורא גם בחמץ של אחרים. ומקרא דנא יראה דכתיב בי' לך הוא דשמעי' להתירא דאבל אתה רואה של אחרים וכדי שיתקיימו שתי המקראות הללו מוקמי' להתירא בשלא קבל עליו הנפקד אחריות ואיסורא בשקבל עליו אחריות ואכתי כדי דלא נימא דגבולין דכתיב בקרא דידהו לך הוא דשרי של אחרים אבל בבתים דלא כתיב בקרא דידהו לך עובר גם בשל אחרים אתי' ג"ש דשאור שאור לאתוי' התירא דבלא קבל עליו אחריות גם בבתים ואיסורא דבקבל עליו אחריות גם בגבולין וכמו שפירש"י עייש"ה:

אבל בחומש פ' בא פירש"י איפכא שכתב שם ז"ל שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מניין לגבולין ת"ל בכל גבולך. מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות והוא ההיפך מהש"ס דמפיק התירא לחמץ של א"י שהוא אצל, ישראל ולא קבל עליו אחריות מקרא דגבולין גופי' דכתב בי' לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואם של אחרים ואילו בקרא דלא ימצא דכתיב בבתים כיון דלא כתיב בי' לך שמעי' איסורא גם לשל אחרים ומש"ה מוקמי' לה בשקבל עליו אחריות ואילו לפי פירש"י שבחומש מייתי' התירא לקרא דגבולין בשלא קבל עליו אחריות מקרא דבתים וכבר עמד על זה הרמב"ן בפירושו על התורה וכתב ז"ל ואינו מכוון אצלי שהרי אין במשמע ברשותך להוציא חמץ של אחרים שהוא ברשותו ובתים וגבולין שווי' בדבר ששניהם רשות שלו וממון של אחרים ועוד שחמץ של א"י שלא קבל עליו אחריות אין בא בהיקש הזה [להתירו] שאין [המקרא] של בתים פשוט להיתר יותר מהמקרא של גבולים אבל [אדרבה] במקרא דבתים משמע איסור דכתיב לא ימצא ולא כתיב בי' לך להוציא חמץ של אחרים] והיתרא דשל אחרים יצא לנו מדכתיב לא יראה לך כו' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואין לי אלא בגבולי' בבתים מניין ת"ל שאור שאור לג"ש כמו שמפורש בריש פסחים עכ"ל הנה תמה על רש"י בשתים חדא שאין במשמע כלל בקרא דבתים להוציא חמץ של אחרים שהם בביתו אלא אדרבה משמעותו לרבות גם של אחרים מדלא כתיב בי' לך ומקרא דגבולין כיון דכתיב בי' לך הא מיני' שמעי' להוציא של אחרים וכדקאמרי' בש"ס:

ומפני שדברי רש"י לא מלבו הם אלא כך הם שנויים במכילתא לכן בא הרמב"ן גם לפרש דברי המכילתא בכוונה אחרת מכפי מה שפירשה רש"י ז"ל וכתב עוד זה לשונו אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות א"י וכן שנוי' במכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא אצל א"י אעפ"י שהוא יכול לבערו אבל אינה ברשותו יצא חמצו של א"י שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערה ופירושה שהי' במשמע ולא יראה לך שאור בכל גבולך שלא ינוח חמצו בכל גבולו אפי' בביתו של א"י לכן בא בבתיכם להוציא ביתו של א"י ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותינו בין בגבולינו בין בבתינו אבל אם הפקדנו אותו ביד א"י בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא וכן הדבר שאם לא תאמר כן על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפי' הפקידו ביד א"י במדינת הים ועל חמץ של א"י אינו עובר עליו אפי' בביתו של ישראל א"כ למה נאמר ביתך ולמה נאמר גבולך אלא שלא הוזהרנו מן התורה כלל אלא ברשותינו אבל מדברי סופרי' הוזהרנו לבער חמץ שלנו בכל מקום ולפ"ז אמרו בגמ' יחד לו בית אינו עובר עליו לומר שחמץ של א"י שקבל עליו אחריות אעפ"י שנידון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל אבל ברשות א"י מותר ואפי' מדבריהם לא גזרו עליו כלל והרב [ר"ל רש"י] לא סבר כן בפי' הגמ' וזה שסיימו בברייתא יצא חמצו של א"י שהוא בבית ישראל מהיקש בתים וגבולי' הוא דקאמר מה גבולי' מותר דכתיב לך שלך וכו' אף בתים נמי מותר ומוציא אני חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר דלא קרי' בי' לך עכ"ל הצח ומתבאר מדבריו דכולא ילפותא דמייתי' במכילתא מבבתיכם הוא להוציא חמצו של ישראל שבבית הא"י שאינו עובר עליו משום דלאו בביתא דישראל הוא אבל הדרשא השני' דמייתי במכילתא להתיר חמצו של א"י שהוא בבית ישראל ולא. קבל עליו אחריות לא שמעי' כלל מהאי קרא דבתים דמיני' אדרבה איסורא משמע דהא לא כתיב בי' לך אלא מקרא דגבולי' דכתיב בי' לך הוא דמפקי' לה כדאיתא בש"ס ובבתים ילפי' לה בג"ש דשאור שאור והמכילתא נמי הכי ס"ל והא דמייתי' לה אקרא דבתים הוא אגב גררא הואיל דמייתי' להתירא דחמצו של ישראל שבבית הא"י דמפקי' לה מהאי קרא דבתים מייתי נמי צד ההיתר השני שבא משום שהחמץ אינו שלו אם לא קבל עליו אחריות שאנו למדים מקרא דגבולי' דכתיב בי' לך ובתים מייתי' מינה בג"ש:

ונמצנו למדים שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא אלא על חמץ שהוא שלו או שהוא באחריותו דחשיב כדידי' וגם שיהא דוקא ברשותו ובביתו ואם חסר אחד משני תנאים הללו אינו עובר עליו והש"ס והמכילתא לא פליגי כלל דגם הש"ס דילן ס"ל האי דרשא דמכילתא דמפיק מבבתיכם ועפי"ז נמשך האי דינא דיחד לו בית וכו' שבברייתא (ד"ו) וגם המכילתא ס"ל הך דרשא דמפיק בש"ס מלך ועפי"ז נמשך האי סוף דינא דמכילתא יצא חמצו של א"י וכו':

זה הוא מה שעולה לפי דעת הרמב"ן בפי' השמועות:

ולדינא למדנו מדעתו דמן התורה אינו עובר בב"י אלא אם החמץ הוא בבית הישראל אבל אם הוא בבית הא"י בין בחמץ שקבל עליו אחריות ובין בחמצו ממש אינו עובר עליו משום דרחמנא אמר בבתיכם וגם קרא דגבולי' ילפי' מינה דאינו עובר אלא אם הוא ברשותו דומיא דביתו מיהו מד"ס אסרו גם חמצו של ישראל בבית הא"י אלא שלא אסרו אלא בחמצו ממש אבל בחמצו של א"י שקבל עליו אחריית אעפ"י שמן התורה הוא כשלו ממש הקילו חכמים בו והניחו אותו על דין תורה שאינו אסור כשהוא בבית הא"י וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לפסחי' וגם הר"ן בהלכות הרי"ף הביאו בסוגיא דיחד לו בית והנה עיננו הרואות חלוקת הדעות שבין שיטתו של הרמב"ן ובין שיטתן דהגאונים שהביא הרא"ש והטור דאלו הרמב"ן יסוד התירו בחמצו של ישראל בבית הא"י הוא משום לתא דבית לחוד דרחמנא אמר בבתיכם ולא בבית א"י ואילו הגאונים העמידו את דבריהם על שתי יסודות לפטור את המפקיד עי"ז מב"י והוא שיהא באחריותו דנפקד דוקא [וכמו שדקדק הטור בפירוש טעמם ז"ל דכיון שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו וכ"כ הרא"ש (בסי' ה') מפורש בדברי הגאונים דפטורא דמפקיד הוא כשהם בבית הנפקד ובאחריות דוקא וגם בביתו של נפקד (וכמו שהביא הרא"ש בדבריהם דטעמם משום שאעפ"י שהוא שלו אינו ברשותו וגם הביאו ראי' מהמנילתא דמייתי לה מבבתיכם] וש"מ דהא בלא הא לא סגי לפטור את הבעלים מב"י גם נראה עוד דהאי איסורא דרבנן דס"ל להרמב"ן על חמצו ממש כשהוא בבית הא"י לית להו להגאונים שהרי לא הזכירו בדבריהם שום איסור על המפקיד גם מה שמצינו בדברי הגאונים דגם אם החמץ הוא בבית ישראל אחר ובאחריותו ה"ל דינו כמו אילו הם בבית הא"י לא מצאנוהו בדברי הרמב"ן שהרי לא הזכיר בכל דבריו להתיר אלא כשהם בבית הא"י דווקא וכמו שמתבאר למדקדק בדבריו והב"י שכתב על הטור שהביא דעת הגאונים ז"ל כ"כ הר"ן בפ"ק דפסחי' לענין הפקיד אצל א"י בשם הרמב"ן ונראה שכן הוא גם דעתו והרא"ש [כצ"ל ומש"כ לפנינו הרשב"א הוא ט"ס] כתב כן בשם הגאונים גם לענין הפקיד אצל ישראל וכתב הר"ן ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן צריך ביעור עכ"ל דבריו תמוהים הרבה שעירבב שני השיטות כאילו הם שיטה אחת והם שיטות נפרדות כאשר האריך בזה השאגת ארי' (שם):

ונמצינו למדים שיש שלש שיטות בדבר לראשונים הא' שיטתו דהרמב"ן דכל שהחמץ בבית א"י אינו עובר בב"י בין בחמצו ממש בין בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות דהוי כדידי' לענין ב"י וכ"ז מדין התורה אבל מדרבנן בחמצו ממש עובר עליו אפי' בבית א"י וכל חומרת חמץ שעבר עליו בב"י עליהם לענין אם עבר עליו הפסח וכמו שכתב בחי' לפסחים שהביאו גם בר"ן אבל בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות הניחוהו על דין תורה הב' הוא שיטת הגאונים דבין אם הוא בבית הא"י או בבית ישראל אחר אם קבל עליו הנפקד אחריות אין הבעלי' עוברים עליו לא מן התורה ולא מדרבנן ואם לא קבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד עליו מן התורה [שהרי לא מצינו בדבריהם חילוק בין מד"ת בין מד"ס] הג' הוא שיטתן של הר' יונה והרא"ש דאפי' אם קבל עליו הנפקד אחריות מ"מ גם המפקיד עובר עליו בין אם הנפק' הוא ישראל ובין אם הוא א"י ואיסורו מן התורה זו היא מה שנחלקו בדין ונראה דכמו שנחלק הרמב"ן עם הגאונים לדינא. ה"נ הם מחולקים בפי' המכילתא דהרמב"ן מפרש לה אעפ"י שלא קבל עליו הנפקד אחריו' ולהגאונים אינה מתפרשת אלא בשקבל עליו אחריות והר' יונה והרא"ש מפרשים לה באופן אחר כמו שיתבאר לפנינו בס"ד:

ולפי שהרמב"ן המשיך את שיטתו בפי' המכילתא להך ברייתא דבש"ס יחד לו בית אין זקוק לבער ועל פי שיטתו של הר"ת בזה ודלא כרש"י כמו שזכר בפי' על התורה בקצרה ובחי' לפסחים בארוכה. לכן נבאר גם שי' של רש"י ור"ת בזה שהביא הטור פלוגתתן בקצרה ומקורן בש"ס דפסחים (שם) תנו רבנן א"י שנכנס לחצירו של ישראל וחמצו בידו אינו זקוק לבער פירש"י אינו זקוק להוציאו מן הבית כדאמרן אבל אתה רואה של אחרי' וכו' הפקידו אצלו זקוק לבער ופירש"י הפקידו אצלו וקבל עליו אחריו' יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא ופירש"י יחד וכו' כלומר לא קבל עליו אלא אמר לו הרי הבית לפניך הניחו באחד מן הזוית וכו', ופריך על מה דתניא שנאמר לא ימצא מאי קאמר אמר רב פפא ארישא קאי וה"ק הפקידו אצלו זקוק לבער שנאמר לא ימצא רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי וה"ק יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם והאי לאו דידי' דא"י כי קא מעייל לביתא דנפשי' קא מעייל ופירש"י לא ימצא משמע המצוי בידך לכל חפציך והיינו דקבל עליו אחריות דהוי כדידי' ופריך תו למימרא דשכירות קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא. לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ג ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך ומשני שאני הכא דאמר קרא לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך ופירש"י שהרי אותה זווית מסורה לא"י ובתוס' הקשו ע"ז לפירש"י דמפרש לה דבלא קבל עליו אחריות איירי מאי איריא יחד לו בית בלא יחד לו נמי שרי דלא קרי' בי' לך ותו דא"כ היכי דייק מינה דשכירות קניא לכן פיר"ת דבקבל עליו אחריות מיירי ומ"מ ביחד לו בית שרי דכתיב לא ימצא דבעי' שיהא מצוי בידו וזה אינו מצוי בידו כיון שיחד לו בית לא"י ורב פפא נמי מוקי לה בהכי אלא דלדידי' האי דינא לא צריך קרא להכי כלל דמסברא ידעי' לה דכיון דיחד לו בית ה"ל כאלו קבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י עייש"ה ד"ה יחד והנה ביאור שיטתו של רש"י יבוא לפנינו בארוכה ועכשיו נהפוך בשיטתו של ר"ת דהרא"ש כתב עלה שכן הוא גם שיטת הראב"ד והטור כתב שכן הוא גם דעת הרא"ש בעצמו וכנראה דהפוסקי' ס"ל הכי להלכה לעיקר הדין ואעפ"י שהב"י כתב עלה דאין נראה כן שי' הרמב"ם וגם הרשב"א בתשובה כתב דמדהשמיט הרי"ף זה שמעי' דדעתו להחמיר ולאסור ולכן השמיט זה בש"ע מ"מ נראה דאין זה אלא לחומרא בעלמא ולא מעיקר הדין והרי האחרונים כתבו דלא מחמרי' אלא ביחד לו בית לא"י בביתו אבל אם קבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י ממש שרי כמו שאנו למדים מדבריו של ר"ת שזה דבר פשוט הוא אליבא דכ"ע דשרי מסברא ול"צ קרא כלל לזה וראוי לנו לעמוד על דעתו בזה בין במה דפסיקא לי' דאם קבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י שרי מסברא ובין במה שכתב דגם ביחד לו בית בביתו דידי' נמי שרי לכ"ע. ולא פליגי ר"פ ורב אשי אלא אי גם הא ידעי' מסברא ולא צריך קרא להא כלל משום דגם זה ה"ל כאלו קבל אחריות על חמצו של א"י שבביתו וה"ט דרב פפא או דכיון דלא הוי בבית הא"י ממש מבעי לן קרא להכי. ועכ"פ זה ודאי דבר פשוט הוא לר"ת אליבא דכ"ע דאם קבל אחריות של חמצו של הא"י שבביתו של א"י אינו עובר עליו ולא נתגלה לנו טעמו של דבר בבית מדרשם של הראשונים ז"ל מנא לי' הא לבד מה שמצאנו להרמב"ן בזה שרמז על זה בקיצור בפי' על התורה ובא בארוכה בחי' לפסחים והר"ן ג"כ הביאו בסוגיא דיחד לו בית. ואנחנו נביא את דבריו ככתבו וכלשונו הצח

והנה אחר שכתב לפרש שיטתו של רש"י כתב עוד ז"ל. אבל ר"ת פירש דבקבל עליו אחריות עסקי' ואפ"ה כיון דיחד לו בית שרי דה"ל כמקבל אחריות על חמצו של א"י בביתו של א"י דשרי שהרי אפי' חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הא"י אינו עובר עליו והכי איתא במכילתא (פי"ז) דתניא התם בכל גבולך למה נאמר לפי שנאמר בבתיכם שומע אני כמשמעו ת"ל בכל גבולך א"כ למה נאמר בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות הא"י אעפ"י שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו ויצא חמצו של א"י ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו מיהו ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן צריך ביעור דהא תניא לקמן אבל א"י שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו והרהין בביתו של א"י משמע ואפ"ה אמרי' דעובר כלומר שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח ועוד דהא תניא לקמן בפרק כל שעה ב"ש אומרים לא ימכור חמצו לא"י אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח ר"י אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח והא הני כולהו בבית הא"י הם ואפ"ה אסורים ואע"ג דב"ה פליגי ואמרו כל שעה שמותר לאכול מותר למכור מדב"ש במכירה נשמע לב"ה במפקיד. אלא ודאי חמצו של ישראל בבית הא"י מדרבנן צריך לבער. ואפ"ה גבי יחד לו בית כיון דהחמץ לא דישראל הוא אלא דפקדון אעפ"י שקבל עליו אחריות לא החמירו עליו שהוא חייב לבער עכ"ל ולפי דבריו כל שיטתו של ר"ת נמשכת והולכת עפ"י דברי המכילתא דמפיק חמצו של ישראל שבבית הא"י מבבתיכם וכ"ש חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות דשרי מן התורה כשהם בבית הא"י ומכאן הוא שהוציא ר"ת האי דינא דאם קבל אחריות על חמצו של א"י שבביתו של א"י דפשיטא דשרי ולא צריך ריבויא דלא ימצא להכי בשביל שאינו מצוי בידו דהא מפשטא דקרא נפקא לן דכתב רחמנא בבתיכם ולא בביתו של א"י, ורב פפא ס"ל דגם אם יחד לו בית להא"י בביתו נמי לא צריך קרא דלא ימצא להכי משום דהא נמי ה"ל כבית הא"י ממש אבל רב אשי ס"ל דלא הוי כבית הא"י ממש ונהי דבבית הא"י ממש פשיטא דשרי אפי' בחמצו וכ"ש בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות מקרא דבבתיכם כדאי' במכילתא אבל אם יחד להא"י בית בביתו דידי' ה"א דמקרי בבתיכם ומש"ה מבעי לן קרא דלא ימצא להכי דכיון שאינו מצוי בידו דנפקד אינו עובר עליו ונתבאר דבריו של ר"ת וגם בזה אנו צריכי' לומר לפי שיטתו של ר"ת כמו להרמב"ן. דבחמצו ממש אעפ"י שהם בבית הא"י נהי דמה"ת שרי מקרא דבבתיכם מדרבנן מיהא אסור אבל בחמץ של אחרים אעפ"י שקבל עליו אחריות כל שהם בבית הא"י מדרבנן נמי שרי ומש"ה ביחד לו בית להא"י בביתו דה"ל כביתו של א"י [לרב פפא מסברא ולרב אשי מריבוי' דלא ימצא מפני שאינו מצוי בידו] שרי לגמרי ואפי' מדרבנן ומש"ה תני תנא דברייתא להאי דינא דיחד לו בית בחמץ של א"י שקבל עליו אחריות ולא תני לי' בחמצו ממש שהרי דינם שווה לענין ב"י אלא היינו משום דתנא אהתירא מהדר לתנוי' בגונא דגם מדרבנן שרי ובחמצו ממש לא משכח"ל שהרי אפי' בבית הא"י ממש אסור מדרבנן וכ"ש בביתו דישראל שיחד לו לא"י מש"ה נסיב לה תנא בחמצו של א"י שקבל עליו אחריות דמותר גם מדרבנן ואע"ג דלאוקימתא דרב אשי מייתי תנא התירא מקרא וש"מ דמדאורייתא איירי ולא בדרבנן צריך לומר דמקרא אנו למדים דמן התורה שרי לגמרי ואפי' חמצו ממש כל שהוא בביתו של ישראל שיחד לו לא"י מפני שאינו מצוי בידו ועי"ז אנו למדים טעם ההיתר לגמרי בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות בכה"ג דאפי' מדרבנן שרי מה"ט כנלע"ד:

ואעפ"י שלא נתפרש בדברי הרמב"ן דגם חמצו של ישראל ממש כשהם בביתו של ישראל שיחד לו לא"י. נמי מן התורה אינו עובר עליו כמו אלו הם בבית א"י ממש כמו דאמרי' הכי בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות לרב פפא מסברא ולרב אשי מריבוי' דקרא ויש מקום לומר דנהי דבחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות שרי מן התורה כשהם בביתו של ישראל המיוחד לא"י כבבית הא"י ממש בחמצו של ישראל ממש לא שרי אלא כשהם בבית הא"י ממש אבל בביתו של ישראל אעפ"י שיחד לו בית לא"י עובר עליו גם מן התורה וכן נוטה דעת הגאון בשאגת ארי' (סי' פ"ו) עיי"ש לענ"ד לא נהירין דבריו בזה דממשמעות לשון הרמב"ן בפי' התורה ובחי' לפסחים נראה שהוצרך לחלק בין חמצו של ישראל ממש ובין חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות כדי לתרץ הברייתא דיחד לו בית וכו' מאי דנקט לה בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות ולא בחמצו ממש כדי שיהא מותר גם מד"ס ואילו היה חילוק ביניהם בגופא דהאי דינא דיחד לו בית בדין התורה דבחמצו ממש לא מהני לא היה צריך לכל זה גם מדלא הזכיר הרמב"ן שום חילוק בין חמצו ממש ובין חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות אלא בהאי איסורא דרבנן ש"מ דהא מדין תורה אין שום חילוק ביניהם כלל ואילו הי' חילוק ביניהם מדין התורה כל כהאי מילתא לא הוי שתיק מלאודועי ועוד שהרי לרב פפא דס"ל דהא מילתא סברא הוי דיחד לו בית הוי כמו בבית הא"י ממש פשוט הדבר שאין חילוק בזה בין חמצו ממש ובין חמץ של אחרים שהם באחריותו א"כ רב אשי נמי ודאי הכי ס"ל אע"ג דלדידי' מבע"ל קרא להכי שהרי בדינא לא פליגי רב פפא ורב אשי וכמו שכתב הר"ת. ע"כ לפי עניות דעתי ליתי' לדברי הש"א בזה:

והנה אם נפרש דבריו של ר"ת כפי דרכו של הרמב"ן. צריכי' אנו לומר דגם הר"ת קם לי' בכל שיטתי' דהרמב"ן לענין חמצו של ישראל שבבית הא"י דאינו עובר עליו אעפ"י שלא קבל עליו הנפקד אחריות ודלא כשי' הגאונים שהביאו הרא"ש והטור דלא מפטר המפקיד אא"כ קבל עליו הנפקד אחריות וגם המכילתא מתפרשת הכי כפי דרכו דהרמב"ן דאי לא תימא הכי אלא דהתירא דחמצו של ישראל שבבית הא"י אינו אא"כ קבל עליו הנפקד אחריות א"כ מנלי' לר"ת לדבר פשוט שאם קבל הישראל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י דשרי דלא למדנוהו לפי פירושו של הרמב"ן אלא מהא דאפי' בחמץ ממש נמי שרי בכה"ג ואלו לפי שיטת הגאונים הא התם לא שרי אא"כ הם באחריות הנפקד א"ו דס"ל כוותי' דהרמב"ן בזה ודלא כהגאונים וכ"ש שאין להעמיד דבריו של ר"ת עפ"י שיטת הר' יונה והרא"ש שהרי לדידהו אעפ"י שהם בבית הנפקד ובאחריותו מ"מ עובר עליו וממילא דליתי' נמי לפ"ז מה שכתבו הגהות אלפסי והרמ"א דישראל שקבל אחריות על חמצו של א"י בביתו של ישראל וחזר והפקידו אצל א"י אחר דעובר עליו כמו אילו הפקיד חמצו אצל א"י שהרי להר"ת והרמב"ן באמת גם בחמצו ממש בכה"ג אינו עובר א"ו דדינא דידהו אינו עולה אלא לפי שיטת הגאונים דאם הפקיד חמצו ממש אצל א"י אחר כל שלא קבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו או לפי שיטת הר"י והרא"ש דאפי' אם הם בבית הנפקד ובאחריותו ג"כ עובר עליו המפקיד ולא לפי שיטת הרמב"ן וזה פשוט וברור ומינה דגם מה שכתב המ"א דאם חזר הנפקד שקע"א מיד א"י והפקידו אצל הא"י בעליו גם לדידן אינו עובר משום דה"ל כאלו קבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י ונהי דביחד לו בית לא קיי"ל כוותי' דר"ת בבית הא"י ממש קיי"ל כוותי' נמי ליתי':

לפמש"כ דכל חילי' דר"ת בקבל אחריות על חמצו של א"י שבבית א"י דשרי הוא משום דס"ל דגם חמצו ממש כשהם בבית הא"י שרי כשי' הרמב"ן וא"כ לדידן דס"ל בחמצו ממש דעובר כשהם בבית הא"י גם חמצו של א"י שקע"א דהוי כדידי' נמי עובר עליו בין כשהם בבית א"י אחר ובין בבית הא"י בעליו שהרי ר"ת לא חילק בכך בין בבית בעליו ובין בבית אחר ולדידי' שרי גם בבית אחר שהרי התיר גם בחמצו ממש דלא משכח"ל אלא בבית א"י שאינו בעל החמץ וא"כ לדידן דלא קיי"ל כוותי' וכוותי' דהרמב"ן מנלן לשרוי' כשהם בבית בעליו הא"י טפי מאצל א"י אחר:

וראיתי בספר פני ארי' (סי' ע"ב) שרצה להעמיד פסקו של הרמ"א עפ"י שיטתו של הרמב"ן והעלה דגם הרמב"ן נמי ס"ל דמדרבנן עובר גם על חמץ של אחרים שקע"א אעפ"י שהם בבית א"י ולא הקילו חז"ל אלא כשהוא בבית הא"י בעל החמץ וזו הוא מאי דפסיקא לי' לר"ת באם קע"א על חמצו של א"י שבבית הא"י דשרי משום שהחמץ הוא אצל בעליו והיינו נמי דיחד לו בית דשרי משום דיחד לו בית לבעל החמץ הוי כאילו החמץ הוא בבית בעליו ומש"ה הוא דשרי מדרבנן הא לא"ה נהי דמן התורה אינו עובר עליו מדרבנן מיהא אסור עיי"ש שהרחיב הדברים במתק לשונו ואי אפשר להתקיים כלל בדעתו דהרמב"ן. אלא ברור הדבר:

דלדידי' חמץ של אחרים שקע"א אעפ"י שהם אצל א"י אחר שאינו בעל החמץ נמי מותר לגמרי וגם איסור דרבנן אין בו שאם לא תאמר כן אלא גם בחמץ של אחרים שקע"א כל שהם בבית א"י אחר אסור מדרבנן כמו בחמצו ממש ולא התירו חכמים אלא כשהוא בבית בעל החמץ א"כ למה הוצרך לחלק בהאי איסורא דרבנן בין חמצו ממש ובין חמץ שאינו שלו אלא שקע"א:

שלא החמירו חכמים כמו שהחמירו בחמצו ממש תיפוק לי' דאפי' בחמץ של אחרים שקע"א נמי לא התירו חכמים אלא אם הם בבית הא"י בעל החמץ דווקא ולא בבית א"י שאינו בעלים וא"כ בחמצו ממש דלא משכח"ל כלל פשיטא דאסור כשהם בבית הא"י ואפי' הם שווים א"ו דבחמץ של אחרים שקע"א שרי גם מדרבנן אפי' אם הם בבית א"י שאינו בעל החמץ ובחמצו ממש דוקא החמירו חכמים לאסור בכה"ג וזה ברור:

ומה שכתב המ"א עוד דבחמץ של אחרים שקע"א וחזר והפקידו אצל א"י אחד וגם הוא קע"א מודו הר' יונה והרא"ש להגאונים דשרי ועד כאן לא נחלק עליהם אלא בחמצו ממש בכה"ג דאסור לדידהו ולהגאונים שרי ג"כ אנו למדים מדברי הרמב"ן דלא נחית להאי חילוקא לחלק באיסור תורה דב"י בין חמצו ממש ובין חמץ של אחרים שקע"א ועד כאן לא חילק ביניהם אלא לענין איסורא דד"ס שהטילו על חמצו לחוד ולא על של אחרים שהם באחריותו אבל בדין תורה נראה דאין חילוק לדידיה וכסברת הח"י שכתבנו לעיל שהרי תמך את שיטתו דר"ת דמתיר בחמץ של אחרים שקע"א כשהם בבית הא"י משום דדין תורה בחמצו ממש נמי שרי וכיון שכן יש לומר דבחמץ שאינו שלו אעפ"י שהם באחריותו מדרבנן נמי לא החמירו עליו ומשמע מינה דהא אם בחמצו ממש היה אסור מהתורה כשהם בבית א"י גם בחמץ של אחרים שקע"א נמי היה אסור בכה"ג משום דמה"ת אין לחלק בין חמץ לחמץ כיון שעל שניהם רמי' רחמנא איסורא דב"י וא"כ להר' יונה והרא"ש דבחמצו ממש בכה"ג אסור מד"ת. גם בחמץ של אחרים כיון שהם באחריות נמי דינא הכי ואם נאמר לפרש כוונת המ"א על צד ההכרעה דכיון דלהגאונים גם בחמצו ממש שרי בכה"ג נהי דלא קיי"ל כוותייהו בחמצו ממש. בחמץ של אחרים מיהת אעפ"י שקע"א נקל כוותייהו א"כ אנו יכולים להוסיף עוד קולא על קולא ולומר דכיון דלהרמב"ן גם בחמצו ממש שרי כשהם בבית א"י נהי דלא קיי"ל כוותי' בחמצו ממש בחמץ של אחרים שקע"א מיהת נינקוט כוותי' ונתיר אפי' כשלא קבל עליו הא"י השני אחריות והרי ההג"א והרמ"א כתבו בפירוש לאסור בכה"ג:

א"ו שאין מצטרפי' הני שיטות דהוי לבר מהילכתא כדי להקל על ידם בחמץ של אחרים שקע"א יותר מחמצו ממש כיון שהתורה לא חילקה ביניהם לענין ב"י:

ברם דכל מה שלמדנו בדעתו של ר"ת אינו מוכרח אלא לפי פירושא דהרמב"ן בדבריו שהמשיך אותם לשיטתי' דכל שהחמץ בבית א"י אין בעל החמץ עובר עליו ואעפ"י שלא קבל עליו הנפקד אחריות וכ"ש אם קבל עליו ומזה הוא שלמד להתיר בחמץ של אחרים שקע"א כשהם בבית א"י משום דלא גרע מחמצו ממש לר"ת ועוד עדיפא מחמצו ממש לענין איסורא דד"ס שאם כוונת ר"ת הוא כן ממילא נלמד דלדידן דבחמצו ממש אסור מד"ת אפי' כשהם בבית א"י גם בחמץ של אחרים שקע"א נמי אסור מד"ת וכפמש"כ אבל אם יתפרשו דבריו של ר"ת באופן אחר מכפי מה שפירשם הרמב"ן בהא דפסיקא לי' להתיר אם קבל אחריות על חמצו של א"י שבביתו דא"י ואינו תלוי בהתירא דגם בחמצו ממש שרי מד"ת בכה"ג אלא טעמא אחרינא איתא בהא דכבר אפשר שיתקיימו גם לפי שיטת הגאונים דבחמצו ממש לא שרי אא"כ קבל עליו הנפקד אחריות וגם לפי שיטת הר' יונה והרא"ש דבחמצו ממש לעולם עובר עליו ועפי"ז יתכן שיתקיימו גם פסקן של הרמ"א וההג"א עפ"י שיטתו דר"ת ואעפ"י שלא מצינו לראשונים פירוש אחר בדבריו של ר"ת דלא כהרמב"ן מיהו הרי מהרא"ש והטור מוכרח הדבר שיש להם בזה פי' אחר שלא כפי' של הרמב"ן דאל"כ לא הוי מזכו שטרא לבי תרי. לפסוק כוותי' דר"ת ולפסוק ג"כ בחמצו ממש שבבית הא"י דלעולם עובר עליו ואעפ"י שקע"א הנפקד כשי' הר' יונה. א"ו ברור הדבר שיש להם פי' אחר בדברי ר"ת וכאשר לא גילו אותו לפננו חובה עלינו לחפש ולחקור בדבר לקיים דברי ר"ת עפ"י שיטתם ובזה כבר יהי' אפשר לקיים דבריו גם להגאונים ולשי' הר' יונה ואעפ"י שאין לנו הכרח בדעתם דס"ל כר"ת מ"מ לא מצינו ג"כ שנחלקו עליו:

והנה לפי מאי דאסבר לן הרא"ש את טעמו. במה דנחלק על הגאונים וס"ל דאעפ"י שהפקידו הבעלים את חמצם ביד אחר שקבל עליו אחריות מ"מ עוברים הבעלים בב"י משום שאעפ"י שהאחריות הוא על הנפקד מ"מ גוף החמץ הוא של הבעלים ומה שהשאילו הנפקד ביתו למפקיד לשמירת ממונו קרי' גבי בעלים ג"כ ביתו והמכילתא פירשה באופן כמו שכתב (שם סי' ד') עיי"ש. אפשר לומר דהרא"ש נמי ס"ל דאלולי ה"ט דכל נפקד משאיל ביתו למפקיד לשמירת הפקדון היה מודה דהבעלים היו נפטרים מב"י על ידי מה שאינו בביתם לחוד משום דלא קרי' גבייהו בבתיכם ואעפ"י שלא קבל עליו הנפקד אחריות וכסברתו של הרמב"ן אלא דמשום ה"ט דהנפקד משאיל ביתו למפקיד מש"ה אין הבעלים נפטרים עי"ז מב"י ולפ"ז יש לומר דה"ט לא שייך אלא בנפקד דעלמא שאינו בעליו של החמץ אבל אם הנפקד הוא בעליו של החמץ בעצמו כמו אם חזר והפקידו הנפקד אצל המפקיד אעפ"י שהם עדיין באחריותו של הנפקד הראשון או אם קבל אחריות על חמצו של א"י בבית הא"י כל כי האי אין הנפקד השני שהוא בעל החמץ משאיל ביתו להישראל ומש"ה פשיטא לי' לר"ת דבכה"ג אין הבעל אחריות עובר עליו משום דלא קרי' גבי בעל אחריות בבתיכם אבל בחמצו ממש שהפקיד אלל אחר קרי' גבי' בבתיכם משום טעמי' דהרא"ש וכן גם אם הפקיד אצל א"י אחר דה"ל שומר שמסר לשומר נימא ג"כ דהשומר השני משאיל מקום להשומר הראשון ולא לבעלים ומש"ה ממילא שומר ראשון שקע"א מהבעלים עובר בב"י משום דקרי' גבי' בבתיכם וזהו דינו של ההג"א והרמ"א וגם דבריו של המ"א מתקיימים לפ"ז דהא אם חזר השומר והפקידו אצל בעל החמץ אינו עובר עליו וכמו שנלמד מדברי ר"ת בקבל אחריות על חמצו של א"י שבבית הא"י דאינו עובר עליו משום דבעלים לא מושלו מקומם לבעל האחריות וא"ש הכל:

מיהו דין השני של המ"א דגם כשהפקידו הישראל שקע"א מן הא"י אצל א"י אחר וגם השני קע"א גם כן נפטר הישראל הראשון מב"י זו אין לנו שהרי משום ליתיה דבית ליכא למפטרי' דהרי למדנו מדברי הרמ"א דשומר שני ג"כ מושיל מקומו לשומר ראשון ולא לבעלים וגם משום ליתי' דאחריות לחוד של השני ג"כ לא מצינו לשום אדם שיפטור עי"ז את הבעלים מב"י וגם הגאונים לא פטרו ע"י האחריות לחוד אלא שיהא גם בבית הבעל אחריות והרי להרא"ש ס"ל דבית הנפקד מושאל למפקיד ואם נאמר גם בזה ללמוד מדבריו של הרא"ש מדכתב שאין לפטור את הבעלים ע"י האחריות של הנפקד משום דאעפ"י שהאחריות הוא על השני גוף החמץ הוא דמפקיד וה"ט לא מסתגי אלא לגבי בעלים עצמן שגוף החמץ שלהם ולא לגבי שומר ראשון שהפקיד אצל שומר שני ושניהם קבלו עליהם אחריות. דלא עדיף ראשון מהשני וכיון דכל חיובו של ראשון אינו אלא בשביל אחריות אתי אחריות דשני ומפקע מיד אחריות דראשון הא ליתי' שאם אתה אומר כן גם אם קבל עליו אחר אחריות בבית הישראל בעל האחריות הראשון נימא ג"כ הכי דאתי אחריות דשני ומפקע אחריות דראשון וזה קולא יתירא לא שמענוה כלל וגם המ"א לא נשאה על דל שפתיו על כן דברי המ"א צריכי' להתברר בזה ויען כי גם דברי הרא"ש חסרים ביאור שבאו בקצרה מאוד והאחרונים נתקשו בדבריו בט"ז (ס"ק ד') ובש"א (סי' פ"ג) עיי"ש:

לכן נניח ידינו מזה עכשיו עד יגיענו ד' לחזור ולהפוך בם בסי' הבאים:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה