תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן לו
ונשוב לשיטתם של הרמב"ן והרא"ש והנה ממה שכתבנו בסי' הקודם עולה דמה שכתב הרא"ש דהיכי דראוים לכל העולם קיי"ל כמאן דדאין דד"ג ומש"ה חייב בשורף שטרו של חבירו האי ראוים לכל העול' לאו דוקא אלא עיקר הד' הוא שיהיו ראוים לבעלים עצמן לאותם שגוף הדבר שלהם ולא אם אינם ראוים לבעלים עצמן אלא שהם גורמים היזק למי שחייב באחריותן שאינם בעלים של החפץ אלא ע"י מה שהוא גל"מ לדידהו לגבי הא לא אמרי' דגל"מ גם כן כממ"ד לעשות לבעלים מי שאינו בעליו ונ"מ בזה לענין חפצי עובד כוכבים שהם ביד ישראל שקבל עליו אחריות. שאעפ"י ששווה ממון לכל העולם מיהו כיון דנכסי א"י הוי כנכסי הקדש כמש"כ התוס' בשבועת (דמ"ד) ד"ה שומר בסה"ד אא"י לחייבו מפאת השומר שחייב באחריותו] משום דדוקא לגבי חפץ הוא דקיי"ל כמאן דדאין דד"ג ומשווי' לי' כאילו שוה ממון אם ההיזק הוי לבעליו ממש ולא אם ההיזק הוא לאחר שאינו בעליו אלא שחייב באחריותו שאז אין אנו עושים אותו לבעליו ע"י מה שהוא גל"מ לדידי' וגם בדברי' שראוים לכל העולם וגם הבעלים בכללן דמשווי' לחפץ שאינו שווה ממון כאלו שווה ממון. ה"מ במזיק דלית לן כופו"כ למפטרי' אבל כל הני דממעטי' להו מכופו"כ דבעי' שיהא כעין הפרט שגופן ממון פטור עלה משום ליתי' דחפץ שאעפ"י שאנו עושים אותו ע"י מה שהוא גל"מ כאילו הוא ממון מיהו כעין הפרט לא הוי דכולהו גופן ממון ולא גורמים לממון וה"ט דשטרות דפטור לכ"ע מכל הני ולא נחלקו לא ר"מ ולא ר"ש עלה משום דמפטרי משום ליתי' דחפץ דלא הוי כעין הפרט שגופן ממון ולא גורם לממון. וכל זה בדברים שראוים לבעלים עצמן וגורמי' לממון לדידהו גופייהו הוא דמחלקי' בין מזיק דמחייב עלה משום דאמרי' לגבי' דע"י מה שהוא גול"מ הוי כממון ובין כל הני דאמעטו מכופו"כ דמפטרי משום דמ"מ לא הוי כעין הפרט שגופן ממון ולא גל"מ אבל בדברים שאין ראוים לבעלים עצמן אלא שהם גל"מ לאחרים שאחריות הדברים עליהם פטור גם ממזיק כמו דפטור מכפל וכל איך דממעטו מכופו"כ משום דלאו משום ליתי' דחפץ קאתי' עלה בכדי שנחלק בין הני דאמעטו מכופו"כ ובין מזיק דלא אמעט. אלא משום ליתי' דבעלים דלא תשבי' להו כבעליו ומצי למימר להו לאו בע"ד דידי את והא מילתא סברא הוי ושייך במזיק כמו בכפל ושומרים ואינך ואע"ג דר"ש פליג אהא ולדידי' אנו עושים מי שאינם בעליו כאילו הם בעליו ע"י מה שחייבי' באחריותו והוי גל"מ לדידהו לא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דפליגי עלי' בהא] זו היא שי' של הרא"ש אבל הרמב"ן סבר דמשום ליתי' דבעלים לא איכפת לן כלל וכך לי אם הוא גור' היזק למי שחייבי' באחריות הדבר כמו במזיק איסורי הנאה שביד שומר וגזלן כמו אילו גרם היזק להבעלים עצמן שגוף הדבר שלהם כמו בשורף שטרו של חבירו וכיון דקיי"ל כמאן דדאין דד"ג ובשורף שטרו של חבירו חייב. ה"נ שורף א"י הנאה שביד אחרים שחייבים באחריותו נמי חייב שהרי שניהם שוים משום ליתי' דחפץ ואיסורי הנאה עוד עדיפי משטרות בהא צד משום דעיקרן ממון אלא דלגבי כל הני דאמעטו מכופו"כ פטור גם אאיסורי הנאה כמו אשטרות דתרווייהו לא הוו כעין הפרט שגופן ממון ולא גל"מ ואע"ג דר"ש סבר דחי' הנאה כיון דעיקרן ממון היו גם כעין הפרט ועדיפי משטרות דמחייבי גם בכפל ואינך דבהדה משום דחשיב להו גופן ממון לא קיי"ל כוותי'. אלא כרבנן דלא הוי כעין הפרט ואין חילוק בינם ובין שטרות דאין עיקרן ממון דתרווייהו אמעטו לה:
ושורש פלוגתתן הוא משום דבהא דקדשי' שחייבי' באחריותן דפליגי בה ר"ש ורבנן לענין כפל ושומרים ואונאה אית בהו תרתי לגריעותא חדא דאי משום ליתי' דבעלים עצמן לא מצי' למחייבי' דמעטי' קרא מרעהו וא"כ אין אנו יכולי' לחייבו אלא משום הבעלי' הראשונים שעדיין אחריותן עליו ולא הוו בעלים אלא ע"י מה שהוא גל"מ לדידהו ותו תנינא משום חפץ דאסור בהנאה וא"ל דמים אלא שבהעדרו הוא גל"מ לדידהו בשביל אחריו' וא"כ מדר"ש שמעי' דבין לגבי בעלים לעשות לבעלים את מי שאינם בעליו באמת אלא שהוא גל"מ לדידהו ע"י אחריותם בין לגבי חפץ שאינו שווה ממון לעשותו כאילו הוא שווה ממון משויי' לה ע"י מה דאמרי' גל"מ כממ"ד אלא דלגבי חפץ בעי' שיהא עיקרו ממון הא לא"ה לא אמרי' דכממון דמי ובשטרות מודה וכפמשכ"ל אבל טעמייהו דרבנן לא נתברר מ"ט דפטרי אי משום ליתי' דחפץ לחוד משום דס"ל דגם דברים שעיקרן ממון נמי לא אמרי' דדבר הגל"מ כממון דמי לענין שנחשוב אותם כאילו גופן ממון שיהיו כעין הפרט לחייב בכפל ואינך ומש"ה לא הוו אלא כשטרות דממעטיה להו מכופו"כ לפטורא או משום ליתייהו דבעלים דלא חשבי' לאותם שחייבים באחריותו כאילו הם בעליו ומש"ה לאו בע"ד דידי' נינהו ונ"מ בין שני הצדדים לענין מזיקי דאי אמרת דמשום ליתי' דחפץ מפטר דלא הוי כעין הפרט שגופן ממון א"כ כי פטרי' לי' רבנן דווקא מבל הני דאמעטו לה מכופו"כ אבל מזיק דלא אמעט לי' חייב וכמו בקרקעות דחייב במזיק אעפ"י שפטור מכל הני אבל אי טעמייהו דרבנן הוי משום ליתי' דבעלים דלא חשבי' למי שאינו שלהם אלא באחריותם כאילו הם בעליו ומצי למימר לאו בע"ד דידי אתון הא מילתא סברא הוא וכיון דלרבנן ס"ל הכי. ממילא פטור גם ממזיק כמו דפטור מכל הני מיהו האי נפקותא לא הוי אלא אי פסקי' כמאן דדאין דד"ג אבל למאן דלא דאין דד"ג אין נ"מ כלל שהרי גם אי נימא משום ליתי' דאפץ דלא הוי כאילו גופו ממון ג"כ פטור ממילא גם במזיק ולא דמי לקרקעות שגופן ממון אבל הכא כיון שאין גופן ממון ה"ל כשטרות דפטר עלייהו למאן דלא דאין דד"ג [ומ"מ מבע"ל קרא למפטרי מכל הני מכופו"כ משום דכיון דאטו אי איתא בעיני' בעי להדורי אעפ"י שמזיק פטור ועיין מה שכ' לקמן סי' מ"ח] ולא מחייב אלא לר"ש דאמר דהוי כגופן ממון וגם כעין הפרט הוי וא"כ כיון דעיקרן ממון לאו גרמי הוא כלל דהא חשבי' להו גופן ממון [ויש לצדד עוד אליבייהו דרבנן דאפשר דבין משום ליתי' דבעלים בין משום ליתי' דחפץ משום כל חד מינייהו נמי פטרי וכן יש לצדד איפכא דאפשר דע"כ לא פטרי רבנן אלא משום דהכא אית בה הני תרתי דבעי' למימר בהו דע"י מה שהוא גל"מ הוי כממון בין לגבי בעלים בין לגבי חפץ אבל חד גל"מ אמרי' דכממון דמי ואין נפקותא מהני שני צדדים האחרונים לגבי מזיק שכבר נכללו בשני צדדים הראשונים דאי תימא דמשום ליתי' דבעלים לחוד פטור במזיק ואי תימא דמשום ליתי' דבעלים לחוד לא מפטר ממילא במזיק חייב למאן דדאין דד"ג כפמש"כ) ובזה באנו לשורש פלוגתתן דהרמב"ן והרא"ש דהרמב"ן מפרש טעמייהו דרבנן דפטרי היינו משום ליתי' דחפץ וס"ל דאעפ"י שעיקרן ממון לא אמרי' דהוי כגופן ממון וכעין הפרט אלא הדר דינייהו לדין השטרות שפטורים מכל הני דאמעטו מכופו"כ אליבא דכ"ע ואפי' למאן דדאין דד"ג ולגבי מזיק תלי בהאי פלוגתא דדייניני' דד"ג או לאו דאי נימא דדייניני' דד"ג ובשורף שטרו של חבירו חייב ה"נ חייב ואי תימא דלא דייניני' דד"ג ובשטרות פטור ה"נ פטור:
ור"ש ס"ל דבדברים שעיקרן ממון הוי שפיר כעין הפרט ועדיפי משטרות ומש"ה גם בכפל ואינך נמי חייב והה"נ דחייב במזיק בדידהו אפי' למאן דלא דאין דד"ג ומש"ה לרבה דלא דאין דד"ג גם מזיק תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן בדברי' שעיקרן ממון ובשטרו' לתרווייהו פטור אבל למה דקיי"ל דדייניני' דד"ג בין בשטרות בין באי' הנאה שביד שומר וגזלן חייב במזיק משום דחשבי' להו כממון אבל כעין הפרט לא הוי דבעי' שיהא גופן ממון ולא גורם לממון' ובפרט לפי מה דאסבר לן הרמב"ן דדד"ג חיובן אממון אחר שגרם להלה להוציאן מכיסו] משום דקיי"ל כרבנן דר"ש דלא הוו גופן ממון ודין אחד לשטרות ביד בעלים ואי' הנאה ביד שומר וגזלן אליבייהו דרבנן דר"ש דלא מחלקי בין דברים שעיקרן ממון ובין דברים שאין עיקרן ממון ואותו חילוק מה שבשטרות הוי ההיזק לבעלים עצמן אבל באי' הנאה אינו מגיע רק לבעלי אחריות לית לי' להרמב"ן אבל הרא"ש ס"ל דכולא פלוגתייהו דרבנן ור"ש הוי משום ליתי' דבעלים דלרבנן לא חשבי' לבעלי אחריות שיהיו כבעלים אעפ"י שהוא גורם לממון ור"ש הוא דחשיב להו כבעלים ואנן קיי"ל כרבנן דר"ש בהא ומש"ה נהי דקיי"ל בשורף שטרות דחייב כמאן דדאין דד"ג היינו לגבי ליתי' דחפץ לחוד דחשבי' חפץ שאינו שווה ממון כאילו שווה ממון אבל לחייב משום שומר וגזלן שאינם בעליהם כלל אלא ע"י מה שהוא גול"מ לדידהו לגבי הא לא אמרי' דכממון דמי וגם במזיק נמי פטור כמו בכפל ושומרים ואינך משום דהא מילתא לאו מכופו"כ ילפי' לה אלא מסברא וכך לי מזיק כמו כל הני:
והנה כבר כתבנו לעיל בסימן הקודם דפשטות השמועות בכל הני דוכתי דאיירי בפלוגתא דר"ש ורבנן רהיטין דטעם פלוגתתהוא הוא משום ליתי' דבעלי' דלא קרי' בהו רעהו אלא דהקדש שפטרן הכתוב מהאי קרא גופי' וכן מוכח מהא דריש פסחי' (ד"ה) לגבי חמץ ובשלהי סנהדרין (דקי"ב) לענין עיר הנדחת דלרבנן לא קרי' לבעלי האחריות בעליו של החפץ וש"מ דטעם הפטור לדידהו הוא משום ליתי' דבעלים לחוד דלא קרי' לבעלי אחריות בעליו ולא משום ליתי' דחפץ שאינו שווה ממון אלא שהוא רק גול"מ שאלו כן הי' ניחא גם לרבנן כמו לר"ש אם נימא דלגבי בעלים מודו דחשבי' לבעלי אחריות כאילו הם בעליו וא"כ הוי סיעתא לשי' של הרא"ש ותיובתא כלפי שי' דהרמב"ן:
ברם דפשטות הסוגיא דרבה ור"ד בר חיננא ור"ה ברי' דר"י וכולא הוי' דידהו רהיטא דפלוגתא דר"ש ורבנן הוי משום ליתי' דחפץ שאינו שווה ממון לרבנן ולא משום ליתייהו דבעלים. דהא אהא דאמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דא"ל ניירא בעלמא וכו' קאמר עלה ר"ד הא דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן הוא וכו' לרבנן דאמרי דבר הגלמ"מ לאו כממ"ד לא מחייב. הא קמן דלרבנן גם בשורף שטרו של חבירו נמי פטור והיינו על כרחיך משום ליתי' דחפץ שאינו שווה ממון ולא משום ליתייהו דבעלים שהרי גבי שטרות ההיזק הוא לבעליו ממש ור"ה ברי' דר"י נמי לא אתקיף לה אלא משום דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בדבר שעיקרו וכאידך דרבה דגזל חמץ ועעה"פ באנו למחלוקת ר"ש ורבנן וכו' ומשמע נמי דגם לדידי' טעם פלוגתתן הוי משום ליתי' דחפץ בדבר שעיקרו ממון אי הוי כממון או לאו וטעמא דרבנן דפטרי הוא משום דגם בדבר שעיקרו ממון נמי לאו כממון דמי ואעפ"י שכתבנו לעיל בסי' הקודם לישב זה גם אליבי' דהרא"ש ואמרנו דכל הוי' דרדב"ח ודר"ה ברי' דר"י הוי רק אליבא דר"ש משום דאיהוא ודאי על כרחיך בין לגבי בעלים בין לגבי חפץ ס"ל דאמרי' דבר הגל"מ כממ"ד דהא בקדשי' שחייב באחריותן אתנהו לתרווייהו כחדא שהחפץ אינו שווה ממון לבעלים הראשונים אלא שהוא גול"מ לדידהו וגם הם אינם כלל בעליו עכשיו אלא שהם עדיין באחריות' ומ"מ מחייב ומש"ה הוי ס"ל לרדב"ח דגם היכי דהחפץ אין עיקרו ממון נמי לר"ש כממ"ד ור"ה ברי' דר"י דחי לה דבאין עיקרן ממון ר"ש נמי מורה דפטור משום ליתי' דחפץ אבל טעמי' דרבנן לעולם הוי משום ליתי' דבעלים לחוד וכפמשכ"ל. וגם אידך מימרי' דרבה בגזל חמץ וכו' מתפרשת שפיר משום ליתי' דבעלים לחוד ובהכי ניחא נמי מה דפסיקא לי' לרבה דלרבנן פטור גם במזיק אע"ג דלא שמענו להו אלא גבי הני דממעטי' לה מכופו"כ ולא במזיק משום דכיון דטעמא הוי משום ליתי' דבעלים אין לחלק בין מזיק להניי מיהו רהיטא דסוגיא לא דייקא הכי ואינה באה אלא מדוחק מכח הני קו' דקשה עלה אי נימא דהוי משום ליתי' דחפץ מהא דפ"ק דפסחים ושלהי סנהדרין אבל רהיטת הלשון אומרת דס"ל דפלוגתא דר"ש ורבנן נמי משום ליתי' דחפץ הוא שאלולי כן הי' לו לומר הא דרבה דלא כר"ש ומדקאמ' דהוא פלוגתא דר"ש ורבנן משמע דטעמא דרבנן נמי משום הכי הוא ולא משום ליתי' דבעלי' וכן אידך מימרי' דרבה הכי הוי משום חפץ ואי תיקשה א"כ הא מדרבנן לא שמענו אלא בכל הני דממעטי' מכופו"כ ולא דפטור במזיק הא לק"מ לפי שי' של הרמב"ן כפמש"כ לעיל דלרבה דס"ל כמאן דלא דאין דד"ג כל הני דמפטרו מכופו"כ לפי שאין גופן ממון ממילא פטורים נמי במזיק משום דהוי גרמי [ומ"מ מבע"ל כופו"כ משום דאי איתא הדר בעיניה] ואא"י לחייבם במזיק אלא אם נימא דהוי כגופן ממון ומחייבי גם בכפל ואינך דהיינו לר"ש דחשיב להו גופן ממון ממש היכי דעיקרן ממון וכפמשכ"ל. ותו מצינו סוגיא מפורשת בש"ס דמשם מוכח ג"כ דפלוגתייהו דרבנן הוי משום ליתי' דחפץ שאינו שווה ממון ולא משום ליתי' דבעלים והוא בפסחים (דכ"ע) באוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וכו' רב אחא בר רבא וכו' והכא בהא קמיפלגי בדבר הגול"מ כממון דמי וכו' ופירש"י מ"ד מעל סבר אע"ג דהשתא לא חזי הואיל ולקמי' גול"מ כממ"ד עכ"ל הרי דלרבנן דסברי דדבר הגל"מ לאו כממ"ד גם לגבי בעלים בעצמן נמי סברי דלאו כממ"ד משום ליתי' דחפץ דהשתא לאו מידי שווה שהרי הכא הוא גול"מ לבעלי' עצמן דהיינו הקדש שיהי' שווה ממון לדידהו אחר הפסח ומ"מ לרבנן לאו כממון דמי וזו סותר להני סוגיות דפ"ק דפסחי' ודשלהי סנהדרין דמשם מתבאר דטעמייהו דרבנן דר"ש הוא משום ליתי' דבעלים:
והנלע"ד בזה דהרמב"ן ס"ל דחפץ ובעלים חדא מילת' היא. ואם אנו עושים חפץ שאינו שווה ממון כאילו הוא שווה ממון לגבי חפץ הה"נ דאנו עושים לבעלים מי שאינם בעליו כאילו הם בעליו לגבי בעלים כשאנו אומרים דדבר הגול"מ הוי כממון וכן איפכא דכשאנו אומרים לגבי בעלים הה"נ דאמרי' הכי לגבי חפץ וכן אין חילוק בין אי ליתי' רק לחדא מינייהו לחפץ או לבעלים לחוד ובין אי איתנהו תרווייהו כחדא כהא דקדשים שחייב באחריותן וכמו דלר"ש מוכח דגם כשאנו צריכים לומר דהגל"מ כממ"ד בין לגבי בעלים בין לגבי חפץ אמרי' ה"נ לרבנן דלא אמרי' דבר הגל"מ כממ"ד. בין לגבי חפץ לחוד בין לגבי בעלים לחוד נמי לא אמרי' ולפ"ז א"ש כולהו הני סוגיות [ומצינו דוגמא לזה בדברי הראשונים בספ"ק דקדושין (דנ"ו) במקדש באי' הנאה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהם מקודשת והק' הרשב"א והר"ן לפי מה דקיי"ל דלדידי' גופי' חליפין נמי אסורים מ"ט מקודשת כי מכרן וכו' הא לאו מידי יהב לה דהא לדידי' לא שווה מידי' ותי' דלאו בתר דידי' אזלי' ' אלא בתר דידה וכיון דלדידה שווה ממון והיא באה לזה ע"י מקודשת והביאו ראי' לזה מהא דהמקדש בגזילה אינה מקודשת ולאחר יאוש מקודשת אע"ג דיאוש כדי לא קני וקידשה בדבר שאינו שלו מ"מ כיון דהיא קנתה האי מידי ביאוש וש"ר והרי היא באה לזה ע"י מקודשת עיי"ש. הרי שדימו חפץ שאינו שווה ממון. להא דמקדש בדבר שאינו שלו לענין דניזל בתר דידה ולא בתר דידי' ואף אנו נלמד לענין גול"מ חפץ שאינו שווה ממון לעשותו כאילו הוי ממון ע"י מה שהוא גל"מ ולעשו' לבעלי' מי שאינם בעליו ע"י מה שהוא גל"מ לדידהו שהן באחריותן מהדדי] [כנלע"ד נכון בעזה"י ועפי"ז תו אזדא לה תי' קמא דהתוס' אליבי' דר"מ שכתבו דאע"ג דשמעי' מיני' לגבי חפץ דמחייב אדבר הגל"מ ואפי' בדבר שאין עיקרו ממון מיהו לגבי בעלים לא שמעי' לי' דמשווי למי שאינו בעליו כאילו הוא בעליו ע"י מה שהוא גל"מ לדידי' והרי כבר הוכחנו דחפץ ובעלי' חדא היא ואי איתא דהוי ס"ל לר"מ דלגבי בעלים ל"א דהוו ע"י מה שהיא גל"מ גם לגבי חפץ נמי לא הוי משווי לי' כאילו הוי ממון וכיון דמשווי לחפץ שאינו שווה ממון כאילו הוי ממון הה"נ לגבי בעלים דמשווי' להו לבעלים מי שהוא גל"מ לדידי' ומש"ה צריכי' אנו לבוא לתי' השני של התוס' דלר"מ הוי שטרות ביד בעלים ואי' הנאה שביד שומר וגזלן שחייבי' באחריותם כחדא דהוי כממון ע"י מה שהוא גל"מ לדידהו מיהו כעין הפרט לא חשבי' לי' לדידי' דכולן גופן ממון ולא גל"מ הוו וכמו דמודה בשטרות דפטור בכל הני דממעטו מכופו"כ ה"נ באיסורי הנאה דכוותי' דהא לא שמעי' מדידי' שמעדיף כחן דהני שעיקרן ממון משטרות שאין עיקרן ממון אלא מדר"ש הוא דשמעי' לה האי עדיפותא ומש"ה קאמר דר"מ סבר כר"ש אבל אנן כר"מ קיי"ל אבל כר"ש לא קיי"ל ונתבאר שי' דהרמב"ן ולהרא"ש כבר כתבנו לעיל דנקט בתי' קמא דהתוס' ומפרש לכולא פלוגתא דר"ש ורבנן משום ליתי' דבעלים ומש"ה אין חילוק בין מזיק ובין הני דאמעטו מכופו"כ דפטור לרבנן דר"ש דקיי"ל כוותייהו ושטרות שאני שההיזק הוא לבעלים עצמן ולגבי חפץ הוא דאמרי' דהוי כממון אבל לא למשווי בעלים למי שאינם בעליו [ומה דקשה לדידי' מהא דפסחי' (דכ"ט) דמשמע דפליגי רבנן ור"ש גם לגבי חפץ כמו דפליגי לגבי בעלים וש"מ דחדא מילתא הוי בזה נראה דהרא"ש מפרש גם לההיא דהאוכל חמץ של הקדש דהוי ג"כ משום ליתי' דבעלים וכמו שפי' הבעהמ"א התם דאיירי בחמץ של הקדש שהבעלים חייבים באחריותם דגורם להו תשלומי ממון הילכך בר דמים ומעילה הוא מהשתא (וע' בקצה"ח (סי' שפ"ג סק"ז) שהקשה עלה דמה ענין מעילה לזה כיון דההפסד הוא לבעלים ויש לישבו אבל לדידי קשה עוד דהא בבא אחר ושרפו במועד שהכל מצווי' לבערו כ"ע מודו דפטור כדאי' בהגוזל קמא (שם) והרי כיון שהבעלים חייבים באחריותו מחויבים לבערו כמו בחמץ של א"י וכדאי' בירושלמי (פ"ב דפסחים ה"ב) אית תנא תני לא יראה לך כו' אבל אתה רואה של גבוה ואית תניא תני ואפי' לגבוה כו' אמר ר' בון בר חייא תפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש:
וכן ראיתי להגאון הספרדי מוהר"י אלגאזי שכ"כ בפס טות דבחמץ של הקדש שקע"א חייב לבער כמו בשל א"י וחילי' דידי' מהאי ירושלמי איברא דמסוף לשון הירושלמי דמסיים כר"ש משמע דלרבנן אינו עיבר ולא דמי לחמץ של א"י והוא כשי' דבעהמ"א דהוי פלוגתא דר"ש ורבנן ולא ידעתי טעם הדבר וצ"ע ועיי"ש ולפ"ז לא למדנו דחפץ ובעלים דין אחד להם ואפשר לומר שפיר דאע"ג דקיי"ל לגבי חפץ כר"מ דחשבי' לי' כממון אבל לגבי בעלים לא אמרי' הכי ונתברר שורש פלוגתתם:
ועדיין לא נתקררה דעתי בישובא דעתי' דהרמב"ן עפ"י הדרך שכתבנו משום דנהי דהאי סברא שכתבנו להכריח מסוגיות הש"ס דחפץ ובעלים דין אחד להם לענין גל"מ אליבי' דר"ש ורבנן תרוצא מעליא היא אבל לא מסתגי אליבי' דהרמב"ן בהא דכתיבנן דמינה גם לר"מ דדאין דד"ג ומשווי לי' לחפץ שאינו שווה ממון הה"נ דמשווי' למי שאינם בעליו אלא שגל"מ לדידהו כאילו הם בעליו הא ליתא אליבי' דהרמב"ן גופי' לטעמי' דחילק בין גל"מ דפליגי בה ר"ש ורבנן דהוי לענין אותו דבר עצמו אי חשבי' לי' כאילו הוא ככיס מלא דנרים או לאו ובין דינא דגרמי דחיובו הוי על ממון גמור שגורם להלה להפסיד מכיסו ע"י היזקא דידי' וא"כ נהי דלר"ש דאמר דדבר הגל"מ הוי כממון דין אחד לחפץ ולבעלים אבל משום דד"ג דמחייבי' לי' על ממון אחר שבביתו שגרם לו להפסידו מה ענין לזה שנדמה לעשות בעלים מי שאינם בעליו ע"י מה שהוא גל"מ לדידהו שהרי גם לגבי חפץ נמי לא עשינו כלל אותו כאילו הוא ממון אלא על ממון אחר מחייבי' לי' שאין לו ענין כלל לגבי' ע"כ הנלע"ד דהא גופי' הוי טעמא דהרמב"ן מה דמחייב גם במזיק איסורי הנאה שביד גזלן ושומר שנמשך ובא ממה דדד"ג חיובו הוי על ממון שבביתו של הגזלן והשומר שגרם לו הלה להפסידם והרי על אותו ממון הא הוי באמת בעלים גמורים דידי' [והא לא קשה דמאי חזית דאזלת בתר השומר והגזלן שגרם להם היזק ולא ניזול בתר הבעלים דעביד להו טובה שלא יוכלו לומר לו הש"ל בדבר שאיני שווה כלום דז"א דכיון דעפ"י דין פטור השומר והגזלן ויכול לומר לבעלים הש"ל הוי כמוציא ממון מידם ויהיב לי' ביד מאן דלא מצי לאשתעיי' דינא בהדי' וכדאמרי' בכה"ג בב"ק (דנ"ו) דשווי' טמון באש ובח"מ (סי' תי"ח) ויראה דהה"נ ה כי שהי' טמון וגילהו ואכ"מ] אבל הרא"ש ס"ל דגם מאן דדאין דד"ג חיובו ג"כ על אותו ממון ולא אממון אחר ומש"ה דווקא בשטרות שמזיק לבעליו חייב אבל באי' הנאה ביד גזלן ושומר פטור דלאו בעלים דהאי מידי הוי ונהי דלגבי חפץ אמרי' דדבר הגל"מ כממ"ד לגבי בעלים לא אמרי' ופלוגתא דרבנן ור"ש הוי רק משום ליתי' דבעלים וכפמשכ"ל מיהו גם לגבי חפץ דאמרי' דבר הגל"מ כממ"ד ומחייבי' אדידי' גופי' להרא"ש אבל בכל הני דממעטי' להו מכופו"כ מודה מ"מ דפטור משום דכל הני הוו גופן ממון ולא גלמ"מ ונתבארו שי' הרמב"ן והרא"ש: