אור ברסלב
תרומת יד סימן לה

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן לה

סימן לד

ועכשיו נשוב עוד למה דהקשה הש"ך אהאי תי' קמא דהתוס' במרובה ובאלו נערות דמאן דדאין דד"ג לא שמעי' ליה דמחייב אלא בשטרות שראוי' לכל העולם. אבל בשור הנסקל שביד שומר דלא חזי אלא לדידי' לחוד לפטור א"ע מן הבעלים ע"י אבל לכל העולם לא שווה מידי לא שמעי' ליה דהוי כממון אלא לר"ש הוא דשמעי' לי' דגם בכה"ג הוי כממון והקשה הש"ך דמה לנו ולכל העולם כיון דלהאי מיהא גורם לממון הוי והפסידו ע"י הזיקו או גנבתו מ"ט לא יתחייב עליו ואנחנו בסימן הקודם חזקנו את דבריו מהא דמי שאסר את נכסיו לכ"ע לבר מדידיה ובא אחר והזיקו או גנבו דפשיטא דחייב דמאי אכפת לי' לבעליו במה שהוא אסור בהנאה לכל העולם כיון דלדידי' שרי והוי ממון גמור וכן בקדשים שאינו חייב באחריותן נמי איכא מרבוותא דמחייבי לי' במזיק ומאן דפטר ליה היינו מדכ"ר רעהו או מאיש כי יאכל פרט למזיק הא לא"ה הי' חייב אע"ג דאסירי בהנאה לכ"ע וש"מ דכיון דחזי למילתייהו להקדש גופי' להקריבן ע"ג מזבח לא איכפת במאי דלכ"ע לא שווה מידי וא"כ הה"נ בגורם לממון אי אמרי' דכממון דמי כך לי אם הם גורמי' לממון לכ"ע כשטרות או שאינם גורמי' לממון אלא לזה שת"י לחוד וקושיא זו דהש"ך ודאי קושיא אלימתא היא:

והנראה לע"ד עפ"י מה דאיכא למידק טובא בהא דמוכח מהך סוגיא דהגוזל קמא מדרב דימי ב"ח דאמר הא דרבה בשורף שטרו של חבירו תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן ור"ה ברי' דר"י דחי ליה דאימר דשמעת ליה לר"ש כו' בדבר שעיקרו ממון כדרבה דאמר גזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן וכו' ושמעי' מכל זה דפלוגתייהו דר"ש ורבנן בקדשי' שחייבי' באחריותן הוי משום לתיא דחפץ שאינו שווה ממון אלא שהוא גורם לממון לחוד לבעלים להביא קרבן אחר תחתיו ואילו בכל הני דוכתא דפליגי בהו ר"ש ורבנן לענין קדשי' שחייב באחריותן לענין כפל ושומרים ואונאה ושבועה לא אשכחן בשום דוכתא זכר להאי טעמא שיהי' טעם הפטור לרבנן משום דקדשי' לאו מידי שווה משום דאיסורי הנאה נינהו ושיהי' טעם הדבר לר"ש משום דאע"ג דאין החפץ שווה ממון כיון שהוא גורם לממון להבעלים שאחריותן עליו להביא קרבן אחר הוי כאילו החפץ שווה ממון והרי בב"מ (דנ"ז) ובשבועת (דמ"א) מייתי' רק טעמייהו דרבנן דכ"ר רעהו ולא הקדש וכן גבי אונאה בב"מ שם מייתי טעמא דאחיו ולא הקדש ומשמע דזה הטעם עולה אליבא דרבנן בין למאי דפטור לשלם להקדש גופי' בין בין בקדשי' שחייב באחריותן ובין בקדשי' שאינו חייב באחריותן ובין במאי דפטור לשלם לבעלים כשהם קדשי' שחייב באחריותן משום דמ"מ ממעטי' להו מרעהו ולא הקדש מפני שההקדש נקראים בעליהם שגוף הדבר שלהם. ולא הבעלים שכבר אין הדבר שלהם אעפ"י שהוא באחריותם. ומש"ה לא קרי' בהו רעהו ור"ש דפליג עלייהו בקדשים שחייב באחריותן ס"ל דכיון שחייבי' באחריותן ה"ל כבעלים ממש ומש"ה קרי' בהו רעהו וא"כ עיקר פלוגתייהו בהא דגורם לממון אי כממון דמי או לאו הוי אי משווי' לבעלי האחריו' כבעלים גמורים ע"י מה שהוא גורם לממון לדידהו אי מגנב או מתבד דבעי לשלומי ולהקריב אחרים תחתם. או לאו ומש"ה לרבנן לא קרי' בהו רעהו אלא דהקדש הם ולר"ש קרי' בהו רעהו משום דבעלי האחריות דהדיוט הם מקרו בעלים דידי' וכן נמי איתא במרובה (דע"ו) וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש רש"א קדשי' שחייב באחריותן חייב מ"ט דקרי' בי' וגונב מבית האיש וכו' הרי דכולא טעם פלוגתתן הוא אי קרי' בה וגונב מבית האיש. משום דחשבי' החפץ כאלו הוא של בעלי אחריות ע"י מה שהוא גורם לממון לדידהו דאי מגנב וכו' או לאו משום דמ"מ גוף החפץ אי איתא בעיני' דהקדש הוי ולא דבעלים וכן לפי מה שכ' התוס' לעיל (דס"ג) ד"ה רעהו דה"פ וגונב מבית האיש דשייך בי' רעהו כדכתיב וכו' עיי"ש נמי הוי טעם פלוגתתן דר"ש ורבנן מי הוי בעלים דידהו בקדשים שחייב באחריותן דלרבנן לא מקרו בעלי אחריות בעלים דידהו אלא הקדש הוי בעליהם שגוף הדבר שלהם ולא קרי' בה רעהו ור"ש ס"ל דבעלי האחריות מקרו בעלים דידהו. משום דאי מגנב ומתבד חייבי' לשלם ומש"ה ה"ל גורם לממון לדידהו דככממון דמי ומקרו מש"ה בעלים עליהם וקרי' בהו רעהו וה"נ קאמרי' לענין שבועת הפקדון לר"ש בב"מ (דנ"ח) דקדשי' שחייב באחריותן חייב דאתרבו מבה' וכחש ושאינו חייב באחריותן פטור דאמעטו מבעמיתו וכחש ופירש"י דהכא ליכא עמיתו ואמעט וכו' עיי"ש הרי מכל זה דטעם הפטור הוי משום דהוי של הקדש ולא של בעלים כלל. ולרבנן אעפ"י שחייב באחריותן מ"מ הוי דהקדש משום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולפיכך אעפ"י שהבעלים חייבי' באחריותן והוי גורם לממון לדידהו לא חשבי' להו כבעלים אלא ההקדש הם בעליהם דפטרינהו רחמנא בכל הני מילי וכן בפ"ק דפסחי' (ד"ה) בהא דמרבי' לאיסור ב"י על חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות קאמרי' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ופירש"י דהיינו ר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב עיי"ש הרי להדיא דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא אי חשבי' לבעלי האחריות לבעלים גמורים ע"י מה שהוא גורם לממון לדידהו אי מגנב ומתבד או לאו. ומש"ה לענין ב"י נמי עובר עליהם כמו שעובר על שלו מה"ט וכן בשלהי סנהדרין (דקי"ב) לגבי עיר הנדחת דתני קדשי מזבח ימותו מוקי לה ריש לקיש בקדשי' שחייב באחריותן ואליבא דר"ש דאמר ממון בעלים הם וש"מ דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא משום ליתי' דבעלים אי קרי' לבעלי האחריות בעלי החפץ ע"י מה שהוא גורם לממון לדידהו או לאו. וכל זה אינו כפום הך סוגיא דפרק הגוזל קמא דמתבאר משם דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא משום ליתי' דחפץ לפי שהוא אסור בהנאה ולאו מידי שווה אלא שהוא גורם לממון. ורבנן לא משווי לי' להחפץ כאילו הוא שווה ממון ור"ש ס"ל דעל ידי מה שהוא גורם לממון חשבי' לי' כאילו הוא שווה ממון ומש"ה הוי בעי רב דימי ב"ח למילף מינה גם לשטרות דהוי לר"ש כממון ור"ה ברי' דר"י דחי ליה דאימר שמעי' ליה לר"ש בדבר שעיקרו ממון כהא דרבה דגזל חמץ וכו' באנו למחלוקת ר"ש ורבנן וכו' דמכל זה משתמע דפלוגתא דר"ש ורבנן משום ליתי' דחפץ הוא מפני שהוא אסור בהנאה ולאו מידי שווה אלא שהוא גורם לממון לבעלי האחריות להוציא עי"ז ממון אחר שהרי ר"ד מדמי לה נמי שטרות של הבעלים בעצמן ור"ה נמי לא דחי לי' אלא מפני שאין עיקרן ממון ומש"ה ר"ש נמי מודה בהא:

ובאמת דגם האי מימרא דרבה גופא בגזל חמץ ועעה"פ ובא אחר ושרפו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן נמי יש לפרשו דהוי ג"כ משום ליתי' דבעלים:

בשנאמר דרבה ס"ל דכמו דפליגי ר"ש ורבנן לענין כפל ושאר מילי דבהדי' בקדשים שחייב באחריותן אי קרי בהו רעהו משום דהבעלי אחריות מקרי בעלים דידהו ע"י מה שהוא גורם לממון לדידהו אי מגנב וכו' אי לאו ה"נ פליגי לענין מזיק ולרבנן פטור עלייהו אם הזיקן משום דלא קרי בהו רעהו משום דדבר הגל"מ לאו כממון דמי ומש"ה לאו כבעלים חשיבו ע"י האחריות ולר"ש דדבר הגל"מ כממון דמי מחייב שע"י האחריות חשבי' להו כבעלים וקרי' בהו רעהו וכ"ז להני רבוותא דבמזיק ג"כ פטור גבי הקדש אבל להני רבוותא דבמזיק חייב בהקדש דלא שייכא הך פלוגתא בהקדש דהא התם מחייב משום ליתי' דהקדש גופי' ואפי' בקדשי' שאינו חייב באחריותן מיהו בשורף חמץ שע"ע הפסח ביד גזלן ודאי תלי בהאי פלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן כמו דלא חשבי' להו לבעלי הקדשי' שחייבי' באחריותן לבעלים גמורים. ה"נ לא חשבי' לגזלן אעפ"י שחייב באחריות אונסי' כשואל לבעלים אלא הבעלים שגוף הדבר שלהם הם נחשבי' לבעלים ומש"ה פטור בודאי דהא לדידהו לאו מידי שווה וגם גורם לממון לא הוי לדידהו והשורף לא הפסיד להם מידי אלא אדרבה עוד עשה להם טובה שעי"ז יצטרך הגזלן לשלם להם דמי מעליא ולר"ש דאמר דגורם לממון כממון דמי וחשבי' לבעלי הקדשי' שחייבי' באחריותן בעלים גמורים ה"נ חשבי' לגזלן שחייב באחריותו לבעלים וכיון דלדידי' הא אפסיד לי' בשריפתו שאלולו כן הי' יכול לומר לבעלים הרי שלך לפניך מש"ה חייב אבל לרב דימי דרצה לדמות גם שורף שטרו של חבירו להא וגם ר"ה ברי' דר"י נמי לא נחלק עליו אלא משום שאין עיקרן ממון ומש"ה גם ר"ש נמי מודה דלאו כממון דמי ומשמע מזה דטעמא דידי' בשורף חמץ שעעה"פ ביד גזלן דפליג בהדי רבנן הוא משום ליתי' דחפץ שאסור בהנאה ואינו שווה ממון אלא הוא גורם לממון אי הוי כממון או לאו ודאי קשה מכל הני דוכתא בש"ס דמשמע דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא משום ליתי' דבעלי'. אי חשבי' הבעלי אחריות לבעלים גמורים או לאו ולאו משום לית' דחפץ שאינו שווה ממון וא"כ מה זה ענין לשורף שטרו של חבירו שהוא של בעלים בעצמן:

מיהו גם אדרב דימי ב"ח ור"ה ברי' דר"י נמי לא קשה מידי שהרי אעפ"י שנאמר דפלוגתא דרבנן ור"ש בקדשים שחייב באחריותן אי כממון דמי או לאו הוא משום ליתי' דבעלים משום דלא קרי' לבעלי אחריות שאין גוף הדבר שלהם אלא שהוא באחריותם לבעלים גמורים לרבנן דר"ש משום דדבר הגול"מ לאו כממון דמי ומש"ה לא קרי בהו רעהו גבי קדשים ור"ש ס"ל דחשבי' להו כבעלים ע"י מה שהוא גול"מ לדידהו אי מגנב וכו' וכדאמרי' הכי לגבי חמץ לענין ב"י ובכולהו הני דוכתא מיהו הא וודאי קושטא הוי דבקדשים שחייב באחריותן הוי נמי איסורי הנאה לכ"ע ולא שווה מידי ונהי שאם לאו קרא דרעהו והי' מתחייב משום ליתי' דהקדש גופי'. לא הוי איכפת לן במאי דאסורי בהנאה לכ"ע כיון דלהקדש מיהו שהן בעליהם הא חזי למילתייהו להקריבם ע"ג מזבח הוי ממון גמור לכ"ע ודמיא לאחד שאסר נכסיו לכ"ע לבר מדידי' דפשוט הדבר דהוי ממון גמור לענין כל מילי דממונא וכפמשכ"ל. עכשיו מיהת דכ"ר רעהו דפטור משום ליתי' דהקדש ואי אתה יכול לחייבם אלא משום ליתי' דבעלים ראשונים שהקדישה ועדיין הוא באחריותם גם אם נימא דמשווי להו לבעלים משום דהוי גורם לממון לדידהו דכממון דמי אכתי אם תאמר דחפץ שאינו שווה ממון לא משווי לי' כממון ע"י מה שהוא גול"מ רק דלגבי בעלים לחוד הוא דאמרי' הכי דמשווי' להבעלי אחריות כבעלים גמורים ע"י מה שהוא גל"מ לדידהו עדיין יפטור מכפל וכל שאר מילי דבממון שהרי אינו שווה כלום וגרע עוד יותר מפחות משו"פ דגם לאיצטרופי לא חזו וכפמש"כ לעיל וכ"ש דלא הוי כעין הפרט שגופן ממון א"ו שמעי' מדר"ש דאית לי' תרתי בהא דגורם לממון חדא דמשווי' לבעלי אחריות כאילו הם בעליו וכמו דאמרי' לענין בל יראה ולענין עיר הנדחת ותו דמשווי' לחפץ שאינו שווה ממון מפני שהוא אסור בהנאה כאילו הוא שווה ממון והואיל דבעלים הראשונים דהקדש נפטרים על ידו מלהביא קרבן אחר הוי לדידהו כממון אע"ג שאין גוף הדבר ממון כלל והיינו מה דאמר רב דימי ב"ח דהא דאמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דהיינו משום שהשטר אינו שוה ממון ואעפ"י שהוא גורם לממון ע"כ פלוגתא דר"ש ורבנן הוא פי' דלר"ש ודאי חייב בכה"ג דהא לדידי' ס"ל דע"י מה שהוא גורם לממון עושה כממון גמור בין לגבי בעלים דעבדי להו ע"י אחריותם כאילו הם בעליו ממש בין לגבי חפץ דהא התם נמי קדשי' לאו מידי שווה להבעלים עצמם שהקדישוהו ואנו עושים את החפץ ג"כ כממון גמור הואיל והוא גול"מ לדידהו וא"כ כ"ש בשטרות שהם גורמים לממון לבעלים גופייהו שגוף הדבר שלהם דודאי מחייב לר"ש. א"ו דהא דרבה לא אתי' אלא לרבנן דר"ש ורבה ס"ל דלדידהו הוא פטור גם משום ליתי' דחפץ מפני שאינו שווה ממון להבעלי אחריות ג"כ ונמצא שהוא פטור לדידהו משום שני דברים חדא שאין הבעלי אחריות נחשב כלל לבעליו שהרי אין גוף הדבר שלהם ומה שהוא גול"מ לדידהו ומתחייב אי מגנב וכו' לא משווי להו לבעלים ותו דאפי' אם נעשה אותם לבעלים גמורים אכתי הא לדידהו ג"כ לאו מידי שווה ולא הוי אלא גול"מ לחוד וכיון דס"ל דלאו כממון דמי הוי כאילו לא שווה מידי ודחי לי' ר"ה ברי' דר"י אימור דשמעת לי' לר"ש דגם לגבי חפץ אמרי' דדבר הגל"מ כממון דמי בדבר שעיקרו ממון כאידך מימרא דרבה בשורף חמץ שע"ע הפסח ביד גזלן דאמר רבה דלר"ש חייב ולא מפטר לא משום ליתייהו דבעלים ולא משום ליתי דחפץ משום שאנו עושים לדידי' הבעלי אחריות כאילו הם בעלים גמורים ע"י מה שהוא גל"מ לדידהו ואי מגנב וכו' ברשותייהו קיימא וגם לדידהו אנו עושים את החפץ שאינו שווה ממון כאילו הוא שווה ממון ע"י מה שהוא גורם לממון אבל בדבר שאין עיקרו ממון גם ר"ש מודה דפטור משום ליתי' דחפץ שאינו שווה כלום ומעולם לא היה שווה ממון ומש"ה גם בשורף שטרו של חבירו דמזיק לבעלים עצמן שגוף הדבר שלהם משום ליתי' דחפץ מיהא פטור שאינו שווה ממון מעולם ומש"ה אעפ"י שהוא גורם לממון פטור לכ"ע:

ובזה מתישבים נמי דברי התוס' דמרובה ודכתובת בתי' הראשון אמה דקשה להו בהא דגנב שור הנסקל וטבחו דמחייב לי' ר"מ בדו"ה דמוקי לה רבא דס"ל כר"ש דאמר דבר הגל"מ כממון דמי ולא קאמר טפי דר"מ לטעמי' דדאין דד"ג ומחייב גם בשורף שטרו של חבירו אעפ"י שאין עיקרו ממון וכ"ש באיסורי הנאה שעיקרן ממון וע"ז תירצו שיש נמי סברא להיפך דעד כאן לא מחייבי' בשורף שטרו של חבירו שראוי לכל העולם פי' והבעלים בעצמן בכללן שראוי ממילא גם לבעליו והוי גול"מ לדידהו גופייהו אבל שור הנסקל דאסור בהנאה ואין ראוי לכל העולם וממילא דגם לבעלים עצמן נמי לא חזי פטור שהרי אילו אסר נכסיו על עצמו גדולה מזו כתב הר"ן בשם הרשב"א בנדרים (דפ"ה) דאחרים באים ונוטלי' אותם בעל כרחו ולא נחלק עליו אלא מטעם שיכול לשאול על נדרו עיי"ש א"כ פשיטא באי' הנאה שביד בעלים שהמזיקן פטור בודאי מוש"ה גם כשהן ביד שומר נמי פטור דהא לגבי בעלים לאו מידי עבד דהא לא שווה לדידהו כלל וגם גול"מ נמי לא הוי לדידהו ואדרבה טיבותא הוא לגבייהו שע"י היזקו יצטרך השומר לשלם בדמי מעליא ואלולי כן הי' א"ל הש"ל הא אא"י לחייבו אלא מצד השומר שהי' יכול למפטר נפשי' מהבעלים ע"י והרי השומר אינו בעליו של זה כלל ומצי למימר לי' לאו בע"ד דידי את ומה איכפת לי בהיזקך אלא שאנו באים לעשות את השומר כאילו הוא בעליו ע"י מה שחייב באחריותו והוי גול"מ לדידי' הא מילתא מדר"מ לא שמעי' לה דנהי דמחייב בשורף שטרו של חבירו ומשווי לחפץ שאינו שווה ממון כאילו שווה ממון אבל לעשות לבעלים מי שאינם בעליו כמו בשומר. ע"י מה שהוא חייב באחריותו והוי גל"מ לדידי' הא לא שמעי' לי' אלא מדר"ש הוא דשמעי' לה דמשווי בין לחפץ שאינו שווה ממון ובין לבעלים את מי שאינו בעליו אלא שחייבים באחריותו כאלו הוא ממון והבעלי אחריות הם בעליו הכל ע"י מה שהוא גל"מ דהא מצד הקדש רחמנ' פטרי' מרעהו ומחייב לה משום ליתי' דבעלים הראשונים שכבר אינו שלהם אלא שהוא באחריותם וגם לדידהו לאו מידי שווה אלא שנפטרים ע"י מאחריותם [וה"ה דהוו מצי לחלק בין שורף שטרו דלא בעי' למימר גל"מ כממון אלא לגבי חפץ לחוד אבל בשור הנסקל בעי' למימר בין לגבי חפץ בין לגבי בעלים דהוי תרי גל"מ אלא דקושטא דמילתא נקטי דגם חד גל"מ דלגבי בעל ם נמי לא שמעי' מדר"מ] ומש"ה הוצרך לומר דר"מ סבר כר"ש דגם לגבי בעלים נמי אמרי' הכי זו היא תי' קמא דהתוס' שאחז בו הרא"ש להלכה ועוד תי' דגם משום ליתא דחפץ נמי דר"ש עדיפא מדר"מ משום דנהי דמר"מ שמעי' לגבי מזיק שטרות דחייב אעפ"י שאין עיקרן ממון והא לא שמעי' מדר"ש מיהו עד כאן לא שמענו לר"מ לחייב בשורף שטרו של חבירו אלא במזיק דליתי' לכופו"כ דבעי' שיהא גופן ממון כעין הפרט אבל בכפל וכל הני דממעטי' מכופו"כ הא לדידי' נמי פטור בשטרות ובזה לא נחלק אדם מעולם משום דנהי דס"ל דגל"מ הוי דינו כממון לגבי מזיק מיהו כעין הפרט ודאי לא הוי שכולן גופן ממון ולא גל"מ דכממון דמי והרי קרקעות דהוי גופן ממון אלא שאינם מטלטלי' ולא הוי כעין הפרט י ופשוט הדבר דעדיפי משטרות שאין גופן ממון כלל אבל קרקעות הא גופן הוי ג"כ ממון אלא שאין מטלטל וגורמים ודאי גם לממון המטלטלי' להפסיד שווים ומ"מ ממעטי' ליה מכו"פ קו"ח לשטרות שאינם אלא גל"מ לחוד דאעפ"י שאנו עושים לממון עי"ז מיהו כעין הפרט ודאי לא הוו ודינה כקרקעות שחייבים במזיק ופטורים מכל הני ואין לנו לב להבין דעת הגדולים שהביא הבעה"ת (שער נא חלק ו) שהביאם הש"ך בא"מ (סי' שפ"ו סק"י) דס"ל דדינא דגרמי דר"מ ודבר הגנ"מ כממון דמי דר"ש חדא הוא ולמסקנא קיי"ל דגם בדברי' שאין עיקרן ממון נמי כממון דמי לגמרי ודלא כאתקפתא דר"ה ברי' דר"י דמחלק בהכי והוא תמוה כדכתיבנא. דבשטרות ודאי לא נחלק אדם מעולם דלא הוי כעין הפרט ומה בכך שהן גורמי' לממון אטומי עדיפי מקרעות שגורמי' ג"כ לממון גמור המטלטל וגם ר"ש נמי דס"ל באי' הנאה שעיקרן ממין דהוי כעין הפרט וחשיבי כאילו גופן ממון ממש מיהו בשטרות הא מודה שאלולי כן הי' חולק אשטרות דאיירי' בה מעיקרא א"ו דלא פליג אלא באי' הנאה לחוד מפני שעיקרן ממון וכפמשכ"ל והאי עדיפותא דקאמרי' לגבי איסור הנאה דעיקרן ממון נגד שטרות שאין עיקרן ממון לענין שיהיו גם כעין הפרט הא לר"מ לא שמעי' לה אלא מדר"ש הוא דשמעי' לה ומש"ה הוצרך לומר דר"מ סבר בהאי עדיפותא ג"כ כר"ש דדברים שעיקרן ממון עדיפי משטרות והוי גם כעין הפרט וזו התי' שאחז בו הרמב"ן להלכה. ונתבארו שני תי' התוס' שפוים מכל ערעורי ועלעולי שערער עליהם הש"ך ואף אם נסבול קצת דוחק וקיצור בדבריהם חובה עליו לפרשם באופן שיסולקו קושיותיו של הש"ך ואלולי כן אין לנו פה לאוכלם ומכ"ש שעולה הכל יפה בלי שום גמגום בעזה"י:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה