אור ברסלב
תרומת יד סימן כט

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן כט

סימן כח

וראוי לנו לתור ולבוא עד תכלית הדברים בסברות שני תר התוס' דמרובה ודכתובת הראשונים שאחזו בם רבותינו הרמב"ן והרא"ש מר בחדא ומר באידך להלכה וקבעו בם מסמורות לדינא לפי החלוקה היוצאת מבין שני הסברות כמו שהבאנו דבריהם (באות א) ועי"ז ממילא רווחא שמעתתא בעזה"י להסיר כל קושי וטענה מעליהם ואעפ"י שנחלקו רבותי' של ישראל בדינא כל חד מנייהו אזיל לפום שיטתי' וכמו שיבוא לפנינו בס"ד:

ומתחלה נבאר שיטתו דהרמב"ן דקם ליה לדינא כפי התי' השני דהתוס' דמהא דמחייב ר"מ לשלם הקרן דמזיק מדינא דגרמי אין הוכחה לחייב דו"ה בדברים הגורמים לממון שראוי להתבונן בזה מה טעם יש בדבר לחלק בין תשלומי קרן דמזיק ובין תשלומי כפל ודו"ה דגנב שהרי אם אנו חושבים אותו דבר לדבר שאינו ממון וכעפרא בעלמא א"כ גם מקרן דמזיק ראוי נמי שיפטר ואם נאמר דכיון שהוא גורם לממון הוי כממון גמור א"כ מדוע נפטור אותו מכפל ודו"ה שהרי כנראה הא מילתא דפטרי' בדבר שאין גופו ממון סברא הוא משום דהוי כדבר שאין בו שו"פ ועוד גרע מיניה משום דאיסורי הנאה לאו מידי שווה וגם לאצטרופי לא חזי וכמו דאמרי' בגיטן (ד"כ) לענין גט דכתבו על איסורי הנאה גרע מה"ט מאם כתבו על עלה של זית שאין בה שו"פ וא"כ כשאנו פוטרי' אותו מן הטעם הזה גם בקרן דמזיק ראוי שיפטר ומאן דמחייב לי' בתשלומי קרן דמזיק גם בכפל ודו"ה דגנב נמי לחייב ליה וכיון דס"ל לר"מ דדניני' דינא דגרמי ומחייב בקרן דמזיק אף בשטרות שאין עיקרן ממון ראוי ג"כ שנחייבנו גם בכפל דגנב וכ"ש בשור הנסקל דאמרי' בי' דהוי עיקרו ממון שראוי להתחייב בכפל ודו"ה. [וכן נראה לכאורה גם בדעתן דהתוס' לפי ה"ה כפי מה דהוי ס"ל מעיקרא דלר"מ כיון דדאין דד"ג כמו שמתחייב בדבר שאינו ממון אלא גורם לממון בקרן ה"ה נמי דמחייב גם בכפל ודו"ה וכן נראה ג"כ בדעתם לפי תי' הראשון דנהי דדבר שאינו ראוי לכל העולם אלא לזה בלבד דומיא דאיסורי הנאה דגבי שומר וקדשי' שחייב באחריותן פטור גם למאן דדאין דינא דגרמי בדבר שראוי מיהת לכל העולם כמו שטרות אעפ"י שאין עיקרו ממון חייב גם בכפל וכמו דהוי ס"ל בקושיתם. שהרי לא חילקו אלא משום דאיסורי הנאה לא חזו לשום אדם אלא לזה וכן נראה דעת הרא"ש גם להלכה הכי שהרי גם הוא לא חילק בין תשלומי קרן ובין תשלומי כפל ודו"ה כמו שחילק הרמב"ן אלא בין עצמיות הגורמי' לממון אם הם לכל אדם או לאו וא"כ שטרות שראוי' לכל אדם גם בכפל ראוי שיתחייב לדידן וכ"ש לשיטתם של בעה"ת וסיעתו דלא מפלגו כלל בין גורם לממון ובין דינא דגרמי אלא לדבריהם היא היא ובין דברים שעקרן ממון ובין שאין עיקרן ממון בין אם ראוי' לכל העולם בין אם אינם ראוים אלא לזה חדא הוי ומתחייבי בין בקרן ובין בכפל וכפ"מ שהביאם הש"ך שם (סק"י) דמחייבו בשטרות בכפל כמו בקרן וכן הרא"ש לא נחלק עליהם בדברים שראוים לכל העולם. והאי סברא דמחלק ר"ה ברי' דר"י בין דברים שעיקרן ממון או לאו הא ליתא לדידן דהא לדידיה מקרן דמזיק נמי פטר ליה מה"ט וא"כ לדידן כמו דמחייבי' ליה בקרן ולא חיישי' לה"ט ה"נ בכפל ודו"ה דכוותיה וכן נראה לכאורה]:

והנה ממה שלמדנו מדבריו של הרמב"ן בדינא דגרמי שלו מה שחילק בין גורם לממון דפליגי בהבר"ש ורבנן וקיי"ל כרבנן דלאו כממון דמי ובין דינא דגרמי דקיי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי הנה מקום אתנו לפרש גם האי חילוקא שחילקו בתוס' למאן דדאין דינא דגרמי בין תשלומי קרן ובין תשלומי כפל ודו"ה דהנה הוא העלה דדבר הגורם לממון דפליגי בה ר"ש ורבנן אי כממון דמי או לאו ודינא דגרמי דמחייב בה ר"מ הם שני דברים נפרדים משום דמאן דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי הוא מחשיב אותו דבר בעצמו מה שאינו שווה כלום [עי' מה שהוא אסור בהנאה או מטעם אחר] כאלו הוא שווה ממון [וכמו דבר המותר בהנאה] וכאלו הוא כיס מלא דנרים ועי"ז ממילא אנו מחייבי' עליו בכל דבר שבממון כמו בממון גמור המותר בהנאה וככיס מלא דנרים שחיובו הוא על עצם הדבר ממש אבל מאן דדאין דד"ג אין אנו מחייבי' אותו כלל על אותו הדבר בעצמיותו מפני שאינו שווה כלום ועל מה אנו מחייבי' אותו על ממון אחר ממש שגרם הלה להפסיד לחבירו מכיסו ותיבתו ע"י מה שהזיק ואיבד את הדבר הזה שגרם להזיקו של חבירו. והאי גרמא שגרם להזיק לחבירו אותו ממון אחר מכיסו ותיבתו אנו מחשיבי' אותו להמזיק כאלו איבד אותו ממון אחר בידיים. ונמצא שהוא מתחייב על דבר שהוא באמת ממון גמור עיי"ש ולפ"ז אם נאמר דלמאן דדאין דד"ג כיון דלא מחייבי' לי' על אותו דבר בעצמו שעשה בה ההיזק אלא על ממון אחר שגרם במעשיו להפסיד לחבירו מכיסו ותיבתו. ממילא אין בדינא דגרמי לעולם אלא דין מזיק ולא דין גנב מפני שהרי אותו ממון אחר שהיה בכיסו ותיבתו של חבירו לא גנבם ממנו כלל והרי הם עדיין במקומם כמו שהיו אלא שגרם לו שנוציאם בעצמו לתשלומי אותו דבר שהזיק או שמנע מבעליו שלא יבוא לידי ממון גמור שהיה בא אליהם אילו לא הזיק הלה אותו דבר שהזיק. כמו בשטרות ומה לנו מקום שנקראהו גנב אפילו בגנב חמץ שע"ע הפסח מיד גזלן [אלולי טעמא דפטור מכפל מוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב או שור הנסקל מיד שומר ושטר מיד בעליו כיון שאין אנו יכולים לחייבו על אותו הדברים בעצמן שגנב דהא לאו מידי שווה אלא אממון אחר שמפסיד אותם להוציא מכיסם ותיבתם או שלא יהיו יכולים לגבות מבעל חובם ואותם לא גנב אלא הזיק וא"כ ממילא דברי התוס' כמפורשים דמיא במה שכ' דלמאן דדאין דד"ג אין לנו לחייבו אלא בקרן לחוד ולא בכפל ודו"ה שהרי אינו גנב אלא מזיק אותו ממון אחר שגרם להזיק ולאבוד לחבירו ע"י גניבתו אבל למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דחשבי' לאותו דבר בעצמו כאלו הוא כיס מלא דנרים וכדבר ששווה ממון ממילא חייב נמי [בכפל ודו"ה שהרי אותם דברים גנב ולא הזיק ומש"ה הוצרך רבא לומר דר"מ ס"ל כר' שמעון דדבר הגל"מ כממון דמי ומתחייב על אותו דבר בעצמו שגנב וממילא ה"ל גנב ולא מזיק ונתפרשו כשמלה טעמם של רבותינו בעלי התוס' הסתומים:

ובזה נסתלקה גם קושיתו דהש"ך אהא דרבה דאמר גזל חמץ וכו' באנו למחלוקת ר"ש ורבנן ולרבנן פטור בשורף חמץ שע"ע הפסח ביד גזלן וקשה דמנלי' הא דילמא ע"כ לא פטרי אלא מכפל ודו"ה דגנב אבל בקרן דמזיק מחייבי וכמו דשמעי' מהא דרבא במרובה וכתובת דלר"מ דדאין דד"ג דד"ג ומחייב בקרן מ"מ בכפל ודו"ה אפשר דפטור ולפמש"כ לא ק"מ שהרי רבה ס"ל כמאן דלא דאין דד"ג כדמוכח ממימרי' דידי' בשורף שטרו של חבירו דפטור וא"כ אם באנו לדונו על ממון אחר שגרם לחבירו להפסיד מכיסו ותיבתו או שמביא שלא יהא יכול לגבות ממון אחר הרי הוא פטור לגמרי ואי אתה יכול לחייבו אלא אם נימא דאותו דבר בעצמו הוי כממון גמור מפני שהוא גורם לממון כר"ש ואז מחייבי' ליה שפיר על אותו ממון גופי' שהזיק ואיבד וא"כ ממילא לרבנן דר"ש כיון דס"ל דאותו דבר בעצמו שאינו שווה ממון לאו בממון דמי מקרן נמי מפטר שהרי לאו מידי שווה וכמו שנפטר מכפל ודו"ה ה"נ נפטר מקרן מה"ט ומה טעם לחלק ביניהם שהרי אין לחייבו על ממון אחר שגרם לאבד לחבירו שעליהם הוא מזיק ולא גנב שהרי לא גנבם בכדי שנחייבנו בקרן לחוד ולא בכפל ודו"ה וכפ"מ שאנו אומרי' לרבא אליבא דר"מ דדאין דינא דגרמי שהרי לרבה לית לי' דינא דגרמי כלל אבל לר"מ דדאין דד"ג ומחייב אממון אחר אי לא הוי ס"ל כר"ש דגם דבר הגל"מ הוי כאלו הוא גופו ממון שנוכל לחייבו גם אאותו דבר בעצמו ממילא לא היה חייב אלא משום מזיק ולא משום גנב שהרי אותו ממון אחר לא גנב אלא הזיק וכן להלכה כאמימר לפי האמת דדייניני' דד"ג וקיי"ל נמי כרבנן דר"ש דדבר הגל"מ לאו כממון דמי מחייב בקרן ולא בכפל ודו"ה דכיון דחיובו אינו על אותו ממון משום דקיי"ל דלאו כממ"ד אלא אממון אחר שגרם להפסיד לחבירו ועליהם לא הוי גנב אלא מזיק ומה מקום לכפל ודו"ה :

ומתישב נמי מה דהקשה הש"ך להני תרי תי' התוס' דדינא דגרמי דאורייתא אאמימר גופי' דמנלי' דמאן דדאין דד"ג מגבי בשורף שטרו של חבירו דמי שטרא מעליא כיון דמעיקרא מפליג בש"ס אליבא דר"ש דס"ל דבר הגלמ"מ כממון דמי דה"מ בדבר שעיקרו ממון כחמץ ועעה"פ וקדשי' אבל בשטר שאין עיקרו ממון מודה דפטור וא"כ דילמא מאן דדאין דד"ג נמי הכי ס"ל כוותיה דר"ש ומודה בשטר שאין עיקרו ממון דפטור ואין לומר דאמימר פליג אהאי שקלא וטרי' דאמרי' בש"ס דלעיל אליבא דר"ש נמי. דא"כ לא ה"ל להש"ס למנקט אמר אמימר אלא אמימר אמר עיי"ש ולפי חילוקו של הרמב"ן בין דבר הגול"מ דפליגי בה ר"ש ורבנן ובין חיובא דדינא דגרמי דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא אם אנו יכולים לחייבו על אותו דבר בעצמו שהזיק משום דחשיב ככיס מלא דנרים אעפ"י שבאמת לאו מידי שווה מפני שהוא גורם לממון ה"ל כאלו הוא ממון אבל חיובא דדינא דגרמי למאן דדאין ליה הוא על ממון אחר שגרם להפסיד לחבירו אם מכיסו ותיבתו או שמנע ממנו שלא יבוא לידי ממון אחר ממילא לק"מ קושית הש"ך שהרי כמו שאנו אומרים דאע"ג דקיי"ל כרבנן דר"ש דדבר הגלמ"מ לאו כממון דמי כלל ומ"מ מחייבי' ליה משום דד"ג אממון אחר שגרם להפסיד לחבירו. א"כ כ"ש דלר' שמעון דאית לי' דבר הגורם לממון כממון דמי דאפי' בדברים שאין עיקרן ממון דמודה לרבנן דלאו כממון דמי אממון אחר שגרם להפסיד לחבירו מיהו מחייב שהרי אנו מחייבי' אותו על ממון גמור שהוא גם עכשיו ממון ולא על אותו דבר שהזיק שאין אנו מחשבי' אותו כלל כממון והא דשקלי וטרי בש"ס רב דימי ב"ח ור"ה ברי' דר"י אליבא דר"ש דמודה בדבר שאין עיקרו ממון דלאו כממון דמי היינו דלא חשבי' עצמיות הדברים כאלו הם שווי' ממון שנוכל לחייב אדידהו גופייהו כמו דס"ל לר"ש בדברים שעיקרן ממון ונ"מ לענין כפל ודו"ה דחייב לר"ש מה"ט אעפ"י שאי אפשר לחייבו בהם אלא אי חשבי' להו גופייהו כממון וה"ל כגונב כיס מלא דנרים אבל אם באת לחייבו אממון אחר אי אתה יכול לחייבו אלא בקרן ומטעם מזיק שהרי אותו ממון אחר לא גנבם אלא הזיקם. וגם נ"מ תו למאן דלא דאין דד"ג כמו דס"ל לרבה ואין אנו יכולים לחייבו אממון אחר כלל ואפי' בקרן דאפילו לר"ש נמי פטור בדברים שאין עיקרן ממון. דבהא כ"ע מודו שאין אותו דבר בעצמו חשוב כממון לעולם והיינו הוי' דהש"ס דרב דימי ב"ח ור"ה ברי' דר"י דרב דימי הוי סבר דנהי דרבה לא דאין דד"ג ולא מחייבי' ליה אממון אחר שגרם להפסיד לחבירו לר"ש מיהת דס"ל דדבר הגו"למ חשיב כאלו הוא עצמו ממון ומחייבי' משום זה אפי' בכפל ודו"ה דגנב וכ"ש בקרן דמזיק גם שורף שטרו נמי מחייב אפילו למאן דלא דאין דד"ג ואתקיף ליה ר"ה ברי' דר"י דליתיה אלא בדברים שאין עיקרן ממון כשטרות גם ר"ש מודה דלאו כממון דמי ומייתי ראיה מדרבה גופיה דבשורף חמץ שע"ע הפסח ביד גזלן קאמר דבאנו למחלוקת ר"ש ורבנן ומדלא קאמר הכי בשורף שטר של חבירו ש"מ דגם לר"ש נמי לאו כממון דמי ואא"י לחייבו על אותו דבר בעצמיותו כאלו הי' שווה ממון אלא אם באנו לחייבו אממון אחר שגרם להפסידו והיינו דינא דגרמי דל"ל לרבה אלא אמימר ס"ל הכי וגם אמימר נמי מודה להא דר"ה ברי' דר"י דבדבר שאין עיקרו ממון גם לר"ש לאו כממון דמי וליכא למחייב אהאי מידי גופי' אליבא דכ"ע אלא דלמאן דדאין דד"ג ומחייב אממון אחר שהפסידו בגרמתו ופליג אדרבה בהא מגבי מיני' דמי שטרא מעליא בין לר"ש בין לרבנן:

ולמדנו ג"כ לפי דרכנו לענין מה שנסתפקנו לעיל (סוף אות א') לפי התי' הב' דהתוס' דמשום דד"ג לא מחייב אלא בקרן ולא בכפל ודו"ה אבל לר"ש דגורם לממון כממון דמי הרי הוא מתחייב גם בכפל ודו"ה והרי מסקי' בפ' הגוזל קמא דברים שאין עיקרו ממון גם ר"ש מודה דלאו כממון דמי ואילו משום דינא דגרמי מחייב אפי' בדבר שאין עיקרו ממון היאך דינא לר' מאיר דס"ל דדייניני' דד"ג וס"ל נמי כר"ש דדבר הגל"מ כממון דמי ומחייב נמי בכפל ודו"ה בדבר הגל"מ כפי אוקימתא דרבא במרובה ובכתובת. לענין כפל דדברים שאין עיקרן ממון מי הוו כמו דברים שעיקרן ממון לר"ש דמחייב או לאו ולפ"מ שכתבנו ברור הדבר דאפי' לר"מ דאית ליה תרווייהו לחומרא דמזיק לחייב אפי' בדבר שאין עיקרו ממון מכח דינא דגרמי ולחייב בדבר הגורם לממון גם בכפל ודו"ה כר"ש מיהו לחייב על דבר שאין עיקרו ממון בכפל אי אפשר. שהרי כל שאין חיובו אלא משום דד"ג אין חיובו על אותו דבר שהזיק אלא על ממון אחר שגרם להזיק להלה ואותו ממון לא גנבם אלא הזיקם ומה להם לכפל ודו"ה:

מיהו לתי' הראשון של התוס'. דלא נחתו לחלק בין תשלומי קרן ובין תשלומי כפל ודו"ה ומש"ה ס"ל דלר"מ דדאין דינא דגרמי ומחייב במזיק שטרות אעפ"י שאין עיקרן ממון הה"נ בכפל ודו"ה דגנב נמי ראוי שיתחייב אלא דאיסורי הנאה גריעי משטרות משום שאינם ראוים לכל העולם אלא לזה עדיין נראה פשוט דלדידיה דדאין דד"ג וכן לדידן דקיי"ל כוותיה אין שום חילוק בין דבר שעיקרו ממון או לאו בין לענין תשלומי קרן דמזיק ובין לענין תשלומי כפל ודו"ה דגנב וכולא הוי' דהש"ס דפרק הגוזל קמא דר"ד ב"ח ודר"ה ברי' דר"י ליתי' אלא למאן דלא דאין דד"ג ולא מחייב אלא בדברים שעיקרן ממון כמו ר"ש דס"ל דבר הגל"מ כממון דמי בדברים שעיקרן ממון ולא בדברים שאין עיקרן ממון אבל למאן דדאין דד"ג לא מפלגי' בהכי כלל משום דמה לנו ולעיקרו אם היה מתחלה שווה ממון או לאו ס"ס עכשיו הא בודאי אינו שווה ממון:

ואין לנו להחשיבו כממון אלא ע"י מה שהוא גורם לממון להפסיד לחבירו כשהוזק דבר זה א"כ כך לו אם לא היה שווה ממון מעולם או אם היה שווה מתחילה ממון ועכשיו יצא מכלל ממון שהרי כל מזיק אין לו אלא מקומו ושעתו ואם מתחילה היה שו"פ ועכשיו זל הרי הוא פטור עליו הא אין עליך לחייבו אלא משום שהוא גורם לממון בין אם הי' עיקרו גופו ממון או לאו:

ובאמת לא נדע טעמו של דבר לר"ה ברי' דר"י דמחלק בהכי אליבא דר"ש אם לא שנדמה זה להא דאשכחן כ"כ לר' שמעון לענין טומאת אוכלין בבכורות (ד"ט) דאיסורי הנאה לדידיה אין מטמא טומאת אוכלין משום דכעפרא בעלמא נינהו ואם היה לו שעת הכשר מטמא טומאת אוכלין כדאי' שם וכן במרובה (דע"ו) יש נותר כו' כיצד היה לו שעת הכושר ה"נ נימא לענין איסורי הנאה גבי היזק שאם מתחלה היו שווים ממון וגם עכשיו הם עדיין גורמי' הוא דהוי כממון אבל אם מעולם לא היו שווים ממון אעפ"י שהם גורמי' לממון לא מהני לעשותם כאלו הם ממון ודו"ק:

ועכ"פ נתישב לפ"ז תי' הב' דהתוס' במה שחילקו למאן דמחייב בדינא דגרמי בין תשלומי קרן ובין תשלומי כפל ודו"ה עפ"י דרכו של הרמב"ן במה שחילק בין חיובא דדינא דגרמי לר"מ דקיי"ל כוותי' ובין דבר הגל"מ אליבא דר"ש דס"ל כממון דמי ובזה ממילא נתישבה גם דעתו דהרמב"ן שהחזיק להלכה באותו תי' דהתוס':

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה