תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן כה
ואחרי שישבנו דברי הראב"ד על מכונם נשוב לישב שי' רש"י ממה שעמדנו (בסי' כ"ג) דא"כ דמחלק בין איתי' בעיני' לליתי' בעיני' דבכפל כיון שהבעל אחריות משלם דמיו לבעל הגוף הכפל לדידי' ועמדנו ע"ז דא"כ גם בשאר שומרים לר"ש יהי' שייך הכפל מצד הדין לדידהו מה"ט א"ו דל"א אלא בתר הגוף וע"י האחריות מחשב לר"ש הגוף של בעל האחריות וא"כ גם באיתי' בעיני' כן ובשלמא להראב"ד דבעי לר"ש כל אנפי אחריות ניחא אבל לשי' רש"י קשה. כיון דמחייבי' לר"ש למי שגרם לו הזיק ע"י גניבה זו א"כ כל שומרים נמי והנראה בזה לישב דעתו הגדולה דנהי דר"ש ס"ל גול"מ כממון דמי שהזיק הדמים מגיע אליו ולא להבעלים מיהו גם איהו מודה לרבנן דמה שגוף החפץ הוא של הבעלים נמי זכו בכפל אע"פ שלא הי' מגיע להם שום הזיק בדמיו כיון שנפסדים בגופו ולא זו בלבד שכחן יפה כמו כח הבעל אחריות לענין כפל אלא שכחן יפה יותר והיכי שזה מפסיד גופו וזה דמיו הכפל לבעל הגוף ועד כאן לא פליג ר"ש אלא בקדשים שחייב באחריותן דאלו להקדש מגוף שלהם אין להם כפל דאמעט מרעהו ומשו"ה ס"ל דנכנסים הבעלי אחריות תחת הבעלים כיון שהפסד הדמים מגיע להם נקראים ג"כ וגונב מבית האיש ולא יפטור הגנב בלא כלום משא"כ היכי שהבעלים בני כפל נינהו הכפל לדידהו מן הדין ולא לשומר והיינו טעמא דגנב שוה"נ מבית שומרים דב"ק (דע"א) דמשלם כפל ודו"ה לר"ש משום דהתם ג"כ מצד הבעלים דהגוף שלהם פטורים דהוי איה"נ ומשו"ה נכנס השומר במקומם וגם בהא דפסחי' ל"ק דמאי פריך לר"ש לא ימצא ל"ל דעד כאן לא אמר ר"ש אלא בכפל דהקדש דלבעלים ליכא כפל משא"כ הכא די"ל ז"א ל"מ חמץ של א"י שקע"א וודאי ראוי שיעבור בב"י כיון שא"י אינו עובר אלא אפי' בחמץ של ישראל שקבל עלי' אחריות נמי עובר דאטו משום דהבעלים עוברים משום גזה"כ לא יעבור גם הנפקד ולא דמי לכפל דאין לנו לחייב את הגנב רק כפל אחד משו"ה כשהבעלים בני קבולי כפל נינהו משלם להם וא"ש תל"י:
והנה גם להראב"ד אליבי' דר"ש שאינו בשביל שבעל האחריות סובל ההיזק אלא משום דע"י האחריות נחשב כגוף הדבר שלו עוד פשוט יותר לומר דכיון דס"ל לר"ש דע"י האחריות דאי מגנב כו' הוי כדידי' לענין כפל אע"ג דאילו לא מגנב הוי דבעלים כ"ש שיש לרבות בהכפל לבעלים ע"י מה דאילו לא מגנב הוי דידהו שרגיל יותר מצד השני דאלו מגגב ומשו"ה וודאי היכי דשייך כפל בין בבעלים בין בשומרים הבעלים קודמים אע"ג דבתרוי' קרינן מבית האיש דהיינו שהי' הגוף שלו לזה בשביל האחריות ולזה בשביל גופו וגם ברשותי' קיימי' משום דפקדון כל היכי דאיתי' כו' הוי דבעלים אבל היכי דבעלים לאו בני כפל נינהו כמו בהקדש ודומיהן הכפל לבעל אחריות וכ"ז פשוט
מיהו עדיין שי' רש"י תמוה שאם אין הטעם לר"ש שמחשיב משום גול"מ שגוף הדבר שלו רק טעמו שגורם היזק לבעל האחריות ק' מב"ק (דע"ח) בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מי מצי גנב פטר נפשי' בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע דתנן כו' מי אמרי' שם עולה קיבל עלי' א"ד מצי א"ל מצוה מה"מ בעינא למעבד בתר דאבעי' הדר פשטה גנב פטר כו' ופירש"י דאתשלומי דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מפטר דמבית האיש כתיב ולא מבית הקדש ואליבא דר"ש נקט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב עכ"ל ואי כל החיוב לר"ש אינו רק משום הזיק הגניבה שמגיע לבעלי אחריות א"כ מה מקום לאותה אבעי' כלל שהרי אין אחריות הבעלים אלא בשיעור כבש או עוף ונוסף ע"ז אין האחריות עליהם כמש"כ תוס' (שם) ד"ה מי. דבעלים עצמן פשיטא דמצי פטרי בכבש כו' וא"כ מה בכך שהבעלים רוצים להדר הרי בקרבן שאינו באחריותם הגנב פטור אף דהבעלים רוצים בוודאי לעשות מצוה א"כ בתוספת הקרבן שאינו עומד באחריות הבעלים דומה לקרבן כזה ואין אנו יכולים לחייבו רק אערך אחריות שגורם הזיק להם אלא ע"כ דע"י האחריות מחשב כגוף הדבר שלהם ומש"ה יש סברה לומר שיכולים לבקש מצוה מה"מ ובתר הכי מסיק דגם בזה יכול לומר הא קיימת נדרך ומוכח כהראב"ד ודוחק לומר דהא גופי' קא מבע"ל אי מחשב כגוף הדבר שלו ומצי למימר מצוה מהמובחר כו' כראב"ד או לא מחשב כגוף הדבר וליכא למימר כרש"י ופשיט דל"מ כגוף הדבר דוקא כסברת רש"י:
אבל האמת נראה דשי' רש"י ג"כ כהראב"ד ואין לחלק בין איתי' בעיני' לליתי' בעיני' לפי המסקנא ורק לס"ד אי לאו קרא דלא ימצא הוא דהוי מחלקי' אליבי' דר"ש בין א"ב לליתי' בעיני' מה"ט שכתב רש"י אבל כיון דגלו קרא לא ימצא גבי חמץ דאע"ג דאיתי' בעיני' הוי כממון בשביל האחריות תו אמרי' דלאו חידוש הוא וילפי' מינה בעלמא דגול"מ כממון דמי אפי' באיתי' בעיני' ודוקא לרבנן דמצד הסברה החיצונה בלא ריבוי' דקרא גם כי ליתי' בעיני' לאו כממון דמי הוא דאמרי' דאע"ג דגלי קרא בחמץ דכממון דמי ואפי' גם באיתי' בעיני' חידוש הוא ול"ג מינה כלל משא"כ לר"ש כיון דבליתי' בעיניו מצד סברא כממון דמי לדידי' עכשיו דגלי קרא גבי חמץ גם בדאיתי' בעיני' דכממון דמי תו אמרי' דלאו חידוש הוא כלל וגמרי' מינה לכל התורה כולה גם בדאיתי' בעיני' ולפ"ז אין חילוק בזה כנלע"ד.
ועכשיו נבוא לבאר דעת המתירין שהביא המחבר שתמה עליהם הגאון דאי משום דס"ל כר"ש א"כ אחריות דזולא ל"ל דהא טפי מאחריות דקדשים וודאי לא בעי אליבי' דר"ש ולפי הבנת הגאון דטעמם דסברי כר"ש קו' אלימתא היא אבל טעמא דמתירין לאו בדר"ש תלי רק הב"י הביא טעמם מפורש משום שהם על הא"י נכסי צאן ברזל והא לאו בדר"ש תלי וכמו שנתבאר בעז"ה:
והוא דכוונתו מפולשת עפ"י הא דפ"ק דע"ג (דט"ו) דאמאי דהוה סבר מעיקרא דשכירות ושאלה קני' לגבי שבת לאפוקי מיני' איסור שבת לענין שכירות בהמתו גרסי' שם מתקיף לה רב יצחק ברי' דרב משרשי' ושכירות מיקני' והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותי' עליו לא יאכלנה כרשיני תרומה ואי ס"ד שכירות קני' אמאי לא יאכילנה פרה דידי' היא ומשו"ה הדר בי' ממאי דסבר מעיקרא ומסיק דש"מ דשכירות לא קני' עיי"ש הרי דכל, הדין דשכירות לא קני' לגבי שבת לאפוקי מיני' איסור שביתות בהמתו לא למדנוהו אלא מהא דלא קני גבי תרומה להאכיל הבהמה כרשיני תרומה א"כ באותו אופן דשרי גבי תרומה להאכיל לבהמת ישראל כרשיני תרומה ע"י שכירות פשיטא דגם גבי שבת לענין שביתות בהמתו נמי שרי והרי סיפא דהך מתני' דמייתי בע"ג שם [שהיא במס' תרומות פי"א משנה ט'] בתר הך בבא דישראל ששכר כו' מסיק ישראל ששם פרה מכהן לא יאכלנה כרשיני תרומ' וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה הרי למדנו דגם לענין שבת בכה"ג שרי ואין בה משום שביתת בהמתו. וביבמות (דס"ו) תנן אלמנה לכה"ג וכו' שהכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו בתרומ' עבדי צאן ברזל יאכלו וכו' ואילו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אילו יאכלו בתרומה וכו' ובגמ' שם אפליגו אמוראי בנכסי צאן ברזל אם היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי דר"י סבר הדין עמה ור"א סבר הדין עמו ומסיק הש"ס בטעמא דר"א דהדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו ופירש"י ומדאכלו בתרומה ש"מ דידי' נינהו ורפרם קאמר לשנוי' אליבי' דר"י דאמר הדין עמה דמי קתני הואיל והן שלו הואיל וחייב באחריותו קתני ולעולם לאו דידי' נינהו ופריך עלה בגמ' וכל היכי דחייב באחריותן , אכלי בתרומה והא תנן ישראל ששכר כו' ה"ז יאכילנו כרשיני תרומה כהן ששכר כו' אע"פ שמזונותי' עליו לא יאכילנה וכו' ופירש"י דהא שוכר חייב באחריותה וכו' ומשני ותסברא נהי נמי דמחייב בגניבה ואבידה בנפחת דמיו ובאונסי' מי מחייבי הא ל"ד אלא לסיפא ישראל ששם פרה מכהן לא יאכלנה כרשיני תרומה וכהן ששם פרה מישראל יאכלנה כרשיני תרומה ופרש"י אבל כהן ששם וכו' בדמים כששכרה הימנו [ולשי' התוס' ד"ה אבל צ"ל כששאל הימנו דאל"ה הוי ריבית עיי"ש] שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים שאם מכחש או תאנס או יוזלו פרות בעלים יתן הדמים יאכלנה כרשיני תרומה. הואיל וקבלה באחריות ואע"פ שחוזרת בעיני' אם לא יפחתו דמי' כל כמה דלא הדרה דידי' הוא וגם עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינה וכיון דלענין יוקרא וזולא קיימת ברשותי' אכלי עכ"ל הא קמן דאע"ג דאי איתא הדרה בעיני' ואינו יכול לעכבה לעצמה ולשלם דמים או למוכרה לאחרים כיון דאחריות הזול הוא על המקבל אכלה בכרשיני תרומה והיינו טעמו של המתירים וזו היא שכ' הב"י שהרי הם עכשיו על הא"י נכסי צאן ברזל רמז על הא דמדמי' נכסי צאן ברזל לשם הדמים דשוכר:
ונלע"ד עוד דגם אם אין להמקבל ביוקר אלא הם לבעלים בלבד כיון שהזיק הזול חל על המקבל לבדן תו ה"ל ג"כ כדידי' לענין תרומה והה"ד לענין שבת. משום דאע"ג דנכסי צאן ברזל הוי דבעל לגמרי. וגם ריוח היוקר הוי דידי' מיהו הרי בשם פרה פירש"י בהדיא שאין לו להמקבל אלא אחריות הזול לחוד אבל אי איתי' הדרה בעיני' ומשמע דגם אם יתיקר הוי דבעלים ולא של המקבל מדכתבו התוס' שהיא ריבות ואי גם שכר היוקר הוא שלו א"כ למה יהי' ריבות. הרי כנגד אחריות דזול דמקבל עלי' יש לו ג"כ ריוח היוקר ואינו קרוב להפסד יותר מלשכר אלא וודאי דאיירי בשריוח היוקר הוא דבעלים דלא כנכסי צאן ברזל ומ"מ אוכלות בתרומה וא"כ הה"נ לענין שבת וא"כ מה שכ' שהם כנכסי צאן ברזל על הנכרי אינו מדוקדק מפני שאינם שוים לגמרי כמו שכ' ומה שכ' בש"ע שיקבל עליהם גם יוקרא פי' שיתרצו הבעלים שיהי' שייך היוקר למקבל דווקא ג"כ אינו בדקדוק לפמש"כ וצ"ע:
עכ"פ נתבאר דעת המתירים בבירור שאינו תלוי בפלוגתת ר"ש ורבנן כלל לענין גולמ"מ כלל אלא גם לרבנן דר"ש נמי מותר לענין שבת וגם דוקא באחריות דזולא ואונסים דלא כהגאון בעל דברי אמת ז"ל:
והנה הערנו מעט בענין גול"מ ומדי עברנו אמרנו נשנה פרק זה עד אשר נבוא אל הבירור בסברת ר"ש ורבנן איה"ש ויחדנו לזה מדור בפ"ע דינא דגרמי ולהקל על המעיין הננו להסמיכם: