תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן כד
והנה יש להסתפק נמי לענין גנב עצמו לפי ממה דקיי"ל בב"ק (דע"ה) דמודה בקנס ואח"כ באו עדים אם חייב א"ע בקרן כמו באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור אבל אם פטר א"ע מכלום כגון באו תחילה עדים שגנב והודה אטביחה ומכירה ובאו עדים אח"כ חייב האיך הוי דינא אם הודה בדמי הקרן ולא בגופו כגון שאמר אתה מכרת לי ולא נתתי לך דמים הא לך דמי החפץ ואח"כ באו עדים שגנב את החפץ ולא מכר לו מי אמרי' דהודאת דמים דגנב הוי ג"כ כהודה א"ע בקרן קודם שבאו עדים דפטור. א"ד כיון דכפר בגופ של חפץ אעפ"י שרוצה ליתן דמיו מחייב בכפל דהא חזי' שתשלומי כפל באים בשביל גוף החפץ ולא בשביל דמיו שהרי משלם לבעלים כשגנב מיד שומר שכר ולא לשומר וכמו שכ' לעיל איברא דלכאורה הדעת נוטה דגם בשהודה לו בגוף החפץ כגון שא"ל אתה מכרת לי ולא נתתי לך דמים שקיל חפצך וזיל דמהדר ולו גוף החפץ ממש מ"מ משלם עדיין תשלומי כפל כשבאו עדים אח"כ שגנב משום דעד כאן לא פטרי' לי' בשחייב א"ע בקרן אלא כשהודה גם על הכפל אלא שעל הכפל כיון דהוי לי' קנס פטר א"ע מתשלומים בהודאתו קודם שבאו עדים אף מן הכפל אבל אם לא הודה כלל על הכפל אע"פ שהודה על הקרן בגוף הדבר ממש אין כאן שום הודאה על הכפל וה"ל כאילו לא הודה כלל בקנס. ובאו עדים שחייב בוודאי כיון שבאו עדים. וא"כ כ"ש בהודה בדמי ולא בגוף החפץ כגון שאומר אתה מכרת לי הילך דמיך דוודאי מחייב אם באו עדים אח"כ שגנב כיון שלא הודה בהכפל כלל [ובזה יתישב קו' האחרונים בשבועות (דל"ג) באבע"ל משביע עדי קנס מהו אליבא וכו' כיון דאילו מודו מפטר או דילמא אכתי מיהו לא הודה וק' ממנ"פ אי מיירי בקנסת דאית בהו קרן מחייבי קרבן שבועה משום הקרן ואי מיירי בקנסות דלית בהו קרן א"כ תיפוק להו דלא מהני הודאה אם יבואו עדים אח"כ ולהנ"ל ניחא דמיירי בהודה על הקרן ולא דרך גניבה ובחי' לקנס הארכנו בזה].
אבל יש להסתפק בגנב עצמו באופן שבשעה שגנב החפץ מידי הבעלים הניח שם בבית הבעלים דמיו של חפץ דאינו אלא חמסן אלא שעשה זה בגניבה אי משלם תשלומי כפל או לאו מי אמרי' כיון דחייבי' רחמנא לכפל בגנב מבית שומרים שישלם לבעלים אעפ"י שהשומרים חייבים באחריות הדמים ונמצא שאין ההיזק מגיע לבעלי החפץ רק בגוף ולא בדמים ומ"מ משלם כפל לבעלים חזינן דחיוב תשלומי הכפל הוי על גוף החפץ ולא על דמיו א"כ גם בגנב עצמו שישלם דמיו מי עדיף משומרים שמשלמים דמים א"כ כמו דהתם מחויב לשלם כפל לבעלים ה"נ הכי מחויב לשלם להם כפל א"ד נהי דגנב שגנב גופו ודמיו מיד השומרים אע"פ שהגוף לבעלים ודמים לשומרים משלם כפל משום שהוא גנב שניהם בין הגוף ובין הדמים אבל בהניח דמים דגזלן כה"ג ל"ה אלא חמסן. אפשר דאם עשה זה בגניבה ליתי' לתשלומי כפל כלל כיון שלא גנב רק גוף החפץ ואם היינו אומרים כן הי' ניחא הא דפסיקא לי' לש"ס לגבי שומרים דכל היכי שישלם דמים לבעלים אין שם תשלומי כפל שהרי בגנב עצמו ג"כ פטור כה"ג:
ברם דלענין חמסן שלקח החפץ בחזקה ונתן דמיו נחלקו הראשונים אי פסולו דאורייתא אי דרבנן שמדברי התוס' דב"ק ס"פ הכונס (ד"ס) ד"ה חמסן משמע שאין פסולן אלא מדרבנן [ומדברי התוס' דסנהדרין (דכ"ה) ד"ה מעיקרא משמע דגם לאו דלא תחמוד ניתי' גם לפי האמת אי' יהיב דמי' עיי"ש וכ"כ הסמ"ע בח"מ (סי' ל"ד ס"ק ל"ב] עיי"ש אלא שמדברי הש"ע חו"מ (סי' שנ"ט ס"י) משמע שאע"פ שיהיב דמי' וגם הרבה עליו רעים עד שאמר רוצה נמי מ"מ עבר אלא תחמוד וצ"ע ומפרשים דהאי סוגיא דב"ק אינו סותרות עם סוגיא דסנהדרי' וע"ש אבל בשט"מ הביא בשם תוס' שאנץ דהני הרי סוגיות פליגי אהדדי דסוגיא דסנהדרין סברא דהוי דרבנן וסוגיא דב"ק דהוי דאורייתא אנא שלדינא דחה סוגיא דב"ק מקמי דסנהדרין:
ומשמע דס"ל כתוס' אבל בב"י ח"מ (סי' ל"ד) הביא בשם הר"י במשרים דיש מי שכתב דחמסן פסול מדאורייתא והוא תמה עליהם מכח סוגי' דסנהדרין ובביאורי הגר"א בח"מ וסי' ר"ה בריש הסי' בילקוט] רוצה לפרש ג"כ דברי הש"ע דשם דלפום הך סוגיא דב"ק כי לא אמר רוצה אני הוי גזלן מדאורייתא ופליגי אסוגיא דסנהדרין יעי"ש הרי שיש מחלוקת בגזלן אם הוא דוקא בדלא יהיב דמי או גם בדיהיב דמי ולא אמר רוצה אני. והב"ש באה"ע (סי' כ"ח סק"ב) אהא דאיתא התם דקידשה בחמס אינו מקודשת כתב לישב דלא תקשה למאי דקיי"ל יהיב דמי אינו אנא גזלן דרבנן וא"כ בקדשה בחמס ג"כ הוי ראוי להיות קדושי תורה. משום דאע"ג דגזלן דאורייתא אינו אלא בדלא יהיב דמי הא לא"ה אינו עובר בל"ת וכשר לעדות מיהו החפץ אינו קנוי להחמסן מדין תורה כיון שלא אמר הלה רוצה אני מאן אקני להאי חפצא דחברי' דליקני' וגם מדין תורה ה"ל מקדש בדבר שאינו שלו עיי"ש ולפ"ז גם בלאו דגניבה יש להסתפק אם עובר מדין תורה או לא מיהו גופו של חפץ אינו קנוי לו לכ"ע וא"כ גם להך סברא דאינו עובר בלאו מדין תורה עדיין יש להסתפק בדינא בכפל אם אין חיובו אלא במקום דעבר אלאו דגניבה דאורייתא דהיינו דוקא בדלא יהיב דמי א"ד כיון דלא קני החפץ מיהת הרי הוא גנב עליו לישלם כפל אעפ"י שלא עבר על לאו מן התורה ועי' תוס' דב"ק (דק"ה) ד"ה מאי לאו עונש ממון ודו"ק ומהא דפסיקא להש"ס בשומר שכר שטוען ט"ג דכיון דקרנא בעי שלומי אינו משלם כפל יש להוכיח דבגנב עצמו כי יהיב דמי פטור מכפל:
אלא דאפי' אם נאמר דבגנב עצמו כה"ג משלם כפל יש לנו לפרש דבשומר שטען ע"ג ונתחייב א"ע בקרן עפ"י טענתו אין שם תשלומי כפל והוא כשנבאר תחלה מה שנסתפקנו במאי דקייל"ן ביבמות (דס"ו) דהיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה כאבה"ע (סי' פ"ח ס"ג) האיך דינא כשיש הכחשה ביניהם בזה כגון שהיא טוענת שני כלים (ויש לעיין דבכלים למ"ל מוב"מ שהרי בכלי לעולם הוי הילך אלא א"כ נפחת הכלי שצריך להשלים פחתו א"כ בההיא ביבמות דמיירי בנ"מ דהפח' עליו משכ"חל) שלי עודם קיימים בידך תנם לי שהדין עמה משום שבח בית אביה והוא אומר אין לך בידי אלא אחד קיים ובעד השני אתן לך דמים האיך הדין לענין שבועה אם מחייב את הבעל שבועה ע"ז. א"ד כיון דאין כאן הכחשת דמים כלל שהרי הבעל רוצה לשלם נה דמי הכלי כפי מה שקבלם בכתובתה אין כאן שבועה כלל ולכאורה יראה שזה תלי בפלוגתת הראשונים בהא דאמרי' בשבועות (ד"מ) לפיכך יצאו כלים למה שהן ופירש"י שם (דל"ט) דלא גרסי' אף כלים דבר חשוב משמע דלא בעינן בכלים שום שיעור ואפי' בפחות משו"פ נמי נשבע וכ"פ הרמב"ם (בפ"ג מ"ה טוען ד"ה) דאפי' היו עשרה מחטין בפרוטה וטענו ב"ב והודה לו בא' ה"ז נשבע וכ"כ הרשב"א. והר"ן בשבועות שם בשם רבינו האי ושאר גאונים וכ"פ בח"מ (סי' פ"ח ס"ג) אבל התוס' שם (ל"ט) ד"ה מה ובקדושין (די"א) ד"ה והרי כתבו בשם ר"י דגם בכלים נמי בעינן שיהא ההודאה פרוטה והכפירה פרוטה והא דאמרי' יצאו כלים למה שהן היינו דל"ב ב' כסף אבל פרוטה בענין וה"ר מירושלמי עיי"ש וכ"כ הרמב"ן וכ"כ הרא"ש בשבועות (סי' י"ד) וכ"פ הטור (שם) והנה בב"ק (דק"ה) מדמה פחות משו"פ לחמץ ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה ולא שווי' מידי כדאי' במימרי' דרבא בגזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו וכו' ותנא תונא וכו' ושם (ע"ב) אמרי דכפירה דחמץ כהודאה דמיא דהא עפרא בעלמא הוא עיי"ש בפירש"י ד"ה ה"נ וא"כ נמצא דאין כאן כפירות ממון אלא כפירת החפץ לחוד א"כ להני רבוותא דסבירי דל"ב בכלים שו"פ נשבעים אגוף החפץ אבל לשי' התוס' דגם בכלים בעי' פרוטה כדי שיהא כפירת ממון א"כ אין נשבעין אגוף החפץ מבלעדי דמיו:
ואם יש עד אחד שמעיד כדברי האשה אם הבעל צריך לשבע להכחיש העד נראה ג"כ לפ"ז דתלי בפלוגתת האחרונים לענין כלי בפחות משו"פ דהסמ"ע (שם סק"ז) ס"ל דגם שבועות ע"א ושומרים איתנהו בפחות משו"פ להני רבוותא דס"ל דבמודה במקצת נשבעים בכלים אפי' בפחות משו"פ וכ"פ הש"ך (שם סק"ד) אבל הב"ח דס"ל דשבועות שומרים וע"א כ"ע מודו בכלים דבענין שו"פ והסכים הט"ז על ידו א"כ ה"נ הכי דכופר בכלי ומודה בדמיו להסמ"ע וש"ך תלוי בפלוגתת הראשונים לגבי כלים בפחות משו"פ דמודה במקצת. ולב"ח וט"ז כ"ע מודים בזה:
והנה טעם פלוגתת האחרונים בשבועת ע"א ושבועות שומרים למ"ד דבמודה במקצת ל"ב שו"פ לחייבו שבועה אי גם בהני נמי ל"ב שיהא שו"פ הוא בטעמא דהני רבוותא דמחייבי בכלים במודה במקצת אע"פ שאין בהם שוה פרוטה אם הוא מסברא משום חשיבותא דכלים וא"כ הוה"ד לשבועות ע"א ושומרים הוי דינא הכי או דגזה"כ הוא גבי שבועות מודה במקצת דלפיכך יצאו כלים למה שהן א"כ כיון דלאו משום חשיבותא דכלים הוי לא נוכל לילף בשאר דוכת' דהב"ח והט"ז ס"ל דגזה"כ הוי ומשו"ה בע"א ושומרים חזרנו לשאר דיני התורה ולא ילפי' מגזה"כ והסמ"ע והש"ך סברי דהא מילתא דיצאו כלים סברא הוא משום חשיבות הכלים חשוב פחות משו"פ כפרוטה ומשו"ה אע"ג דלא גלי קרא אלא במודה במקצת ילפי' מינה. והש"ך הביא ראי' לזה ממה שכ' הר"ן בשבועת שם דגם בהא דקיי"ל ב"מ (דנ"ד) דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ ה"מ בממון אבל בכלים נזקקין גם לפחות משו"פ משום חשיבותן ש"מ דילפי' מהא דיצאו כלים לשאר דוכתי' וטעמן משום חשיבות וכן יש לה"ר גם מדברי הרמב"ן בשבועות שהקשה אהגאונים דס"ל דהא דאמרי' יצאו כלים למה שהן היינו אפי' בפחות משו"פ דא"כ בהא דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ מ"ט לא הוציאו מהם כלים דבהם נזקקין לפחות משו"פ ולא מסתבר לי' כדברי הר"ן דגם שם נזקקי' מדקתני סתמא ועכ"פ מדברי שניהם למדנו דלשטת הני רבוותא דס"ל דיצאו כלים למה שהן היינו אפי' בפחות לשו"פ היינו דגלי קרא משום חשיבותא דכלים וילפי' מינה בעלמא א"כ הה"ד בשבועות ע"א ושומרים. אבל הרשב"א בחי' לשבועות כ' לישב שי' הגאונים ז"ל מסתפק בדבר אם נימא דבאמת ישיבת הדיינים וכן בקדושי אשה נמי בכלים אפי' בפחות משו"פ לשי' הגאונים או דאפשר דשאני גבי מודה במקצת דגלי קרא והוא אם כשי' הסמ"ע וש"ך או כשי' הב"ח וט"ז עיי"ש:
ולפ"ז איכא למידק במה שכתבו הב"ח והט"ז דגם בשבועת שומרים נמי מודו הני רבוותא דאין נשבעי' עד שיהא שו"פ בכלי דהא תינח לשי' הרמב"ם שהביאו בש"ך שם (ס"ה) דבשבועת שומרים ל"ב טענת ב' כסף משום דערוב פרשיות כתיב כאן ולא קאי אשבועת שומרים אלא אשבועת מודה במקצת וא"כ הה"ד לענין יצאו כלים למה שהן לפחות משו"פ לא קאי ג"כ אשומרים אבל להשיטה שהביא הרמ"א וכו' שכן נראה לו עיקר דגם בשומרים בעינן ב' כסף משום דרק קרא דכי הוא זה לא קאי אשומרים אבל כסף וכלים קאי נמי עלייהו וא"כ ממילא דהה"נ להנך רבוותא דבכלים ל"ב שו"פ גם בשבועות שומרים נמי איתא להאי דינא וא"כ יש לתמוה על הב"ח והט"ז שלא חלקו בין שבועת שומרי' לשבועת ע"א בכלי שאין בה שו"פ לשי' הסוברים דבמודה במקצת נשבעים ע"ז וס"ל ג"כ דש"ש דמי למודה במקצת דבעינין ב' כסף משום דכסף וכלים גם עלייהו קאי:
והנראה בזה משום דהני ב' דעות המחבר והרמ"א הם הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם סובר דכסף וכלים לא קאי אשומרים והרא"ש ס"ל דקאי גם אשומרים א"כ לרמב"ם דסובר דלא קאי אשומרים הרי שווה דינם לשבועות ע"א והרא"ש דס"ל דקאי גם אשומרים הא לדידי' גם בשבועות מודה במקצת אין נשבעין בכלי עד שיהא בה פרוטה א"כ למ"ל מאן דס"ל דבכלים נשבעים בשומרים אפחות משו"פ ומשו"ה סתמו הט"ז והב"ח דבריהם ודמו את ש"ש לשבועת ע"א שהרי לרמב"ם באמת כן ולהרא"ש גם במודה במקצת בעינין שו"פ ודו"ק כי זה ברור לע"ד:
ולמדים אנו לפ"ז דלמאן דס"ל כשי' הרמב"ם דנשבעי' אכלי אפי' באין בה שו"פ במודה במקצת ובהא ס"ל כשיטת הרא"ש דגם בשומרים בעינין ב' כסף דכסף וכלים קאי גם עלייהו לדידי' יודו גם ב"ח וט"ז דבשומרים נשבעים אכלים אפי' אין בה שו"פ וכיון שמצינו להר"ן והמ"מ דס"ל באמת הכי כשני הסברות ואפשר דגם דס"ל בקמייתא כרמב"ם סברי בבתרייתא כרא"ש ממילא גם בשומרים נשבעים אכלי שאין בה שו"פ ואחרי הדברים שעמדנו לעיל דכופר בכלי ומודה בדמיו דומה לכופר בכלי שאין בה שו"פ א"כ תלי בזה דלהתוס' והרא"ש והטור אין נשבעים במודה במקצת ולהגאונים והרמב"ם נשבעים ובשבועת ע"א יש ב' שיטות אליביהו דהגאונים דלט"ז וב"ח אין נשבעים ולסמ"ע וש"ך נשבעים ובשבועות שומרים הוי כן. רק דלשי' הה"מ והר"ן נשבעים אף אליבא דב"ח כנ"ל:
וכיון שכן קשה לן טובא הא דב"מ ר"פ המפקיד (דל"ב) אדינא דשילם ולא רצה לישבע אמר ר"ה ומשביעי' אותו שבועה שאינו ברשותו חשי' שמא עיניו נתן בה וכ"כ הרמב"ם (ברפ"ו מה' שאלה ופקדון) ש"ח שאמר הריני משלם ואיני נשבע אם הי' הפקדון דבר שכל מינו מצוי בשוק כו' הר"ז משלם ואינו נשבע אבל אם הי' הפקדון בהמה או בגד מצויר או כלי מתוקן כו' חשי' שמא עינו נתן בה ומשביעי' אותו בתקנת חכמים שבועה בנק"ח שאינו ברשותו כו' וה"ה לשאר שומרים כגון השואל שאמר מתה וכו' וש"ש ושוכר שאמר נגנבה אעפ"י שהם חייבים לשלם משביעין אותם שבועה שאינו ברשותו וכו' עיי"ש הרי לפנינו בשבועה זו תקנ"ח היא ולא דבר תורה וכ"כ הסמ"ע וש"ך (סי' ע"ב ס"ט) דהך שבועה דר"ה אינו מהך ג' שבועות השומרים שלא פשעתי בה ושלא שלחתי בה יד ושאינה ברשותי דמייתי להו בש"ס דב"ק (דק"ז) וב"מ (ד"ו) דהאי שבועה שאינו ברשותו הוי כשפוטר א"ע מן התשלומין בטענתו והוי דבר תורה אבל שבועה דר"ה איירי כשמתחייב בתשלומין על טענתו ומ"מ משביעי' אותו משום חשש דשמא עיניו נתן בה לא הוי אלא מדרבנן לחוד וכן נקטו כל הפוסקים דל"ה רק מדרבנן:
וא"כ ק' לפ"מ שאמרנו דמודה בכלי וכופר בדמיו דומה לכלי שא"ב שו"פ ולהני רבוותא דיצאו כלים למה שהן אפי' בפחות משו"פ גם בכופר בכלי והודה בדמיו נמי משתבע דין תורה א"כ מ"ט הך שבועה הוי תק"ח ולא שבועה דאורייתא והרי הרמב"ם גופי' ס"ל דבכלים נשבעים אפחות משו"פ וא"כ גם בהודה בדמים וכופר בכלי נמי משתבע מדאורייתא בשלמא לב"ח וט"ז דלהרמב"ם ג"כ אין נשבעים אכלי פחות משו"פ רק מודה במקצת ולא ע"א ושומרים ניחא אבל לש"ך וסמ"ע דסברי דאין חילוק קשה:
ואין לאמור דדוקא בכלים הוא דס"ל להגאונים ודעמייהו דנשבעים גם אפחות משו"פ אבל בהמה אין דינה ככלים דאע"ג דלענין קנין סודר פסקי' כוותי' דהתוס' דב"מ (דמ"ז) ד"ה פרי דגם בהמה דינה ככלים ודלא כשי' רש"י דאין דינה ככלים וכמש"כ הרמ"א בח"מ (סי' קצ"ה ס"ב) מיהו לענין שבועה דיצאו כלים למה שהן הוי כלים דוקא ולא בהמה וכמו שראיתי בנתיבות המשפט (רסי' פ"ח) עיי"ש ומשו"ה ס"ל לר"ה דהוי תק"ח ואע"ג דסברת הנתיבות לא נהירא לי דמלשון הרמב"ן ור"ן שכ' דגרסי' שפיר אף כלים דבר חשוב אפי' להני רבוותא דס"ל דבכלים נשבעי' גם אפחות משו"פ משום דאתי למעוטי מרוקא דלא וכדאשכחן הכי לגבי קנין סודר דאע"ג דקונין בכלי אע"פ שאין בו שו"פ מ"מ במרוקה אין קונין וש"מ דקנין סודר ושבועה לשיטת הגאונים חד דינא לתרוי' לענין מה דקונים בכלי נשבעים נמי עליהם ודלא כהנתיבות מיהו שי' של הרמב"ם בפ"ה ממכירה נראה דקאי בשיטתו של רש"י דגם לענין ק"ס נמי אין בהמה דינה ככלים ואינה נקנית אלא בחליפין דשוה בשמה עיי"ש וא"כ לדידי' אפשר דגם בשבועה אין בהמה ככלים דהא ניחא דהא ממרי' דר"ה אמתני' קאי דקתני המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים וגם הרמב"ם כ' בפירוש דגם בכלי אינו נשבע שבועה דר"ה אלא מתק"ח וכמו שהעתקנום לעיל ותו דנראה מדברי הרמב"ם (פ"ג מטוען ונטען ד"ד) שלא כתב להוציא מכלל כלים אלא פירות כתמרים ואגוזים משמע דבהמה דינה לענין שבועה ככלים שנשבעים גם בפחות משו"פ אלא משום דבהמה הוי דבר שאינו מצוי לא נקטוה וא"כ אנו למדים משי' הרמב"ם דאע"ג דבק"ס ס"ל כשי' רש"י דבהמה ל"ה ככלים לענין שבועה הוי ככלים והוא היפך סברת הנתיבות ע"כ לשי' הסמ"ע והש"ך דגם בש"ש נשבעין אכלי שאין בו שו"פ ק' דא"כ שבועה שא"ב להוי ד"ת:
ברם דלפמש"כ לעיל דהב"ח והט"ז נמי מודו דשבועת שומרים דינם שוה לשבועת מב"מ לענין לישבע אכלי שהיא פמש"פ להר"ן והרה"מ דס"ל ג"כ כשי' הגאונים והרמב"ם דבכלים נשבעים אפמש"פ וס"ל כהרא"ש דכסף וכלים קאי גם אשומרים א"כ גם לדידהו תקשה דאמאי ל"ה שבועה שא"ב דבר תורה כיון שכופר בכלי אע"פ שמודה בדמים כיון שהשווינו כלי שא"ב שו"פ למודה בדמים וכופר בכלי אלא שבזו י"ל דהר"ן והה"מ סברי באמת דשבועה זו ד"ת ואל יהי' הדבר זר בעינך שהרי הריטב"א בב"מ כ' דאיכא מ"ד דהוא דאורייתא וכן פ' הבעה"ת (שער מ"ט ח"א). עי"ש אבל הרמב"ם דפ' דהוי דרבנן לטעמי' אזיל דס"ל דכסף וכלים לא קאי אשומרים ומשו"ה בעינן שו"פ וא"כ שפיר שבועה זו תק"ח וא"ש שי' הב"ח וט"ז אבל להסמ"ע וש"ך דמסברא ילפי' שומרים וע"א ק' דמאי שבועה זו תק"ח הרי בכלים אע"פ שא"ב שו"פ והוי כאי"הנ דלא שוה מידי ג"כ נשבעים עליהו בש"ש ואמאי פ' הרמב"ם דל"ה רק תק"ח והנראה בזה דלסמ"ע וש"ך יש לחלק בין כלי שא"ב שו"פ ובין כופר בגוף ומודה בדמים דבא"ב שו"פ נשבעים להגאונים מטעם חשיבות משום דפחות משו"פ חזי לאצטרופי לפרוטה אבל בנותן כל דמי הכלי ליכא מידי לאצטרופי וכעין שחלקו בגיטין (ד"כ) לגבי גט בין כתבו על עלה של זית שא"ב שו"פ דכשר ובין כתבו על איה"נ דפסול יעו"ש וכן בב"מ (דמ"ז) לענין ק"ס דאע"ג דקונין בכלי שא"ב שו"פ ממעטי' מאיה"נ מבי' יעו"ש והא דמדמי לה הש"ס ב"ק (דק"ה) ותנא תונא בגזל חמץ ועבר עעה"פ לגזל ג' אגודות והוזלו על פמש"פ י"ל דמייתי במכש"כ שאם באיה"נ דלא חזי גם לאצטרופי כי ליתי' בעי לשלומי כ"ש פמש"פ ומשו"ה במודה בדמים ל"ה רק דרבנן ולפ"ז גם להב"ח והט"ז אפשר לומר כן להה"מ והר"ן ואין הכרע דס"ל דהוי ד"ת ודו"ק:
ואחרי כותבי זאת ראיתי בקצה"ח (סע"ג סק"ב) שנסתפק בהודה בדמי חפץ וכופר בגופו כגון שאומר אתה מכרת לי ולא נתתי לך דמים וצריך אני לשלם לך לענין חיוב שבועה דע"א ומב"מ וה"ר מתוס' דב"מ (ד"ב) ד"ה ונחזי ומרא"ש שם דיש בכה"ג שד"א נגד ע"א דהא התם נקיט המוכר זוזי מתרווי' חד מדעתי' וחד בע"כ ואין טענה בין שניהם אלא לענין גוף החפץ לחוד ומ"מ מוכח שם דנגד הע"א נתחייב בשד"א עיי"ש הרי למדנו דגם להרא"ש והתוס' דאכלים אין נשבעים רק בשו"פ מ"מ בשהטענה על גוף חפץ ששוה פרוטה ולא על דמיו נשבעים ועדיפא גוף חפץ ששו"פ מחפץ ודמיו שאינו שו"פ והוא ההיפך בסברה ממש"כ ויש לה"ר להקצה"ח מב"ק (דק"ה) דמייתי שם ברייתא לענין שה"פ וכחש בה פרט למודה בעיקר וכו' כיצד שורי גנבת אתה מכרת לי כו' ופרכי' מאי מודה בעיקר איכא ומשני דאמר אתה מכרת לי ולא נתתי לך דמי שקיל תורך וזיל עיי"ש ומדמוקי בדא"ל שקיל תורך דלא כפר לו גם בגוף החפץ ולא מוקי בדא"ל שקיל זוזך וכפשטא דברייתא ש"מ דבכה"ג באמת חייב בשה"פ והרי שה"פ ג"כ ליתא בפמש"פ כמתני' דהתם (דק"ג) ולשי' התוס' גם שבועת מב"מ דכ"ר בהו כסף או כלים ואמרי' יצאו כלים למה שהן מ"מ פחות משו"פ אין נשבעי' עליהם כ"ש בשה"פ דגם בכלים אין נשבעי' בפחות משו"פ ואי כפר בכלי כזה ונשבע פטור מקרבן שה"פ ומ"מ בדבר שי"ב שו"פ ומודה בדמים וכופר בגופו חייב קרבן ש"מ דמודה בדמים וכופר בגוף עדיף מכלי שא"ב שו"פ כהקצה"ח:
ונראה להסביר הדבר טעם עדיפת גוף חפץ בלי דמים לתוס' מכלי פחות משו"פ עפמש"כ במק"א לפרש פלוגתת רש"י ותוס' בהא דיצאו כלים למה שהן דרש"י ס"ל אפי' פחות משו"פ ותוס' ס"ל דל"ב ב' כסף אבל שו"פ בעיני' עפ"י מה דאמרי' בקדושין (ד"ח) לענין פה"ב דאם קבל הכהן טלית זה ב"ה סלעים כהא דר"כ שקיל סודרא ואמר לדידי שוה לי טפי וכ' הר"ן דה"ה לכל מי שדרכו להתייקר באיזו חפץ שנותן בעדו לפעמים דמים הללו דמהני ונסתפק במקדש את האשה בדבר שאינו שו"פ לכל העולם אי מצי' ג"כ למימרי' לדידי שוה לי טפי יצא עי"ש וטעם הס' נ"ל משום די"ל בין דבר ששוה ממון והלה רוצה להתייקר ולומר לדידי שוה טפי דרשאי כמו בטלית זה דפה"ב ששוה ממון אלא שאינו שוה ה' סלעים ובין דבר שאינו שו"פ דלאו ממון הוא כלל לכ"ע דאפשר לומר דבכה"ג לא מצי להתייקר ולומר לדידי שוה פרוטה וחילוק כזה מצינו לרב עהתוס' בב"ק (דס"ה) ד"ה גופא דיש לחלק בגזל ממון מדי דשווה ד' סלעים ולבסוף אינו שוה אלא סלע דאע"ג דכי איתי' בעיני' מצי למימר הש"ל אבל כי ליתי' בעיני' משלם ד' סלעים כשעת הגזלה אבל אם הוזלה הגזילה לפחות משו"פ דלאו ממונא כלל אפשר לומר דאף כשנאבדה מן העולם מ"מ פטור מלשלם וכו' יעושה"י ובזה יתבארו מחלוקת רש"י ותוס' שלפנינו דהנה בכולהו כ"ד אבות נזיקין קיי"ל דאין המזיק משלם אלא כפי מה שהדבר שווה לכל העולם ול"מ הלה למימר לדידי שוה לי טפי וכמתני' דב"ק (די"ד) שום כסף אבל לגבי שבועה גלי לן קרא דיצאו כלים למה שהן דמצי התובע להתייקר א"ע על כליו ולומר לדידי שווה לי טפי אעפ"י שאינו שוה ב' כסף לכל העולם משום דלפעמים לדידי' שוי וכב"מ (דנ"א) דבלוקח מבעה"ב אין לו אונאה משום דעשוי להתייקר בכליו. והנה רש"י ס"ל דגם פחות משו"פ נמי יכול להתייקר ולומר לדידי שוי והתוס' לשי' בחילוקם בב"ק (דס"ה) דדוקא בשהם שו"פ הוא דיכולים להתייקר אבל לא בפחות משו"פ ובזה מתישב הא דכופר בכלי ומודה בכל דמיו דגם לתוס' נשבעים אע"ג דבכלי שא"ב שו"פ אין נשבעי' שהחילוק מבואר דהכלי כיון שהוא שווה כסף יכול להתייקר ולומר לדידי שוה כפלים מדמיו ומאי מהני תשלומי דמיו דידי' אבל בכלי שאינו שו"פ לכל העולם ל"מ למימר לדידי שווה טפי ודו"ק:
והנה לשי' רש"י והגאונים והרמב"ם דס"ל דשבועת מב"מ נשבעים אכלי אע"פ שא"ב שו"פ לענין שבועת הפקדון אי חייב קרבן בכופר בכלי שא"ב שו"פ ונשבע עלי' תלי' בפלוגתת הב"ח וט"ז עם סמ"ע וש"ך וכפמש"כ שהוא תלוי במה שנסתפק הרשב"א לענין ישיבת הדיינים דאין נזקקים לפמש"פ האיך דינא לענין כלים לפום הני רבוותא אי נזקקים להם או לאו וכ"כ האי ספיקא הוי לענין שבועת הפקדון דתני לה כחדא בהזהב (דנ"ו) דחמש פרוטות הן וגזל בפרוטה וישיבת הדיינים כו' ופירש"י וגזל בפרוטה לחייבו קרבן שבועה אם נשבע על שקר כו' ומדתנינהו כחדא ש"מ דדינם שוה ולפ"ז י"ל מסתימתו של הרמב"ם (ספ"ז משבועות) שכ' ז"ל פחות משו"פ אינו ממון לפיכך וכו' פטור ושבועת הפקדון כו' ומדלא הוציא כלים ש"מ דאין חילוק בין כלים לש"ד משמע כב"ח וט"ז דלא ילפי' ש"ש משבועת מב"מ דלא כסמ"ע וש"ך מיהו לענין כלי שי"ב שו"פ וכפר בכלי והודה בדמיו כבר כ' דאפי' לשי' התוס' נשבעי' וכ"ש לשי' הגאונים וגם קרבן שבועה מביא ע"ז ואעפ"י שמלשון הרמב"ם (פ"ח משבועות די"א) לא משמע כן שכ' ז"ל וכן אם אמר אתה מכרת לי ולא נתתי לך דמים אם תרצה קח דמיו או הרי שלך כו' פטור ומרהיטת לשונו משמע דבאם תרצה קח דמיו לחוד פטור אעפ"י שכפר בכלי ודלא כמש"כ מ"מ אינו מוכרח דאפשר לפרש דלאו תרי מילי נינהו שאמר כך או אמר כך אלא שאמר שניהם ביחד וכיון שא"ל או הרי שלך כו' משו"ה פטור ויש לה"ר לזה משבועות (דמ"ט) דפרט לן תנא כל גווני דשומרים במשנה מפטור לפטור ומחיוב לחיוב דפטור משה"פ ולא מייתי קרבן ולא תני גם גוונא בש"ש ושואל שטענו נגנב ואבד והרי עומדת על אבוסה דג"כ שינה מחיוב לחיוב שהרי גם לפי טענתו מתחייב בדמי החפץ ומשו"ה לפטר מקרבן שבועה א"ו דדוקא בדליתא בעיני' והוא שינה מחיוב לחיוב שאין שם שום כפירה לא בדמי הבהמה שמחויב עפ"י טענתו ולא בגופה שהרי אינה אבל במודה בדמים וכופר בגוף חייב קרבן וז"ב:
וכיון שנתברר דמודה בדמים וכופר בגוף חייב ק"ש הדבר צ"ב בהאי שבועה שאינה ברשותו דריש המפקיד דרוב פוסקים ס"ל דאינה אלא תק"ח והרי להמבואר כפירת גוף החפץ מבלעדי דמיו במע"מ וע"א ושה"פ הוי דאורייתא וא"כ ה"נ לתחייב ד"ת:
ומה שי"ל בזה הוא דמשונה שבועת שומרים משארי שבועות וטעם גדול בדבר שהרי חלוק שבועה שנשבעים עליו בטענת ספק שהרי הלה אינו טוען ברי שהוא כפי טענתו והרי כלל גדול הוא בד"מ שאין נשבעים בטענת ספק ושבועה זו עיקר חיוב על טענת ספק [ולא עוד אלא דלפ"מ שהעלה הש"ך בח"מ (סי' ע"ב) אין שבועה זו שמחיבתי תורה בשומרים אלא בשטוען המפקיד טענת ספק אבל אם טוען ברי שהשומר משקר הרי הוא כופר בכל ואין שם ע"א ומב"מ המחייבו אלא ע"י מה שטוען ס' הוא דחס רחמנא עלי' דבעלים והטילה שבועה על השומר שישבע שהאמת כפי טענתו בש"ח שלא פשע כו'] וטעם הדבר הוא משום דהוי רגלים לדבר ששומר אומר בדדמי שלא פשע ובאמת פשע בה וכמו שכ' הר"ן ברי"ף בשבועת ר"פ כל הנשבעים וה"ר מהא דב"מ (דצ"ג) דא"ל השומר לר"פ דא"ל ה"ל לעבורי חדא חדא ומהדר לי' איהו ידעת בי' בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא הרי דהשומר סבור שהוא אנוס ובאמת פשע א"כ האי בדדמי א"א לאומרו אלא שנחוש שנאבד הדבר בפשיעה והשומר סבור באונס אבל שנחוש שהדבר ישנו בעין תח"י והוא מחזיק בה בטענת שקר ורוצה לשלם דמיו מאי חשש בדדמי יש כאן שנטיל שבועה על השומר בספק ואפי' להני רבוותא דסברי דעיקר ש"ש מג' שבועות שמשביעי' אותו הוא שאינו ברשותו והשאר הוי בגלגול הרי דחשי' שהבהמה והחפץ קיימי ברשותו והוא כופר בם לגמרי שנאנסו כדי לפטור א"ע מהן ומדמיהן ובהא וודאי ל"ש בדדמי מיהו נהי דבדדמי אין כאן אבל רגלים לדבר יש כאן דפשיעה מצוי יותר מאונס לכן יש לחוש או שבאמת היא תח"י ורוצה לכפור בה או אעפ"י שאינה קיימת מיהו ע"י פשיעה נאבדה ומשו"ה משביעי' אותו שאינה ברשותו ודלא פשע בה אבל כשרוצה לשלם דמים א"כ מחשש פשיעה אין לנו אלא שאנו חוששי' דילמא הגוף תח"י ומחויב להחזיר גופו ולא דמים אין כאן אלא טענת ספק מבלי רגלים לדבר דלמה נאמר טפי שהוא קיימת משנאבדה ע"י פשיעה וכיון שאין כאן לא בדדמי ולא רגל"ד חזרנו לדין דאין נשבעי' ע"ז מה"ת ואין שבועת ר"ה אלא תק"ח לרוב רבוותא ודו"ק ומלבד זה החילוק פשוט דשבועות מב"מ ולהכחיש העד דהוי טענת ברי נשבעי' אפי' במודה בדמים אם כופר בחפץ אבל שבועת שומרים שחייבה תורה על טענת שמא דהוי חידוש אין לנו אלא חידושו ברוצה לפטור א"ע גם מדמי החפץ אבל ברוצה לשלם דמים ל"ש וחזרנו לכללן דאין נשבעין על ספק:
היוצא לנו מזה דכל השבועות במודה בדמים שכופר בחפץ נשבעים בטענת ברי ועדיין אני מסופק אי במחויב שבועה בכה"ג האיך דינא אם אינו רוצה לישבע דבכל שבועת קיי"ל בשבועות (דמ"א) דבדאורייתא נחתיני' לנכסי' ובדרבנן ל"נ אבל כאן שמשלם בעצמו דמיו ואינו רוצה לישבע מה נעשה לו ולכאור' דינא כמו שבועה דרבנן דלא נחתיני' לנכסי' ומשמתיני' כו' כדאמרי' שם ובח"מ (סי' פ"ז) ויש לחלק וא"ל:
ועכשיו נשוב למה שאנו עסוקים בו. בהא דק"ל כיון דחיוב הכפל הוי אגוף החפץ שהרי גנב שגנב מבית שומר משלם כפל לבעלים א"כ גם בגנב שהניח הדמים וגנב גוף החפץ הדין נותן שיצטרך לשלם כפל וא"כ מ"ט פסיקא להש"ס דש"ש שטוען נגנב ומשלם הקרן דאינו משלם כפל לבעלים ולפמש"כ מבוארים הדברים שהרי חיובן של שומרים בטט"ג אינו אלא כשנשבע שבוע' שחייבוהו ב"ד על טענתו הא לא"ה אינו משלם כפל ובזה חלוק דינו מגנב עצמו להקל עליו משום דבהתירא אתי לידו וכדאי' בריש מרובה (דס"א) עיי"ש ואפי' בנשבע מעצמו כל שלא הי' מחויב לישבע שד"א עפ"י טענתו בב"ד אין שם חיוב כפל וכדאי' בהגוזל (דק"ז) טען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנבה ונשבע ובאו עדים פטור הואיל ויצא ידי בעלים בש"ר ופירש"י ושבועה האחרונה זו לאו שבועת הדיינים הוא לחייבו כפל עכ"ל ועי' בהג"ה הב"ח דל"ד לשבועת הפקדון לענין אתוי' קרבן דל"ב שבועת הדיינים אבל כפל אינו בא אלא על שבועת הדיינים וכיון שנתבאר דכופר בכלי ומודה בדמים אין שם ש"ש מה"ת לרו"פ ממילא ניחא הא דפסק"ל לש"ס דשומר שמתחייב בתשלומ' קרן עפ"י טענתו אין שם כפל דכיון דשב"ד אין כאן כפל אין כאן ודו"ק: