אור ברסלב
תרומת יד סימן כב

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן כב

סימן כא

וראיתי לעמוד על גוף הסברא במה דס"ל לרש"י לחלק לענין גול"מ אליבי' דר"ש בין היכי דאיתא בעיני' ובין היכי דליתי' מה טעמו של דבר והנה לכאורה הדבר פשוט דהנה הא ודאי דקבלת אחריות גם לר"ש לא משווי לי' לגמרי כדידי' וכדמוכח מהא דסוכה ודחולין דאייתי' וגם ביבמות (דס"ו) נמי קאמר מי קתני הואיל והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ש"מ דלא מקרי שלו אלא אם גוף הדבר הוא שלו אלא ודאי טעמי' דר"ש דמחייב כפל בקדשים שחייב באחריותן הוא משום דכיון דהבעלים צריכים לקנות קרבן אחר לקיים נדרם או חובתם. א"כ כל היזק הגניבה לא הגיע רק לבעלים ולא להקדש כיון שהבעלים רמי' עלייהו למלאות את הנזק להקדש נמצא דמהקדש לא נגנב כלל ומש"ה אעפ"י שגוף הבהמה הוא של הקדש ואלו היתה בעין אין ביד הבעלים להחליפה ולהמירה באחרת מ"מ כיון דכל דמי שווי' חל על הבעלים. מהם הוא שנגנב ולא מהקדש ומש"ה קאמרי' דעד כאן לא קאמר ר"ש דנחשב הדבר כאילו הוא של בעל האחריות. אלא היכי דליתי' בעיני' שנגנב דבעלי אחריות צריכי' לשלם דמי' ואין ההקדש סובל כלום מהיזק הגניבה מש"ה גם הכפל הוי לבעלים שאחריותן עליהם אבל בחמץ דאיתי' גם ר"ש מודה דלמי שגוף הדבר הוא שלו קרי' גבי שלך ולא למי שאחריותו עליו שאילו מגנב וכו' בעי' לשלומי. ומש"ה מבע"ל קרא דלא ימצא [ולכאורה קשה דהא תינח כפל ושומרים ושבועה בב"ק (דע"ד) ובב"מ (דנ"ו) ובשבועת (דמ"ב) דבעלי' שחייבי' באחריותם צריכי' לשלם להקדש ההיזק אבל אונאה דס"ל נמי לר"ש שם דיש להם אונאה קשה שהרי התם עדיין איתא לחפצו בעיני' והבעלים אינם חייבים לשלם להקדש מה שנפחתו דמי הקדשים ויביא קרבן כחוש כפי הדמים שלקחו וההיזק הוא להקדש בלבד ודוחק לומר שפירשו הבעלים בשעת נדרם שיווי הקרבן כהא דמנחות (דק"ז) שור במנה עלי דהא סתמא תנן מיהו לפירש"י שם משמע דגם בסתמא נמי צריך להביא כשיעור השנוי במשנה שם. ודלא כשי' הרמב"ם שם בפי' המשניות ובחיבורו הגדול (פי"ו ממעה"ק) דאין קצבה לדבר מן התורה עיי"ש וגם להרמב"ם נמי משכח"ל באשם דבעי ב' שקלים דווקא וע' בכריתות (דכ"ז)] וכיון שכן הי' נראה דגם למסקנא דבחמץ גלי קרא דאע"ג דאיתא בעיני' נמי הוי כדידיה דבעל אחריות מיהו בעלמא לא גמרי' מינה גם לר"ש דודאי חידוש הוא וכסברת הצ"צ והמקו"ח:

מיהו לכאורה קשה לפ"ז איפכא מ"ט דרבנן דר"ש דפטרי מכפל בקדשי' שחייבים באחריותם הרי באמת מההקדש לא נגנב כלל כיון שהבעלים צריכי' לקנות קרבן אחר כזה וכל היזק הגניבה לא הגיע רק לבעלים שאחריותן עליו מאי אמרת דרבנן ס"ל דלא אזלי' בתר מי שמניע אליו היזק שיווי החפץ אלא בתר מי שגוף הדבר הוא שלו הא גופי' טעמא בעי מ"ט ניזל בתר מי שגוף הדבר הוא שלו אעפ"י שאינו מגיע לו שום היזק מהגניבה ולא ניזל טפי בתר מי שמגיע לו ההיזק ואטו מי לא אמרי' כה"ג בריש קדושין (ד"ג) ובכתובות (דמ"ו) מסתברא בושת ופגם דאבוה הוי משום דשייך בגווייהו וכו' ופירש"י שיש בידו לפוגמה ולביישה בשביל ממון שיתנה לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ואנס זה שבא עלי' מחסרו ממון זה עיי"ש הרי דאע"ג דגופה דידה הוי מיהו כיון שאבי' יכול להרוויח ממון על ידה אם הי' מקדשה לאחר קודם שתבגר ואנס זה הפסידו אעפ"י שאין כאן אלא מניעת הריווח לחוד וגם לא הוי ברור שירויח כזה. שהרי אם ימתין עד שתבגר אין לו בה כלום מ"מ כיון דהשתא הריוח לדידי' הוי זה שהפסידו חייב לשלם לדידי' בעלים שחייבי' באחריות הגניבה להפסיד מכיסן וברי הזיקא. לא כ"ש שתשלומי הגניבה הוי לדידהו ולא להקדש:

ויש לחלק בין זכות האב בבתו ובין בעלי אחריות לגבי אחריות לגבי כפל בשני אופנים הא' דזכות האב בבתו יש לו בה קנין הגוף למוכרה ולקדשה בקטנותה למי שירצה ואע"ג דאינו אלא עד שתביא סימני נערות או עד שתבגר מיהו אכתי הוי קנין הגוף לזמן כמו הקונה שדה בזמן שהיובל נוהג ומש"ה מסתברא דבושת ופגם דידי' הוי אבל בעל האחריות אין גוף הדבר קנוי לו כלל אלא שחייב באחריותו ומש"ה לא הוי דידי' והב' משום ליתי' דתשלומי' דבושת, ופגם שאינו אלא מה שהזיק מש"ה מסתברא דהוי לאב שמגיע לו ההיזק שהי' יכול להרוויח ע"י אם לא אנסה זה אבל כפל דהוי יותר על מה שהזיק. לא הוי אלא למי שגוף הדבר הוא שלו ולא למי שהיזק הדמים מגיע אליו:

אבל עדיין קשה מכפל גופא דהא הילכת' רבתי דשומר שטען טענת גנב ונמצא שהוא עצמו גנבו דינו כגנב ומשלם תשלומי כפל לבעלים וכדאי' בריש מרובה (דס"ג) ובשאר דוכתי' ומתבאר בש"ס עוד דהאי דינא לא משכח"ל אלא בש"ח שפטור אגנבה ואבידה ונמצא שבטענתו בא לפטור א"ע גם מקרן. וכן בש"ש בשטוען טענת לסטים מזוין ולמ"ד לסטים מזוין גנב הוא דג"כ פוטר א"ע מתשלומי הקרן בטענת גנב אבל בש"ש ושואל שטענו טענת גנב כיון דגם לפי טענתם קרנא בעי' לשלומי אין שם כפל:

וכדאי' בב"ק (דנ"ז) ובב"מ פ' המפקיד (דמ"א) ובר"פ השואל (דצ"ה) נמצינו למדים שאעפ"י שהם באים לעכב ת"י החפץ של הבעלים בטענת גנב לעצמם ולשלם רק דמיו:

אין שם תשלומי כפל ואע"ג דאפשר דהבעלים מתיקרים בשלהם ורוצים בגופו ולא בדמיו וכדאמרי' בב"מ (דצ"ג) דמחויב השומר להציל עד כדי דמיהם דנ"מ לכושרא דחיותא. וכן לענין אונאה אמרי' שם (דנ"א) דבמנא תשמישא אין לבעה"ב אונאה וכן בפירות נמי אמרי' שם (דל"ח) אדם רוצה בקב שלו וכו' מ"מ כיון שרוצה לשלם דמיו א"צ לשלם תשלומי כפל לבעלים וא"כ הה"נ גונב קדשים שחייב באחריותו כיון שהיזק הגניבה בשווי דמיו מגיע לבעלי אחריות ולא להקדש. ה"ל למימר דחייב גנב תשלומי כפל לבעלים. ומ"ט דרבנן דפטרי:

ברם דקושיא זו לאו אדרבנן דר"ש לחוד הוא דקשה ומקדשים שחייב באחריותו אלא אכולהו שומרים איכא למידק בהני דמחייבי בגניבה ואבידה כמו ש"ש ושוכר ושואל וכן ש"ח נמי אלו נגנב בפשיעה קשה דיהא הכפל לשומרים ולא לבעלים שהרי עלייהו דשומרים רמיא לשלומי לבעלים היזק הגניבה נמצא דכל היזק הגניבה מגיע רק לשומרים ולא לבעלים שאין מפסידים בגניבה כלל רק השומרים ואלו כולא סוגיא דב"מ ר"פ המפקיד (דל"ד) איפכא דייקא דכפל הוי מצד הדין דבעלים ולא דשומרים אלא דע"י מה דלא אטרחי לבי דינא לבעלים:

בההיא הנאה בעלים גופייהו מקני להו כפילא ובשואל איכא פלוגתא בין תרי לישנא דר"פ שם אי בעלים מקני לי' כפילא הואיל ומצי פטר נפשי' במתה מחמת מלאכה. א"ד מתה מחמת מלאכה לא שכיחא ומסקנא דשואל לא מקנו לי' בעלים עד שישלם משום דכל הנאה שלו וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שאלה ופקדון דין ב' ע"ש ובמגיד משנה שהביא פלוגתת הרמב"ן והרשב"א באם יש עדים שנגנבה דלא מצי פטר נפשי' אי מקנו לי' בעלים כפל או לאו ולמדנו בבירור דהא מצד הדין לא הוי כפל דשומרים אלא דבעלים וקשה מ"ט לא יהא מצד הדין הכפל רק לשומרים שמגיע להם היזק הגניבה. ולא לבעלים שלא היו מפסידים בזה כלל וא"כ מינייהו לא נגנב כלל וכבר עמדנו על זה במקומו אהא דרב פפא שם דמנלי' הא דגם במקום שהשומרים חייבים בתשלומי הגניבה לבעלים מצד הדין מ"מ כפל הוי מצד הדין לבעלים ולא לשומרים ואנו צריכים לבוא להקנאת הבעלים בהאי הנאה דלא פטרו השומרים א"ע בטענת שקר ולא נימא טפי דבכה"ג מצד הדין נמי הוי כפל רק לשומרים ולא לבעלים שהרי מהשומרים הוא שנגנב ולא מהבעלים שהשומרים צריכים לשלם להם כל דמיהם ובאמת דגם מגופי' דמתני' דהתם שילם ולא רצה לישבע וכו' אין ראי' כלל לזה דמלבד דאפשר לפרשה באמת דמעיקר הדין הוי לשומרים ולא משום הקנאת הבעלים וכמו דמפרש באמת בירושלמי הכי ויליף לה מקראי עיי"ש. גם לפי מה דמפרש לה בש"ס דילן דהוי משום הקנאת בעלים לחוד ג"כ אין ראי' להא דרב פפא. דהא מתני' איירי' בש"ח שמצד הדין הוא פטור על הגניבה אלא ששילם לפני' משוה"ד ולא רצה לישבע כדתנן ומש"ה ודאי דאי לאו טעמא דהקנאת בעלים הי' הכפל לבעלים ולא לשומר דהא בשעת גניבה לא הוי מוטל על השומר התשלומי' כלל ומהבעלים הוא דנגנב ומש"ה גם כשנתרצה אח"כ השומר לשלם לפנים משורת הדין אכתי כפל מצד הדין לא הי' שייך לשומר אם לא משום הקנאת הבעלים אבל בש"ש ושוכר ושואל דאיירי בהו רב פפא שחיוב התשלומי' עפ"י הדין מוטל על השומרים כשנגנב. מנלי' לר"פ דגם בכה"ג נמי אנו צריכי' להקנאת הבעלים ולא נימא טפי דגם מצד הדין הוי כפל דידהו שהיזק הגניבה הי' מגיע רק להם ולא לבעלים. ופשיטא דמתני' נמי הכי משמע דלא כדר"פ שהרי הראשונים הקשו במתני' דתני שילם ולא רצה לישבע דהיינו בש"ח ששילם לפנים משוה"ד דבעלים מקנו לי' כפילא מש"ה. ולא תני רבותא טפי דגם בש"ש ושוכר דמתחייבים בתשלומי הגניבה עפ"י הדין נמי מקנו לי' בעלים כפילא משום שהי' יכול לפטור א"ע בטענת שקר שנאנסו כדרב פפא ותי' דמתני' נמי בנגנב בפשיעה אייר. ולא רצה לישבע בשקר וא"כ היינו דר"פ או דמיירי שיש עדים שנגנבה כדרכה. וא"כ ש"ש ושוכר לא הוי מצי למפטר נפשי' בטענת שקר ולא מקנו לי' כפילא לשי' הרמב"ן עיין בנ"י ובריטב"א ובשיטה מקובצת שם וכ"ז אין אנו צריכים אלא לפי הא דרב פפא דגם בכה"ג נמי אנו צריכי' להקנאת בעלים אבל מצד הדין לבעלים הוי ולא לשומר אבל אי לאו הא דרב פפא אפשר לומר דאדרבה בהאי גוונא דהשומרים מחויבים לשלם עפ"י הדין גם הכפל הוי אף מצד הדין דשומרים מפני שהיזק הגניבה הגיע להם ולא לבעלים ומתני' קמ"ל רבותא דגם בש"ח שא"צ לשלם עפ"י הדין א"כ היזק הגניבה הי' לבעלים ולא לשומר מ"מ אם שילם השומר לפנים משוה"ד בעלים גופש גופייהו מקנו לי' כפילא וח"כ קשה טובא אדר"פ דמנלי' הא כלל ] ותירצנו בזה. דרב פפא נפיק לה מהא דס"ל לרבנן דר"ש בקדשים שחייב באחריותן דפטור מכפל משום דכ"ר רעהו או מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואי איתא דתשלומי כפל הוי למי ששייך היזק הגניבה לשלם דמיו מ"ט דרבנן דפטרי א"ו דהכפל שייך למי שגוף הדבר הוא שלו ולא למי שהיזק הגניבה מגיע אליו לשלם דמיו ומינה דהה"נ גבי ש"ש ושוכר אעפ"י שמחויבים לשלם דמי הגניבה לבעלים מ"מ מצד הדין הוי כפל דבעלים ולא דשומר ולא אתי' עלה אלא מטעם הקנאת בעלים משום דלא אטרחי' לב"ד. וא"ש הא דרב פפא אבל עדיין קשה טעמייהו דרבנן גופייהו בקדשים שחייב באחריותן מנא להו הא דנילף מינה גם לשומרים דכפל מצד הדין לבעלים הוי ולא לדידהו אעפ"י שהיזק הגניבה מגיע להם ולא לבעלים:

והנה כמו כן קשה גם לר"ש דס"ל בקדשים שחייב באחריותן דחייב בתשלומי כפל משום דקרי' בי' וגונב מבית האיש בשביל האחריות שהוא על הבעלים וכפי שנלמד מדברי רש"י דפסחים שהבאנום לעיל טעמא דידי' משום הכי הוי דכיון דהיזק הגניבה מגיע לבעלים וא"כ קשה מ"ט פליג רק בקדשים ולא פליג בשומרים שיהא שלהם ולא לבעלים מצד הדין וא"ת מאי נפקא לן מינה כיון דס"ס הוי כפל לשומרי' מטעם דבעלים אקנו לי' כפילא הא ליתי' דודאי נ"מ רבתי לדינא לענין שואל לל"ק דר"פ וכן באמר הריני משלם ולא שילם לפי המסקנא דבכה"ג בעלים לא מקנו לי' כפילא וכן אם יש עדים שנגגבה לפי שי' הרמב"ן דכיון דלא מצי מפטר נפשי' לא מקנו לי' בעלים כפילא אבל אי איתא דלר"ש מצד הדין נמי הי' כפל למי שאחריות היזק הגניבה מגיע אליו ה"נ הוי כפל לשומרים:

ומדבריו של הראב"ד המובא בשיטה מקובצת דב"מ שם. [שרמז אליו בעל דברי אמת שהבאנום לעיל] למדנו תירוץ לכל זה שכתב ז"ל מיהו קשה לן הכא מדקאמר דבעל הבהמה מקני' לי' כפילא לשומר אלמא לשומר לא קרי' בי' מבית האיש. א"כ לבעלים אמאי משלם הא ה"ל כגונב אחר הגנב דלא משלם כפל לא לגנב ראשון ולא לבעלים וניחא לן שאני אומר פקדון כל היכי דאיתא ברשותי' דמרי' איתי' ומבית הבעלים קרי' בי' והשתא קשה לי לר"ש דאמר דבר הגול"מ כממון דמי כיון דשומר חייב באחריותה לחשב כבעלים ואיכא למימר דלא דמי חיוב אחריותה דשמירה לאחריותה דבהמה גבי קדשים משום דבשמירה איכא אנפי דלא מחייב ובאחריותה דקדשים בכל אנפי מחייב עכ"ל. למדנו מדבריו בטעמייהו דרבנן בין בקדשים שחייב באחריותן בין בשומרים הא דלא משלם כפל לבעלי האחריות אעפ"י שכל היזק הגניבה בשיווי דמיו אינו מגיע אלא להם ולא למי שגוף הדבר שלו דהיינו משום דכ"ר וגונב מבית האיש ולא קרי' מבית האיש אלא מי שגוף הדבר הוא שלו וש"מ דחיוב כפל שייך למי שגוף הגניבה היא שלו ולא למי שחייב באחריות הגניבה לשלם דמיו ומש"ה בהקדש פטור לגמרי אי משום דלאו איש מקרי או משום דלא קרי' בהו רעהו וכמו שכ' התוס' ריש מרובה (דס"ג) ד"ה רעהו. והיינו נמי טעמא דגונב אחרי הגנב דאינו משלם תשלומי כפל כדתנן בריש מרובה. משום דלא קרי' בהו וגונב מבית האיש לא לגבי גנב ולא לגבי בעלים לגבי גנב אע"ג שחייב באחריות והיזק הגניבה מגיע אליו מיהו כיון שאין הדבר שלו לא קרי' בי' מבית האיש דמשמעותו דבעי' שיהא שלו [ולאו משום דגנב לאו איש מקרי דהא בורכא דאטו מי לא כתיב כי יגנוב איש וכו' אלא משום שאין גוף הדבר שלו הוא דלא קרי' בי' מבית האיש וכמו דלא קרי' גבי' כי יקדיש איש ביתו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו תדע שהרי אם קנאו שגנב בשינוי מעשה שנעשה גם גוף הדבר שלו גם בגונב אחר הגנב נמי משלם תשלומי כפל לגנב כדאי' במרובה שם (דס"ח) ואטו משום דקנאו פקע שם גנב מיני' א"ו משום דאינו שלו הוא דממעטי' לי' דלא קרי' גבי' מה"ט מבית האיש וכמו שהארכנו בזה לקמן בדיני חמץ עיי"ש] ולא לגבי בעלים אעפ"י שגוף הדבר שלהם מיהו כיון שאינו ברשותם נמי לא קרי' גבייהו מבית האיש וכדדייק מינה בש"ס שם (דס"ט) דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו משום דרחמנא אמר ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו וברשותו וכו' עיי"ש דמדמי' לה להא דאין גונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל לא לגנב ולא לבעלים וש"מ דתרווייהו חד טעמא להו אבל בגנב מידי השומרים נהי דלגבי לשלומי לשומרים הגנב פטור מתשלומי כפל. משום דגם גבייהו לא קרי' וגונב מבית האיש. כמו דלא קרי' לה לגבי גנב ובעלים דהקדש אעפ"י שאחריותן עליהם כיון שאין גוף הדבר שלהם לא מקרי מבית האיש מיהו לבעלים עצמן מחויב לשלם הכפל דהא קרי' בהו שפיר איש ורעהו דלא כבהקדש וגם קרי' בהו שפיר מבית האיש משום דהוי שלהם וברשותם משום דפקדון כל היכי דאיתא ברשותי' דמרי' איתא וכמו שיכולים הבעלים להקדיש מה"ט הפקדון כשהוא בבית השומר דקרי' בהו ואיש כי יקדיש את ביתו מפני שהוא שלהם וברשותם וכמו ככ' התוס' במרובה שם (ד"ט) ד"ה לא כתבי' אורכתא עיי"ש ולא דמי לגונב מבית הגנב דגם לגבי בעלים לא קרי' בהו מבית האיש משום שאינו ברשותם כמו שא"י להקדיש מה"ט ומש"ה פטור מכפל לגמרי משא"כ בשומרי' וזה ברור:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה