תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן יז
בו יבורר אם אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי מזמן לזמן דהיינו שאם התירה התורה איסור אחד במקום מצוה. בתורת היתר או בתורת דיחוי אם אמרי' בי' הואיל והותר במקום מצוה הותר נמי שלא במקום מצוה או לאו ואם יש חילוק בזה בין היכי דהוי הותרה או הוי דחוי' או לאו:
דבר זה מחלקותן של הראשונים היא שהתוס' במנחות (ד"מ) ד"ה תכלת אין בה משום כלאים ובחולין (דק"י) ד"ה טלית שאולה הביאו בשמו של ר"ת דטלית של ציצית שיש בה כלאים כמו שהותר ביום דהוי זמן מצותו ה"נ הותר גם בלילה שאינה זמן מצותו והא דאמרי' בעלמא גזירה משום כסות לילה אין הכוונה שמא יתכסה בה בלילה באותה כסות של יום. דהא ליתא משום דגם אם יתכסה בה בלילה נמי לא קעביד איסורא אלא היינו משום גזירה שיטיל ציצית של כלאים בכסות המיוחד ללילה שלא הותר בה כלאים כלל דאמעוט מוראיתם אותו וכן בכלאים של בגדי כהונה מסיק נמי דשרי גם שלא בשעת עבודה משום הואיל ואשתרי אשתרי עיי"ש וברא"ש בהלכות קטנות ריש הלכות ציצית אבל הרמב"ם פסק בתרווייהו דלא כוותי' שהרי בהלכות ציצית (פ"ג) כתב כסות של פשתן אין מטילים בה תכלת וכו' גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על ל"ת בשעה שאין בה מ"ע:
שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בזמן ראי' עכ"ל ומדכתב שמא יתכסה בה בלילה דמשמע דבאותו כסות בעצמה איירי ולא משום כסות לילה וכפי' של ר"ת. וכמו שדקדק כן הב"י בא"ח (סי' י"ח) עיי"ש וכ"כ גם לענין כלאים דבגדי כהונה בספ"י מהלכות כלאים ובפ"ח מהלכות כלי המקדש דשלא בשעת עבודה אסורים אבל הראב"ד חילק את מידותיו דלגבי כלאים דבגדי כהונה נחלק על הרמב"ם בשני המקומות הללו וס"ל דגם שלא בשעת עבודה נמי שרי אבל לגבי כלאים בציצית נחלק על הר"ת בפירושו למסכת תמיד כמו שהביא את דבריו הש"א בדיני ציצית (סי' ל'):
וס"ל דגם כסות יום נמי אסור בלילה וכבר עמד על זה בש"א שם ונתלבט בישובם עייש"ה:
אבל טעמו של הראב"ד גלוי ומפורש מתוך דבריו בעצמם מה שהשיג על הר"ת בהא דכלאים בציצית דשרי לי' ר"ת לכסות יום אפי' ללבוש בהם בלילה שאינה זמן ציצית מטעם הואיל והותרה ביום דהוי זמן ציצית הותרה נמי בלילה שאינה זמן ציצית משם גופי' מתבאר טעמו גם להתירא דכלאים דבגדי כהונה גם שלא בשעת עבודה מטעם הואיל והותרה הותרה שהרי הקשה לפי שיטתו של ר"ת דאמרי' בכלאים בציצית הואיל ואשתרי אשתרי מהא דקיי"ל ביבמות (ד"ך) בחייבי לאוין דמדאורייתא רמיא ליבום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא מ"ט אין מתיבמין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ואי איתא דאמרי' היכי דאתי עשה ודחי ל"ת הואיל ואשתרי במקום מצוה אשתרי נמי שלא במקום מצוה. כמו דאמלי' אליבא דר"ת לגבי כלאים בציצית דהואיל ואשתרי ביום דהוי זמן המצוה ה"נ אשתרי בלילה שאינה זמן המצוה ביאה שני' דחייבי לאוין נמי תשתרי מה"ט א"ו דכל כה"ג לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי ואע"ג דאשכחן בש"ס דקדושין (דכ"א) ללישנא קמא דהתם גבי כהן ביפת תואר דאמרי' בה הואיל והותרה ביאה ראשונה שלא דיברה בה תורה אלא כנגד יצה"ר הותרה נמי ביאה שני' אליבא דרב היינו משום דהתם אינו עושה שום מצוה בביאה ראשונה כלל כי אם שהתורה נתנה לו רשות בהיתר כדי שלא יבוא עלי' באיסור מש"ה אמרי' בה שפיר הואיל ואשתרי אשתרי אבל במקום שלא התירה התורה אלא משום מצוה כמו היכי דדחי עשה לל"ת ודאי לא התירתו אלא בעידנא דמקיים בה מצוה לחוד ותו לא ומש"ה ביאה שני' דח"ל אסורה וה"נ כלאים בציצית דהוי מטעם עשה דוחה ל"ת נמי אינו מותר אלא בזמן מצותו דהיינו ביום דאיתא לעשה ולא בלילה דליתי' לעשה אנו דבריו ז"ל בקוצר ונראה טעם דבריו משום דכיון דקיי"ל כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' כדאיתא ביבמות (שם) וא"כ אם הי' אפשר לו לעשות המצוה שלא ע"י דחיות הל"ת נא הי' רשאי כלל לדחותה אנא שמפני שא"א לקיים העשה בלתי דחיות הל"ת והרי על כרחיך חייבי' רחמנא לעשות העשה מש"ה דחי לל"ת ומינה דכל שפקע חיוב העשה מיני' ועבר זמנה שאין רשאי עוד לעבור הל"ת על מגן אבל היכא שהתירו הכתוב לעבור על ל"ת שלא במקום מצוה כמו ביפ"ת אמרי' שפיר הואיל ואשתרי אשתרי ומכאן למדנו בדעתו עוד דהיכי שהתירה התורה לעשות מצוה גם ע"י דחיות עבירה ואעפ"י שאפשר לו לעשות אותה מצוה בעצמה שלא ע"י דחיות עבירה. מ"מ התירה התורה לעשות אותה מצוה ע"י העבירה שא"צ להדר עלה כלל לעשותה שלא ע"י עבירה כמו טומאה למ"ד דהותרה בציבור בפ"ק דיומא (ד"ו) דגם כי איכא טהורים בהאי בית אב נמי לא מהדרי' עלה כלל בכה"ג גם הראב"ד נמי מודה לר"ת דאמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי דהא הוי דומיא דיפ"ת שהתירתו התורה שלא מחמת מצוה כלל וה"נ אעפ"י שיש בה מצוה ג"כ כמאן דליתי' דמי שהרי אין קיום המצוה מכריחתו כלל לבוא לידי עבירה ומ"מ התירתו התורה וזה ברור לע"ד:
ומתוך זה יש לנו ללמוד עוד בדעתו לפ"מ דכתיבנן לעיל (סי' י"ב) דהאי הותרה דאיירי' בי' בפ"ק דיומא דהיינו היכי דאפשר למעבד בטהרה נמי שרי למעבדי' בטומאה והאי הותרה דקאמרי' בזבחים (דל"ב) לגבי הכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה דהיינו משום שאין מציאות כלל לקיום המצוה בהיתר אם לא באותו איסור:
אעפ"י שהם ענינים מתחלפים מ"מ דינם שוה לענין דינא דהואיל ואשתרי אשתרי דאיירי' בזבחים (שם) דהיינו שאם התירה התורה איסור אחד בדבר ונצטרף עוד איסור אחר שלא התירתו התורה דאמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי למאן דס"ל דאמרי' היכי דהוי הותרה ולא היכי דהוי דחוי' או לא אמרי' בי' האי הואיל וכו' למאן דס"ל דלא אמרי' לי' גבי הותרה וכתבנו שם טעם הדבר משום דגם האי גוונא הותרה שאין מציאות לקיום המצוה בלי עבירה נמי הוי מהאי גוונא הותרה שהתירה התורה לעשות המצוה ע"י עבירה אעפ"י שאפשר לעשותה שלא בעבירה משום דגם בכה"ג שאין מציאות לקיום המצוה אם לא ע"י עבירה נמי לא מצינו בה שהיא דחוי' דהיינו דהיכי דאפשר לעשות שלא ע"י עבירה מחויב להדורי עלה שהרי א"א כלל ומש"ה כיון שהתורה התירתה ולא מצינו בה שהיא דחוי' אמרי' בה ממילא דהוי הותרה עייש"ה וכיון שכן גם לענין הואיל ואשתרי במקום מצוה אשתרי נמי שלא במקום מצוה שלמדנו מדבריו של הראב"ד דמודה להר"ת דאמרי' לה היכי דהוי הותרה מאופן הראשון. ה"נ אמרי' לה גם היכי דהוי הותרה מאופן השני דהיינו שאין מציאות לקיומה של מצוה אם לא בעשיות אותה עבירה דכיון דלא אשכחי' בה דהוי דחוי' דהיינו דאם יכול לקיימה שלא בעבירה מחייב לאהדורי עלה שהרי אי אפשר כלל ממילא אמרי' דהוי הותרה ומש"ה אמרי' בה הואיל ואשתרי בזמן מצוותה הותרה נמי שלא בזמן מצוותה כנלע"ד נכון בסברא:
אבל אין אנו צריכי' לבוא לזה כלל לדמות מילתא למילתא בדבר דתלי' בסברא שהרי ממקומו הוא מוכרע ומאותו מקום בעצמו שבא הראב"ד להוכיח דבכלאים בציצית דהוי משום עשה דוחה ל"ת לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי משם אתה למד דהיכי דא"א לקיום המצוה כלל אם לא ע"י אותה עבירה אמרי' בה הואיל והותר בשעת מצותו הותר נמי שלא בשעת מצותו שהרי הוא למד דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי בכה"ג מהא דאמרי' ביבמות דבחייבי לאוין דמן התורה עשה דוחה ל"ת לא הותרה אלא ביאה ראשונה לחוד דאית בה מצות יבום אבל ביאה שני' אסורה גם מן התורה וש"מ דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי וא"כ דון מינה ומינה דהיכי דהוי הותרה מאופן השני דהיינו שא"א לקיום המצוה בשום אופן בלי דחיות העבירה אמרי' בה שפיר הואיל ואשתרי אשתרי שהרי יבום דאשת אח הותרה לגמרי ולא אמרי' שלא התירה התורה בה ג"כ אלא ביאה ראשונה לחוד כמו דאמרי' בחייבי לאוין והיינו על כרחיך משום דכיון דהוי הותרה מהאי גוונא שמצוותה בכך והוא שא"א לקיום המצוה דיבום כלל ביא איסורא דאשת אח אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה אטו ביאה שני' עיי"ש וזה ברור:
והנה התוס' בריש יבמות (ד"ג) ד"ה ל"ת שיש בה כרת. כתבו דמיבום דאשת אח לא מצינו למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת משום דשאני הא דמצותו בכך וא"א לקיום מצות יבום בעולם בלי איסורא דאשת אח ולהכי לא מצינו למילף מינה בעלמא אלא להאי דוכתא גופי' דאם נצטרף בה עוד איסור אחר שאין מצותו בכך דג"כ שרי מטעם הואיל ואשתרי אשתרי וכדקאמר הש"ס במסקנא (ד"ח) דמדמי לה להכנסת בהונות דמצורע אליבי' דעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה משא"כ כלאים בציצית דנהי דבטלית של פשתן א"א לקיום המצוה בלי כלאים דהא תכלת עמרא הוא מיהו כיון דאפשר בטלית של צמר לעשות המצוה בלא כלאים כשיטיל כל הד' חוטין של תכלת ושל לבן כולם של צמר תו לא הוי מצותו בכך וילפי' מינה בעלמא נמי דעשה דוחה ל"ת עיי"ש ושם לקמן (ד"ה) ד"ה כולה משעטנז וכו' כתבו עוד דלהכי יליף דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית ולא יליף מכלאים דבגדי כהונה משום דכלאים בבגדי כהונה הוי ג"כ מצותו בכך שא"א לקיום המצוה כלל בלא כלאים אבל כלאים בציצית אין מצותן בכך דהא אפשר לקיום המצוה דציצית גם בלא כלאים כשילבש טלית של צמר ורמזו לדבריהם דלעיל (ד"ג) עייש"ה נמצינו למדים דכולהו הני תלתא דהיינו הכנסת בהונות דמצורע ויבום דאשת אח וכלאים דבגדי כהונה בחדא קינא קיימי דכולן הוי מצותן בכך לענין הא דלא מצי' למילף מינייהו בעלמא דעשה דוחה ל"ת ומינה נמי דשווים גם לענין האי הואיל ואשתרי אשתרי בין מאיסור לאיסור בחד זמן כהא דזבחים בין מזמן לזמן בחד איסור דהוי כולהו כהאי הותרה דמאופן השני דומיא דהכנסת בהונות למצורע לענין למימרי' מאיסור לאיסור ודומיא דיבום דאשת אח לענין למימרי' מזמן לזמן הואיל והותרה הותרה אבל כלאים בציצית לא הוי אלא דחוי' כהא דכל עשה דוחה ל"ת ובשאי אפשר לקיים שניהם דווקא וגם אפשר לקיומה בטלית של צמר שלא ע"י כלאים וא"כ לא הוי הותרה לא מאופן הראשון ולא מאופן השני:
ומקור סברתו בזה נלע"ד שהוא נמשך ובא ממה דאזיל לטעמי' דפסק בפ"ג מהלכות ביאת מקדש כוותי' דעולא דביאה במקצת שמה ביאה וא"כ כדי דנא תקשה לדידי' הך ברייתא דמצורע שראה קרי וכו' צריכי' אנו לומר כדעולא דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וש"מ דהיכי דהוי הותרה אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי מחד איסור לחברי' דהא מצורע הוי הותרה ולגבי דחוי' נמי דלא אמרי' בה האי הואיל ואשתרי אשתרי כוותי' דאביי התם בזבחים נמי שמעי' לה מדהתם דאי לא תימא הכי א"כ ברוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים נמי נימא הואיל והותרו לטומאתן היתרו נמי לזיבתן וזה לא שמענו מעולם ואע"ג דלעיל צדדנו ג"כ לומר אליבי' דהראב"ד דאליבא דעולא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי בין היכא דהותרה ובין היכי דהוי דחוי' ורבא נמי הכי ס"ל והא דקאמר התם אדרבה איפכא מסתברא לדבריו דאביי הוא דקאמר שאם באת לחלק ביניהם איפכא מסתברא אבל באמת לדידי' בין בהותרה בין בדחוי' אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי והא דקאמר ביבמות דערוה גופה לא צריך קרא היינו משום דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא היכי דשני האיסורים הוי משם אחד כמו טומאת צרעת וטומאת קרי אבל בשני שמות כאחות אשה ואשת אח לא אמרי' וזו היא שיטתו של הר"י שהביאו התוס' דיבמות שם ד"ה רבא אמר וכו' מ"מ עיקרן של דברים נראים כהאופן הראשון. דהראב"ד ס"ל כוותי' דאביי דבהותרה אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי ובדחוי' לא אמרי' לה ומש"ה הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אמרי' אבל ברוב ציבור ט"מ ונעשו זבים לא אמרי' הואיל והותרו לטומאתן וכו' דזה כמו זר נחשב לומר דרוב ציבור ט"מ ונעשו זבים הותרו גם לזיבתן וכדאמרי' כה"ג בעלמא ביבמות (דע"ב) לא לשתמט תנא וכו' ורבא נמי הכי ס"ל משום דלדבריו דאביי ודאי הוא דקאמר אבל לדידי' ס"ל דלא אמרי' האי הואיל ואשתרי אשתרי כלל לא בדחוי' משום הך קושיא דרב יוסף דא"כ ברוב ציבור ט"מ ונעשו זבים דלימא ג"כ הואיל ומינה דכ"ש דלא אמרי' לי' בהותרה דהא בדחוי' יותר מסתבר לרבא לומר הואיל וכו' מהיכי דהוי הותרה ול"ל דעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה מכח הך קושיא מהברייתא דמצורע שראה קרי וכו'. וכו' אלא דהראב"ד פסק כסתמא דהש"ס דיבמות דאזלי כוותי' דאביי דאמרי' הואיל היכי דהותרה אבל היכי דדחוי' לא אמרי' לי' ומזה נמשך נמי הא דס"ל לגבי האי הואיל והותרה הותרה דמזמן לזמן באותו איסור בעצמו דאמרי' לי' היכי דהוי הותרה כמו ביבום דאשת אח ולא היכי דדחוי' כמו בחייבי לאוין משום דהאי הואיל ואשתרי אשתרי דמזמן לזמן בחד איסור דמי להאי הואיל ואשתרי אשתרי דאמרי' לי' מאיסור לאיסור בחד זמן דבשניהם אמרי' להו היכא דהוי הותרה ולא היכא דהוי דחוי' וממנה למד לחלק בין כלאים בבגדי כהונה דהוי הותרה דומיא דאשת אח שא"א לקיום המצוה בלי עבירת הלאו ומש"ה אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי ובין כלאים בציצית דהוי דחוי' דומיא דחייבי לאוין דלא אמרי' בה האי הואיל:
וזו היא גם שיטת הפוסקים שדימו האי הואיל והותרה הותרה דמזמן לזמן בחד איסור להאי הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דהוי מאיסור לאיסור בחד זמן כמו שהביא הב"י בטור א"ח (סי' קס"ח) מדברי המרדכי שהביא בשם הראבי"ה לענין אם הבעה"ב נזהר מפת של א"י ואורח מיסב על שולחנו שאינו נזהר בזה ויש לפניו פת קיבר של ישראל ופת נקי' של א"י דכיון דבעה"ב בוצע שרי לבצוע על פת נקי' של א"י וכיון שהותר לו לבצוע הותרה לו לכל הסעודה כמו דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכאופן הזה כתב עוד המ"א (סי' צ') לענין תפילת נשים בעת נדותן עיי"ש ולכאורה הם ענינים נפרדים וכבר העיר בתשובת חתם סופר (סוף סי' ס"ה) עיי"ש. אבל מדבריו של הראב"ד למדנו דגם הוא מדמי להו להדדי וזו הביאתו לחלק בין היכי דהוי דחוי' ככלאים בציצית לבין היכי דהוי הותרה ככלאים בבגדי כהונה בענין האי הואיל ואשתרי אשתרי דאמרי' מזמן לזמן בחד איסור כמו דמחלקי' בינייהו נענין האי הואיל ואשתרי אשתרי דמאיסור לאיסור בחד זמן אליבי' דעולא דאזיל סתמא דהש"ס דיבמות כויתי':
ולא עוד אלא דיש מקום לומר דבהאי הואיל ואשתרי אשתרי דאמרי' מזמן לזמן בחד איסור גם רבא נמי מודה לסברת אביי דהיכי דהותרה הוא דאמרי' בי' הואיל והותרה הותרה בין היכי דהוי הותרה מהאופן הראשון דהיינו שהתירתו התורה לעשות בעבירת הלאו אע"ג דאפשר לעשותה שלא בעבירה לא חייבי' רחמנא לאהדורי אהתירא כמו טומאה בציבור למ"ד הותרה בפ"ק דיומא דהוי מהאי גוונא ובין היכי דהוי הותרה מאופן השני דהיינו שאין מציאות כלל לקיום המצוה אם לא בעבירת הלאו כמו דומיא דהכנסת בהונות אליבי' דעולא אבל היכי דהוי דחוי' לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי בזמן מצוותה הותרה נמי שלא בזמן מצוותה אע"ג דלענין הואיל ואשתרי אשתרי דהוי מאיסור לאיסור בחד זמן. ס"ל דאיפכא מסתברא דבדחוי' יותר מסתבר לומר האי הואיל משום דמה לי חד דיחוי' מה לי שתי דחיות אבל בהותרה אמרי' להא אשתראי להא לא אשתראי. דבין אם נימא דלקושטא דמילתא הכי ס"ל דאמרי' לי' בדחוי' ולא בהותרה כמו דקאמר דהכי מסתברא ובין אם דלדבריו דאביי הוא דקאמר שאם באת לחלק איפכא מסתברא אבל באמת איהוא לא מחלק כלל וס"ל דלא אמרי' כלל האי הואיל וכו' לא בדחוי' ומכ"ש דלא אמרי' היכי דהותרה דעכ"פ שמעי' מיני' דבהותרה לא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי ופליג אדעולא מיהו ה"מ בהאי הואיל ואשתרי אשתרי דמאיסור לאיסור בחד זמן הוא דס"ל הכי אבל במזמן לזמן בהאי איסור גופי' רבא נמי מודה דבכה"ג איתא לסברת אביי:
דהיכי דהותרה אמרי' לי' והיכי דדחוי' לא אמרי' לי' דהנה בהאי הותרה דהוי מהאופן הראשון פשוט הדבר דיותר ראוי לומר הואיל ואשתרי אשתרי היכי דהוי הותרה דהיינו שהתירתו התורה לעשות בעבירה אע"ג דאפשר לי' לעשות המצוה שלא בעבירה מהיכי דדחוי' דהיינו שלא התירתו התורה לעשותה בעבירה אלא היכי דלא אפשר עכשיו לקיים המצוה אם לא בעבירה ואם לא יעשה בעבירה תבטל המצוה עכשיו משום דהיכי דהוי דחוי' ואם אפשר לקיים המצוה שלא בעבירת עבירה אסור לעשותה בעבירה. הרי אנו רואים שלא התירה התורה אותה עבירה אלא כדי שלא תבטל המצוה עי"ז ואיך נתיר אנן לעשות אותה עבירה גם שלא במקום מצוה כלל אבל היכי דהוי הותרה מהאי גונא שהתירה התורה לעשות אותה מצוה בעבירה אעפ"י שאפשר לעשותה שלא בעבירה הא בכהאי גוונא במקום מצוה נמי כשלא במקום מצוה דמי כיון שאין המצוה מזקיקתו כלל לעשותה בעבירה ומ"מ התירו הכתוב ש"מ דהתירא לגמרי הוא ומש"ה שלא בזמן קיום המצוה נמי שרי והוי ממש דומיא דיפת תואר שכתב הראב"ד דמש"ה אמרי' בה הואיל והותר ביאה ראשונה היתר נמי ביאה שני' משום שכיון שהתורה התירתה שלא במקום מצוה ראוי בה לומר הואיל ואשתרי אשתרי להתירה לגמרי וזה פשוט אלא דגם בהאי הותרה דהוי מאופן השני דהיינו שאין מציאות לקיום המצוה אלא ע"י עבירה נמי נראה דמודה בה רבא דאמרי' בה הואיל ואשתרי בזמן מצוה אשתרי נמי שלא בזמן מצותה היכי דהוי הותרה בכה"ג ולא היכי דהוי דחוי' דהיינו שאפשר לקיום המצוה בלי עבירת הלאו שהרי מרי' דהאי שמעתתא דשמעי' מיני' אליבא דהראב"ד דלא אמרי' היכי דהוי דחוי' הואיל ואשתרי אשתרי מזמן לזמן הוא רבא דאמר ביבמות (שם) אחייבי לאוין דרמי ליבום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וש"מ דכל היכי דהוי דחוי' משום דעשה דוחה ל"ת לא אמרי' בה הואיל ואשתרי ביאה ראשונה אשתרי נמי ביאה שני' ואילו באיסור אשת אח גופי' דגבי יבום הא ודאי דגם ביאה שני' נמי שרי דהא נעשית כאשתו לכל דבר ועל כרחיך היינו משום דכיון דא"א לקיום המצוה דיבום כלל בלי איסור זה. דהוי היתרה מהאופן השני אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי וכפמשכ"ל:
והתוס' שם בד"ה אטו ביאה שני' כתבו ז"ל ואין להתיר ביאה שני' מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר:
דאינה נעשית כאשתו אלא היכי דשרי לי' בלא דחי' אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שרי אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת וביאה שניי' דלית בה עשה לא דחי ואע"ג דבפרק הבע"י לא מצריך קרא אלא באירס ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דנא צריך קרא שיכול לקיימה משום שנשאה בהיתר התם נמי משים דבהיתר בנא דחיות איסור נשאה אבל הכא ביאה ראשונה לא שרי אלא משום דאתי עשה ודחי ל"ת ביאה דמצוה דחי דלאו מצוה לא דחיא עכ"ל ורהיטת דבריהם משתמעו לכאורה דלא כמו שכתבנו שהרי אעפ"י שגם הם נחתו לחלק בין איסור אשת אח דהוי הותרה ושרי בלא דחי' והיינו משום שמצותו בכך ואין מציאות לקיום המצוה בלא האי איסורא ובין חייבי לאוין שאין מצוותן בכך ולא אתו עלה אלא מכח דאתי עשה ודחי ל"ת והוי דחוי' מ"מ לא אתו להתירא דאיסור אשת אח אלא מכח דנעשית כאשתו לכל דבר והיינו מקרא דולקחה לו לאשה דילפי' מינה לקמן בפרק החולץ (דל"ט) דנעשית כאשתו וכו' משמע דהא לאו הכי לא היינו מתירים ביאה שני' מטעם הואיל והותרה הותרה מסברא כמו שאנו מתירים כ"הד שנשא האלמנה ואח"כ נתמנה להיות כה"ג שרשאי לקיימה כיון שנשאה בהיתר בלי שום ריבוי' דקרא והיינו משום דהתירא דהתם אינה מכח מ"ע דמיא ליפ"ת שכיון שהותרה הותרה משום דהתירא דידה אינה בתורת מצוה וכסברת הראב"ד אבל אשת אח גבי יבום שהתירה הכתוב מכח מצות יבום אעפ"י שאין מציאות לקיום המצוה בעולם בלי איסורא דאשת אח לא היינו מתירים אותה מטעם הואיל ואשתרי אשתרי בלא ריבוי' דקרא דולקחה וגו' ומינה דבכלאים בבגדי כהונה דלית לן ריבוי דשרי שלא במקום מצוה לא אמרי' בהו הואיל ואשתרי אשתרי כן נראה לכאורה:
אבל כי דייקת בה הא ליתי' שאילו כן תקשה אהא דקאמר בפרק החולץ (שם) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר למאי הילכתא אמר ר' יוסי בר חנינא שמגרשה בגט ומחזירה וכו' מחזירה פשיטא ומשני סד"א מצוה דרמי' רחמנא עלי' עבדה השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר ואי איתא דאי לאו קרא דולקחה וגו' ה"א דגם ביאה שני' נמי אסורה מאי קשה לי' מחזירה פשיטא מאי פשיטותא א"ו דהא מילתא שמותרת בביאה שני' ידעי' לה מסברא דכיון דהתירא דידה אינה בתורת דחי' שהרי מצות יבום היא בכך דוקא היכי דאיכא איסורא דאשת אח והוי הותרה ממילא אמרי' הואיל והותרה הותרה וכולא קרא לא איצטרך אלא לשיהא יכול להחזירה אחר שגירשה דהוי נשואים חדשים דבהא הוא דסד"א דכיון דכבר עבד לה למצות יבום לגמרי וגירשה ורוצה לישא אותה מחדש תיקים עלה באיסור אשת אח וכו' ומה שכתבו התוס' ואין להתיר ביאה שני' מטעם דנעשית כאשתו וכו' ולא כתבו מטעם הואיל אשתרי אשתרי לרבותא דקושיא אאיסורא דביאה שני' דחייבי לאוין נקטו זה דאע"ג דלגבי איסור אשת אח הותר גם לגרשה ולהחזירה דהוי כנשואים חדשים מטעם דנעשית כאשתו לכל דבר מה"ת נאסור גבי חייבי לאוין גם ביאה שני' ובזה הוא שכתבו דלגבי חייבי לאוין לא זו בלבד דאסור להחזירה אחר שכבר גרשה אלא גם ביאה שני' נמי אסורה משום דביאה ראשונה נמי לא הותרה אלא בתורת דיחוי דאתי עשה ודחי ל"ת בביאה שני' דליכא מצוה אסור ואדרבה ממה שכתבו בסוף דבריהם התם נמי משום דבהיתר בלא דחיות איסור נשאה משמע דהתירא דאשת אח נמי דמי לנשאה בהיתר גמור כמו כה"ד שנשא אלמנה ואח"כ נתמנה להיות כה"ג דשרי בלי שום ריבויא דקרא משום דבהיתר נשאה בלי קיום מ"ע וה"נ אע"ג דאית בה מצות יבום. כיון דהוי הותרה משום שאין מציאות לקיום המצוה בלא איסורא דאשת אח ה"ל כהתיר גמור ואמרי' בה הואיל והותרה ביאה ראשונה הותרה ביאה שני' שאין בה מצוה. וה"נ גבי כלאים דבגדי כהונה דח"א לקיום המצוה בלא זה נמי אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי דדמי לאשת אח אבל כלאים בציצית דמי' לחייבי לאוין דלא הותר אלא במקום מצוה משום דהוי דחוי' כנלע"ד בדעתו של הראב"ד:
מיהו הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא לדידי' בין בכלאים דבגדי כהונה דהוי הותרה משום שמצותה בכך משום שאין מציאות כלל לקיום המצוה בלא כלאים ובין בכלאים בציצית דהוי דחוי' שאין מצותו בכך דהא אפשר נקיים מצות ציצית בלא כלאים כשילבש טלית של צמר בשניהם נא אמרי' הואיל ואשתרי במקום מצוה אשתרי נמי שלא במקום מצוה ונראה בזה ג"כ דלטעמי' אזיל דפסק בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דביאה במקצת לא שמה ביאה ודלא כעולא אמר ר"ל דזבחים משום דקשה לדידי' הך ברייתא דמצורע שראה קרי ושינויא דעולא דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו הא דחי לי' רבא דאמר אדרבה איפכא מסתברא וכו' וא"כ בהותרה לא אמרי' להאי הואיל ואשתרי אשתרי ומ"מ בדחוי' נמי לא אמרינן ליה משום דהא דקאמר אדרבא איפכא מסתברא וכו' לדבריו דאביי הוא דקאמר ולי' לא ס"ל משום דא"א לומר דבדחוי' אמרי' לי' באמת. דא"כ תקשה מרוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים דנימא הואיל וכו' וזה א"א לאמרו שלא שמענוה כלל וכמו שכתבנו לעיל בסי' הקודם שכן הוא עיקר בדעתו של הרמב"ם וכמו שכתבנו ג"כ הכי לפי דעת הראב"ד. וכיון דס"ל לרבא דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי לא היכי דהותרה ולא היכי דדחוי' הכי נקטי' גם להלכה וס"ל עוד דאין חילוק לגבי האי הואיל ואשתרי אשתרי בין בשני איסורים מאחד לחבירו בזמן אחד ובין באיסור אחד מזמן לזמן וכמו דלא אמרי' האי הואיל וכו בשני איסורים מאחד לחבירו בזמן אחד בין היכי דהותרה בין היכי דדחוי' ה"נ לא אמרינן לי' מזמן לזמן באיסור אחד בין היכי דדחוי' ובין היכי דהותרה והא דשרי גבי אשת אח ביאה שני' הוי ודאי מולקחה וגו' שנעשית כאשתו לכל דבר הא לא"ה לא הוי שרי' לה והא דפריך לקמן (דל"ט) מחזירה פשיטא היינו משום דכיון דילפי' מולקחה דגם ביאה שני' שאין בה מצוה נמי שרי הוי ס"ד דמקשן דממילא ידעי' דגם גירשה דשרי להחזירה נמי פשיטא דמ"ש וע"ז משני דסד"א דגרשה גרע טפי דהוי נשואים חדשים קמ"ל דמ"מ שרי משום דכיון דכ"ר ולקחה שנעשית כאשתו לכל דבר הה"נ לאם גירשה שמחזירה כנלע"ד בדעתו של הרמב"ם:
ולכאורה יש להביא ראי' לדעתו של הרמב"ם בזה. דהא דשרי' לגבי איסור אשת אח גם ביאה שני' אינו אלא מכח מה דכתב רחמנא ולקחה לו לאשה שנעשית כאשתו לכל דבר וגם מגרשה בגט ומחזירה וכ"ש ביאה שני' דשרי הא לא"ה לא הוי שרי' ביאה שני' מטעם הואיל ואשתרי ביאה ראשונה אשתרי נמי ביאה שני' ואע"ג דאיסורא דאשת אח הוי הותרה ומצותה בכך שאין מציאות לקיום המצוה בלא האי איסורא ומינה דגם בכלאים דבגדי כהונה דהוי ג"כ מצותו בכך נמי לא אמרי' האי הואיל וכו' והיא עפ"י מה דהוי קשה לי טובא לפום האי שינויא דהש"ס בריש יבמות (ד"ח) דמבע"ל עלי' למיסר א"כ היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא בכה"ג הואיל ואשתרי איסורא דאשת אח אשתרי נמי איסורא אחרינא דח"כ דבא אח"כ. ומש"ה קא משמע לן עלי' דלא והנה לפ"ז דגם חייבי כריתות בכהאי גוונא נמי לא אסרי' להו אלא מכח קרא דעלי' א"כ בחייבי לאוין ועשה או בחייבי עשה גרידא נהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולא עשה גרידא מיהו ה"מ כשהותרה כבר עליו חייבי לאוין ועשה או עשה גרידא קודם שמת אחיו דל"ל בה הואיל ואשתרי אשתרי משום דלעולם לא אתחזי' כלל. אבל אם בשעה שנפלה לפניו ליבום עדיין לא הי' עלי' הני איסורים ובאו אח"כ דאיכא למימר בהו הואיל ואשתרי איסור אשת אח אשתרי נמי הני איסורים. פשוט הדבר לפ"ז דבאמת אמרי' הכי ועולים ליבום מכח האי הואיל וכו' ומעלי' הא לית בהו למסרינהו וא"כ קשה איך נפרנס למשנתינו דיבמות (דס"א) שומרת יבם שנפלה לפני כה"ד ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול אעפ"י שעשה בה מאמר לא יכנוס וקשה אמאי לא נימא בהא הואיל ואשתרי אשתרי כמו דהו"א לגבי חייבי כריתות בכהאי גוונא אי לאו קרא דעלי' ואין לומר דהיינו משום דרבי קרא יבמתו דיש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום דמוקמי' להאי קרא לפי מסקנת הש"ס דיבמות (ד"ך) אחייבי לאוין ועשה או חייבי עשה גרידא וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה גזירה עיי"ש וש"מ דאינה עונה ליבום דהא ליתא משום דילמא ק"א דיבמתו לא אתי אלא באלמנה שנפלה לפני כהן גדול דנא אתחזי לי' כלל מעולם דל"ל הואיל ואשתרי אשתרי כדכתיבנן. ולא שמעי' דמ"מ עולה לחליצה. אבל היכא דאיכא למימר הואיל ואשתרי אשתרי גם ליבום נמי עולה בשלמא לרבא דנ"ל האי הואיל וכו' ניחא אבל לסתמא דהש"ס קשה והנה קושיא זו הוי קשינא בה זמן זמנים הרבה עד שהראני בני בן חכם וכו' הרב הגדול בתורה מ' יהונתן הי"ו הרב דק' פומפיאן כתובה על ספר להגאון בעל בית מאיר באה"ע (סי' קס"ט) והעלה מכח זה דגם כדשרי' מכח האי הואיל ואשתרי אשתרי נמי לא שרי' לה אלא ביאה ראשונה לחוד של מצוה אבל ביאה שני' אסורה דכבר עבר מצותה וכיון דביאה שני' אסורה דבר תורה תו אסרו חכמים גם ביאה ראשונה משום גזירה וכמו שאסרו בחייבי לאוין גרידא דג"כ מן התורה עשה דחי ל"ת ושרי' ביאה ראשונה וחכמים גזרו עלה וכתב עוד בטעם הדבר משום דגם גבי הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו נמי לא שרי' לה להכנסת בהונות אלא בשעת מצוה לחוד עייש"ה. ומכאן אתה למד דגם היכי דהותרה ומצותה בכך כמו איסור אשת אח שא"א כלל לקיום המצוה בלא זה מ"מ לא אמרי' בה הואיל ואשתרי ביאה ראשונה היכי שהיה בה גם איסור אחר אשתרי נמי ביאה שני' וש"מ דמזמן לזמן לא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי ואפי' לעולא דס"ל דאמרי' הואיל והותרה הותרה מאיסור לאיסור בחד זמן. דהא סתמא דהש"ס דיבמות כוותי' ס"ל וא"כ שמעי' דהא דמתירים ביאה שני' באשת אח לחוד לאו משום טעמי' דהואיל ואשתרי אשתרי אתי' עלה דאמרי' מזמן לזמן דהא ליתי' כדכתיבנן אלא מקרא דולקחה וגו' הוא דמייתי' לה וכפמש"כ לשי' הרמב"ם ומהאי קרא לא שמעי' אלא האי איסורא דאשת אח לחוד דווקא ולא כי איכא גם איסורא אחרינא בהדי' שאעפ"י שאנו מתירים אותו משום הואיל ואשתרי וכו' דאמרי' מאיסור לאיסור אבל דווקא ביאה ראשונה ונא ביאה שני' דמזמן לזמן לא אמרי' לה:
ברם דפשוט הדבר לחלק בזה דתרי הואיל ודאי לא אמרי' דהיינו דנימא חד הואיל מאיסור לאיסור ותו נימא עוד הואיל מזמן לזמן דהואיל והותר איסור השני ג"כ בזמן המצוה הותר נמי שלא בזמן המצוה הא לא אמרי' אבל חד הואיל אמרי' לי' גם מזמן לזמן כמו היכי דליכא אלא איסורא דאשת אח לחוד אז אמרי' שפיר הואיל והותרה ביאה ראשונה הותר נמי ביאה שני' גם בלאו קרא דולקחה וגו' וה"נ בכלאים דבגדי כהונה נמי אנו אומרים הואיל והותרה בזמן מצותו הותר נמי שלא בזמן מצותו וכשיטת של הראב"ד:
ומ"מ למדנו לפי דרכינו דנ"מ רבתי איכא לדינא בין שיטתו של הרמב"ם דפסק כוותי' דרבא בזבחים ובפ"ק דיבמות דפליג אדעולא בין במה דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה ובין במה דנפיק מיני' דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ולית ני' כלל האי הואיל ואשתרי אשתרי ובין שיטתו של הראב"ד דפסק כוותי' דעולא וכסתמא דהש"ס דיבמות דאזלא בשיטתי' דביאה במקצת שמה ביאה ודאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי לענין האי דינא דקמן בשומרת יבם שהיתה נשואה ונפלה לפני כה"ד ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול דלשי' הרמב"ם דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי. גם אם עבר ובעל נמי לא קנה ובעי חליצה ואינה פוטרת צרתה וכמו שפסק הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יבום וחליצה דין י"א) ז"ל ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואים ובא עלי' כהן גדול לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' עיי"ש. והרי לדידי' אין חילוק בין אם כבר הי' כהן גדול כשנפלה לפניו ליבום בין כשהי' אז כה"ד ונתמנה אח"כ להיות כהן גדול כיון דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אבל לשיטת הראב"ד כה"ג אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וביאה ראשונה מיהת שרי דבר תורה ונהי דרבנן אסרו לה וגזרי משום ביאה שני' מיהו אם עבר ובעל קנה ומוציאה בגט וכל צרותי' מותרות לזר וכמו שפסק הרמב"ם שם (דין י') בחייבי לאוין לחוד ה"נ להראב"ד אין חילוק בכהאי גוונא בין אלמנה מן האירוסין שאין בה אלא לאו לחוד ובין אלמנה מן הנשואים שיש בה לאו ועשה כיון דגם בדידה נמי שרי ביאה ראשונה ד"ת:
מיהו ז"א אלא לפי תירוצא קמא דהתוס' ביבמות שם (ד"ח) ד"ה רבא אמר וכו' דרבא פליג אדעולא. ולא נחתו לחלק בין האי הואיל והותר לצרעתו וכו' דהוי משם אחד ובין האי הואיל דגבי יבום דאשת אח דהוי משני שמות. אבל לפי תי' של הר"י דגם רבא נמי מצי סבר כוותי' דעולא דבשם אחד אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי מיהו ביבום דאשת אח דהוי שני שמות הוא דס"ל דלא אמרי' לי' א"כ אין לנו הוכחה מהא דפסק הראב"ד כוותי' דעולא דביאה במקצת שמה ביאה ימינה דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו דנימא ג"כ האי הואיל מאשת אח לח"ל ועשה דהכא הוי שני שמות התם הוי שם אחד ולא דמו להדדי והא דאמרי' מזמן לזמן בחד איסורא גופי' אליבי' דהראב"ד וכפמש"כ ודאי יש לדמותו להאי הואיל דאמרי' מאיסור לאיסור כחד שמא וזה פשוט:
ועכשיו נבוא לבאר גם שיטתו של ר"ת דס"ל דבין בכלאים דבגדי כהונה בין בכלאים בציצית בתרווייהו אמרי' הואיל והותרה בזמן מצוותה הותרה נמי שלא בזמן מצוותה. ולדידי' ודאי קשה קושיתו של הראב"ד מיבום דחייבי לאוין דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וש"מ דלא אמרינן הואיל והותרה בזמן מצוותה הותרה נמי שלא בזמן מצוותה היכי דהוי דחוי' כמו כל היכי דאתי עשה ודחי ל"ת דאל"כ גם התם נמי נימא הכי דגם ביאה שני' שרי' הואיל והותרה ביאה ראשונה ותירוצו של הש"א בזה שבא לחלק בין מ"ע דיבום דאחר שבעל ביאה ראשונה וקיים המצוה שוב לא תשוב אליו עוד ולא יתחייב בה עד עולם אבל כלאים בציצית אע"ג דבלילה פקע מצותה כי אתי יממא למחרתו חוזרת למצותה ומש"ה אמרי' בה הואיל והותרה בזמן מצוותה ביום הותרה נמי שלא בזמן מצותה בלילה סברא חלושה היא ואין לה ראי' מהש"ס לכן תרתי בלבי דרך אחר לתרץ שיטתו של ר"ת בהא דכלאים בציצית ג"כ על פי מה שביארנו שיטתו של הראב"ד ז"ל:
והנה כבר אמרנו דחילוקו של הראב"ד בין כלאים דבגדי כהונה ובין כלאים בציצית התבאר עפ"י דברי התוס' דיבמות (ד"ה) ד"ה כולהו וכו' שכתבו דמכלאים דבגדי כהונה לא מצי למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת משום דמצותו בכך ובענין אחר א"א כלל לקיים מצותן ושם זכרו גם מה שכתבו עוד לעיל (ד"ג) ד"ה ל"ת שיש בו כרת דמה"ט נמי לא ילפי' מאשת אח דלדחי גם ל"ת שיש בו כרת משום דהוי ג"כ מצוותו בכך שא"א לקיים מצוה זו בלא איסורא דאשת אח ואל"כ בטלה מצות יבום לגמרי ושם כתבו עוד מפורש ז"ל אבל מכלאים בציצית ילפי' שפיר בעלמא דעשה דוחה ל"ת משום דאי לא מקיימא מצות תכלת בטלית של פשתים מתקיימת בטלית של צמר ואפ"ה דחי עיי"ש ומשם נשמע בבירור דכלאים בציצית מש"ה ילפי' מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת משום דלא הוי מצותו בכך דומיא דכלאים דבגדי כהונה ויבום דאשת אח דאין מציאות לקיים המצוה בלא אותה עבירה ומינה דלא הוי ג"כ הותרה דומיא דאשת אח גבי יבום דמדמי לה בש"ס דיבמות (ד"ח) להכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה מה"ט גם כן משום דא"א לקיום מצוותן בלא אותן האיסורים ומה"ט קרי לה בש"ס דזבחים (דל"ב) הותרה כפמשכ"ל (סי י"ב) ולמדנו דמצותו בכך והותרה ענין אחד הם שאין מציאות לקיום המצוה בלי אותו איסור בין לענין למילף מנייהו בעלמא דעשה דוחה ל"ת בכה"ג דלא ילפי' מינייהו ובין לענין דנימא בהו הואיל ואשתרי אשתרי למ"ד דאמרי' לי' היכי דהותרה ולא היכי דדחוי'. ומינה דכיון דכלאים בציצית לא חשבי' לה מצותו בכך לענין שלא נילף מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת שהרי באמת ילפי' מינה לעלמא דעשה דוחה ל"ת ביבמות (שם) ה"נ נא הוי הותרה כהאי גוונא דהכנסת בהונות ויבום דאשת אח דנימא בהו הואיל ואשתרי אשתרי משום דהותרה שא"א לקיום המצוה כלל בלא זה אבל בכלאים בציצית דאפשר לקיום מצות תכלת בלא כלאים כשילבש טלית של צמר תו ה"ל דחוי' ולא אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי:
אבל דברי התוס' דיבמות במה שהחליטו דכלאים בציצית לא הוי מצותו בכך נסתרים מדבריהם במנחות ריש פ"ק (ד"ה) ששם כתבו מפורש להיפך דכלאים בציצית הוי ג"כ מצותן בכך כמו כלאים דבגדי כהונה דאהא דאמרי' התם מן הבקר להוציא את הטרפה מה ת"ל והלא דין הוא מה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה כו' כלאים בבגדי כהונה תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לכלאים שכן הותר מכללן אצל הדיוט בציצית ופריך הש"ס אטו ציצית צורך הדיוט הוא מצוה היא אלא מה לכלאים שכן מצותן בכך וכתבו עלה התוס' שם ז"ל ואע"ג דאפשר בטלית של צמר מ"מ בטלית של פשתן דמחייב בציצית לא אפשר לקיים בלא כך עכ"ל ביאור דבריהם דנהי דהך פירכא דפריך הש"ס שכן מצותן בכך קאי אבגדי כהונה דאיירי' בה למעבד מינה תוכיח ולא אכלאים בציצית מ"מ קשה להו לפי מה דקאמר אטו כלאים בציצית צורך הדיוט הוא מצוה היא דא"כ מאי בכך דמכלאים בבגדי כהונה לא מצי למעבד תוכיח משום דמצותו בכך אכתי נעבד תוכיח מכלאים בציצית דאסור להדיוט ומותר במקום מצוה דציצית אף אני אביא טרפה דאעפ"י שאסורה להדיוט מותרת לגבוה והרי התם אין מצותו בכך דהא אפשר לקיים מצות ציצית בטלית של צמר שאין בו כלאים וע"ז תי' דכלאים בציצית נמי הוי מצותו בכך משום דאם לובש טלית של פשתן שחייב בציצית מיהת א"א לקיים מצות ציצית בלא כלאים וכן פי' דבריהם בס' צאן קדשים עיי"ש. הא קמן סתירה מפורשת מדבריהם דמנחות לדבריהם דיבמות שאילו שם חילקו בין כלאים בבגדי כהונה שא"א כלל לקיום המצוה בלי כלאים הוי מצותו בכך ובין כלאים בציצית כיון דאי לביש טלית של צמר אין בקיום המצוה איסור כלאים לא הוי מצותו בכך ואלו במנחות משוו להו כחדא דתרווייהו הוי מצותן בכך משום דגם בציצית נמי כי לביש מיהת טלית של פשתן א"א לקיום המצוה בלא איסור כלאים.
ובאמת דאלולי דבריהם הקדושים בנקל יש לתרץ מה דקשה להו במנחות מהא דלא עביד הש"ס תוכיח מכלאים בציצית גופייהו דאסור להדיוט ומותר במקום מצוה דציצית אף אני אביא טרפה שאעפ"י שאסורה להדיוט מותרת לגבוה אפי' לפ"מ שכתבו ביבמות דכלאים בציצית לא הוי מצותו בכך משום דודאי שאני צורך מצוה שאין בה קדושת הגוף מצורך גבוה שיש בהם קדושה ומשום קדושתן אין ראוי להביאם מדבר האסור להדיוט דצורך גבוה שיש בהם קדושה חמירא טפי אבל צורך מצוה קיל מינה ומש"ה לא אכפת לן אי עבדי' להו מדבר האסור להדיוט תדע דהא קיי"ל בפרק בתרא דמגילה (דכ"ו) תשמישי מצוה נזרקים תשמישי קדושה נגנזים ואיך נדון מקל לחמור להקל עליו. אבל בגדי כהונה שגם הם צורך קדושה הוי וכדאיתא בקדושין (דנ"ד) כתנות כהונה שבלו מועלים בהם מש"ה עביד מינייהו שפיר תוכיח אלא דאהא דפריך מה לכלאים שכן הותר מכללן אצל הדיוט בציצית משני שפיר אטו ציצית צורך הדיוט הוא מצוה היא ומעולם לא הותרו להדיוט אלא במקום מצוה דאתי עשה ודחי ל"ת וא"ל דאכתי נפרוך הא גופי' מה לכלאים שכן נדחים במקום מצוה הא בורכא דאטו לאו דטרפה מי לא נדחה במקום מצוה ומי חמיר מכל ל"ת שבתורה דאתי עשה ודחי להו וכעין זה תי' בש"א בדיני מצה ומרור (סי' צ"ו) עייש"ה ותראה מה בין דבריו לדברינו ועוד אני אומר דגבי טרפה דמייתי לה בק"ו מבעל מום שתאסר לגבוה. א"א כלל להתירה משום ל"ת דדחיי' כמו כל היכי דאתי עשה ודחי ל"ת. שהרי אם אין מותרת לגבוה כמו בעל מום מלבד גוף האיסור שיש בדבר גם אין בה שום קיום מצוה כלל וכמו אם מקריב בעלי מומין למזבח דמלבד דעבר אל"ת אין בה שום מצוה כלל הא אין לנו לפ"ז לעשות תוכיח אלא מדבר שהתירתו התורה בתורת היתר ולא בתורת דחיי'. והיינו הא דלא עביד תוכיח אלא מקרבנות ציבור שקרבים בשבת ומכלאים דבגדי כהונה שהתירתם התורה בתורת היתר ולא בתורת דחיי' ומש"ה דחי לה שפיר מטעם אחר שכן מצותן בכך. אבל כלאים בציצית נהי דאין מצותן בכך. מיהו זה גופי' גורם דלא מצי' למעבד מינייהו תוכיח לטרפה שתהא כשרה למזבח ולא תהא פסולה כבעלי מומין דלא מקיים בהו מצוה כלל שהרי התירא דכלאים בציצית אינו אלא משום דחיות עשה לל"ת והכא אם היא אסורה לגבוה ממילא היא ג"כ פסולה כבעלי מומין ואין בה קיום עשה כלל דוק בדברים והעמידם על בורים אבל גם אם בידן הוא למימר הכי אבל הא חזי' לדעתייהו דרבותינו בעלי התוס' דלא נחתו לזה אלא כתבו מפורש דגם כלאים בציצית נמי הוי מצותן בכך דומיא דכלאים דבגדי כהונה. והוא ההיפך ממה שכתבו ביבמות וצריכים ישוב:
והנראה בזה דכלאים בציצית נהי דלא הוי מצותן בכך דומיא דכלאים דבגדי כהונה ויבום דאשת אח שא"א כלל לקיים מצותן בלתי איסורים הללו ואל"כ בטלה מנותן מן העולם אבל כלאים בציצית אפשר להתקיים מצות ציצית בלי כלאים כשילבש טלית של צמר מ"מ גם לשאר מ"ע דדחו ל"ת נמי לא דמי משום דהתם אפשר קיום מצותן בכל גוונא שלא ע"י עבירת הל"ת שדוחה אותה העשה עכשיו. אבל בכלאים בציצית הרי כשלובש טלית של פשתן מיהת. א"א תו לקיום מצות ציצית כלל אם לא ע"י כלאים דהא תכלת עמרא הוי ונמצא דהאי מ"ע דכלאים בציצית הוי כמילתא מציעא. בין מצותן בכך לגמרי דהוי דומיא דיבום דאשת אח והכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ובין שאר מ"ע דדוחה ל"ת שאפשר קיומן לעולם בלא עבירת הל"ת אלא שעכשיו נזדמן לפנינו שא"א לקיים העשה בלא עבירת הל"ת ומש"ה מתקיימים דברי התוס' דיבמות דקרו לה לכלאים בציצית אין מצותן בכך כלפי יבום דאשת אח וכלאים דבגדי כהונה וגם דבריהם דמנחות דקרו לה מצותן בכך לגבי טרפה להתירה לגבוה שלעולם אין אנו צריכים להביא קרבן דווקא טרפה כמו שאנו צריכים לבוא לכלאים בציצית כשהוא לובש טלית בת חיובא של פשתים דתכלת עמרא אבל בטרפה אפשר בכשרה וכמו שפירש"י שם:
אפרש את דבריי עוד להכריח זה דהנה כלל גדול יש לנו בכל מקום דעשה דוחה ל"ת שאם עדיין גם עכשיו אפשר לקיים המצוה שלא ע"י דחיית הל"ת בכה"ג אין עשה דוחה לל"ת כלל והיינו הא דריש לקיש דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב וכו' דאייתי' לה בש"ס דיבמות (ד"כ) ובשבת (דקל"ב) ושאר דוכתי' ועכשיו נחזי אנן בכלאים בציצית דקמן שאנו דני' עלי' שאם אתה אומר דמה דאפשר לקיים מצות ציצית שלא ע"י כלאים כשילבש טלית של צמר מקרי שפיר אפשר לקיום המצוה שלא ע"י עבירה דכלאים ומש"ה לא הוי מצותו בכך דומיא דיבום ומש"ה נמי ילפי' מינה גם בעלמא דעשה דוחה ל"ת וכמו שכתבו התוס' דריש יבמות שהבאנו א"כ תו בטלית כאן האי כללא דריש לקיש דאמר דבדאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת שהרי הכא בכלאים בציצית האי אפשרות שילבש טלית של צמר ויטיל בה תכלת ולבן של צמר לא פסקה כלל ועדיין הוא קאי קמן כמו שהיתה ויקיים מצות ציצית שלא בדחיות הל"ת דכלאים והנה האי קושיא כבר עמדו עלי' ג"כ רבותינו בעלי התוס' בכתובות (ד"מ) ד"ה כגון וכתבו ז"ל וא"ת הא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם כשיעשה בטלית של צמר חוטים של צמר ואומר ר"י דבטלית של פשתן מיהת א"א לקיים שניהם דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע"י כלאים דהא תכלת עמרא הוא. וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דזה לא חשוב אפשר עכ"ל וא"כ הגע עצמך היאך אתה אוחז החבל בשני ראשין בזה דלענין שנוכל ללמוד ממנה לדעלמא דעשה דוחה ל"ת אתה אומר דהא לא הוי כיבום דמצותו בכך ואי אפשר לקיום המצוה בלא איסורא דאשת אח משום דהכא בכלאים בציצית הא אפשר לקיומה של מצוה שלא ע"י כלאים כשילבש טלית של צמר הרי כבר אמרת דזה חשוב אפשר ואע"ג דכשילבש טלית של פשתן ודאי אי אפשר כלל לקיומה של מצוה בלא איסור כלאים לאו כלום הוא ושוב אתה חוזר ואומר דאע"ג דגם עכשיו נמי עדיין אפשר לקיים מצות ציצית בלא כלאים כשילבש טלית של צמר ויטיל בה חוטי' של צמר מ"מ מותר לו ללבוש גם טלית של פשתן ויטיל בו תכלת דהוי כלאי' דעשה דוחה ל"ת ואין זה סותר כללא דריש לקיש משום דהאי אפשרות שילבש רק טלית של צמר ולא של פשתן לא חשוב אפשר וכיון שבטלית של פשתן מיהת אי אפשר לקיים שניהם מקרי אי אפשר והרי כבר עשיתו אפשר אתמהא:
א"ו הוא הדבר אשר דברנו דכלאים בציצית מילתא מציעא הוא בין אפשר לקיים המצוה שלא בעבירה ובין היכי דאי אפשר לקיים המצוה שלא בעבירה משום דבטלית של פשתן ודאי אי אפשר לו לקיים המצוה שלא בעבירה אבל הא ודאי הוי אפשר לו לקיים המצוה שלא בעבירה כשילבש טלית של צמר ואמטו להכי הוי אפשר בחד צד ואי אפשר בחד צד ומש"ה כשבאו התוס' דריש יבמות לחלק בין יבום שא"א כלל לקיים מצותה בשום צד בלי איסורא דאשת אח ואפי' למ"ד דביבום נמי מקרי אפשר לקיים שניהם משום דאפשר בחליצה דס"ל דחליצה במקום יבום מצוה היא ומש"ה לדידי' בחייבי לאוין מן התורה נמי לא רמיין ליבום וגם אם בעלו לא קנו כדאיתא לקמן ביבמות (ד"כ) דהוי פלוגתא דר' יוחנן ור"א עיי"ש. מ"מ לדידי' נמי צריכי' אנו לומר דיבום הוי מצותו בכך דאלת"ה תקשה לדידי' קושיות התוס' דנילף מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת אף דיש בו כרת וגם אפי' היכי דאפשר לו לקיים שניהם דומיא דהכא דאפשר בחליצה ומ"מ אי בעי מיבם וטעם הדבר מה דכוי מצותה בכך אע"ג דאפשר לו לקיים שניהם. משום דנהי דחליצה נמי מצוה חשובה ושקילה כמצות יבום ואין בה עבירה מיהו מצות יבום גופי' דכתב רחמנא אין מציאות לקיומה וא"א לעשותה לעולם אלא באיסור דאשת אחי משא"כ כלאים בציצית דאפשר לו לקיים מצוות ציצית גופי' שלא בעבירה כשילבש טלית של צמר ומש"ה מכלאים בציצית ילפי' שפיר בעלמא דעשה דוחה ל"ת מפני שאין מצותה בכך אבל יבום דהוי מצותה בכך לא ילפי' מינה לא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. ולא דעשה דוחה ל"ת גם במקום שאפשר לקיים שניהם ואיבום גופי' לא קשה דמנלן דשרי יבום גם במקום דאפשר בחליצה כיון דחשיבא אפשר לקיים שניהם להאי מ"ד דילמא יבום דכ"ר היינו במקום שא"א בחליצה כמו בנחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה בר"פ מצות חליצה (דק"א) וכדומה שם. דהא ליתי' דהא אמר רחמנא ואם לא יחפוץ וכו' הא חפץ מיבם וש"מ במקום דאפשר בחליצה נמי אי בעי מיבם שהתירתו התורה מיהו אהא דאותיב התם להאי מ"ד מברייתא דתני גבי חייבי לאוין אם בעצו קנו. לכאורה איכא למידק דמאי קושיא דילמא איירי בדא"א בחליצה וכדכתיבנן אבל גם הא לא קשיא דהא בברייתא דפצוע דכא וכו' תני וגרשו או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו וש"מ דגם בדאפשר בחליצה נמי אם בעלו קנו וזה פשוט:
ודע דלהאי מ"ד דסבירא ליה דבחליצה מקרי אפשר לקיים שניהם ומ"מ התירה התורה ביבום. הוי גבי יבום הותרה בשני האופנים שכתבנו לעיל [סי' י"ב]. שהרי מצות יבום גופי' א"א לקיימה בלא איסורא דאשת אח והוי מצותה בכך כדכתיבנן. וא"כ הוי דומיא דהכנסת בהונות דמצורע בזבחים (דל"ב) דהוי הותרה מהאי גוונא ותו הוי הותרה משום דאפשר לקיים מצותה גם ע"י חליצה ששקולה כמותה ואפשר לעשותה שלא בעבירה דאשת אח ומ"מ התירתו התורה ליבם והוי גם דומיא דטומאה בציבור למ"ד הותרה דהוי בכהאי גוונא ודו"ק) ובין כלאים בציצית דיש בה אפשרות לקיים מצות ציצית בחד צד מיהת בלא כלאים שהוא כשילבש טלית של צמר ואעפ"י שאין האפשרות מתקיים כשילבש טלית של פשתן מיהו לא הוי מצותה בכך לגמרי ומש"ה ילפי' מינה שפיר בעלמא דעשה דוחה ל"ת אחזו רבותינו בהאי צד וכשבאו עוד בכתובות לתרוצי האי כללא דריש לקיש דכל מקום שאפשר לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי ל"ת בכדי דלא תקשה עלה מהא דכלאים בציצית דהא אפשר לקיים שניהם כשילבש טלית של צמר ויטיל בה חוטי' של צמר אחזו בהצד השני דזה אינו חשוב אפשר לקיים שניהם שלא ילבש טלית של פשתן וכיון שכן בטלית של פשתן מיהא כיון דא"א לקיים שניהם דהא תכלת עמרא הוא אתי עשה ודחי ל"ת וזה ברור:
וממילא למדנו דגם מצותו בכך הוי ג"כ בהאי צד דקאמרי' דמה שיכול לקיים מצות ציצית בלא כלאים כשילבש טלית של פשתן לא מקרי אפשר לקיים שניהם. וכדברי התוס' דמנחות כש"ד דכלאים בציצית מקרי אפשר לקיים שניהם בחד צד במה דאפשר לו לקיים מצות ציצית בלא כלאים כשילבש טלית של צמר ובהאי צד תו לא הוי מצותה בכך וכדברי התוס' דיבמות ומש"ה ילפי' מינייהו בעלמא דעשה דוחה ל"ת ומקרי נמי א"א לקיים שניהם משום האי צד דכשילבש טלית של פשתן א"א לו לקיים מצות ציצית בלא כלאים דהא תכלת עמרא הוא ובהאי צד מקרי ג"כ מצותה בכך כדברי התוס' דמנחות שהרי הא בהא תליא:
ולפ"ז הנה כבר מקום אתנו לישב דעתו של ר"ת במאי דמתיר גם כלאים בציצית שלא בזמן מצותן משום הואיל והותרה בזמן מצותן הותרה נמי שלא בזמן מצותן. אע"ג דבחייבי לאוי' שנפלו ליבום אסור ביאה שני' ולא אמרי' הואיל והותרה ביאה ראשונה הותרה נמי ביאה שני' שהוא מאותו הטעם והחילוק בעצמו שמחלק הראב"ד בין כלאים דבגדי כהונה דאמרי' בהו הואיל והותרה בזמן מצותן הותרה נמי שלא בזמן מצותן ובין חייבי לאוי' שנופלים ליבום דאסור בהם ביאה שני' ולא אמרי' בהו האי הואיל והותרה ביאה ראשונה דאיכא מצוה הותרה נמי ביאה שני' שאין בה מצוה. משום דמדמי לה לכלאים דבגדי כהונה לאיסורא דאשת אח דגבי יבום גופי' דאמרי' בה באמת הואיל והותרה ביאה ראשונה הותרה נמי ביאה שני' ועל כרחיך היינו טעמא דאמרי' לה לגבי איסורא דאשת אח ולא גבי איסורא דחייבי לאוין משום דאשת אח דהוי מצותה בכך ואי אפשר לקיום המצוה דיבום בלא האי איסורא הוי הותרה כמו הכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה דחשבי' לה הותרה מה"ט בריש פרק ג' דזבחים משא"כ חייבי לאוין דאפשר ודאי לקיום מצות יבום בלא זה אלא דאתרמי בהאי דוכתא קמן הני איסורא במקום מצוות יבום הוי ודאי דחוי' ולא הותרה ומש"ה באיסור אשת אח אמרי' להאי הואיל ולא בחייבי לאוין וכלאים בבגדי כהונה הא נמי הוי מצותה בכך ואי אפשר כלל לקיום המצוה בלא איסורא דכלאים. והוי ג"כ הותרה ומש"ה אמרי' בהו נמי הואיל והותרה בזמן מצותה הותרה נמי שלא בזמן מצותה וה"נ מחלק הר"ת לשיטתי' בין חייבי לאוין שאפשר לעולם קיום המצוה דיבום בלא הני ל"ת אלא דבהאי דוכתא אתרמי קמן שבאו במקום מצוה דיבום דלא אמרי' בהו הואיל והותרה ביאה ראשונה הותרה נמי ביאה שני' ובין כלאים בציצית דהרי כשלובש טלית של פשתן שמצוי ג"כ כמו של צמר וכל בגדים שבתורה הוי צמר או פשתים כדאי' בשבת (דכ"ה) וביבמות (ד"ד) ובמנחות (דל"ט) אי אפשר כלל לקיים המצוה דציצית בלא כלאים דהא תכלת עמרא הוא וא"כ הוי ג"כ בהאי צד מצותה בכך והוי הותרה ואמרי' בהו הואיל והותרה בזמן מצותה הותרה נמי שלא בזמן מצותה כמו דאמרי' לה לגבי איסורא דאשת אח ביבום דגם ביאה שני' שריא מה"ט ואע"ג דבטלית של צמר אפשר לקיים המצוה בלא כלאים הא לא חשיבא אפשר שלא ילבש בגד של פשתים בת חיובא לעולם שאל"כ לא הי' דוחה לעולם שהרי האי אפשרות איתא גם עכשיו קמן וכמו דלא דחו חייבי לאוין ביבום למ"ד דחליצה במקום יבום נמי מצוה הוא משום דאפשר לקיים שניהם בחליצה א"ו דהא לא חשוב אפשר לקיים שניהם. כיון דבגד של פשתים מצוי כמו של צמר והתורה לא אסרה ללבוש בגד של פשתים בת חיובא וא"כ דבהאי צד הוי נמי מצותה בכך והוי נמי הותרה ואמרי' בה נמי הואיל והותרה בזמן מצותה הותרה נמי שלא בזמן מצותה:
והשוינו לפ"ז לדעת הר"ת כלאים בציצית לכלאים דבגדי כהונה דמודה בה הראב"ד דאמרי' בה הואיל והותרה בזמן מצותה הותרה נמי שלא בזמן מצותה ואותו טעם בעצמו מה דס"ל להראב"ד לגבי כלאים דבגדי כהונה. עולה אליבא דר"ת לכאן ולכאן בין לכלאים דבגדי כהונה בין לכלאים בציצית ולא נחלקו אלא במה דהראב"ד ס"ל דלא אמרי' האי הואיל והותרה הותרה אלא היכי דהוי מצותו בכך לגמרי שא"א כלל לקיום המצוה בלא האי איסורא לעולם דומיא דהכנסת בהונות דמצורע ואשת אח דיבום וכמו דנקטי' בהאי כללא לענין דלא ילפי' מינייהו בעלמא דעשה דוחה ל"ת כדכתבו התוס' בריש יבמות ומש"ה כלאים דבגדי כהונה הוא דדמי להו ולא כלאים בציצית אבל הר"ת ס"ל דכל היכי דהוי מצותה בכך בחד צד מיהת דגלי רחמנא דבהאי דוכתא שרי רחמנא האי איסורא אעפ"י שגם עדיין יש אפשרות לקיים המצוה בלי דחיות הל"ת מיהו הא לא חשיבא אפשרות כלל וכיון דלא חשיבא אפשרות ממילא הוי מצותה בכך נמי וא"כ הוי ג"כ הותרה דומיא דאשת אח דמצותה בכך בחד צד מיהת. ומש"ה אמרי' בכלאים בציצית נמי הואיל והותרה בזמן מצותה הותרה נמי שלא בזמן מצותה כמו דאמרי' לה בכלאים דבגדי כהונה גם אליבי' דהראב"ד ומאותו הטעם בעצמו:
אבל עוד מקום אתנו ללכת בדרך הזה בעצמו לאידך גיסא בישובא דעתי' דר"ת במה שמתיר כלאים בציצית גם שלא בזמן מצותה משום הואיל והותרה הותרה והוא מהופך מאופן הראשון מן הקצה אל הקצה. והנה כבר ביארנו בתחילת דברינו בפרט הזה (סי' י"ב) ונאמרו ונשנו בסימנים הבאים אחריהם דהאי הותרה דקאמרי' ברפ"ג דזבחים (שם) לגבי האי הואיל ואשתרי אשתרי מאיסור לאיסור בחד זמן ומחלקי' בין היכי דהוי הותרה ובין היכי דהוי דחוי'. הוי בשני אופנים מהופכים וחדא מינייהו הוי האי הותרה דקרו לה התוס' דריש יבמות בשם מצותה בכך שא"א לקיום המצוה בעולם בלי האי איסורא דומיא דהכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ואידך הוי היכי דודאי אפשר ואפשר לקיים המצוה בלא האי איסורא אלא שהתורה התירתו לעשותה בעבירה גם בזמן ובמקום שעדיין אפשר לעשותה שלא בעבירה דומיא דטומאה בציבור למ"ד הותרה בפ"ק דיומא (ד"ו) דעבדי' בטומאה אע"ג דמצי למעבד בטהרה. עיי"ש שדין שניהם שווה לענין האי הואיל ואשתרי אשתרי וכבר כתבנו ג"כ לעיל בביאור דברי הראב"ד דלענין האי הואיל ואשתרי אשתרי דאמרי' לי' מזמן לזמן באיסור אחד נמי דינא הכי דאמרי' לי' היכי דהוי הותרה בחד מהני תרי גווני ולא היכי דהוי דחוי' ולא הוי הותרה בשום אופן מהני שני אופנים והאופן הראשון הוי דומיא דאשת אח גבי יבום דאמרי' בה הואיל והותרה ביאה ראשונה הותרה נמי ביאה שני' משום דהוי הותרה שאין מציאות לקיום המצוה דיבום בלא איסורא דאשת אח והאופן השני הוי' דומיא דיפת תואר שכתב הראב"ד דמש"ה אמרי' בה הואיל והותרה ביאה ראשונה שלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר הותרה נמי ביאה שני' משום דהתירא דביאה ראשונה גופי' נמי לא משום מצוה הותרה שהרי אין כאן מצוה כלל אלא רשות וכתבנו לעיל דהה"נ היכי שהתירה התורה במקום מצוה לעשותה באיסור אעפ"י שאפשר לעשותה בהיתר באותו זמן בעצמו הוי נמי דומיא דיפ"ת. משום דאע"ג דכאן הוא במקום מצוה מיהו כיון דאין קיום המצוה גורם האי התירא שהתירתו התורה כיון דאפשר לקיים המצוה גם שלא באיסור וס"ס תעשה המצוה א"כ האי נמי היתר גמור הוא כמו אלו התירתו התורה שלא במקום מצוה:
ואמרי' בה ג"כ הואיל ואשתרי אשתרי ולפ"ז בכלאים בציצית אפשר לנו לומר דהוי הותרה מאופן השני דומיא דיפ"ת. והוא כשנאחוז בסברת התוס' דריש יבמות דגם מה שאפשר לקיים מצות ציצית שלא ע"י איסור כלאים כשילבש טלית של צמר ויטיל בה חוטין של צמר נמי מקרי אפשר לקיים המצוה שלא באיסור ומפקיע לה מהאי שם דמצותה בכך ומש"ה ודאי לא הוי הותרה מאופן הראשון דהוי דומיא דהכנסת בהונות דמצורע ואשת אח גבי יבום אבל זו היא הנותנת לשתהי' הותרה מאופן השני דהוי דומיא דטומאה בציבור למ"ד הותרה דהיינו שהתירתו התורה לעשות בטומאה אע"ג דאפשר למעבדי' בטהרה וה"נ התירתו התורה לקיים מצות ציצית ע"י כלאים שילבש טלית של פשתן אעפ"י שאפשר לו לקיים מצותה. שלא ע"י כלאים כשילבש טלית של צמר וכיון שאין קיום המצוה גורם ההיתר תו ה"ל דומיא דיפ"ת דאמרי' בה הואיל והותרה ביאה ראשונה שלא מחמת מצוה הותרה נמי ביאה שני' וה"נ הואיל והותר בזמן מצותה הותר נמי שלא בזמנה:
באופן שנתבאר לפי דברינו דכלאים בציצית אפשר לומר דהוי הותרה בחד מתרי גווני שהזכרנו לעיל בדעתו של הראב"ד או שנימא דהוי הותרה משום דא"א לקיום המצוה בלא איסור כלאים בטלית של פשתן ועפ"י דברי התוס' דכתובות ודריש מנחות והוי מצותה בכך דומיא דכלאים בבגדי כהונה אליבי' דהראב"ד או דנימא איפכא דכיון דמ"מ אפשר לקיום המצוה דציצית בלא כלאים כשילבש טלית של צמר וכמו שכתבו התוס' בריש יבמות דמש"ה לא הוי מצותה בכך וכיון דהאי אפשרות גם עכשיו נמי מצוי לפנינו וקאי קמן ומ"מ התירה התורה ללבוש גם טלית של פשתן שא"א לו בלא כלאים ש"מ דהוי הותרה דומיא דטומאה בציבור למ"ד הכי ודומיא דיפ"ת ובין כך ובין כך אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי:
והנה לכאורה הי' נראה כהאופן השני מפני שמצינו במנחות (ד"מ) בסוגיא דסדין בציצית דפליגי בה ב"ש וב"ה ופירש"י דב"ש לא ס"ל דכלאים בציצית משום דלא דריש סמוכי' וכתבו שם בתוס' בד"ה סדין דצריך לומר לפ"ז דס"ל לב"ש כהאי תנא דנזיר (דנ"ח) דיליף הא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת מראשו וכלאים בציצית לא אתי מיני' משום דבהא אפשר לקיים שניהם שילבש טלית של צמר ויטיל חוטין של צמר עיי"ש וכיון דלרש"י ס"ל לב"ש הכי גם לפי האמת דבכלאים בציצית אין עשה דוחה ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם גם ב"ה נמי דפליגי עלי' היינו משום דדרשי סמוכי' ועל כרחיך גלי קרא דבכלאים בציצית נמי עשה דוחה ל"ת. אע"ג דאפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ונהי דודאי הא דאפשר לקיים שניהם ע"י מה שילבש טלית של צמר לא הוי לב"ה אפשר לקיים שניהם גמור שאל"כ בטלת כללא דריש לקיש דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אפשר לקיים שניהם מוטב וכו' והרי התם נמי גופי' בש"ס דמנחות שם מסיק אליבי' דמ"מ רבנן אסרו סדין בציצית גזירה משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ופירש"י הא אמרן לעיל אם אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינן לא כדריש לקיש דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא וכו' ופירש"י כיון דלשם לבן אפשר ליתן חוטי פשתן לא רמי' צמר בסדין וכו' אבל תכלת דא"א במינו דכל תכלת צמר הוא רמינן אי לאו משום גזירה דקלא אילן עכ"ל א"ו דהא דאפשר לקיים שניהם כשילבש רק טלית של צמר ולא של פשתן לא הוי אפשר לקיים שניהם גמור וכמו שכ' התוס' בכתובות מיהו אכתי פשוט הדבר דגם לב"ה נמי בחד צד מיהת הוי אפשר לקיים שניהם ולא דמי לחייבי לאוין גבי יבום שלא מצינו בהם שום צד שיהא אפשר לקיים שניהם ומ"מ התירתו התורה ואעפ"י שהר"ת לא פי' שם כפירושו של רש"י במנחות מיהו בגוף הסברא לא נחלק עליו אלא דלא נהירא לי' האי פירושא דרש"י מחמת הני קושיות שהקשו בתוס' ע"ז עיי"ש ולפ"ז יכולים אנו לחלק גם בין כלאים בציצית דהוי הותרה בחד צד מיהת שהתירתו התורה אעפ"י שאפשר לקיימה בהיתר בטלית של צמר מיהת ומש"ה אמרי' בה הואיל והותרה הותרה גם שלא בזמן מצותה אבל חייבי לאוין שנפלו ליבום שלא מצינו שהתירתה התורה גם במקום שאפשר בחד צד לקיים שלא באיסור הוי ודאי דחוי' ומש"ה לא אמרי' בהו הואיל והותרה ביאה ראשונה דהוי מצוה הותרה נמי ביאה שני' שאין בה מצוה:
ברם כד דייקי' האי אופן אחרון לא מסתגי כלל במאי דקמן שהרי אם אתה אומר דכלאים בציצית הוי הותרה ולא דחוי' משום דמשכחת בה האי צד שאפשר לו ללבוש טלית של צמר שיכול לקיים המצוה בלא איסור כלאים ומ"מ התירתו התורה ללבוש גם טלית פשתן ולהטיל בו תכלת דהוי כלאים א"כ על כרחיך צריך אתה לומר ג"כ דכל מ"ע דדחי לל"ת הוו ג"כ הותרה ולא דחוי' דהא כולהו ילפי' להו מכלאים בציצית לדידן כדאיתא בריש יבמות בסוגיא דעלי' ואלו הי' בכלאים בציצית עשה דוחה ל"ת אפי' במקום שאפשר לקיים שניהם לגמרי פשוט הדבר דגם בכל דוכתא דעשה דוחה ל"ת נמי הי' דוחה אפי' במקום שאפשר לקיים שניהם והי' נסתר האי כולא כללא דריש לקיש [ואני תמה על אדוננו הב"י שכתב בטא"ח (סי' י"א) כלפי הך קושיות התוס' דכתובות (ד"מ) דהא בכלאים בציצית אפשר לקיים שניהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר וכו' ז"ל ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכי' למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילי' חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא בציצית היכי משכח"ל עכ"ל ואיני מבין ד"ק דאטו התוס' הקשו שיהא אסור כלאים בציצית שמפורש בתורה שמותר הרי הם לא הקשו אלא דנילף מינה גם בכל מקום דעשה דוחה ל"ת אעפ"י שאפשר לקיים שניהם כמו כלאים בציצית דהא מינה הוא דילפי' לכל דוכתא בהאי דינא וצ"ע] וא"כ גם עכשיו נמי דגם בכלאים בציצית לא אשכחן דדחי היכי דאפשר לקיים שניהם לגמרי וכדמוכח מהא דמנחות דאייתי לעיל מיהו אלו הוי משכח"ל כהאי גוונא דכלאים בציצית בשאר עשה דוחה ל"ת שיהא אפשר לקיים שניהם בחד צד לחוד פשוט הדבר דהוי ילפי' גם להא מכלאים בציצית דדחי וא"כ גם אי לא משכחי' בשאר עשה דוחה ל"ת האי אפשרות לקיים עשה ול"ת רק בחד צד. אלא או שאפשר לו לקיים שניהם לגמרי דבאמת לא דחי גם בכלאים בציצית או שאי אפשר לו לקיים שניהם כלל ובהאי גוונא דחי אכתי נימא דהוי הותרה משום ה"ט שהרי אלו הי' בו אפשרות לקיים שניהם רק בחד צד הי' דוחה ג"כ וא"כ אי איתא דבכלאים בציצית אמרי' בי' הואיל והותרה בזמן מצותה הותרה נמי שלא בזמן מצותה גם בכל עשה דדוחה ל"ת נימא הכי והדרא קושיא לדוכתי' מחייבי לאוין גבי יבום דאמאי אסורים ביאה שני' ולא אמרי' בהו הואיל ואשתרי אשתרי וכקו' הראב"ד:
ע"כ מחוורתא כהאופן הראשון דכלאים בציצית הוי הותרה לאידך גיסא משום דבטלית של פשתן א"א כלל לקיום המצוה בלא כלאים והוי מצותו בכך בחד צד דומיא דאשת אח ואע"ג דלא דמו לגמרי להדדי דהתם אין מציאות כלל לקיום המצוה בלא איסורא דאשת אח והרי משום ה"ט לא ילפי' מינייהו בעלמא כלל דעשה דוחה ל"ת דשאני אשת אח דמצותה בכך משא"כ כלאים בציצית דיש מציאות לקיום המצוה בלא איסור כלאים כשילבש טלית של צמר לא הוי מצותה בכך גמור וילפי' מינה בעלמא נמי דעשה דוחה ל"ת. מיהו כיון דמ"מ הוי מצותה בכך בחד צד ובטלית של פשתן מיהת א"א לקיים המצוה כלל בלא איסור כלאים אהני לן לפלוגי בין המלמד דהיינו כלאים בציצית דהוי הותרה ואמרי' בה הואיל והותרה בזמן מצותה הותרה נמי שלא בזמן מצותה ובין הלמד דהיינו שאר עשה דדוחה ל"ת שבתורה שלעולם יש אפשרות לקיום מצותן בלא דחיות הל"ת אלא שנזדמן במקרה בהאי דוכתא ומש"ה הוי דחוי' ולא אמרי' בה האי הואיל וכו' ומש"ה ביאה שני' אסורה כנלע"ד:
אבל מקום אחר יש לנו לבוא ולומר בכלאים בציצית דהוי הותרה מהאופן הב' שאמרנו והוא שהתירה התורה האי איסורא דכלאים בציצית אפי' במקום שאפשר לקיים המצוה שלא באיסור משום דנהי דמה דאפשר לו שלא ילבש טלית של פשתן בת חיובא אלא טלית של צמר לחוד לא מקרי אפשר לקיים שניהם וכמו שכתבו התוס' דכתובות (ד"מ) דאייתי' מיהו מצינו עוד בהא דכלאים בציצית שהתורה התירתה אעפ"י שאפשר לו לקיים שניהם לגמרי דהא איתא במנחות (דל"ט) אמר שמואל משמי' דלוי חוטי צמר פוטרי' בשל פשתן ופירש"י אותם שני חוטין של לבן אם צמר הם פוטרים בטלית של פשתן עם התכלת וכו' עיי"ש ובתוס' הא קמן שהתירה התורה כלאים בציצית גם במקום שאפשר לעשותה שלא ע"י כלאים שהרי נהי דתכלת דעמרא הוא א"א לו בטלית של פשתן אלא ע"י כלאים מיהו הלבן הרי הוא יכול לעשותן מפשתן ומ"מ שרי לי' לעשותן גם של צמר. אעפ"י שהוא מוסיף ומרבה בכלאים במה שעושה גם אותם של צמר שלא צורך המצוה כלל וש"מ דהוי הותרה כטומאה בציבור למ"ד הכי ושם איתא עוד אבע"ל של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא. א"ד כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל"ש פשתים בצמר ופשט לה מהא דאמר רחבה אמר ר"י חוטי צמר פוטרי' בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר וכו' והכי קיי"ל להלכה כמו שהביאו זה הרי"ף והרא"ש בהלכות קטנות הלכות ציצית עיי"ש ומהכא שמעי' דגם בדאפשר לו לקיים מצות ציצית בלא איסור כלאים כלל כמו בבגד של צמר דאפשר לו שיטיל תכלת ולבן הכל של צמר מ"מ התירתו התורה להטיל בה לבן של פשתן וש"מ דכלאים בציצית הוי הותרה מהאי גוונא דגם באפשר לו לעשותה שלא ע"י כלאים נמי שרי וטעמא משום דגלי רחמנא לא תלבש וכו' גדילים וכו' ל"ש צמר בפשתים ל"ש פשתים בצמר והא פשתים בצמר וודאי אפשר לקיים שניהם שיטיל הכל ממינה א"ו שהתירתה התורה:
איברא דלפ"ז תקשה לן אכולא כללא דריש לקיש דאמר דכ"מ שאתה עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' וקשה הא כלאים בציצית דילפי' מינה לכל התורה דעשה דוחה ל"ת כדאי' בסוגיא דעלי' בריש יבמות. דחי אפי' באפשר לקיים שניהם ואיך נפלוג בשאר עשה דדוחה ל"ת בין אפשר ובין אי אפשר ותו קשה מהא דלקמן (ד"מ) גבי סדין בציצית דאסרו חז"ל בה תכלת משום גזירה שמא יטיל קלא אילן במקום תכלת ופריך עלה לא יהא אלא לבן ופירש"י לא יהא האי קלא אילן אלא צמר לבן דאמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינן לא כדריש לקיש וכו' וש"מ דאיתא להא דריש לקיש גם בכלאים בציצית וליתי' להא דשמואל משמי' דלוי ורחבה אמר ר"י דתרווייהו קאמרי' דחוטי צמר של לבן פוטרין בטלית של פשתן ולקמן מסיק דאסור להטיל חוטי צמר של לבן בטלית של פשתן כיון דאפשר במינן וכדריש לקיש:
ומדברי הרי"ף והרא"ש נלמד דמפרשי באמת להא דשמאל ודרחבה דהיינו דווקא בדליכא דמיני' וא"א לי' לקיים שניהם כדריש לקיש אבל היכי דאית לי' דמינא ואפשר לי' לקיים שניהם ודאי אסור גם לדידהו להטיל בין לבן של צמר בטלית של פשתן בין לבן של פשתן בטלית של צמר וכן כתב הרבינו ירוחם שהוא תלמידו של הרא"ש ונמשך ברוב מקומות אחרי דברי הרא"ש והב"י בטא"ח (סי' י') הביאו וכתב עליו ז"ל ואינו נראה לי אלא אעפ"י שאינו מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים שניהם אלו הי' מצוי לו לא דחי' ל"ת עיי"ש כסבור הב"י שהרבינו ירוחם מדעת עצמו אומר כן אבל הן הן דברי רבו הרא"ש שהעתיק דברי הרי"ף ומדעתם הוא דכתב הכי ברם דמדברי התוס' נראה דלא אבו הלוך בדרך הזה שהלכו בו הרי"ף והרא"ש לפרש דברי שמואל ורחבה דבדל"ל לבן ממינו איירי מיהו לאו מטעמי' דב"י הוא דגם באינו מצוי לו ממינו ג"כ מקרי אפשר לו לקיים שניהם לענין דלא אתי עשה ודחי ל"ת דהא ודאי לא נהירא וכדכתיבנן לעיל (סי' י"ב) וכמו שנכריח עוד בעזה"י מדברי התוס' בעצמן דלא ס"ל כוותי' דהב"י בהא אלא דדחיקא להו לפרש הני מימרי' דשמואל משמי' דלוי ודרחבה אמר ר"י דאיירי הכל בדל"ל ממיני' לכן הלכו בזה בדרכים אחרים וגם הטור נמי נראה מד' דשבק בהא לשיטתא דהרא"ש אביי ז"ל ואזיל בשיטתן של התוס' וכפי מה שהבין גם הב"י בדעתו ז"ל:
ונבוא עכשיו לדברי התוס' בזה דבמנחות (ד"מ) ד"ה כיון כתבו בזה ג' תירוצים ונבארם בס"ד אחד אחד וז"ל שם לעיל דמסקי' דחוטי פשתן פוטרים בשל צמר היינו בהדי תכלת דמיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואע"ג דאפשר במינו והאי דפשיטא לי' טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלא"ה איכא כלאים עכ"ל ומדבריהם מתבאר דלא קשה להו אהא דגבי סדין חיישי' שמא יטיל קלא אילן בסדין של פשתי' והא אפשר בלבן של פשתן דאין בו כלאים ואלו שמואל קאמר דחוטי צמר פוטרי' בשל פשתן במקום לבן אע"ג דאפשר בלבן של פשתן דהא לא קשה מידי משום דזה דבר פשוט לומר דשמואל לא שרי אלא במקום תכלת שנעשה הבגד כבר כלאים עי"ז ומש"ה הני שני חוטין של לבן לא מעלי' ולא מורידי' אם יהיו של צמר או של פשתן. דבין כך ובין כך יהי' בזה כלאים ע"י התכלת דהוי עמרא והבגד הוא של פשתן [ומה שכתבנו לעיל שהוא מרבה באיסור כלאים כשיטיל גם הלבן של צמר:
נראה דלא ס"ל להתוס' הכי משום דכיון דצמר ופשתים כל חד באפי נפשי' הוי היתר ואין איסורן אלא מפני תערובתן כך לי אם ירבה בשני חוטין של צמר במקום לבן שיהי' ביחד עם התכלת ד' חוטין של צמר והבגד כולו של פשתן או אם יטיל שני חוטין של לבן של פשתן. הרי השני חוטים דתכלת עושה הכל כלאים למה הדבר דומה לחולה שאנו צריכים להאכילו עשרה זתים בשר בחלב ויש בידינו לעשות התערובת מתשעה זתים חלב וזית אחד בשר או משמונה זתים חלב ושני זסים בשר דלדברינו כך לי זה כמו זה. כיון דהתערובח גורם האיסור וס"ס נעשה הכל איסור:
אבל הב"י בטא"ח (שם) כתב בזה דלא כן אלא כל מה דאפשר למעוטי באיסירא ממעטי' וכ"כ עוד בפ"ג מהלכות ציצית בכ"מ סם עיי"ש. וכן משמע עוד מהא דמנחות (דמ"א) בהטיל למוטלת עיי"ש ובפירש"י ודו"ק] אבל הכא אם יטיל קלא אילן במקום תכלת הרי באמת אין כאן תכלת כלל אלא לבן לחוד וכיון שכן הרי אפשר לו להטיל במקומן לבן של פשתים ולא יהי' שם כלאים כלל ומש"ה מדשמואל משמי' דלוי לק"מ אבל מהא דאסיק דלבן של פשתים בטלית של צמר נמי שרי קשה להו שפיר שהרי התם אע"ג דיש בה התכלת עדיין לא נעשה כלאים דשניהם הטלית והתכלת הוי של צמר וא"כ כשיטיל גם הלבן ממינם תו לא יהיה כלאים כלל ומ"מ שרי להטיל חוטים של פשתן בטלית של צמר וש"מ דלא חיישי' לדריש לקיש כלל ובזה תירצו דגם בטלית של צמר נמי יש חילוק בין היכי דאיכא תכלת דאז מותר להטיל במקום לבן גם שני חוטין של פשתן ובין מקום דליכא תכלת דאז אסור להטיל בו חוטי פשתן במקום לבן כיון דאפשר במינו ואעפ"י שהתכלת אין גורם כלאים בבגד של צמר מיהו אמרי' בה מיגו דפטרה תכלת בשל פשתן משום דא"א בלא זה לבן של צמר נמי פוטר בשל פשתן שהרי כבר נעשה כלאים ע"י תכלת שבה ושוב אמרי' מיגו דלבן של צמר פוטר בטלית של פשתן לבן של פשתן נמי פוטר בטלית של צמר. וכ"כ עוד התוס' ביבמות (ד"ד) ד"ה דאפי' פשתים לצמר וצמר לפשתים עייש"ה אבל במקום דליכא תכלת אסור כיון דאפשר במינו וכדריש לקיש ולמדנו לפ"ז דהא דאיתא לדריש לקיש גבי כלאים בציצית היינו במקום שאין שם תכלת אלא לבן לחוד דאז אין להטיל אלא חוטי פשתן בטלית של פשתן וחוטי צמר בטלית של צמר אבל במקום דאיכא תכלת. לא זו בלבד שמותר להטיל גם הלבן של צמר בטלית של פשתן שהרי כבר נעשה כלאים בלא זה ע"י התכלת אלא גם בטלית של צמר מותר להטיל לבן של פשתן דהוי כלאים רק עי"ז שהרי ע"י התכלת לא נעשה כלאים וטעם הדבר משום דרחמנא אמר לא תלבש וכו' גדילים וכו' ל"ש פשתים לצמר ל"ש צמר לפשתים.
ולפ"ז צריכי' אנו לומר דהא דעשה דוחה ל"ת בכל התורה ודווקא במקום שא"א לקיים שניהם כדריש לקיש דילפי' לה מכלאים בציצית בריש יבמות היינו שלא במקום תכלת שלא התירה אותם התורה במקום דאפשר לקיים שניהם במינם כדאמרן אבל מכלאים בציצית דבמקום תכלת לא גמרי' לה משום דא"כ אפי' היכי דאפשר לקיים שניהם נמי לדחי ואי תקשה אמאי לא ילפי' לה באמת מכלאים בציצית במקום תכלת וגם במקום דאפשר לקיים שניהם דומיא דהתם. בזה הוא שישבו התוס' בדבריהם בטעם הדבר. משום דאיכא התם מיגו דהותר כלאים בטלית של פשתן וכו' וה"ט לא שייך בשאר עשה דוחה ל"ת ומש"ה לא ילפי' להו אלא ממקום דליכא תכלת ומכאן תשובה למש"כ הב"י דאייתי' לעיל דכל שאפשר לו לקיים שניהם אלו הי' מצוי לו ממינו. גם כשאינו מצוי לו נמי לא דחי ל"ת משום דהאי כללא דריש לקיש דליתא אלא גם התוס' ס"ל כוותייהו דהרי"ף והרא"ש והרבינו ירוחם דכל שאינו מצוי לו ממינו מותר להטיל גם פשתים לטלית של צמר וצמר לטלית של פשתים אעפ"י שאין לו תכלת אלא לבן לחוד משום דעכשיו מיהת א"א לו לקיים שניהם שאם אי אתה אומר כן תקשה לך הא דעשה דוחה ל"ת בכל התורה כולה מהיכי מייתת לה מכלאים בציצית. והיכי דמי אי בדאיכא תכלת א"כ נילף מינה דגם בדאפשר לו לקיים שניהם נמי דחי דומיא דהתם ואי בדליכא תכלת הא אמרת דלעולם אינו דוחה ציצית לכלאים ואסור לו להטיל ציצית של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר ואע"ג דלא משכח דמינו משום דאלו הוי משכח הוי מצי לקיים שניהם. א"ו דליתא למש"כ הב"י וזו היא לפי תירץ הראשון שבתוס' דמנחות:
ובתי' השני תירצו דמדאורייתא שרי בכלאים בציצית גם בדאפשר לו לקיים שניהם משום דכלאים בציצית הותר ממש ולאו משום דחיי' והיינו דשמואל משמי' דלוי ודרחבה אמר ר"י והא דקאמרי' גבי גזירה דקלא אילן דמשום לבן אסור כיון דאפשר במינן לא הוי אלא מדרבנן. והנה לפום האי תירוצא אין לומר דגם כולא כללא דריש לקיש אינו אלא מדרבנן לחוד. דהא ודאי ליתא שהרי ביבמות (ד"כ) אהא דקאמרי' בחייבי לאוין שנפלו ליבום דמש"ה אם בעלו קנו משום דמה"ת רמיין ליבום דאתי עשה ודחי לית אלא רבנן הוא דגזרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. אסיק עלה דלמ"ד חליצה במקום יבום מצוה היא מדאורייתא נמי לא רמיין ליבום דאין עשה דוחה ל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם כדר"ל וכו' ומש"ה גם אם בעלו נמי לא קנו. עיי"ש דאסיק בתיובתא לדידי' מהך ברייתא ואי איתא דהאי כללא דר"ל נמי אינו אלא מדרבנן פשיטא דאם בעלו קנו כמו לדידן דג"כ אסור מדרבנן ומ"מ קנו [א"ו צריכים אנו לומר דהאי כללא דריש לקיש ממקום אחר הוא שלמדנוהו. ויתישב עפ"י דברי התוס' דריש יבמות (ד' ה) ד"ה כולהו משעטנז דהקשו שם דאדילפי' מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת נילף משרפת נותר דלא דחי כדרשינן לה בפסחים (ד' פ"ג) מוהנותר וכו' ליתן ביקר שני לשריפתו ות' דהיינו משום דאפשר לקיים המצוה לאחר יו"ט ומ"מ אי לאו האי קרא דעד בוקר לא היתי מחלק וה"א דדחי עייש"ה וסוף דבריהם אזלי לתרוצי דלא תקשה לן איפכא דא"כ ל"ל קרא דעד בוקר דאינו דוחה יו"ט תיפוק ליה דכל עשה אינו דוחה ל"ת כל מקום שאפשר לקיים שניהם מכח האי כללא דריש לקיש. והכא הא אפשר לקיים המצוה שלא בדחיות יו"ט כשימתין עד למחר ולזה הוסיפו דהאי אפשר לקיים שניהם דהוי ע"י מה שימתין למחר אינו אפשר לקיים שניהם גמור וכמו שכתבו עוד התוס' כה"ג בשבת ר"פ ר"א דמגילה (דק"ל) ד"ה אמר ר"א (עייש"ה ובמהרש"א ובחי' הרשב"א שם ודו"ק]. ולא הוצרכו לכך אלא אם נימא דמכלאים בציצית גופי' דילפי' דעשה דוחה ל"ת משם נמי ידעי' האי כללא דריש לקיש דכל מקום דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת וגם כלאים בציצית גופי' נמי לא דחי אלא במקום שא"א לקיים שניהם אבל לפום האי תי' התוס' דקמן דבכלאים בציצית דוחה לעולם גם במקום שאפשר לקיים שניהם וכולא האי כללא דריש לקיש מנותר ילפי' לה דאינו דוחה משום דאפשר לקיים שניהם אחר היו"ט ומכ"ש היכי דאפשר לקיים שניהם עכשיו דאינו דוחה. לא הוצרכו כלל לחלק בזה אלא דטעמיה דריש לקיש נמי מהכא ואי לאו קרא דעד ביקר הוי ילפי' מכלאים בציצית דדחי לעולם ואהני לן נותר למגמר דהיכי דאפשר לקיים שניהם לא דחי ועיין בספר באר יצחק (סי' כ"ח) שכן הקשה לו חכם א' וכן השיב לו] וכפי הנראה איכא נמי שאר דוכתיה דאשכחינן בהו דכל היכי דאפשר לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי ל"ת ומינייהו מפיק ריש לקיש לכללא דידיה דכל מקום וכו' בכדי דלא נילף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת בכל גוונא ומה שהקשו בתוספת דכתובת (ד"מ) ד"ה כגון דהא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר והוכרחו לומר דזה לא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון דבטלית של פשתן מיהת אי אפשר. לאו כלפי האי כללא דריש לקיש הוא דקשה להו דבזה ודאי יש לומר דיליף לה ממקום אחר אלא משום שהם מפרשים הא דקאמר שם בש"ס היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית [לפי גירסתם שם] דלא אפשר לקיומא לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתי' לעשה כלל דהיינו משום האי כללא דריש לקיש דאפשר לקיים שניהם וש"מ דגם בכלאים בציצית נמי א"א לקיים שניהם ומש"ה הוא דקשה להו אבל בשיטה מקובצת שם הביא בשם הרמב"ן ועוד כמה ראשונים לתרץ קו' התוס' שאין כוונת הש"ס כלל משום דאפשר לקיים שניהם גבי אונס אלא דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעשה כלל עיי"ש וש"מ דאכללא דר"ל גופיה לא קשה להו כלל דאמאי לא ילפינן מכלאים בציצית דגם אם אפשר לקיים שניהם נמי דתי משום דיש לומר דיליף לה ממקומות אחרים גם בספרים שלפנינו ליתא כלל כגון סדין בציצית. ואפשר מיהת דגם להתי' השני דהתוס' דמנחות דבציצית ס"ל גם היכי דאפשר לקיים שנייהם נמי שרי מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסור דמ"מ בשאר עשה דוחה ל"ת שבתורה גם מדאורייתא נמי היכי דאפשר לקיים שניהם לא דחי כדמוכח הם סוגיא דיבמות וזה ברור ונתבאר גם התי' השני דהתוס' במנחות ותירוצם השלישי א"צ ביאר שהם סוברים דמסקנת הש"ס דמנחות (ד"מ) פליגא אדשמואל משמיה דלוי ורחבה אמר רב יהודא דס"ל דבכלאים ציצית גם היכי דאפשר לקיים שניהם במינם נמי שרי אבל למסקנא לא ס"ל הכי:
הרי לפנינו דלהרי"ף ולהרא"ש ורבינו ירוחם ולתי' הג' של התוס' אין חילוק בין כלאים בציצית ובין שאר עשה דוחה ל"ת שבתורה לגבי האי כללא דריש לקיש דאם אפשר לקיים שניהם אינה דוחה ולתי' השני דהתוס' דמנחות בכלאים בציצית הוי הותרה גם במקום דאפשר לקיים שניהם ולא דמי לשאר מצות עשה דדוחה ל"ת שאינה אלא במקום שא"א לקיים שניהם ולתי' הראשון דשם, בכלאים בציצית עצמו נמי יש חילוק בדבר דבמקום תכלת הוי הותרה ושרי גם באפשר לקיים שניהם, משום דאמרינן מגו דהותרה בטלית של פשתן וכו' אבל שלא במקום תכלת דליכא מיגו, לא הותרה אלא במקום שא"א לו לקיים שניהם דהיינו כי לא משכח ציצית ממינם דווקא וכפמש"כ ונמצא דשלש מחלוקת בדבר: