אור ברסלב
תרומת יד סימן טז

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן טז

סימן טו

בו יתברר היאך קיי"ל לדינא בהא דהואיל ואשתרי אשתרי דפליגי בה אביי ורבא ברפ"ג דזבחים (דל"ב). דלאביי אמרי' להאי הואיל היכי דהוי הותרה ולא היכי דהוי דחוי' ורבא קאמר דאדרבה איפכא מסתברא וכו':

הנה בגוף הפלוגתא דאביי ורבא לענין הואיל דאשתרי אשתרי אי אמרי' לה בהותרה דוקא ולא בדחוי' כוותי' דאביי או איפכא דדווקא בדחוי' הוא דאמרי' לה ולא היכי דהותרה וכוותי' דרבא לכאורה אין מקום להכנס לבית הספק בזה כלל דוודאי קיי"ל להלכה דהיכי דדחוי' הוא דאמרי' להאי הואיל דאשתרי אשתרי משום דמה לי חד דיחוי' מה לי שתי דחיות אבל היכי דהותרה לא אמרי' לי' משום דאמרי' להא אשתראי ולהא לא אשתראי וכסברא דרבא דאמר אדרבה איפכא מסתברא וכו' דהא כללא הוא בכל הש"ס דלבר מיע"ל קג"ם קיי"ל כוותי' כל היכי דפליג בהדי אביי ואע"ג דבנדרים (דס"ד) בהאי דתני במתני' שם שא"כ אין נדרים דפליגי בה אביי ורבא בגמרא שם מאי אין נדרים אביי אמר אין נדרים ניתרין יפה ורבא אמר א"כ אין נדרים נשאלים לחכם הביא הטור יו"ד (סי' רכ"ח) טעמי' דאביי והשמיט טעמי' דרבא ותמה עליו הב"י דהא קיי"ל כרבא נגד אביי בכל דוכתא לבר מיע"ל קג"ם ותי' דהך כללא לא איתמר אלא היכי דפליגי נדינא אבל היכי דפליגי בטעמא דמילתא לא עיי"ש מ"מ נראה פשוט שנא אמרו אנא היכי דלא נפקא מהני טעמי שום מידי לדינא אבל היכי דנפיק מהאי טעמא דפליגי בה גם נפקותא לדינא תו הדרי' נכללין דהילכתא כרבא נגד אביי בכל דוכתא לבר מיע"ל קג"ם וכדמוכח מהא דפליגי אביי ורבא בב"מ (דל"ו) בטעמא דר' יוחנן דאמר שומר שמסר לשומר חייב דאמר אביי משום דאמר לי' אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ורבא אמר משום דמצי למימר אנת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה וכתב עלה הרא"ש והילכתא כרבא דבכל דוכתא קיי"ל כוותי' בר מיע"ל קג"ם ואי אית לי' עדים לשומר שני שאין כאן שבועה כלל פטור עיי"ש וכן בכתובות (ד"פ) גבי והילכתא בעל שמכר לפירות לא עשה ולא כלום. מ"ט אביי אמר חיישי' שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא א"נ בעל אריס הוא א"נ זוזי וקא עביד בהו עיסקא ופסק שם הרא"ש דהילכתא כרבא עיי"ש הרי דגם היכא דפליגי בטעמא כיון דנפיק מהא גם לדינא הדרי' לכללא דהילכתא כרבא לגבי אביי בכל דוכת' לבר מיע"ל קג"ם:

ויוצא לנו לפ"ז לדינא דברוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים דאמרי' בהו הואיל והותרו לטומאתן הותרו נמי לזיבתן. לפ"מ דקיי"ל דטומאה דחוי' בציבור וכדפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש (דין ט"ו) והא בדחוי' אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי דמה לי חד דחיי' מה לי כתי דחיות לרבא דקיי"ל כוותי' כמו שאמרנו ולענין ביאה במקצת צריכי' אנו לומר דלא שמה ביאה ודלא כעולא אמר ר"ל דס"ל דשמה ביאה דהא ח"כ תקשה מה דמקשה לי' רב הושעי' לעולא מהך ברייתא דמצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אעפ"י שאין ט"י אחר נכנס למחנה לוי' זה נכנס מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת וכו' ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה הא אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא דהא מעייל ידיו לבהונות בעזרה שיש בה כרת ופירוקא דעולא דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו הא לא מסתגי אליבא דרבא דס"ל דבהותרה לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא להא אשתראי ולהא לא אשתראי והא הכנסת בהונות דמצורע ודאי הוי הותרה דלא משכח"ל לקיום המצוה כלל בלתי עבירת ביאה במקצת לעזרה בעודו מחוסר כפרה א"ו דביאה במקצת לא שמה ביאה וליתי' לדעולא אמר ר"ל:

והרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות ביאת מקדש (דין ט"ו) דביאה במקצת לא שמה ביאה ואין לוקי' עליו אלא מכות מרדות בזמן הבית והראב"ד השיג עליו דהא עולא אמר ריש לקיש דשמה ביאה וקאמרי' עלה נמי דעשה שיש בה כרת הוא עיי"ש והי' נראה דטעמא דהרמב"ם הוא משים דרבא דהוא בתרא וקיי"ל כוותי' נגד אביי בכל דוכתא לבר מיע"ל קג"ם על כרחיך פליג אדעולא אמר ר"ל. מכח הך ברייתא דאותיב לי' רב הושעי' לעולא מצורע וכו' ומה דשאני לי' עולא הא ליתי' אליבי' דרבא דאמר דהיכי דהותרה לא אמרי' בה האי הואיל וכו' ועל כרחיך איתיתב עולא:

אבל הכ"מ שם כתב בטעמי' דהרמב"ם דסמיך אהא דאמרי' בזבחים שם לקמן (דל"ג) כי אתי רבין אמר ר' אבוה הא דעולא לענין טמא שנגע בקודש איתמר ופירש"י ולא איירי בביאת מקדש כלל עיי"ש ומש"ה פסק דביאה במקצת לא שמה ביאה ועל הראב"ד תמה הכ"מ במה שכתב שהוא עשה שיש בה כרת והוא דלא כרבינא דאסיק שם דלענין "מלקות איתמר ופירש"י כדקאמר עולא משמי' דר"נ לוקה, אבל לא לענין כרת דתותבי' מצורע שראה קרי וכו' עייש"ה והנראה בזה דאלולי דבריו האחרונים לא היו מתקיימים דבריו הראשונים דכפי מה שתמה על הראב"ד במה שכתב דהוי עשה שיש בה כרת מהא דרבינא אסיק ענה דלא אתמר אנא לענין מלקות לחוד הא דביאה במקצת שמה ביאה אבל כרת לית בה. מש"ה הי' מוכרח לומר דהרמב"ם שפסק דגם מלקות לית בה אלא מכות מרדות לחוד ס"ל כהא דכי אתא רבין אמר ר' אבוה דלענין טמא שנגע בקודש הוא דאיתמר ולא איירי בביאה במקצת כלל משום דלא הוי מסתגי לי' לומר בטעמי' דהרמב"ם דפסק כוותי' דרבא דלא *)בזמה"ב אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי היכי דהוי הותרה כמו בהכנסת בהונות דמצורע וא"כ על כרחיך ליתי' לדעולא מכח תיובתא דרב הושעי' מהך ברייתא דמצורע וכו' ופירוקא דעולא הא ליתא אליבא דרבא וכדכתיבנן. דהא לא אהני לן מידי מטעמי' דהרמב"ם משום דנהי דמדרבא שמעי' דליתי' לדעולא במה דס"ל דגם כרת נמי חייב אביאה במקצת בעזרה מכח הך ברייתא דמצורע וכו' דתניא דהוי עשה שאין בה כרת אכתי לא שמעי' מיני' דפליג אהאי דינא דביאה במקצת גם לענין מלקות כדמסיק רבינא דדילמא גם לרבא נמי חייב מלקות אע"ג דלית לי' האי הואיל וכו' היכי דהותרה דומיא דמצורע אנא שכרת אין בה ואכתי הוי עשה שאין בה כרת וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק דגם מלקות לית בה ומש"ה מוכרחים אנו לומר דס"ל כי הא דכי אתא רבין וכו' וביאה במקצת לא שמה ביאה כלל לא לענין כרת ולא לענין מלקות כנלע"ד ברור בכוונת הכ"מ:

ברם דלע"ד דבריו לא נהירין בזה משום דנהי דרבינא קאמר הכי דהאי מימרא דאמר לה עולא משמי' דר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה אין בו אלא מלקות לחוד ולא כרת כדי לפרוקי הך ברייתא דמצורע וכו' דאותיב מינה ר' הושעי' אדעולא אמר ר"ל מיהו כיון דעולא גופי' מרי' דהאי שמעתתא דאמר לה בבי מדרשא משמי' דר"נ נא ס"ל הכי וגם כל הני אמוראי דהוו בה נמי פסיקא להו דאי תימא דביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בה כרת הוא משום דכיון שחייב עליו הכתוב מלקות הדר דינא גם לכרת כמו ביאת כולו ומש"ה אותיב לי' רב הושעי' מהך ברייתא דמצורע וכו' ועולא נמי לא שני לי' אלא משום דאמרי' הואיל והותר לצרעתו כו' ורב יוסף דייק עוד מינה דשינויא דעולא דינא אחרינא לענין רוב ציבור טמאי מתים וכו' ואביי דחי לה ורבא פליג עלי' ואמר אדרבה איפכא מסתברא וכו' וש"מ דכולהו ס"ל דאי ביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות כביאת כולו גם כרת נמי מחייב עלה ודלא כרבינא לא שבקי' כולהו הני אמוראי בשביל אוקימתא דרבינא דמחלק בביאה במקצת דשמה ביאה לענין מלקות ולא לענין כרת א"ו אי תימא דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות גם כרת נמי חייב עלה ואי תימא דכרת אין בה גם מלקות אין בה וזו היא גם דעתו של הראב"ד שכתב דעשה שיש בה כרת נמי הוא וזו היא טעמו של הרמב"ם ג"כ משום דפסק כדרבא דלא אמרי' הואיל וכו' היכי דהוי הותרה דומיא דהכנסת בהונות דמצורע וליתי' לפירוקא דעולא אתיובתא דרב הושעי' דאי ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בה כרת הוא משום הואיל והותר לצרעתו וכו' וממילא שמעי' דביאה במקצת נא שמה ביאה ודלא כדעולא אמר ר"ל ומש"ה אין בו לא כרת ולא מלקות. וכדכתיבנן דכל שאין בו כרת גם מלקות אין בו:

איברא דזו היא שקשה על הראב"ד במאי דפסק כוותי' דעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה וגם כרת נמי אית בה וקשה הא כיון דקיי"ל כרבא נגד אביי בכל הש"ס ובר מיע"ל קג"ם ורבא הא ס"ל דהיכי דהוי הותרה דומיא דהכנסת בהונות דמצורע לא אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי א"כ היאך אפשר לפסוק כוותי' דעולא דביאה במקצת שמה ביאה וגם כרת נמי חייב עלה דהא ברייתא דמצורע וכו' הוי תיובתי' דשמעי' דאין בו כרת בביאה במקצת:

ופירוקא דידי' הא ליתי' אליבא דרבא דקיי"ל כוותי':

והנה כמו כן יש להקשות על הפוסקים שהביאו האי דינא דהואיל והותרה הותרה להלכה פסוקה כמו שהביא הב"י בטור או"ח (סי' קס"ח) מד' המרדכי פרק אין מעמידים שכתב בשם הראבי' דאם הבעה"ב נזהר מפת של א"י ואורח אחד מיסב על שולחנו שאינו נזהר בזה ויש לפניו פת יפה של א"י ופת קיבר של ישראל דכיון דמצות הבציעה רמיא על הבעה"ב יבצע על היפה של א"י וכיון שהותר לו לבצוע הותר לכל הסעודה מטעם הואיל והותרה הותרה עיי"ש בב"י והובא גם בש"ע (שם ס"ה) וכן מצינו להמ"א (סי' פ"ח) לענין תפילת נשים בימי נדותן דבימים נוראים הואיל והותר להם ליכנס לבהכ"נ הותר להם נמי להתפלל וסמך לה ג"כ אהא דהואיל והותר לצרעתי הותר נמי לקריו עיי"ש וכל זה הוא אליבא דעולא דאמר הכי ודלא כרבא דקיי"ל כוותי' נגד אביי דאמר בהדיא דנא אמרי' להאי הואיל והותר לצרעתו וכו' אלא כיון דהותרה הוא ולא דחוי' אמרי' להא אבתראי ולהא לא אשתראי ודלא כדעולא:

ומה שנלע"ד בדעתו של הראב"ד והפוסקים הוא שסמכו א"ע על סתמא דהש"ס בריש יבמות (ד"ז) בסוגיא דעלי' דנקט הא דעולא למילתא פסיקתא בין בהא דקאמר ביאה במקצת שמה ביאה וגם כרת נמי מחייב עלה ודלא כהא דכי אתא רבין וכו' דאמר דלענין טמא שנגע בקודש הוא דאיתמר ודלא כרבינא דאמר דלענין מלקות הוא דאיתמר ובין בהא דקא משני לתיובתא דרב הושעי' מהך ברייתא דמצורע וכו' משום דקא אמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ונפיק מינה הש"ס גם לענין אחות אשתו שנפנה ליבום לפניו דג"כ ה"א דשרי משום דנימא הואיל ואשתרי איסור אשת אח אשתרי נמי איסור אחות אשה ומש"ה מבעי לן קרא דעלי' לאפוקי מהא וכיון דסתמא דהש"ס דיבמות ס"ל כוותי' דעולא דאמרי' הואיל וכו' היכי דהותרה ורב יוסף נמי ס"ל כוותי' בהא דאמרי' הואיל היכי דהותרה ודייק מינה נמי לענין רוב ציבור ט"מ ונעשו זבים נמי אמרי' הואיל וכו' משום דלא מפליג לגבי האי הואיל וכו' בין הותרה לדחוי' ואביי ג"כ ס"ל כוותי' דעולא דבהותרה אמרי' האי הואיל וכו' אלא דפליג אדרב יוסף דנפיק מינה דגם לענין דחוי' נמי אמרי' הואיל ולדידי' דווקא בהותרה הוא דאמרי' לה ולא בדחוי' ולא אשכחן מאן דפליג עלי' דעולא בהא אלא רבא לחוד דאמר אדרבה איפכא מסתברא דלענין דחוי' אמרי' הואיל וכו' אבל לענין הותרה אמרי' להא אשתראי ולהא לא אשתראי ולדידי' על כרחיך ודאי דליתא לדעולא אר"ל מחמת תיובתא דר' הושעי' מברייתא דמצורע ותירוצא דעולא ל"ל לדידי' מיהו לא שבקי' לדעולא ורב יוסף ואביי וסתמא דהש"ס דיבמות משום פלוגתא דרבא דהוי יחידאה לגבייהו שהרי כן מצינו עוד בגיטין (ד"נ) לענין שט"ח היוצא על היתומים שכתוב בו שבח דפליגי בה ג"כ אביי ורבא ופסקו הרי"ף והרא"ש כוותי' דאביי דאינו גובה אלא מן הזיבורית ודלא כרבא דאמר דכיון דמדאורייתא דיני' בעידות אפי' מיתמי נמי משום דר"נ ומר זוטרא ברי' קיימי בחדא שיטתא עם אביי עיי"ש וכן כתבו גם התוס' ביבמות (דל"ט) ד"ה אע"ג דרב יודאי גאון פסק כוותי' דאביי שם דאמר ידו כידה ודלא כרבא דאמר ידו עדיפא מידה משום דרב פפא דהוא בתראה קאי כוותי' דאביי עיי"ש דהא דנא חשיב לה הש"ס ביעל קג"ם דקיי"ל כאביי נגד רבא משום דאיירו בה נמי אמוראי אחריני:

מיהו לאו כ"ע מודו בהא ומדברי הר"ן בכתובת על הרי"ף בפרק האשה שלפיו אהך מתני' דשומרת יבם שנפלו לה נכסים נלמד דנא ס"ל הכי שהרי כתב שם ז"ל וקיי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם ואע"ג דאמר רב פפא התם כוותי' דאביי מסתברא אנן אכללין סמכי' עיי"ש. וכן יש נלמוד בדעתו של הרמב"ם מהא דבפלוגתא דאביי ורבא לענין אומר מותר אי אנוס הוא או קרוב למזיד במכות (ד"ט) פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות רוצח כוותי' דרבא דקרוב למזיד הוא אע"ג דרב חסדא ס"ל נמי כוותי' דאביי משום דאנן אכללין סמכי' דהילכתא כרבא לגבי אביי בכל דוכתא בר מיע"ל קג"ם וכמו שכתב שם הכ"מ (דין ד') עיי"ש ואפשר דהיינו נמי טעם פלוגתתן דהרמב"ם והראב"ד הכא לגבי ביאה במקצת אי שמה ביאה או לאו דתלי' אם גם בכה"ג נמי נקטי' לכללין דהילכתא כוותי' דרבא נגד אביי בכל דוכתא בר מיע"ל קג"ם או לאו ונתבארו דעת הרמב"ם והראב"ד במה שנחלקו בדינא דביאה במקצת ודעת הפוסקים דס"ל דנקטי' להלכה דאמרי' הואיל והותרה הותרה:

אבל עוד נלע"ד בישוב דעתי' דהראב"ד דס"ל דהא דאמר רבא בזבחים שם אדרבה איפכא מסתברא לאו בהחלט הוא דקאמר הכי ולקושטא דמילתא נמי הכי ס"ל דהיכי דהוי הותרה ה לא אמרי' ביה הואיל ואשתרי אשתרי אלא אמרי' להא אשתראי ללא לא אשתראי והיכי דהוי דחוי' הוא דאמרי' בי' האי הואיל וכו' משום דמה לי חד דחיי' מ"ל שתי דחיות. אלא לדבריו דאביי הוא דקאמר הכי שבא לחלק בין היכי דהוי הותרה דאמרי' בי' האי הואיל לי דהוי דחוי' לא אמרי' לי' ואהא הוא דקא מהדר רבא שאם נבוא לחלק לענין האי הואיל בין היכא דהוי הותרה ובין היכא דהוי דחוי' דבחד גוונא היא דאמרי' לי' ובאידך גוונא לא אמרי לי' לאו כמו דמקחלק לה אביי נימא לה דבהותרה אמרי' ולא בדחוי' אלא אדרבה איפכא מסתברא דבדחוי' אמרי' לה ולא היכי דהותרה וכמו א אשכחן הכי בסנהדרין (דל"ה) מתקיף לה רב פפא אדרבה אשה דאורחה אמש כב מחייב אמידעם אחרינא לא מחייב בהמה דלאו אורחה מחייב אכל וכו' וכתבו בתוס' עלה דלאו לקושטא דמילתא קאמר רב פפא הכי דהא ליתי' שהרי פשוט הדבר בכל הש"ס דאשה מחייבא אב' משכבות דמשכבי אשה כתיבי אל לא דר"פ הכי קאמר שאם באת לחלק בזה בין אשה ובין בהמה אדרבה איפכא מסתברא וכיון דבאשה על כרחיך חייבי' רחמנא אב' משכבות כ"ש בבהמה דמחייב עיי"ש וה"נ נפרש דברי רבא דהכא אבל לפי האמת ס"ל לדידי' דלא מחלקי' כלל בין היכי דהוי הותרה ובין היכי דהוי דחוי' לענין האי הואיל וכמו דס"ל לרב יוסף דדייק מדעולא דס"ל דאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי גבי מצורע דהוי הותרה הה"נ דאמרי' לה גבי רוב ציבור ט"מ ונעשו זבים דהוי דחוי' משום דלא מפליג בינייהו מידי אלא דאביי דחי לה ומפליג בין הותרה ובין דחוי' דדווקא היכי דהותרה אמרי' לה ולא היכי דדחוי' ואהא קא מהדר לי' רבא דאדרבה אם באת לחלק בין הותרה ובין דחוי' לגבי האי הואיל איפכא מסתברא דבדחוי' נימא לי' ולא היכי דהוי הותרה וא"כ כיון דלעולא בהותרה נמי ס"ל להאי הואיל כ"ש היכי דהוי דחוי' ואצטמיד דבריו של רב יוסף רבם. דודאי שמעי' מינה דעולא האי דינא דקאמר רב יוסף לדידי' ולפ"ז אפשר שפיר דרבא נמי כוותי' דעולא ס"ל דאמרי' הואיל היכי דהותרה דומיא דהכנסת בהונות דמצורע ומכ"ש היכי דהוי דחוי' כמו ברוב ציבור ט"מ ונעשו זבים דיותר מסתבר בה לומר הואיל לדידי' מהיכי דהותרה דודאי אמרי' לה ונמצא דאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אליבי' דרבא בין היכי דהותרה ובין היכי דדחוי' וכמו דדייק רב יוסף רבי' אליבא דעולא ואע"ג דגם לפירוש זה דרבא לאו לקושטא דמילתא הוא דקאמר הכי רק לדבריו דאביי דמפליג בהא בין הותרה ובין דחוי' הוא דקאמר דא"כ איפכא מסתברא אבל באמת איהו לא מחלק כלל בזה בין הותרה ובין דחוי' מ"מ אין לנו ראי' דרבא כוותי' דעולא ס"ל דאמרי' הואיל היכי דהותרה וכ"ש היכי דדחוי' וכמו דדייק רב יוסף אליבי' דעולא דהא אפשר לומר נמי איפכא דלדידי' לפי החמת לא אמרי' האי הואיל ואשתרי כלל כלל לא בין היכי דדחוי' ובין היכי דהותרה במכ"ש וממילא נמי דליתא לדעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה משום דברייתא דמצורע וכו' הוי תיובתא לדידי' מיהו כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אפושי פלוגתא בכדי לא מפשי' וכיון דמדעולא שמעי' מפורש דאמרי' האי הואיל ואשתרי' וכו' היכי דהוי הותרה וגם סתמא דהש"ס דיבמות נמי כוותי' ס"ל וגם לרב יוסף ורבא לא אשכחן מפורש דפליגי עלי' בהא אלא דס"ל דלעולא דאמרי' הואיל בהותרה הה"נ היכי דהוי דחוי' במכ"ש נקטי' כוות' דעולא בין בהא דהואיל וכו' ובין בהא דביאה במקצת שמה ביאה ונתבאר דעתו של הראב"ד ודעת הפוסקים על נכון:

ובשיטתו של הרמב"ם נראה דס"ל דרבא לקושטא דמילתא הוא דקאמר הכי דאדרבה איפכא מסתברא וה"נ ס"ל לדידי' להלכה דהיכי דהוי דחוי' אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי משום דמ"ל חד דחיי' מ"ל שתי דחיות אבל היכי דהותרה לא אמרי' האי הואיל אלא להא אשתראי ולהא לא אשתראי וממילא שמעי' דלדידי' ליתא להא דעונא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה משום דברייתא דמצורע הוי תיובתי' ומש"ה פסק כוותי' דרבא דקיי"ל כוותי' נגד אביי וליתא לדעולא:

וכפי הנראה דגם רבותינו בעלי התוס' נסתפקו ג"כ בהא דקאמר רבא אדרבה אי פכא מסתברא אם לקושטא דמילתא הוא דק"ל כן וס"ל נמי הכי להלכה דבדחוי' אמרי' האי הואיל וכו' ולא בהותרה וממילא שמעי' נמי דפליג אדעולא משום דברייתא דמצורע וכו' הוי תיובתי' א"ד לדבריו דאביי הוא דקאמר הכי שאם באנו לחלק בהאי הואיל בין הותרה ובין דחיי' אדרבה איפכא מסתברא אבל איהו גופי' לא מחלק כלל בינייהו וס"ל דבין היכי דהוי דחוי' ובין היכי דהוי הותרה אמרי' להאי הואיל וכו' וכפ"מ שביארנו דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בדבר וזו נלמד מדבריהם ביבמות שם (ד"ח) ד"ה רבא אמר ערוה גופה לא צריך קרא. שהקשו שם דהא לכל הפחות צריך קרא היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי ותי' דרבא לית לי' דעולא בהא דס"ל דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו ולית לי' נמי הא דס"ל לעולא דביאה במקצת שמה ביאה מה"ט משום דברייתא דמצורע הוי תיובתי' עוד תי' בשם הר"י דנהי דגבי מצורע אמרי' גם לרבא הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו היינו משום דהתם שם טומאה אחת היא אבל אשת אח ואחות אשה דהוי שני שמות לא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי מחדא לחברתה עיי"ש וכוונתם מבוארת עפ"י דברינו דבתי' קמא ס"ל להתוס' דרבא דקאמר אדרבה איפכא מסתברא ס"ל הכי לפי האמת דהיכי דהוי הותרה דומיא דהכנסת בהונות דמצורע ואשת אח לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא להא אשתראי ולהא לא אשתראי ודווקא היכי דדחוי' הוא דאמרי' להאי הואיל משום דמ"ל חד דחיי' מ"ל שתי דחיות:

וא"כ ממילא נמי דל"ל לדעולא בהא דאמר דביאה במקצת שמה ביאה שהרי ברייתא דמצורע הוי תיובתי' אבל ל לפי תי' הר"י ס"ל דרבא לדבריו דאביי הוא דקאמר שאם באנו לחלק איפכא מסתברא אבל לדידי' ס"ל דלא מחלקי' כלל בינייהו ובתרווייהו אמרי' להאי הואיל וכו' אליבא דעולא דאמר לה היכי דהותרה וכ"ש היכי דדחוי' כדקאמר רב יוסף ואי הוא נמי כוותי' דעולא ס"ל בהא וגם בהא דביאה במקצת שמה ביאה אלא דבשתי שמות כאשת את ואחות אשה לא אמרי' לי' ופליג אסתמא דהש"ס דיבמות לחוד ונמצא דתי' קמא הוי כותי' דהרמב"ם ותי' הר"י הוא כוותי' דהר אב"ד ואפשר דחילי' דהרמב"ם נמי מהא דמכח קושיות התוס' דיבמות אדרבא שמעי' מינה דרבא פליג אהא דעיל במה דס"ל הואיל והותרה הותרה וממילא פליג נמי אהא דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה משום דברייתא דמצורע וכו' הוי תיובתי':

ולא ניחא לי' בתי' של הר"י דמשום דהכא באשת אח ואחות אש שה הוי שני שמות אמטו להכי ס"ל לרבא דלא אמרי' בי' הואיל מדלא מחלק הש"ס בהכי למדחי לה. א"ו דרבא ל"ל כלל להאי הואיל והיתרה הותרה וכמו דשמעי' לדידי' נמי מפורש בזבחים ולקושטא דמלתא הוא דקאמר הכי ולא לדבריו של אביי:

ברם דעוד נלע"ד לומר בדרך אחר בין בדעתו של הרמב"ם ובין בפירוש דברי התוס' דיבמות בתירוצם הראשון והוא דגם לדידהו נמי הא דקאמר רבא בזבחים אדרבה איפכא מסתברא וכו' לאו לקושטא דמילתא הוא דקאמר הכי שיסבור כן להלכה דבהותרה לא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא להא אשתראי ולהא לא אשתראי ובדחוי' אמרי' לה משום דמה לי חד דחיי' מ"ל שתי דחיות דהא ודאי ליתי' שהרי רבא לא בא אלא לתרץ דברי רב יוסף רבי' ממה דאקשה לי' אביי דלא מצי למידק מינה דעולא דאמר דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו דהוי הותרה לרוב ציבור ט"מ ונעשו זבים דאמרי' ג"כ הואיל והותרו לטומאתן הותרו נמי לזיבתן דהוי דחוי' ואהא מהדר לי' רבא דאדרבה איפכא מסתברא והיכי דהוי דחוי' יותר מסתבר בי' לומר הואיל ואשתרי אשתרי מאילו היכי דהוי הותרה וא"כ שפיר דייק רב יוסף מיני' דעולא דאמר דהיכי דהותרה אמרי' להאי הואיל וכ"ש היכי דדחוי' דאמרי' לי' כמו היכי דרוב ציבור ט"מ וכו' אבל לא לאפלוגי נמי אדרב יוסף לאידך גיסא קאתי במה דדייק מדעולא דס"ל דאמרי' הואיל ואשתרי וכו' היכי דהותרה דהה"נ היכי דהוי דחוי' ורבא סבר דהיכי דהותרה לא אמרי' להאי הואיל וליתא לדעולא ומ"מ היכא דדחוי' אמרי' לי' ודינא דרב יוסף לאו בדעולא תלי כלל דזה אינו כלל במשמעות דבריו דרבא אלא ודאי בין רב יוסף ובין רבא שווים בדבר שאין לחנק כלל בין הותרה ובין דחוי' לגבי האי הואיל ואשתרי אשתרי ולדבריו דאביי בלחוד הוא דקאמר רבא שאם באת לחלק בזה בין הותרה ובין דחוי' איפכא מסתברא וכפי מה שכתבנו לעיל לפי שיטתו של הראב"ד וכמו שאנו צריכים לומר ג"כ לפי תירוצו של הר"י אלא דלהרמב"ם ולפי התירוץ הראשון של התוס' דיבמות סבירא להו דנהי דרבא לפי האמת לא מחלק כלל לגבי האי הואיל בין הותרה ובין דחוי' וכפום מה דס"ל נמי לרב יוסף רבי' מיהו לאו דס"ל כוותי' דעולא דאמרי' להאי הואיל היכי דהוי הותרה ומינה לדידי' דכ"ש דאמרי' הואיל היכי דדחוי' וברוב ציבור ט"מ וכו' אמרי' נמי הואיל והותרו לטומאתן וכו' אלא נהפוך הוא דס"ל לדידי' לפי האמת דלא אמרי' כלל להאי הואיל ואפי' ברוב ציבור טמאי מתים וכו' דהוי דחוי' וכ"ש דלא אמרי' הואיל הותר לצרעתו וכו' דהוי הותרה וליתא לדעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה משום דברייתא דמצורע הוי תיובתי' ורב יוסף נמי כוותי' דרבא ס"ל שפיר לדינא דהא לא קאמר אלא דקסבר עולא רוב ציבור וכו' דמשמע ודאי דעולא הוא דסבר הכי אבל לי' לא ס"ל הכי והא דלא ניחא להו להרמב"ם ולהתוס' בתי' הראשון דיבמות למימר איפכא דגם רבא נמי כוותי' דעולא ס"ל דאמרי' הואיל היכי דהותרה וממילא דאמרי' לדידי' במכ"ש היכי דדחוי' דמסתבר טפי ונמצא דאמרי' הואיל בין היכי דהותרה בין היכי דדחוי' וכמו דדייק רב יוסף אליבי' דעולא וכפי מה דס"ל הכי להראב"ד והר"י כדכתיבנא לעיל בהא נימא דלא ניחא להו בהא אי משום הך קושיא גופי' דאקשו התוס' ביבמות אהא דרבא דאמר ערוה גופי' לא צריך קרא דהא מבע"ל קרא כדי דלא נימא בה הואיל ואשתרי אשתרי ותי' של הר"י לא מתרצא לדידהו וכדכתבנו לעיל ומש"ה על כרחיך צריכי' אנו לומר דרבא לית ני' כלל להאי הואיל וכו' אי משום דכמו זר נחשב בעיניהם לומר דרב יוסף ורבא תרווייהו ס"ל להלכה דרוב ציבור ט"מ ונעשו זבים אמרי' בהו הואיל והותרו לטומאתן הותרו נמי לזיבתן משום דזה הוי דין חדש שלא מצאנוהו במקום אחר בש"ס. והרי בפסחים (דצ"ה) דתנן פסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וכו' ואם אכלו שאין חייבים כרת ור"א פוטר גם על ביאת מקדש. אבל שיהיו מותרים לגמרי לא שמענו ואלו הי' הדין שאם היו ט"מ ונעשו זבים בערב הפסח מותרים לגמרי משום הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזובתם לא הוי משתמט התנא להודיענו דין חדש כזה דכל כה"ג לאודועי בעי והא רב יוסף ורבא גופייהו דהוו עלה דהך מתני' היכי הוי דינא בנכנסו טמאי מתים להיכל או שאכלו אימורים עיי"ש ואילו להאי דינא דאם הטמאי מתים נעשו זבים בערב הפסח שרי משום הואיל אין זכר למו ע"כ מסתבר להו להרמב"ם ולהתוס' בזה דבהאי דינא דרוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים ליכא למ"ד דאמרי' בהו הואיל והותרו לטומאתן הותרו נמי לזיבתן משום דא"כ לא הוי משתמט תנא לאשמעי' הא וגם עולא נמי דס"ל דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו נמי מודה בהא דברוב ציבור ט"מ ונעשו זבים לא אמרי' להאי הואיל משום דאיהו נמי כוותי' דאביי ס"ל על כרחיך דמחלק בין הותרה דאמרי' לי' ובין היכי דהוי דחוי' דלא אמרי' לי'. כי היכי דלא תקשה מהא דא"כ ברוב ציבור ט"מ ונעשו זבים נמי נימא הכי ורב יוסף דקאמר קסבר עולא וכו' נמי בתמי' הוא דקאמר הכי לאקשוי' עלי' דעולא:

דח"כ נפיק מיני' דין חדש שלא שמענוהו ומש"ה מהדר אביי לתרוצי לדעולא ורבא פליג עלה דאביי וקאמר דאדרבה איפכא מסתברא וכו' כלומר אם באת לחלק בין הותרה ובין דחוי' בהא וא"כ כשאתה אומר הואיל היכי דהוי היתרה כמו שאנו צריכי' לומר אליבא דעולא כ"ש דאמרי' לי' היכי דהוי דחוי' וברוב ציבור ט"מ ונעשו זבים נמי נימא הכי. וכיון דהתם מודית דלא אמרי' להאי הואיל כ"ש דלא אמרי' לי' היכי דהוי הותרה דומיא דמצורע דאותבי' מיני' לעולא וש"מ דליתא לדעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה דהא איתותב ותירוצא דידי' הא אזדא לי':

וזה הדרך יותר נכון ומתקבל בישוב דעת הרמב"ם משום דאם נימא כמו שכתבנו לעיל דהרמב"ם ס"ל דהא דקאמר רבא בזבחים אדרבה איפכא מסתברא גם לקושטא דמילתא נמי הכי ס"ל דהיכי דהוי הותרה לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי משום דלהא אשתראי ולהא לא אשתראי והיכי דהוי דחוי' אמרי' לי' משום דמה לי חד דחיי' מה לי שתי דחיות א"כ קשה מדוע השמיט הרמב"ם הך דינא דאם רוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים דאמרי' בהו הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן דהא בדחוי' אמרי' להאי הואיל אליבא דרבא דהילכתא כוותי' לגבי אביי בכל דוכתא לבר מיע"ל קג"ם והא הרמב"ם נמי פסק בפ"ד מביאת מקדש דטומאה דחוי' בציבור ולמה לא הציב להאי דין יד וזכרון בידו החזקה א"ו דס"ל להרמב"ם אליבי' דרבא דלא אמרי' האי הואיל ואשתרי אשתרי כלל לח בהותרה ולא בדחוי' והא דקאמר בזבחים אדרבה איפכא מסתברא דבדחוי' אמרי' לי' שפיר היינו לדבריו דאביי ולי' לא ס"ל כנלענ"ד. מיהו לפי שיטתו של הראב"ד וכן לשיטת הר"י ביבמות בעל כרחנו צריכים אנו לומר אליבי' דרבא דלפי האמת אמרי' הואיל בין היכי דהותרה ובין היכי דדחוי' ואיתא לדינא בין לדעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה והך ברייתא דמצורע וכו' היינו משום דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דהוי הותרה ובין דינא דרוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים דאמרי' הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן דקאמר רב יוסף דהא בדחוי' מסתבר טפי למימר בה הואיל מהיכי דהותרה ומה שלא הוזכר דין זה במקום אחר צ"ע:

מיהו היכי דהוי משני שמות גם להראב"ד והר"י נמי לא אמרי' בה הואיל והיתרה היתרה מחדא לחברתה אליבא דרבא וה"ט דרבא דאמר ערוה גופה לא צריך קרא לשיטתם ולסתמא דהש"ס דיבמות גם בכהאי גוונא נמי אמרי' לה ויש לברר להלכה אם לפסוק כסתמא דהש"ס נגד רבא או לאו וכן איכא למידק לשיטת הרמב"ם דנהי דשיטתא דרבא הוי לדידי' דלא אמרי' כלל הואיל והותרה הותרה ודלא כעולא מיהו הא אשכחן סתמא דהש"ס ביבמות דס"ל כוותי' דעולא דאמרי' הואיל והותרה הותרה. ובין אם נימא דסתמא דהש"ס דהתם נמי כוותי' דאביי ס"ל דאמר בזבחים דדווקא היכי דהותרה אמרי' הואיל ולא היכי דהוי דחוי' ובין אם נימא דלסתמא דהש"ס בין היכי דהותרה ובין היכי דדחוי' אמרי' בה הואיל מיהו הא ודאי דהיכי דהותרה מיהת אמרי' הואיל לדידה בין בשם אחד בין בשני שמות וא"כ יש לברר מדוע שבק הרמב"ם לסתמא דהש"ס דיבמות דס"ל כוותי' דעולא ופסק כוותי' דרשא ודלא כעולא ואולי משום דהאי כללא דהילכתא כוותי' דרבא נגד אביי בכל דוכתא לבר מיעל קג"ם אלימא לי' טפי וכפמשכ"נ:

איברא דאשכחנא נמי סתמא דהש"ס אחריתא דמשם נלמד דנא אמרי' להאי הואיל והותרה הותרה דנקט לה סתמא דהש"ס דיבמות למילתא פסיקתא גבי מצורע שראה קרי ואחות אשתו שנפנה לפניו ליבום וש"מ דפליגי אהדדי הני תרי סוגיות הש"ס והוא בכריתות (די"ד) אמתני דיש אוכל אכילה אחת וכו' רמ"א אם היו שבת והוציאו בפיו חייב דמקשה הש"ס וניתני אם הוציאו חייב וכו' ופירש"י דהא יוה"כ הוא אמר רפרם זאת אומרת עירוב והונאה נשבת ואין עו"ה ליום הכיפורים ודחי לה ממאי דילמא יש עו"ה ליוה"כ והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ ומסיק אלא אי אתמר דרפרם על הדא איתמר דתניא ושילח ביד איש עתי איש להכשיר את הזר עתי אפי' בטומאה ואפי' בשבת וכו' קתני עתי אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת עו"ה נשבת ואין עו"ה ליום הכיפורים ופירש"י דאי יש איסור הוצאה ביוה"כ אמאי איצטרך לרבוי' שבת הא דחי יוה"כ וה"ה נשבת עכ"ל ושוב דחי לה הש"ס ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך וכו' ופירש"י דילמא מיוה"כ לא שמעי' לשבת דיוה"כ שאני דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידים שקרבים בשבת עכ"ל והנה בריש יבמות (ד"ג) בתוס' ד"ה ל"ת שיש בה כרת מי דחי הקשו דל"ל להש"ס יבקש לימודים ממקום אחר ולא ילפי' טפי מאשת אח גופי' דהוי ל"ת שיש בה כרת ואתי מ"ע דיבום ודחי לה ומש"ה ה"א דגם לל"ת דאחות אשה נמי דחי לה ואמטו להכי בעי' עלי' למעוטי וכי תימא דהא ניהו באמת מה דקאמר הש"ס במסקנא (ד"ח) דסד"א תיתי אחות אשה מאשת אח וכו' דזה אינו דא"כ היכי דחי לה שם וכו' הכא תרי איסורי וכדילפינן מכלאים בציצית לל"ת גרידא ומתמיד ופסח ומילה לל"ת שיש בה כרת לא דחי הכי ותו דא"כ תקשה לפי האמת דחדא איסורא מיהת נילף גם לכל דוכתא דעשה דוחה אפי' נ"ת שיש בה כרת אלא ודאי צריך לומר דלאו לכל דוכתא בעי למילף מיבום דאשת אח דעשה דוחה ל"ת בכה"ג משים דלא ילפי' מיני' כלל לעלמא אלא בהאי דוכתא גופי' דיבום לחוד הוא דקאמר דסד"א שאם היתה נמי אחות אשתו ג"כ שרי מטעם הואיל ואשתרי אשתרי חבל בעלמא לא ילפי' מינה. וקשה אמאי לא נילף מינה גם לכל דוכתא דעשה דוחה ל"ת גם בכה"ג דהוי ל"ת שיש בה כרת ותי' בשם הר"י דמש"ה נא מני למילף מינה בעלמא משום דשאני יבום שמצותו בכך וח"א כלל לקיום המצוה בלתי עבירה דאשת אח ואל"כ בטלית מצות יבום לגמרי אבל היכי דאין מצותו בכך לעולם אימא לך דאין עשה דוחה ל"ת אלצא דבהאי דוכתא גופי' הוא דאמרי' הואיל והותרה איסור אשת אח דמצותו בכך הותרה נמי איסורא דאחות אשה כי מתרמי בהדה אעפ"י שאין מצותו בכך וכמו דאמרי' בזבחים הואיל והותר לצרעתו שמצותו בכך הותר נמי לקריו אי אתרמי בהדה אעפ"י שאין מצותו בכך אבל בעלמא לא ילפי' מינה משום דמצוותן בכך שאני עיי"ש וחזרו ונשנו דבריהם שם עוד לקמן (ד"ה) ד"ה כולהו משעטנז לענין כלאים שהתירה התורה בבגדי כהונה דג"כ לא מצינו למילף מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת משום דשאני התם דמצוותן בכך עיי"ש והבאנום בא וכה לעיל (סי' י"ב) עיי"ש ועכ"פ למדנו מדבריהם דהאי טעמא דמצוותן בכך שאני לא אהני לן אלא לענין דלא נילף מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת בכהאי גוונא אבל לגבי האי דוכתא גופי' שהתירה בו התורה לעשות מצוה אחת בעבירה אעפ"י שמצוותה בכך ואי אפשר כנ"ל לקיום המצוה בעולם בלתי חותה עבירה אמרי' שפיר דכי אתרמי עוד איסורא אחרינא בהא שאין מצותה בכך נמי שרי משום הואיל והותרה הותרה. ולא מדברי התוס' לבד למדנו זה אנא הרי תלמוד ערוך לפנינו בזבחים וביבמות דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכן הואיל והותר איסורא דאשת אח הותר נמי איסור אחות אשה אעפ"י דהתירא דצרעת ואשת אח הוי מצוותן בכך אבל קרי ואחות אשה לא הוי מצוותן בכך והרי הא דמצוותן בכך ואי אפשר לקיום המצוה כלל בלתי אותה עבירה הוי חד מהני תרי גווני דהותרה דאיירי' בהו בזבחים שם לענין האי הואיל ואשתרי אשתרי חדא הא ואידך היכי דהתורה התורה לעשות איתה מצוה בעבירה אעפ"י שאפשר לעשותה שלא בעבירה וכמו שכ' בזה בארוכה לעיל (שם) ובשניהם אמרינן האי הואיל אליבי' דעולא:

וא"כ קשה מאי דדחי לה לרפרם הכא שאני שעיר המשתלח שהכשר מצותו בכך כמו שפירש"י דהא תינח אי הוי בעי' למילף מיני' בעלמא דעשה דוחה ל"ת בכהאי גוונא הוי דחי' נה שפיר בהכי וכדברי התוס' ביבמות בשני המקומות שהבאנום אבל הכא דבעי' למימר דאי תימא דיש עירוב והוצאה ליוה"כ א"צ קרא דדחי שבת דהא דחי יוה"כ וה"ה נמי לשבת מה לנו בכך דשעיר המשתלח הכשר מציתו בכך אכתי נימא הואיל והותר יוה"כ דמצותו בכך הותר נמי שבת שאין מצותו בכך כמו דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אעפ"י שבצרעת הוי מצותו בכך ובקרי אין מצותו בכך וכן הואיל והותר אשת אח שמצותו בכך הותר נמי אחות אשה כי אתרמי בהדה אעפ"י שאין מצותו בכך א"ו ש"מ דאין עירוב והוצאה ליוה"כ רק בשבת לחוד הוא דאיכא איסור הוצאה ומש"ה תו ליכא למימר בה הואיל והותרה הותרה וכמו שכתבו התוס' בזבחים שם (דנ"ב) ד"ה א"ל מטונך. דלגבי מחנה לוי' ל"ל הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו משום דבמחנה לוי' לא אתסר מחוסר כפורים כלל רק טבול יום אבל בעזרה שאסור נמי מחו"כ כמו ט"י אמרי' שפיר להאי הואיל עיי"ש. ודיוקא דרפרם מעליא היא ואמאי דחי נה דבדותא היא:.

אלא ודאי שמעי' דהש"ס דכריתות פליגא אסתמא דהש"ס דיבמות דס"ל דאמרי' במצורע ובאשת אח הואיל והותרו הותרו גם כי אתרמי איסורא אחרינא בהדייהו כוותי' דעולא דס"ל על כרחיך הכי לפום מה דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה. כי היכי דנא תקשה לדידי' הך ברייתא דמצורע וכו' אבל סתמא דהש"ס דכריתות ס"ל כוותי' דרבא בזבחים שם דחמר דהיכי דהותרה נא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי אנא להא אשתראי ולהא לא אשתראי והיינו נמי מה דדחי לה בכריתות להא דרפרם דשאני שעיר המשתלח שמצותו בכך ולא משכח"ל קיום המצוה דשילוח השעיר בלתי עבירת הונאה דיוה"כ וא"כ הוי הותרה מאופן הראשון שכתבנו לעיל (שם) דאמרי' בה להא אשתראי ולהא נא אשתראי כדרבא שם ובין אם נימא בהאופן הראשון דכתיבנן אליבי' דהרמב"ם והתירוץ הראשון של התוס' דיבמות (ד"ח):

דרבא דאמר בזבחים אדרבה איפכא מסתברא לקושטא דמילתא הוא דקאמר הכי וס"ל נמי להלכה כן דהיכי דהותרה לא אמרי' להאי הואיל והיכי דדחוי' אמרי' לי' ובין אם נימא כהאופן השני דרבא לדבריו דאביי הוא דקאמר אבל איהוא גופי' לא מפליג כלל בין היכי דהוי הותרה או הוי דחוי' אלא בתרווייהו לא אמרי' להאי הואיל וכו' מיהו הרי היכי דהותרה פשיטא מילתא טפי אליבי' דרבא דלא אמרינן ביה הואיל והותרה הותרה אנא להאי אשתראי ולהאי לא אשתראי כדקאמר דאיפכא מסתברא וכו' מש"ה נקט הש"ס לדחוי' לדרפרם משום שאני שעיר המשתלח שהכשרו בכך והוי הותרה וכמו שפירש"י ופשיטא דה"א להאי אשתראי ולהאי לא אשתראי ומש"ה מבע"ל קרא דעתי אפ"ת יש עו"ה ליום הכיפורים וליתי' לדרפרם ונתישב דעתו של הרמב"ם במה דפסק דלא כעולא וכוותי' דרבא אע"ג דסתמא דהש"ס דיבמות אזלא בשיטתא דעולא משום דאית ני' סתמא דסוגיא דכריתות דסבר איפכא כדאמרן:

ומ"מ אי מהך סוגיא דכריתות סתירה לשיטתו של הראב"ד. דס"ל דלרבא נמי אמרי' האי הואיל בין היכי דהוי הותרה ובין היכי דהוי דחוי' וכמו דדייק רב יוסף אליבי' דעולא והא דקאמר בזבחים אדרבה איפכא מסתברא וכו' לדבריו דאביי הוא דקאמר שאם באת לחלק לגבי האי הואיל וכו' בין הותרה ובין דחוי' איפכא מסתברא א"ו דלא מחלקי' כלל בינייהו ובתרווייהו אמרי' להאי הואיל כדדייק רב יוסף מיני' דעולא ורבא נמי כוותי' דעולא ס"ל דביאה במקצת שמה ביאה וא"כ על כרחיך שמעי' דאמרי' הואיל וכי' היכי דהותרה וכ"ש היכי דדחוי' דפשיטא טפי לדידי' דאמרי' וכפמכ"ל משום דלדידי' נמי לא תקשה הא דדחי להא דרפרם שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך ולא אמרי' הואיל והותרה הותרה שהרי להראב"ד נמי על כרחיך צריכי' אנו לומר דרבא דיבמות דאמר ערוה גופי' לא צריך קרא פליג אסתמא דהש"ס דהתם דס"ל דאמרי' גם באשת אח הואיל והותר הותר נמי איסור אחות אשה. מכח קושיות התוס' דהתם אלא דהראב"ד ס"ל כתירוצו של הר"י דרבא מחלק בין הא דעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דשם טומאה אחת היא ומש"ה אמרי' לה שפיר אבל באשת אח ואחות אשה דהוי שני שמות נא אמרי' לה ופליג אהש"ס דיבמות וא"כ לדידי' נמי מתרצא הך סוגיא דכריתות דאזלא אליבי' דרבא דבשני שמות לא אמרי' הואיל והותרה הותרה ודלא כסוגית הש"ס דיבמות ושבת ויוה"כ פשוט הדבר דשני שמות הם כמו אשת אח ואחות אשה וכהא דתנן בכריתות (די"ט) חלב ונותר לפניו וכו' אשתו נדה ואחותו עמו בבית וכו' שבת ויוה"כ ועשה מלאכה וכו' מיהו גם להראב"ד נמי דאזיל בשיטתו של הר"י דיבמות אנו למדים מהך סוגיא דכריתות דאזלא כוותי' דרבא ביבמות דבשני שמות לא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי ודלא כסוגית הש"ס דיבמות דגם בשני שמות דומיא דאשת ואחות נמי אמרי' להאי הואיל ונתברר מה שנסתפקנו לעיל לדידי':

והנה לכאורה עולה על הדעת לישב עפי"ז נמי מה שהעירו בתוס' בכריתות שם ד"ה אלא על שינו הסוגיות שבש"ס דהכא בכריתות דחי הש"ס להא דרפרם ומסיק דבדותא היא משים דשאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך ואלו ביומא (דס"ו) מייתי הש"ס נמי הך ברייתא דעתי ואפי' בשבת והך דיוקא דרפרם דדייק מינה דיש עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוה"כ ולא דחי לה מידי ולפמש"כ הנה מקום לומר דהני תרי סוגיות הש"ס דכריתות ודיומא נמי פליגי בהא דפליגי סוגיות הש"ס דיבמות עם סוגית הש"ס דכריתות והך סוגית הש"ס דיומא ס"ל נמי כוותי' דעולא דאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי בין בשם אחד בין בשני שמות וכמו דס"ל לסוגית הש"ס דיבמות ומש"ה אי תימא דיש עו"ה ליום הכיפורים כבשבת לא צריך קרא לרבוי' שבת דהואיל והותרה ליוה"כ שהכשר מצוותו כך ה"נ הותרה לשבת אעפ"י שאין הכשרו בכך ושפיר דייק רפרם דאין עו"ה ליום הכיפורים ול"ל הואיל ואשתרי אשתרי כדכתיבנין אבל סוגית הש"ס דכריותות סברה דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי. אי משום דלית לן כלל האי הואיל וכתי' הראשון דהתוס' דיבמות וכשיטתו של הרמב"ם אי משום דבתרי שמות מיהת לא אמרי' האי הואיל וכתי' הר"י שם וכשיטתו של הראב"ד:

והיינו כרבא דלית לי' האי היאיל:

אי משום דל"ל כלל ופליג גם אדעולא או דבתרי שמות מיהא ל"ל ופליג אסתמא דהש"ס דיבמות:

ברם דהא בורכא משום דלפי מה שפירש"י בכריתות להא דקאמר שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך דהיינו שהכשר מצותו בכך דומיא דתמידים שקרבים בשבת. בלא"ה לא הוי מצי הש"ס דיומא למדחי לדרפרם הכי שהרי התם ביומא מייתי הש"ס מעיקרא אהל דתניא עתי אפי' בשבת למאי הילכתא ופירשה מה חילול שבת יש בדבר שהוצרך להתירו. דאי משום תחומים דרבנן בעלמא נינהו וכו' אמר רב ששת שאם ם חולה מרכיבו על כתיפו. כמאן דלא כר' ששת דאמר חי נושא את עצמו ומשני אפי' תימא ר' נתן חלה שאני וא"כ דאין כאן שום מלאכה דהוצאה אנא בשחנה לחוד שצריך לה להרכיבו על כתיפו ורפרם דייק מינה דאין עירוב והוצאה ליה"כ משום דאל"כ מ"ש שבת דמבעי לן קרא לרבוי' תיפוק דכמו דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת האיך נדחה לה משום דשאני שעיר המשתלח דהכשר מצותו בכך דומיא דתמידים שקרבים בשבת דזה ודאי לא ניתן להאמר כלל דאטו לא סגי בלאו הכי שלא יהי' השעיר חולה דומיא דתמידים שקרבים בשב שא"א בלא דחיית שבת כלל זה ממה שאין הפה יכול לדבר כלל ואמטו להכי באמת ק אש ביומא שם להא דרפרם מידי הך סוגיא דכריתות ל כרחיך פליגא אהאי סוגיא דיומא ואמימר דרב ששת דהתם וס"ל דהאי עתי ואפי' בשבת מבעי לי' משום תחומין וכמ"ד תחומין דאורייתא שהרי מירושלים עד הצוק הי' לר' יהודא ור' יוסי עשרה מילין ולר"מ שנים עשר מילין [בשעה"מ הלכות שבת (פרק כ"ז) הקשה להני רבוותא דס"ל דתחומי' די"ב מיל הוי דאורייתא דא"כ מאי פריך ביומא למאי הילכתא דילמא הך ברייתא אתי' כר"מ עיי"ש] ורפרם דייק מינה דאין עו"ה ליוה"כ משום דאיסור תחומין ואיסור הוצאה מחד קרא דאל יצא איש ממקומו נפקא לי' כדאיתא בספ"ק דעירובין (די"ז). ומש"ה דחי לה שפיר בכריתות דשאני שעיר המשתלח שהכשרו בכך וכמו שפירש"י שהכשר מצותו בכך דומיא דתמידים של שבת שא"א כלל לקיום מצות שילוח השעיר בלתי דחיות מלאכה זו משא"כ שבת שאין הדבר מוכרח דמיקלע יוה"כ בשבת לא הוי ידעי' דדחי ומש"ה מבע"ל קרא דעתי לרבוי' וכבר כתבנו דס"ל להש"ס דהואיל והותרה הותרה לא אמרי' וכוותי' דרבא בזבחים וריש יבמות אבל ביומא דמפרש לה דקרא אתי בשהי' השעיר חולה לחוד דגם ביוה"כ גופי' נמי אין הדבר מוכרח כלל שיארע כן ומש"ה דייק רפרם שפיר דאי איתא דיש עירוב והוצאה ליוה"כ ומ"מ דחו לי' בכה"ג כשהי' השעיר חולה ממילא דשבת נמי דחי ולא צריך קרא לרבוי':

וגם לפום מה דכתבינן לעיל דלהרמב"ם ולפי התי' הראשון של התוס' דיבמות לרבא לא אמרי' כלל הואיל והותרה הותרה בין היכי דהוי הותרה ובין היכי דחוי' וכן לאביי דסבר הכי בזבחים דהיכי דהוי דחוי' לא אמרי' בי' האי הואיל וכו' אלא אמרי' להא אדחי ולהא לא אדחי מ"מ לא הוי מצי הש"ס דיומא למדחי האי דיוקא דרפרם לפום מה דמיקי לה התם דקרא לא איצטרך אלא כשהי' חולה דשרי להרכיבו על כתיפו דלעולם אימא לך דיש עירוב והוצאה ליוה"כ ומ"מ איצטרך קרא לרבוי' דדחי שבת. משום דאי לא"ה ה"א להא אדחאי ולהא לא אדחאי ונהי דיוה"כ דחי שבת מיהא לא דחי דהא ליתא משום דנהי דלפ"ז שבת מיוה"כ לא אתי וגם אם יש עו"ה ליוה"כ וגלי רחמנא דדחי יוה"כ אכתי לא ידעי' דדחי שבת משום דלא אמרי' הואיל והודחה הודחה אכתי דיוקא דרפרם א"ש מטעם אחר:

משום דאי תימא דיש עו"ה ליוה"כ קשה מ"ש דמהדר תנא אשבת ודרש מעתי דאפי' בשבת ואלו יוה"כ שייר ולא דרש לי' כלל מקרא שגם אם הי' חולה שרי להרכיבו על כתיפיו וקשה מנלי' לתנא הא דילמא אין מצות שילוח השעיר אלא כשהי' השעיר בריא שאין שם דחיות מלאכה דהוצאה אבל כשהוא חולה דאית בי' מלאכה דאורייתא דהוצאה מנלן דדחי דבשלמא לפי מה דסבר הש"ס דכריתות דתחומי' דאורייתא וא"כ לא משכח"ל כלל מצות שילוח השעיר בלי דיחוי אותה מלאכה כדכתיבנן. לא מבעי לן קרא כלל ליוה"כ עצמו דדחי שהרי א"א לקיום המצוה כלל בלא זה ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דיוקא דרפרם דאין עו"ה ליוה"כ מהא דאיצטרך קרא לרבוי' שבת ואי איתא דיש עו"ה ליוה"כ ל"ל קרא לשבת כמו דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת אבל לפי מה דקאמרי' ביומא דכל שלא הי' השעיר חולה אין כאן דיחוי מלאכה כלל וכי מבע"ל קרא דעתי ואפי' בשבת דוקא כשהי' השעיר חולה א"כ אי תימא דיש עו"ה ליוה"כ כמו דמבע"ל קרא לשבת דדחי ה"נ מבע"ל קרא ליוה"כ גופי' דדחי בכה"ג שהרי מגופי' דקרא לא שמעי' כלל דאמר רחמנא שלח גם כשהי' חולה להרכיבו על כתיפו דאית בי' מלאכת הוצאה ונהי דיש לומר דהא נמי שמעי' מהאי עתי גופי' וכמו דדרשי' מיני' ואפי' בטומאה ואפי' בשבת ה"נ דרשי' מיני' גם ליוה"כ עצמו גם אם נימא דיש עו"ה ליום הכיפורים דכשהי' חולה מרכיבו על כתיפו וכמו דאשכחן כה"ג במנחות (דע"ב) גבי שתי הלחם דדריש מתקריב אפי' בטומאה ואפי' בשבת וכן בפסחים (דע"ז) דריש נמי מבמועדו ואפי' בטומאה ואפי' בשבת ה"נ מעתי דרשי' כולהו מיהו אכתי אתנא דברייתא תקשה דאי איתא דיש עו"ה ליוה"כ מאי שנא דמהדר אשבת ואלו יוה"כ גופי' שיירי' ולא זכרו על דל שפתיו והכי הל"ל עתי ואפי' בטומאה עתי שאפי' אם הי' חולה מרכיבו על כתיפו עתי ואפי' בשבת. א"ו מדלא הזכיר התנא ליוה"כ ש"מ דאין עירוב והוצאה ליוה"כ נמצינו למדים דלפום הך סוגיא דיומא אין אנו צריכים לפרש דיוקא דרפרם כלל דאין עו"ה ליום הכיפורים מדמבעי לן קרא לשבת ולא ילפי' לה מיוה"כ דכמו דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת בכדי דנדחיי' דשבת מיוה"כ לא ילפי משום דלהא אדחאי להא לא אדחאי:

אלא דיוקא דידי' הוי איפכא דאי תימא דיש עו"ה ליוה"כ לדידי' גופי' נמי מבע"ל קרא לרבוי' וגם אם נימא דרפרם לשניהם נתכוין בדיוקא דידי' דזאת אומרת דאין עו"ה ליום הכיפורים. משום דאי תימא דיש עו"ה ליוה"כ קשה הא כמו דמבע"ל קרא לשבת דדחי לה כשהי' חולה להרכיבו על כתיפו ה"נ מבעי לן קרא ליוה"כ גופי' ומ"ש דשיירי' תנא ליוה"כ ואי תימא דביוה"כ פסיקא לי' לתנא דדחי גם כשהי' חולה וצריך להרכיבו על כתיפו מאיזו מקום א"כ גם לשבת לא צריך קרא דדחי שהרי כמו דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת וכן נראה מדבריו של רש"י ביומא שפי' דברי רפרם כן שכתב שם ז"ל זאת אומרת מדאיצטרך למתני עתי ואפי' בשבת איכא למשמע דאין עו"ה ביוה"כ דאי יוה"כ כשבת להונאה נ"ל קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דמי וקאמר רחמנא ישלחנו עכ"ל ומתחילת דבריו דרש"י דעתו נתפס דדיוקא דרפרם לא הוי אלא מתנא דברייתא לחוד:

מדאיצטריך למתני עתי ואפי' בשבת וכו' משום דאגופי' דקרא לא קשה דאמאי איצטרך לרבוי' דדחי שבת הא כמו דדחי יוה"כ שבת נמי דחי וכמו שפירש"י בבריתות משום דלפי מה דקאמר הכא ביומא דקרא אתי שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו הא מילתא גם איוה"כ גופי' נמי לא שמעי' לי' אי לאו ריבוי' דקרא דעתי אבל אתנא הוא דקשה לי' דנקט לה לשבת ואלו יוה"כ שיירי' וש"מ דהא פסיקא לי' לתנא דיוה"כ עצמו גם כשהי' חולה מרכיבו על כתיפו בלאו האי קרא דמתי וא"כ אי תימא דיש עו"ה ליום הכיפורים כשבת גם אשבת נמי לא בעי קרא לרבוי':

משום דכמו דדחי יוה"כ יהי' מאיזו מקום שיהי' גם שבת נמי דחי וגם אם יהי' כוונת רפרם באופן השני אכתי לא מצי' למדחי לדיוקא דידי' דלעולם יש עו"ה ליום הכיפורים ומ"מ מבעי לן קרא לשבת משום דשבת מיוה"כ לא מצי' למילף משום דאיכא למימר להא אדחי להא לא אדחי שהרי אכתי תקשה אתנא דברייתא מ"ט לא נסיב תלמודא ליוה"כ גופיה דדחי כשהי' חולה להרכיבו על כתיפו דאכתי לא שמעי' לה משום דוכתא א"ו דאין עו"ה ליום הכיפורים ודיוקא דרפרם א"ש:

באופן שנתבאר מדברינו דהני תרי סוגיות דיומא ודכריתות ודאי פליגי אי תחומין דאורייתא או דרבנן וסוגיא דיומא סברה דתחומין דרבנן ומש"ה לא מתוקם לדידה הך ברייתא דעתי ואפי' בשבת אלא בשהי' חולה להרכיבו על כתפו ומשום הוצאה ממש ומש"ה דיוקא דרפרם דאין עו"ה ליום הכיפורים דיוקא מעליא היא דמלבד דלא מצי למדחי לה שאני שעיר המשתלח שהכשרו בכך כדדחי לה בכריתות שהרי אין זו הכשר המצוה שיהא השעיר חולה כלל והרי כשהוא בריא אין שם שום דיחוי כלל אלא גם בלא זה שמעי' להא דרפרם מדשייר תנא דברייתא ליוה"כ גופי' דדחי בכה"ג וסוגיא דכריתות סברה דתחומין דאורייתא. וכיון דא"א למצות שלוח כלל בלי תחומין ממילא שמעי' דביוה"כ שרי ול"צ קרא לזה כלל ודיוקא דרפרם אינו אלא מדצריך קרא לשבת ולא אמרי' כמו דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת. ואהא פריך שפיר שאני שעיר המשתלח שמצותו בכך כמו שפירש"י [ואלולי דמסתפינא ה"א דגם סוגיא דכריתות נמי מפרש להך ברייתא דעתי ואפי' בשבת משום לתא דהוצאה ולא משום תחומין דתחומין דרבן] אלא דסברה דלעולם אית בה בשילוח השעיר לאיסור הוצאה. משום שקשה הדבר ששעיר בתוך שנתו ילך ברגליו עשרה מילין או י"ב מילין בתוך זמן מועט כזה שהרי אין שילוחו בא אלא לאחר שגמר מתן דמים של פר ושעיר הפנימיים כדאי' במתני' דסדר יומא (דס"ו) וכפירש"י שם. וכשמקטיר חלב החטאת צריך שיהי' כבר השעיר במדבר כמו שפירש"י ביומא שם לקמן (דס"ח) במתני' דאמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר ז"ל שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר וכו' עייש"ה ומתוך שקשה הדבר שיגמר הגעתו למדבר עד שיהא אח"כ עוד סיפוק ביד הכהן גדול לגמור עבודות היום כשלא יוליכנו על כתיפו אפי' כשהוא בריא מש"ה לעולם הי' צריך המשלח להרכיבו על כתיפו ובלא"ה נמי דרכן של בהמה דקה להוליכן על הכתף כשרוצה להוליכם מהר זכר לדבר מהא דב"ק פרק מרובה (דע"ט) שה שהרכיבו על כתיפו ד' והרי לגבי קנין נמי פליגי בה תנאי במתני' דפ"ק דקדושין (דכ"ה) אי הוי בהגבהה או במשיכה וטעמייהו דרבנן דאמרי במשיכה הוי משום דסרכא וקשה לעוקרה ממקומה בפעם הראשון כדאי' בב"ב (דפ"ו) עיי"ש ברשב"ם ומש"ה דרך קנייתה הוי במשיכה דקיל טפי שדיי בעקירת יד ורגל לחוד או מנא קומתה כדאי' בב"ב (דע"ה). אבל להוליכה דרך רחוקה כזו לעולם דרכה להרכיבה על כתיפו וא"כ כיון דקיי"ל בשבת פרק המצניע (דצ"ד) כרבנן דר' נתן דלית להו חי נושא א"ע בבהמה דמשרבטא אנא באדם לחוד ממילא דבשעיר המשתלח לעולם אית בי' איסור הוצאה גם כשהוא בריא ורב ששת ביומא דמוקי לה כשהי' חולה היינו משום דס"ל כר' נתן דחי נושא את עצמו גם בבהמה וכדאשכחן נמי לרבא דס"ל בריש פרק נוטל (דקנ"א) הכי וכן בע"ג אשכחן לר' יוחנן (דט"ז) דס"ל כבן בתירא הכי ומש"ה ניחא הא דפריך עלי' הש"ס כמאן דלא כר' נתן דאי כר"נ הא אמר חי נושא את עימו ולכאורה קשה באי קשה לי' להש"ס אי ס"ל דלא כר' נתן אלא כרבנן ולפמש"כ ניחא דמקשה עלי' בממנ"פ משום דאיהוא על כל חיך כר"נ ס"ל משום דאל"כ חלה נ"ל גם בבריא נמי מתוקם דצריך כנושאו על כתיפו כדי למהר הליכתו א"ו דכר' נתן אתי':

וא"כ קשה תו מה בכך שחלה אכתי הוי ס"ד דיכול לילך ברגליו ולא הוי ככפות ומשני דחלה שאני דה"ל ככפות דמודה בה ר' נתן כדאמרי' בשבת שם ומש"ה לרב ששת דאין בו איסור הוצאה אלא כשחלה משום דס"ל כר' נתן הוי שפיר דיוקא דרפרם וליכא למדחיי' מידי אבל בכריתות אתי' אליבא דרבנן דר' נתן דלית להו חי נושא א"ע בבהמה ומש"ה לעולם אית בי' איסור הוצאה ביוה"כ ולא צריך קרא לרבוי' ודיוקא דרפרם לא הוי אלא מדצריך קרא לרבוי' שבת ולא אמרי' כי היכי דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת ואהא משני לי' שפיר דשאני שעיר המשתלח שהכשר מציתו בכך ביוה"כ ודו"ק]:

איברא דהא ליתא אלא לפי מה שלמדנו מפירש"י אבל רבותינו בעלי התוס' לא אבו להלוך בדרך הזה דהסוגיא דכריתות פליגא אהך סוגיא דיומא בין בהא דביומא מפרש להך ברייתא דעתי אפי' בשבת דהוי לענין שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כדרב ששת ואלו בכריתות מפרש לה לענין תחומין ובין בהא שנמשך עי"ז דביומא ליכא למדחי לדיוקא דרפרם מידי ובכריתות דחי לה שפיר אבל התוס' ס"ל דהתלמוד קיצר במקום אחד והאריך במקום אחר ומה שחסר כאן גילה כאן ומש"ה ביומא מייתי הא דרב ששת והשמיט הך דיחויא דרפרם ואלו בכריתות מייתי הא דיחויא דרפרם והשמיט הא דרב ששת וחדא סוגיא אדחברתה סמיכא דבכריתות נמי ודאי מפרש להך ברייתא דעתי וכו' דהיינו כשאם הי' חולה וכו' כדרב ששת דאלו משום תחומין הא קיי"ל דתחומין דרבנן וכן ביומא נמי דעתי' דהש"ס למדחי להא דרפרם כמו דדחי לה בכריתות אלא רגילות הוא דד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכן כתבו עוד ביומא שם ובתוס' ישנים דיומא דחו בשתי ידים הך פירושא דכתבינין אליבי' דרש"י דבכריתות דלא מייתי הש"ס להא דרב ששת דברייתא דעתי וכו' איירי כשהי' חולה וכו' מוקי להך ברייתא לענין תחומין וכמ"ד תחומין דאורייתא ומש"ה עולה לי' להש"ס למדחי לדרפרם אבל ביומא לפי מה דמפרש להך ברייתא דעתי כדרב ששת ליכא תו למדחי לדרפרם מידי וכתבו ז"ל אבל דוחק הוא לפרש דהכא מיירי בהרכבתו דה"א דלא דחי יוה"כ אלא בשיכול השעיר ללכת ברגליו דאין הכשרו כשהוצרך להרכיבו על כתיפו ובכריתות מיירי להתיר איסור תחומין וכמ"ד שהן מן התורה ומש"ה פריך שפיר דשאני יוה"כ דהכשרו בכך. כי אין נראה שיהיו שנים אלו דברי רפרם והתלמוד לא הזכיר כאן אותו של שם ולא שם אותו של כאן עכ"ל מיהו לפי מה שפירש"י בכריתות להא דשאני שעיר המשתלח שהכשרו בכך דהוא שכן הכשר מצותו דומיא דתמידים שקרבים בשבת ברור הדבר דלא מפרש לה להך ברייתא דעתי וכו' כשהי' השעיר חולה כדמפרש לה הש"ס דיומא דא"כ איך הפה יכול לדבר דזו היא הכשר מצותו דומיא וכו' אטו לא סגי בלאו הכי שלא יהי' השעיר חולה דומיא דתמידים שקריבים בשבת דלא אפשר בלא"ה שלא יעשה שחיטתם בשבת א"ו דמפרש לפום הך סוגיא דכריתות להך ברייתא דעתי ואפי' בשבת שהוא בדחיות הוצאה שא"א לקיום המצוה דשילוח כלל בלתי הך הוצאה ובחד מהני גווני דכתיבנן:

ולפום שיטת התוס' צריכי' אנו לומר לענ"ד דמפרשו להא דקאמרי' שאני שעיר המשתלח שהכשרו בכך שהשילוח דשעיר הוי מעין מצות היום וקדושתו דיוה"כ ובשבילו הוא בא שהרי עיקר כפרת כל ישראל על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות שנתיחד ביום זה תלוי רק בשעיר המשתלח וכדאיתא במתני' דריש שבועות. ובירושלמי שם הוצרך להביא דגם כשאין שעיר. נמי יוה"כ מכפר כמו שהביאו בתוס' דשבועות (די"ג) ד"ה דעבד עיי"ש ובמהרש"א וברמב"ם הלכות תשובה חילק באמת באיכות הכפרה דיוה"כ בין כשיש שעיר או כשאין שעיר עיי"ש:

ולדבריהם הוי האי הכשרו בכך דקאמרי' לגבי שעיר המשתלח כמו הא דתנן בב"ק (ד"ט) כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו וכן כל הכשר דטומאה שענינו שהוא גורם כשרון והכנה לדבר מה ה"נ השעיר גורם ומכשיר קדושת יוה"כ וכפרתו:

ומש"ה הוא דדחי' איסור הוצאה דידי' משום שילוח השעיר אבל איך נדחה קדושת שבת מפני שילוח השעיר שאין השעיר מיוחד ליום השבת כמו שהם מיוחדים תמידים ומוספים דידי' ליום השבת דווקא אבל יוה"כ אינו מוכרח שיהי' בשבת אלא דאיקלע הכי והאי דיחויא מסתגי גם לפי מה דמפרשי' ביומא להך ברייתא דעתי וכו' כשהי' חולה ומרכיבו על כתיפו כנלע"ד:

ולפ"ז יש להוכיח מהש"ס דכריתות דקיימא כוותי' דרבא בזבחים (דל"ב) דהיכי דהוי דחוי' אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי משום דמה לי חד דחיי' מה לי שתי דחיות והכא ודאי הוי דחוי' ולא הותרה לפי מה דמפרש לה רב ששת כשהי' חולה וכו' לא מאופן הראשון ולא מאופן השני שהבאנו לעיל (סי' י"ב). דהא אין קיום המצוה תלוי בהא גם לא התירתו התורה במקום דאפשר בלא דחיות העבירה כמבואר ומש"ה הוצרך הש"ס לחלק משום טעמא דהכשר בכך כדכתיבנן דאלו לאביי שם בלא"ה אמרי' להא אדחי ולהא נא אדחי ואיך ניתי דדחי גם שבת מדדחי יוה"כ וזה פשוט:

אבל עדיין לא אדע אליבא דהתוס' דגם בכריתות נמי מפרשי' להא דעתי ואפי' בשבת דהיינו כשהי' חולה דווקא הא כשהי' בריא אין שם דחיות מלאכה כלל דא"כ מאי אהני לן הא דדחי לה לדרפרם דשבת מיוה"כ לא אתי משום דיוה"כ הוי הכשרו בכך הא אכתי שמעי' להא דרפרם דאין עו"ה ליום הכיפורים משום דאי לא תימא הכי קשה אתנא דברייתא דנקט תלמודא דדחי שבת ואלו יוה"כ דקאי בי' שיירי' והרי אכתי לא שמעי' אדיוה"כ גופי' דדחי' לה בכה"ג כשהי' השעיר חולה להרכיבו על כתיפו וא"כ ה"ל למנקט תחילה דדחי יוה"כ בכהאי גוונא ובתר הכי אשבת. א"ו שמעי' דאין עו"ה ליוה"כ בשלמא לפירש"י ניחא דכיון דהדבר מוכרח להיות וא"א לקיום המצוה בלא זה כלל מש"ה ליוה"כ גופי' לא מבע"ל קרא להכי דהא אמר רחמנא שלח. אבל לפי' התוס' קשה וצ"ע:

והש"א בדיני יוה"כ (סי' ע') כתב ג"כ דהני תרי סוגיות דיומא ובכריתות פליגי אהדדי בהאי דיחוי' דרפרם דדחי לה בכריתות ולא ביומא אלא שהוא הלך בזה בדרך אחר והוא על פי מה דקשה אדרב ששת דמוקי לברייתא דעתי וכו' שאם הי' חולה וכו' לפום הני רבוותא דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא דמ"ט לא מוקי לה משום תחומין וכשאין מדבר בקרוב מי"ב מילין וכמו שהי' באמת הצוק רחוק מירושלים אליבא דר"מ ביומא (שם) והיא קי' השעה"מ שהבאנו לעיל ובזה הכריח דס"ל לרב ששת דאיסור תחומין נוהג גם ביוה"כ כבשבת אבל איסור הוצאה אינו נוהג ביוה"כ רק בשבת [וזה סותר למה שכתב הוא בעצמו לעיל שם באותה תשובה דתחומין והוצאה כיון דמחד קרא נפקא לן לתרווייהו בספ"ק דעירובין דאל יצא איש וכו' חד דינא אית להו ואי אין איסור הוצאה ביוה"כ גם איסור תחומין אין בו וכפמשכ"ל ]ומש"ה לא מתוקם לדידי' הך ברייתא משום תחומין דכיון דאיסורו נוהג גם ביוה"כ כמו דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת ולא מבע"ל קרא לרבוי' אבל משום הוצאה מתפרש שפיר משום דליתי' ביוה"כ וכיון דהא הוי טעמי' דרב ששת שמעי' מיני' ודאי דאין עו"ה ליום הכיפורים דאי לא"ה גם אהוצאה נמי קשה ל"ל קרא דדחי שבת דכמו דדחי יוה"כ ה"נ דחי שבת וא"ל שאני יוה"כ דהכשרו בכך דאי תימא הכי גם אתחומין מתפרש שפיר א"ו דלית לי' האי סברא ומדבריו של רב ששת הוי דיוקא דרפרם שפיר אבל בכריתות דלא מייתי הש"ס לדרב ששת כלל ודיוקא דרפרם מגופי' דברייתא הוי דחי' לה שפיר דילמא לעולם יש עי"ה ליוה"כ וכוונת הברייתא הוא באמת בין אתחומין בין אהוצאה ואע"ג דאתנייהו גם ביוה"כ מ"מ לא הוי ידעי' דדחי שבת משום דשאני יוה"כ דהכשרו בכך עיי"ש. ולא נחת למה שכתבנו דלפי אוקימתא דרב ששת דהאי קרא דעתי לא מבע"ל אלא כשהי' השעיר חולה בלא"ה ליכא למדחי להא דרפרם דשאני יוה"כ דהכשרו בכך שהרי אין זה הכשר מצותו שיהי' השעיר חולה וכמו שהזכירו סברא זו בתוס' ישנים דיומא גם לא הזכיר הש"א את דבריהם כלל וכבר העיר ע"ז בקונטרס אחרון שם וכפי מה שנראה מדבריו ס"ל דגם אם נפרש הא דעתי ואפי' בשבת לענין תחומין די"ב מיל. נמי לא מצי' לפרש הא דדחי לדרפרם דשאני יוה"כ דהכשרו בכך דהיינו שהכשר מצותו בכך כדפירש"י משום שגם זה אינו הכשר מצותו שיהא הצוק רחוק י"ב מיל ומשכח"ל שפיר שהוא פחות מי"ב מיל ולית בה משום תחומין דאורייתא [משא"כ לפמשכ"ל דס"ל להש"ס דכריתות דגם תחומי' דאלפים אמה הוי דאורייתא קאמרי' שפיר דהוי הכשר מצותו בכך. משום דבעי' ארץ גזרה ולא בתחומה של עיר] א"ו דהאי הכשרו בכך מתפרש דלא כפירש"י אלא כפ"מ שכתבנו לעיל לשי' התוס' דהשעיר בא בשביל יוה"כ ונא בשביל שבת ומש"ה דחי יוה"כ ולא שבת והאי דיחויא שייך גם לפי מה דמפרש לה רב ששת שאם הוא חולה וכו' ולכן הוצרך לומר דרב ששת לית לי' האי דיחויא. מיהו גם לדבריו תקשה דא"כ נהי דשבת מיוה"כ לא מצי' למילף משום דשאני יוה"כ דהכשרו בכך מיהו אכתי שמעי' להא דביוה"כ ליתי' גם לאיסור תחומין די"ב מיל. דאל"כ מ"ש דנקט תנא דברייתא שבת ושיירי' ליוה"כ דקאי בי' דאכתי לא שמעי' דדחי גם ליוה"כ גופי' כשהי' רחוק הצוק י"ב מילין דדילמא קרא לא איירי אלא השהי' פחות מזה ובשלמא לפמשכ"ל דס"ל לסוגיא דכריתות דתחומין דאלפים אמה נמי דאורייתא ניחא דמש"ה ליוה"כ גופי' לא צריך קרא כלל משום דלא אפשר לקיום המצוה בלא זה דבפחות מאלפים אמה בתחומה של עיר לא מקרי ארץ גזירה אנא לדידי' קשה וכמו דאקשי' לשי' התוס' אבל בספר עמק יהושע (סי' א') הלך בזה בדרך אשר הלכנו וכפי מה שהובא גם בתוס' ישנים דיומא דלפ"מ דמפרש לה התם דקרא לא אתי אלא כשהי' השעיר חולה הוי דיוקא דרפרם שפיר דעל כרחיך אין עו"ה ליוה"כ דאי לאו הכי לא צריך קרא לשבת משום דכמו דדחי ליוה"כ ה"נ דחי שבת ולא הומ"ל שאני שעיר המשתלח שהכשרו בכך משום שאין זה הכשר מצותו כלל שיהא השעיר חולה אבל בכריתות דמייתי לדרפרם על הברייתא דעתי וכו' גופי' הוי דחויא דהש"ס שפיר משום דמפרשי' להך ברייתא דהוי משום תחומין וכמ"ד תחומי' דאורייתא ומש"ה שבת מיוה"כ לא מצי' למילף משום דשאני שעיר המשתלח שהכשר מצותו בכך ביוה"כ וא"א לקיום המצוה בלי דיחוי תחומי' דיוה"כ אלא דמה שכתב שם עוד להביא ראי' לזה מהא דזבחים (ל"ב) דקאמר דמצורע דהיתרא הוא אמרי' בהא הואיל ואשתרי אשתרי טומאה דדחוי' היא אמרי' להא אדחאי להא לא אדחאי והיינו משום דא"א לקיום המצוה דהכנסת בהונות דמצורע בלא ביאה במקצת בעזרה בעודו מחוסר כיפורים והוי מצותו בכך דומיא דהכשרו בכך דאמרי' הכא בכריתות והוא כדס"ל לאביי התם אליבי' דעולא במחכ"ת הרבה לא דק בזה דאזיל בתר איפכא שאנו כן איפכא שמעי' מינה דהיכי דהוי הכשר מצותו בכך וא"א לקיום המצוה כלל בלי אותה עבירה אמרי' בה הואיל והותרה הותרה והיכי דאפשר לקיום המצוה בלא אותה עבירה לא אמרי' בה הואיל והותרה הותרה וא"כ בכריתות דמפרש לה אתחומין שא"א לקיים המצוה דשילוח בלא עבירת תחומין דיוה"כ ראוי לנו לומר הואיל והותרה יוה"כ הותרה נמי שבת כמו דאמרי' גבי הכנסת בהונות הואיל והותר לצרעתו דמצותו בכך הותר נמי לקריו שאין מצותו בכך אבל ביומא דמפרש לה כשהי' השעיר חולה ואפשר לקיום המצוה בלא עבירת ההוצאה אמרי' ליוה"כ אדחאי לשבת לא אדחאי ואלו אנן איפכא קאמרי' דאם הוי הכשר מצותו בכך ביוה"כ לא אמרי' דגם בשבת נמי שרי ומש"ה בעי קרא לרבוי' ואם אפשר לקיום המצוה בלא זה אמרי' כמו דדחי יוה"כ ה"כ דחי שבת גם שהביא עוד ראי' לזה מדברי התוס' דריש יבמות (ד"ג) ד"ה ל"ת שיש בו כרת וכו' שכתבו ג"כ דמאשת אח ליכא למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום ואי לא"ה בטלה מצות יבום עיי"ש היא עוד ראי' לסתור שהרי שם נלמד מפורש מדבריהם של

התוס' דדווקא בעלמא לא ילפי' מינה דדחי ל"ת שיש בו כרת אבל גבי יבום גופי' דמצותו בכך וא"א לקיום מצות יבום בלי עבירה דאשת אח גם אם נזדמן עוד ל"ת שיש בו כרת שאין מצות היבום תלוי בזה ואפשר בלאו הכי כמו אם היתה היבמה אחות אשתו אמרי' שפיר הואיל והותרה איסור אשת אח הותר נמי איסור אחות אשה שאין מצותה בכך וכמו דאמרי' שם לקמן (ד"ז) דמש"ה מבעי לן עלי' לאפוקי מהא וכל זה הביאו שם מפורש בתוס' שם וא"כ גם בשבת שחל ביוה"כ נמי נימא כמו שהותר איסור תחומי' ביוה"כ שאי אפשר לקיום המצוה בלא זה ה"נ הותר איסור שבת אעפ"י שאין מצותו בכך וא"כ מאי פריך אדרפרם דשאני שעיר המשתלח שהכשר מצותו בכך אלא ודאי שאם באני לומר דהך דיחוי' דשאני שעיר המשתלח דהכשר מצותו בכך דמיא להא דמצורע דהכשר מצותו בהכנסת בהונות לעזרה בעודו מחו"כ:

צריכי' אנו לומר דסוגית הש"ס דכריתות פליגא אדעולא דס"ל דאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכן אסוגיא דיבמות דס"ל הכי דאמרי' הואיל והותר אשת אח דמצותו בכך הותר נמי אחות אשה דאין מצותו בכך אלא ס"ל כרבא בזבחים דאמר אדרבה איפכא מסתברא וכו' והיכי דהותרה לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי או כמש"כ התוס' ביבמות שם (ד"ח) ד"ה רבא דנהי דרבא ס"ל כוותי' דעולא דאמרי' הואיל והותרה הותרה ה"מ בשם אחד דטומאה כדהתם אבל בשתי שמות כמו באשת אח ואחות אשה לא אמרי' בי' האי הואיל וכו' ופליג אסתמא דהש"ס דיבמות. וההיא דכריתות נמי להא דיבמות דמיא דהא שבת ויוה"כ נמי שני שמות הן וכפמשכ"ל כן הי' נראה לכאורה:

ברם כד דייקי' בהא חזי' דהא כולא בורכא היא וההיא דכריתות לא דמי' לא להא דזבחים ולא להא דיבמות כלל לגבי האי הואיל ואשתרי אשתרי שהרי מפיק הש"ס שם ביבמות (ד"ח) דלא אמרי' האי הואיל וכו' אלא היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דחזי לי' דביני ביני אבל בנשא מת ולא מת עד שנשא חי דלא איחזי' כלל לא דמי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות שלא יצא בשעה שהיא ראוי' להביא בה קרבן וכו' והרי ה"נ כשקידש היום חל עליו איסור הוצאה ותחומי' דיוה"כ ושבת כאחת [ועיין בחולין (דק"א) דהא נמי הוי פלוגתא דאביי ורבא ואביי חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא ולרבא נמי איסור בת אחת מיהו הוי עיי"ש] ועדיין לא הגיע מצות שילוח השעיר עד למחר לאחר הגרלה וזריקת דמים הפנימיים וא"כ הא דשבת ויוה"כ אין נו ענין כלל להא דאשתרי אשתרי וזה ברור:

תבנא לדינא לענין האי הואיל והותרה הותרה דפליגי בה אביי ורבא ברפ"ג דזבחים שנסתפקנו בה אי אמרי' לה היכי דהותרה ולא היכי דדחוי' וכמו דס"ל לאביי שם או איפכא דאמרי' לי' רק היכי דהוי דחוי' ולא היכי דהוי הותרה כדקאמר רבא אדרבה איפכא מסתברא וכו' או דאמרי' לי' בין היכי דהוי הותרה ובין היכי דהוי דחוי' או לאידך גיסא דלא אמרי' לי' כלל לא היכי דהוי הותרה ולא היכי דהוי דחוי' וכן אם יש חילוק בזה בין אם שני האיסורים הם משם אחד ובין אם הם משני שמות או לאו הכל תלוי במה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהלכות ביאת מקדש אי קיי"ל כעולא אר"ל דביאה במקצת שמה ביאה או לאו דלהרמב"ם דפסק דביאה במקצת לא שמה ביאה ודלא כעולא על כרחיך צריכי' אנו לומר לדידי' אחד מתרי אנפי או דנימא דבדחוי' אמרי' להאי הואיל ולא היכי דהותרה. וכפשטא דמימרי' דרבא דאמר אדרבה איפכא מסתברא וכו' משום דנפרש דבריו דגם לקושטא דמילתא נמי ס"ל הכי או דנימא דלדבריו דאביי הוא דקאמר אבל לדידי' לפי האמת לית לי' להאי הואיל כלל לא בהותרה ולא בדחוי' משום דכיון דס"ל לדידי' דבדחוי' יותר מסתבר לומר האי הואיל וכו' מהיכי דהוי הותרה ובדחוי' ודאי לא אמרי' לי' משום דא"כ ברוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים נמי נימא האי הואיל וכו' וזה לא שמענו מעולם א"כ פשיטא דלא אמרי' להאי הואיל היכי דהוי הותרה דאיכא למימר להא אשתראי להא נא אשתראי ובין כך ובין כך שמעי' דליתא לדעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה שהרי לדידי' צריכים אנו לומר דהיכי דהוי הותרה אמרי' להאי הואיל כי היכי דלא תקשה לדידי' ברייתא דמצורע שראה קרי והא בהותרה לא אמרי' להאי הואיל בשני הצדדים וכ"ז הוא לפי שי' של הרמב"ם. אבל לפי שיטתו של הראב"ד דפסק כוותי' דעולא דביאה במקצת שמה ביאה על כרחיך צריכים אנו לומר חד מהני תרי אנפי אחרינא או דנימא דס"ל כוותי' דאביי דבהותרה אמרי' להאי הואיל וכו' ובדחוי' לא אמרי' לי' וכדאשכחן נמי לסתמא דהש"ס דריש יבמות דס"ל נמי כוותי' דעולא דאמרי' להאי הואיל היכי דהוי הותרה ולפ"ז נימא ג"כ דהיכי דהוי הותרה אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי בין היכי ששני האיסורים הוי משם אחד בין שהם משני שמות כמו אשת אח ואחות אשה או דנימא דהראב"ד ס"ל כוותי' דרבא מיהו גם לרבא גופי' ס"ל לפי האמת דאמרי' להאי הואיל וכו' בין היכי דהוי הותרה ובין היכי דהוי דחוי' וברוב ציבור ט"מ ונעשו זבים באמת אמרי' הואיל והותרו לטומאתן וכו' ובין כך ובין כך איתא לדעולא דביאה במקצת שמה ביאה ולא תקשה לדידי' ברייתא דמצורע שראה קרי וכו' דהיינו טעמא משום דאמרי' בי' הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו אלא דלפי סברא אחרונה צריכי' אנו לומר דנהי דאיתא לדעולא דאמר דביאה במקצת שמה ביאה ואמרי' הואיל ואשתרי אשתרי היכי דהותרה מיהו ה"מ דומיא דהתם דתרווייהו הוי שם אחד דטומאה אבל בשני שמות כמו אשת אח ואחות אשה לא אמרי' להאי הואיל. ודלא כסוגית סתמא דהש"ס דיבמות דלא פליג בהכי אלא כוותי' דרבא דאמר ערוה גופה לא צריך קרא וכו' וכפמש"כ התוס' בשם הר"י:

וגם זאת למדנו דגם היכי דאמרי' הואיל והותרה הותרה ה"מ כשכבר הי' שעה שהותר בה איסור הראשון שהתירתו התורה במקום זה ועדיין האיסור השני לא בא עד לאח"כ בהא הוא דאמרי' הואיל שכבר הותר הראשון בשעה שהי' לבדו הותר גם האיסור השני שבא אחריו אעפ"י שלא התירתו התורה לאיסור זה השני אבל אם בא האיסור שלא התירתו התורה במקום זה קודם שבא האיסור שהתירתו התורה לא אמרי' בכה"ג הואיל והותרה הותרה שמעולם לא יצאה לשעת היתר שהרי בשעה שבא אותו איסור שהתירתו התורה כבר מצא לפניו איסור אחר שמעכב את התרתו וכ"ז ברור:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה