אור ברסלב
תרומת יד סימן טו

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן טו

סימן יד

והנה בין לתי' השני דהתוס' דיומא ובין לפי מה שנלמד מהתוס' דמנחות דעכ"פ לשניהם צריכים אנו לומר דגם למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור בפסח מיהא הוי דחוי' לכ"ע אי משום דפסח הוי כקרבן יחיד שאין כל ישראל מביאים פסח אחד בשותפות אי משום דאית בי' בשר לאכילה שיהא צריך להאכל בטומאה ולפ"ז קשה מהא דפ"ק דסנהדרין (די"ב) דמסיק שם דלר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור אין מעברי' השנה מפני הטומאה ואם עברוה אינה מעוברת וקשה הא בפסח גם למ"ד הותרה נמי הוי דחוי' משום חד מהני טעמי דאמרן וא"כ אמאי אם עברו השנה מפני הטומאה אינה מעוברת. א"ו דלמ"ד הותרה בפסח נמי הותרה ורבא דשמעי' מיני' דס"ל בפסח דחוי' הה"נ בשאר קרבנות ציבור וזאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל וכתירוצו של הר"י ביומא ובזבחים וכבר עמדו על זה גדולי האחרונים הש"א דחה מכח זה תי' השני דהתוס' דיומא לגמרי והשעה"מ והנודע ביהודא טרחו לישב זה ולא נתקררה דעתינו בדבריהם כפי מה שנבררם:

והנה השעה"מ כתב בזה לפי דרכו דבין היכי דהוי דחויה משום דהוי קרבן יחיד ובין הא דהוי דחוי' משום דאית בי' שיריים לאכילה תרווייהו לא הוו דחוי' אלא מדרבנן אבל מן התורה הוי הותרה ומש"ה אם עברוה אינה מעוברת. בין לפי תי' השני דיומא ובין לפמש"כ התוס' במנחות דבפסח הוי דחוי' או משום ה"ט או משום אידך טעמא כיון שאינו אלא מדרבנן עיי"ש והנה כבר הבאנו דבריו לעיל ובררנו דהתוס' דיומא בתי' השני על כרחיך לית להו הא דכתבו לקמן ד"ה כיון דהא דבקרבן יחיד הוי דחוי' אינו אלא מדרבנן. משום דא"כ לא הוי מסתגי תירוצם בהא דרבא דזבחים. דקאמר דמשום דטומאה דחוי' בפסח לגבי טומאת מת גם נעשו זבים נמי שרי משום הואיל ואשתרי אשתרי אבל אלו הי' הותרה גבי ט"מ לא הוי אמרי' הואיל להתיר זיבה ג"כ. וא"כ קשה כיון דמדאורייתא ט"מ הותרה גבי פסח ומצד הדין אין לנו לומר הואיל וכו' להתיר גם זיבה אטו ע"י חומרא שהחמירו בה רבנן לומר בפסח שהיא דחוי' נבוא ג"כ לידי קולא עי"ז ולהתיר זבים באכילת הפסח וביאתן לעזרה שיש בו כרת וכ"כ תקשה מהא דרבא בפסחים (דע"ט) דמפיק מקרא להתיר בנטמא סכין בשרץ והבשר נטמא בטומאת עצמן שיאכלו גם בטומאת הגוף ואי איתא דמה"ת הוי הותרה לדידי' צ"ל קרא להכי הרי מסברא נמי שרי להאי מ"ד הותרה כדמוכח שם בש"ס מעיקרא א"ו דלפי התי' השני דהתוס' דיומא ס"ל דבקרבן יחיד הוי דחוי' מן התורה אליבי' דכ"ע ופליגי אמה שכתבו לקמן ד"ה כיון וכן לפי שיטת התוס' דמנחות דבפסח דשיריו נאכלים גם לר' יהודא דאמר הותרה הוי ג"כ דחויה. נהי דבמה שכתבו אליבי' דר' יהודא אפשר לומר דזה אינו אלא מדרבנן וכדרכו של השעה"מ בכדי לישב הך סוגיא דסנהדרי' אבל לא נוכל עוד לתרוצי לדידהו מאי דקשה דרבא אדרבא מדיומא אדזבחים ודפסחים דמשמע דלרבא הוי דחויה מדאורייתא ועל כרחיך נצטרך לומר לדידהו כתי' הר"י ביומא שם דלרבא בכל דוכתא נמי טומאה דחוי' וזאת אומרת הוא דקאמר ולי' לא ס"ל דהא התי' השני של התוס' דיומא על כרחיך לא ס"ל מדלא תי' גם טעמא דר' יהודא דקאמר לפי שאין קרבן ציבור חלוק משום הכי:

וגם גוף הנחתו של השעה"מ לתרוצי סוגיא דסנהדרין לפי דעתו דכיון דהא דבפסח הוי דחוי' או משום דהוא קרבן יחיד או משום דאית ביה שיריים לאכילה אינו אנא מדרבנן אבל מה"ת הוי הותרה מש"ה אין מעברי' השנה בשביל הטומאה לא נהירא כלל שהרי בהא דקאמר התם בחזקי' שעיבר השנה מפני הטומאה פירש"י שנטמאו בימי אחז מעבודת כוכבים וכו' והרי טומאת עבודת כוכבים אינו אלא מדרבנן. כדאי' בשבת (דפ"ג) טומאת וכו' מדרבנן וקולא וחומרא לקולא מקשי' וכו' וכ"כ התוס' עוד מפורש בדוכתי' ד"ה שעבר עיי"ש. וש"מ דגם בשביל דרבנן נמי מעברי' השנה וכן מבואר עוד שם איפכא דאם כבר עיברו דוחים ומבטלים את העיבור משום גזירה דרבנן כדקאמרי' מכדי מפוריא לפסחא וכו' ואתי לזלזולי בחמץ וכו' וא"כ גם אם ניהב ליה להשעה"מ לדעתי' דהא דבפסח הוי דחוי' אינו אלא מדרבנן אכתי מעברי' בשביל זה וש"מ דלר"י טומאה הותרה בפסח לגמרי:

והנוב"י תנינא חלק א"ח (סי' פ"ו) כתב בזה לתרוצי התי' השני של התוס' דיומא משום דנהי דרבא ס"ל דפסח הוי כקרבן יחיד ומש"ה הוי דחוי' אע"ג דס"ל ל טומאה הותרה בציבור מיהו ר' יהודא גופי' דס"ל טומאה הותרה. ודאי אפי' בקרבן יחיד ממש ומכ"ש בפסח דאתי בכנופיא ס"ל הכי דאלת"ה תקשה לדידי' דאמר אם אין הציץ על מצחו אינו מרצה מאי דפריך ליה ר"ש כהן גדיל ביוה"כ תוכיח וכו' ומאי דמהדר ליה ר' יהודא דשאני יוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור הא ליתי' דאכתי תקשה מאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא א"ו דלר' יהודא גם בקרבן יחיד נמי הוי הותרה וכ"ש בפסח דאתי בכנופיא ואינו קרבן יחיד ממש דהוי הותרה. ומש"ה קאמרי' דלדידי' אין מעברי' הפסח מפני הטומאה. אבל רבא ס"ל כהך שינויא דמשניני' לר"נ דבקרבן יחיד מודה דהוי דחוי' אע"ג דטומאה הותרה בציבור ופסח נמי כקרבן יחיד הוי לפי שאינו בא בשותפת לכל ישראל והוי דחויה. ולרבא לא תקשה הפרישהו מט"מ בשביל אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא משום דנא אמרי' דבקרבן יחיד מהדרי' אטהרה אלא בשכבר נטמא בודאי אבל למיחש לשמא יטמא דנבעי פרישה בשביל זה לא הוי דחוי' וכעין שכ' התוס' (ד"ח) ד"ה אי עיי"ש אלו דבריו ז"ל וכל זה אינו עולה לתרוצי דברי התוס' דמנחות עיי"ש מה שכתב עוד בזה:

וכל דבריו דברי תימא הם. חדא דכיון דר' יהודא ס"ל דטומאה הותרה בציבור גם בקרבן יחיד ממש וכ"ש בפסח ור' שמעון הא ס"ל דגם בקרבנות ציבור ממש נמי הוי דחוי' א"כ רבא דס"ל דבקרבן ציבור הוי הותרה ובקרבן יחיד הוי דחוי' הוא דלא כמאן שהרי גם ממתני' דריש יומא נמי לא שמעי' לפום אוקימתא דידי' דפליג אדר"י בהא ואדרבה אם נימא דלדידה ג"כ הוי הותרה גם בקרבן יחיד והא ניחא טפי דלא תקשה גם מאילו של אהרן ולא נצטרך לדחוק לתרוצי הא ואין גומר דס"ל כהך ברייתא דהי' עומד ומקריב וכו' דאקשי' מינה לר"נ ואסקי' דמודה בקרבן יחיד. הא מהך ברייתא לפי המסקנא לא קשה מידי דמתוקמא כר' שמעון דאמר טומאה דחוי' בציבור ומדוע נרבה במחלוקת לומר דלר"ש לעולם דחוי' ולר"י לעולם הותרה ולתנא דברייתא בקרבן יחיד דחוי' ובק"צ הותרה ונמצא דג' מחלוקת בדבר בכדי כיון דאפשר לומר דברייתא נמי כר"מ אתי' ותו דכל עיקר דבריו שהוכיח דר' יהודא ס"ל על כרחיך דטומאה הותרה בציבור גם בקרבן יחיד דאל"כ אכתי תקשה לדידי' מכהן גדול ביוה"כ באילו של אהרן דקרבן יחיד הוא במחכ"ת הרבה היא כשגגה שיצאה מלפני השליט דהא אילו עבודתו בבגדי זהב והוי הציץ על מצחו וכדאי' בסדר יומא במשנתנו (ד"ע) וברמב"ם פ"ד מעבודת יוה"כ (דין י"ב) ואין לנו ביוה"כ קרבן יחיד שאין הציץ על מצחו אלא פרו שעבודתו בבגדי לבן וכבר הביא השעה"מ בשם תוס' ישנים שאינם לפנינו בדפוס שהקשו זה אדר' יהודא ותי' דכיון דפר מעכב את השעיר כדאיתא ביומא (ד"מ) ושעיר הוי קרבן ציבור מש"ה גם פר הוי כקרבן ציבור ולפי דבריהם גם למסקנא נמי קיימי' דבקרבן יחיד לכ"ע דחוי' וכן מטין דברי התוס' (ד"ח) ד"ה אי [אבל מדבריהם ביומא (ד"נ) ד"ה ונ"מ משמע דדינו כקרבן יחיד ולפ"ז מוכח דאר"י לעולם הוי הותרה וגם זה מוכח מדבריהם שם דס"ל לרבא דהוי הותרה ודלא כתי' הר"י דרבא זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל וקשה דא"כ תקשה לדידהו מ"ט דרבא בפסח דאמר דחוי' דאין לומר משום שהוא קרבן יחיד וכתי' הב' של התוס' שהרי מוכח מדר' יהודא דגם בקרבן יחיד ממש נמי הוי הותרה דאל"כ אכתי קשה לדידי' כהן גדול ביה"כ יוכיח מפרו וא"כ הוי דרבא דלא כמאן ע"כ הנראה בזה דדברי התוס' הללו ס"ל כשיטתם במנחות דבקרבן פסח שנאכל בטומאה הוי דחוי' לכ"ע בין לרבא בין לר' יהודא]:

ברם דאקושית הש"ס דסנהדרין אדר"י דאמר מעברי' השנה מפני הטומאה מהא דס"ל טומאה הותרה בציבור:

לא קשה כ"כ הא דלא משני לחלק דבפסח דהוי קרבן יחיד או משום דאית ביה אכילה הוי דחוי' משום דיש לומר דאה"נ דהוי מצי לתרץ כן. אלא משום דס"ס ברייתא משבשתא היא כדמסיק וצריך לומר דחסורי מחסרא והכי קתני אין מעברי' השנה מפני הטומאה וא"כ מהכא גופי' שמעי' דלר' יהודא טומאה הותרה גם בפסח דלא מייתו כל ישראל חד פסח בשותפות ולמה לנו לנוע להביא ראיות ממקום אחר על זה וממקומו הוא מוכרע אלא כל קושיתנו הוא אדרבא דא"כ מנלי' לדידי' לחלק בין פסח ובין שאר קרבנות שדוחין את הטומאה כיון דלר' יהודא לא ס"ל הכי ולר"ש הא בכל גווני הוי דחוי' וא"כ הוי דרבא דנא כמאן ולזה לא הועילו לנו דבריו של הנוב"י כלום:

איברא דגם קושיא זו נמי לאו אדרבא הדרא אלא דר' יהודא אדר' יהודא גופי' תקשה. דכיון דשמעי' לי' מהא דסנהדרין לפי המסקנא דגם בפסח נמי הוי הותרה וא"כ תקשה קושית התוס' דמנחות אהא דהוצרך ר"י לבוא לטעם שאין קרבן ציבור חלוק תיפוק לי' משום דלדידי' טומאה הותרה בציבור ובע"כ צריכי' אנו לומר דבפסח הוי דחוי' אי משום דהוי קרבן יחיד וכתי' השני של התוס' דיומא או משום דאית בי' אכילה וכתי' התוס' דמנחות וקשה דר"י אדר"י מאי טעמא קאמר דאין מעברי' השנה מפני הטומאה לפי המסקנא:

מיהו כד דייקי' בהא חזי' דלק"מ דר"י אדר"י לפי המסקנא משום דנהי דלפי מאי דס"ד דמקשה מעיקרא דר"י מעברי' השנה מפני הטומאה ס"ל היינו על כרחיך משום דאמרי' טומאה דחוי' בציבור דאי תימא הותרה א"א לומר כלל דמעברי' השנה מפני הטומאה כיון שהותרה לגמרי אבל לפי המסקנא דגרים בדר' יהודא אין מעברים השנה מפני הטומאה אין הוכחה כלל שזו היא טעמו של ר"י משום דס"ל טומאה הותרה אלא אפי' תימא דטומאה דחוי' בציבור נמי אפשר שפיר דמ"מ אין מעברי' השנה מפניו כיון דמ"מ התירה התורה לעשות בטומאה והא בתורת היתר או בתורת דיחוי ס"ס התורה התירתו מש"ה אין מעברי' את השנה בשבילה. משום שאין זה משפט מהופך לומר דאי טומאה הותרה על כרחיך אין מעברים ואי טומאה דחוי' על כרחיך מעברים:

אלא דאי טומאה הותרה לחוד הוא דפסיקא לן דאין מעברים. ומש"ה מקשה לפי מה דהוי ס"ד מעיקרא דר"י מעברים השנה מפני הטומאה קאמר מהא דס"ל טומאה הותרה בציבור ואע"ג דהו"מ לחלק בין שאר קרבנות הציבור דטומאה הותרה. ובין פסח דלא הוי קרבן ציבור גמור שאינו בא אחד לכל ישראל בשותפות ומש"ה הוי דחוי' גם לר"י וכתי' השני דהתוס' דיומא או משום דאית בי' אכילה בטומאה וכתי' התוס' דמנחות דבכה"ג הוי דחוי' לכ"ע מיהו המקשה לא נחית להכי והמתרץ לא חש לתרץ קושיתו בזה. משום דקושטא קאי וס"ס ברייתא לא מתרצא בהכי מכח מאי דקשה בדידה גופא ומצידה תברא ומוכחת מתוכה דמשבשתא היא ואיפכא מתניי'. וחסורי מחסרא והכי קתני רי"א אין מעברי' וכו' ומעשה בחזקי' וכו' וא"כ ממילא דלא תקשה אפי' תימא דלר"י ט מאה הותרה גם בפסח דאינו קרבן ציבור גמור ונאכל בטומאה וכפי מה דהוי ס"ד דמקשה דלא כתי' השני דהתוס' דיומא ודלא כתי' התוס' דמנחות דהרי ר"י ה"ק דאין מעברים]. אבל אי טומאה דחוי' בציבור אפשר לומר דמעברי' מפני הטומאה ואפשר לומר דמ"מ אין מעברי' מפניו שהרי ס"ם התירתו התורה אעפ"י שאינו אלא בתורת דיחוי (תדע שהרי הרמב"ם פסק בפ"ד מביאת מקדש דטומאה דחוי' בציבור ומ"מ פסק בפ"ד מקידוש החודש דאין מעברים השנה מפני הט מאה אלא דהוא פסק כת"ק דסנהדרין דאמר אם עברה מעוברת ועכ"פ שמעי' מדבריו דאעפ"י שהיא דחוי' מ"מ אין מעברים וה"נ מצי' למימר גם לר"י דאמר דגם אם עברוה אינה מעוברת דאתי' אפ"ת דהוי דחוי' וזה ברור) וא"כ תו לק"מ דר"י דסנהדרין אדר"י דמפסחים ומנחות דשמעי' מהתם דס"ל דבפסח מיהא הוי דחוי' משום חד מהני טעמי שכתבו התוס' ביומא ובמנחות משום דאע"ג דהוי דחוי' מ"מ אין מעברי' כדכתיבנא וא"ש נמי ממילא הא דרבא לפום הני תירוצא דכתיבנן. דאע"ג דס"ל דטומאה הותרה בציבור. בפסח מיהא ס"ל דהוי דחוי' אם משום דהוי כקרבן יחיד אי משום דנאכל בטומאה כתי' השני דהתוס' דיומא או כתי' התוס' דמנחות דאייתי' משום דהיינו ממש כדר' יהודא דשמעי' מיני' דמחלק בהכי מהא דהוצרך לבוא לטעם שאין קרבן ציבור חלוק אע"ג דס"ל טומאה הותרה בציבור וההיא דסנהדרי' לק"מ משום דהתם אין הטעם כלל משום דטומאה הותרה בציבור כדכתיבנן:

אלא אי קשה לי הא קשה לי מהא דמסקי' בפסחים (דע"ט) אליבי' דר"ח דאמר היכי דנטמא סכין בשרץ טהורים עבדי טמאים לא עבדי מוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' בציבור וקשה מאי ראי'. דהא בפסח אפי' למ"ד הותרה התם הוי דחוי' אי משום דהוי כקרבן יחיד לפי שאין כל ישראל מביאים פסח אחד בשותפות אי משום דנאכל בטומאה נתי' השני דהתוס' דיומא ולתי' במנחות לכל חד כדאית לי' ואין לומר דה"נ קאמר דש"מ דבפסח מיהא ס"ל לר"ח דטומאה דחוי' ואע"ג דנקט בלישנא סתמא טומאה דחויה בציבור הרי ה"נ קאמרי' בזבחים אליבא דרבא מכלל דס"ל טומאה דחויה בציבור ומ"מ פירשוהו התוס' דיומא בתי' השני דלא קאי רק אפסח דאיירי בי' לחוד משום ה"ט דאמרן. דהא ליתא דבשלמא התם אליבי' דרבא דס"ל באמת בעלמא טומאה הותרה בציבור כדדייק מסתם מתני' דריש יומא אליבי' דהתי' השני שבתוס' מתפרש שפיר האי מכלל דקאמרי' התם בזבחים לגבי פסח לחוד דאיירי בי' דווקא. והא גופא קמ"ל הש"ס דאע"ג דבעלמא ס"ל טומאה הותרה הכא בפסח מיהת הוי דחויה וכמש"כ התוס' שם בפירוש דדייקא הכי גם לישנא דהש"ס שם אבל בדרב חסדא ל"ל הכי דדייקי' מיני' דגבי פסח לחוד הוי דחוי' דאית בי' טעמא מה שאין בשאר קרבנות ציבור דהא ליתי' שהרי גדולה מזו מצינו לרב חסדא בש"ס דיומא (דמ"ו) דגם בתמיד נמי הוי טומאה דחויה ולא הותרה אעפ"י דהוי קרבן ציבור גמור ולית ביה מידי דאכילה כדמפרש התם רבה לטעמא אליביה דאמר גבי תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה דדוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה משום דטומאה דחויה בציבור ושבת הותרה בציבור וא"כ מאי רבותי' דגבי פסח ס"ל טומאה דחוי' דבהא אפי' רבא דס"ל בעלמא הותרה נמי מודה דהוי דחוי' לשי' התוס' דיומא בתי' השני וכן לפמש"כ לשי' התוס' דמנחות א"ו שאין חילוק בין פסח לשאר קרבנות ציבור כלל ורבא דס"ל בפסח דחויה הה"נ בשאר קרבנות ציבור והא דקאמר ביומא זאת אומרת טומאה הותרה וכו' זאת אומרת ולא ס"ל וכמו שכתב התוס' דיומא בשם הר"י ודלא כתי' השני דהתוס' ודלא כדברי התוס' דמנחות שחילקו בין פסח לשאר קרבנות הציבור והא לא תקשה דל"ל להש"ס דפסחים להוכיח דר"ח ס"ל טומאה דחויה הא כבר שמעי' מינה ביומא שם דיש לומר משום דגם התם נמי לא שמעי' לי' בפירוש דקאמר הכי אלא רבה הוא דמפרש לטעמי' כן. וקאמר הש"ס דגם מדהכא נמי ש"מ דס"ל הכי:

ברם דעוד קשה לן טובא לכל הפירושים אהא דדייקינן בזבחים (שם) דלרבא טומאה דחויה בציבור וכן מהא דפסחים שם (דע"ט) דלא פליג אדר"ח אלא משום דנפיק ליה מקרא דוהבשר וכו' הא לא"ה הוי ס"ל כדרב חסדא וש"מ דגם לדידי' נמי ס"ל כדר"ח בהא דטומאה דחוי' בציבור וכפי מה דכתיבנן דעכ"פ שמעי' דבפסח מיהת הוי טומאה דחוי' בציבור אי משום דפסח לא הוי קרבן ציבור גמור דלאו כל ישראל מייתו חד פסח אי משום דפסח נאכל בטומאה ואכילה בטומאה לא הוי הותרה אלא דחוי' וכ"ש לשיטתו של הר"י דלדידי' הא ס"ל לרבא דגם בכולהו קרבנות ציבור הוי דחויה ולא הותרה וקשה דהא אשכחן סוגיא מפורשת בפסחים דאיירו בה רבה ורבא ומשם נלמד דגם בפסח גופיה נמי הוי טומאה הותרה בציבור ולא דחוי' לפי מה דקיי"ל כוותי' דרב דאמר אין שוחטי' וזורקי' על טמא שרץ בפסחים בפרק האשה (ד"צ) וכמו שפסק כן הרמב"ם בפ"ו מהלכות קרבן פסח עיי"ש והאי סוגיא איתא בר"פ אלו דברים (דס"ט) דשקלו וטרו רבה ורבא אליבי' דר"א בטעמא דידי' בהא דהזאה אינו דוחה את השבת וגברא אדחי בשביל זה מפסח וקאמרי דהיינו דכיון דגברא לא חזי לא חל עליו חיוב המצוה כלל ואותיב עלה אביי מהך ברייתא דערל שלא מל ענוש כרת דברי ר"א והא הכא גברא לא חזי וקתני ענוש כרת אלמא רמי חיובא עלי' אמר רבה קסבר ר"א אין שו"ז על טמא שרץ וכל שאילו ביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה וכל מילתא דאיתא בציבור איתא ביחוד וכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד וכו' טומאה דאי כולהו ציבור טמאים נינהו לא מזי' עלייהו אלא עבדי בטומאה יחיד נמי פטור ופירש"י ז"ל דלא דמי מצות הזאה למצות מינה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמי אציבור שהרי מותרים לעשות בטומאה אעפ"י שיכולים ליטהר דקסבר ר"א אין שו"ז על יחיד טמא שלא טבל ואעפ"י שראוי לערב וכן על טמא מת בשביעי שלו שראוי נמי לערב וכו' וכיון דסבר אין שו"ז על היחיד אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור עושי' בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה ציבור עושים בטומאה דכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחי' וכו' אבל אי הוי ס"ל כמאן דאמר שו"ז על טמא שרץ כיון דלא קרי' בי' איש נדחה לא הוי קרי' בי' נמי אין ציבור נדחים למשרינהו לעשות בטומאה אנא אמרי' להו קומו אזו עכ"ל והא קמן דציבור שהיו טמאי שרץ או טמאי מת שחל ז' שלהם להיות בערב הפסח אי מחייבי לטהר א"ע או לאו מתלי תלי בהאי פלוגתא דשו"ז על טמא שרץ או טמא מת בז' שלו או לאו דאי תימא שו"ז עליהם ביחידים כה"ג כיון דלא קרי' בי' איש נדחה לא קרי' בי' נמי אין ציבור נדחי' למשרינהו למעבד בטומאה. אלא מחויבים ליטהר כיחידים ואי תימא אין שו"ז על טמא שרץ וט"מ בשביעי שלו אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור נמי עושים בטומאה אם ירצו אעפ"י שאפשר להם ליטהר ועכ"פ שמעי' דלמ"ד אין שו"ז על טמא שרץ וטמא מת בשביעי שלו וכפ"מ דקיי"ל הכי אליבא דהילכתא על כרחיך גבי פסח נמי טומאה הותרה בציבור ואע"ג דאפשר למהדר ולמעבד בטהרה לא מהדרי' עלה כלל ועבדי' בטומאה אם ירצו:

והנה מעיקרא הוי ס"ל לרבה ורבא התם דילפי' יחיד מציבור וכל מילתא דליתא בציבור שיהיו מחוייבים לעשות בטהרה ליתא נמי ביחיד ולא רמי חיובא עלי' כלל לטבול א"ע ולמעבד בטהרה אלא נדחה לפסח שני [אבל מהא דס"ל דאין שו"ז על טמא שרץ גופי' ליכא לאוכוחי מינה דלא רמי עלי' חיובא לטהר א"ע משום דאפשר לומר דמחויב בודאי לטהר א"ע כדי לעשותו בזמנו אלא דבאם לא טבל ולא טיהר א"ע קאמר רחמנא דידחה לפסח שני וכמו דלפי המסקנא באמת הוי פ רושא דקרא הכי אלא דסבר עכשיו דכיון דציבור עושים בטומאה לכתחילה אם רצו ולא אמרי' להו קומו אדו וטבולו יחיד נמי לא רמי חיובא עלי' כלל לטבול ולטהר א"ע משום טעמא דכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד וכפמש"כ המהרש"א עיי"ש] ואותיבנא עלה מאידך ברייתא דתניא יכול לא יהא ענוש כרת וכו' ערל וטמא שרץ מניין ת"ל והאיש מדקא מהדר אטמא שרץ קסבר אין שו"ז על טמא שרץ דאי שוחטי' וזורקי' וכו' היינו טהור אלמא אע"ג דלא חזי רמי חיובא עלי' ואע"ג דליתי' בציבור איתי' ביחיד. ופירש"י ז"ל אלא ודאי אין שו"ז עליו ס"ל ואפ"ה מחייב לי' כרת משום דיכול ליטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה ואע"ג דציבור כה"ג לא אמרי' להו זילו טבילו דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה עכ"ל ומסיק עלה אלא אמר רבא קסבר ר"א שוחטי' וזורקי' וכו' הרי דלמ"ד אין שו"ז על טמא שרץ לא שקיל וטרי בש"ס אנא לגבי יחיד אי מחויב לטהר א"ע כדי לעשות הפסח בזמנו א"ד כיון דציבור לא מחייבי לטהר א"ע ועושים בטומאה אם רצו גם יחיד נמי לא רמי חיובא עלי' לטהר א"ע ואעפ"י שנדחה עי"ז מעשיות הפסח. אבל הא מיהת מילתא פסיקא הוי להש"ס דציבור לא אמרי' להו זילו טבולו אע"ג דאפשר להו בהכי למעבדי' בטהרה. בין אם נימא דיחידים נמי כה"ג לא אמרי' להו זילו טבילו אלא אם רצו אין טובלים ונדחים לפסח שני בין אם נימא דביחידים כה"ג רמי חיובא עלייהו ליטבל וליטהר כדי לעשות בזמנו אלא שאם עברו ולא טבלו ונטהרו נדחים לשני כיון דמ"מ שאם לא טבלו ונטהרו נדחים לשני ציבור גם לכתחילה שרו להו למעבד כמו דבעי אם ליטהר וליטבול ולעשותו בטהרה או שלא ליטהר ולעשותו בטומאה למ"ד אין שוחטים וזורקים על טמאי שרץ וטמאי מת בשביעי שלהם ודוקא למ"ד שוחטים וזורקים על טמא שרץ דהוי כטהור מעליא הוא דקאמרי' גם לגבי ציבור דמחויבים ליטהר ולטבול ולהזות כדי לעשותו בטהרה ונתבררו דברינו דהא דטומאה אי הוי דחוי' או הותרה גבי פסח דהיינו אי מהדרי' למעבד בטהרה היכי דאפשר או לאו כדאמרי' בפ"ק דיומא (ד"ו) מתלא תלי וקאי בהאי פלוגתא דשוחטי' וזורקי' על טמא שרץ או טמא מת בשביעי שלו או לאו ולמ"ד אין שו"ז על טמא שרץ וטמא מת בשביעי שלו צריכי' אנו לומר דטומאה הותרה בציבור דהא ילפי' מהא דגלי רחמנא איש נדחה ואין ציבור נדחים דכל היכי דיחיד נדחה ציבור מייתו בטומאה וכיון דביחיד כה"ג אם לא טיהר חא"ע נדחה לשני ציבור עבדי בטומאה אם רצו ואפי' לכתחילה:

איברא דלכאורה הא גופי' קשה דמנלן למימר דהאי קרא דאיש נדחה ואין ציבור נדחי' הוי למ"ד אין שו"ז על טמא שרץ גם אם היו ציבור טמאי שרץ או טמאי מת בשביעי שלהם ואעפ"י שאפשר להם ליטהר מצו עבדי בטומאה אם רצו דילמא קראי לא איירו אלא בשאם א"א להם ליטהר דווקא אבל אם אפשר להם ליטהר מחויבים בכך כדי לעשותו בטהרה והא דקאמרי' דמקרא דאיש איש נדחה וכו' הוא דשמעי' לה דכל שביחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה קשה דילמא היינו דוקא היכי דהיחיד נדחה בהיתר בלי עבירה כגון שא"א לו ליטהר כמו טמא מת קודם שביעי שלו אז הוא דגלי קרא דציבור אינם נדחים אלא עבדי בטומאה אבל היכי דאפשר לו ליטהר מאותה טומאה דביחיד נמי כה"ג אינו רשאי לישב ולא לטבול וליטהר וענוש כרת עלה אע"ג דבדיעבד אם כבר עבר ולא נטהר נדחה נשני כיון דהוי בעבירה מנלן דבכה"ג נמי גלי רחמנא דציבור אינם נדחים ורשאים ומותרים לעשותו בטומאה אם רצו. ולא מבעי' דלפי מה דמסיק דביחוד באמת ענוש כרת עלה אם לא טיהר א"ע מריבויא דקרא דוהאיש וכו' דקשה הכי. אלא דגם לפי מה דסבר מעיקרא דביחיד נמי אין בו עבירה אם לא טיהר א"ע משום דכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד ג"כ קשה דכיון דביחיד גופי' לא גלי לן קרא כלל דשרי לי' שלא ליטהר ונא ילפת לי' אלא מציבור הא גופיה קשה דאדרבה נימא איפכא דיחיד ודאי אינו רשאי להניח ולישב ולא לטבול כדי שידחה לשני כיון דאפשר לו ליטהר ולמעבד בראשון וא"כ ממילא דגם ציבור נמי אינם רשאים לישב ולא ליטהר ולמעבדי' בטומאה אלא מחויבים ליטהר ולעשותו בטהרה ואי משום דביחיד אם עבר ולא עשה בראשון שלא טיהר א"ע דעושה בשני מש"ה אמרת דציבור רשאים לעשות לכתחילה בטומאה אם רצו קשה הא אפי' יחיד שהוא טהור גמור אם הזיד ולא עשה את הראשון נמי עושה בשני וכמו דאיתא בפסחים ר"פ מי שהי' טמא (דצ"ב) תני מזיד בהדייהו וכ"פ הרמב"ם ברפ"ה מהלכות קרבן פסח:

והנראה בזה דהיינו טעמא דמילתא משום דלקמן בפסחים (ד"צ) אמרי' בטעמי' דמ"ד אין שו"ז על טמא שרץ משום דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקי' שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח דהיינו טמא שרץ ואמר רחמנא נדחי. וכי תימא ממאי דהכי ס"ל כדר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח שנאמר ולא יכלו עשות הפסח ביום ההוא ביום ההיא הוא דאין יכולים לעשות אבל למחר יכולים לעשות ואמר רחמנא נדחו ובתוס' שם ד"ה שחל ז' שלהם כתבו ז"ל וא"ת למה אמר להם לידחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו נא טבלו עדיין ואמר להם משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני עכ"ל והמהרש"א ריש פרק מי שהי' טמא (דצ"ב) בתוס' ד"ה אלו פטורים נתקשה בזה דכיון דקיי"ל דאם נא נטהרו חייבים כרת כטהורים א"כ טפי ה"ל למשה למימר להו שיטבלו ויטהרו ואם לאו חייבים כרת עיי"ש. והנראה בזה דמש"ה פתח קרא בהאי צד שאם לא יטהרו יהיו נדחים לפסח שני אעפ"י שאינם רשאים בכך וחייבים עלה בכרת כטהורים כדי לאורוי' לן דהא ציבור בכה"ג אינם נדחים לשני אלא עבדי בטומאה אם רצו ונמצא דבטומאה דהוי בכה"ג נמי חלוק דין הציבור מדין היחיד דאילו ביחיד כיון שאינו רשאי לשלחו לעזרה בעוד שהוא טמא קודם שיזה ויטבול ממילא נדחה לפסח שני וא"כ ממילא דכיון דאפשר לו ליטהר ולמעבד בראשון הרי הוא ענוש כרת עלה כטהור אבל ציבור אין נדחים לפסח שני וא"כ על כרחיך צריכים אנו לומר שעושים בטומאה אם רצו וא"צ ליטהר אע"ג דאפשר דאלת"ה מה בין ציבור ליחיד בכהאי גוונא אם נימא דגם ציבור מחויבים לטהר א"ע כדי לעשותו בטהרה כיחידים ואין לומר דמיעוטא דאין ציבור נדחים היינו ג"כ בהאי גוונא דיחיד נדחה שהוא בדעברו ולא נטהרו והיינו על כרחיך בשעבר כבר היום וא"א להזות ולטבול עוד ולשחוט ולזרוק אח"כ דהא ליתי' דא"כ צריך אתה לומר דציבור לא עבדי כלל לא בראשון ולא בשני והא כבר ילפי' לה לעיל (דס"ז) מריבויא דקרא דלנפש דלא מצית אמרת הכי כדקאמר התם אמאי דפריך אימא ציבור לית להו תקנתא בשני עיי"ש. א"ו דביש עדיין שהות איירי ומ"מ חלוק דין הציבור מהיחיד דאילו ביחיד שאינו רשאי לעשות בטומאה ועל כרחיך אם לא יטהר ידחה לשני מש"ה מחויב ליטהר ואי לא עביד הכי ענוש כרת אבל ציבור אינם מחויבים לטבול וליטהר אע"ג דעדיין אפשר בכך ועושים בטומאה אם רנו דאל"כ האי דינא דאין ציבור נדחים אנא עושים בטומאה נא משכח"ל כלל וא"ש הכל [ גם דלפי מש"כ הראב"ד בפ"ו מהלכות קרבן פסח (הלכה ב') דמעשה זו דהאנשים שהיו טמאים לנפש אדם הכי הוי שכבר שחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיי' שסברו שיעלה להם כיין שיהיו יכולים לאכלו בטהרה שיקבלו עוד הזיי' וטבילה קודם הערב שמש ובתוך כך כבר עבר הזמן שלא הי' עוד שהות לשחיטה וזריקה של פסח אחר אחרי שיזו ויטבלו ומש"ה אמר להם משה שידחי מפני שלא עלה להם הפסח שנשחט ונזרק בעודם בטומאתה קידם שהזו וטב"ו עייש"ה ובמנ"מ שם. א"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת דילמא הא דגלי רחמנא דציבור אינם נדחים אלא עושים בטומאה. הוי ג"כ בכהאי גוונא שכבר עבר הזמן שאין שהות עוד לעשותו בטהרה אז עולה להם מה שכבר שחטו וזרקו עליהם בעודם בטומאתם ועושים אותו בטומאה גם באכילתו. אבל היכי דיש עדיין שהות ביום להזות ולטבול ולעשותו בטהרה גם ציבור נמי אמרי' להו ודאי קומו אדו וטבולו והיכי הוי ס"ד למילף מינה דגם ביחיד נמי לא רמי חיובא עלי' ליטהר א"פ אע"ג דאפשר משום דכל מידי דליתי' בציבור ליתי' ביחיד שהרי גם בציבור בכה"ג דאפשר נמי אמרי' להו קומו טבילו והרי גם במסקנא נמי קאמר להדיא דלציבור לא אמרי' להו קומו טבולו אע"ג דביחיד ענוש כרת וקשה דמנלן הא ואין לומר דדייק מהא דשמעי' ממשמעותי' דקרא דציבור עבדי בטומאה ואוכלים בטומאה בכהאי גוונא דיחיד נדחה. דהיינו נו שכבר שחטו וזרקו עליו בטומאה אעפ"י שעדיין אפשר להזות וליטביל קודם הערב שמש ויאכלו מיהת בטהרה דהא ליתא חדא דהא גופי' מנלן דילמא באמת הכי הוי דיוקא דקרא דאין ציבור נדחים בכה"ג שכבר נשחט ונזרק הפסחים בטומאה שאין הקרבנות פסולים כביחיד אלא עולה להם כיון שכבר אין שהות ביום להביא פסחים אחרים אחר הזיי' וטבילה ומ"מ בעו הזיי' וטבילה אם יש עדיין שהות ביום לזה כדי שיאכלום בטהרה ותו דבאמת ודאי נראה דהיכי דהפסחים כבר קרבו בטומאת הבעלים דביחיד בכה"ג נפסל הקרבן למ"ד אין שו"ז על טמא שרץ מש"ה בציבור נאכלים ג"כ בטומאה אע"ג דאפשר לאכלו בטהרה וכהא דתנן בפרק כיצד צולין (דע"ט) דאם היו כהנים טמאים והקהל טהורים עושים בטומאה ואע"ג דאפשר שיזהרו הכהנים שלא יגעו בבשר ויאכלו בטהרה מיהו כל שבא בטומאה נאכל בטומאה וכפמש"כ בסי' הקודם עיי"ש. והא אמרי' בזבחים (דכ"ב) דמכפרים הוי כמתכפרים עיי"ש ומש"ה למ"ד אין שו"ז על טמא שרץ וכבר בא בטומאת מתכפרים נאכל ג"כ בטומאה):

ונשוב למאי דקמן דעכ"פ נלמד מפורש מהש"ס דלמאן דאמר אין שו"ז על טמא שרץ וט"מ בשביעי שלו ציבור מצו עבדי בטומאה אע"ג דאפשר להו לעשותו בטהרה וש"מ לדידי' דטומאה הותרה בציבור וא"כ קשה אדרבא דדייקי' מיני' בזבחים דס"ל דטומאה דחוי' בציבור גבי פסח מיהת לכל הפירושים והנלע"ד מכח זה לומר דלענין לאהדורי אטהרה ודאי הוי הותרה ולא מהדרי' דהא שמעי' לה מקרא דאיש נדחה ואין ציבור נדחים ואפי' בחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח דאפשר להם לעשותו בטהרה נמי לא אמרי' להו קומו אדו וטבולו. והא דקאמרי' בזבחים (דל"ג) דס"ל לרבא דטומאה דחוי' בציבור אינו כלל לענין הא דמהדרי' מש"ה למעבד בטהרה כדאמרי' בפ"ק דיומא (ד"ו) דלענין זה ודאי הוי הותרה אלא לענין ריצוי ציץ לחוד דפליגי בה ר"ש ור' יהודא שם הוא דקאמרי' דס"ל טומאה דחוי' בציבור כר' שמעון ובעי ציץ לרצי' וכן יש לדקדק מפירש"י שם שכתב ז"ל כלומר בקושי נדחית אצלם דיחוי בעלמא ע"י נשיאת עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור עכ"ל וכיון שאינו היתר גמור אלא מתק צה ע"י ציץ תו אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי לרבא דאמר מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות:

וממילא ניחא נמי הא דקאמר רבא ביומא (ד"ו) זאת אומרת טומאה הותרה בציבור היינו לענין דלא צריכי' לאהדורי אטהרה דאיירי בה התם דמש"ה לא חיישי' לטומאת מת להפרישהו לכהן גדול בשביל זה משום דהא שמעי' מקרא דאיש נדחה ואין ציבור נדחי' אלא עבדי בטומאה גם היכי דמצי למעבד בטהרה וכדכתיבנן וכולהו קרבנות ציבור ילפי' להו מפסח לענין הא לדאיתא בפסחים (דס"ו) אמרי כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת ה"נ יליף תמיד מפסח לענין טומאה עיי"ש (ומחישב נמי קושית התוס' שם ד"ה מה מועדו דבפרק כיצד צולין יליף בין שבת בין טומאה מבמועדו דקאמר במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה ואלו הכא בריש פרק אלו דברים יליף שבת לחוד מבמועדו ואילו טומאה יליף לה מפסח דכתיב ביה איש איש נדחה וכו' ולפמש"כ ניחא משום דנהי דהמשמעותא דמועדו גופי' שמעי' ג"כ דדחי טומאה. אכתי לא ידעי' מינה אלא שהיא דחויה היכי דא"א לאהדורי אטהרה אבל אכתי ה"א דהיכי דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרי' אבל מפסח דגלי לן קרא איש נדחה ואין ציבור נדחי' שמעי' דגם היכי דאפשר לאהדורי אטהרה נמי לא מהדרינן כמו שכתבנו ודו"ק]:

והא דביומא שם משמע דבין לר"נ בין לרב ששת דפליגי בטומאה אי דחוי' או הותרה בציבור לענין לאהדורי אטהרה היכי דאפשר תלו נמי הך פלוגתא אי בעי' ציץ לרצוי' עלה או לאו נמי בהכי עיי"ש. נלע"ד דהיינו משום דבין ר"נ בין רב ששת ס"ל דשוחטין וזורקי' על טמא שרץ ועל טמא מת בשביעי שלו כדמצינו מפורש בפסחים (דנ"ג) לר"נ דס"ל הכי ורב ששת נמי מודה ליה בהא וכמו שכתבו שם בתוס' ד"ה ה"ג וכו' ורב ששת נמי סבר דזורקין דאין סברא שיחלוקו בזה וכו' עיי"ש וא"כ לית לן שום הוכחה מקרא דלא מהדרי' אטהרה היכי דאפשר וכמו שכתבנו לעיל אלא דמאן דס"ל הותרה ולא מהדרי' אטהרה מסברא לחוד הוא דס"ל הכי וא"כ על כרחיך היינו משום דס"ל דלא בעי ציץ לרצוי' וכדר' יהודא שם אבל רבא אע"ג דמצי סבר כר' שמעון דטומאה דחוי' ובקושי הותרה גם בציבור ובעי ציץ לרצוי' מיהו לענין הא דלא מהדרי' אטהרה ס"ל דהותרה. משום דגלי לן קרא בפסח איש נדחה ואין ציבור נדחים אלא עושים בטומאה אע"ג דאפשר להו למעבד בטהרה משום דס"ל כמ"ד אין שוחטים וזורקים על טמא שרץ או מת בשביעי שלו:

ועדיין קשה האי סוגיא דפסחים (דע"ט) דקאמר רב חסדא מוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת וקאמרי' ענה מכלל דר"ח ס"ל טומאה דחוי' בציבור ורבא נמי לא פליג עלי' אלא משום דנפיק לי' מקרא דוהבשר וגו' וש"מ דגם איהו ס"ל בהא כוותי' דר"ח דטומאה דחוי' בציבור והא התם לענין אהדורי בטהרה איירי' דהוי דחוי' וכמו שפירש"י ז"ל בקושי הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרי' עכ"ל. וקשה הא למ"ד אין שו"ז על טמא שרץ שמעי' דטומאה הותרה בציבור לענין הא דלא מהדרי' למעבדי' בטהרה והדבר צריך ישוב:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה