אור ברסלב
תרומת יד סימן יד

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן יד

סימן יג

ישא ויתן עוד בתי' קושיות התוס' דפ"ק דיומא במה שהקשו דרבא אדרבא כפי מה שהבאנום בסי' הקודם. ויחנק בין פסח ובין שאר קרבנות ציבור לענין טומאה דחוי' או הותרה באופן אחר עפ"י שנלמד מדבריהם של התוס' במנחות (דט"ו) ד"ה ר' יהודא

ומדבריו של השעה"מ מה שכתב בפ"ד מהלכות ביאת מקדש (דין י"ד) למדנו עוד לתרץ הא דהקשו בתוס' דרבא אדרבא דאלו בפ"ק דיומא דייק מסתם מתני' דריש מכילתן דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור ואלו בזבחים (דל"ב) שמעי' מיני' גבי פסח דס"ל טומאה דחוי' בציבור וכדדייק מיני' סתמא דהש"ס שם נמי הכי וכן הוספנו עוד להקשות גם מהא דפסחים (דע"ט) דמשם נמי נלמד מדידי' דס"ל גבי פסח דטומאה דחוי' בציבור וכמו שהבאנו כל זה בסי' הקודם בארוכה ויתורץ באופן זה דהנה לכאורה בפשיטות יש לחלק בזה בין פסח ובין שאר קרבנות ציבור לענין האי דינא דטומאה דחוי' או הותרה. שהרי כדמייתי רב ששת ראי' לדידי' דטומאה דחוי' בציבור מהך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאים אחרת תחתי' וכו' מסיק הש"ס עלה ורב נחמן אמר לך מודינא היכי דאיכא שיריים לאכילה. הא קמן דגם למאן דס"ל בעלמא דטומאה הותרה בציבור היכי דאיכא שיריים לאכילה מודה דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה והרי בפסח נמי הא איכא שיריים לאכילה וכ"ע מודו דהוי דחוי' וא"כ לכאורה קושית התוס' דרבא אדרבא מעיקרא ליתי' מהא דשמעי' מיני' דרבא גבי פסח דס"ל דחוי' אע"ג דגבי יוה"כ קאמר דהותרה משום דלעולם לדידי' בכל דוכתא דס"ל דהותרה ופסח שאני דאית בי' שיריים נאכילה וכבר העיר זה השעה"מ שם אלא שזה נסתר מדבריו של רש"י במה שפי' אהא דקאמרי' דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה ז"ל דאע"ג דקרבן ציבור בא בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין (דע"ו). ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרי' לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלים עכ"ל ונלמד מזה דכולא טעמא בהא דאמרי' דהיכי דאיכא שיריים לאכילה הוי דחוי' גם למ"ד בעלמא דטומאה הותרה בציבור הוי כדי שיאכלו השיריים שאם יבואו בטומאה לא יהיו נאכלים ומינה דלגבי פסח דגם כשבא בטומאה נמי שיריו נאכלים כדתנן התם בכיצד צולין הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שמתחילתו לא בא אלא לאכילה ליתא להאי טעמא דאמרי' בשאר קרבנות ציבור דאית בהו שיריים לאכילה דהוי דחוי' לכ"ע אלא למ"ד הותרה בדידי' נמי הוי הותרה והדרא קושיין לדוכתי':

ברם דלפי מה שכתבו התוס' במנחות (דט"ו) ד"ה ר' יהודא וכו' ז"ל אע"ג דר' יהודא ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטרך לי' טעמא דשאין קרבן ציבור חלוק בפסח שיש בו אכילה וכו' עיי"ש ומדבריהם למדנו מפורש לגבי פסח דשיריו נאכלים בטומאה דמ"מ כיון דס"ס אית בי' שיריים לאכילה גם לר' יהודא דס"ל בעלמא טומאה הותרה בציבור הכא הוי דחוי' וא"כ תו לא קשה לא מהא דזבחים ולא מהא דפסחים דשמעי' לי' לרבא לגבי פסח דדחוי' אע"ג דבעלמא ס"ל הותרה וכמו דדייק ממתני' דריש יומא וכמו דאמרי' נמי אליבא דר' יהודא הכין כמו שכתבו התוס' דמנחות:,

ולא תקשה לן לפ"ז דבפסח דאית בי' שיריים לאכילה גם למ"ד טומאה הותרה בציבור התם הוי דחוי' ואעפ"י שנאכל בטומאה. דא"כ היאך דייקי' בש"ס דזבחים שם. דמכלל דס"ל טומאה דחוי' בציבור תיפוק לי' דבפסח דאית ביה שיריים לאכילה גם למ"ד הותרה בציבור התם נמי הוי דחוי' וכדקאמרי' ביומא אליבא דר"נ הכי א"ו דדווקא היכי דאין השיריים נאכלים בטומאה הוא דאמרי' ביומא אליבא דר"נ דמהדרי' אטהרה משום דהוי דחוי' גם לדידי' דס"ל בעלמא הותרה וכפירש"י ביומא אבל בפסח דנאכל בטומאה למ"ד טומאה הותרה בציבור התם נמי הותרה. ודלא כשי' התוס' במנחות ומש"ה דייק הש"ס בזבחים מדאביי ורבא דס"ל דטומאה דחוי' בכל דוכתא בציבור וכרב ששת דיומא דפליג אדר"נ דהא לק"מ דיש לומר דהא דקאמר שם בזבחים מכלל וכו' לאו למידק מינייהו דס"ל כוותיה דרב ששת ודלא כר"נ קאתי אלא למידק מינייהו הא גופא. דגם לר"נ דס"ל טומאה הותרה מיהו היכי דאיכא שיריים לאכילה הוי דחוי' וש"מ דהאי שינויא דשנינין ביומא דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה שינוי' הוא והרי באופן זה פירשו גם התוס' דיומא (ד"ו) ד"ה אמר רב תחליפא. בתירוצם השני דבקרבן פסח דלא כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות הוי כקרבן יחיד וכאילו של אהרן דקאמרי' שם ביומא דמודה בי' ר"נ דמהדרי' בדידי' אטהרה משום דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן אעפ"י שדוחה שבת וטומאה כקרבן ציבור מ"מ טומאה דחוי' אצלו ולא הותרה וכתבו לפרש לפ"ז הא דקאמר שם בזבחים מכלל וכו' דהכי קאמר דש"מ דשינויא דשנינן בפ"ק דיומא אליבא דר"נ דמודה בקרבן יחיד דהוי דחוי' שינויא הוא ועשו עוד ראי' לסעד לסברתם מכח זה מדהוצרך הש"ס למידק להאי מכלל וכו' דאלת"ה מאי נ"מ בהאי דיוקא עיי"ש וה"נ נימא אנן לפי דרכם של התוס' דמנחות דבפסח דאית בי' שיריים לאכילה גם למ"ד הותרה התם הוי דחוי' לפרש האי מכלל וכו' דקאמרי' בזבחים באופן זה דש"מ דשינויא דשנינן ביומא הכי אליבא דר"נ שינוי' הוא וכ"ש דאפשר לנו לומר בזה דטובא קמ"ל הש"ס דזבחים בהאי דיוקא דדייקי' מדאביי ורבא טפי ממאי דאמרי' בפ"ק דיומא אליבא דר"נ שהרי מהא דיומא לא שמעי' אלא היכי דאית בי' שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה דהתם דחוי' טומאה ומהדרי' למעבדי' בטהרה כי היכי דלתאכלו שיריים וכמו שפירש"י ביומא אבל בפסח דכשבא בטומאה נאכל גם בטומאה לא שמעי' כלל דגם התם נמי טומאה דחוי' לכ"ע ומהדרי' אטהרה אבל מדאביי ורבא שמעי' נמי דבכה"ג נמי טומאה דחוי' ומהדרי' למעבדי' בטהרה כדי שיאכלו השיריים בטהרה ולא בטומאה וכד' התוס' דמנחות:

והנה השעה"מ שם הביא בשם הברכת הזבח. שפי' לדברי התוס' דמנחות דאייתי' דדוקא בפסח דנאכל ג"כ בטומאה הוא דכתבו התוס' שם דגם לר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור בפסח מודה דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה משום דאית בי' שיריים לאכילה אבל בשאר קרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה דקיי"ל דבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה לר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור לא מהדרי' אטהרה כלל ועבדי' בטומאה אעפ"י שאין השיריים נאכלים והשעה"מ דחה את דבריו דליתנייהו דמלבד שהם נגד הסוגיא דבפ"ק דיומא דקאמר הש"ס בהדיא גבי הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאים אחרת תחתי' דהתם גם ר"נ דס"ל טומאה הותרה בציבור נמי מודה דמהדרי' אטהרה משום דהתם כיון דאיכא שיריים לאכילה הוי טומאה דחוי' והרי התם גבי עומר אין השיריים נאכלים בטומאה ואמרי' דכ"ע מודו דמהדרי' אטהרה משום דבהאי גונא טומאה דחוי' ולא הותרה ודלא כהבה"ז. עוד גם גוף סברתו תמוה דאזיל בתר איפכא שהרי היכי דאין השיריים נאכלים בטומאה יותר ראוי להדורי למעבדי' בטהרה כדי שיהיו השיריים נאכלים כמו שפירש"י מגבי פסח דכשבא בטומאה נאכל ג"כ בטומאה ולא קא מבטל אכילת שיריים כלל וא"כ כשכתבו התוס' דמנחות אליבא דר' יהודא דאע"ג דס"ל טומאה הותרה מודה בפסח דכיון דאית בי' שיריים לאכילה הוי דחוי' ומהדרי' אטהרה אע"ג דס"ס יאכלו השיריים כ"ש דאמרי' הכי בשאר קרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה. דומיא דעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שכשבאים בטומאה אין נאכלים כלל דמהדרי' אטהרה משום דטומאה דחוי' גבייהו וכדאמר ביומא אליבא דר"נ עיי"ש:

וכפי הנראה מהמשך דברי השעה"מ. הוציא הבה"ז את דבריו ממה שכתבו התוס' שם במנחות לעיל מינה. בד"ה ור' יהודא סבר וכו' דאמאי דקאמר התם רב פפא בטעם פלוגתייהו דר' יהודא ורבנן בנטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים דר"י אומר שניהם יצאו לבית השריפה וכו' וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל דפליגי אי ציץ מרצה על אכילות דרבנן סברי דציץ מרצה על אכילות ור"י סבר אין הציץ מרצה על אכילות וכתבו שם בתוס' דאע"ג דר' יהודא ס"ל בכיצד צולין טומאה הותרה בציבור ולא בעי ציץ לרצוי' מ"מ ס"ל הכא דשניהם יצאו לבית השריפה משום דכיון דע"י מה שטומאה הותרה בציבור לא מהני להתיר הטמא באכילה ה"נ לא מהני להתיר הטהור לאכילה אבל ע"י ריצוי ציץ למ"ד דציץ מרצה על אכילות מהני לטהור להתירו באכילה אע"ג דלא מהני לטמא עיי"ש ומשום דקשה לי' להבה"ז אקושית התוס' דקארי לי' מאי קארי להו ולמה הוצרכו להוציא חילוק חדש בין מה שניתר ע"י מה דטומאה הותרה בציבור ובין מה שניתר ע"י ריצוי ציץ. דכחו של ציץ עדיף לענין להתיר באכילה מה שנשאר בטהרה אע"ג דלא מהני לטמא אבל מה שניתר ע"י כח הציבור כל דלא מהני לטמא להתירו באכילה לא מהני נמי לטהור תיפוק לי' דקושיא מעיקרא ליתי' דהא היכי דאיכא שיריים לאכילה גם ר' יהודא נמי מודה דטומאה דחוי' גבי' וכמו שכתב התוס' לקמן ד"ה ר' יהודא אומר ומש"ה בעי ציץ לרצוי':

לכן הוצרך לחלק בין פסח דשיריו נאכלים בטומאה דהתם הוא דס"ל להתוס' דר"י נמי מודה דטומאה דחוי' ומהדרי' אטהרה ובין שאר קרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה. דכשבאים בטומאה אין נאכלים בטומאה דהתם ס"ל להתוס' דלר"י דאמר טומאה הותרה בציבור בהני קרבנות נמי הותרה ולא מהדרי' אטהרה ולא בעי ציץ לרצוי' ואמטו להכי הוא דקשה להו לעיל בהא דאמרי' דר"י ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות והוצרכו לחלק לפי דרכם:

אבל לפ"ז הדרן הני קושיותא על רבותינו בעלי התוס' גופייהו דמאי קשה להו באמת אדרב פפא דמפרש לטעמי' דר"י משום דאין הציץ מרצה על אכילות דכיון דס"ל לר' יהודא טומאה הותרה בציבור ל"ל ציץ לריצוי' דמאי קושיא וכי כעורה זו לומר דר"פ ס"ל דגם למ"ד טומאה הותרה בציבור מודה היכי דאיכא שיריים לאכילה ואין נאכלים בטומאה דמהדרי' אטהרה לכ"ע משום דהתם לכ"ע טומאה דחוי' וממילא דבעי נמי ציץ לרצוי' וכמו דאמרי' בש"ס דיומא מפורש אליבא דר"נ דס"ל נמי טומאה הותרה בציבור ומ"מ בכה"ג הוי דחוי' והא התם גבי עומר איירי דג"כ אין שיריו נאכלים ומנלי' לדידהו למימר. אליבא דר"י דס"ל הותרה בציבור דגם היכי דאיכא שיריים לאכילה ואין נאכלים בטומאה נמי הוי הותרה. כי היכי דתקשה להו וביותר תקשה לדידהו לפי מה דאסקו בדבריהם לקמן דלר"י נמי בפסח דאית בי' שיריים לאכילה הוי דחוי' אעפ"י שנאכל גם בטומאה ואלו בשאר קרבנות ציבור דאית בהו שיריים לאכילה ואלו יעשום בטומאה השיריים לא יאכלו פסיקא להו איפכא דלא חיישי' לה כלל ואכתי טימאה הותרה בדידהו אעפ"י שמפסיד אכילת שיריים כלפי לייא והרי מדברי רש"י ביומא מתפרש להדיא דאיפכא מסתברא וכמו שכתבנו לעיל מדבריו של השעה"מ:

איברא דמאי דפסיקא לי' להשעה"מ דיותר ראוי לומר דגם למ"ד טומאה הותרה בציבור מיהו היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה מודה דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה משנאמר דמודה בפסח דאית בי' שיריים לאכילה שנאכלים בטומאה דהוי דחויה ומהדרי' אטהרה וא"כ כשאנו אומרים דמודה בפסח כיון דאית בי' שיריים לאכילה דהוי דחויה ומהדרי' אטהרה אע"ג דס"ס לא קא מפסד אכילת שיריים שהרי יאכלו גם בטומאה כ"ש וקו"ח הדבר דמודה בשאר קרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה ואין נאכלים בטומאה דודאי הוי טומאה דחוי' התם ומהדרי' אטהרה. כי היכי דלתאכלו שיריים ולא יתבטל מצותם וכמו שנלמד מדברי רש"י דיומא לבבי לא כן ידמה. אלא דנהי דהא ודאי קושטא קאי דסברא גדולה יש לומר טפי דמהדרי' למעבד בטהרה גם למ"ד טומאה הותרה בציבור בקרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה ואין נאכלים בטומאה דמש"ה אמרי' בהו דהוי דחוי' ומהדרי' למעבדינהו בטהרה כדי שיאכלו גם השיריים דאל"כ תתבטל מצוותן לגמרי והא אכילת קדשים הוי מ"ע של תורה כדאמרי' ביבמות (ד"צ) ואיך לא נהדר למעבד בטהרה כדי שיהיו השיריים נאכלים וכמו שפירש"י והאי טעמא ודאי לא שייך גבי פסח דנאכל בטומאה וס"ס יקיים מ"ע דאכילת הפסח ולא יבטל שום מצוה אם יעשנו בטומאה ומש"ה אפשר שפיר לומר דנהי דבקרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה הוי טומאה דחוי' גבייהו ומהדרי' אטהרה אבל בפסח דס"ס מתאכלי שיריים הוי הותרה ולא מהדרי' אטהרה מיהו הא ודאי נמי דיש ג"כ סברא איפכא לומר דמהדרי' טפי אטהרה בפסח דנאכל מ"מ ואפי' בטומאה מבשאר קרבנות ציבור הבאים בטומאה שאין נאכלים בטומאה משום דאכילה בטומאה לא התירה התורה בכל קרבנות ציבור אלא בפסח בלבד מפני שמתחילתו לא בא אלא לאכילה כדאי' בכיצד צולין ומש"ה מסתברא למימר דגם למ"ד דטומאה הותרה בציבור ולא מהדרי' אטהרה ה"מ בהקרבה בטומאה על גבי המזבח שהתירה התורה בכל קרבנות ציבור ודיחיד הקבוע להם זמן. התם הוא דהוי בתורת היתר ולא בתורת דיחוי אבל אכילה בטומאה דבשאר הקרבנות לבר מפסח לא התירה התורה כלל לא בתורת היתר ולא בתורת דיחוי מסתברא למימר דגם בפסח נמי שהתירה התורה גם אכילה בטומאה אכתי לא הוי בתורת היתר כמו הקרבתו אלא בתורת דיחוי לחוד ומש"ה אם אפשר לאהדורי אטהרה מהדרי'. והאי טעמא לא שייכא אלא בפסח דוקא הואיל ונאכל בטומאה ולא בשאר קרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה דאפשר דבדידהו הוי שפיר הותרה ולא דחויה ולא מהדרי' אטהרה כלל ואעפ"י שאם יעשום בטומאה לא יאכלו השיריים כלל ונתבטל מצוות אכילת השיריים לגמרי מ"מ אפשר דלא חיישי' לה למ"ד טומאה הותרה בציבור ולא אכפת לן בהא כלל אחרי שכן נתנה התורה רשות לעשותם בטומאה ושלא יאכלו השיריים שלהם בטומאה והרי מצינו גם לחכמים שעשו גזירות ובטלו מ"ע דאכילת שיריים במקום דמן התורה שרי לאכלם וכדאי' ביבמות (שם) דשב ואל תעשה שאני וכ"ש דלא חיישי' לביטולה במקום שהתירה התורה לבטלה ולעשות בטומאה אעפ"י שלא יאכלו שירי' הא קמן דיש פנים לכל צד ואפשר לומר למ"ד טומאה הותרה בציבור דבמקום דאית בי' שיריים לאכילה שאין נאכלים דוקא התם הוא דס"ל דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה כדי שלא תבטל מ"ט דאכילת שיריים לגמרי ולא בפסח דאע"ג דיש בו שיריים לאכילה מיהו הא שיריו נאכלים גם בטומאה ולא תבטל מצות אכילתן אם יעשום בטומאה ואפשר לומר נמי איפכא דדווקא היכי דשיריים נמי נאכלים בטומאה דהיינו בפסח התם הוא דהוי דחוי' משום דלא התירה התורה בתורת היתר אלא דבר השווה בכל קרבנות ציבור ויחיד שקבוע להם זמן דהיינו הקרבה ע"ג המזבח בטומאה אבל אכילה בטומאה גם בפסח שהתירתו התורה נמי אכתי לאו בתורת היתר התירתו אלא בתורת דיחוי. כיון דבשאר הקרבנות לבר מפסח לא התירה אותם התורה לל וכ"ז דווקא בפסח דשיריו נאכלים בטומאה הוא דהוי דחוי' גם למ"ד בעלמא הותרה אבל בקרבנות ציבור שאין נאכלים בטומאה לא הוי דחוי' אלא הותרה ומביא בטומאה ואינו נאכל בטומאה ולא אכפת לן להא כלל ולא מהדרי' בשביל הכי למעבדינהו בטהרה:

והנה בש"ס דיומא למדנו אליבא דר"נ דס"ל דטומאה הותרה בציבור דהיכי דאיכא שיריים לאכילה שאינם נאכלים דומיא דעומר הוי דחוי' ומהדרי' אטהרה כדי שיאכלו השיריים ובמנחות דקדקו התוס' מהא דר' יהודא דקאמר לטעמי' משום דאין קרבן ציבור חלוק הוא דעבדי כולהו בטומאה ולא נקט טפי משום דלדידי' הא טומאה הותרה בציבור ולא מהדרי' כלל אטהרה:

דש"מ דלדידי' היכי דאיכא אכילה כמו בפסח שנאכל בטומאה הוי דחוי' ומהדרי' אטהרה ואפשר לומר דכל חד אית לי' נמי לתרווייהו וא"כ גם למ"ד טומאה הותרה בציבור:

כל היכי דאית בי' שיריים לאכילה בין שאינם נאכלים:

בין בפסח דנאכל בטומאה בתרווייהו הוי דחוי' ומהדרי' אטהרה באותם שאין נאכלים מהדרי' אטהרה כדי שיאכלו השיריים ולא תבטל מצוותן לגמרי ובאותם הנאכלים דהיינו בפסח מהדרי' אטהרה כדי שלא יאכלו בטומאה משום דהאי התירא שהתירה התורה טומאה בציבור אינה אלא להקרבה ע"ג המזבח דאתנהו בכל הקרבנות אבל באכילה בטומאה שלא הותרה אלא בפסח בלבד לא הוי אלא דחויה ולא הותרה ומש"ה גם בדידי' נמי מהדרי' למעבדי' בטהרה:

מיהו אין הדבר מוכרח כלל שהרי הם ענינים נפרדים וכל אחד טעמו לעצמו לא ראי זה כראי זה ואין לנו מהא דקאמרי' ביומא אליבא דר"נ דמודה בקרבנות ציבור דאית בהו שיריים לאכילה שאינם נאכלים בטומאה דמהדרי' אטהרה וטומאה דחויה גבייהו דנימא דגם בפסח שנאכל בטומאה ג"כ מודה דהוי דחויה ומהדרי' אטהרה ולא ממה שכתבו התוס' במנחות אליביה דר' יהודא דמודה בפסח דאית בי' אכילה ונאכל בטומאה דהוי דחויה ומהדרי' אטהרה דנימא דגם בקרבנות שיש בהם שיריים לאכילה שאין נאכלים נמי מהדרי' אטהרה. משום דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד ואין אנו יכולים ללמוד אחד מחבירו וא"כ גוף הדבר אינו קשה כלל מה שלמדנו מדברי התוס' דמנחות דלר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור מיהו בפסח דאית בי' אכילות מהדרי' אטהרה כדי שלא יאכל בטומאה דאכילה בטומאה לא הוי הותרה אלא דחוי' ולעיל מתבאר מדבריהם דגם בקרבנות ציבור דאית בהו שיריים לאכילה שאינם נאכלים בטומאה ג"כ הוי הותרה אליבא דר' יהודא ודלא כדקאמרי' בש"ס דיומא אליבא דר"נ משום דאין כאן שום סתירה מדבריהם אדבריהם שהם טעמים מוחלקים ולאו הא בהא תלי' כלל כדכתיבנן:

ועדין קשיין דברי התוס' דמנחות ד"ה ור"י סבר מפאת עצמם דמאי קשה להו אדרב פפא דקאמר דטעמא דר' יהודא הוי משום דאין הציץ מרצה על אכילות מהא דבפרק כיצד צולין ס"ל לר"י דטומאה הותרה בציבור ולא בעי ציץ לרצוי'. דילמא רב פפא סבר נמי כסתמא דהש"ס דיומא אליבא דר"נ דהיכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים טומאה דחויה גבייהו ומהדרי' אטהרה והה"נ דבעי ציץ לרצוי' דהא התם בעומר קיימי' שאין שיריו נאכלים. וא"כ נימא דלר' יהודא ג"כ אע"ג דטומאה הותרה בציבור מודה היכי דאית בי' שיריים לאכילה ואינם נאכלים דג"כ הוי דחוי' וכמו שכתבו התוס' לקמן דמודה ר"י בפסח דנאכל בטומאה ואעפ"י שאין ראי' מפסח שנאכל בטומאה לב' הלחם ולחם הפנים שאין נאכלים בטומאה וכמו שכתבנו דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד מיהו הא אפשר לומר דר' יהודא בתרווייהו ס"ל דטומאה דחוי' בציבור וגם היכי דאית בי' שיריים לאכילה שאין נאכלים משום טעמא דשייך בי' וכמו דאמרי' ביומא אליבא דר"נ ומהכ"ת נימא דר' יהודא פליג עלה ועכ"פ מאי קושיא לרב פפא אם גם איהוא ס"ל כהש"ס דיומא וקושיתו של השעה"מ על התוס' מתקיימת גם לפי דברינו:

מיהו גם בזה אני אומר דהך קושיא לאו על התוס' הדרא. מפני שדבריהם אלו מה דקשה להו במנחות בהא דקאמר דטעמא דר' יהודא הוי משום דס"ל אין הציץ מרצה על אכילות דמה בכך הא ר"י ס"ל דטומאה הותרה בציבור ולא בעי ציץ לרצוי' לא מלבם הם. אלא תלמוד ערוך הוא בפי רבותינו בעלי תוס' במקום שהראו לנו בפסחים פרק כיצד צולין (דע"ז) שהזכירו בקושיתם דמשם נלמד מפורש באר היטב דלר"י דאמר טומאה הותרה בציבור לא בעי ציץ לרצוי' גם בקרבנות דאית בהו שיריים לאכילה וא"כ אי קשה לן מהא דבפ"ק דיומא קאמרי' לר"נ דאמר נמי דטומאה הותרה בציבור דמודה היכא דאיכא שיריים לאכילה דהוי דחוי' ומהדרי' למעבדי' בטהרה ומינה דבעי' נמי ציץ לרצוי'. וא"כ מ"ט לא נימא גם לר' יהודא הכי דאע"ג דלדידי' נמי טומאה הותרה בציבור מיהו היכי דאיכא שיריים לאכילה מודה דהוי דחוי' ומהדרי' למעבד בטהרה ובעי נמי ציץ לרצוי'. הך קושיא אהש"ס דפסחים הדרא ומה להם לרבותינו בעלי התוס' ולהך קושיא שהעיר עליהם השעה"מ בזה. כיון שדבריהם ערוך בש"ס גלוי בעליל דגם במקום דאית בי' שיריים לאכילה נמי לר' יהודא הותרה בציבור ולא בעי ציץ לרצות כפי מה שאברר דבריי בס"ד והמדקדק בשינוי לשונות התוס' דמנחות דשם ד"ה ור"י סבר כתבו אע"ג דר"י סבר בפרק כיצד צולין טומאה הותרה בציבור ולא מבעי' ציץ לרצוי' וכו'. ואלו לקמן בסמוך שם ד"ה ר"י אומר כתבו אע"ג דר"י ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בציבור וכו' עיי"ש. בעוני יראה שהתוס' רמזו באצבע למה שכתבנו דמש"ס בפסחים נלמד דגם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי הוי הותרה ולא מבעי' ציץ לרצוי ולכן לא הביאו גם שם מהא דת"ק דיומא אעפ"י שהרי גם משם נמי מתבאר דלר"י דאמר טומאה הותרה בציבור לא בעי' ציץ לרצוי' דהא כולא פלוגתא דר' שמעון ור' יהודא שם הוי לגבי אי בעי בציבור ריצוי ציץ עיי"ש משום דמהך דפסחי' שמעי' גם היכי דאיכא שיריים לאכילה):

ועכשיו אפרש את דבריי דהנה בפסחי' (שם) אמתני' דה' דברים באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה הוי בש"ס וקאמר סברוה דכ"ע טומאה דחוי' בציבור ובעי ציץ לרצות דליכא תנא דשמעת לי' דאמר הותרה בציבור אלא ר' יהודא דתניא ציץ וכו' ודכ"ע אין הציץ מרצה על אכילות וכו' נימא מתני' דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם וכו' וקשה לן דהכא משמע דכולא קושיא לא הוי אלא מכח מה דקאמר מעיקרא דסברוה דכ"ע טומאה דחוי' בציבור ודלא כר' יהודא וא"כ הא בעי' ציץ לרצות. ומשו"ה הוא דקשה לי' לפי מה דס"ל נמי דאין הציץ מרצה על אכילות דאיך קרב בטומאה דהא אם אין בשר אין דם. ומשמע דהא אי הוי ס"ל דטומאה הותרה בציבור כוותי' דר' יהודא ולא בעי ציץ לרצות תו לא הוי קשה לן מידי משום דנהי דאין הציץ מרצה על אכילות בציבור מיהא דלא בעי' ריצוי ציץ מפני שטומאה הותרה בה האי טעמא אהני לן לאכילות כמו לעולין לענין שיהא בא בטומאה אעפ"י שאינו נאכל ושלא יהא שייך בה לומר אם אין בשר אין דם ואלו בפ"ק דיומא הא מתבאר מהש"ס דשם דגם לר"נ דס"ל התם דטומאה הותרה בציבור מיהו היכי דאיכא שיריים לאכילה מודה דהוי דחוי' ולא הותרה ומהדרי' למעבדי' בטהרה כדמוכח מהך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאי' אחרת תחתי' וכו' והיינו על כרחיך למ"ד דטומאה הותרה בציבור משום דאית בה שיריים לאכילה וא"כ הכא נמי בפסחים דאיירי ג"כ היכי דאית בה שיריים לאכילה. מ"ש דלא קשה לי' אלא למ"ד טומאה דחוי' בציבור הא גם למ"ד דטומאה הותרה בציבור נמי תקשה שהרי הכא לכ"ע הוי דחוי' כיון דאית בה שיריים לאכילה ומהדרי' אטהרה ובעי נמי ציץ לרצוי' ולמה הוצרך הש"ס להקדים הא דסברוה דכ"ע טומאה דחוי' היא בציבור [ואין לומר דהא דאמרי' בפ"ק דיומא דהיכי דאיכא שיריים לאכילה גם למ"ד טומאה הותרה בציבור התם הוי דחוי' אינו אלא לענין לאהדורי אטהרה דאיירי' בה בהך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר וכו' דקשה מינה לר"נ ומש"ה הוציך לומר דהיכי דאיכא שיריים לאכילה מודה ר"נ נמי דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה אבל לענין ריצוי ציץ אין חילוק ולמ"ד טומאה הותרה בציבור לענין דלא בעי' ציץ לרצוי' גם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי אע"ג דמהדרי' אטהרה מיהו לא בעי ציץ לרצוי'. ואע"ג דבש"ס שם מוכח דהא בהא תליא. ולמ"ד טומאה הותרה בציבור לא בעי' ציץ לרצוי' ומש"ה פריך עלי' מהני ברייתות דתנא דבעי ריצוי ציץ ומוקי לה בדיחיד. וש"מ דלמ"ד הותרה לא בעי ריצוי ציץ בזה יש לומר דנהי דאי תימא דלא מהדרי' אטהרה ממילא נמשך מתוך זה דלא בעי' ציץ לרצוי' אבל אין זה משפט מהופך. לומר ג"כ דאי לא בעי ציץ לרצוי' לא מהדרי' נמי אטהרה ויוצא מזה. דאי מהדרי' לטהרה י בעי' נמי ציץ לרצוי' כנודע בהגיון אלא אפשר שפיר דגם אם לא בעי' ציץ לרצוי' מ"מ מהדרי' אטהרה אלא דאם לא מהדרי' אטהרה לא בעי' ציץ לרצוי' מיהו גם הא ליתא דא"כ כדמסיק לבסוף. דתנאי פליגי בפלוגתא דר"נ ורב ששת אי מהדרי' אטהרה או לאו כדמפרש החם לפלוגתייהו תקשה לן. דמנלן כלל דלר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור ס"ל כוותי' דר"נ דלא מהדרי' אטהרה. דילמא לדידי' נמי מהדרי' אטהרה ולא אמר טומאה הותרה בציבור אלא לענין דלא בעי' ריצוי ציץ דאיירי בה התם. ח"ו דכל דלא בעי ריצוי ציץ אטהרה נמי לא מהדרי' ומינה דאי מהדרי' אטהרה בעי נמי ריצוי ציץ וא"כ כיון דאמרי' דהיכי דאיכא שיניים לאכילה מהדרי' אטהרה גם ציץ נמי בעי' לרצוי' ודו"ק]:

והנה אותה קושיא בעצמה שהקשינו מהש"ס דיומא אהש"ס דפסחים היא היא בעצמה אותה קושיא שהקשה השעה"מ על התוס' דמנחות דאייתי' לעיל ודברי התוס' דמנחות הם הם ממש דברי הש"ס דפסחים דכיון דמשם נלמד דלמאן דס"ל טומאה הותרה בציבור אפי' תימא שאין הציץ מרצה על אכילות מ"מ כבר נרצו ע"י מה דהוי הותרה בציבור ולא בעי ציץ לרצוי'. דהוי לי' כמו אלו היו נרצים ע"י ציץ ואין האכילות מעכבים את ההקרבה אפי' למ"ד אם אין בשר אין דם מש"ה קשה להו להתוס' דגם בנטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים נמי נימא אליבא דר"י דאמר טומאה הותרה בציבור דהטהור יאכל כמו אלו הי' נרצים ע"י ציץ דאמרי' הטמא בטומאתו והטהור יאכל וכדס"ל לרבנן לפי מה דס"ל נמי דהציץ מרצה על אכילות ואי תימא דכיון דאיכא שיריים לאכילה לא הוי הותרה אלא דחויה גם אליבא דר"י דס"ל טומאה הותרה בציבור זה נסתר מהש"ס דפסחי' שהראו לה מקום דמשם מתבאר להדיא דלר"י דאמר טומאה הותרה בציבור לא בעי' ציץ לרצוי' גם היכי דאיכא שיריים לאכילה ונתבררו דברנו בעזה"י בביאור דברי התוס' דמנחות:

ועתה נשוב עוד למאי דקמן במאי דקשה לן סוגיות הש"ס דפסחים אסוגיות הש"ס דיומא בהא דאמרי' ביומא דהיכי דאיכא שיריים לאכילה גם למ"ד הותרה בציבור מודה דהוי דחויה ואלו בפסחים לא משמע הכי אלא דלמ"ד הותרה בציבור גם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי הותרה וכבר אמרנו שהיא אותה קושיא בעצמה שהקשה בשעה"מ אדברי התוס' דמנחות. וא"כ ממילא דבמה שתי' לדברי התוס' יתישב ג"כ סוגיות הש"ס דפסחים דהיא היא והנה השעה"מ כתב בזה דהא דאמרי' ביומא דגם ר"נ דאית לי' טומאה הותרה בציבור מודה דהיכי דאיכא שיריים לאכילה הוי דחויה ומהדרי' אטהרה אינו אלא מדרבנן לחוד אבל מן התורה אין חילוק כלל ובהאי גוונא נמי הוי הותרה ומש"ה לענין לעכב הקרבת העולים כהא דפסחים או לענין אכילת הטהור היכי דנטמא א' מן החלות וכו' כהא דמנחות אינו מעכב כיון דמן התורה הוי הותרה עיי"ש וביאור דבריו הוא עפ"י מה שכתבו התוס' ביומא שם לקמן בסמוך ד"ה כיון אהא דאמרי' נמי שם דמודה ר"נ בקרבן יחיד שקבוע לו זמן דאעפ"י שדוחה שבת וטומאה כקרבן ציבור מ"מ בדידי' הוי דחויה ולא הותרה כבקרבן ציבור וכתבו התוס' עלה דזה אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה כולהו הוי הותרה עיי"ש ומזה למד השעה"מ דגם האי שינויא דקאמרי' שם מעיקרא בש"ס אליבי' דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה דהוי נמי דחויה ומהדרי' אטהרה דגם זה אינו אלא מדרבנן דומיא דקרבן יחיד דבאידך שינויא דשם דמודה בה ר"נ:

אבל אין דבריו בזה מחוורים כלל שדימה ענין לענין ואין הנדון דומה לראי' דמה שכתבו התוס' ד"ה כיון לענין קרבן יחיד שקבוע לו זמן דמן התורה גם בדידיה הוי טומאה הותרה כמו בקרבן ציבור למאן דס"ל דהותרה. טעם גדול יש בדבריהם להכריח זה מכח חומר הקושיא שתמהו שם. דכיון דכולהו קרבנות. בין דציבור בין דיחיד שקבוע להם זמן דדחו שבת וטומאה מחד קרא נפקא להו:

משום דכתב בהו רחמנא במועדו במועדיכם שהכתוב קבע מועד אחד לכולן מה לי קרבנות ציבור מה לי קרבנות יחיד כיון דבשניהם זמנם קבוע אי הני הותרו הני נמי הותרו:

אבל במה דקאמר מעיקרא בש"ס דהיכי דאיכא שיריים לאכילה מודה ר"נ דס"ל בעלמא דטומאה הותרה בציבור דהכא מיהא הוי דחוי' אין בזה שום קושי' כלל והדבר מתקבל בסברא דאעפ"י שהתירה התורה הבאת הני קרבנות בטומאה כיון שלא התירה באכילתם הא אי מייתי להו בטומאה מפקע מ"ע של תורה דאכילת קדשי' כדאמר ביבמות פרק האשה רבה (שם) ואיך לא נהדר אטהרה אם אפשר בזה גם מדין התורה ומ"ט נימא גם בהא שאינו אלא מדרבנן לחוד אבל מן התורה גם התם לא מהדרי' והרי גם רבותינו בעלי התוס' לא הזכירו זה על דל שפתם כשאמרו דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן מן התורה הוי נמי הותרה כמו בקרבן ציבור וגם אם ניהב לי' להשעה"מ סברתו. לענין פסח דנאכל בטומאה שכתבו התוס' דמנחות דמ"מ הוי דחוי' ומהדרי' אטהרה ונאמר דזה אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה גם בדידי' נמי הותרה דכיון שהתירה התורה בדידי' אכילתו כמו הקרבתו בטומאה אין לנו לחלק ביניהם ולומר בזה הותרה ובזה דחוי' וסברתו יש לה מקום. אבל במאי דס"ל דגם היכי דאית ביה שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה דומיא דעומר דאיירי' בה ביומא ושתי הלחם ולחם הפנים דאיירי' בהו במנחות דגם התם נמי הותרה מן התורה והא דקאמרי' ביומא דהתם לכ"ע הוי דחויה אינו ג"כ אלא מדרבנן רחוקים הם ואין להם מקום כלל:

גם גוף דברי התוס' עצמן מה שכתבו בד"ה כיון. לענין קרבן יחיד שקבוע לו זמן שהעלו דמן התורה למ"ד טומאה הותרה בציבור גם בקרבן יחיד נמי הותרה והא דאמרי' דמודה בהו ר"נ דהוי דחויה אינה אלא מדרבנן כבר כתבנו לעיל שאינו מוסכם ולדברי התוס' דלעיל שם (ד"ו) ד"ה אמר רב תחליפא בתירוצם השני להא דמקשו דרבא אדרבא בעל כרחינו צריכי' אנו לומר דס"ל בקרבן יחיד שקבוע לו זמן דגם מן התורה נמי הוי דחוי' אפי' למ"ד דטומאה הותרה בציבור ופליגי אמה שכתבו לקמן ד"ה כיון. וקושיות התוס' דשם על כרחיך הם מתרצים באופן אחר. שאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו לדידהו במה שפי' לפום האי תירוצא דהא דקאמר רבא בזבחים דטומאה דחויה בציבור. ואמרי' הואיל ואשתראי לטומאת מת אשתראי נמי לטומאת זיבה דאינו אלא בפסח משום דקרבן יחיד הוא ואם נימא דהא דהוי בקרבן יחיד דחוי' אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה גם בדידי' נמי הותרה והרי היכי דהותרה ס"ל לרבא דלא אמרי' הואיל רק היכי דדחוי' הדבר תמוה אטו בשביל שהיא דחויה מדרבנן נימא בה הואיל להתיר טומאת זיבה דאית בה כרת הא כיון דמה"ת הוי הותרה תו לא אמרי' בה הואיל לרבא וחייב כרת על אכילתו וכניסתו לעזרה בטומאת זיבה ואיך נימא אנן בשביל הך חומרא דרבנן שהטילו בה למימר שהיא דחויה ובעי' לאהדורי אטהרה שנביא לידי קולא עי"ז להתיר איסור כרת דזיבה וכמו כן תקשה לדידהו מהא דפסחים (דע"ט) דמפיק רבא מקרא דוהבשר וכו' לענין שאם נטמא סכין בשרץ עבדי נמי טמאים. ולאפוקי מדרב חסדא דאמר טהורים עבדי טמאים לא עבדי משום דמוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכלו בטומאת הגוף דבכרת. והא כולא טעמא דר"ח אינו אלא משום דס"ל טומאה דחויה בציבור כדאמר בש"ס שם ומדבעי רבא קרא לאפוקי מדר"ח ש"מ דלדידי' נמי טומאה דחויה בציבור בפסח דקרבן יחיד הוי אליבא דהתי' השני דהתוס' דיומא והיינו על כרחיך מדאורייתא דהא קרא קאמר וכל זה הוא דלא כשי' התוס' דיומא ד"ה כיון וכבר כתבנו לעיל דגם דברי התוס' דיומא שם לקמן (ד"ח) ד"ה אי נמי מטין הכי דפליגי אמה שכתבו בד"ה כיון דהוי מדרבנן הא דקרבן יחיד לכ"ע דחויה עיי"ש וכיון דלפ"ז גם בקרבן יחיד שקבוע לו זמן דקאמרי' דהוי דחויה גם למ"ד טומאה הותרה בציבור הוי מדאורייתא ולא מדרבנן לחוד א"כ קו"ח הדברים לענין היכי דאית ביה שיריים לאכילה דומיא דעומר דקאמרי' דמודו בה כ"ע דטומאה דחויה גבייהו דודאי הוי מדאורייתא שהרי בדידהו לא מצינו כלל מי שנחלק בדבר מפורש שיאמר דהוי מדרבנן לבר ממה שהוציא זה השעה"מ מסברא דנפשי' כדכתיבנן:

והנה לפי דרכו של השעה"מ דלא מפליג בין היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה דומיא דעומר ואינך ובין פסח דכשבא בטומאה נאכל ג"כ בטומאה לענין הא דאמרי' דבדידהו לכ"ע הוי טומאה דחוי' כמו שחלקנו לעיל גם ס"ל דיותר ראוי לומר דהוי דחויה היכי דאית בי' שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה מבפסח דנאכל בטומאה כפמשכ"ל בשמו וא"כ כיון שכתב דהא דאמרינן ביומא דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה דהוי דחו' אינו אלא מדרבנן כ"ש בפסח דנאכל בטומאה דמה שכתבו התוס' דמנחות דגם לר"י דאמר טומאה הותרה בציבור בפסח דאית בי' אכילה הוי דחויה ומהדרי' אטהרה ודאי אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה הוי הותרה וא"כ נסתר לפ"ז כל מה דכתיבנן בתחילת דברינו. לישב קושיות התוס' דיומא במאי דמקשו דרבא אדרבא דביומא ס"ל דטומאה הוהרה בציבור ואלו בזבחים שמעי' לי' דאמר גבי פסח דהוי דחויה עפ"י דברי התוס' דמנחות דבפסח דאית ביה אכילה לכ"ע הוי דחויה ולפי דברי השעה"מ הא ליתי' דהרי האי דחויה שכתבו התוספות דמנחות לגבי פסח אינו אלא מדרבנן לחוד אבל בזבחים הא מוכח דס"ל לרבא דטומאה דחויה שם מדאורייתא וכפ"מ שכתבנו לעיל וכ"כ תקשה מהא מימרי' דרבא בפסחי' (דע"ט) דאייתי' לעיל ומהתימא על השעה"מ שאחז החבל בתרין ראשין לישב קושית התוס' דרבא אדרבא עפ"י דברי התוספות דמנחות והחליט ג"כ דהאי דחוי' דכתבו התוס' במנחות אינן אלא מדרבנן לחוד והם שני הפכים בנושא אחד וכבר גלינו דעתנו דכל החלטתו בזה לא נהירא כלל והדרא קושיין לדוכתי' אמה שנלמד מהש"ס דפסחים (דע"ז) דלר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור גם היכי דאית בי' שיריים לאכילה כעומר ושתי הלחם ולחם הפנים נמי הוי הותרה ולא בעי ציץ לרצוי' והוא בהיפך ממה דאיתא בש"ס דיומא:

ומתוך כך נראה דהש"ס דפסחים (דע"ז) ודאי ס"ל דלר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור גם היכי דאיכא שיריים לאכילה כמו בעומר ושתי הלחם וכו' נמי הוי הותרה לדידי' ודלא כדקאמר בש"ס דיומא (ד"ו) אליבי' דרב נחמן דאע"ג דס"ל טומאה הותרה בציבור היכי דאיכא שיריים לאכילה מודה דהוי דחוי' וטעם הדבר משום דביומא גופא שם נמי לא קאמר הכי אליבי' דר"נ אלא מכח דוחק הקושיא דהוי קשה אליבי' מהך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאי' אחרת תחתי' וכו' דאייתי מינה רב ששת סיעתי' לדיני' דטומאה דחוי' בציבור וכדי דלא תקשה לר"נ דאמר טומאה הותרה בציבור מהך ברייתא הוצרך לומר דאמר לך ר"נ דמודה בכהאי גוונא דאית בי' שיריים לאכילה דהוי דחוי' גם לדידי' וכל זה הוא לפי מה דס"ד דהש"ס דהוא פלוגתא דאמוראי לחוד ולא ידע דתנאי נמי פליגי בהא דפליגי בה ר"נ ורב ששת בטומאה אי דחוי' בציבור או הותרה אבל לפי מה דמסיק הש"ס ביומא דהוא פלוגתא דתנאי ור"ש ס"ל טומאה דחוי' בציבור ור' יהודא ס"ל דטומאה הותרה בציבור ורב ששת כר' שמעון ס"ל ורב נחמן כר' יהודא ס"ל א"כ ממילא נלמד דשוב אין אנו צריכי' כלל לבוא אליבי' דמ"ד טומאה הותרה בציבור להאי חילוקא דבין קרבנות שאין בהם שיריים לאכילה דהתם הוא דהוי הותרה ובין קרבנות שיש בהם שיריים לאכילה דהתם לדידי' נמי הוי דחוי' כדי דלא תקשה הך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר וכו' לדידי' אלא אמרי' שפיר דלמ"ד הותרה גם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי הותרה והך ברייתא דהי' עומד וכו' אתי' כר"ש דס"ל בכולהו קרבנות שדוחי' את השבת והטומאה דהוי דחוי' ולא הותרה ומש"ה מהדרי' אטהרה וא"כ סוגיות הש"ס דפסחים (שם) דאזלא לפי המסקנא דידעי' כבר מהאי פלוגתא דתנאי דר' שמעון ור' יהודא בהא דטומאה דחוי' או הותרה בציבור דהא עלייהו קיימא הך סוגיא פשוט הדבר דסבירא לן דלמ"ד הותרה גם אי איכא שיריים לאכילה נמי הותרה כיון דהא דקאמר הש"ס ביומא אליבי' דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי במסקנא לא קיימא הכי ומש"ה הוצרך להקדים הא דסברוה דכ"ע טומאה דחוי' בציבור ודלא כר' יהודא וא"ש כנלע"ד נכון:

וניחא נמי דברי התוס' דמנחות (שם) ד"ה ור' יהודא סבר אין הציץ מרצה על אכילות במאי דהקשו שם דמה בכך דלר' יהודא סבר אין הציץ וכו' הא לדידי' דס"ל טומאה הותרה בציבור לא בעי' ציץ לרצוי'. כדאיתא בפסחים בפרק כיצד צולין וכו' שגם הם לכך נתכוונו:

[כפי מה שכתבנו לעיל שדבריהם הן הן דברי הש"ס דפסחים] שהרי מדהתם נלמד דגם היכי דאיכא שיריים לאכילה דומיא דשתי הלחם ולחם הפנים נמי לר' יהודא דס"ל טומאה הותרה בציבור התם נמי הוי הותרה ולא בעי' ציץ לרצוי' וש"מ דהא דקאמרי' ביומא אליבא דר"נ דאע"ג דבעלמא ס"ל הותרה מיהו היכי דאיכא שיריים לאכילה דומיא דעומר מודה דהוי דחוי' לא קיימא לפי המסקנא דאסיקנא דהוי פלוגתא דתנאי אלא לפי המסקנא קיי"ל דלמ"ד טומאה הותרה בציבור גם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי הותרה והך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר וכו' אתי' כר' שמעון דאמר טימאה דחוי' בציבור ומשו"ה קא קשה להו דכיון דס"ל לר' יהודא טומאה הותרה בציבור. לא בעי' ציץ לרצוי' גם היכי דאיכא שיריים לאכילה וא"כ מאי אהני לן האי טעמא דקאמרי' אליבי' משום דסבר אין הציץ מרצה על אכילות:

ולפי זה צריכי' אנו לומר דלא דמי היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה לפסח דיש בו אכילה ונאכל בטומאה לפי המסקנא דידעי' דפליגי ר' שמעון ור' יהודא בהא דטומאה דחוי' או הותרה בציבור שהרי היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה הרי נתברר מהש"ס דפסחים דלפי המסקנא למ"ד טומאה הותרה בציבור בכה"ג נמי הותרה ומש"ה לא פריך התם אלא משום דסברוה דכ"ע ס"ל טומאה דחוי' בציבור ודלא כר' יהודא וכן התוס' במנחות (שם) ד"ה ור' יהודא סבר דקדקו ג"כ מזה דלר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור גם בשתי הלחם ולחם הפנים נמי הותרה ולא בעי' ציץ לרצוי' אע"ג דאית בהו שיריים לאכילה ואין נאכלים בטומאה וש"מ דהא דקאמרי' בש"ס דיומא דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה דאין נאכלים בטומאה דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה לא קיימא לפי המסקנא דידעי' דתנאי פליגי בהא אלא לר' יהודא דאמר הותרה לעולם הוי הותרה ואפי' היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה וקא מפסיד לה לאכילת שיריים לגמרי לא אכפת לן ולא חיישי' להא כלל כיון שהתורה התירתו ואלו בפסח דג"כ אית ביה אכילות ונאכל ג"כ בטומאה הרי גם לפי המסקנא נמי אמרי' דגם לר' יהודא דאמר טומאה הותרה בציבור התם מיהא מודה דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה וכמו שכ' התוס' במנחות שם בסמוך ד"ה ר' יהודא אומר דמש"ה הוצרך ר' יהודא לבוא לטעם שאין קרבן ציבור חלוק ומש"ה יעשו כולם בטומאה ולא סגי לי' במה דלדידי' טומאה הותרה בציבור משום דכיון דאית בי' אכילות גם לדידי' נמי הוי דחויה ומהדרי' אטהרה הא קמן דהאי סברא דהיכי דאית בי' אכילות שהתירה התורה להקריבם ולאכלם בטומאה דהיינו בפסח דכשבא בטומאה נאכל ג"כ בטומאה אינו בתורת היתר. כמו שהתירה הקרבה למאן דס"ל הותרה אלא בתורת דיחוי לחוד לכ"ע קיימא נמי לפי המסקנא דהא הכי שמעי' מדר' יהודא גופי' דהוצרך לומר לטעם שאין קרבן ציבור חלוק. וטעם הדבר ביארנוהו יפה לעיל שלא הוי בתורת היתר. אלא הקרבה לגבי מזבח שהתירתו התורה בכל הקרבנות שקבוע להם זמן ולא אכילה שבשאר קרבנות לא התירתו כלל מש"ה גם בפסח שהתירתו אינו אלא בתורת דיחוי ונתחזקו דברינו במה שהרחבנו דעתו הגדולה של הבה"ז דלא כהשעה"מ:

ובזה מתישב לנו גם מאי דקשה בהא דקאמר רבא אמתני' דריש יומא דפריך עלה עד שאתה וכו' הפרישהו מטומאת מת ומשני עלה זאת אומרת טומאה הותרה בציבור. וקשה דהא אכתי תקשה הפרישהו מטומאת מת בשביל שעיר הנעשה בחוץ דנאכל לערב כדתנן במנחות (דצ"ט) וברמב"ם ריש הלכות יוה"כ וכיון דאית בי' שיריים לאכילה הא קאמרי' דגם למ"ד טומאה הותרה בציבור בדידי' הוי דחויה ומהדרי' אטהרה וכבר הרגיש בזה השעה"מ וישב בדוחק עפ"י דברי התוס' דיומא (ד"ח) ד"ה אי עיי"ש והזכרנוהו לעיל בסי' הקודם אבל לפי מה שהעלינו דלמסקנא לא קיימא האי דקאמרי' דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה דהוי דחויה אלא למ"ד הותרה לעולם הוי הותרה והך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר וכו' אתי' כמ"ד טומאה דחויה בציבור וכר' שמעון דאית ליה הכי ממילא לק"מ אמתני' דדייק רבא מינה דטומאה הותרה בציבור לגמרי ואפי' היכי דאיכא שיריים לאכילה וא"ש:

ומכל מקום אין מכאן שום סתירה למה שכתבנו בתחילת דברינו בזה הסי' לתרוצי קו' התוס' דיומא במאי דאקשו דרבא אדרבא דאלו הכא קאמר זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ואלו בזבחים שמעי' לי' לגבי' פסח דס"ל טומאה דחויה בציבור. וכתבנו בזה דבפסח דאיכא שיריים לאכילה גם למ"ד הותרה בציבור התם מיהא הוי דחויה ועפ"י דברי התוס' דמנחות שאלו הדברים הן בחזקתן. לפי מה שלמדנו מדברי הבה"ז וכפי מה שביארנו אותם. והוכחנו דבפסח דאית ביה מידי דאכילה דנאכלים בטומאה:

גם לפי המסקנא קיימי' דגם למ"ד טומאה הותרה בציבור התם הוי דחויה ומהדרי' אטהרה משום דאכילה בטומאה דפסח לא התירתו התורה בתורת היתר אלא בתורת דיחוי. אליבא דכ"ע אבל אותן שאין נאכלים בטומאה כיון שהתירה התורה הקרבתן אעפ"י שאין שיריהם נאכלים גם אנן לא חיישי' למה שמפסיד אכילת שיריים ולא אכפת לן כלל להא. והוי הקרבתם בתורת היתר כמו שאר קרבנות שזמנם קבוע:

ולפי זה הנה מקום אתנו להתלמד עוד דגם מהא דאמר בש"ס דיומא שם אליבא דר"נ דבאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא אעפ"י שקבוע לו זמן ודוחה שבת וטומאה כמו קרבן ציבור דכיון דמ"מ דיחיד הוא הוי טומאה דחוי' גבי' ומהדרי' אטהרה אפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור:

גם מהא נמי הדר בי' לפי המסקנא דאשכח דהא דטומאה דחוי' או הותרה בציבור פלוגתא דתנאי הוי ולר' שמעון הוי דחוי' ולר' יהודא הוי הותרה אלא קיימי' לפי המסקנא דלמ"ד טומאה הותרה גם בקרבן יחיד שזמנו קבוע נמי הוי הותרה כמו בקרבן ציבור שהרי גם להאי שינויא לא באנו בש"ס אלא מכח דוחק הקושיא דהוי קשה לי' לר"נ דאמר טומאה הותרה מהך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת פרים אלים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאים אחרת תחתיה וכו' וש"מ דטומאה דחויה ומהדרי' אטהרה ולא אשכח הש"ס פירוקא אליבי' אלא לשנוי' דפרים היינו פר ע"ז דאע"ג דקרבן ציבור הוא מיהו לא קביע לי' זמן ואילים היינו באילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא מהדרי' אטהרה. וכבשים בכבש הבא עם העומר דאית בי' שיריים לאכילה וכמו שפירש"י דהיינו מנחת העומר בעצמה דאיירי בהך ברייתא קמייתא אבל לפום מאי דמסיק דהוי פלוגתא דתנאי מעיקרא לא קשה מידי משום דהא מני ר' שמעון היא דאמר טומאה דחויה בציבור אבל למ"ד הותרה ל"ש קרבן יחיד ל"ש קרבן ציבור כל שזמנו קבוע טומאה הותרה בו ולא דחויה ואעפ"י שאין לנו ראיה מוכחת לזה. כמו שהבאנו לגבי האי שינויא דשנינו דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה דהוי דחויה שהוכחנו מסוגיות הש"ס דפסחים דלפי מה דקם לי' הש"ס דהוי פלוגתא דתנאי לא קיימי' בהאי סברא כלל אלא גם היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה וקא מפסיד אכילת שיריים נמי הוי הותרה אבל לגבי האי שינוי' דמודה ר"נ בקרבן יחיד אין לנו ראי' דהדר בי' הש"ס לפי המסקנא' מיהו מסתברא קאמינא דגם מהאי שינוי' נמי הדרי' בי' לפום מאי דקם לן בפלוגתא דתנאי דהרי ס"ס גם להאי שינויא לא באנו לזה בש"ס אלא מכח דוחק הקושיא מהך ברייתא דמייתי וכיון דלפי המסקנא בטל ההכרח והך קושיא אזדא לה משום דמוקמי' לברייתא כר' שמעון דאמר דחוי' גם בציבור ממילא בטל לי' האי חילוקא דבין ציבור ליחיד שהוא קשה לאוזן לשמוע מפאת עצמו כמו שהק' בתוס' ד"ה כיון ונדחקו בישובו וגם הדבר מוכרע ג"כ לומר כן שהרי הא דשניני' להך ברייתא בתרייתא דמנחת כבשים היינו בכבש הבא עם העומר דהא ניהו מנחת העומר דאיירי' בברייתא קמייתא וקאמרי' דמשום דאית בה שיריים לאכילה מודה בה גם מאן דס"ל טומאה הותרה בציבור דהכא הוי דחוי' כבר נתברר מדברינו ומכח הך סוגיא דפסחי' דלא קיימא לפי המסקנא וא"כ האי מנחת כבשים דתני על כרחיך בדר' שמעון מוקמי' לה דאמר טומאה דחוי' בציבור וכדמוקמי' לברייתא קמייתא אליבי' וכיון דס"ס בדר' שמעון מוקמי' לה. מהכ"ת נימא דגם לר' יהודא דאמר טומאה הותרה אינה אלא בקרבן ציבור ולא בקרבן יחיד אעפ"י שקבוע לו זמן דמנלן הא כן נראה לע"ד:

ובהא ניחא ג"כ מה דקשה תו אשנויא דרבא למתני' דריש יומא דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור:

דאכתי תקשה הפרישהו מטומאת מת בשביל אילו של אהרן שקרב ביוה"כ בקרבן יחיד הוא וטומאה דחיי' גבי' אליבא דכ"ע. וכבר כתבנו בסי' הקודם דהשאגת ארי' נדחק לישב זה עפ"י דברי התוס' (דף ז) ד"ה כיון דהא דאמרינן דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן דדוחה טומאה הוי דחוי' לכ"ע אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה כולהו הוי הותרה ובנו"ב ובשעה"מ נדחקו לישבה עפ"י דברי התוס' דלקמן (ד"ח) ד"ה אי שחלקו בין טומאה ודאית ובין ספק טומאה וה"נ נחלק בין טומאה שכבר אירע לו ובין חשש ספק שמא יארע לו טומאה עיי"ש אבל לפי מה דכתיבנא אין צורך לכל זה ומשום דלפי המסקנא לא קיימי' כלל בהאי שנויא דהוי סבר בש"ס מעיקרא לחלק אליבי' דר"נ בין קרבן ציבור ובין קרבן יחיד אלא לפי המסקנא מאן דס"ל הותרה הוי בין בקרבן ציבור בין בקרבן יחיד שקבוע לו זמן והך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת פרים ואילים וכו' אתי' כר' שמעון דאמר טומאה דחוי' בציבור:

ומתישב נמי מה דהקשו בתוס' דיומא שם (ד"ח) אהא דקאמרי' שם דלמ"ד טימאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל דדילמא בעי הזאה משום אילו של אהרן דהוי קרבן יחיד ולפמש"כ לא קשה מידי דהא למסקנא דנחתי' להא דתנאי היא בטומאה אי דחוי' אי הותרה תו הדר בי' הש"ס מהא דקאמר מעיקרא אליבי' דר"נ דס"ל הותרה דבקרבן יחיד מודה דהוי דחוי' אלא דלמ"ד הותרה גם בקרבן יחיד כיון שקבוע לו זמן ודוחה את השבת והטומאה טומאה הותרה גבי' כמו בקרבן ציבור וא"ש:

מיהו דברינו לא יתכנו ביחד עם דבריהם של התוס' דיומא (ד"ו) ד"ה אמר רב תחליפא בתירוצם השני אמאי דהקשה דרבא אדרבא ואי אפשר לשניהם שיתקיימו כאחת. מפני ששניהם סותרים זה את זה שהרי לפי תירוצם של התוס' הזה צריכים אנו לומר אליבא דרבא דגם למסקנא נמי קיימי' לדידי' בהאי סברא דקאמרו לקמן בש"ס דיומא אליבא דר"נ דאע"ג דס"ל טומאה הותרה בציבור. מ"מ באילו של אהרן כיון דקרבן יחיד הוא אעפ"י שקבוע לו זמן הוי דחוי' ולא זו בלבד דבאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד גמור. דהוי דחוי' ודאי אליבי' דרבא אע"ג דס"ל ג"כ בעלמא הותרה. אלא אפי' בפסח שבא בכנופיא וכל ישראל מייתי לי' דומיא דחגיגה דקרי לי' לקמן (ד"נ) קרבן ציבור מה"ט מיהו כיון שאין כל ישראל מביאים חד פסח בשותפות כשאר קרבנות ציבור. לא הוי קרבן ציבור גמור לענין זה אלא כקרבן יחיד דהוי דחוי' ולא הותרה כ"ז הוא לפום תי' השני דיומא ואלו לפי מה דכתיבנא גם אליבא דרבא נמי קיימי' בהאי סברא שאמרנו:

דלפי מסקנת הש"ס דנחתי' דהוי פלוגתא דתנאי בטומאה אי דחוי' או הותרה הדרי' בי' לגמרי מהאי חילוקא דבין קרבן ציבור ליחיד אלא למ"ד הותרה בתרווייהו הותרה וגם בקרבן יחיד גמור דומיא דאילו של אהרן נמי הוי הותרה וזו נשמע מדבריו של רבא גופי' במאי דשני למתני' דריש יומא משום דטומאה הותרה בציבור אע"ג דביוה"כ הא איכא נמי אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא וש"מ דגם בדידי' נמי הותרה. וא"כ ק"ו בקרבן פסח שאינו קרבן יחיד גמור דהא כל ישראל מייתי לי' אעפ"י שאינו גם קרבן ציבור גמור משום שאין כל ישראל מביאים חד פסח בשותפת דג"כ ראוי להיות טומאה הותרה גבי' אלא ודאי דטעמא דרבא גבי' פסח דס"ל דהוי דחוי' לאו משום הכי הוא אלא משום דאית בי' אכילה. וכמו שכ' התוס' דמנחות ד"ה ר"י אומר דבכה"ג מודה גם ר"י דאמר הותרה דהוי דחוי' ואע"ג דגם מהאי שנויא דשנינן ביומא אליבי' דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי הדרי' בי' לפי המסקנא דנחית להא דפלוגתא דתנאי היא כדכתבינן. וגם משינויא דרבא גופי' למתני' דריש יומא נמי מוכח הכי דאלת"ה אכתי תקשה הפרישהו מטומאת מת בשביל שעיר החיצון דאית בי' שיריים לאכילה א"ו דגם בדידי' נמי הותרה כפ"מ דכתבינן לעיל מיהו בפסח דשיריים נאכלים מודה ר' יהודא ג"כ דהוי דחוי' אע"ג דהיכי דאין נאכלים ס"ל דהותרה כדמוכח מדברי התוס' דמנחות שם ד"ה ור"י סבר וכמש"כ הבה"ז ודלא כתי' השני שתי' התוס' ביומא דאינו מתקיים כלל לפי מה שהעלינו:

ברם דלפי מה דשקלי' וטרינן עכשיו לתרוצי סוגין אליבא דהתוס' דמנחות אין אנו אחראין כלל לקיים גם התירוץ השני שתי' התוס' ביומא הא דקשה דרבא אדרבא:

משום דהתוס' דמנחות בלא"ה צרכי' אנו לומר דלית להו האי תירוצא כלל ופליגי עלי' שאלולי כן לא היו נזקקים כלל להוציא הך סברא דבפסח דאית בי' שיריים לאכילה ונאכלים בטומאה מודה ר' יהודא דהוי דחוי' דהא בלא"ה לא קשה מידי משום דבפסח דקרבן יחיד הוא שאין כל ישראל מביאים פסח אחד בשותפות לכ"ע הוי דחוי' כמו שכ' התוס' דיומא בתי' השני. א"ו ברור הדבר דלית להו האי סברא אלא פסח נמי קרבן ציבור הוי משום דכל ישראל מיהו מייתי לי' ואתי בכנופיא כחגיגה דחשיב לה במתני' דתמורה קרבן ציבור ולא דמי לאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד ממש ומש"ה הוי דחוי'. או דס"ל דגם קרבן יחיד ממש כאילו של אהרן נמי לר' יהודא הוי הותרה והך ברייתא דמייתי' ביומא הי' עומד ומקריב מנחת פרים ואילים וכו' אתי' כר' שמעון דאמר דחוי' וכ"ש בפסח שאינו קרבן יחיד ממש דהוי הותרה ובין כך או כך עכ"פ בפסח מיהא הוי הותרה למאן דס"ל הכי ודלא כתי' השני שבתוס' דיומא ומש"ה יותר נוח לנו לומר כהאופן השני דלהתוס' דמנחות לר' יהודא בכל קרבן יחיד שזמנו קבוע נמי הוי הותרה ואפי' באילו של אהרן משום דהאי תירוצא דהש"ס דיומא דקאמר אליבי' דר"נ דמודה בקרבן יחיד ליתא לפי המסקנא דאשכחן תנאי דפליגי בהא שהרי גם משינויא קמא דקאמר הש"ס אליבא דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי למדים אנו מדבריהם שם ד"ה ור"י סבר דהדר מני' הש"ס לפי המסקנא. וכ"ש משינויא בתרא דדחוק טובא כמו שתמהו עליו התוס' ד"ה כיון דודאי ראוי לנו לומר דהדר מינ' וארווחנא בהא לתרוצי הני קושיות דביומא דאייתי' ונתבררו כל דברי התוס' דמנחות כשמלה בס"ד איברא כמו שהוכחנו דהתוס' דמנחות פליגי אתי' השני דהתוס' דיומא ה"נ מוכח איפכא דגם התוס' דיומא בתי' השני לית להו סברת התוס' דמנחות ד"ה ר' יהודא אומר דבפסח דאית בהו שיריים לאכילה ונאכלים בטומאה מודה גם ר"י דס"ל טומאה הותרה בציבור דהתם הוי דחוי' אלא דאלו משום ה"ט לחוד עדין הוי ס"ל דהותרה דאלת"ה הוי מתרצי טפי גם הא דרבא דס"ל בפסח דהוי דחוי' דהוי ג"כ משום ה"ט דאית בי' שיריים לאכילה חדא משום דבש"ס דיומא מייתי' לי' ג"כ מקמי' אידך שינויא דקאמרי' אליבא דר"נ דמודה היכי דהוי קרבן יחיד ותו דאידך שינויא דחיק טובא כמו שתמהו עליו בתוס' ד"ה כיון א"ו דלדידהו בפסח אע"ג דאית בהו שיריים לאכילה הואיל ונאכלים גם בטומאה לא קאמרי' כלל דהוי דחוי' גם למ"ד טומאה הותרה בציבור ועד כאן לא קאמרי' לי' ביומא אליבא דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה אלא היכי דאין השיריים נאכלים בטומאה דומיא דעומר דאיירי בה וכמו שפירש"י הטעם כי היכי דלא לתבטל אכילת שיריים לגמרי וכמו שדקדק השעה"מ מד' והא דקשה להו להתוס' דמנחות שם אמאי הוצרך ר' יהודא לטעמא דשאין קרבן ציבור חלוק ומש"ה יעשו כולם בטומאה הא לדידי' ס"ל דטומאה הותרה בציבור מתרצא לדידהו באותו תי' בעצמו שתי' להא דרבא דס"ל בפסח דהוי דחוי' אע"ג דס"ל טומאה הותרה בציבור והוא משום דגם למסקנא נמי אכתי קיימי' בהך סברא דקאמר הש"ס מעיקרא אליבי' דר"נ דבקרבן יחיד אעפ"י שזמנו קבוע הוי דחוי' לכ"ע ופסח נמי כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפת הוי ג"כ כקרבן יחיד לענין זה ואותו תי' עולה גם אליבי' דר' יהודא כלפי קושיות התוס' דמנחות והא דקשה אשינויא דרבא למתני' דריש יומא מאילו של אהרן יתישב לדידהו כפי מה דכתיבנן בסי' הקודם:

אבל לדידהו תקשה הך סוגיא דפסחים (דע"ז) דמשם נלמד דלר"י דאמר טומאה הותרה בציבור גם היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה נמי הוי הותרה ולא בעי ציץ לרצוי' שהרי הוא סותר להא דקאמרי' ביומא דגם לר"נ דאמר טומאה הותרה מודה בהני דהוי דחוי' וא"כ נצטרך לומר על כרחיך דלפי מה דמסיק דטומאה דחוי' או הותרה הוי פלוגתא דתנאי הדרי' בי' תו מהאי שינויא דקא משניני' אליבי' דר"נ וס"ל דלעולם הוי הותרה ואפי' היכי דאיכא שיריים לאכילה וברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר אתי' כר' שמעון דאמר טומאה דחוי' בציבור וא"כ דון מינה דגם מאידך שינויא דקאמרי' אליבא דר"נ דמודה נמי בקרבן יחיד דאע"ג דקביע לי' זימנא הוי דחוי' נמי הדר ביה לפי המסקנא וגם אידך ברייתא נמי מוקמי' לה כר' שמעון דאמר דחוי' אבל לר' יהודא דאמר הותרה הוי לעולם הותרה בין בקרבן ציבור בין בקרבן יחיד שקבוע לו זמן בין אי לית בה שיריים לאכילה בין אי אית בה וא"כ קשה אתי' השני דהתוס' דיומא דרבא אע"ג דס"ל טומאה הותרה בציבור בפסח מיהא הוי דחוי' משום דהוי קרבן יחידי דהוא דלא כמאן. דהא לר"ש לעולם דחוי' ואפי' בקרבן ציבור ולר' יהודא לעולם הותרה ואפי' בקרבן יחיד:

ואם נבוא לומר דנהי דכדאסקי' דטומאה דחוי' בציבור או הותרה הוי בפלוגתא דתנאי הדרי' בי' ממאי דקאמרי' מעיקרא אליבא דר"נ דהיכי דאיכא שיריים לאכילה מודה דהוי דחוי' אלא למ"ד הותרה הוי לעולם הותרה והך ברייתא קמייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר אתי' כר"ש דאמר דחוי' מיהו הא דשניני' בתר הכי הך ברייתא בתרייתא דהי' עומד ומקריב מנחת פרים אילים וכבשים וכו' אליבא דר"נ דמודה באילו של אהרן דקרבן יחיד הוא דאע"ג דקביע לי' זימנא כיון דיחיד הוא טומאה דחוי' גבי' ומהדרי' אטהרה קיימי' גם במסקנא ולא הדרי' מינה כלל ואתי' שפיר גם לר' יהודא דאמר הותרה בציבור דבהאי גונא דהוי קרבן יחיד מודה דהוי דחוי' וא"כ אתי הא דרבא נמי כוותי' דר' יהודא גם הא ליתי' חדא דמה טעם יש בדבר לומ' דמשינויא קמא אליבי' דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה דהוי דחוי' וא"כ הך ברייתא קמייתא דעומר אתי' נמי כמ"ד הותרה נהדר בי' כד נחתי' להא דתנאי פליגי בהא ומוקמי' לברייתא כר' שמעון דאמר דחוי' ומשינויא תנינא דקאמרי' דמודה ר"נ בקרבן יחיד דהוי דחוי' לא הדרי' בי' גם למסקנא דנחתי' להא דתנאי פליגי בהכי. כי היכי דתיתי הך ברייתא ככ"ע ואפי' לר' יהודא דאמר הותרה הרי הך שינויא בתרא דמודה ר"נ בקרבן יחיד קשה בסברא לקבלו יותר מן הראשונה דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה והרי התוס' ד"ה כיון תמהו אהאי שינויא בתרא דמה טעם יש בדבר ולא תמהו כלל אשינויא קמא משום שטעם גדול יש בדבר דנהדר אטהרה היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה. כי היכי דלא תבטל מ"ע דאכילת שיריים ומדוע נימא אנן איפכא דלפי המסקנא משינוי' קמא הדר בי' ומשינויא בתרא לא הדר בי' כלפי לייא ומה מכריחנו לזה ותו דכל מה שאמרנו דמש"ה קיימי' גם לפי המסקנא בשינוי' בתרא דהש"ס דגם מ"ד הותרה מודה בקרבן יחיד דהוי דחוי' כי היכי דתיתי ברייתא בתרייתא דהי' עומד ומקריב מנחת פרים אילים וכבשים וכו' כדברי הכל ואפי' כר' יהודא דאמר הותרה. הא בורכא וא"א לומר כן שהרי באותה ברייתא תני נמי מנחת כבשים ולא מתפרש להש"ס לפי מה דבעי למימר דאתי גם למ"ד הותרה אלא בכבש הבא עם העומר וכמו שפירש"י דהיינו מנחת העומר עצמה דאיירי בה בברייתא קמייתא ומש"ה הוי דחוי' משום דאית בה שיריים לאכילה וכשינוי' קמא דהש"ס אליבי' דר"נ וכיון דזה כבר נלמד מהש"ס דפסחים דלפי המסקנא הדרי' בי' מהאי שינוי' ולר' יהודא דאמר הותרה גם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי הותרה א"כ על כרחין הך ברייתא בתרייתא נמי לא מתוקם אלא כר"ש דאמר דחוי' ולא כר"י דאמר הותרה וא כ כיון דס"ס לא מתוקמא אלא כר' שמעון דוקא דאמר דחוי':

מהכ"ת נימא דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן גם לר"י דאמר הותרה מודה דהוי דחוי' דמנלן הא כיון דמהך ברייתא אין ראי' כלל דהא בלא"ה על כרחין כר"ש אתי':

ברם דגם הא נמי מתישב מתוך דברינו עפ"י מה שכתבנו לעיל דהתוס' דיומא בתי' השני על כרחיך ל"ל מה שכתבו התוס' דמנחות שם ד"ה ר' יהודא אומר דאע"ג דס"ל לר' יהודא דטומאה הותרה בציבור בפסח דאית בי' שיריים לאכילה ונאכלים בטומאה מודה דהוי דחוי' אנא לדידהו גם לפי מה דקאמרי' נמי בש"ס דיומא אליבי' דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה דהוי דחוי' ה"מ היכי שאין נאכלים בטומאה דומיא דעומר אבל בפסח דנאכל בטומאה ולא קא מפסיד מצות אכילה הוי ודאי הותרה למאן דס"ל הכי וכ"ש לפי מה שלמדנו מהש"ס דפסחים דלפי המסקנא דקים לן דהוי פלוגתא דתנאי הדרי' מהא לגמרי וסבירא לן דגם היכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים נמי הוי הותרה למ"ד הכי וברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר וכו' כר' שמעון אתי' דאמר דחוי' בציבור דודאי פשיטא דבפסח דאית בי' שיריים הנאכלים דודאי הוי הותרה וא"כ קשה קושית התוס' דמנחות אהא דקאמר ר"י שם ובפסחים דמש"ה כולם יעשו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק:

דתיפוק לי' דל ידי' הא טומאה הותרה בציבור א"ו צריכים אנו לומר דגם לפי המסקנא דנחתי' להא דהוי פלוגתא דתנאי אכתי קיימי' בהאי סברא דקאמרי' מעיקרא אליביה דר"נ דאע"ג דס"ל הותרה בקרבן יחיד מיהו מודה דהוי דחויה ולאו משום הכרח הקושיא מהך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת פרים אילים וכבשים וכו' דאקשי מינה לר"נ אייתי' עלה דהא ליתי' והאי קושיא כבר אזדא לה בתר דנחתי דהוי פלוגתא דתנאי ומתוקמא כר' שמעון דאמר דחוי' כמו דמוקמי' לברייתא קמייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר וכו' דהדרי' מהאי שינויא דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה ומוקמי' לה כר' שמעון דאמר דחוי' כדמוכח מהא דפסחים וא"כ ממילא דהך ברייתא בתרייתא נמי לא מתוקמא אלא כר' שמעון דהא תני התם מנחת כבשים נמי ולא מתוקמ' למ"ד הותרה אלא במנחת העומר ומשום דאית בי' שיריים לאכילה כדקאמרי' בש"ס. והא כבר אדחי לי' כמו שנתברר מהא דפסחים א"ו דהך ברייתא כמ"ד דחוי' אתי' מיהו עדין למדנו דאותה סברא מתקיימת וגם לר"י דאמר הותרה מודה בקרבן יחיד דהוי דחוי' מדבריו של ר' יהודא בעצמו דנקט טעמא משום דאין קרבן ציבור חלוק גבי פסח וקשה תיפוק לי' משום דהותרה לדידי' א"ו דבקרבן יחיד מודה דהוי דחויה וס"ל דפסח נמי אע"ג דאתי בכנופיא כמו חגיגה מיהו כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות הוי לענין זה כקרבן יחיד דגם למ"ד טומאה הותרה בציבור הכא הוי דחויה וככל מה שכתבו התוס' כאן אליבי' דרבא דנמי אית ליה הותרה בציבור ומ"מ גבי פסח הוי דחויה מה ט דאמרן וכמו דס"ל גם לר' יהודא וא"ש:

עוד אפשר לומר דבאמת לפי מסקנת הש"ס דפסחים אה"נ דקיימי' שפיר בהני שינויא דקא משניני' ביומא אליבי' דר"נ דגם למ"ד הותרה מודה היכי דאיכא שיריים לאכילה או קרבן יחיד שקבוע לו זמן דהוי דחוי' משום דהא מילתא סברא הוא גם בלי הכרח הקושיות דמקשה שם. והיינו נמי טעמא דרבא דס"ל בפסח דהוי דחוי' אע"ג דבכל קרבנות ציבור ס"ל דהותרה משום דפסח נמי הוי כקרבן יחיד לענין זה. והא דנקט מעיקרא הא דסברוה דכ"ע דחוי' היא בציבור וכו' היינו דאי לא"ה לא הוי מצי להקשות אמתני' דהתם. משום דנהי דקושטא דמילתא הכי הוי דהיכי דאיכא שיריים לאכילה לכ"ע הוי דחוי' אבל אין זה מוכרח ואפשר למדחי ולומר דלמ"ד הותרה הוי לעולם הותרה והני ברייתות דמייתי' ביומא אתיין כמאן דס"ל דחוי' כי היכי דלא תקשה לן אמתני' דפסחים דנימא דאתי' כמ"ד הותרה ומש"ה מקדים הא דסברוה דכ"ע טומאה דחוי' אבל לפ"מ דאסיק שם לפרוקי הך מתני' דגם אי תימא דחוי' נמי ניחא קיימי' תו בהא דקאמרי' ביומא דבהני גווני לכ"ע דחוי' והני ברייתות דמייתי' התם אתיין ככ"ע וממילא ניחא נמי הא דנקט ר' יהודא לטעמי' שאין קרבן ציבור חלוק וש"מ דבפסח לדידי' נמי הוי דחוי' משום דהוי כקרבן יחיד וכדס"ל לרבא:

ועוד אפשר לומר לתי' השני דהתוס' דיומא דנהי דקיימי' בהני שינויא דמשניני' אליבי' דר"נ גם לפי המסקנא דנחתי' להא דהוי פלוגתא דתנאי בטומאה דחוי' או הותרה. מיהו האי שינויא קמא דקאמרי' שם ביומא דמודה ר"נ דהיכי דאיכא שיריים לאכילה דהוי דחוי' אינו אלא לענין דמהדרי' אטהרה לחוד אבל לענין ריצוי ציץ הוי שפיר הותרה דלא בעי' ציץ לרצוי'. דהא ברייתא דאקשי' מינה התם לדידי' אינו מבואר בה אלא דמהדרי' אטהרה לחוד והא דאקשי' על זה לעיל דא"כ קשה גם לפי האמת מנלן כלל דלר' יהודא הוי טומאה הותרה בציבור גם לענין דלא מהדרי' למעבדי' בטהרה כדס"ל לר"נ הא לא שמעי' לי' לר"י אלא דלא בעי ציץ לרצוי' לחוד דבהכי הוא דאיירי ופליג עם ר"ש לענין ריצוי ציץ כשאינו על מצחו של כה"ג אבל לענין אהדורי אטהרה לעולם אימא לך דכרב ששת ס"ל דמהדרי' אטהרה וכמו דאמרי' הכי גם אליבי' דר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה דמהדרי' אטהרה ומ"מ לא בעי ציץ לרצוי' וכמו כן תקשה מה מקשה אדרב ששת מהך ברייתא דמתניי' גבי ציץ הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור דילמא הא הותרה דהתם היינו לענין דלא בעי ציץ לרצוי' אלא מתרצה מאלי' ובהא רב ששת נמי מודה ועד כאן לא פליג אדר"נ אלא דמהדרי' אטהרה לחוד דבהא הוא דפליג בהדי' כדאמרי' לעיל א"ו דהא בהא תלי' ואי לא בעי ציץ לרצוי' ה"נ דלא מהדרי' אטהרה ואי מהדרי' אטהרה ה"נ דבעי ציץ לרצוי' וא"כ היכי דאית ביה שיריים לאכילה כיון דמהדרי' אטהרה כהך ברייתא דמייתי התם ה"נ דבעי' ציץ לרצוי'. הא לא קשי' להתוס' בתי' השני דיומא משום דלדידהו בשלמא בדברים שאין בהם שיריים לאכילה אלא דברים הקרבים לגבי מזבח לחוד כי קאמרי' דמ"מ מהדרי' אטהרה ש"מ שבקושי התירה התורה הקרבתם בטומאה וא"כ ממילא נלמד דבעי ג"כ ציץ לרצוי'. ומינה דאם לא בעי ציץ לרצוי' ומתרצה מאלי' שמעי' נמי דלא מהדרינן אטהרה משום דהא בהא תלי' אבל בדברים שיש בהם שיריים לאכילה דקיי"ל דאע"ג דבאים בטומאה אין נאכלים בטומאה. התם אמרי' שפיר דאע"ג דמהדרי' אטהרה מ"מ לא בעי ציץ לרצוי' משום דהא דמהדרי' בכהאי גוונא אטהרה אינה משום כדי שיקרבו לגבי מזבח בטהרה משום שבקושי התירתם התורה כלל אלא כדי שלא תבטל מ"ע דאכילת שיריים הוא דהוי מהכ"ת נבטל מ"ע בכדי אעפ"י שאינה מעכבת הכפרה. במקום דאפשר לאהדורי עלה ולקיימה וכיון דרק מש"ה הוא דהוי לעולם אימא לך דלהקרבה לגבי מזבח הוי היתר גמור ולא בקושי התירתו התורה ולא בעי ציץ לרצוי' אלא מתרצה מאליו בין על העולין בין על האכילות לענין דחשבי' לגבי העולין כאלו הי' השיריים נאכלים ומהני גם לר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם אעפ"י שבאמת אין השיריים נאכלים:

[וכמו ריצוי הציץ למ"ד דצין מרצה על אכילות דג"כ לא מהני להתיר השיריים באכילה וכמו שפירש"י בפסחים (דט"ז) ד"ה על הדם ועל הבשר שכתב ז"ל ולא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל"ת דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא לר' יהושע איצטרך דאמר בכיצד צולין אם אין בשר אין דם וכו' עיי"ש ולא תלי' הא בהא כלל בכהאי גוונא ומש"ה בפסחים דאיירי לענין דלא בעי ריצוי ציץ גם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי לא בעי ריצוי ציץ אע"ג דלא מהדרי' אטהרה ואינו סותר לסוגיא דיומא כלל והני שינויא דמשניני' אליבי' דר"נ דמודה היכי דאיכא שיריים לאכילה. וכן בקרבן יחיד שקבוע לו זמן דהוי דחוי' קיימא גם לפי המסקנא.

מיהו אעפ"י דהני תרי שינוי' דשניני' ביומא דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה ובקרבן יחיד דהוי דחוי'. שוים הם לענין דבשניהם בעי' לאהדורי למעבדינהו בטהרה. מ"מ מחולקים הם לענין ריצוי ציץ דבקרבנות יחיד שקבוע להם זמן כמו דהוי דחוי' לענין דמהדרי' למעבדינהו בטהרה הה"נ דבעי ציץ לרצוי'. דהא חד טעמא הוי לתרווייהו שבקושי התירתם התורה בקרבן יחיד וממילא בעי נמי ציץ לרצוי'. אבל בהני דאית בהו שיריים לאכילה נהי דמהדרי' אטהרה מ"מ לא בעיני' בהו ציץ לרצוי' משום דהא דמהדרי' אטהרה הוי כדי שיאכלו השיריים ולא יחסר מצוה אבל העולים מתרצים מאליהם בלי ריצוי ציץ בין על עצמם בין על השיריים שיתחשבו כאלו הם ראוים לאכילה ולא יעכבו זריקת הדם לר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם אעפ"י שאין נאכלים בטומאה וכל זה בריר ונתבארו גם דברי התוספות דיומא בתי' השני במאי דקשה להו דרבא אדרבא בס"ד הכל על נכון:

הרי לפנינו דלתי' השני דהתוס' דיומא וכן לפמש"כ התוס' במנחות מתפרש שפיר הא דקאמר רבא בריש יומא אסתם מתני' דהתם דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור דלדידי' נמי הכי ס"ל ואין אנו צריכי' לבוא למש"כ התוס' בשם הר"י דרבא זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל והא דשמעי' מדרבא בזבחים ובפסחים גבי פסח דס"ל טומאה דחוי' בציבור לא קשי' דבפסח שאני או משום דהוי ג"כ כקרבן יחיד משום דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפת. או משום דאית בי' שיריים לאכילה שנאכלים בטומאה וכמו שמוכח גם מדר' יהודא גופי' דס"ל טומאה הותרה בציבור ומ"מ הוצרך לתת טעם בפסח דיעשו כולם בטומאה משום שאין קרבן ציבור חלוק וש"מ דטומאה דחוי' גבי' משום חד מהני טעמי דאמרן איברא דעוד מחד דוכתא קשה לן דמהתם משתמע דלרבא טומאה דחוי' בציבור גם ביוה"כ גופי' וא"כ משם נלמד דהא דדייק רבא מסתם מתני' דריש מכילתין דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור זאת אומרת הוא דקאמר ולי' לא ס"ל וכתי' הר"י והוא מהא דאשכחן לי' לרבא ביומא (ד"ח) דאמר הילכך כהן גדול ביוה"כ דלאו בדידן תלי' מילתא אלא בקביעא דירחא כל אימת דמתרמי בג' בתשרי בעי לאפרושי וכו' ועכ"פ ש"מ דלדידי' ג"כ כהן גדול לפני יוה"כ בעי הזאה. והא לעיל קאמרי' בהדיא דלמ"ד טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל ומש"ה דייק הש"ס דכולהו הני תנאי דס"ל דבעי הזאה ע"כ נ"ל דטומאה דחוי' בציבור וא"כ ה"נ רבא דס"ל דבעי הזאה נמי על כרחיך דס"ל טומאה דחוי' בציבור והא דקאמר לעיל (ד"ו) אמתני' דריש מכילתין זאת אומרת כו' זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל וכפי' הר"י וזו היא שקשה לפי' השני דהתוס' דיומא וכבר עמד על זה השעה"מ (שם) ונדחק מאוד בישובה דרבא למאן דס"ל טומאה דחוי' הוא דקאמר דיש חילוק בין פרה ובין יוה"כ ולי' לא ס"ל. והדוחק מבואר דכיון דס"ס באנו לפרש דברי רבא דלי' לא ס"ל. יותר נוח לנו פי' של הר"י דזאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל וגם לפי מה שתי' קושית התוס' דרבא אדרבא עפ"י דברי התוס' דמנחות נמי תקשה כ"כ דעכ"פ שמעי' מדהכא דרבא טומאה דחוי' ס"ל בכל דוכתי' גם ביוה"כ ולאו דוקא בפסח בלבד כדכתיבנן:

ומתוך כך נלע"ד לתרוצי סוגיא אליבא דהתי' השני של התוס' דיומא דסתמא דהש"ס דלקמן (ד"ח) דקאמר דאי טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל סבירא לה דלפי המסקנא דקיימי' דהא דדחוי' והותרה דטומאה בציבור הוי פלוגתא דתנאי הדרי' תו ממה דקאמרי' מעיקרא אליבי' דר"נ דאע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ מודה היכי דאיכא שיריים לאכילה או היכי דהוי קרבן יחיד הוי דחוי' לכ"ע אלא ס"ל דלמ"ד הותרה לא פליג ובכולהו גוונא הוי הותרה ומש"ה פסיקא לי' דלמ"ד טומאה הותרה בציבור לא בעי' הזאה כלל לכה"ג קודם יוה"כ אע"ג דהא איתא ביוה"כ אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא ושעיר הנעשה בחוץ דאית בי' שיריים לאכילה משום דס"ל דלעולם הותרה אבל לרבא דאית ליה גם לפי המסקנא נמי האי סברא דמודו הני דס"ל הותרה דבקרבן יחיד הוי דחויה וכמו דס"ל לדידי' נמי דבפסח הוי דחויה אע"ג דבכל דוכתא ס"ל דהותרה משום ה"ט דהוי קרבן יחיד וכדמוכח נמי הכי מדר' יהודא גופי' דנקט טעמא דשאין קרבן ציבור חלוק מש"ה סבירא ליה דכהן גדול לפני יוה"כ בעי הזאה ג"כ משום אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא או משום שעיר הנעשה בחוץ דאית ביה שיריים לאכילה דבהני הוי דחויה גם לפי המסקנא ואם תקשה א"כ מאי אהני לן שינויא דידי' במאי דקשה לן אמתני' דריש יומא עד שאתה מפרישהו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת במאי דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה בציבור הא אכתי תקשה לדידיה הפרישהו מטומאת המת בשביל אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא או בשביל שעיר הנעשה בחוץ דאית ביה שיריים לאכילה וכמו דאית ליה לדידיה גופיה הכי לגבי הזאה בזה צריכים אנו לומר דלא דמי האי חששא דשמא ימות מת עליו בפתע פתאום בהני ז' ימים דקודם יוה"כ להאי חששא דשמא נטמא בטומאת מת בא' מכל ימות השנה והוא לא ידע דהאי חששא בתרא משום דקרוב טפי חיישי' לי' גם משום אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא ומשום שעיר החיצון דאית בי' שיריים לאכילה דטומאה דחוי' גבייהו אבל האי חששא דשמא ימות מת עליו בפתע פתאים בהני ז' ימים דקודם יוה"כ דחששא רחוקה היא לא חיישי' לי' אלא אם נימא דטומאה דחויה בציבור לגמרי ואיכא למיחש גם לכל קרבנות היום אבל אם טומאה הותרה בציבור וליכא למיחש אלא משום אילו של אהרן דהוי קרבן יחיד או משום שעיר החיצון דאית בי' שיריים לאכילה דטומאה דחויה בהו משום הני טעמי לחוד לא חיישי' לה למעבד פרישה בשביל זה:

או כלך לדרך זו דמשום דלעשות הזאה כל ז' דבר נקל הוא מש"ה חיישי' לה גם בשביל אילו של אהרן ושעיר הנעשה בחוץ לחוד אבל להפריש הכה"ג ז' ימים מכל אדם דדבר קשה הוא לא חיישי' לה אלא אי טומאה דחויה בציבור לגמרי בכל קרבנות היום אבל משום אילו של אהרן ושעיר הנעשה בחוץ לחוד לא חיישי' כולא האי כן אנו צריכים לומר לתרוצי סוגיא אליבא דהתי' השני דהתוס' ביומא:

ולפ"ז ממילא יכולים אנו לומר דגם האי סוגיא דפסחים (דע"ז) דקאמר סברוה דכ"ע טומאה דחויה בציבור ומשמע דלמ"ד הותרה גם היכי דאיכא שיריים לאכילה נמי הותרה קאי נמי בהך סברא דס"ל לסתמא דהש"ס דיומא כדקאמר דלמ"ד טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל דלפי המסקנא כדנחתי' להא דטומאה דחויה או הותרה בציבור פלוגתא דתנאי הוי הדרי' תו ממאי דקאמרי' מעיקרא אליבי' דר"נ דהיכי דאיכא שיריים לאכילה או קרבן יחיד לכ"ע הוי דחויה אלא דלמ"ד הותרה אין חילוק ובכל גונא הוי הותרה והני ברייתות דאקשי' מינייהו לר"נ אתיין כר' שמעון דס"ל טומאה דחויה ודלא כרבא דס"ל דגם למסקנא נמי קיימי' בהא דבהני גווני לכ"ע דחוי' וה"ט דלדידי' בעי' הזאה אע"ג דס"ל הותרה משום אילו של אהרן ושעיר הנעשה בחוץ דבדידהו הוי דחויה והיינו נמי טעמא דידי' בפסח דהוי דחויה משום דהוי ג"כ כקרבן יחיד מפני שאין בא פסח א' בשותפות לכל ישראל ודייק למילתי' מהא דר' יהודא גופי' דנקט טעמא דמש"ה יעשו כולם בטומאה משום שאין קרבן ציבור חלוק הא לא"ה טהורים עושי' בטהרה וש"מ דבפסח לא הוי הותרה והך סוגיא דפסחים בלא"ה לא אתי' כרבא. דהא קאמר סברוה דכ"ע טומאה דחוי' בציבור דליכא מאן דס"ל הותרה אלא ר"י וכו' ואלו לרבא הא סתם מתני' דריש יומא נמי ס"ל הותרה וא"כ מאי קושיא אי גם סתמא דפסחים נמי ס"ל הכי וא"ש הכל:

ברם דלפי מה דכתיבנן לתרץ קושיות התוס' דיומא במאי דמקשו דרבא אדרבא עפ"י דברי התוס' דמנחות. והוא דגם רבא נמי ס"ל דלפי המסקנא כדנחתי' להא דהוי פלוגתא דתנאי בטומאה דחויה או הותרה תו הדרי' ממאי דקאמר בש"ס מעיקרא אליבי' דר"נ דהיכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה או בקרבן יחיד מודו כ"ע דהוי דחויה אלא סבירא לן דלמ"ד הותרה בכל גווני הוי הותרה:

וה"ט דלא חיישי' להפרישהו מטומאת מת בשביל אילו של אהרן ושעיר החיצון דאית בהו הני טעמי משום דלפי המסקנא בכל גווני הוי הותרה והני ברייתות דאקשי מינייהו לר"נ מוקמי' להו כמ"ד טומאה דחויה והא דאמר בפסח דהוי דחויה היינו משום דבפסח אית ביה טעמא אחרינא שאין בכל קרבנות הציבור והיחיד שקבוע להם זמן שאעפ"י שבאים בטומאה חין נאכלים בטומאה אבל בפסח דכשבא בטומאה נאכל בטומאה והאי אכילה בטומאה דליתי' בשאר קרבנות ציבור ויחיד שקבוע להם זמן לא הוי הותרה אלא דחויה וגם הא דקאמרי' בש"ס דלמ"ד טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל הוי נמי מהאי טעמא דאע"ג דביוה"כ אית בי' אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא ושעיר החיצון שיש בו שיריים לאכילה. מיהו למסקנא כולהו הוי הותרה למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור א"כ קשה אדרבא דס"ל דבעי הזאה אע"ג דהא לדידי' ס"ל דטומאה הותרה בציבור ביוה"כ ומש"ה לא צריך להפרישו לכהן גדול מטומאת מת וא"כ קשה קושיות הש"ס הזאה כלל ל"ל:

והנלע"ד מתוך כך לומר דגם להתוס' דמנחות דס"ל דדווקא בפסח דאית בי' שיריים לאכילה שנאכלים בטומאה הוא דאמרי' דהוי דחוי' גם למ"ד טומאה הותרה בציבור לפי המסקנא אבל בשאר קרבנות ציבור שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה לפי המסקנא הוי הותרה לדידי' גם היכי דאיכא שיריים לאכילה וכפי דרכו של הבה"ז וכדמוכח מדבריהם שם ד"ה ור"י סבר מיהו כל זה אינו אלא לפי סוגית הש"ס דפסחים (דע"ז) שהוכיחו את דבריהם משם דמהתם ודאי מוכח דהכי ס"ל מדקאמר סברוה וכו' וכפמשכ"ל וגם סוגית הש"ס דיומא (ד"ח) דקאמר דלמ"ד טומאה הותרה בציבור לא בעי' הזאה כלל נמי על כרחיך בהאי סברא אזלא דלפי מה דנחתי' להא דתנאי פליגי בטומאה אי דחוי' או הותרה תו הדרי' בה ממאי דקאמרי' מעיקרא אליבי' דר"נ דהיכי דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה כ"ע מודו דהוי דחוי' אלא דלמ"ד הותרה בכה"ג נמי הוי הותרה והך ברייתא דגבי עומר אתי' כר' שמעון דאמר טומאה דחוי' בציבור ומש"ה פסיקא לי' דלמ"ד הותרה לא בעי' הזאה כלל לכהן גדול קודם יוה"כ אע"ג דהא איכא נמי שעיר החיצון דאית בי' שיריים לאכילה אבל רבא ודאי פליג אדהא ולדידי' בין בפסח דאית בי' שיריים לאכילה שנאכלים בטומאה ובין בשאר קרבנות ציבור שיש בהם שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה בתרווייהו הוי דחויה לדידי' גם למ"ד הותרה ואע"פי שאין ענינם שווה וכפ"מ דכתבינין לעיל דהא טעמי' לחוד והא טעמי' לחוד מ"מ רבא בתרווייהו ס"ל דהוי דחוי' אליבא דכ"ע זה משום טעמי' דשייך גבי' וזה משום טעמי' דשייך גבי' בפסח דנאכל בטומאה הוי דחוי' משום שלא התירה התורה בתורת היתר אלא אכילת מזבח ולא אכילת אדם וגם בפסח שהתירה התורה אכילתו אינו בתורת היתר אלא בתורת דיחוי ובשאר קרבנות ציבור שאין נאכלים בטומאה פשוט הטעם דהוי דחוי' ומהדרי' אטהרה כדי שיאכלו השיריים ולא יחסר מ"ע של תורה וגם לפי המסקנא בתר דקים לן דתנאי פליגי בהא דטומאה דחוי' או הותרה והדרי' מהא דקאמרי' מעיקרא אליבי' דר"נ דבקרבן יחיד מודה דהוי דחוי' אע"ג דס"ל דטומאה הותרה בציבור אלא דלמ"ד הותרה בקרבן יחיד שקבוע לו זמן כיון דדוחה שבת וטומאה כקרבן ציבור בדידי' נמי הוי הותרה והך ברייתא דאקשי' מינה אתי' כר' שמעון דאמר דחוי' מיהו בהאי תירוצא קמא דקאמרי' מעיקרא גבי עומר דכיון דאיכא שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה הוי דחוי' אליבא דכ"ע אכתי קיימי' בה ולא הדרי' מינה גם לפי המסקנא משום דהא סברא הוא וטעמא רבה איכא במילתא שתהא דחוי' ולא הותרה כדי שלא יבטל מ"ע דאכילת שיריים משא"כ האי תירוצא בתרא דקאמרי' דמודה ר"נ בקרבן יחיד שאין בו שום טעם כלל וגם הוא נגד הסברא וכמו שתמהו התוס' ע"ז שהרי בין קרבנות הציבור בין קרבן יחיד שקבוע להם זמן דדחו שבת וטומאה נפקא לן מקראי דבמועדו במועדיכם שהכתוב קבע מועד אחד לכולן מ"ש שזה יהי' דחוי' וזה הותרה ונדחקו לומר שאינו אלא מדרבנן ודאי לא באנו לזה אלא מכח דוחק הקושי' דהוי קשה לן לר"נ דאמר הותרה מהך ברייתא אבל בתר דקים לן דהא מילתא הוי פלוגתא דתנאי שוב אא"צ לזה כלל והך ברייתא אתי' כהאי תנא דאמר דחוי' ומש"ה ניחא לרבא הא דס"ל בפסח דהוי דחוי' אע"ג דס"ל טומאה הותרה בציבור משום דאית בי' שיריים לאכילה שנאכלים בטומאה ואכילת אדם לא התירה התורה בתורת היתר אלא בתורת דיחוי גם בפסח שהתירתו וניחא נמי הא דס"ל דכהן גדול קודם יוה"כ בעי הזאה משום דאית בי' שעיר החיצון דאית בי' שיריים לאכילה שאין נאכלים בטומאה דבכהאי גוונא נמי הוי דחוי' ולא הותרה:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה