אור ברסלב
תרומת יד סימן יג

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן יג

סימן יב

בדין טומאה דחוי' או הותרה בציבור דפליגי בה תנאי ואמוראי וקיי"ל שהיא דחוי' כמו שכתבנו בסימן הקודם. אם בכל קרבנות ציבור קיי"ל שהיא דחוי' או דילמא דווקא בקרבן פסח לחוד אבל בשאר קרבנות ציבור קיי"ל דהוי הותרה גבייהו

הנה דבר זה תלוי במה שהבאנו בסי' הקודם דהתוס' ביומא (ד"ו) ד"ה אמר רב תחליפא משמי' דרבא. הקשו דרבא אדרבא דביומא שם דייק מסתם מתני' דריש מכילתין דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור ואלו ברפ"ג דזבחים (דל"ג) דייק סתמא דהש"ס מיני' דרבא דס"ל טומאה דחוי' היא בציבור דאמר התם דבמצורע שראה קרי בשמיני שלו. לא אמרי' הואיל והותר לצרעתו להכניס בהונותיו לעזרה בטומאה הותר נמי לקריו משום דכיון דלגבי מצורע הוי הותרה הא דמכניס בהונותיו לעזרה אמרי' להא אשתראי לטומאת קרי לא אשתראי אבל היכי דרוב ציבור טמאי מתים דעבדו פסח בטומאה. ונעשו זבים אמרי' בהו הואיל והותרו לטומאתן הותרו נמי לזיבתן משום דכיון דטומאה דחוי' בציבור מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות ומסיק עלה הש"ס דמכלל דס"ל דטומאה דחוי' בציבור והוא איפכא מכפי מה דשמעי' ליה ביומא ותירצו בזה שני תירוצים. הא' הביאו בשם הר"י שם ביומא דרבא ביומא שם זאת אומרת הוא דקאמר ולי' לא ס"ל דמסתם מתני' דריש יומא הוא דקאמר דרייקא דס"ל טומאה הותרה בציבור אבל איהוא גופא ס"ל דטומאה דחוי' בציבור דהא פלוגתא דתנאי היא כדמסיק הש"ס ביומא שם וכ"כ עוד התוס' בזבחים שם ד"ה הגהה מכלל וכו' עיי"ש שהביאו תי' זה סתם. אבל ביומא כתבו עלה דהאי תירוצא שהוא דוחק לומר דרבא פליג אסתם מתני' לכן מסקו לתרץ באופן אחר דלעולם רבא נמי ס"ל כסתם מתני' דריש יומא דטומאה הותרה בציבור. מיהו היינו בשאר קרבנות ציבור אבל התם בזבחים דבפסח איירי שאינו קרבן ציבור גמור דהא לאו כל ישראל מייתי חד קרבן פסח בשותפות נהי דכיון דאתי בכנופיא חשיב כקרבן ציבור וגם קבוע לו זמן ודחי שבת וטומאה כקרבן ציבור ממש מיהו כיון דמ"מ לאו קרבן ציבור גמור הוא מש"ה ס"ל לרבא דטומאה דחוי' גבי' ולא הותרה ומהדרי' אטהרה גבי' וכמו דאמרי' הכי לקמן (ד"ז) לר"נ דס"ל ג"כ דטומאה הותרה בציבור ומ"מ באילו של אהרן מודה דמהדרי' אטהרה משום דאע"ג שדוחה שבת וטומאה כקרבן ציבור ממש משום שקבוע לו זמן מיהו כיון דקרבן יחיד הוא הוי בדידי' דחוי' ולא הותרה. ה"נ ס"ל לרבא לגבי פסח דכוותי':

וע"פז ניחא נמי טפי הא דדייק התם הש"ס בזבחים דמכלל דס"ל דטומאה דחוי' בציבור ולכאורה קשה מאי נ"מ בהאי דייקא כאורה אין לו מובן דודאי נ"מ דכיון דרבא דבתרא היא ס"ל הכי. קיי"ל כוותי' לדינא ואטו מי לא אשכחן בפסחים (דע"ט) נמי דדייק התם מר"ח הכי דאלמא ס"ל וכו' והנראה בכוונתם דהכי קאמרי דהא רבא קאמר התם בהדי' דטומאה דחוי' ולאו מכללא איתמר ול"ל להש"ס לחזור האי משמעותא] אלא משום דרבא ס"ל ביומא דטומאה הותרה בציבור מש"ה איצטרך למידק התם דמ"מ בפסח מודה דדחוי' משום ה"ט דאמרן וש"מ דשינויא דשנינן ביומא אליבא דר"נ דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן מודה שהוא דחוי' שנויא היא וגם בפסח נמי אמרי' הכי עכ"ד:

ויש להוסיף קצת על דבריהם דהא דרבא דהתם עוד עדיפא מהא דשניני' ביומא אליבא דר"נ. דמודה באילו של אהרן דכיון דקרבן יחיד הוא הוי דחוי'. דאילו מהתם לא שמעי' אלא בקרבן יחיד גמור דומיא דאילו של אהרן. שאינו דוחה שבת וטומאה אלא משום שקבוע לו זמן לחוד אבל בפסח נהי דלא הוי קרבן ציבור גמור משום דלאו כל ישראל, מייתו חד קרבן פסח בשותפת כמו שכתב התוס' כאן מיהו קרבן יחיד גמור דומיא דאילו של אהרן נמי לא הוי משום דמ"מ הרי כל ישראל מביאים אותו בזמנו הקבוע לו והוי דומיא דחגיגה דקרי לי' תנא לקמן (ד"נ) קרבן ציבור משום דאתי בכנופיא אעפ"י שאין כל ישראל מביאים חד חגיגה בשותפות וה"נ פסח דכוותי' והא דקרי לי' תנא התם לפסח קרבן יחיד הא קא פריך לי' ר"ה ברי' דר"י לרבא שם (דנ"א) ומשני לי' משום דאיכא פסח שני דלא אתי בכנופיא וכמ"ד דדחי עיי"ש. וא"כ שמעי' מדרבא בזבחים טפי מהא דשמעי' ביומא מדר"נ דגם פסח נמי אע"ג דלאו קרבן יחיד גמור הוא מ"מ כיון דגם קרבן ציבור גמור נמי לא הוי מש"ה טומאה דחוי' אצלו ולא הותרה והא לא שמעי' מדר"נ ביומא כלל] וכן מטין דברי התוס' דיומא לקמן שם (ד"נ) ד"ה ונ"מ דקיימי בהאי תי' השני שתירצו כאן דלרבא ג"כ ס"ל דטומאה הותרה בציבור עיי"ש:

וכבר כתבנו לעיל (שם). דכמו כן הוי מצי התוספות להקשות. מהא דפסחים (דע"ט) דפליג רבא אדר"ח התם. דאמר בנטמא סכין בטומאת שרץ טהורים עביד טמאים לא עביד מוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו וכו' ורבא פליג עלי' ואמר דטמאים נמי עביד ומפיק לה מקרא דוהבשר וכו' דכל היכי דלא קרי' ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. לא קרי' בי' והבשר כל טהור וכו'. והרי כולא טעמא דר"ח אינו אלא משום דס"ל טומאה דחוי' בציבור כדקאמר שם בש"ס הא אלו הוי סבר דהותרה בציבור גם מסברא נמי עבדי גם טמאים וא"כ שמעי' לרבא דמדמבעי לי' קרא לאפוקי מדעתא דר"ח ש"מ דלדידי' גמי טומאה דחוי' בציבור כמו לר"ח דאי לא תימא הכי קשה קרא ל"ל להכי וא"כ קשה דרבא התם אדרבא דפק דיומא דס"ל טומאה הותרה בציבור וגם זה מתישב בשני הי' התוס' דאייתי'. אי משום דרבא זאת אומרת קאמר דמתני' הכי ס"ל ולי' לא ס"ל או משום דפסח שאני שאינו קרבן ציבור גמור ומש"ה ה"ל דחוי' אבל בקרבן ציבור גמור לעולם ס"ל דהותרה [ברם דלפי' גירסת הכ"מ בהך סוגיא דס"פ טרף בקלפי גבי תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה דפליגי שם ר"ח ורבא וכפ"מ שהבאנו זה בסי' הקודם. בעל כרחנו אנו צריכי' לבוא לתי' הר"י כאן דרבא זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל דלתי' השני קשה מדהתם דמתבאר שם דבין לר"ח בין לרבא הוי טומאה דחוי' בציבור כדדייקא הך סוגיא דפסחים והא התם בתמיד איירי דהוי קרבן ציבור גמור ולא בפסח ומכאן ראי' לגירסת הגאון מוהרי"ב דגריס התם רבה ולא רבא. דאי לא"ה תקשה לפי תי' השני דהתוס' כאן מדהתם]:

הרי לפנינו דמאי דשאילנן בהא דקיי"ל דטומאה דחוי' בציבור אי הוי גם בכל קרבנות ציבור או דילמא בפסח בלבד. מפני שאינו קרבן ציבור גמור דהא לאו כל ישראל מייתו חד קרבן פסח בשותפות כמו שאר קרבנות ציבור תלוי בשני תי' התוספות דבפ"ק דיומא דקמן ולתי' קמא גם בכל קרבנות נמי ס"ל לרבא גופי' דדחוי' בציבור ולתי' השני דוקא בפסח לחוד הוא דס"ל דחוי' משום ה"ט דאמרן וכרבא ודאי ראוי לפסוק דבתרא הוא וגם הילכתא כוותי' גם נגד אביי בר מיע"ל קג"ם וכ"ש הכא שלא מצינו כלל לאביי שנחלק עליו בהא:

איברא דתי' השני של התוס' צריך להתפרש משום דלכאורה איכא למידק בי' טובא במה שהעלו דלרבא אע"ג דס"ל בעלמא כסתם מתני' דריש יומא דדייק מינה דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור מיהו בקרבן יחיד שקבוע לו זמן הוי דחוי' ומהדרי' אטהרה כמו דקאמר בש"ס לקמן בסוגיין אליבא דר"נ דס"ל נמי הותרה בציבור ומ"מ באילו של אהרן מודה דדחוי' היא ומהדרי' אטהרה. משום דקרבן יחיד הוא אלא שקבוע לו זמן והיינו נמי טעמא דפסח שאינו ג"כ קרבן ציבור גמור מפני שאין כל ישראל מביאים קרבן אחד בשותפות כשאר קרבנות ציבור. וקשה דהא רבא לפי מה דדייק ממתני' דריש יומא דטומאה הותרה בציבור על כרחיך דידי' עדיפא מדר"נ ולמתני' אפי' קרבן יחיד שקבוע לו זמן כאילו של אהרן נמי טומאה הותרה גבי' ולא מהדרי' למעבדי' בטהרה כלל דאלת"ה אכתי קשיא אמתני' עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת בשביל אילו של אהרן הכא ביוה"כ דכיון דקרבן יחיד הוא הא אמרת דבדידי' גם לתנא דמתני' נמי דחוי' היא א"ו דלתנא דמתני' גם קרבן יחיד כיון שקבוע לו זמן ודוחה שבת וטומאה הוי היתר גבי' ולא מהדרי' עלה למעבדי' בטהרה ודלא כדאמרי' לקמן אליבא דר"נ וא"כ כ"ש דבקרבן פסח שאינו קרבן יחיד גמור כדכתיבנן לעיל דודאי הוי הותרה אליבי' דתנא דמתני' וא"כ אי תימא דרבא זאת אומרת וכו' וגם איהו נמי ס"ל הכי אכתי קשה דרבא אדרבא. מהני דוכתי דאייתיני' דשמעי' מיני' דבפסח ס"ל דדחוי' ולא הותרה:

וכבר עמד ע"ז השאגת ארי' בספרו (סי' ל"ח) והכריח מכח זה דהא דאמרי' לקמן בסוגיין דבאילו של אהרן כיון דקרבן יחיד הוא גם למ"ד טומאה הותרה בציבור בדידי' מיהא הוי הותרה ולא דחוי' אינו אלא מדרבנן לחוד אבל מן התורה אין חילוק ביניהם וכיון דס"ל טומאה הותרה בקרבן ציבור הה"נ בקרבן שקבוע לו זמן נמי הוי הותרה ולא דחוי' ומש"ה לא חשו חכמים להפרישו מטומאת מת. בשביל אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא ומהדרי' עלה למעבד בטהרה דכיון דמאי דמהדרי' אינו אלא מדרבנן לחוד לא חשו חכמים לדבר כיון דעכ"פ מן התורה מיהת הוי הותרה והרי כן כתבו עוד התוס' גופייהו לקמן ד"ה כיון מכח מאי דקשה להו דכיון דבין קרבנות ציבור בין קרבנות יחיד שקבוע להם דדחו שבת וטומאה מחד קרא נפקא להו בפסחים (דע"ז) שהכתוב קבע מועד אחד לכולן מ"ש דהני דחוי' והני הוי הותרה והעלו מכח זה דמן התורה באמת כולהו הוי הותרה למאן דס"ל הכי בקרבנות ציבור. והאי דחוי' דקאמרי' בקרבנות יחיד שקבוע להם זמן אינו אלא מדרבנן לחוד וא"כ ממילא גם מתני' דריש מכילתין נמי ניחא בהכי וגם מכאן ראי' לדברי התוס' דלקמן ד"ה כיון. משום דאל"כ אכתי תקשה מתני' אליבא דרבא כדאמרן. ועפ"ז סתר גם כל תי' השני דהתוס' דיומא עד היסוד שהרי כבר למדנו. דבין לר"נ דס"ל טומאה הותרה בציבור ובין לרבא דדייק הכי ממתני' דריש מכילתין גם בקרבן יחיד שקבוע לו זמן דומיא דאילו של אהרן נמי הוי הותרה מן התורה ולא מהדרי' למעבדי' בטהרה אלא מדרבנן לחוד שגזרו על קרבנות שיהיו דחויים אעפ"י שקבוע להם זמן. ודבר זה מוכרח. בין משום קושית התוס' שם (ד"ז) ד"ה כיון בין מגופא דתי' דרבא למתני' דריש מכילתין משום דאל"כ אכתי תקשה הפרישהו מטומאת מת משום אילו של אהרן דהוי דחוי' א"ו דדבר תורה גם אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא כיון שקבוע לו זמן מיהת תו ה"ל הותרה וא"כ כ"ש לקרבן פסח שאינו קרבן יחיד גמור דהא אתי בכנופיא וכל ישראל מייתי לי' ועדיף מאילו של אהרן דפשיטא דדבר תורה הוי הותרה למאן דס"ל הכי בקרבנות ציבור אפ"ת בהא כמו דס"ל להתוס' דיומא בתי' השני דגם פסח נמי דינו כקרבנות יחיד שקבוע להם זמן וכאילו של אהרן. דמהדרי' אטהרה מיהו הא ודאי שאינו אלא מדרבנן לחוד אבל מן התורה הוי הותרה ככל קרבנות ציבור למ"ד הכי. ולפ"ז ממילא דתי' השני דהתוס' לתרוצי סוגית הש"ס דזבחים דס"ל לרבא דטומאה דחוי' בציבור אין לו עמידה כלל דמה לנו בכך משום דהתם איירי בפסח שאינו קרבן ציבור גמור דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות ומש"ה לא הוי אלא כאילו של אהרן דטומאה דחוי' גבי' ומהדרי' למעבדי' בטהרה גם למ"ד בקרבן ציבור ממש שהותרה בו טומאה. אכתי הרי נתברר לנו דגם באילו של אהרן גופי' נמי מדין תורה טומאה הותרה בו למ"ד הכי כקרבן ציבור ממש אי מכח קושית התוס' ד"ה כיון. אי מכח תירוצא דרבא גופי' אמתני' דריש יומא כי היכי דלא תקשה לדידי' אכתי מאילו של אהרן וא"כ נהי דמדרבנן הוי דחוי' ומהדרינן אטהרה לחומרא אטו בשביל זה נימא גם לקולא ברוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים הואיל ואשתרי אשתרי להתיר זבי' בפסח דאית בי' איסור כרת. מה דלא אמרי' אליבא דרבא האי הואיל אלא היכי דדחוי' אז אמרי' מה לי חד דיחוי מ"ל שתי דחיות אבל היכי דהותרה אמרי' להאי אשתראי להאי לא אשתראי וכיון דדבר תורה גם בפסח הותרה טומאת מת ולא דחוי' איך נימא בה הואיל להקל להתיר זיבה בשביל שהיא דחוי' מדרבנן ומכח זה החזיק הש"א בתי' הראשון של התוס' דפ"ק דיומא דרבא זאת אומרת הוא דקאמר וליה לא ס"ל והש"ס דזבחים דקאמר מכלל וכו' נמי הכי קאמר דשמעי' דאע"ג דרבא דייק מסתם מתני' דריש יומא דטומאה הוא בציבור מיהו לי' לא ס"ל הכי אלא לדידי' גופי' ס"ל דטומאה דחוי' בכל קרבנות ציבור וכמו דקשה אליבי' דהתי' השני דהתוס' דיומא:

דרבא אדרבא מהא דזבחים. ה"נ קשה מהא דפסחי' (דע"ט):

דמהתם נמי שמעי' דלרבא טומאה דחוי' בציבור מדאורייתא. מדמבע"ל קרא בנטמא סכין בשרץ דטמאים נמי עבדי ומה שכתבו התוס' לחלק בין פסח ושאר קרבנות ציבור ומדמי לה לפסח לאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא דאעפ"י שקבוע לו זמן מ"מ הוי דחוי' כבר נסתר מכח קו' התוס' דיומא ד"ה כיון ומכח תירוצא דרבא גופי' אמתני' דריש יומא. דשמעי' מינה דגם באילו של אהרן גופי' דהוי קרבן יחיד גמור נמי אינו דחוי' אלא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי הותרה והא ממימרי' דרבא בפסחים שמעי' דלרבא בפסח דאורייתא נמי הוי דחוי' כדכתיבנן:

והנה לפי דברי הש"א בשתים לא עלו לנו דברי התוס' דיומא בתי' השני במה דס"ל דלרבא גופי' נמי ס"ל דטומאה הותרה בציבור ולא קאמר דחוי' אלא בפסח לפי שאינו קרבן ציבור גמור אלא כקרבן יחיד שקבוע לו זמן דומיא דאילו של אהרן דקאמר לקמן דגם לר"נ דס"ל נמי דטומאה הותרה בציבור ומ"מ באילו של אהרן דקרבן יחיד הוא הוי דחוי' חדא ע"י מה שהוכיחו התוס' לקמן ד"ה כיון דלר"נ גופי' נמי מן התורה אין חילוק בין קרבן ציבור ובין קרבן יחיד שקבוע לו זמן דמה טעם לחלק ביניהם כיון דכולהו מחד קרא נפקא לן דדחי שבת וטומאה א"ו דמן התורה באמת אין חילוק כלל ולמ"ד הותרה גם בקרבן יחיד שקבוע לו זמן נמי הותרה והא דקאמרי' דחוי' אינו אלא מדרבנן לחוד וא"כ ממילא דברי התוס' בתי' השני נסתרים מחמתם שהרי בזבחים ובפסחים שמעי' מדרבא דבפסח מיהת לדידי' הוי דחוי' מדאורייתא ותו הם נסתרים ואין להם עמידה מחמת עצמם שהרי מתירוצא דרבא אמתני' דריש יומא שמעי' דגם באילו של אהרן גופי' נמי הוי הותרה ולא מהדרי' אטהרה וא"כ בין אם תאמר דלדידי' הוי הותרה לגמרי כמו קרבן ציבור ממש בין מדאורייתא בין מדרבנן ודלא כר"נ ובין אם תאמר דלדידי' נמי כדר"נ ס"ל ומדרבנן הוי דחוי' באילו של אהרן דקרבן יחיד הוא אלא דכיון דמן התורה הוי הותרה לא חיישי' להפרישו מטומאת מת בין כך ובין כך תקשה אהא דשמעי' לי' לרבא בזבחים ובפסחים דבפסח הוי דחוי' גם מדאורייתא כמו שהוכחנו ומה שאנו צריכים לומר בזה. לתרוצי הני סוגיות אליבא דתי' השני של התוס' הנה הא ודאי מוכרח הדבר לומר לפום האי תירוצא דמאי דקאמרי' לקמן בסוגיא דיומא אליבא דר"נ דבאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא ה"ל דחוי' גם לדידי' האי חילוקא ודאי מדאורייתא הוי וטעם גדול יש בדבר לחלק בין קרבנות ציבור ממש ובין קרבנות יחיד שקבוע להם דאע"ג דתרווייהו מחד קרא נפקא דדחו שבת וטומאה מיהו מסתברא לן דהני הוי הותרה והני דחוי' ודלא כמש"כ התו' לקמן ד"ה כיון דאצ"כ לא מצאנו בודאי ידנו ורגלנו לפום האי תי' במאי דשמעי' מיני' דרבא בזבחים ובפסחים דבפסח הוי לדידי' טומאה דחוי' מדאורייתא ברם מאי דקשה לן בתירוצא דרבא גופי' למתני' דריש יומא לפי דברי התוס' דבאילו של אהרן דקרבן יחיד הוא מודה דהוי דחוי' וא"כ אכתי קשה הפרישהו מטומאת מת בשביל אילו של אהרן דאיתא ג"כ ביוה"כ דהוי בדידי' דחוי' ולא הותרה בזה נימא כפי מה שכתבו התוס' לקמן (ד"ח) ד"ה אי וכו' דאהא דקאמר בש"ס אי סבר ר' יוסי טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל הקשו שם דנימא דצריך הזאה משום אילו של אהרן שבא ביוה"כ דכיון דיחיד הוא הא מהדרי' אטהרה ולא הוי הותרה כדאמרי' לעיל (ד"ו) אליבא דר"נ ותירצו דהא דאמרי' לעיל דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן גם למ"ד הותרה נמי מהדרי' אטהרה ה"מ בטומאה ודאית דומיא דהך ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת פרים אילים וכו' ונטמאת בידו אומרים לו ומביא אחרת תחתי' דאקשי' מינה לר"נ דאמר הותרה ומשניני' עלה דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן מודה דמהדרי' אטהרה והיינו משום דאיכא טומאה ודאית אבל חשש טומאה דחיישי' משום ספיקא. לא חיישי' לה אלא למ"ד דטומאה דחוי' גם בקרבן ציבור ממש אבל למ"ד דבקרבן ציבור ממש הוי הותרה גם בקרבן יחיד נמי שקבוע לו זמן נהי דאי אית בה טומאה ודאית מהדרי' למעבדי' בטהרה אבל לספיקא לא חיישי' עיי"ש. וה"נ נימא אנן לגבי קושית הש"ס דלעיל דעד שאתה וכו' הפרישהו מטומאת מת וכו' דהיינו ג"כ חששא בעלמא שמא ימות מת עליו פתאום כמו שפירש"י שם דכיון דחששא בעלמא הוא ושמא הוא לא חיישי' לה אלא למ"ד טומאה דחוי' גם בקרבן צבור ממש אבל למ"ד טומאה הותרה בקרבן צבור ממש נהי דבקרבן יחיד אעפ"י שקבוע לו זמן הוי דחוי' ומהדרי' למעבדי' בטהרה ה"מ כשנטמא ודאי אבל למיחש מספיקא לא חיישי' לה וזה פשוט וכן כתב בנו"ב תנינא חלק א"ח (סי' פ"ו) ובשעה"מ פ"ד מביאת מקדש (דין י"ד) עיי"ש:

ויש להביא ראי' דהא ניהוא הוי טעמא דמילתא מאי דלא חיישי' להפרישו לכה"ג מטומאת מת בשביל אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא ולא כפי דרכו של הש"א דמש"ה לא חיישי' לה משום דהא דטומאה דחוי' בקרבן יחיד שקבוע לו זמן גם למ"ד דטומאה הותרה בציבור אינו אלא מדרבנן וכמו שכתבו התוס' לקמן ד"ה כיון דאי לא תימא הכי אכתי תקשה לן דנהי דלאילו של אהרן לא חיישי' להפרישו מטומאת מת בשבילו משום דמן התורה גם בדידי' נמי הוי הותרה כמו בקרבן ציבור ממש שהרי כולהו קרבנות דדחו שבת וטומאה מחד קרא הוא דנפקי שהכתוב קבע מועד אחד לכולן וכמש"כ התוס' שם אכתי תקשה לן הפרישהו מטומאת מת בשביל שעיר הנעשה בחוץ. דנאכל לערב כדאיתא במנחות (דצ"ט) וברמב"ם ריש פ"א מהלכות יוה"כ והא לקמן בסוגין קאמרי' דהיכי דאיכא שיריים לאכילה מודה ר"נ אע"ג דאמר טומאה הותרה בציבור דמהדרי' אטהרה משום דהתם הוי דחוי' לכ"ע. וקשה הדבר מאוד לומר דכמו דבאילו של אהרן דאע"ג דקאמרי' בש"ס דכיון דקרבן יחיד הוא אעפ"י שקבוע לו זמן ודוחה שבת וטומאה טומאה דחוי' לגבי' לכ"ע ומהדרי' אטהרה ומ"מ כתבו התוס' ד"ה כיון דהאי דחוי' אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי הותרה כמו קרבן ציבור ממש ה"נ נימא לגבי קרבן ציבור דאית בי' שיריים לאכילה:

דקאמרי' נמי מעיקרא דגם לר"נ דס"ל בעלמא טומאה הותרה בציבור הכא מודה שהיא דחוי' ג"כ אינו אלא מדרבנן וא"כ יתישב ג"כ עפ"י דרכו של הש"א כפי מה שכתב לגבי אילו של אהרן דהא ליתא דמה טעם יש בדבר לומר דהא דקאמרי' דמודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה דהוי דחוי' ג"כ אינו אלא מדרבנן דבשלמא באילו של אהרן דהוי קרבן יחיד שקבוע לו זמן מסתברא דברי התוס' ד"ה כיון דעל כרחיך אינו אלא מדרבנן הא דאמרי' דבדידי' הוי דחוי' גם למ"ד דבקרבן ציבור הוי הותרה דאלת"ה קשה מה דתמי' להו להתוס' שם דכיון דכולהו קרבנות שזמנם קבוע דדחו שבת וטומאה מחד קרא נפקא להו דהכתוב קבע מועד אחד לכולן מ"ט נימא דקרבנות ציבור הותרו וקרבנות יחיד דחוים הא טעמא דתרווייהו הוי משום שקבוע להם זמן וכמו שכתבו שם אבל בקרבנות ציבור דאית בהו שיריים לאכילה דקאמרי' דגם למ"ד טומאה הותרה בציבור התם הוי דחוי' לכ"ע ומהדרי' אטהרה הא התם איכא טעמא רבה למילתא לומר שגם מן התורה נמי אינם אלא דחויות כדי שיאכלו גם השיריים כמו שפירש"י דהא ודאי אכילת קדשים מצוה של תורה הוי כדאי' ביבמות (ד"צ). ואם אפשר למהדר למעבדי' בטהרה כדי שיאכלו השיריים מהכ"ת לא נהדר עלה גם מן התורה [ואעפ"י שהשעה"מ (שם) לא כתב כן דבריו אינם מחוורים וכמו שיבוא לפננו בס"ד] וא"כ גם לפי דבריו של הש"א דאזיל בשי' התוס' דלקמן ד"ה כיון. דהא דאמרי' דגם למ"ד טומאה הותרה בציבור באילו של אהרן דקרבן יחיד הוי דחוי' אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה הוי הותרה כיון שקבוע לו זמן. אכתי תקשה לן משעיר הנעשה בחוץ דאית בי' שיריים לאכילה. והוי דחוי' לכ"ע למהדר למעבדי' בטהרה גם מדאורייתא:

והנה קושיא זו קשה נמי אהא דלקמן (ד"ח) דקאמר דלמ"ד טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל וקשה תיפוק לי' דבעי' הזאה משום שעיר הנעשה בחוץ דאית בי' שיריים לאכילה והוי בהו טומאה דחוי' לדברי הכל וכמו דמקשו התוס' שם ד"ה אי מאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד והוי ג"כ טומאה דחוי' לדברי הכל אלא דהתוס' שם בקושיתם חדא מתרי ותלת נקטי והקשו מאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד והה"נ דקשה משעיר הנעשה בחוץ דאית בי' שיריים לאכילה ובתירוצם מתישב הכל דעד כאן לא אמרי' דבקרבן יחיד או היכי דאית בי' שיריים לאכילה מהדרי' אטהרה משום דבהני גווני הוי טומאה דחוי' לכ"ע:

אלא בטומאה ודאית ולא בספק טומאה וה"נ לגבי הא דאקשי' הפרישהו מטומאת מת נמי נימא הכי דאע"ג דבהני גווני הוי טומאה דחוי' לכ"ע היכי דהוי קרבן יחיד או היכי דאית בי' שיריים לאכילה ומהדרי' אטהרה ה"מ בטומאה ודאית שכבר באה לפנינו אבל למיחש לספיקות שמא יארע לו טומאה ולמעבד הפרשה משום הכי לא חשו לה חז"ל אלא אי תימא דטומאה דחוי' בכל קרבנות ציבור מיהו לפי מה שיתבאר לפנינו בס"ד דהא דאמרי' מודה ר"נ היכי דאיכא שיריים לאכילה אינה אלא בשנטמאו גם שיריים עצמן אבל אם נטמא הדם לחוד והשיריים טהורים לא אכפת לן למהדר שיבוא גם הדם או הקומץ (דהוי במנחה במקום זריקת דם) בטהרה. אין קושיא משעיר הנעשה בחוץ. וכפ"מ שיתבאר בסי' הבא בעז"ה]:

ודע דעוד נלע"ד ללמוד מדברי התוס' דיומא דלקמן (ד"ח) ד"ה אי דגם הם פליגי אמה שכתבו התוס' לעיל שם (ד"ז) ד"ה כיון דהא דאמרי' דבקרבן יחיד שקבוע לו זמן לכ"ע דחוי' הוא ומהדרי' אטהרה אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה גם באילו של אהרן נמי הוי הותרה אלא לדידהו באילו של אהרן דקרבן יחיד הוא הוי דחוי' מן התורה אעפ"י שקבוע לו זמן וכפ"מ שכתבנו לעיל אליבא דתי' השני של התוס' ד"ה אמר רב תחליפא דאל"כ מאי קשה להו גבי הזאה מאילו של אהרן נימא ג"כ דכיון דאינו דחוי' אלא מדרבנן לחוד לא מסתבר לי' להש"ס שיתקנו בשבילו הזאה וכמו שכתב הש"א סברא זו לענין הפרשה מטומאת מת דלא חשו לה מה"ט א"ו דס"ל דהוי דחוי' מדאורייתא בקרבן יחיד [ואעפ"י שהמהרש"א לא כתב כן. אין דבריו מוכרחים עיי"ש]:

ובגוף כל הני קושייתא דהוינין בה בין במאי דקשה לן אשינויא דרבא דמ"ט אין מפרישי' אותו מטומאת מת בשביל אילו של אהרן דקרבן יחיד והוי טומאה דחוי' גבי' גם למ"ד טומאה הותרה בציבור וכן מ"ט אין מפרישי' אותו מטומאת מת בשביל שעיר הנעשה דאית בי' שיריים לאכילה דג"כ הוי דחוי' לכ"ע גם למ"ד הותרה בציבור בעלמא ובין מאי דקשה אהא דקאמר הש"ס לקמן (ד"ח) דלמ"ד טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל וקשה ג"כ דילמא בעי הזאה בשביל אילו של אהרן דקרבן יחיד הוא. ואעפ"י שקבוע לו זמן הא טומאה דחוי' גבי' כדאמרי' בש"ס דלעיל אליבא דר"נ דאמר נמי טומאה הותרה בציבור ומ"מ בכהאי גונא דחוי' היא ומהדרי' אטהרה וכמו שהקשו בתוס' ד"ה אי וכן מה שהוספנו להקשות בזה דילמא בעי הזאה בשביל שעיר הנעשה בחוץ שנאכל לערב וכיון דאית בי' שיריים לאכילה הא קאמרי' לעיל דמש"ה הוי דחוי' אליבא דכ"ע ומהדרי' אטהרה. כל הני קשייתא נלע"ד לסלק כולם כאחד ולנערם דהנה הא ודאי דכולהי הני חומרות ומעלות דהפרשה והזאה דאחמור בהו רבנן ביוה"כ וקרבנותיו טפי מבשאר קרבנות שמקריב הכהן גדול או כהן הדיוט כל השנה כולה אינו אלא משום חומר הני קרבנות דיוהכ"פ שהחמירה בם התורה טפי מבכל הקרבנות שמקריבים בכל השנה כולה. והוא במה שכהן גדול עובד ביוה"כ בד' בגדים בגדי לבן ונכנס בהם לפני ולפנים מה שלא מצינו כן בכל הקרבנות הנעשים בכל השנה כולה בין כשנעשו ע"י כהן גדול בין כשנעשו ע"י כהן הדיוט ולפיכך הנה מקום אתנו לומר. דכל הני חומרות לתנהו אלא משום הני קרבנות שעובד בהם כהן גדול ביוה"כ בד' בגדים ונכנס בדמם לפני ולפנים לחוד ולא בשאר קרבנות וא"כ ממילא תו ניחא דבשביל אילו של אהרן ושעיר הנעשה בחוץ כיון שאין עבודתם בבגדי לבן בפנים אלא בבגדי זהב בחוץ וכמו ששנינו במשנתינו דיומא (ד"ע) וברמב"ם בפ"ד מעבודת יוה"כ פשוט הדבר דבשבילם א"צ לא הפרשה ולא הזאה כלל וא"כ תו אין מקום לכל הקושיות הללו ואין אנו צריכי' להתלבט בישובם כלל:

ברם דלהשאגת ארי' מצינו שכשהקשה אשינויא דרבא דזאת אומרת טומאה הותרה בציבור דאכתי נפרישהו מטומאת מת בשביל אילו של אהרן דקרבן יחיד הוי וטומאה דחוי' גבי' לכ"ע הוסיף עוד להקשות גם מפרו של אהרן. דג"כ קרבן יחיד הוי וא"כ בדידי' נמי טומאה דחוי' לכ"ע:

וא"כ בדידי' נמי תקשה דנפרישהו מטומאת מת בשבילו. ולגבי האי קושיא תו לא מסתגי לן בתירוצא דידן דהרי התם נמי עבודתו בבגדי לבן ודמו נכנס ג"כ לפני ולפנים. וקושיא זו במקומה עומדת וכמו כן תקשה אהא דלקמן (ד"ח) כדפריך דאי טומאה הותרה בציבור הזאה כלל ל"ל וקשה ג"כ דנימא דבעי הזאה בשביל פרו של אהרן דקרבן יחיד הוא וטומאה דחוי' גבי' לכ"ע והרי עבודתו בבגדי לבן ודמו נכנס לפני ולפנים כדכתיבנן. וא"כ גם שם לא מסתגי בתי' דידן:

ובאמת מצינו מפורש בתמורה (די"ד) וביומא לקמן (ד"נ). דפריך ר"מ לת"ק דאמר קרבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה קרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה והלא פר יוה"כ וחביתי כה"ג ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחי' את השבת ואת הטומאה הרי לנו דפר נמי קרבן יחיד הוא איברא דהתוס' ביומא (ד"ח) ד"ה אי לא הזכירו בקושיתם אלא מאילו של אהרן לחוד ולא מפרו. ואולי משום דבאילו מצינו שם מפורש בסוגיא דלעיל אליבא דר"נ דכיון דקרבן יחיד הוא טומאה דחוי' גבי' ומהדרי' אטהרה מש"ה מייתו לה אבל באמת קשה להו ג"כ מפרו כמו מאילו וכמו שכתבנו לעיל. דה"ה נמי דהו"מ להקשות משעיר החיצון דאית בי' שיריים לאכילה וג"כ כ"ע מודו דבדידי' הותרה וצריך לומר דחדא מתרי ותלת נקטי:

ויותר נראה לומר משום דלקמן ביומא (שם) איכא פלוגתא דאמוראי בהא לגבי פרו אי הוי קרבן ציבור או קרבן יחיד ורב עמרם ואביי ס"ל דהוי קרבן ציבור הואיל ואחיו הכהנים מתכפרים בו [ולפי גי' רש"י שלפנינו גם ישראל נמי מתכפרים בו כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ועיין מהרש"א שם] ודייקו הכי מדר"מ דאמר דפר קרבן יחיד הוא. ש"מ דלת"ק קרבן ציבור הוא וכן מברייתא דפר ושעיר של יוה"כ שאבדו וכו' ר"א ור"ש אומרים ירעו וכו' שאין חטאת ציבור מתה ורבא פליג עלייהו דלאו חטאת ציבור הוא גם לת"ק דר"מ ובברייתא דר"א ור"ש קאמר לא תימא שאין חטאת ציבור מתה אלא שאין חטאת שותפי' מתה ונ"מ דלא מייתי כהנים פר בהוראה וכתבו התוס' דהה"נ דהומ"ל דנ"מ לאהדורי אטהורים. דאי קרבן ציבור הוא לא מהדרי' למ"ד טומאה הותרה ואי קרבן יחיד או שותפי' הוא מהדרי'. דהא רבא ס"ל בפ"ק דטומאה הותרה בציבור [והוא כתי' השני דהתוס' לעיל ד"ה אמר רב תחליפא כפמשכ"ל] אלא משום דמגיה הך ברייתא דר"ש איירי בה ואיהוא הא ס"ל דטומאה דחוי' בציבור וגם קרבן ציבור ממש נמי מהדרי' אטהרה משום הכי קאמר נ"מ אחריתי עיי"ש ד"ה ונ"מ הא קמן דהוי פלוגתא דאמוראי בהא. ומש"ה לעיל (ד"ח) גבי הזאה לא הוי מצי התוס' להקשות אסתמא דהש"ס דקאמר דלמ"ד טומאה הותרה בציבור הזאה בלל ל"ל דילמא בעי הזאה משום פרו של אהרן דקרבן יחיד הוא וטומאה דחוי' גבי'. דהא לק"מ משום דדילמא סתמא דהש"ס שם ס"ל כוותייהו דהני אמוראי דס"ל דפרו קרבן ציבור הוא ולהכי מקשו התוס' מאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד אליבא דכ"ע [והא דלא מקשה נמי ר"מ לת"ק דתמורה. טפי מאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד לכ"ע כבר הקשה זה המהרש"א ביומא עיי"ש] אבל השאגת ארי' דמקשה אדרבא דפ"ק דיומא דמאי בכך דתנא דמתני' ס"ל דטומאה הותרה בציבור אכתי תקשה נפרישהו מטומאת מת בשביל קרבנות יחיד דאתנייהו בהאי יומא קשה לי' שפיר מפרו של אהרן כמו מאילו דהא רבא מרי' דהך שמעתתא ס"ל דגם פרו נמי קרבן יחיד הוא:

ונשוב לדברינו דעכ"פ מה שתירצנו אנן. דהני מעלות וחומרות שהחמירו חכמים ביוה"כ גבי כהן גדול. אינם אלא משום אותם קרבנות ועבודות שעובד ביום זה בד' בגדים ונכנס בהם לפני ולפנים שלא מצינו דוגמאתם בכל השנה כולה. לא אהני לן אלא לאילו של אהרן ושעיר הנעשה בחוץ שעבודתם בבגדי זהב ואינו נכנס בהם לפנים. אבל אכתי תקשה לן מפרו שנכנס בדמו לפני ולפנים ועבודתו בד' בגדים ומ"מ הא אליבי' דרבא הוי קרבן יחיד וטומאה דחוי' גבי':

איברא דאעפ"י דהשאגת ארי' הכי ס"ל דפרו ג"כ כיון שקרבן יחיד הוא הוי דחוי' לכ"ע ומהדרי' למעבדי' בטהרה גם למ"ד טומאה הותרה בציבור וכן נלמד עוד מדברי התוס' שם (ד"נ) ד"ה ונ"מ דאייתי' לעיל דלרבא דס"ל דפרו לאו קרבן ציבור הוא טומאה דחוי' ומהדרי' בדידי' אטהרה:

גם אי טומאה הותרה בציבור מ"מ אין דבריהם מוכרחים וגם הש"א בעצמו הרגיש בזה דאפשר לומר דכיון דקיי"ל בריש פרק טרף בקלפי (ד"מ) דפר מעכב את השעיר הפנימי והרי שעיר קרבן ציבור הוי מש"ה גם פר כהן גדול אע"ג דהוי קרבן יחיד אליבי' דרבא מ"מ אין דינו אלא כקרבן ציבור לענין שיהא טומאה הותרה אצלו ולא מהדרי' בדידי' אטהרה כמו בקרבן ציבורי ולפ"ז הא ניחא בפשיטות הא דקאמר ביומא שם ונ"מ דלא מייתי כהני' פר בהוראה ולא קאמר טפי לענין דלא הוי טומאה הותרה אצלו כמו בקרבן ציבור ומהדרי' אטהרה כמו דקשה להו להתוס' בזה משום דלגבי זה עדיין ס"ס דינו כקרבן ציבור משום דמעכב את השעיר דהוי לי' קרבן ציבור ומה שדחה זה הש"א דא"כ תקשה מאי פריך לי' ר"מ לת"ק והלא פר יוה"כ קרבן יחיד הוא ודוחה את השבת והטומאה לימא שאני פר יוה"כ דמעכב את השעיר דקרבן ציבור הוא והואיל וקרבן ציבור תלוי בו דינו כקרבן ציבור עיי"ש אין בזה כדי דחיי' משום דהא ודאי קושטא קאי שטעם דחיות פר יוה"כ את השבת ואת הטומאה הוי משום דדחיות שבת וטומאה לאו בקרבן ציבור וקרבן יחיד תלוי כדקאמר ת"ק אלא משום דכל שזמנו קבוע דוחה את השבת והטומאה ואפי' קרבן יחיד כדקאמר ר"מ ולאו משום דקרבן ציבור דשעיר תלוי בו. תדע שהרי גם אילו של אהרן שאין קרבן ציבור תלוי בו נמי דוחה את השבת ואת הטומאה וכבר כתב המהרש"א ביומא שם. דטפי ה"ל להקשות מאילו דהוי קרבן יחיד לכ"ע. אלא דתני ושייר] ואלולי כן אלא אלו לא הי' בפר יוה"כ כח לדחות שבת וטומאה מחמת עצמו פשוט הדבר דגם בשביל שהוא מעכב את השעיר דקרבן ציבור הוא נמי לא הי' בכחו לדחות בשביל זה שבת וטומאה והיינו מאי דקאמר לי' ר"מ לת"ק:

ומה שאנו אומרים לגבי פר דכיון דמעכב את השעיר דקרבן ציבור הוא דינו כקרבן ציבור אינו אלא כלפי מאי דאמרי' לפי האמת ג"כ דאעפ"י שקרבן יחיד שקבוע לו זמן דינו ג"כ כקרבן ציבור לדחות את השבת ואת הטומאה מ"מ נ"מ הוי בין דידי' ובין קרבן ציבור לענין דבקרבן ציבור הוי הותרה ולא מהדרי' אטהרה ובקרבן יחיד שקבוע לו זמן הוי דחוי' ומהדרי' אטהרה בזה הוא שאנו אומרים דפר כהן גדול דאית ביה תרתי חדא שקבוע לו זמן ודוחה שבת וטומאה גם בשביל עצמו וגם קרבן ציבור נמי תלוי בו שהרי הוא מעכב את השעיר. אהני לן להיות גם בדידי' נמי טומאה הותרה ולא דחוי'. ולא מהדרי' אטהרה וא"ש:

וגם בפשיטות נמי יש לומר דלר"מ לטעמי' דס"ל לעיל בפ"ק דטומאה דחוי' בציבור כדאיתא לעיל (ד"ח) ממילא אין שום נ"מ לגבי פר ע"י מה שהוא מעכב את השעיר כלל. שהרי הוא דוחה שבת וטומאה גם בשביל עצמו הואיל וקבוע לו זמן כמו אילו דדחי נמי מה"ט:

ואטהרה הא מהדרי' לעולם ואפי' בקרבן ציבור לדידי' דס"ל דחוי' אבל למ"ד טומאה הותרה בציבור ולא מהדרי' אטהרה גם בפרו נמי דקרבן יחיד שקבוע לו זמן הוא ואלו בשביל עצמו הוי מהדרי' אטהרה אהני לן מה דמעכב את השעיר דקרבן ציבור הוא. להיות גם הוא דינו כקרבן ציבור וגם בדידי' הוי הותרה ולא מהדרי' אטהרה ואעפ"י שהתוס' ד"ה ונ"מ לא ס"ל האי טעמא. כבר העיד לנו השעה"מ (שם) בשם תוס' ישנים מדפוס ישן נושן שכתבו מפורש בפ"ק דיומא (ד"ז) דלגבי פר הואיל ומעכב את השעיר אמרי' בדידי' נמי דטומאה הותרה כמו בשעיר דקרבן ציבור הוא ובזה אצטמיד דברינו בסילוק הקושיות מאילו של אהרן ושעיר הנעשה בחוץ דכתיבנן. בישוב התי' השני דהתוס' דיומא (ד"ו) ד"ה אמר רב תחליפא וקושיות התוס' דלקמן (ד"ח) ד"ה אי. ומה שהוספנו להקשות בזה משעיר הנעשה בחוץ באופן שהם שרירים וקיימים ומה שיש עוד לדקדק בדברי התוס' בתי' השני דרבא אדרבא יבוא עוד לפנינו בסי' הבאים בס"ד:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה