אור ברסלב
תרומת יד סימן יב

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן יב

סימן יא

אמר המחבר דבר ידוע הוא וכבר הזכיר זה הרמב"ן במלחמותיו שמצינו בש"ס הרבה פעמים לשונות שוים שאין ענינם אחד אלא רחוקים ומופלגים הרבה בכוונתם ולפעמים גם הם מתחלפים בענינם מן הקצה אל הקצה ובגלל כן מילתא דרמיא הוא על המעיין והמעמיק לתת דעתו בזה להבין הדברים על בורים ולסדר כל ענין על מכונו לבל יתערבבו הענינים המוחלקים הנראים כשווים ע"י שיווי הלשונות ויבלבלו המחשבה להחליף ענין בענין ועי"ז יצאו משפטים מעוקלים בפשטי השמועות ועומק ההלכות:

והנה גם בענין טומאה דחוי' או הותרה בציבור שנחלקו בו תנאים ואמוראים והוזכר הרבה פעמים בש"ס. שאנו עתידים כעת לתת ולשאת בו כיד ד' עלינו לטובה. באהבתו ובחמלתו ית"ש לחנן גם לשאינו הגון מצאנו ראינו בו לשונות שווים על כוונות שונות ולפעמים קרובים להתחלף במושגם מן הקצה אל הקצה וגם בענין עשה דוחה ל"ת. שהיא מצרנית ובאה בגבולה דהאי כללא דטומאה דחוי' או הותרה בציבור וכמו שיבוא בדברינו בס"ד מצאנו ג"כ לשונות שקרובים בענינם מצד מה ומ"מ אין ענינם אחד אלא שונים בענינם למי שיעמוק בם ולפעמים אין בהם אלא השתוות הלשונות בלבד אבל בגופם יש בהם חלוקות הרבה דנפקא מינה לדינא לא ראי זה כראי זה וכבר שקלו וטרו בה רבותינו הראשונים ע"ה וגם האחרונים שהיו לאחרונה לא חדלו מתקם מאתנו העמיקו הרחיבו בזה כאיש גבורתו. והן הן גופי תורה המשתרעים לקצות הש"ס וכמה נקל בזה ערבוב השמועות ובלבול הענינים למי שאין לבו רחב כפתחו של אולם שיודע להפלות ולחלק במהירות ענין מענין הנראה כדומה לפום רהיטא ובאמת אינו דומה אלא מופלג הרבה:

ועל כל פרשת הדברים האלה ראיתי ונתתי אל לבי בעזרת החונן לאדם דעת לסדר כל דבר על סדרו ולחלק כל ענין לחלקיו לבאר הכל על בוריו ולהעמיד הכל על מכונו בכדי שע"י הסדור הנכון יהיו הדברים ערוכים לכל ושמורים בלב כיתדות בל ימוטו ואל יצענו ממקומם. לסבך ולערבב הטעמים והמחשבות ע"י השתוות הלשונות וחלוקת הענינים שאמרנו ובעסקנו בזה. נברר ג"כ הא דאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי ומצוותו בכך והכשירו בכך שהוזכרו בזה בש"ס וראשונים וכמה הילכתא גיברוותא איכא למשמע מינייהו וגם בהם מקום לערבוב השמועות וע"י יושר סידורם והתחלקותם בסדר נכון וקל ננצל מכל זה. ואל יעכבו עלינו מלהקיף הענינים על בורים ולרדת לעומקן וכאשר כבר זכרנו לעיל (סי' ח' וסי' י"א) סוגיא אחת בענין דחוי' והותרה שבאה סתומה לפנינו הרבה והיא ביומא ס"פ טרף בקלפי לכן שמנו לה מקום בראש פה שתהיה התחלה ונושא לכל מה שנדבר בזה ואגבה נברר עוד גם יתר הפרטים שבדעתינו לברר אותם אחד אחד ונחלק הדברים לחלקים וסימנים מופרדים למען הקל על המעיין כמו שדרשו רבותינו איך ההפסקות משתמשות ומועילות. בק"ו להדיוט הלמד מההדיוט. כי זה כל חפצינו והשתדלותינו נעשות הנראות כחמורות מפני שבאו סתומים או קצרים. לקלות להבינם. ע"י מה שנפרש אותם באר היטב ונחלקם בסדר נכון דבר על מקומו כל מה שבא בערבובי'. בכדי שבל יגרמו ערבוב ובלבול גם לקטני הלב וימצאו הדרך מתוקן ומסוקל לפניהם מכל קושי וערעור ובלבול ואשאל עזר ממי שבידו לעזור ית"ש כתפלת דהמע"ה תהי נא ידך לעזרני כי פקידיך בחרתי אנס"ו:

גרסי' ביומא ס"פ טרף בקלפי (דמ"ו) גופא אמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה רבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת [גי' הגאון ר"י ברנין הוא רבה וכתב דכן אי' בתוס' ד"ה רבא והנה בש"ס שלפנינו וכן בתוס' שלפנינו הגירסא הוא רבא אלא דממה שכתבו שם. דפליג אדרבה דלעיל דפריך לרב אחא בר יעקב מאן האי דלא חייש לקמחי' הא בכל יום חנן משמע דטעות סיפר נזדקר בדבריהם במה דגרסו לעיל רבה והכא רבא אנא איפכא גרסי לעיל רבא והכא רבה ואעפ"י שגם בש"ס שלפנינו נמי הגירסא לעיל רבה והכא רבא כמו שהוא בתוס' לפנינו מיהו אי אפשר לומר כן שהרי רבא הי' בזמן אחד עם רב אחא בר יעקב כדאשכחן בב"ק (ד"מ) משתבח לי' רבא לר"נ ברב אחא בר יעקב וכו':

אבל מדברי הכ"מ פ"א מה' תמידים ומוספים (דין ז') משמע דגרס הכא רבא ולא רבה וכמו שהוא בש"ס שלפנינו שהרי כתב ז"ל ופסק כרבא דבתרא הוא עיי"ש. ואי הוי גרס רבה הרי אינו בתרא נגד ר"ח אלא חבירו הוי כמו שכתב התוס' בשבת דכ"ג) ד"ה גזירה עיי"ש. ובאמת מצינו גם לרבא דפליג עם ר"ח בפסחים (דע"ט) עיי"ש:

והרי"ף כתב בב"ק ריש פרק הגוזל קמא. לענין שליח שעשתו בעדים דפליגי בה רבה ורב חסדא דהילכתא כר"ח דקיימי ר"י ור"א כוותי' וה"ל רבה יחיד נגד רבים עיי"ש. אבל הרא"ש בב"ק פרק הפרה (סי' ה') כתב דהלכה כר"ח נגד רבה שגדול ממנו כדמוכח בריש ב"מ (ד"ו) ח"ל רב אושעי' נרבה כי אזלת לרב חסדא לכפרי בעי מיני' וכו' עיי"ש. וע' בב"מ (ד"מ) רש"י ד"ה וכן אמר רבה שכתב שם דתלמידו דר"ח הוי], א"ל אביי לרבה לדידך קשה ולר"ח קשה לדידך קשה מ"ש טומאה דכתיב במועדו אפי' בטומאה שבת נמי במועדו ואפי' בשבת. ולר"ח קשה מ"ש שבת דכתיב במועדו אפי' בשבת טומאה נמי וכו' א"ל לא לדידי קשה ולא לר"ח קשה. לדידי נא קשה סופו כתחילתו טומאה דתחילתו בר מדחי טומאה הוא סופו נמי דחי שבת דתחילתו לאו בר מדחי שבת הוא סופו נמי לא דחי לר"ח לא קשה סופו כתחילתו ל"ל שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחוי' היא בציבור תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה נא דחי והנה מתבאר מכאן דבין רבה ובין ר"ח תרווייהו ס"ל דטומאה דחוי' היא בציבור ולא הותרה והוא כוותי' דרב ששת דפליג אדרב נחמן דאמר טומאה הותרה היא בציבור לעיל בפ"ק (ד"ו) ולדידי' דחוי' היא ונא הותרה. וה"נ ס"ל לרב חסדא ורבה כוותי' [כן מצינו נמי ר"ח בפסחים (דע"ט) דדייק מיני' נמי הש"ס דאלמא קסבר טימאה דחוי' היא בציבור עיי"ש ומכאן שמעי' דגם רבה נמי ס"ל בהא כוותי' ומתחזק פסקו של הרמב"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש (דין י"ד ט"ו) דפסק הכי עיי"ש בכ"מ] ובשבת ס"ל לתרווייהו דהותרה בציבור ולא דחוי' ולא נחלקו לגבי סופו דתמיד אנא איזו סברא עדיפא ואלימא נן בהא אי ה"ט דסופו כתחילתו וא"כ דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת א"ד האי חילוקא דדחוי' והותרה וא"כ דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה וקשה טעמו של דבר מה הוא מ"ש טומאה דפסיקא לנהו לתרווייהו שהיא דחוי' ולא הותרה כמ"ד דס"ל הכי ומ"ש שבת דפסיקא להו איפכא לתרווייהו שהיא הותרה ולא דחוי' הא עלה נמי הדרא קושית אביי מ"ש שבת דהותרה דכתיב במועדו אפי' בשבת טומאה נמי הא כתיב במועדו ואפי' בטומאה:

והנה כבר כתבנו דמצינו להאי הותרה בציבור דקאמרי' בש"ס לגבי טומאה למאן דס"ל הכי כלפי מאן דפליג עלי' ואמר דדחוי' היא בציבור על כוונות שונות. וגם על כוונות מתחלפות במושגם מן הקצה אל הקצה לפום רהיטת הענינים שהרי בריש יומא (שם) גבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת קאמר הש"ס דהיכי דאיכא טמאים וטהורים בהאי בית אב כ"ע לא פליגי דטהורי עבדי טמאי לא עבדי. כי פליגי לאהדורי ולאתוי' טהורי מבית אב אחרינא ר"נ אמר היתר הוא בציבור ולא מהדרי' ורב ששת אמר דחוי' היא בציבור ומהדרי' איכא דאמרי אפי' היכי דאיכא טמאים וטהורים בהאי בית אב פליג ר"נ ואמר עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריי' ופירש"י דכתיב איש כי יהי' טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחי' וכו' עיי"ש והנה האי פלוגתא אי מהדרי' אטהורים היכי דאפשר או לאו. הוי כלפי הא דמייתי בש"ס בכמה דוכתין בשבת (דקל"ג) וביבמות (ד"כ) ובנזיר (דמ"א) ובמנחות (ד"מ) הא מימרא דריש לקיש לגבי האי כללא דעשה דוחה ל"ת. דקאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת דמ"ד דטומאה דחוי' היא בציבור ס"ל דגבי טומאה נמי הוי דינא הכי דכל מקום שאפשר לקיים שניהם מוטב ומש"ה מהדרי' אטהורים היכי דאפשר ודוקא בדאי אפשר הוא דדחי טומאה בציבור ומ"ד הותרה ס"ל דהכא גבי טומאה בציבור הוי היתר גמור ומשו"ה אע"ג דאפשר בטהורים נמי לא מהדרינן עלה:

אבל בפסחים בפרק כיצד צולין (דע"ט) אשכחי' לה באופן אחר דאהא דמייתי התם ת"ר אפי' ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה וכו' אמר רב חסדא לא שאנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת וכו' דמעיקרא בטומאת הגוף דכרת קא מיתעביד אבל בנטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמא אבל לגברא לא מטמא טהורים עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף דכרת מסיק הש"ס עלה אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' היא בציבור ופירש"י בקושי הותרה וכל דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרי' עכ"ל והנה האי דינא הוי כלפי הא דאיתא ביומא בפרק בתרא (דפ"ג) ת"ר מי שאחזו בולמס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילי' אותו נבלה וכו' ומכאן למדו הפוסקים דאיסורים דחוים אצל פקו"נ ולא הותרו שאלו היו הותרו לא הוי מדקדקי' בדבר לעשות הקל הקל תחילה ומש"ה גם בטומאה בציבור נמי למ"ד דחוי' מהדרי' לעשות הקל הקל. וקאמרי' מוטב יאכל בשר בטומאת לאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת אבל למ"ד דהותרה בציבור לא מהדרי' כלל למעבד הקל הקל תחילה:

ברם דבפ"ג דזבחים (דל"ב) אשכחנא תו להאי לישנא דהותרה בש"ס דשם בכוונה מתחלפת מן הקצה אל הקצה מהאי הותרה דקאמרי' לה בש"ס דפ"ק דיומא (שם) דאייתי' לעיל שהרי בהא דיומא הוי האי הותרה לענין דנא מהדרי' למעבד בטהרה אע"ג דאפשר למעבדי' בטהרה וכמו דכתיבנן ואלו בזבחים (שם) לא זו בלבד דלא הוי הותרה באם אפשר לעשותו בטהרה דמ"מ לא מהדרי' ענה כלל ועבדי' בטומאה אלא נהפוך הוא שלא מצינו אפשרות כלל לאותה מצוה שתעשה אלא בטומא' דוקא ולא בטהרה ומ"מ מדמי' לה בש"ס להדדי בין בשם. בין לדינא דגרסי' התם אמר עולא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה כו' ביאה במקצת שמה ביאה איתבי' רב הושעיא לטולא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת וכו' ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידי' בבהינות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א"ל מטונך שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. אמר רב יוסף קסבר עולא רובן זבין ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן א"ל אביי מי דמי טומאה אשתראי זיבה לא אשתראי כו' דילמא הכי קאמר מר רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. א"ל אין ואכתי לא דמי מצורע התירא הוא הואיל ואשתרי אשתרי טומאה דחוי' היא להא אדחאי להא לא אדחאי א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא. מצורע התירא הוא להא אשתראי להא לא אשתראי טומאה דחוי' היא מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות ומסקי' עלה מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחוי' היא בציבור ופירש"י אביי ורבא תרווייהו ס"ל טומאה דחוי' היא בציבור. ונ"מ למהוי למ"ד בפ"ק דיומא הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים. ועל מה דאמרי' טימאה דחוי' היא פירש"י ז"ל כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמא ע"י נשיאת עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור וכו' עיי"ש הנה חזי' מהש"ס. דמדמי האי הותרה דגבי הכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה להאי הותרה דקאמרי' לגבי טומאה בציבור למאן דס"ל הכי לענין אי אמרי' בהו הואיל ואשתרי אשתרי או לאו ולאביי דס"ל דהיכי דהותרה הוא דאמרי' בה האי הואיל ואשתרי אשתרי אבל היכי דדחוי' לא אמרי' בה האי הואיל אלא אמרי' להא אדחאי להא לא אדחאי. ה"נ בין במצורע שראה קרי בשמיני שלו ובין ברוב הציבור טמאי מתים ונעשו זבים בתרווייהו אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי ולרבא דס"ל דאדרבה איפכא מסתברא. דהיכי דהותרה לא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא אמרי' להאי אשתראי ולהאי לא אשתראי והיכי דדחוי' הוא דאמרי' הואיל ואשתרי אשתרי משום דמה לי חד דיחויא מהמה לי שתי דחיות לדידי' בין במצורע שראה קרי בשמיני שלו. ובין ברוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים לא אמרי' בהו הואיל ואשתרי אשתרי למ"ד דטומאה הותרה בציבור ומש"ה דייק הש"ס דמדחזי' דס"ל בין לאביי בין לרבא דלא דמי לדידהו רוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים למצורע שראה קרי בח' שלו לענין למימר בהו הואיל ואשתרי אשתרי או לאו אלא מר מחלק בינייהו להך גיסא ומר לאידך גיסא דשמעי' מינה דתרווייהו ס"ל דטומאה דחויה בציבור ולא הותרה משום דאי הוי ס"ל בטומאה דהותרה בציבור לא הוי מחלקי בדינא דהואיל בין רוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים ובין מצורע שראה קרי בח' שלו אלא למר בתרווייהו אמרי' הואיל ונמר בתרווייהו לא אמרי' הואיל כיון דגם טומאה בציבור נמי הותרה כמו במצורע גבי הכנסת ידיו לבהונות למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה הא קמן דהש"ס דזבחים מדמי האי הותרה דגבי טומאה בציבור למאן דס"ל הכי להאי הותרה דגבי הכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה וכד דייקי' בהא חזי' דהאי הותרה דגבי טומאה בציבור למאן דס"ל הכי מופלג ורחוק הרבה מהאי הותרה דקאמרי' גבי הכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ומתחלף בענינו ממש מן הקצה אל הקצה דאלו האי הותרה דקאמרי' גבי טומאה בציבור למ"ד הכי הא הוי לענין דעבדי' בטומאה אע"ג דאפשר למעבדי' בטהרה ולא מהדרי' כלל למעבד בטהרה כדקאמרי' הכי מפורש בש"ס דיומא דאייתי' לעיל ואנו האי הותרה דאשכחי' גבי הכנסת בהונות דמצורע בח' שלו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה הא הוי ממש מהיפך להיפך שכל ההיתר הוא משום דלא אשכחן כנל טהרת מצורע. דהוי ע"י הכנסת בהונות לעזרה בח' שלו בלי עבירה דביאה בטומאה לעזרה למ"ד דביאה במקצת שמה ביאה לחייב עלי' כרת שהרי אלו הי' אפשר לטהרת המצורע בלי ביאה בטומאה לעזרה הא לא אשכחן כלל שהתירתו התורה וכולא תלמודא הוא משום דנא אפשר בענין אחר כלל וש"מ דעל, כרחיך התירתו התורה וא"כ ממילא דלא שייכא גבה כלל האי הותרה דקאמרי' לגבי טומאה בציבור למאן דס"ל הכי:

שענינו הוא לומר שהתירה התורה לעשות בטומאה אע"ג דאפשר למהדר למעבדי' בטהרה כדכתיבנן. הא קמן דבהני תרי גוני הותרה דאשכחן במצורע בהכנסת ידיו לבהונות בח' שלו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה. ובטומאה בציבור למאן דס"ל דהותרה משווי' להו בש"ס דזבחים להדדי. לענין דנימא בתרווייהו הואיל ואשתרי אשתרי לאביי ודלא נימא בתרווייהו האי הואיל לרבא אעפ"י שרחוקים ומתחלפים בענינם הם זה מזה האי הותרה מהאי הותרה כדכתיבנן:

והרי רבותינו בעלי התוס' חילקו ביניהם הרבה בין האי הותרה דהוי דומיא דמצורע בהכנסת ידיו לבהונות שא"א למציאות קיום המצוה כלל. בלתי עשיות העבירה דביאה במקדש בטומאה ובין האי הותרה דהוו דומיא דטומאה בציבור למאן דס"ל הכי דהיינו שהתירה התורה לעשותו בטומאה אעפ"י שאפשר לעשותו בטהרה מיהו קיום המצוה ודאי אפשר גם שלא בעבירה וקראו להאי הותרה דמאופן הראשון בשם חדש אשר פיהם הק' יקבנו בשם מצותו בכך ונ"מ רבתי ביניהם לדינא לענין למילף מינייהו בעלמא דמהאי הותרה דהוי מאופן הא' לא ילפי' מינייהו בעלמא משום דשאני הכא דמצותו בכך אבל מהאי היתרה דהוי מאופן השני ילפי' מינה שפיר בעלמא ג"כ:

גם הא גופי' דגלי בי' קרא דהותר לעשותו בעבירה אעפ"י שאפשר להדורי ולעשותו שלא בעבירה:

דהא בריש יבמות (ד"ג) ד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי:

הקשו בתוס' שם דלמה לי' להש"ס לבקש לימודים ממקומות אחרים דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ולא ילפי' לה טפי מיבום גופי' דקאי בה דדוחה ל"ת דאשת אח שיש בו כרת וא"כ ה"ה נמי ל"ת דאחות אשה לדחי דכוותי':

וכי תימא דהא ניהוא באמת מה דקאמר הש"ס לקמן (ד"ז) במסקנא דס"ד אמינא תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח וכו' זה אינו דא"כ היכי דחי לה שם מי דמי הכא תרי איסורי התם חדא איסורא שהרי כדילפי' מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת גרידא ומתמיד פסח ומילה שדוחה לל"ת שיש בו כרת לא פרכי' הכי וש"מ דאי ילפי' מינה בעלמא נמי אין חילוק כלל בין חד איסורא או טפי ותו דא"כ תקשה לפי האמת דחדא איסורא מיהת נילף לכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ג"כ מהא דיבום דחי לאיסור אשת אח שיש בו כרת אלא על כרחיך צריך לומר דלאו לכל דוכתא בעי' למילף מיבום דאשת אח דעשה דוחה ל"ת בכה"ג משום דלא ילפי' כלל מיני' לעלמא אלא לגבי האי דוכתא דיבום לחוד הוא דבעי' למימר דאי יש בו גם איסור דאחות אשה נמי שרי מטעם הואיל ואשתרי אשתרי וכדדייקא לישנא דהש"ס שם. סד"א תיתי אחות אשה מאשת אח ולא קאמר סתמא תיתי מאשת אח דלשתמע גם אכל דוכתא כמו דאמר הש"ס בהאי כולא סוגיא דעשה דוחה ל"ת בשאר ילפותא דמייתי התם למילף מינייהו דעשה דוחה ל"ת בכל דוכתא א"ו דמהכא לא ילפי' בעלמא כלל וקשה אמאי לא נילף מהכא ג"כ לכל דוכתי' שידחה גם ל"ת שיש בו כרת כמו דדחי עשה דיבום לל"ת דאשת אח שיש בו כרת ותירצו בשם ר"י דמש"ה לא מצי' למילף בעלמא דעשה דוחה גם ל"ת שיש בו כרת מהא דדחי עשה דיבום לל"ת דאשת אח שיש בו כרת משום דשאני יבום דאשת אח דמצוותו בכך וא"א לקיים כלל מ"ע דיבום בלתי עבירה דאשת אח ואם לא כן בטלת מצות יבום לגמרי אבל מכלאים בציצית ילפי' שפיר בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ולא אמרי' גם התם דהוי מצותו בכך משום דהתם כיון דמתקיים שפיר מצות ציצית בלתי עבירת הלאו כשילבש טלית של צמר ואפ"ה גם בשל פשתן נמי שרי להטיל תכלת דעמרא הוא וללבשו תו לא הוי מצותו בכך וכן במצורע מתקיים שפיר וגלח כל שערו בשער דהתירא דקרי' בי' נמי כל שערו וכו' א"נ כל שערו ממשי ובנזיר ממורט ראשו וזקנו מש"ה לא הוי מצוותו בכך וכן כל הני דמייתי הש"ס למילף מינייהו דעשה דוחה ל"ת בין לל"ת גרידא בין לל"ת שיש בו כרת בכולהו יש אפשרות בדוכתי אחרינא לקיים העשה גם בלי עבירת הל"ת ומש"ה לא הוי מצוותו בכך וילפי' מינייהו נמי בעלמא אבל יבום באשת אח שא אפשרות כלל לקיום העשה בלתי עבירות הלאו בשום על בעולם הוי ודאי מצוותן בכך ולא ילפי' מינייהו לעלמא כלל אלא דבעי הש"ס למימר. דהכא מיהת גופא נימא בהא הואיל והותרה איסור אשת אח דמצוותו בכך הותרה בו נמי גם איסורא אחרינא כי מתרמי בהא כמו אחות אשה ודכוותי' אעפ"י שאין מצוותן בכך. וכמו דאמרי' הכי לעולא בזבחים (שם) לענין מצורע שראה קרי בח' שלו דהואיל והותר ביאה במקצת לצרעתו דמצוותו בכך הותר נמי לקריו אעפ"י שאין מצוותו בכך אבל לעלמא ודאי לא ילפי' מיני' משום דמצוותן בכך שאני אלו דבריהם בהרחבת ביאור:

ואותם הדברים בעצמם חזרו ונשנו עוד בדברי התוס' שם לקמן (ד"ה) ד"ה כולהו משעטנז נפקא דכתבו עוד דאבל מכלאים דבגדי כהונה לא מצינו למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת גרידא כמו דילפי' מכלאים בציצית משום דשאני בגדי כהונה דמצוותן בכך שאי אפשר כלל לקיום המצווה בענין אחר שלא ע"י עבירת הלאו משא"כ בכלאים בציצית דאפשר שפיר לקיום המצוה בלא עבירת הלאו כשילבש טלית של צמר. עיי"ש שחזרו והזכירו עוד את דבריהם דלעיל גבי יבום ואשת אח שהבאנום ולמדנו מכל זה ברור דמהאי הותרה דהוי באופן הראשון דהיינו שאין מציאות לקיום המצוה בשום אופן בעולם כלל בלתי דחיות העבירה לא ילפי' מיני' לעלמא כלל שיבוא עשה וידחה ל"ת משום דשאני האי הותרה דהוי מצוותו בכך:

איברא דמהאי הותרה דהוי מאופן השני והוא שיש שפיר מציאות לקיום המצוה בלתי עבירת הלאו:

אלא שהתורה התירה לעשות המצוה גם ע"י עבירת הלאו ועשתה אותו כהיתר גמור לענין דלא מחייבי' כלל להדורי עלה לעשות המצוה בלתי עבירת הלאו דבר פשוט הוא דילפי' מינה שפיר בעלמא ג"כ דעשה דוחה ל"ת וליכא למימר דהכא הוי מצותו בכך כמו שכתבו התוס' אהאי הותרה דמאופן הא' דהא ליתא שהרי אין הדבר מחויב שיארע קיום המצוה ע"י עבירת הלאו ויש מציאות שפיר לקיום המצוה בלתי עבירת הלאו ואי משום דהא חזי' שהתורה עשתה כאן לעבירת הלאו כהיתר גמור שהרי לא מחייבי' כלל להדורי לעשותו בהיתר ואע"ג דאפשר הא נמי ליתא משום דגם הא גופי' נמי אית לן למילף לדעלמא שבמקום עשה יהי' עבירת הלאו כהיתר גמור ודגם אם אפשר לקיום המצוה בלי עבירת הלאו נמי לא חיישי' לה. ולא מחייבי' להדורי עלה כלל משום שהתורה עשתה לכל לאו במקום מצות עשה כהיתר גמור ולפ"ז למ"ד טומאה הותרה בציבור ואע"ג דאפשר למעבדי' בטהרה לא מהדרי' עלה כלל ועבדי' בטומאה אה"נ דגם בעלמא נמי הוי מצי' למילף דעשה דוחה ל"ת ואע"ג דאפשר לקיים שניהם ודלא כדריש לקיש אלא משום דאיכא למפרך עלה שכן תדיר או שהוא צורך גבוה וכדאמרי' האי טעמא בש"ס דיבמות (ד"ה) לענין מה דלא ילפי' מהכא בעלמא דעשה דוחה גם ל"ת שיש בו כרת משום הני פירכי דאמרן:

וכן מצינו עוד להתוס' בכתובות (דף מ') ד"ה כגון שהקשו דמ"ט לא ילפי' מכלאים בציצית דגם בדאפשר לקיים שניהם נמי אתי עשה ודחי ל"ת שהרי התם נמי אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר ותי' דכיון דבטלית של פשתן א"א לקיים שניהם דהא תכלת עמרא הוא לא מקרי אפשר לקיים שניהם ע"י מה שאפשר שלא ילבש טלית של פשתן עיי"ש ולמדנו מזה דהא אלו מצינו מקום דגלי קרא דעשה דוחה ל"ת אעפ"י שאפשר לקיים שניהם. ועשתה אותה כהיתר הוי ילפי' מינה שפיר בעלמא וגם מצד הסברא הדבר פשוט שא"א לנו לומר דשאני התם דמצוותו בכך כיון שאין הדבר מוכרח כלל לקיום המצוה שלא יהי' אלא בעבירה וא"כ מהיכי תיתי לא נלמוד מינה בעלמא נמי. לכולא מילתא אבל במקום שא"א למציאות קיום המצוה אלא ע"י עבירה כמו הכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ויבום דאשת אח וכלאים דבגדי כהונה הא ודאי הוי מצותו בכך ולא מצי' למילף מינה בעלמא שיבוא עשה וידחה ל"ת וכל זה ברור:

ברם דלפ"ז באמת איכא למידק אסוגיות הש"ס דזבחים. דדייק דבין אביי ובין רבא תרווייהו ס"ל דטומאה דחוי' בציבור מדמחלקו בין מצורע שראה קרי בח' שלו ובין רוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבים דלאביי במצורע אמרי' הואיל והותרה לצרעתו הותרה לקריו אבל בציבור לא אמרי' הואיל והותרה לטומאתן הותרה נמי לזיבתן משום דבמצורע הותרה ובציבור דחוי' ולרבא ס"ל איפכא דבמצורע דהותרה אמרי' להא אשתראי להא לא אשתראי אבל בציבור דדחוי' אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי ודייק מינה דמכלל דתרווייהו ס"ל דטומאה דחוי' בציבור והיינו על כרחיך כלפי פלוגתא דר"נ ורב ששת דביומא אי מהדרי' למעבד בטהרה היכי דאפשר וקשה דילמא לעולם ס"ל לתרווייהו שפיר בטומאה דהותרה בציבור כוותי' דרב נחמן שם. ואע"ג דמצי למעבד בטהרה לא מהדרי' עלה כלל ועבדי' בטומאה ועיקר פלוגתתם דאביי ורבא ומה שנשתוו בדבר דלא דמי טימאה בציבור להכנסת בהונות דמצורע משום דבמצורע הותרה לו אבל בטומאה בציבור דחוי' היא ומש"ה מר מחלק בינייהו להאי גיסא ומר לאידך גיסא לענין אי אמרי' בהו הואיל ואשתרי אשתרי או לאו הוי משום דבמצורע הוי הותרה דידי' שאין מציאות בעולם כלל לקיום המצוה בלתי הכנסת בהונותיו בטומאה לעזרה והוי מצותו בכך ומש"ה לאביי אמרי' בה הואיל ולרבא לא אמרי' בה הואיל אבל בטומאה בציבור אע"ג דהותרה לענין דלא מהדרי' למעבדי' בטהרה אע"ג דאפשר מיהו כיון דפשוט הדבר דיש אפשרות לקיום המצוה בלתי עבירת הטומאה מש"ה תו לא הוי מצותו בכך דומיא דמצורע ולא דמי האי הותרה להאי הותרה ואמטו להכי לאביי לא אמרי' בה הואיל ולרבא הוי איפכא דאמרי' בה הואיל וכמו שחלקו התוס' באותה סברא בעצמה לענין למילף מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת בכה"ג וכדכתיבנן:

והנה התוס' ביומא (שם) ד"ה אמר רב תחליפא משמי' דרבא הקשו דרבא אדרבא דבזבחים דייק הש"ס מדבריו דס"ל טומאה דחוי' בציבור ואלו ביומא שם דייק רבא ממתני' דריש יומא דמקשה דעד שאתה מפרישו בטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור והביאו בשם ר"י דנהי דרבא דייק ממתני' הכי דטומאה הותרה בציבור איהוא גופי' לא ס"ל הכי אלא דטומאה דחוי' בציבור כדמסיק הש"ס בזבחי' ולדידהו דחיקא מילתא למימר כתי' הר"י דרבא פליג על סתם משנה דהתם. לכן העלו דמאי דמסיק הש"ס בזבחים אליבי' דרבא דס"ל דטומאה דחוי' בציבור אינו אלא בפסח לחוד דאיירי בי' התם משום שאינו קרבן ציבור ממש. דהא לאו כל ישראל מייתו חד קרבן פסח בשותפות אלא משום דאתי בכנופיא חשיב כקרבן ציבור לדחות את השבת ואת הטומאה ואמטו להכי אינו אלא דחוי' ומהדרי' עלה למעבדי' בטהרה כמו דאמרי' שם ביומא לענין אילו של אהרן דאע"ג שדינו כקרבן ציבור לדחות את השבת והטומאה כיון דקבוע לו זמן. מיהו כיון שאינו קרבן ציבור ממש. מהדרי' עלה למעבדי' בטהרה עיי"ש והנה תי' השני נסתר מדברי התוס' שם לקמן (ד"ז) ד"ה כיון דיחיד וכו' שכתבו שם דבאמת מדאורייתא לכ"ע היתר גמור הם מן התורה אלא מדרבנן לחוד גזרו אקרבן יחיד להדורי עלה למעבדי' בטהרה וכיון שכן מה טעם בזה לחלק לענין אי אמרי' בה הואיל ואשתרי אשתרי או לאו בין מצורע שהותרה. ובין טומאה בקרבן פסח שהיא דחוי' כיון דמן התורה גם בפסח נמי הותרה א"ו משמע דמן התורה נמי דחוי' וכמ"ד דסבירא לי' הכי בכל קרבנות ציבור וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתי' דרבא אדרבא וכל זה שמחזק עלינו עוד יותר מאי דקשה לן דמנלי' לתלמודא להשוות האי הותרה דגבי קרבנות ציבור שאינו אלא לענין דלא מהדרי' למעבדי' בטהרה אבל יש מציאות שפיר לקיום המצוה שלא בעבירה. להאי הותרה דגבי מצורע שא"א כלל לקיומה של מצוה בלא זה וכדקרו לה רבותינו בעלי התוס' מצותן בכך ודילמא בהא הוא דמחלקי אביי ורבא האי דטומאה בציבור מהא דהכנסת בהונות דמצורע שזה מצותו בכך וזה אין מצותו בכך אבל לענין דלא מהדרי' למעבדי' בטהרה לעולם גם לדידהו נמי הוי לי' הותרה כוותי' דרב נחמן ולא תקשה עלינו דרבא אדרבא כמו דמקשו התוס':

הן אמת דגם אי הוי מחלק הש"ס דזבחים בין האי הותרה דגבי מצורע דהוי משום דאין מציאות לקיום המצוה כלל בלי הכנסת בהונות לעזרה בטומאה ובין האי הותרה דגבי טומאה בציבור למאן דס"ל הכי דהוי משום שהתירה התורה לעשות בטומאה אע"ג דאפשר למהדר למעבדי' בטהרה וכפי מה דכתיבנן עדין לא נרפא לן מאי דקשה דרבא אדרבא דפ"ק דיומא דדייק מסתם מתני' דהתם דטומאה הותרה בציבור והיינו לענין דלא מהדרי' למעבדי' בטהרה אע"ג דאפשר ואלו בדוכתי אחריני אשכחנא לי' דאמר טומאה דחוי' בציבור ומהדרי' עלה למעבדי' בטהרה ובעל כרחנו ס"ס אנו צריכי' לבוא לאחד מתי' התוס' הללו אפי' אם נאמר דהאי דחוי' דקאמר בזבחים לגבי טומאה בציבור אינו אלא כלפי האי הותרה דאשכחן במצורע בהכנסת ידיו לבהונות דהיינו שאין מציאות לקיום המצוה כלל בלי הכנסת בהונות בטומאה לעזרה דזה לא הוי גבי טומאה בציבור משום דודאי אפשר ואפשר שיקריבו קרבנות ציבור שלא בטומאה ומש"ה קרי לי' דחוי' כלומר שאין מצותו בכך אבל בהא דלא מהדרי' למעבדי' בטהרה אע"ג דאפשר דפליגי בה ר"נ ורב ששת ביומא וקרי' לי' נמי לר"נ הותרה בהא לרבא נמי ס"ל כוותי' דגם טומאה בציבור נמי הוי הותרה לענין דלא מהדרי' אטהרה כלל אע"ג דאפשר אכתי תקשה לן מהא דרבא דפסחים (דע"ט) דפליג אדר"ח התם דאמר היכי דנטמא הסכין בשרץ וכו' טהורים עביד טמאים לא עביד מוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת ורבא אמר טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע וכו' והבשר כל טהור וכו' כל היכי דלא קרי' בי' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרי' ביה והבשר כל טהור וכו' ומדמבעי' לי' קרא להכי ש"מ דס"ל טומאה דחוי' בציבור דאי לא"ה ל"ל קרא כלל הא כולא טעמא דר"ח דאמר טמאים לא עבדי אינו אלא משום דס"ל טומאה דחזא בציבור וכדדייק שם בש"ס מעיקרא ממימרא דר"ח וקאמר אלמא קסבר ר"ת טומאה דחוי' היא בציבור משום שאילו היתה הותרה. מסברא נמי עבדי אפי' טמאי' וא"כ מדבעי לי' לרבא קרא להכי ש"מ דלדידי' נמי ס"ל טומאה דחוי' בציבור כוותיה דר"ח ומהדרי' למעבד בטהרה וקשה דרבא אדרבא דפ"ק דיומא דש"מ דס"ל הותרה בציבור ולא מהדרי' למעבדי' בטהרה ובעל כרחינו צריכים אנו לתירוצי התוס' דאייתי' וכ"ש דקשה תו טפי דרבא אדרבא. לפי גי' הכ"מ בהא דיומא ס"פ טרף בקלפי דאייתי' לעיל דגרס שם רבא דפליג עם ר"ח בהא דתמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה והרי התם מבואר בש"ס דלתרווייהו טומאה דחוי' בציבור וגם בתמיד דהוי קרבן ציבור ממש ולא מסתגי לן גם בתי' השני של התוס' אלא לפי תי' הר"י ועכ"פ מתבאר דגם אי הוי מחלק הש"ס דזבחים לרבא בין הותרה להותרה. עדין לא הונח לנו מאי דקשה דרבא אדרבא משאר דוכתי' דמשם נלמד דגם בהאי הותרה דאיירי בה ר"נ ורב ששת בפ"ק דיומא שהוא לענין אי מהדרי' למעבד בטהרה או לאו נמי לרבא טומאה דחוי' היא ולא הותרה אבל מ"מ קשה אהא דקאמר בזבחי' מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחוי' וכו' והוא לענין למהדר למעבדינהו בטהרה וקשה דהא מדהתם לא שמעי' לה כלל דגבי מצורע דאיירי בה התם לא הוי האי הותרה כלל מעין האי הותרה דפליגי בה תנאי ואמוראי לענין טומאה כדכתיבנן אלא מדוכתא אחרינא הוא דשמעי' לה:

והנראה בזה דנהי דלענין למילף מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת בכהאי גוונא לא ילפי' מהיכי דהוי הותרה מאופן הראשון דהוי דומיא דהכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ודיבום אשת אח וכלאים דבגדי כהונה משום דהני כולהו שאין מציאות לאותה מצוה אלא במקום עבירת הל"ת הוי מצותן בכך. ולא ילפי' מינייהו בעלמא כמו שכ' התוס' דריש יבמות שהבאנו אע"ג דילפי' שפיר בעלמא מהיכי דהוי הותרה מאופן השני דהיינו שיש מציאות לקיום המצוה בלא עבירה אלא שהתורה התירתו גם במקום עבירה מפני קיום המ"ע דאית בה. דבכה"ג ילפי' ודאי בעלמא מינה דג"כ אתי עשה ודוחה ל"ת. ומה שהתירתו התורה אע"ג דאפשר עדיין לקיום המצוה בלתי דחיות העבירה אין מעכב מללמוד מזה בעלמא ואדרבה גם הא גופי' נמי היינו למדים בזה לדעלמא דג"כ אתי עשה ודוחה ל"ת אע"ג דאפשר לקיום שניהם. ולאפוקי מכללא דר"ל דאמר דאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכדמוכח מד' התוס' דכתובת דאייתי' לעיל מיהו לענין האי הואיל ואשתרי אשתרי דאיירי' בה בזבחים שהוא לענין אם אנו מתירים כשאירע עוד איסור אחר שלא התירתו התורה במקום מצוה ביחד עם אותו איסור שהתירתו התורה במקום מצוה. ע"י הואיל ואשתרי אשתרי. דפליגי בה אביי ורבא דלאביי אמרי' להאי הואיל ה כי שאותו איסור שהתירתו התורה הוא היתר ולא דיחוי:

ולרבא הוי איפכא דאמרי' להאי הואיל היכי שאותו איסור שהתירתו התורה הוא בתורת דיחוי דוקא ולא היכי שהוא בתורת היתר אין חילוק בין אם איתו איסור שהתירתו התורה אין מציאות לקיום המצוה בלתי האיסור כמו הכנסת בהונות דמצורע למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ויבום דאשת אח וכלאים דבגדי כהונה ובין אם יש מציאות לקיום המצוה גם בלתי העבירה אלא שהתורה התירתו גם במקום עבירה ואפי' אם עדין אפשר לקיום המצוה שלא בעבירה מ"מ התירה התורה לעשות בעבירה מפני שאינו מחויב כלל להדורי לעשות שלא בעבירה שהתורה עשתה להאי עבירה כהיתר גמור במקום מצוה דבתרווייהו לאביי גם כי אתרמי בהדי האי עבירה שהתורה התירתה עוד עבירה שלא התירה התורה שרי ג"כ מטעם הואיל ואשתרי אשתרי ולרבא איפכא מסתברא דהיכי דאותה עבירה שהתירתו התורה במקום זה הוא בתורת היתר ולא בתורת דיחוי:

אמרי' להאי אשתראי ולהאי לא אשתראי:

וטעם הדבר:

משום דלא מצי' לחלק ולומר דדוקא באופן הראשון שאין מציאות לקיום המצוה כלל בלא עבירת העבירה הוא דהוי בתורת היתר למר להאי גיסא ולמר לאידך גיסא ולא היכי דהוי הותרה מאופן השני דהיינו שבודאי אפשר ואפשר לקיום המצוה בלא עבירת העבירה אלא שהתורה התירה כאן גם במקום עבירה ואעפ"י שעדיין אפשר לעשותה שלא בעבירה לא הקפידה התורה לחוש לזה ולאהדורי עלה דהא בורכא:

דאדרבה איפכא מסתברא שהרי היכי דהוי הותרה מאופן השני. הא יש לנו גילוי דעת התורה דהוי כאן היתר גמור:

שהרי התירה לעשות הדבר בעבירה גם היכי דאפשר לעשותה שלא בעבירה אבל היכי דהוי הותרה מאופן הראשון שאין מציאות כלל לקיום המצוה אלא ע"י עבירת העבירה. נהי דלא מצינו הכרע מדעת התורה דהוי בתורת דיחוי מה שהתירתה מצותה ע"ז ולא בתורת היתר כיון שלא מצינו מקום שיהא צריך להדורי עלה לעשותה שלא בעבירה דהא לא אפשר כלל לאשכוחי שלא בעבירה וא"כ מנלן דהוי בתורת דיחוי דילמא היתר גמור הוא וגם אלו הי' במציאות לקיום המצוה שלא בעבירה נמי היתה התורה מתירתה לעשות גם בעבירה אבל גם איפכא אין לנו הכרע בדעת התורה דנימא דודאי בתורת היתר הוא ולא בתורת דיחוי דגם הא מנלן ודילמא מה שהתירתה התורה כאן אינו אלא בתורת דיחוי ולא בתורת היתר ולא התירתה התורה אלא משום דא"א לקיום המצוה אלא ע"י עבירה וא"כ כיון דשמעי' מהא דאביי ורבא לתרווייהו דהיכי דהוי הותרה מאופן הראשון דהיינו שאין אפשרות לקיום המצוה בלא עבירה קרו לה הותרה לגבי האי הואיל ואשתרי וכו' דלאביי אמרי' לי' ולרבא קאמרי' איפכא דלהא אשתראי להא לא אשתראי קו"ח הדבר דהיכי דהוי הותרה מאופן השני כמו בטומאה למאן דס"ל שהתירה התורה לעשות קרבנות ציבור בטומאה אע"ג דאפשר למעבדי' בטהרה דחזי' בבירור גלוי בעליל דעת התורה דהוי היתר גמור הכא דפשיטא דלאביי אמרי' בה הואיל ואשתרי וכו' ולרבא איפכא מסתברא דלהא אשתראי ולהא לא אשתראי כנלע"ד:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה