אור ברסלב
תרומת יד סימן יא

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן יא

סימן י

בדין מילה בשבת ע"י שנים שהא' ימול והשני יפרע. שעמדנו עליו לעיל (סי' ב') ולא מצאנו היתר ברור ע"ז ויען כי בהרבה קהילות נוהגים למול בשנים. לכן חפשת היתר לדבר מצד אחר על פי מה שכתבנו בסימן הקודם:

כבר כתבנו לעיל דמהש"ס דמנחות ר"פ ר' ישמעאל מתבאר דריבוי' בגברי אסור שלא לצורך להרמ"א הוי כמי ריבויא באכילה דהיינו בשיעורא ולהשאגת ארי' הוי כמו אם מחלק מלאכה אחת גדולה בכמות להרבה מלאכות נפרדות בשמות שיעשה כל מלאכה ומלאכה חלק מכמות המלאכה הגדולה עד שיעלו כולם ביחד כשיעור המלאכה הגדולה ומ"מ אסור משום ריבוי השמות דמלאכות הרבה. וה"נ אסור לרבות בגברי מה"ט אעפ"י שאין כאן תוספות מלאכה אלא התחלקות מאיש אחד במלאכה מרובה לאנשים הרבה שיעשה כאו"א חלק ממנה מ"מ אסור משום ריבויא דגברי וכמו שחזקנו עוד את דבריו לעיל מהא דכריתות (דט"ו) דמדמי חלוק מלאכות דשבת. לבא על ה' נשיו נידות דגופן מוחלקים וש"מ דחלוק מלאכות וחלוק גופי' כחדא נינהו עיי"ש ולדברי שניהם אין איסורו אלא מדרבנן דהא נדחה משום פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסי' אבל מדרבנן מיהא אסור ומה שצידד הרמ"א להוכיח מדברי התוספות דמנחות דריבויא באכילה שרי לגמרי וא"כ הה"נ ריבויא בגברי דמדמי לה הש"ס להדדי לפי פירושו בהש"ס. כבר כתבנו לעיל דהם דחוים ואיהו גופי' תברא לגזיזי' בש"ע א"ח (סי' שכ"ח) דפסק המחבר דאסור ואיהוא שתק לי' דכהודאה דמי' דריבויא בשיעורא אסור בכדי וא"כ גם ריבויא בגברי נמי אסור בכדי וא"כ על מה סמכו למול בשנים והש"א בתשובתו שם (סי' נ"ט) הוסיף עוד דאפשר דגם איסור תורה נמי יש בדבר מהא דאיתא בשבת (דקל"ג) המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצי' המעכבי' את המילה בין על ציצי' שאין מעכבים כו' פירש על ציצי' המעכבים וכו' חוזר על ציצי' באינם מעכבים אינו חוזר. והטעם משום דכל זמן שלא פירש כולא חדא חילול הוא:

אבל משפירש כשחוזר ה"ל אתחלתא דחילול באפי נפשי' והואיל ואין מעכבים אינו חוזר וא"כ אם הכל נעשה ע"י מוהל אחד שהמל הוא הפורע כיון דלא סילק ידיו מהמילה אין כאן אלא חילול אחד מהתחלת המילה עד גמרה. שהרי אפי' על מה שאינו מעכב ג"כ הרשות בידו לחזור אבל אם אחד ימול והשני יפרע יש כאן ב' חילולים א' של המל וא' של הפורע וכיון שיש אפשרות למילה להתקיים ע"י חילול אחד לא ניתנה לידחות ב' חילולים בפני מילה זו עיי"ש שהאריך והחמיר אפי' ביו"ט. ויש לתמוה לפ"ז על מה ולמה נהגו בהרבה קהילות חשובות בישראל למול בשנים:

והנה בש"ע יו"ד (סי' רס"ו סי"ד) פסק המחבר דיש ליזהר בזה שלא ימולו שנים והרמ"א נחלק עליו והביא ראיה דשרי דהא מילה דחי שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללי' שבת דמאחר שניתן שבת לידחות הרי הוא כחול לכל דבר רק שמצא בקובץ שיש לאסור. ע"כ טוב להחמיר לכתחילה אעפ"י שמדינא נראה לו דשרי עיי"ש:

והשאגת ארי' (שם) דחה ראי' זו דכיון דריבויא בגברי אין בה אלא איסורא דרבנן וכפמשכ"ל במקדש לא חיישי' לה. דהא קיי"ל אין שבות במקדש עיי"ש [וביומא (דכ"ז) משמע בש"ס דגזה"כ הוא דתמיד קרב בששה גם חית בי' משום בבית אלקי' נהלך ברגש א"נ משום ברוב עם הדרת מלך. מה דלא שייך כל הני טעמי במילה דהוי מצוה יחידית]:

ובביאור הגר"א כתב שם דלכאורה מעבודה אין ראיה. משום דעבודה בשבת הותרה בציבור כדאיתא ביומא (דמ"ו). משא"כ מילה דדחוי' היא בשבת כדמשמע ביומא (דפ"ה) דיליף לפקו"נ שדוחה שבת מק"ו ממילה וכו'. ופקו"נ ודאי דחוי' היא כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת. ובמנחות (דס"ד) באבעיא דרבא וא"כ ה"ה נמי למילה דדחוי' היא ולבסוף חזר והביא ראיה משבת (דקל"ג) דמדמי מילה לקרבנות ציבור וש"מ דגם מילה נמי הותרה עיי"ש דלא סיים לישב הא דיומא דיליף פקו"נ ממילה וש"מ דתרווייהו חד דינא להו ועכ"פ מדבריו נלמד דקרבנות צבור פשיטא לי' דהותרה בציבור מהא דיומא ס"פ טרף בקלפי דקאמר בהדיא הכי. ובפקו"נ פשיטא לי' דדחוי' לענין שבת מדבריו של הרמב"ם רפ"ב דשבת ומהש"ס דמנחות דמהדרי' אהקל הקל באבעיא דרבא ולענין מילה נסתפק בדבר ומתחילה רצה לומר שגם היא דחוי' דומיא דפקו"נ ולבסוף דעתו נוטה דהותרה דומיא דקרבנות ציבור והנה במאי דפסיקא לי' להגר"א דקרבנות ציבור ודאי הותרה שבת אצלם מצינו להגאון בעל עצי אלמוגים וארזי' בספרו מעין החכמה על המצות (מצות העומר אות מט) דפסיקא לי' לאידך גיסא דקרבנות ציבור דחוי' הם אצל שבת ולא הותרו:

ואע"פ שראיות הגר"א חזקה כראי מוצק מדברי ש"ס מפורש דיומא מ"מ כבר כתבנו לעיל (סי' ח') שאותה סוגיא דיומא בעצמה אומרת פרשני. דמלבד דאנחנו לא נדע בטעמא דקאמר דמשו"ה סופו דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה משום דטומאה דחוי' היא בציבור ושבת הותרה דתליא דלא תניא בדלא תניא שהרי קשה לי' מעיקרא מ"ש שבת דכתיב במועדו אפי' בשבת טומאה נמי כתיב במועדו אפי' בטומאה:

וא"כ מאי משני עלה שבת דהותרה וכו' בהא גופי' נמי תקשה אותה קושיא בעצמה. מ"ש שבת דהותרה דכתיב במועדו אפי' בשבת טומאה נמי כתיב במועדו וכו' וא"כ מ"ש שבת דפסיקא ליה דהותרה ומ"ש טומאה דפסיקא ליה דדחוי' אבל גם לבד אותה קושיא נמי לא נדע האי הותרה דקאמרי' בשבת כלפי טומאה שהיא דחוי' היכי דמי מפני שמצינו בש"ס ריש יומא (ד"ו) לענין פלוגתא דאמוראי בטומאה אי דחוי' או הותרה ומוקמי' לה בש"ס לענין אי מהדרי' למיתי טהורים מבית אב אחרינא ולל"ב גם אי איכא נמי טהורים בהאי בית אב ג"כ לא מהדרי' למ"ד הותרה וא"כ הוי כלפי האי כללא דריש לקיש בכל עשה דדוחה ל"ת שאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' אבל הכא למ"ד הותרה אע"ג דאפשר לעשותה בטהרה לא מהדרי' ותו אשכחן בש"ס דפסחים (דע"ט) בכהנים טהורים וכלי שרת טמאים בטומאת שרץ דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור אמרי' מוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגיף בכרת אבל למ"ד הותרה לא מהדרי' למעבד הקל הקל תחילה והאי דינא הוי כלפי מה דקיי"ל בפקו"נ ביומא (דפ"ג) דמאכילי' אותו הקל הקל באיסורים אבל בטומאה למ"ד הותרה בציבור לא מהדרי' עלה כלל והנה אם נימא לפרש האי הותרה דקאמרי' ביומא ס"פ טרף בכלפי לגבי שבת בהני גווני לא משכחי' לה כלל הכי שהרי לענין אופן הראשון שאמרנו הא איפכא מצינו בפסחים ריש פרק אלו דברים (דס"נ) דכלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת וקיי"ל כוותי' בש"ס שם (דס"ט) והאי כללא אלים טפי מכללא דריש לקיש דאמר בכל עשה דוחה ל"ת דעלמא שאין בה כרת. שאם אפשר לקיים שניהם מוטב דהאי כללא ליתי' אלא בשעדין יש אפשרות לקיים שניהם דוקא אבל אם עכשיו כבר א"א לקיים שניהם אע"פ שמתחילה הי' אפשר לא חיישי' לה ואתי עשה ודחי ל"ת אבל מכללא דר"ע שמעי' דגם אם עכשיו א"א עוד לקיים שניהם כיון שמתחילה הי' אפשר לקיים שניהם לא דחי שבת החמורה תדע שהרי באם עדיין אפשר נמי לקיים שניהם גם ר"א בר פלוגתי' דר"ע נמי מודה דאין דוחי' את השבת וכמו שכ' התוס' בשבת (דקל"א) ד"ה שלא ברצון עיי"ש וכפ"מ שהארכנו בזה לעיל (שם). ועכ"פ נתברר לנו דלענין האי גוונא לא אשכחן בקרבנות צבור דשבת הותרה אצלם ואדרבה איפכא מצינו כדכתבינן וגם לענין קצירת העומר דדמי נמי לקרבנות ציבור לענין שבת כדמוכח מש"ס דמנחות ס"פ ר' ישמעאל ומדברי התוס' שם נמי מצינו שם מפורש בש"ס דאי תימא דנקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת משום שהי' אפשר לו לעשותו מע"ש עיי"ש וא"כ על כרחיך לא הוי הותרה לגבי זה ולענין אופן השני דכתבינן לענין למעבד הקל הקל נמי לא אשכחי' בקרבנות צבור דלא חיישי' לה והרי בקצירת העומר דדמי לקרבנות ציבור לענין דחיות שבת כדכתבינן איפכא מצינו בש"ס דמנחות ר"פ ר' ישמעאל דקאמר מוטב שירבה במלאכה אחת וכו' וכבר יעדנו לזה מקום מיוחד לקמן בס"ד. ושם נתפרש האי הותרה דפסיקא לי' להש"ס בס"פ טרף בקלפי גבי קרבנות ציבור היאך קא מתפרש' לי ועכ"פ כיון דזה נתבאר לנו דכל היכי דמצי למעבד שלא ע"י דחיות שבת אין דוחה את השבת וכן היכי דמצי למעבד הקל הקל תחילה נמי מהדרי' א"כ גם לענין ריבויא בגברי נמי ראוי שיהא אסור בכדי. בין בקרבנות ציבור בין בקצירת העומר דדמי להו ועד כאן לא שרי' ליה במקדש אלא משום הני טעמי דאמרן לעיל וכן בקצירות העומר משום פירסומא מילתא להוציא מדעת הבייתוסי' אבל גבי מילה שאין בה הני טעמא מהכ"ת נתיר ריבויא בגברי בכדי:

איברא מה דחזי' עוד בהא לדעתי' הגדולה דהגר"א דלגבי פקו"נ פסיקא לי' דשבת דחוי' אצלה אי מדבריו של הרמב"ם רפ"ב דשבת שכתב כן מפורש אי מכח הך אבעי' דרבא במנחות לענין ריבויא בקצירה וריבויא באכילה הי מינייהו אלים טפי וש"מ דמהדרי' למעבד הקל הקל ואלו היתה הותרה לא הוי מהדרי' עלה כדמוכח מהא דפסחים (שם) שהבאנו לעיל ובמילה מספקא ליה ודעתו נוטה שהיא הותרה אני בער ולא אדע דאי במילה כה"ג מי לא מהדרי' למעבד הקל הקל אם אפשר בהכי וכמו גבי קצירת העומר דמהדרי' בהכי כמש"כ גם ממה שהביא ראי' מדברי הרמב"ם שכתב ברפ"ב מה' שבת דשבת דחוי' אצל פקו"נ הרי גם לענין מילה מצינו לו ג"כ כלשון הזה. בפ"ב מה' שגגות (דין ח) שכ' ג"כ ששבת דחוי' אצל מילה:

ולא עוד אלא דלע"ד נהפוך הוא ויותר יש מקום לומר לגבי פקו"נ דשבת הותר אצלה מלגבי מילה משום דנהי דבפקו"נ נמי לא הותרה שבת לגמרי אצלה וכמו דלגבי כל איסורי' מאכיליה אותו הקל הקל תחילה ה"נ לענין שבת מהדרי' למעבד הקל הקל וכדמוכח מאבעי' דרבא במנחות שהביאה הגר"א וכ"ש דבאם אפשר לגמרי לעשות שלא ע"י דחי' דמהדרי'. ולא דמי לטומאה בציבור למ"ד הותרה דלא מהדרי' כלל אטהרה מ"מ יפה כחה ממילה וקרבנות ציבור שאין דוחי' שבת אלא בכל מלאכה שא"א לעשותה מע"ש כלל וכהאי כללא דר"ע דאייתי' אבל כל שהי' אפשר לעשותה מע"ש. אע"פ שכבר עבר הזמן ואם לא יעשו אותו המלאכות תבטל המצוה לגמרי ויעבור זמנה מ"מ אמרי' תבטל המצוה ואל ידחה את השבת ואפי' אם היה שוגג או אנוס בדבר וכפי מה שכתבתי לעיל (סי' ח'). אבל גבי פקו"נ גם דברים שהי' יכול לעשותו מע"ש ולא עשאן בין בשוגג בין במזיד כיון שעכשיו מיהת תו א"א לעשותה אלא ע"י חילול שבת לעולם דחי' שבת משום פקו"נ וכמו שכתב הרמב"ם מפורש בפ"ב מהלכות מילה (דין ח') אחר שכתב שם מקודם (דין ו' ז') דמכשירי מילה שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחי' את השבת. כתב אח"ז עוד ז"ל מלו את הקטון בשבת ואח"כ נשפכו המים או נתפזרו הסממנים עושי' לו הכל בשבת מפני שסכנה היא לו עכ"ל הא קמן מפורש דבפקו"נ ניתי' להאי כללא דר"ע דאמרה לגבי קרבנות ציבור ומינה ולא אמרנו שהיא דחוי' אלא משום דאית בה עדיין האי כללא דריש לקיש דבכל עשה דוחה ל"ת דעלמא דאם עדיין אפשר נקיים שניהם מוטב וכן דעבדי' הקל הקל תחילה מה"ט. וזה ברור:

והרי הראשונים נחלקו היכי דאשתכוך חמימי דמבעי להו לבתר מילה או אתבדר סממני' קודם המילה דהרמב"ן ס"ל דמהלי' שפיר משום שאין למצוה אלא שעתה. וכיון דקודם מילה לא בעי למיתי לחילול שבת בדברים שהי' אפשר לעשותן מע"ש מהיל לי' שפיר ואחר שמל דחל בה מצות פקו"נ שוב דחי' לה שפיר גם בדברים שהי' אפשר לעשותן מע"ש ומצות פקו"נ הוא דדחי לה ולא מצות מילה שאינה דוחה בדברים שאפשר לעשותן מע"ש והרז"ה והרשב"א נחלקו עליו ואמרו דכיון שהדבר ידוע שאם ימול יבוא אח"כ לידי סכנה ויהי' צריך לחלל שבת בדברים שהי' אפשר לעשותן מע"ש והא מילה לא דחי שבת בכה"ג משו"ה ס"ל דתדחה המילה לבתר שבת וכמו שהביא הר"ן בשבת שם דבריהם בארוכה עיי"ש. עכ"פ למדנו ברור דיפה כחה של פקו"נ בזה מכחה של מילה [ויש להקשות לפ"ז אהה דקאמרי' ביבמות (ד' פ"ה) ניליף לפקו"נ דדוחה את השבת מק"ו ממילה וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואיך תדחה פקו"נ גם במלאכות שאפשר לעשותם מע"ש ויש לומר דמילה שאני שאין זמנה עובר לגמרי אלא נדחית ממילה בזמנה לשלא בזמנה אבל לגמרי אינה בטלה אם תדחה לבתר שבת וכדאמרי' כה"ג בשבת (ד' קנ"ב) אבל בפקו"נ דזמנה בהיל מאוד וא"א להשהותה כלל של פעמי' אפי' בשיהוי רגע כמימרי' יש סכ"נ בדבר סברא היא דלעולם דחי שבת והאי קו"ח רק גילוי מילתא בעלמא הוא כנלע"ד]:

עוד מצינו דיפה כחה של פקו"נ מכחו של שאר מצות דדחו שבת והוא לענין הני דיני דקאמרי' ביומא (ד' פ"ד) והזריז ה"ז משובח וח"צ ליטול רשות מב"ד כדמפרש להו שם. וכמו שכתבנו לעיל בסי' הקודם ובכל דבר הנוגע לזריזות ומהירות עשיות הדבר שרי' גם לכוין לעשות גם מלאכה אחרת בהדה שלא לצורך פקו"נ מפני גודל חומר המצוה של פקו"נ שדוחה את כל מצות שבתורה חוץ וכו' וזמנה בהו מאוד כדאיתא בירושלמי הביאו הטור השואל ה"ז מגונה וכו והמאחר כאלו שופך דמים ולכן התירו כל המביא לידי זריזות או מה שיכול להביא לידי המשכת זמן מה אם נאסור עליו כדי שיעשה הדבר בזריזות היותר אפשר בעולם. ולא יומשך משום ענין אפי' רגע כמימרי' שיוכל לבוא עי"ז ג"כ לידי סכנה וא"צ לפנים דריבויא בגברי שרי בהא אע"ג דריבויא בשיעורא אסור בכדי ואפי' למאן דמדמי להו להדדי ככי מה שכתבתי לעיל משום דלענין פקו"נ דכל הזריז ה"ז משובח והמאחר וכו' לא דמי ריבויא בשיעורא שאינו מביא לידי מהירות כלל לריבויא בגברי שמביא לידי זריזות ומהירות הוצאת המעשה אל הפועל והרי גדולה מזו אמרו במנחות (שם) דאפי' לא הי' צריך אלא לגרוגרת אחת. ורצו עשרה בא' והביאו כאו"א כגרוגרת ואפי' בזה אחר זה ואפי' מצאוהו שהבריא פטורי' א"כ כ"ש הדבר שאם הוא צריך לעשרה גרוגרת ורצו עשרה בא' והביאו כאו"א כגרוגרת דשרי ואפי' לכתחילה משום זריזות וזה ברור ובזה נמשך יפה סוגית הש"ס דמנחות שם דמתחלה מייתי שם האי דינא דשחט שני קרבנות ציבור בשבת וא"צ אלא אחת דחייב חטאת על השני' משום דאע"ג שזמנה קבוע לה היום ואם עבר זמנו בטל הקרבן לגמרי מ"מ ענין זמנה בהול כ"כ דהא כולא יומא זימני' הוא ובתר הכי מייתי האי דינא דגבי פקו"נ אינו כן אלא דגם אם אינו צריך אלא לגרוגרת אחת ורצו עשרה בא' והביאו עשרה גרוגרת אפי' בזא"ז פטורים. ואפי' אם כבר הבריא ואגלאי מילתא למפרע שהי' שלא לצורך כלל מ"מ פטור ומותר וגם מצוה קא עביד בהא משום דזמנה בהול הרבה מאוד וגדולה פקו"נ וכו' וכ"ש באם הי' צריך לעשרה גרוגרת ורצו עשרה בא' והביא כאו"א כגרוגרת שאין כאן ריבוי במלאכה אלא ריבויא בגברי לחוד דודאי שרי. ובתר הכי מייתי אבעי' דרבא דלא קא מבע"ל אלא אי ריבויא בקצירה אלים טפי א"ד ריבויא בשיעורא אבל ריבויא בשיעורא בכדי פשיטא דאסור אע"ג דדמי לריבויא בגברי כדמוכח מסוגיא דלעיל שם משום דבריבויא בגברי אית בה משום קדימה וזריזות ולא בריבויא בשיעורא כש"ד בפקו"נ אמרו מקדימי' ולא מאחרין ודוחי' כל איסורי תורה בשביל זריזות וקדימת הדבר ואין כדוגמאתה בשאר מצות שבתורה לענין זריזות וקדימה מפני שזמנה בהול מאוד בכל רגע ורגע:

לבד מה שמצינו מפורש בש"ס דיומא לענין ספק פקו"נ דדוחה את השבת אבל שאר כל המצוות שדוחות את השבת אינו אלא בוודאן ולא בספיקן והיינו נמי דפריך הש"ס אהאי קו"ח דיליף פקו"נ ממילה דאשכחן ודאי ספק מנלן ובזה ג"כ יש לומר דמשו"ה לא פריך מכל הני מילי שחמורה פקו"נ ממילה וכפ"מ שדקדקנו לעיל דחדא מינייהו נקט וזה מצינו שם מפורש דספק נפשות דוחה את השבת ואין הולכו' בפקו"נ אחר הרוב ואלו גבי מילה אשכחן בפירוש בשבת (ד' קל"ז). ערלתו ודאי דוחה שבת ואין ערלתו ספק דוחה שבת אבל הה"נ דהוי מצי למפרך גם מכל הני דאמרן:

ועכשיו נשוב למה דקמן הנה מצאנו מקום להתיר במילה בשבת ע"י שני מוהלים שהאחד ימול והשני יפרע. מצד אחר והוא דכפי מה שנתבאר מתוך דברינו יש במילה שני ענינים תחילתה מצות מילה לחוד וסופה לאחר המילה יש בה משום פקו"נ וכדאמרי' בשבת (שם) האי אימנא דלא מייק סכנתא ומעברי' לי' וסופה חמור מתחילתה לענין כל הני מילי דאמרן שחמורה פקו"נ לענין לדחות את השבת יותר משאר מצות שבתורה שדוחי' את השבת ומילה בכללן. ובפרט בכל מילי דשייך למהירות וזריזות הדבר בקדימה היותר אפשרות שבעולם דודאי חמורה סופה מתחילתה. וריבויא בגברי נמי בכללא דהני מילי דשייכא למהירות וזריזות הדבר כנודע בחוש איך רגילים הרופאים האומנים כאשר עושים מלאכתם באמונה בחתיכת אבר בשביל הצלת כל הגוף. שנעשה הכל בריבויא בגברי זה חותך וזה חובש את הגידים לעצור מרוצת הדם וזה מפזר סמי הרפואה לרפאות הפצע. כדי שיעשה הכל במהירות גדול בלי שום שהות ומתון בדבר. ברם דגם זה ברור פשוט דהתחלת הסכנה שבאה ע"י המילה. אינה נמשכת עד אחר הפריעה אלא מיד אחר המילה כבר מתחלת הסכנה וכל הזריז ברפואתה ע"י המציצה ופיזור הסממנים ה"ז משובח אלא שא"א עוד לעשותם עד אחר הפריעה מפני שהפריעה ג"כ מעכבת ג"כ המצוה. ולכן נמשכה המציצה ופיזור הסממנים בהכרח. עד לאחר הפריעה. וזה פשוט:

והנה לפ"ז נתברר לנו אשר אמצעיתה של מילה שהיא פריעה שהיא בין המילה ובין המציצה ופיזור הסממנים העוצרים הדם ומרפאים הוי חדא דאית בה תרתי הא' גמר המצוה של המילה בעצמה דהא קיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל והב' משום רפואת המילה ע"י מציצה ופיזור הסממנים שא"א לעשותם עד לאחר הפריעה. וכיון שכן ודאי שרי ריבויא בגברי בפריעה לא משום מצות המילה אלא משום פקו"נ שיש במציצה ופיזור סממנים הבאים מיד לאחרי' דשרי משום מהירות וזריזות הדבר. שיפרע בזריזות כדי שיבוא מיד המוצצן והמפזר סממנים בזריזות היותר אפשר וכל הזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד כנלע"ד:

וראיה לדבר ממעשים בכל יום שעכ"פ הדבר נהוג בכל תפוצות ישראל למול בשניים בחול וכן מצאתי במדרש רבה (פרשת נשא) ובמדרש שיר השירים על פסוק עד שהמלך במסיבו וכו' מי מלן ר' ברכיה תני לה משום רשב"י משה מוהל ואהרן פורע וכו' ויש אומרים יהושע מוהל ואהרן פורע וכו' הה"ד ושוב מול את בני ישראל שנית עיי"ש. וקשה מי כשר למעבד הכי והא תנן בשבת (דקל"ז) מל ולא פרע כאילו לא מל. וא"כ היאך עביד כל חד פלגא דמצוה ולא עביד כולה והא בבראשית רבה (פרשה פ"ה) מגדיל מאוד בעונש המתחיל במצוה ואינה גומרה וכן בש"ס דסוטה נמי אמר הכי ומתמיד אין ראי'. אי משום שמצותו בכך מגזה"כ. או משום בבית ד' נהלך ברגש או משום ברוב עם וכפמשכ"ל אבל מילה שהיא מצוה יחידית ודאי אינו ראוי שיעשה אחד פלגא דמצוה ולא יגמור אותה א"ו הוא הדבר אשר דיברנו משום דמיד אחר המילה כבר יש סכנה בדבר:

וצריך לזרז ברפואתה ע"י מציצה ופיזור הסממנים כל מה דאפשר בלי איחור זמן כלל אפי' רגע וכיון דהפריעה מעכבת מעשייתן עד שיגמור אותה מש"ה גם בדידה נמי אמרי' דכל הזריז ה"ז משובח כמו בפקו"נ עצמו וכ"ש דלא חיישינן לריבויא בגברי שאין איסורו אלא מדרבנן כפמשכ"ל. [ומה שכתב הש"א שבאם המל בעצמו הוא שיפרע הוי כאלו לא סילק ידו מהמילה וכולא חדא חילול הוא דהא שרי גם על ציצי' שאין מעכבים כלל את המילה אין דבריו מוכרחים שהרי ס"ס הוא צריך להניח האיזמל מת"י ולעסוק בפריעה וא"כ כבר סילק ידו ממנה]. כנלע"ד ללמד זכות על מנהגן של ישראל במקומות המתירים למול בשנים:

ודע שאעפ"י דרוב הפוסקים ס"ל דשבת דחויה אצל פקו"נ כמו שכתב הרמב"ם ברפ"ב מהלכות שבת. והר"ן בפ"ב דביצה ושארי ראשונים מ"מ מצינו עוד לאחד מגדולי הראשונים דס"ל דשבת הותרה אצל פקו"נ אע"ג דבכל עבירות שבתורה לדידיה נמי אינם אלא דחוים אצל פקו"נ כדמוכח מהא דקאמרי' ביומא (שם) בפרק בתרא דמאכילים אותו הקל הקל תחילה ואלו היתה הותרה לא היינו מדקדקים בדבר כדאמרינן בפסחים בפרק כיצד צולין (שם) לענין טומאה למ"ד הותרה וכמו דאייתינן לעיל אבל לגבי שבת לדידי' ה"ל הותרה ולא דחויה והוא הר"מ מרוטנבורק רבו של הרא"ש כפי מה שהביא דבריו הרא"ש תלמידו שלהי יומא (פ"ח סי' י"ד) לענין שאלת הראשונים בחולה שצריך לבשר בשבת ויש לפנינו נבילה ושאינה שחוטה הי מינייהו עדיף לן טפי להאכילו אי מאכילי' לו נבלה שאינו אלא איסור לאו ולא נשחוט בשבת דהוי איסור כרת וכו' או דילמא לשחוט עדיף טפי שאין איסורו אלא פעם אחת והיא שחיטה אבל נבלה עובר על כל זית וזית. וכתב הרא"ש דרבינו מאיר השיב דמוטב טפי לשחוט והביא ראי' מהא דשרי' ביו"ט לשחוט לצורך אוכל נפש אע"ג דביו"ט אית ביה עשה ול"ת ולא שרי' לי' לאכול נבלה כשיש לפנינו כדי שלא יצטרך לשחוט אע"פ שאינה אלא בלאו והיינו טעמא משום דמלאכה לצורך אוכל נפש הותרה ביו"ט ולא נבלה. וה"נ שחיטה וכל מלאכה לגבי חולה בשבת נמי הותרה כמו אוכל נפש לכל אדם ביו"ט עיי"ש ומתברר מדבריו באר היטב דשבת הותרה לגבי פקו"נ כמו אוכל נפש ביו"ט אבל שאר איסורים לא הותרו ואינם אלא דחוים.

ודבריו תמוהים דמה דמיון שבת אצל חולה ליו"ט אצל אוכל נפש דביו"ט ודאי דרק מלאכת אוכל נפש הותרה ולא שאר איסורים שבתורה ומש"ה כששוחטי' לצורך אוכל נפש לא עביד שום איסור שהתורה התירתו כמו בחול אבל איך יאכל נבילה שהתורה אסרתה ביו"ט כמו בחול אבל גבי חולה כמו שהתירה התורה לעשות מלאכה בשבת משום פקו"נ ה"נ התירה כל איסורים שבתורה לצורכה. מקו"ח משבת החמורה כדאיתא בש"ס ואי תימא דהותרה כולן הותרו ואי תימא דדחוי' כולן דחויות ועכ"פ איך נימא דנבילה דאיסור לאו לא הותרה אלא דחוי' היא ומלאכה בשבת דהוי איסור כרת וכו' הותרה כלפי לייא וא"כ כיון שכבר נתבאר מהא דמאכילים אותו הקל הקל דאיסורים דחוי' גבי פקו"נ כמו שכתבנו הה"נ למלאכה בשבת דכוותי' אינה היתר אלא דחוי' והה"נ גבי שבת אם אפשר לעשותו באיסור לאו כמו במחמר כדאיתא בשבת (דקנ"ד) לא עבדינן ליה באיסור חמור שיש בו כרת וכו' אם לא היכי דאיכא למיחש לפשיעה ואיחור וכדאיתא ביומא (שם) ואין עושים דברים הללו ע"י וכו' וע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל:

ואם נימא לפרש כוונתו משום דבשבת אין איסורו חל על המאכיל אלא המלאכה בעצמה אסורה ובחולה התורה התירתו אבל בשאר איסורי' דומיא דנבילה האיסור הוא על המאכל וארי' הוא דרביע עלי' וכמו שכתב עוד בסוף דבריו משום דכשישחוט בשבת המאכל הוא מותר אבל נבילה המאכל עצמו הוא אסור ומש"ה מוטב להאכילו מה שכבר נשחט בשבת שהוא דבר היתר ולא הנבילה שהוא דבר איסור עיי"ש דגם זו קשה מ"ט לא נימא דהנבילה הותר' לחולה אעפ"י שאסורה לבריא כמו תרומה וחזה ושוק וקדשי קדשים דמותרים לכהנים אעפ"י שאסורים לזרים ועכ"פ מה טעם יש בדבר לומר על מלאכה בשבת דהותר לחולה לגמרי כמו לבריא ביו"ט באוכל נפש ובנבילה שהיא דחוי'. ולהכי מאכילים אותו הקל הקל:

ואולי יש לומר בזה משים דמלאכה בשבת שהותר לצורך פקו"נ יליף לה ביומא (שם) מעיקרא מקרא דאך את שבתותי תשמרו אלא דפריך עלה אשכחן ודאי ספק מנלן. ומסיק מש"ה כדרבא דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם ומהא שמעי' דאפי' ספק פקו"נ נמי דוחה את השבת וכל עבירות שבתורה נמי משתמעי מהאי קרא דוחי בהם. דקאי אכל התורה כולה ונימא בזה דמהאי קרא דוחי בהם לא שמעי' התירא אלא דכל המצוות דחוים הם אצל פקו"נ. כדדייקי' ולא שימות בהם אבל מקרא דאך את שבתותי כו' התירא נמי שמעי' מינה דמיעט הכתוב דשמירת שבת לא אתאמרא כלל במקום פקי"נ ולאו דיחוי הוא וא"כ על כל פנים במקום שיש ודאי פקו"נ דשמעי' מהך קרא דאך וכו'. שמעי' מיהת דהותרה ולא דחוי' אבל כל עבירות שבתורה דומיא דנבילה דלא נפקא לן אלא מקרא דוחי בהם אינם אלא דחוים לעולם ודברי הר"מ בודאי איירי ולא בספק ועדיין הדברים צריכים להתברר זו היא מה שהעלתה ידי הכהה בדינים הללו ועוד אשוב אהפוך ידי בזה. לבאר דיני דחוי' והותרה דאשכחן בש"ס בכמה דוכתי' כמו שיעדנו למעלה ועוד הא דאמרינן לפעמים בש"ס הואיל והותרה הותרה. באיזו גווני אמרי' לה בסימני' הבאים לפנינו ומד' נעזר:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה