אור ברסלב
תרומת יד סימן י

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן י

סימן ט

ובהאי ענינא אמרתי לברר עוד דברי הר"ן דשבת ס"פ האורג אמתני' דהתם (דק"ו) ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אעפ"י שעמד הראשון והנך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו וכתב עלה הר"ן. והרשב"א כתב כלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אעפ"י שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסי' בירושלמי ר' יוסי בר בון בשם ר"ח הי' צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות מחילה של דגים עמו מותר וכו' הי' מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ולפ"ז הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לאו בעדו בלבד דוקא קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאלו צריך לנעול בעדו מותר אעפ"י שמתכוין שיהא הצבי ניצוד בתוכו עכ"ל ז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה. היאך אפשר שאפי' במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' באינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושא"א לו שלא יהא הצבי נצוד בתוכו אסור והיינו דאמרי' בכולא מכילתין דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות וזו שאמרו בירושלמי. ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אעפ"י שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו וסמכו לזו תינוק מבעבע בנהר ומפקח בגל ולא שיהיו דומות ממש בענינם:

לפי שבענין פקו"נ אפי' מתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פקו"נ מותר וכיוצא בזה אמרו בגמ' דילן במסכת יומא (דפ"ד) והטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה היא עליו לפיכך אעפ"י שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקו"נ המוטלת חובה עליו אבל במלאכת הרשות ח"ו וזהו ששינו את הלשון בירושלמי דגבי צבי אמרו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי וגבי תיניק אמרו ונתכוין להעלותו ולהעלות וכו' אלא שסמכום ענין לומר שבשתיהם נעשית מלאכה אסורה עם מלאכה מותר' והוא מותר אבל לא שיהיו עניניהם דומים זה לזה כנ"ל ע"כ לשונו של הר"ן ולמדנו שנחלק עם הרשב"א בעושה מלאכת הרשות עם מלאכה האסורה בעשיי' אחת דלהרשב"א פטור ומותר לעשות כן ואפי' אם מתכוין לכך ולהר"ן אם הוא מתכוין לכך שיעשה עי"ז גם המלאכה האסורה פשיטא דאסור אלא גם באינו מתכוין אם המלאכה האסורה עכ"פ תעשה עי"ז בודאי ג"כ אסור והיינו פסיק רישא ולא ימות דנקט בש"ס בכמה דוכתי' דמודו כ"ע דאסור מיהו במקום מצוה כמו בפקו"נ דמחויב לעשות הדבר לא מבעיא דבאינו מתכוין למלאכה האסורה שתעשה עי"ז דשרי ואדרבה הרי הוא מחויב ועומד לעשות הדבר מפני מצותו ואיך יפרוש ממנה ע"י מה שתעשה גם מלאכה אסורה ע"י מעשה זה. אלא גם לכוין גם להמלאכה האסורה שתעשה ג"כ ע"י אותה מעשה נמי שרי כדמוכח מהא דיומא ומהירושלמי ולפום רהיטא עלה במחשבתי לתלות הך פלוגתא דהרשב"א והר"ן באידך במה שנחלקו בפ"ב דביצה לענין ריבויא בשיעורא אי דאורייתא או דרבנן והרשב"א אזיל לשיטתו שאין איסורה אלא דרבנן ומשו"ה מיקל בה והר"ן לשיטתו דאסור דאורייתא ומחמיר בה:

ברם כד דייקינא חזינא דהא בורכא ואין לו ענין כלל לריבויא בשיעורא שנחלקו בה אם הוא דאורייתא או דרבנן ואלו הי' משום ריבויא בשיעורא בדבר לא היו חכמים מקילים בזה גם לענין פקו"נ דמצוה הוא להתיר לכוין לעשות גם מלאכה אסורה עם אותה מעשה בעצמה שעושה בשביל פקו"נ שהרי גם בפקו"נ נמי עבדי' הקל הקל תחילה כדאי' ביומא (דפ"ג) וגם במנחות (דס"ד) מתבאר דריבויא בשיעורא בכדי אסור גם בפקו"נ להר"ן מדאורייתא ולהרשב"א והתוס' מדרבנן וכ"ש שאין להקל בדבר שאין בו מצוה אלא רשות. כמו נעילת דלת לשמור ביתו לכוין גם לעשות גם מלאכה האסורה דבר תורה כצידת הצבי לפי שיטתו של הרשב"א ז"ל אלא דבאמת אין כאן משום ריבויא בשיעורא כלל שהרי כשהוא נועל הדלת לשמור ביתו בעד חפציו ועי"ז ניצוד גם הצבי. אין כאן שום ריבוי בשיעורא דהוי כמו נר לאחד נר למאה וכדאמרינן לגבי כבש שעשה א"י לעצמו בשבת (דקכ"ב) האי טעמא וגם במפקח את הגל להעלות את האדם וגם צרור זהובים נמי הוי דכוותי'. שאינו מוסיף לא במלאכה ולא בשיעור כלום אלא שהוא נהנה מאותה נעילה ופקוח הגל בצידת הצבי מאליו והעלאת הזהובים ואפילו בתינוק המבעבע בנהר ומעלה אותו עם מחילה של דגים אע"ג דמרבה בשיעורא מיהו לאו בדידי' ובכוונתו ומחשבתו תלי' אלא כפי ההזדמנות לחוד ולאו בידו הוא שלא לרבות שאם יעלו דגים בעל כרחו יעלו. וכפמשכ"ל בסי' הקודם ומש"ה ס"ל להרשב"א כיון דמחשבתו אינה לא מעלה ולא מורדת בגוף המעשה. אעפ"י שמתכוין גם לאותו מלאכה האסורה שנעשה עי"ז בהכרח ע"י עשייתו מעשה הרשות או המצוה שהתירתו התורה ג"כ אין בכך כלום כיון שמתכוין גם לדבר המותר אי משום רשות אי משום מצוה מה לנו במחשבתו וכוונתו גם לדבר שיש בו מלאכה האסורה ס"ס לא הוי אלא כמחשבה לחוד שאין בו מעשה כלל שלא אסרתו התורה וגם החכמים לא אסרוהו אבל הר"ן נחלק עליו וס"ל דנהי דמן התורה ודאי מותר כיון שאינו מוסיף כלום בשביל המלאכה האסורה לא במלאכה ולא בשיעור אלא שהנאתו באה מאליו דנר לאחד וכו' וגבי דגים נמי מחשבתו אינו מועלת כלום וא"א לו להזהר שלא ירבה בשיעור בצידת הדגים. ואכתי לא הוי אלא מחשבה לחוד בלא מעשה מיהו בדבר הרשות אסרו חכמים כשהוא מתכוין לזה ולא זו בלבד אלא גם כשאינו מתכוין אליו כיון שהוא יודע שהצבי בתוך הבית וממילא יהיה נצוד ג"כ אסור משום פסיק רישא אפילו בדרבנן וכשי' הפוסקים דס"ל הכי] אלא דבפקו"נ שהיא מצוה וחובה התירו חכמים אפי' במתכוין לכך כדי שלא ימנע ממנה. ולפ"ז גם להר"ן נמי אין איסורו בכה"ג אלא מדרבנן וכמו שדייק לשונו שכתב ז"ל והטעם מפני שהיא מלאכת מצוה וכו' לפיכך אעפ"י שהוא מתכוין כו' התירו חכמים וכו' ואלו הי' אסור מן התורה מי נתן להם רשות לחכמים להתירו כן היה נלע"ד לכאורה:

אבל הש"ג שם כתב ז"ל הרשב"א כתב שאם הי' יודע קודם שסגר הפתח שהי' בביתו צבי מותר לסגור ביתו לשמור ביתו והצבי שבתוכו שאעפ"י שע"י הנעילה ניצוד הצבי ממילא ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי לבדו והר"ן והרמב"ן פליגי עלי' וסברי דכל שיודע שיש הצבי בבית קודם שינעול אעפ"י שמתכוין לשמירת הבית שאסור לו לנעול הבית ואפילו לא יתכוין כלל לצידת הצבי דהוי פסיק רישא. והשתא לדברי הרשב"א נמצינו למדים דאע"ג דקיי"ל דפסיק רישא אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפסיק רישא אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפסיק רישא שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומכוין גם לו שרי וכו' עיי"ש. והמ"א בסי' שט"ז (ס"ק י"א) הביא דבריו בקיצור [וע' במ"מ ספ"י מהלכות שבת] ומדבריו נראה דלהר"ן מן התורה נמי אסור. כל שמתכוין לנעול ביתו לשומרה וגם לנעול בעד הצבי אע"ג דלגבי פקו"נ התירו כה"ג וקשה הדבר כיון דאיסורה מן התורה איך התירו זה בפקו"נ אפילו לכתחילה:

ע"כ הנלע"ד בזה בטעמיה דהר"ן ודעתו דלדידי' ודאי כל שעושה מלאכה אחת ומתכוין שיעשו עי"ז שני דברים האחת דבר המותר בשבת והב' מלאכה האסורה בשבת אסור לו לעשות אותו מלאכה מפני שהרי הוא מכוין עכ"פ גם להמלאכה האסורה שתעשה ע"י מה שהוא עושה ומה לנו בכך אם הוא מתכוין גם לדבר המותר שתעשה ג"כ ע"י אותה מעשה ס"ס הא מכוין גם לדבר האסור במעשה שהוא עושה ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אטו מעשה ההיתר שנעשה ג"כ בעשייתו תציל על האיסור שאסרה תורה וכדאמרינן כה"ג בפסחים (דל"ו) מידי בלבד כתיב וכן נמי אפי' אם אינו מכוין אצא למלאכת ההיתר לבדו ולא להמלאכה האסורה שנעשית ג"כ מאלי' ע"י אותה מעשה מיהו כיון דגם המלאכה האסורה מוכרחת לבוא ע"י אותה מעשה. אסור ג"כ מן התורה משום דהוי פסיק רישא וכו' ואמטו להכי לדידי' גבי צבי כה"ג שנועל את ביתו לשומרה ויודע שהצבי נכנס לתוכה ויצוד ע"י נעילתו לא מבעיא כי מכוין לכך דאסור מן התורה אלא גם באינו מתכוין נמי אסור משום דהוי פסיק רישא וכו' איברא דכל זה אינו אלא בשהדבר המותר שנעשה ע"י אותה מעשה הוי דבר הרשות שאע"פ שהוא מותר לעשותה אינו מחויב לעשותה ורשות בידו להיות יושב ובטל מאותה מעשה לגמרי ולא קא עביד עבירה בדבר אז אסור לו לעשות גם דבר המותר כדי שלא יעשה עי"ז גם דבר האסור אבל אם המעשה שנעשה יש בה שני דברים המלאכה אחת מותרת בשביל מצוה שדוחה את השבת כפקו"נ ודכוותי' והמלאכה השני' שנעשה ע"י אותה מעשה אסורה משום שאין בה צורך לעשות המצוה אלא שנעשית מאלי' כשעשה אותה מעשה כמו בפורש מצודה להעלות תינוק ומעלה עמו דגים בהזדמנות וכן מפקח את הגל בשביל האדם ומעלה עמו צרור של זהובים וכן עשיות כבש כיון שהמעשה ההיא של פרשת מצודה ופקוח הגל ועשיות הכבש הוא מוכרח לעשותה בשביל המצוה דפקו"נ מגזירת המלך מלכו של עולם ב"ה. וא"א לו להיות יושב ובטל מעשיות אותה מעשה וגם הרי אלו הי' צורך גם למלאכה השניה בשביל פקו"נ ג"כ הי' שרי. אלא שאין לנו צורך בה נפקו"נ אבל נעשית מאלי' בעשיות אותה מעשה בהכרח פשוט הדבר דשרי לעשות אותה מעשה אע"ג דהוי פסיק רישא וכי'. ובהכרח תבוא גם מעשה השניה שאין לנו בה צורך לפקו"נ דהא ליתי'. שאיך תאמר שע"י מה שבהכרח תעשה גם מעשה השניה שאין לנו בה צורך להמנוה מש"ה ישב ויבטל מכל העשי' כיון שאם היה לנו צורך לפקו"נ גם מעשה השניה נמי שרי כראשונה דמ"ש ואם אתה אומר ישב ויבטל הרי אתה דוחה מצית פקו"נ בשביל מעשה השניה והא פקו"נ דוחה כל מלאכה דשבת והא יש לנו צורך באותה מלאכה בשביל פקו"נ וזה פשוט וכיון דאם אינו מתכוין למלאכה השניה שנעשית ע"י אותה מעשה שרי אע"ג דהוי פסיק רישא. מש"ה גם כי מתכוין שתעשה ע"י מעשהו גם אותה מעשה שאין לפקו"נ צורך בה נמי שרי שהרי כוונתו אינה מעלה ולא מורדת שס"ס תעשה:

וא"ת הכוונה עצמה אסורה ונהי דהיכי דהוי פסיק רישא יש לומר דהכוונה אינה מזקת כלל משום דבלא"ה אסור משום פסיק רישא אבל היכי דאינה פסיק רישא. כמו בפורש מצודה להעלות תינוק דאפשר שלא יעלו דגים עמו. ולא הוי פסיק רישא נימא דאסור לכווני למיצד גם כוורי שהרי אם לא יתכוין אין בזה איסור אבל אם יתכוין גם לצידת דגים איכא איסורא ונמצא שכוונתו מביא לידי איסור מה שאין בה צורך לפקו"נ ומ"ט שרי' לה גם בכה"ג וכן לאביי דס"ל בשבת (דקל"ב) דדבר שאינו מתכוין שרי לר"ש אפי' במקום דהוי פסיק רישא קשה ג"כ דא"כ אמאי שרי לכוין לעשות גם המלאכה האסורה כיון שכוונתו מביאה לידי איסור ואם לא יתכוין שרי. הא נמי לא קשה מידי דרחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסרה רחמנא ולא כוונה ומחשבה והכא כיון דבמעשה עצמה אין בה איסור כלל והרי הוא מחויב ועומד עוד לעשות אותה מעשה עכ"פ מפני פקו"נ הוי כמו מחשבה וכוונה לחוד בלא מעשה שלא אסרה התורה. זהו חילוקו של הר"ן בין דבר של רשות שהתירתו התורה בשבת משום שאין בו מלאכה ובין דבר של מצוה שהתירה בו תורה מלאכה לצורך המצוה. לענין היכי דבמעשה אחת נעשה על ידה שני דברים האחת אסורה והאחת מותרת דבדבר הרשות אסור וחייב חטאת עלה ובדבר מצוה פטור ומות גם לכתחילה ודו"ק:

ומה שכתב בסוף דבריו דמפני שהיא מלאכת מצוה וכו' לפיכך אעפ"י שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים ולפמש"כ הרי מן התורה נמי מותר כל כה"ג נלע"ד שנתכוין בזה הר"ן דלא תקשי לן דאכתי כל זה אין מועיל אלא לאפוקי מינה איסור תורה כשמתכוין במקום מצוה כמו בפקו"נ גם למלאכה אסורה שנעשה באותה מעשה מה שאין בה צורך לפקו"נ משום שאין כאן מעשה אלא כוונה לחוד שלא מצינו שאסרתו התורה אבל מ"מ מדרבנן מיהת הי' ראוי לאסור לפי מה דקיי"ל בפסחים (דכ"ה) כלישנא בתרא דהתם בפלוגתא דאביי ורבא בלא אפשר וקא מכוין דאביי שרי ורבא אסר וקיי"ל כרבא לגבי אביי בכל דוכתי' לבר מיע"ל קג"ם וכמו שפסק הרי"ף בפסחים ובעכומ"ז פרק שני שם וכן פסק נמי הרמב"ם בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות (דין י"ב) עיי"ש ובכ"מ. ומש"ה הוסיף הר"ן דמפני שהוא מלאכת מצוה וחובה עליו לפיכך אעפ"י שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסורה בשבת התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקו"נ המוטלת חובה עליו עכ"ל כוונתו דבמקום מצוה שדוחה שבת התירו חכמים גם אי עביד ע"י האי מעשה עוד מלאכה אחריתא שאין צורך למצוה בה גם אי מכוין גם לאותה מלאכה דהוי לא אפשר וקא מכוין משום דבמקום מצוה התירו:

ואני סובר עוד סברא שאני למד מדקדוק לשונו של הר"ן דהאי דינא נמי לאו בכל מצות שדוחות שבת הוא שהתירו חכמים היכי דמתעבד ע"י האי מעשה עוד מלאכה אחרת שאין צורך למצוה אני' גם לכוין אלי' אע"ג דבעלמא קיי"ל דלא אפשר וקא מכוין אסור אלא דוקא במצות פקו"נ לחוד הוא דהתירו זה וטעמו של דבר. משום דיפה כחה של פקו"נ משאר כל מצות שבתורה הדוחות את השבת בכל מידי דשייכא לזריזות ומהירות עשיות המעשה כדי שתעשה מצות פקו"נ בכל הזריזית שאפשר בעולם בלי שום שהות ומתין כרגע חדא וכדתניא ביומא (שם) והזריז ה"ז משובח וכו' וכן במנחות (שם) חולה שאמדוהו לגרוגרת ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרת בבת אחת פטורים ואפילו בזה אחר זה ואפי' קדם והבריא בראשונה הרי דאע"ג דבעלמא נחלקו הפוסקים אי שרי לריבויא בגברי במצות שדוחות את השבת כבר כתבנו לעיל (סי' ב') דהרמ"א ס"ל דריבויא גברי חד דינא אית לה עם ריבויא בשיעורא וא"כ גם אם הוא צריך לעשרה גרוגרת ואפשר למעבדינהו ע"י חד גברא אסור למעבדינהו ע"י עשרה שיביא כאו"א כגרוגרת מיהו כ"ז בשאר מצוות לבר מפקו"נ אבל בפקו"נ. אע"ג דלענין לריבוי' בשיעורא אסור מפני ששבת דחויה אצלה כמו שכ' הר"ן בפ"ב דביצה ומהדרי' בה נמי למעבד הקל הקל תחילה אבל כל דבר שגורם מהירות וזריזות המעשה הרי פקו"נ חמורה בזה מכל מצוות שבתורה ומהדרי' עלה שלא לגרום שום שהות ואיחור זמן כלל ולא חיישי' לחילול שבת בכה"ג כלל משום דזמנה בהול מאוד לבלי לאבוד אפי' רגע כמימרי' גם מפני ספק פקו"נ והיינו נמי טעמא דשרי גם לכוין גם למלאכה האסורה שנעשית ע"י אותה מעשה שעושה בשביל פקו"נ אע"ג דבעלמא בכה"ג אסיר מדרבנן מיהת משום דהוי לא אפשר וקא מכוין מיהו הכא אם נימא דאסור לכוין למלאכה אחרת האסורה דמתעבדה בהדה עי"ז ימשך ידו מאותה מעשה בשביל כוונתו כדי שתעשה ע"י אחר שאינו מתכוין לאותה מעשה השני' וכדאמרי' כה"ג בשבת (דקל"ג) דאי אבי הבן אומר דלקוץ בהרת בנו מתכוין ואיכא אחר לעבדינהו אחר דלא מכוין עיי"ש ונמצא הוא גורם המשך זמן במצות פקו"נ דזמנה בהול מאוד לבלי להמשיך גם רגע וזהו כוונת הברייתא והזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד כדמפרש לה הש"ס להני כולהו דאי רי בדמכוין גם למלאכה אחרת האסורה דמתעבדא ע"י ההיא מעשה דקא עביד בשביל פקו"נ וטעם היתרן הוא הכל משום דהזריז ה"ז משובח ומש"ה התירו חכמים כאן הכ הכונה לגמרי ואפי' לכתחילה כדי שלא יבוא לידי שהות ואיחור זמן בשום אופן. והרי עכ"פ איסור תורה בלא"ה אין כאן במצוה שעשייתה מוכרחת לדחות את השבת וא"א לו להיות שב ואל תעשה. ואעפ"י שמתכוין גם למלאכה אסורה שנעשית עי"ז אין בכך כלום דרחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אבל מחשבה לא אסרה התורה והכא הרי הוא מוכרח בעשייתה אלא דגם איסורא דרבנן דעל הכוונה נמי התירו חכמים הכא בפקו"נ לכתחילה משום שלא יבוא לידי שהיי' והמשך זמן. ודוקא במצות פקו"נ ולא במצוה אחרת שדוחה שבת כנלע"ד:

וסברתו של הרשב"א לא זכיתי עדין לעמוד עלי' שהרי כפי הנראה מדבריו וכפי מה שפירשה הש"ג. לא נאמר הלאו דלא תעשה כל מלאכה גבי שבת אלא היכי שע"י מעשהו אינו עושה אלא מלאכה האסורה בלבד אבל היכי דנעשה ע"י מעשהו ב' דברים שהאחת אסורה משום מלאכה והשניה מותרת אעפ"י שהוא מכוין לשניהם שרי. וכדאמרי' כה"ג בזבחים (ד"פ) אמר ר"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו וא"כ כ"ש כשאינו מתכוין אלא להמלאכה המותרת בלבד והמלאכה האסורה נעשית ממילא דשרי. אע"ג דהוי פסיק רישא ולפ"ז אני תמה כל פסיק רישא דאמרינן דר"ש נמי מודה דאסור היכי משכח"ל שהרי עכ"פ איהוא להתירא מכוין ומה לנו בכך שגם מלאכת האיסור מוכרחת לבוא עי"ז ואין אפשרות בעולם שלא תבוא כמו שא"א שיפסק ריש' ולא ימות אטו מי גרע מאם מתכוין באמת גם לאיסור ממש ומ"מ אמרי' להרשב"א דשרי כיון דמתכוין גם לדבר המותר ומלבד דגוף הסברא אין לה טעם שהדבר המותר שנעשה ג"כ ע"י אותה מעשה תציל על המלאכה האסורה להתירה ולאפקועי מינה איסורא דרחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה ואטו בלבד כתיב כפמשכ"ל וגם בזבחים שם הא לא קיי"ל הכי דלא נאמר בל תוסיף ובל תגרע אלא כשהוא בעצמו דהא קיי"ל כר' יהושוע דינתנו במתן אחד דעובר על בל תגרע ואינו עושה מעשה בידיו עיי"ש. גם קשה לפ"ז צידה אצידה דהא דבביצה (דנ"ו) גבי פורסי' מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד קאמרינן ותסברא דהא ר"ש הא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' וכו'. הרי דאע"ג דהוא מכווין להציל על הכוורת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים שהוא דבר המותר מ"מ אם מתכוין גם לצוד אסור ולא עוד אלא דאפי' אם אינו מתכוין לזה כלל והדבורים ניצודים ממילא אסור משום פסיק רישא וכו' וא"כ מה לי אם מכוין לנעול הדלת ולשמור את ביתו ועי"ז גם הצבי יצוד. דשרי להרשב"א אפי' אם מכוין לשניהם וכ"ש שבשאינו מתכוין אלא לשמור את ביתו בלבד דשרי אע"ג דהוי פסיק רישא לגבי צבי ומה לי אם פורס מחצלת על הכוורת להגן עלי' מפני החמה או מפני האשמים דאסור היכי דהוי פסיק רישי' לגבי צידת הדבורים וכ"ש במתכוין ממש לצוד דאסור וכמו כן קשה מנעילת דלת אנעילת דלת דבשבת (דק"כ) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' א"ל בהא אפי' ר"ש מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' וקשה מה לי נעילת הדלת כדרכו במקום כיבוי דאסור ומה לי נעילת דלת במקום צידת צבי דשרי הא בתרווייהו הוא נועל כדרכו לצורך שמירת ביתו ולא משום כיבוי וצידה ואולי יש קולא במלאכת צידה יותר מבשאר מלאכת שבת כמו שכמדומני ראיתי באיזו אחרונים וצ"ע:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה