אור ברסלב
תרומת יד סימן ט

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן ט

סימן ח

עד מקום עיון גדול בשיטתו של הר"ן דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא כמו ריבויא במלאכה וביאור דברי הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת (דין טז) והשגת הראב"ד עליו. גם ביאור דברי הה"מ שם וכללים מחודשים ש וצא מזה לענין חיוב חטאת:

ברם דעוד פש לן דבר אחד לבאר לפי שיטתו של הר"ן דריבויא באכילה הוי איסורא דאורייתא כמו ריבויא במלאכה ממש אלא דהיכי שאנו צריכים לדחות אחד מהם לגבי הא לחוד הוא דאמרי' דריבויא במלאכה אלים טפי מריבויא באכילה הא לבד מזה שניהם שוים וקשה לכאורה לפי שיטתו מהך סוגיא דמנחות שם גופי' לעיל מקמי הך אבעיא דרבא דאפליגו שם רבה ורבא בשמע שנפל תינוק בים ופירש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב ואמרינן שם בלישנא קמא דעד כאן לא פטר רבה אלא משום דכיון ששמע שנפל תינוק בים אמרי' דדעתי' נמי אתינוק אבל בלא שמע גם לרבה נמי חייב משום דאזלינן בתר מחשבתו ובלישנא בתרא קאמר דבין שמע בין לא שמע פטור לרבה משום דס"ל זיל בתר מעשיו ורבא דמחייב משום דס"ל זיל בתר מחשבתו והרמב"ם פסק בפ"ב מה' שגגות (דין טו) דפטור בין שמע בין לא שמע והיינו כרבה אליבא דלישנא בתרא דס"ל זיל בתר מעשיו וכן פסק עוד בפ"ב מה שבת (דין ט"ז) עיי"ש אבל הראב"ד נחלק עליו שם וס"ל דחייב משום דאזלי' בתר מחשבתו וטעם פלוגתתם מבואר בכ"מ שם שהוא תלוי בחלופי הגירסאות בש"ס דמנחות. דגירסת הרמב"ם הוא כגירסתנו דלרבה פטור ולרבא חייב ופסק משו"ה דחייב כרבה דהילכתא כוותי' לגבי רבא תלמידו והראב"ד גרס איפכא דלרבה חייב ולרבא פטור ומשו"ה פסק דחייב עיי"ש. והנה לפי שיטתו של הר"ן דריבויא בשיעורא אסור נמי מדאורייתא כמו ריבויא במלאכה קשה טובא אמאן דפטר וכמו שפסק באמת הרמב"ם כן להלכה דמ"ט פטור דנהי דאמרי' זיל בתר מעשיו אכתי הרי גם במעשיו נמי הא העלה גם דגים עם התינוק ונמצא דגם במעשיו נמי הא הוי ריבויא בשיעורא מיהת ואעפ"י שהכל נעשה בטורח מלאכה אחת מ"מ להרן אסור מדאורייתא כמו ריבויא במלאכה והא הוי כמו אם יש לו חולה בתוך ביתו שצריך לו לגרוגרת אחת והי' לו לקצוץ מן המחובר עוקץ שאין בו אלא גרוגרת וקצץ עוקץ שיש בו ב' גרוגרות או כמבשל בשביל החולה בקדירה גדולה והוא א"צ בשביל החולה אלא שיעור קטון דלהר"ן אסור מדאורייתא כמו אם ריבה במלאכה וחייב נמי חטאת עלה וכמו שדקדקנו מדבריו לעיל בסי' הקודם עי"ש וא"כ הכא נמי בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק בין אם ניזל בתר מחשבתו בין אם ניזל בתר מעשיו מ"ט פטרי' לי' ומ"ש נתכוין להעלות דגים והעלה דגים דאעפ"י ששמע שטבע תינוק בים חייב מ"מ לכ"ע וכמו דאיתא בש"ס שם ומ"ש בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דפטור לרבה ולהרמב"ם דפסק כוותי' נהי דמחשבתו לא שווה למעשיו משום דמחשבתו הי' רק לדבר האסור בלבד ובמעשיו נעשה דבר האסור עם דבר המותר מ"מ הרי גם במעשיו נעשה מלאכה דאורייתא לפי שיטתו של הר"ן דריבוי' בשיעורא אסור מן התורה:

וכמו כן קשה נמי ללישנא קמא דהש"ס שם דמש"ה פטור לרבה משום דכיון דשמע שטבע תינוק בים דעתי' נמי אתינוק וקשה לשי' של הר"ן דמה בכך דדעתי' נמי אתינוק הא מ"מ גם להעלות דגים נמי נתכוין דהוי ריבויא בשיעורא דאסור נמי מדאורייתא וא"כ אמאי פטר לי:

ותו קשה אליבא דכ"ע גם למאן דמחייב התם וגם להראב"ד דפסק כוותי דעד כאן לא מחייבי אלא משום דאמרי' זיל בתר מחשבתו שנתכוין לדגים לבד ולא לתינוק כלל אבל אם מחשבתו ג"כ הי' שווה למעשיו שנתכוין להעלות דגים ותינוק וכן העלה ג"כ שניהם דגים ותינוק גם למאן דמחייב התם ולהראב"ד דפסק כוותי' נמי פטור שהרי מחשבתו לא הי' ג"כ אלא כפי מעשיו וקשה לשיטתו של הר"ן אמאי פטור הרי מ"מ בין במחשבתו בין מעשיו הי' לרבות בשיעורא דהוי כמו ריבויא במלאכה דאורייתא א"ו שמעי' מכל זה דריבויא בשיעורא אין בו אלא איסורא דרבנן לחוד וכשיטתם של התוס' והרשב"א ואמטו להכי בנתכוין העלות דגים ותינוק והעלה דגים ותינוק פטור לכ"ע משום שבין מחשבתו ובין מעשיו הי' לדבר המותר מן התורה ולמאן דס"ל דאזלי' בתר מעשיו כמו שיטתו של הרמב"ם גם בנתכוין להעלית דגים לחוד אם במעשיו העלה דגים ותינוק פטור מה"ט שאין כאן איסור תורה במעשיו:

איברא דלכאורה קשה נמי לאידך גיסא דאי תימא דריבויא בשיעורא מן התורה שרי לגמרי וכשי' התוס' והרשב"א וא"כ כי העלה דגים ותינוק הוי כמו אם לא העלה אלא תינוק לחוד כיון שבשניהם אין בם איסור תורה וא"כ קשה ג"כ לדידהו מ"ש העלה דגים ותינוק דנקט בפלוגתייהו דרבה ורבא לנקוט טפי בנתכוין להעלות דגים והעלה תינוק לחוד לאשמעי' דגם בכה"ג נמי חייב למאן דאזיל בתר מחשבתו שהרי כך לי העלה תינוק לחוד כמו אם העלה דגים ותינוק כיון שבשניהם מותר מן התורה לשי' התוס' והרשב"א וכיון דבהעלה דגים ותינוק אמרת דחייבי משום דאזלי' בתר מחשבתו שהי' לדבר האסור מה"ת לחוד גם בהעלה תינוק לחוד נמי לחייב דאכתי מחשבתו מיהו הא לאיסורא איכוין:

א"ו דוק מינה איפכא כשי' של הר"ן דריבויא בשיעורא נמי אסור מן התירה ומש"ה דוקא אם העלה דגים ותינוק דגם במעשיו נמי קא עבד איסורא דאורייתא דריבוי' בשיעורא מיהת הוא דמחייב לי' מאן דאזיל בתר מחשבתו:

משום דכיון דמחשבתו הי' רק לדבר האסור לחוד וגם במעשיו נמי הא ריבה בשיעורא מיהת אמטו להכי חייב אבל אם העלה תינוק לבד דבמעשיו לא אתעביד שום איסורא כלל פטור לכ"ע משום דאמחשבתו לחוד לא מחייבי' לי':

וא"כ שמעי' מינה דריבויא בשיעורא אסור ד"ת וכשי' של הר"ן וה"ט דמאן דמחייב משום דמחשבתו הי' רק לדבר האסור לחוד ובמעשיו נעשה ג"כ ריבוי' בשיעורא מיהת דאסור נמי מדאורייתא ומאן דפטר ס"ל דלא אזלי' בתר מחשבתו אלא בתר מעשיו לחוד וכיון שהעלה דגים ותינוק דהוי דבר המותר עם דבר האסור ואין כאן אלא ריבויא בשיעורא לחוד אע"ג דגם ריבויא בשיעירא נמי אסור מדאורייתא כמו ריבויא במלאכה מ"מ פטור מן הקרבן ונצטרך בעל כרחנו לומר דגם לשי' הר"ן דריבויא בשיעורא נמי אסור דבר תורה אבל חיוב חטאת אין בו:

ודלא כמו שכתבנו לעיל בסי' הקודם דגם חטאת נמי חייב עלה שאלולי כן גם בנתכוין להעלות דגים ותינוק והעלה דגים ותינוק נמי הוי מחייב עלה משום ריבויא בשיעורא:

והרי מהש"ס מתברר דבכה"ג פטור לכ"ע כדכתיבנן. ומ"מ מהני האי איסורא דאורייתא דיש בה בריבייא בשיעורא:

לענין שאם נתכוין רק לדבר האסור לחוד שיש בו חיוב חטאת ונעשה מעשיו באופן שאכתי יש בדבר איסור תורה דריבויא בשיעורא דלמאן דאזיל בתר מחשבתו חייב אבל אם העלה תינוק לבד דבמעשיו אין כאן שום איסור פטור לכ"ע ועכ"פ שמעי' דבריבוי' בשיעורא יש איסור תורה בדבר שאלולי כן הא ה"ל כמו העלה תינוק בלבד דמשמע מהש"ס דפטור לכ"ע כדכתיבנן:

ברם כד דייקיני' הא ליתא משום דהא ודאי קושטא קאי דגם אם לא נעשה במעשיו שום איסור של תורה נמי פליגי רבה ורבא ולמאן דאזל בתר מחשבתו גם בכה"ג נמי מחייב לי' שהרי הש"ס מדמי לה לפלוגתייהו להא דשחט שני חטאות ציבור וא"צ אלא לאחת ונמצאת אח"כ הראשונה טריפה בבני מעי' ולמאן דאזל בתר מחשבתו התם נמי מחייב משום דגברא לאיסורא קא מכוין הא קמן מפורש דמאן דמחייב גבי העלה דגים ותינוק משום דס"ל דאזלי' בתר מחשבתו גם כשלא נעשה במעשיו שום איסור נמי מחייב לי' שהרי בקרבנות ציבור כיון שנמצאת הראשונה כחושה בבני מעי' הרי לא עשה בשחיטת השני' שום איסור כלל ומ"מ קאמר דהוי פלוגתא דרבה ורבא ולמאן דאזיל בתר מחשבתו מחייב ולא דחי לה דאפי' למאן דמחייב ה"מ כי העלה דגים עם התינוק דהוי ריבוי' בשיעורא דאסור מדאורייתא אבל היכי דלא עבד איסורא כלל במעשיו דומיא דנמצאת הראשונה טריפה כ"ע מודו דפטור א"ו ברור הדבר דמאן דמחייב משום דאזל בתר מחשבתו בכל גוונא מחייב ואעפ"י דבמעשיו לא אתעביד שום איסור כלל לא דאורייתא ולא דרבנן דומיא דקרבנות ציבור:

והא דקשה לן מ"ש העלה דגים ותינוק דנקט דוקא ולא נקט רבותא טפי דגם בהעלה תינוק לחוד דלא עבד שום איסורא נמי חייב למאן דאזל בתר מחשבתו כמו דאמרי' לדידי' בשחט ב' קרבנות ציבור והוא א"צ אלא לאחת ונמצאת הראשונה כחושה וכו' דמחייב אע"ג דלא עביד בשחיטת השני' שום איסורא הא לא קשה ולא מידי כמו שנברר דברינו ונחזי אנן הנה הא ודאי מילתא דברירא היא דבנתכוין להעלות דגים לחוד ופירש מצודתו ולא עלה כלום בידו שעלתה ריקנית כ"ע מודו דפטור מהקרבן משום דזה דבר פשוט א"צ לפנים דאמחשבה לחודי' אין בה חיוב קרבן דהא קרא ועשה מאחת מהנה כתיב דאמעשה מחייב ולא אמחשבה. כי פליגי רבה ורבא בשחישב לעשות מעשה האסורה ועשה באמת אותה מעשה שחישב רק שלא היתה באמת מעשה איסור אלא דבר המותר כמו בקרבנות ציבור ששחט שתים והוא א"צ אלא לאחת נמצא שמעשה השני' הי' באיסור בשעת שחיטתו ולפי מחשבתו שלא ידע בשעת שחיטת השני' שתמצא הראשונה טריפה הרי חשב לעשות מעשה האסורה גם עשה אותה מעשה שחישב שהרי שחט באמת את השני' אלא דכיון שנתברר אח"כ שהראשונה היתה טריפה בבני מעי' ממילא אגלאי מילתא שאותה מעשה שעשה דהיינו שחיטת השני' הי' דבר המותר אבל עכ"פ הרי המעשה נעשית כמו שחושב ממש ומש"ה מאן דאזל בתר מחשבתו מחייב משום דמעשה ההיתר מצטרפת למחשבת האיסור והוי כמו אלו הי' כאן מחשבה ומעשה באיסור ולא דמי בשום ענין למחשבה לחוד היכי שלא נעשה אח"כ שום מעשה כמו בפירש מצודה להעלות דגים ועלתה ריקנית שאמרנו דפטור לכ"ע משום דאין כאן אלא מחשבה לחוד ועכשיו נחזי אנן תו בפרש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק להי מדמי' לה הנה ג"כ פשוט הדבר דדמי ממש כמו אם עלתה מצודתו ריקנות משום דבהעלאת התינוק אין בה מעשה הצידה כלל וכלל. לפי מה דקיי"ל בשבת (דק"ו) דכל שבמינו נצוד חייב ושאין במינו נצוד פטור וכן פסק הרמב"ם פ"י מה' שבת (דין י"ט) הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו חייב כגון חי' ועופות ודגים וכו' (דין כ"ד) הצד דבר שאין במינו צידה פטור וכו' עיי"ש וא"כ ברור הדבר דבהעלה תינוק לבד אעפ"י שפירש מצודה להעלות דגים לבד פטור לכ"ע משום דאין כאן אלא מחשבה לחוד בלי שום מעשה צידה לא של היתר ולא של איסור כמו אם עלתה מצודתו ריקנית ומש"ה לא אפשר למנקט הך פלוגתא דרבה ורבא אלא בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דיש כאן צידת הדגים שעלה במצודתו עם התינוק ונהי דפטור ענה משום דאין כאן אלא ריבוי' בשיעורא שאין איסורו אלא מדרבנן לשי' התוס' והרשב"א מיהו לא עדיף מאלו עשה רק דבר המותר לגמרי כמו בקרבנות ציבור שאחר שחיטת השני' נמצאת הראשונה כחושה בבני מעי' והשני' עולה לקרבן ציבור שאין כאן לבסוף שום איסור ומ"מ מחייב למאן דאזיל בתר מחשבתו וכ"ש הכא דבעשה אותה מעשה שחישב איירי שהרי נתכוין להעלות דגים והעלה דגים אלא שנתגלגל ובא גם התינוק במצודתו ועי"ז נעשה גם צידת הדגים [דהוי ריבוי' בשיעורא] מעשה המותר מן התורה דחייב למאן דאזל בתר מחשבתו שהרי יש כאן מחשבה ומעשה ממש למה שחישב אלא שבמקום מעשה האסור בא תחתיו מעשה המותר דחייב לדידי':

וזה ברור:

ואם תאמר הא גופא קשה דנהי דנתכוין העלות דגים והעלה תינוק דמי לנתכוין להעלות דגים ופירש מצידה ועלתה ריקנית משום דתינוק כיון דאין במינו צידה היא היא ומש"ה שניהם פטורים גם למ"ד דאזלי' בתר מחשבתו משום דאין כאן שום מעשה צידה לא דאיסור ולא דהיתר ועד כאן לא מחייב לדידי' אלא בשעלתה בידו מעשה שחשב אלא שהיתה של היתר כמו בקרבנות ציבור שאחר שחיטת השני' נמצאת הראשונה טרפה בבני מעי' וכן בהעלה דגים ותינוק דאין שם איסור תורה כלל להתוס' והרשב"א דריבוי' בשיעורא לא מתסר אלא מדרבנן מיהו הא גופי' טעמא בעי מה בין אם עשה מה שחישב אלא שהיתה באמת מעשה של היתר ובין אם לא עלה בידו כלל מה שחישב ס"ס בתרווייהו לא נעשה מעשה של איסור ואין כאן אלא מחשבת איסור לחוד דהא מעשה של היתר ג"כ כאילו לא עשה שום איסור דמי ואין כאן אלא מחשבה לחוד ומ"ש הכא דפטרת לי' ומ"ש הכא דקא מחייבת לי':

בהא אמינא לך שכן מצינו חילוק כיוצא בו לענין אם חישב במזיד לעשות דבר איסור בש"ס דקדושין (דפ"א) בעובדא דר' חייא בר אשי שנתכוין לעשות דבר איסור ועלה בידו דבר המותר דקאמרי' דצריך מחילה סליחה וכפרה ומייתי לה מהא דנזיר (דכ"ג) אשה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכן בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה כדאיתא שם ובנזיר:

והרי אלו חשב לעשות עבירה ולא עשה כלל קאמרי' בספ"ק דקדושין (ד"מ) דאין הקב"ה מצרפה למעשה. איו דחילוק גדול יש בדבר בין אם היתה מחשבת עבירה לחוד ולא עשה שום מעשה אעפ"י שמה שלא עשאה היתה ע"י אונס כמו אם פירש מצודה להעלות דגים ועלתה ריקנית דפטור וא"צ מחילה סליחה וכפרה ובין אם עשה המעשה כמו שחישב אלא שהיתה בהיתר והוא לא ידע כמו באשה שעברה על נדרה ולא ידעה שהפר לה בעלה ובנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך מחילה סליחה וכפרה על מחשבתו שבאה לכלל מעשה אלא שהיה מעשה המותר. וכ"ז הוא בעשה במזיד במחשבה לעשות איסור ולא עשאה אם באופן הראשון או באופן השני וא"כ הה"נ לענין קרבן כשגם המחשבה היה בשוגג נמי יש אותו חילוק בעצמו. לענין דבר שחייבים על זדונו כרת דחייבים על שגגתו חטאת. שאם חישב בשוגג לעשות דבר שיש בו חיוב חטאת ועלתה בידו אותה מעשה שחישב אלא שהיה בהיתר דמייתי קרבן למאן דאזיל בתר מחשבתו והיינו טעמא דחייב בשחט ב' קרבנות ציבור וא"צ אלא לאחת ונמצאת הראשונה טריפה בבני מעי' וכן בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק נמי חייב אעפ"י שבשניהם לא עשה מעשה האסור מן התורה. דהא ריבויא בשיעורא לא הוי אלא מדרבנן לשי' התוספות והרשב"א וכ"ש בקרבנות ציבור דאגלאי מילתא למפרע דלא עשה שום מעשה איסור מ"מ כיון דס"ס עשה מעשה שחישב אלא שהיתה בהיתר כמו שאלו היה מחשבתו במזיד צריך מחילה סליחה וכפרה. ה"נ אם מחשבתו היה ג"כ בשוגג:

אי בר קרבן הוא חייב חטאת למאן דאזל בתר מחשבתו. אבל אם חישב לעשות דבר האסור ולא ענתה בידו שום מעשה אלא מחשבה לחוד כמו בנתכוין להעלות דגים והעלה תינוק דאין במינו נצוד והוי כמו אלו עלתה מצודתו ריקנית. כמו שאם היה מחשבתו במזיד א"צ מחילה סליחה וכפרה. ה"נ אם היה בשוגג בהני עבירות דבני קרבן נינהו פטור מחטאת אפי' למאן דאזיל בתר מחשבתו:

וכשתמצא לומר רצוני כאשר תעמוד על מיצוי הדברים ועיקרן תשכח עוד בהא דה"שס בקדושין (שם) תקיל להו בחד תקלא במחשב לעשות דבר האסור ועלה בידו מעשה המותר בעבירות דלאו בני קרבן כמו נדרים ובשר חזיר שאין בהם כרת אלא לאו לחוד עם המחשב לעשות דבר המותר ועלה בידו דבר האסור בחייבי כריתות דבני קרבן נינהו לענין ששניהם צריכים מחילה וסליחה וכפרה. קמייתא יליף לה מקרא דאשה הפרם וה' יסלח לה דכתב רחמנא גבי נדרים ומינה שמעי' דאם חישב לעשות דבר האסור ועלה בידו דבר המותר צריך סליחה ובתרייתא יליף לה מקרא דולא ידע ואשם ונשא עונו דכתב רחמנא גבי אשם תלוי במצות שחייבים על זדונם כרת ועל שגגת' חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי כדאיתא בכריתות (דכ"ה) ובהוריות (ד"ח) דמפיק מינה לנתכוין לדבר המותר ועלה בידו דבר האסור דיש בו נשיאת עון וצריך כפרה. שהרי מייתי שם בקדושין הך ברייתא דתניא אשה הפרם וד' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה וכו'. ר"ע כי מטי להאי קרא הוי בכי אמר מה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכו"כ כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע וכו' כשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה הי' בוכה ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם כו' מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב עאכו"כ וכו' עיי"ש. וקמייתא איירי בעבירות דלאו בני קרבן שאינם אלא חייבי לאוי' דומיא דנדרים וחזיר שאין בהם כרת ובתרייתא בעבירות דבני כרת וחטאת ואשם תלוי נינהו ושמענו דשניהם שוים לענין זה שצריכים כפרה זה בתשובה וזה בקרבן ברם דהתם איירי בסיפא בהני דבני קרבן כשעלה בידו דבר האסור ממש וכוונתו הי' לדבר המותר באמת. אבל הא פלוגתא דרבה ורבא הוי כשנתכוין לעשות דבר האסור ועלה בידו דבר המותר. דומיא דרישא דהתם אלא דהתם איירי בשכוונתו הי' במזיד לעשות עבירה. אבל הכא איירי שגם כוונתו נמי הי' בשוגג דכסבור שהוא מותר אלא שאם הי' עולה לו באמת כפי מה שנתכוין הי' מעשיו בעבירה אלא שלא עלה לו כפי מחשבתו ולא בא לידו אלא דבר המותר באמת דבהא הוא דפליגי ומאן דאזל בתר מחשבתו מחייב לה בקרבן כמו בשנתכוין במזיד לעשות דבר האסור ועלה בידו דבר המותר דצריך מחילה וכפרה:

כיון שעכ"פ מחשבתו באה לכלל מעשה ולא הוי כמחשבה לחוד וכפמשכ"ל והרי מהתם שמעי' דמחשבה אלימא טפי ממעשה כל שבאה לכלל מעשה אפי' דהיתר שהרי בחישב לעשות דבר האסור ועלה בידו דבר המותר אפי' בחייבי לאוין נמי צריך מחילה וכפרה אבל אם חישב לעשות דבר המותר ועלה בידו דבר האסור דוקא בחייבי כריתות הוא דיש בהם נשיאת עון ובעי כפרה. אבל בחייבי לאוין כמו בחישב לאכול בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר א"צ שום ריצוי ואין עליהם נשיאות עון כמש"כ הרמב"ן ריש פרשת ויקרא עיי"ש ומש"ה ס"ל דאזלי' בתר מחשבתו ולא בתר מעשיו. ומאן דאזיל בתר מעשיו ס"ל דשאני הכא שגם מחשבתו נמי בשוגג הוי שהרי. אלולי כן הרי הי' מזיד דלאו בר קרבן הוא ונהי דצריך מחילה וכפרה אבל קרבן אין בו. א"ו דגם מחשבתו נמי בשוגג הוי ומש"ה נהי שאם הי' עולה לו באמת מעשה האסורה חייב בקרבן אבל כיון דעלה לו מעשה המותר אין כאן קרבן ולא דמי לאשה שנדרה בנזיר וכו' דהתם הי' מחשבתה במזיד ומש"ה כל שבאה לכלל מעשה אפי' במעשה המותר כפרה וסליחה בעי ולא דמי למחשבה דשוגג שבאה לכלל מעשה דהיתר כלל וכיון דטעם פלוגתתם בהכי הוי ממילא ידעי' דכל שלא בא לכלל מעשה כלל פטור מהקרבן גם למאן דאזל בתר מחשבתו:

כמו אלו חישב במזיד דלא בעי מחילה וכפרה כלל ודו"ק היטב בכ"ז:

[ודע דמכאן יש להביא ראי' למה שכתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא א' ד') דבחייבי מלקיות ובחייבי מיתות בידי שמים אין בהם אלא עונשן המפורש כשעשאן במזיד אבל בשוגג אין עליהם נשיאות עין וא"צ ריצוי כלל עיי"ש דכן מוכח מהך ברייתא דמייתי בקדושין דגבי מזיד מייתי נתכוין לאכול בשר חזיר וכו' דהיינו עבירת לאו דגם כן צריך מחילה וכפרה וגבי שוגג מייתי נתכוין לאכול שומן ועלה בידו תלב דהוי שגגת כרת ולא נקט דבר והיפוכו כרגיל בכל הש"ס נתכוין לאכול בשר טלה ועלו בידו בשר חזיר. א"ו דבכה"ג א"צ מחילה וכפרה כלל וכדברי הרמב"ן ודברי המג"א בה' פסח (סי' תל"ד סק"ה) צ"ע שכתב דמש"ה צריך ביטול לחמץ שאינו ידוע לו משום דאל"כ עובר עליו אעפ"י שלא ידעי מידי דהוי אאכל חלב בשוגג עיי"ש ואין דמיונו עולה כלום. לפי שיטתו של הרמב"ן דלא דמי שגגת לאו לשגגת כרת מיהו בש"ס דנזיר (שם) מייתי אותה ברייתא המובא בקדושין בלשון אתר כיוצא בדבר וכו' ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון וכו' עיי"ש. ומשתמע מינה דגם שגגת לאו בעי כפרה ודלא כדברי הרמב"ן ועיין בסנהדרין ר"פ הנחנקי' (דפ"ה) אחר שגגת לאו וכו' ודו"ק]:

ועכ"פ נתבאר לפ"ז דבנתכוין להעלות דגים והעלה תינוק כיון שאין במינו נצוד הוי כאלו עלתה מצודתו ריקנית דה"ל מחשבה בלא מעשה ופטור גם למאן דאזיל בתר מחשבתו כמו דבמחשבה במזיד כה"ג א"צ מחילה סליחה וכפרה. כל שלא בא לכלל מעשה מידי ואפי' דהיתר. ויש לברר לפ"ז למאן דאזל בתר מחשבתו וכן להראב"ד דפסק כו כוותי' להלכה בכסבור שחלב מותר ונתכוין לאכול חלב ועלה בידו שומן. אי חייב חטאת כמו בקרבנות ציבור ובנתכוין להעלות דגים ועלה דגים ותינוק א"ד הכא הוי כמו העלה חילוק לחוד ומסוגית הש"ס דקדושין משמע כהצד הראשון וצ"ע] ומש"ה נקט בהעלה דגים ותינוק שאעפ"י דג"כ אין בו איסור תורה לשי' התוס' והרשב"א מיהו הרי עלה בידו מה שחישב אלא שהי' מעשה המותר ולא הוי כמחשבה לחוד וכאילו עלתה מצודתו רקנית וא"ש:

ברם כד דייקי' תו חזי' דגם לבר מן דין נמי לק"מ הא דלא נקט לה הש"ס לפלוגתייהו דרבה ורבא בנתכוין להעלות דגים והעלה תינוק ואפי' אי מדלת לה לטעמא דבתינוק אין במינו נצוד ואין בו שום מלאכה כלל מהכא נמי פטור הכא לכ"ע ואפי' למאן דאזיל בתר מחשבתו שהרי הכא באיסורי שבת קיימי' דבעי מלאכת מחשבת וא"כ הא גדולה מזו שנינו במשנתנו דכריתות (י"ט):

דאפי' בנתכוין ללקוט ענבים ולקט תאנים שחורות וליקט לבנות ר' יהושע פוטר וקיי"ל כותי' כמו שפסק הרמב"ם בפ"א מה' שבת (דין ט'). וא"כ גם בנתכוין לצוד מין זה וצד מין אחר אעפ"י ששניהם יש בהם צידה ובין מחשבתו בין מעשיו הי' בדבר החייב חטאת מ"מ פטור עלה משום דלא הוי מלאכת מחשבת וא"כ כ"ש דבנתכוין להעלות דגים והעלה תינוק דפטור עלה. ולהכי לא משכח"ל לפלוגתייהו דרבה ורבא כלל אלא בהעלה דגים ותינוק דבכה"ג במתכוין ללקוט תאנים וליקט תאנים וענבים חייב וכמו שמתבאר מהש"ס דכריתות ומהרמב"ם שם. אלא דהכא דלגבי תינוק התירא הוי ועי"ז גם צידת הדגים נמי לא הוי אלא ריבוי' בשיעורא לחוד דשרי מן התורה לשי' התוס' והרשב"א ומש"ה משווי לי' למעשיו התירא הא מלאכת מחשבת הוי שפיר ומש"ה למאן דאזיל בתר מחשבתו חייב עלה וזה ברור:

והרמב"ם כתב בפ"ב מה' שבת (דין ט"ז) שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום וכתב עלה המגיד משנה ז"ל זה פשוט במנחות שם והלח"מ כתב עלה ז"ל זה לא נתבאר בגמרא אבל רבינו אמרה מסברא דנפשי' וכיון דהוא פרש מצודה להעלות התינוק מצוה קא עביד ואעפ"י שהעלה דגים מה בכך ופטור עכ"ל ולא הי' לו צורך לזה לומר דמצוה קא עביד וגדולה מזו הי' יכול להשמיענו דגם בפירש מצודה להעלות מין זה ועלה בידו מין אחר אעפ"י שהי' חייב על שניהם כיון שלא עלה בידו מה שחישב פטור משום דמלאכת מחשבת בעי' וכ"ש בנתכוין לדבר המותר כמו בתינוק דפטורי ודברי המ"מ תמוהים שאין זכר למו בש"ס וכמו שהעיד גם הלח"מ וכנראה דאגב שטפי' נתחלף לו להמ"מ הא דאיתא בש"ס בפלוגתייהו דרבה ורבא נתכוין להעלות דגים והעלה דגים לכ"ע חייב בהאי דינא דמייתי לה הרמב"ם נתכוין להעלות תינוק והעלה דגים פטור אבל משום כבודו של המ"מ שכתב שזה מפורש בגמ' וגם נודע דרכו של הרמב"ם שלא להביא בספרו דברים שאינם מפורשים בש"ס אולי הי' להם באמת גירסא כזו בש"ס דמנחות שם בפלוגתא דרבה ורבא נתכוין להעלות תינוק והעלה דגים פטור נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פלוגתא דרבה ורבא ולפ"ז יהיו דברינו מפורשים בש"ס דאם נתכוין לזה ועלה בידו זה פטור לכ"ע משום דמלאכת מחשבת בעי' אבל בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דאית בה משום מלאכת מחשבת שהרי נעשית מחשבתו אלא שע"י העלאת התינוק עם הדגים נעשה המעשה דהיתר בהא פליגי רבה ורבא אי אזלי' בתר מחשבתו או בתר מעשיו וא"ש כמו דכתבינן ועכ"פ נתבאר דלא קשה מידי לשי' התוס' והרשב"א דריבויא בשיעורא שרי מן התורה ואם העלה דגים ותינוק אין בו שום איסור כמו בהעלה תינוק לחוד. דא"כ מ"ש דנקט בהעלה דגים ותינוק ולא בהעלה תינוק לחוד דהא ליתי' דאם העלה תינוק פטור לכ"ע אי משום דלא הוי מלאכת מחשבת כמו בנתכוין לתאנים וליקט ענבים אי משום דכיון דבתינוק אין במינו צידה הוי כמו אם עלתה מצודתו ריקנית דפטור לכ"ע משום דאמחשבה לחוד שלא באה כלל לידי מעשה פטור לכ"ע וכל זה ברור לענ"ד:

ונשוב למאי דקמן הנה כבר נתברר מדברינו דלשי' התוס' דס"ל דריבויא בשיעורא שרי מן התורה. ניחא הא דבנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דפטור למאן דאזיל בתר מעשיו משום דלא הוי אלא ריבויא בשיעורא לחוד וגם הא לא קשה מ"ט לא נקט רבותא טפי דלמאן דאזל בתר מחשבתו גם כי העלה תינוק לחוד נמי חייב משום דהא ליתי' דבכה"ג פטור גם למאן דאזיל בתר מחשבתו אי משום דלא הוי מלאכת מחשבת אי משום דהוי כעלתה מצודתו ריקנית דלא הוי אלא מחשבה לחוד משום דתינוק אין במינו צידה וגם מעשה דהיתר אין שם אבל לפי שיטתו של הר"ן ד דריבויא בשיעורא אסור מדאורייתא ודאי קשה דמ"ט דמאן דפטר דנהי דאזיל בתר מעשיו הרי גם במעשיו נמי הוי ריבוי' בשיעורא מיהת דנמי אסור מדאורייתא ומה שרצינו לומר לעיל דגם להר"ן נהי דאסור ד"ת אבל חיוב חטאת אין בו המה דברים דחוים שהרי כמו שהוכיח הר"ן דאסור ד"ת מדהוי ס"ד דהש"ס למימר דאלים מריבויא במלאכה ה"נ איכא למידק דגם חטאת נמי חייב עלה כריבויא במלאכה דאל"כ היכי ס"ד דאלים מריבוי במלאכה דאיכא חיוב חטאת עלה גם מה שרצינו לתמוך את דעתו דאסור דאורייתא מדלא נקט לפלוגתייהו בהעלה תינוק לחוד כבר נתבטל מתוך דברינו כפ"מ שכתבנו שאין כאן הוכחה כלל דלא מצי למנקט בהעלה תינוק לחוד אלא אם העלה דגים ותינוק אעפ"י שבשניהם אין שם איסור תורה גם בלא זה ג"כ אין טעם לדבר גם אם נימא דאסור ד"ת כיון דעכ"פ צריכי' אנו לומר שאין חיוב חטאת בדבריו מ"מ חייב למאן דאזל בתר מחשבתו מפני שהי' לדבר שיש בו חיוב חטאת א"כ גם בהעלה תינוק לחוד שאין בה שום איסור נמי לחייב משום דאזלי' בתר מחשבתו א"ו דהתם פטור משום הני טעמי דאמרן לשי' התוס' והרשב"א. ועכ"פ שמעי' ממאן דאזל בתר מעשיו ופטר לי' דריבויא בשיעורא שרי דבר תורה ודלא כהר"ן:

והנה כבר כתבנו לעיל דגם למאן דאזל בתר מחשבתו. ומחייב בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק. נמי קשה להר"ן שהרי מתבאר מזה דעד כאן לא מחייב אלא משום דנתכוין להעלות דגים לבד ומשו"ה הוא דמחייב לי' דאזל בתר מחשבתו אבל בנתכוין להעלות דגים ותינוק וכן העלה דגים ותינוק דמחשבתו שווה למעשיו פטור לכ"ע:

וקשה כיון דריבויא בשיעורא אסור ד"ת כמו ריבויא במלאכה להר"ן א"כ בכה"ג נמי לחייב ובין אי אזלת בתר מחשבתו בין אי אזלת בתר מעשיו. בר חיוב חטאת הוא:

איברא דזו גמרא מפורשת היא דבנתכוין להעלות דגים ותינוק פטור ולא עוד אלא דהוי פטור ומותר לעשות כן גם לכתחילה והוא בפרק בתרא דיומא (דפ"ד) תנו רבנן מפקחי' פקו"נ בשבת והזריז ה"ז משובח וכו' הא כיצד ראה תנוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא צייד כוורי ופירש"י כל הני אע"ג דקאמר הכא ממשנה יתרה קא דייק. דקתני וא"צ ליטול רשות מב"ד ל"ל דתני הכי הא תני והזריז ה"ז משיבח אלא ודאי הא אתא לאשמעי' אעפ"י שהוא צריך לדבר עכ"ל הרי דבמתכוין לכך לכתחילה נמי שרי וכן איתא תו התם ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליה ומעלהו וא"צ וכו' אע"ג דמתקן דרגא ראה שננעלת דלת בפני תינוק שוברה וכו' והזריז וכו' וא"צ ליטול וכו' ואע"ג דקא מכוין למתבר בשיפא ע"ש הרי דבמתכוין לעשות בזה גם מלאכה שצריכה לו ע"י מה שעושה בשביל פקו"נ נמי שרי ואפי' לכתחילה מצי למעבד הכי וכן הביא כל זה הרמב"ם בפ"ב מה' שבת (דין ט"ז י"ז) עיי"ש. ברם דבתרי בבי בתרייתא אין שם ריבויא בשיעורא כלל אלא שהנאתו בא ממילא ע"י אותה מלאכה שעושה בשביל פקו"נ והוי כמו נר לאחד נר למאה וכדאמרי' הכי בשבת (דקכ"ב) לענין כבש שעשאו עובד כוכבים לעצמו יורד אחריו ישראל מה"ט גופי' ומש"ה אעפ"י שהוא מתכוין לזה אין בכך כלום אבל בבא קמייתא קשה מ"ט שרי' לי' לכווני גם למיצד כוורי הא הוי ריבויא בשיעורא דאסור.

והאי קושיא לאו אליבא דהר"ן לחודי' הוא דקשה לן משום דס"ל דריבויא בשיעורא אסור מדאורייתא אלא גם להתוס' והרשב"א נמי תקשה דנהי דמאורייתא שרי אכתי מדרבנן מיהא אסור וכדדייקא הך אבעי' דרבא במנחות ר"פ ר' ישמעאל דבאפשר להביא שנים מעוקץ אחד כפי מה שצריך לו לחולה אסור לקצוץ שלש וכמו דס"ל לרובא דרבוותא הכי כפמשכ"ל בסי' הקודמים וא"כ מ"ש הכא דשרי' לי' לכתחילה לכוין לצוד גם דגים עם התינוק ולרבות בשיעורא בכדי:

ומה שאנו צריכי' לומר בזה דנהי דלרבות בשיעורא בכוונה אסור ואם אפשר לו לקוץ עוקץ שאין בו אלא כפי צורך החולה גרוגרת אחת או שתים אין לו לקוץ עוקץ שיש בו יותר מכפי צרכו של חולה משום דמרבה בשיעורא בכדי דאסור מיהו ה"מ התם דאפשר לו לברר לו עוקץ שאין בו אלא כפי צרכו של חולה ולא יותר אבל גבי פורש מצודה להעלות את התינוק שטבע בים לאו בדידי' תליא מילתא כלל ולא בכוונתו אם יעלה דגים עמו או לאו ונמצא שכוונתו אינה לא מעלה ולא מורדת בזה כלל שאף אם יתכוין שלא יעלה דגים במצודתו מה יעשה אם בכל זה תעלה המצודה דגים. וכן איפכא אם יתכוין שיעלו גם דגים במצודתו אין בידו שימולא כוונתו ולא תעלה המצודה אלא התינוק בלבד והדגים לא יעלו בה וכיון שכן משו"ה גם כי קא מכוין להכי שבהעלותו את התינוק תעלה במצודתו גם דגים מפני שהוא יודע שעפ"י רוב כל מי שפורש מצודה לים הוא מעלה גם דגים במצודתו אין בכך כלום ולמה הדבר דומה למי שהוא צריך לחולה לגרוגרת אחת ואין לפניו עוקץ אחר אלא מי שיש בו שני גרוגרת דאעפ"י שהוא מתכוין להנות מהגרוגרת השני לו או לבריא אחר אין בכך כלום כיון שאינו מרבה מאומה ע"י כוונתו כלל ואמטו להכי בנתכוין להעלות דגים עם התינוק פטור ומותר לכתחילה לעשות כן אליבא דכ"ע כנלע"ד נכון:

וכיון שכן גם להר"ן דס"ל דריבויא בשיעורא אסור מדאורייתא נמי לא קשה מהא דמוכח בסוגיא דמנחות דבפורש מצודה להעלות דגים ותינוק והעלה כן דגים ותינוק דפטור בין לרבה בין לרבא משום דמחשבתו שווה למעשיו להעלות דגים עם התינוק ואעפ"י שהוא מרבה בשיעורא לעשות מלאכה דאורייתא בצידת הדגים עם העלאת התינוק כיון דלאו בדידי' ובמחשבתו וכוונתו תלי' מילתא וא"כ אין כאן אלא כוונה בלבד שיתצודו הדגים עם פרישת מצודתו להעלאת התינוק בלי שום מעשה כלל וכיון דאותה כוונה אינה מביא כלל לידי מעשה וגם כונתו הרי היתה להתירא. דברשות פרש מצודתו בשביל התינוק והי' צריך ומחויב לעשות זה משו"ה פשוט הדבר שאין כאן שום חיוב חטאת כלל ולא עוד אלא דאפי' לכתחילה נמי שרי לכוין לזה משום שגם אם לא יכוין לזה נמי אין בידו שלא יעלו הדגים במצודתו וס"ס אם יעלו בעל כרחיך יעלו וכוונה זו אינה אסורה כלל וכמתבאר מסוגיא דיומא:

ונראה עוד לפ"ז דגם אם נתכוין להעלות דגים ותינוק והעלה דגים לחוד נמי פטור וזה הוא עוד יותר ממה ששמענו מדברי הרמב"ם דפ"ב מה' שבת (דין ט"ז) שהבאנוהו לעיל דבנתכוין להעלות תינוק והעלה דגים דפטור דשם פשיטא דפטור משום דבעי' מלאכת מחשבת:

וגם אם נתכוין לצוד מין זה ועלה בידו מין אחר שלא נתכוין לו אעפ"י ששניהם יש במינם צידה ושניהם הוי באיסורא בין מחשבתו בין מעשיו מ"מ פטור שלא עשה מה שחשב:

וכמו בנתכוין ללקט תאנים ועלה בידו ענבים דפטור וכפ"מ שכתבנו לעיל אלא גם בנתכוין להעלות דגים ותינוק והעלה דגים לחוד דהוי שפיר מלאכת מחשבת ובנתכוין לצוד שני מינים והעלה מין אחד הא חייב כמו בנתכוין ללקט תאנים וענבים ועלה בידו תאנים לחוד מ"מ הכא פטור ובזה עולה לנו יפה טעמו של הלח"מ שהבאנו לעיל דכיון דבשעה שפורש מצודתו להעלות התינוק מצוה קא עביד ולא סגי לי' דלא הוי עביד. שהרי מחויב וקאי משום מצות פקו"נ ועי"ז שרי לי' ג"כ לכווין להעלות דגים עם התינוק משום דלאו בדידי' תלי' מילתא ומחשבתו וכוונתו אינה מעלה ומורדת שאם יעלו הדגים יעלו וא"כ כל מחשבתו הי' לדבר המותר משו"ה גם אם העלה רק דגים לחוד שבמעשיו אין בו דבר המותר אלא דבר האסור מ"מ הוא פטור מהקרבן שהרי בצידת הדגים שעלו במצודתו אנוס הוא מכח מצות פקו"נ שהי' מוכרח לפרוש מצודה בשביל התינוק מגזירת המלך מלכו של עולם ומה יעשה העני הזה אם לא עלה בידו התינוק אלא דגים למה הדבר דומה לשוחט קרבנות ציבור ונמצא טרפה בבני מעי' דפטור משום דאנוס הוא וכדתנן בפ"ו דפסחי' (דע"א) שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור משום דמאי ה"ל למעבד והרמב"ם דנקט לדינו בנתכוין לתינוק לבד ולא נקט לרבותא גם בנתכוין להעלות דגים ותינוק וכפמש"כ צריך לומר כפי מה דמוכח מהמ"מ:

דדינו של הרמב"ם מפורש בש"ס ואין דרכו של הרמב"ם להשמיענו דבר שאינו מפורש בש"ס וכדכתיבנן לעיל כנלע"ד:

ועפ"ז תו ניחא ממילא בהאי פלוגתא דרבה ורבא בנתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דלמאן דאזל בתר מעשיו פטור אעפ"י שגם במעשיו ריבה בשיעורא דאסור מדאורייתא לפי שיטתו של הר"ן משום דכיון שאילו היתה מחשבתו שווה למעשיו והיה מתכוין ג"כ להעלות דגים ותינוק היה פטור עלה ואעפ"י שריבה בשיעורא משום דלאו בידו הוא שלא לרבות ושלא להעלות גם דגים עם התינוק משו"ה גם כי מתכוין להכי שיעלו גם דגים עם התינוק אעפ"י שמרבה בשיעורא פטור ומותר לכתחילה למעבד הכי א"כ גם אם נתכוין להעלות דגים לחוד אין אתה יכול לחייבו כשהעלה דגים ותינוק אלא אם ניזל בתר מחשבתו ונשדי מעשיו בתר מחשבתו שיהא כמתכוין להעלה דגים לחוד והעלה דגים לחוד אבל אם נשדי מחשבתו בתר מעשיו יהי' כמו מתכוין להעלות דגים ותינוק והעלה דגים ותינוק דפטור לכ"ע משום ה"ט דאמרן דלאו בדידי' ובמחשבתו הדבר תלוי אלא צידת הדגים ממילא קא אתי' כפי ההזדמנות בין אם נתכוין ויהא רוצה בדבר בין אם לא נתכוין ולא ירצה בזה. ומשו"ה פטור ה"נ ומשום מחשבתו לחוד מפני שלא היתה אלא לדגים לחוד לא מצית למחייבי' וא"ש בעזה"י:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה