אור ברסלב
תרומת יד סימן ח

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן ח

סימן ז

משא ומתן של הלכה. לפי שיטתו של הר"ן בפ"ב דביצה. דר בויא באכילה אסור ד"ת כמו ריבויא במלאכה.

הנה לפי שיטתו של הר"ן בפ"ב דביצה דריבויא באכילה נמי אסור דבר תורה איכא למידק טובא שהרי במנחות ריש פרק ר' ישמעאל (דף ס"ד) קאמר דר' ישמעאל דאמר דבחול העומר בא מה' סאי' ובשבת מג' סאי' ור"ח סגן הכהנים דאמר שם דבחול הי' נקצר בג' בני אדם ובשבת בחד אמרו דבר אחד ושמעי' מינה דריבויא בגברי דר"ח סגן הכהנים. דמיא להא דמביא מה' סאים תחת ג'. דאיירי בה ר' ישמעאל ולפ"ז קשה טובא מאי דדחי לה הש"ס שם דעד כאן לא קאמר ר' ישמעאל דבשבת אינו מביא אלא מג' סאי' משום דלית בה משום פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסים כשיביא מה' אבל בדר"ח סגה"כ דאית בה משום פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסי' וכו' וכו' כשיקצור בג' בני אדם. מודה ר' ישמעאל לרבנן דא' בחול וא' בשבת נקצר בג' וקשה אטו משום להוציא מדעת הבייתוסי' שאומרים אין קצירת העומר דוחה שבת נתיר איסור דאורייתא דהא אמרת דריבויא בגברי דמיא לריבויא במלאכה וכמו כן קשה הא דאיתא בשבת פרק ר"א דמילה (דף קל"ג) לימא להו אומן אנא עבידנא פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא וכו' ואי איתא דריבויא בגברי אסור מדאוריי'. מי מצי למימר הכי למעבד איסורא דאוריי' וגם חיוב חטאת נמי איכא עלה כמו אם ריבה במלאכה. וא"כ ממילא דגם אומן שהתחיל ולא גמר נמי חייב חטאת עלה. והנה כבר עמד בזה הגאון בעל שאגת ארי' בספרו (סי' נ"ט) עיי"ש:

ברם דבמנחות שם לעיל מינה קאמר רבה בטעמי' דר' ישמעאל משום דמג' סאים לא אתי עשרון סולת מובחר אלא בטירחא כלומר שירקד הרבה פעמים ומה' סאים אתי שלא בטרחא כלומר בהרקדה פעם אחת. בחול מייתי' מה' דהכי שביחא מילתא בשבת מוטב שירבה במלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים ואל ירבה במלאכות הרבה שיהא צריך לעשות באותן ב' סאי' היתרים קצירה וזריי' וברירה וכו' כמו שפירש"י והגאון בעל ש"א מפרש לה. דהא גופי' הוי טעמא דהאי מוטב וכו' דקאמר משום דהכא הוי שם מלאכה אחת והכא הוי שם מלאכות הרבה ויותר חמור לרבות במלאכות מוחלקות דשמות מוחלקי' מלרבות במלאכה אחת הרבה פעמים שאע"פ שכמות שניהם במלאכה שוים הם מיהו הכא אין בו אלא שם מלאכה אחת והכא שמות מלאכות הרבה ולפ"ז הוא מפרש לה והוא אמר לה דהאי חומרא אינה אלא מדרבנן לחוד אבל מדאורייתא כך לי מלאכה אחת הרבה פעמים כמו הרבה מלאכות שלא יעשה כאו"א אלא פעם א' כיון דבכמות שניהם שוים וא"כ מיושב הא דמדמי' ריבויא בגברי דרחס"ה להא דר' ישמעאל והא דדחי' לה משום פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסים משום שהרי בשניהם אין בהם באמת ריבוי במלאכה כלל אלא התחלקות לחוד כאן ממלאכה אחת מרובה בשיעורה להרבה מלאכות נפרדות שבכל אחת ואחת חלק מכמותה. וכאן מאיש אחד העושה מלאכה מרובה להרבה אנשים שכאו"א יעשה רק חלק מאותה מלאכה ואיסור שניהם אינו אלא מדרבנן ומשו"ה שרי' לה משום פרסומי מילתא להוציא מדעת בבייתוסי' וניחא ההיא דשבת דאומן אינו חייב חטאת אם התחיל ולא גמר משום דאמר ליה אנא וכו' אתון עבדיתו פלגא כיון דאיסורא דריבויא בגברי אינו אלא מדרבנן:

והנה כבר כתבנו לעיל (סי' ג') דהרמ"א בתשובתו (סי' ע"ו) מפרש להאי מוטב שירבה במלאכה אחת דקאמרי' דלאו משום דהא גופי' הוי טעמו של דבר דהאי מוטב דקאמרי' וכפי דרכו של הש"א אלא דלא נקט להאי מלאכה אחת ומלאכות הרבה דקאמר אלא לסימנא בעלמא משום דקושטא דמילתא הכי איתא דכשמביא מג' סאי' הוא צריך לרבות במלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים וכשמביא מה' די בהרקדה פעם אחת אבל הוא צריך לרבות באותן ב' סאים היתרים הרבה מלאכות מיהו לא זהו טעמו של דבר כלל להאי מוטב דקאמרי' אלא משום ריבויא באכילה נגעו בה משום דכשמביא מג' סאי' ויוציא מהן עשרון מובחר לגבוה. אחר ההרקדה הרבה פעמים לא ישאר מהם לצורך הדיוט מה שנפדה ונאכל לכל אדם כמתני' דשם (ד' ס"ו) אלא ג' סאים פחות עשרון אבל כשיביא מה' סאי' ויוציא מהם עשרון ואחר הרקדה פעם א' ישאר מהם לצורך הדיוט מה שנפדה ונאכל לכל אדם ה' סאים פחות עשרון ונמצא שהוא מרבה לצורך הדיוט באותן ב' סאים היתרים שיהיו שלא לצורך גבוה ומשו"ה אע"ג דכשמביא מג' סאי' הוא צריך לרבות בהרקדה הרבה פעמים עד שעולה בכמות מלאכה כהצטרפות כל המלאכות הרבה שהוא צריך לעשות באותן ב' סאים העודפים מיהו הרי כל עשיותיו הם לצורך גבוה שהתירתו התורה לבד ג' סאים פחות עשרון אבל כשיביא מה' הוא מרבה בשיעור לצורך הדיוט ב' סאים יתרים ודמי לקוצץ עוקץ שיש בו ג' גרוגרת והוא א"צ לחולה אלא לשתים דמרבה באכילה ואסור עיי"ש:

איברא דגם לדידיה ג"כ ניחא הא דדחי' ריבויא דגברי משום פרסומי מילתא וכן הא דשבת דאומן דפטור כשלא גמר המילה משום דהרי רובא דרבוותא ס"ל דרי דריבויא באכילה לא הוי אלא איסורא דרבנן וא"כ ריבויא בגברי דמדמי' לה בש"ס נמי לא הוי אלא איסור דרבנן וכיון שכן שרי' ליה שפיר משום פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסים וכן אומן נמי מצי אמר אנא עבידנא פלגא דמצוה אתון עבדותו פלגא שהרי מן התורה ריבויא בגברי נמי שרי כמו ריבויא באכילה דמדמי לה בש"ס להדדי מיהו הא תינח לשיטת שאר רבוותא לבר מהר"ן דס"ל דריבויא באכילה לא הוי אלא איסורא דרבנן אבל לפי שיטת' דהר"ן דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא כמו ריבויא במלאכה. ומינה דגם ריבויא בגברי דמדמי לה הש"ס להדדי נמי הוי איסורא דאורייתא וא"כ קשיין הני קושייתא דאיך שרי' לה כדי להוציא מדעת הבייתוסים גבי עומר ואיך מצי אומן למימר גבי מילה אנא עבידנא פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא אטו מי שרי הכי והא איכא איסור תורה וחיוב חטאת עלה:

ואין לומר דלהר"ן לא נפרש כלל האי מוטב שירבה במלאכה אחת דקאמרי' דהוי משום ריבויא באכילה וכפי דרכו של הרמ"א אלא משום ריבוי חלוקת השמות דהוי כשמרבה במלאכות הרבה קאתי' עלה וכפי דרכו של הש"א ומשום דהאי חומרא דריבויא בשמות דמלאכות הרבה אינו אלא מדרבנן לחוד אמטו להכי מדמי' לה נמי ריבויא בגברי דר"ח סגן הכהנים דהוי נמי מדרבנן ומשו"ה שרי' משום פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסים וכן אומן שלא גמר נמי מצי אמר אנא עבידנא פלגא אתון עבדיתו פלגא:

דהא ליתי' דמה בכך אם נפרש האי מוטב וכו' דמשום ריבוי השמות דמלאכות הרבה קאתי' עלה שאינו אלא מדרבנן לחוד ס"ס הא על כרחיך גם ריבויא באכילה נמי איתא בהא כשמביא מה' סאי' שאינו מוציא מהם לגבוה אלא עשרון ונשאר לצורך הדיוט מה שנפדה ונמכר לכל אדם ה' סאי' פחות עשרון והרי אפשר לו להוציא עשרון סולת מובחר גם מג' סאי' אחר שירבה בהרקדה פעמים הרבה שלא ישאר מהם לצורך הדיוט מה שנפדה ונמכר לכל אדם אלא ג' סאים פחות עשרון וא"כ הרי הוא מרבה באכילה באותן ב' סאים היתרים וזה דבר שלא יחלוק שום אדם ע"ז דהא קושטא קאי וא"א להכחיש המציאות אלא דהש"א מפרש להאי מוטב שירבה במלאכה אחת דקאמרי' שאינו משום ריבויא באכילה דאיתא בהא כשמביא מה' סאים:

אלא משום ריבוי השמות דאיתא ג"כ בהא כשמביא מה' סאים וכסתימות לשון הש"ס דרהיטא הכי וצריכים אנו לומר לפי האי פירושא דה"ט דריבוי השמות דאיתא בהא אלים ליה להש"ס טפי מריבויא באכילה דאיתא ג"כ בהא ומשו"ה נקט ליה אבל באמת מיהא תרווייהו אתנהו בהא אם מביא מה' סאים וכיון שכן דגם ריבויא באכילה נמי על כרחיך איתא בהא דר' ישמעאל והרי להר"ן הוי ריבויא באכילה איסור תורה וכפי הנראה מדבריו גם חיוב חטאת נמי איכא בהא א"כ בעל כרחנו צריכים אנו לומר דריבויא בגברי דר"ח סגן הכהנים דמדמי לה הש"ס להדדי נמי הוי איסורא דאורייתא דאלת"ה הוי דחי לה הש"ס. דעד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא משום דאית בה נמי ריבויא באכילה דאסור מדאורייתא אבל ריבויא בגברי דאין איסורו אלא מדרבנן כרבנן ס"ל א"ו דלהר"ן צריכים אנו לומר דגם ריבויא בגברי נמי איסורו דבר תורה:

ותו דאליבי' דהר"ן דס"ל דלרבות באכילה אסור מדאורייתא א"א לנו לפרש כלל האי מוטב שירבה במלאכה אחת וכו' דקאמרי' אלא ע"פ דרכו של הרמ"א דמשום ריבויא באכילה הוא דקאתי עלה דאסור דבר תורה שאם נימא לדידי' ג"כ לפרש האי מוטב וכו' דקאמרי' דהוי משום ריבוי השמות דמלאכות הרבה דאיתא בהא דאסור מדרבנן וכפי דרכו של הש"א יקשה עלינו טובא על רבה דקאמר האי טעמא ולא נהג מנהג הציידים השולים דגים מן הים דשבקי זוטרא ושקלי רברבי ואיהוא שביק רברבי ריבויא באכילה דאסור מדאוריי'. ושקיל זוטרי לריבוי השמות מוחלקים דמלאכות הרבה שאינו אלא מדרבנן א"ו שאם נבוא לפרש הא דרבה דהוי משום ריבוי השמות מוחלקי' דאיתא בהא ואיסורו מדרבנן כפי דרכו של הש"א על כרחינו צריכים אנו לומר דגם איסורא דריבויא באכילה דאיתא ג"כ בהא נמי אינו אלא מדרבנן וכשיטת שאר רבוותא דלא כהר"ן וגם דה"ט דריבוי שמות מוחלקים דאיתא בהא אע"פ שהוא ג"כ דרבנן מיהו איהוא אלים טפי מטעמא דריבויא באכילה דרבנן וכדכתבינא לעיל. אבל אליביה דהר"ן דס"ל דריבויא באכילה אסור מן התורה על כרחיך לדידיה האי מוטב שירבה וכו' דקאמרי' הייל משום ריבויא באכילה דאורייתא וכפי דרכו של הרמ"א או אם נאמר לפרשו משום ריבוי שמות מוחלקי' וכפי דרכו של הש"א נצטרך לומר דגם ריבוי שמות מוחלקים נמי איסורו דבר תורה וגם אלים טפי מאיסורא דריבויא דאכילה אע"פ ששניהם דבר תורה ומשו"ה ה נקט ליה רבה ודלא כהש"א דאיסורו אינו אלא מדרבנן ובין כך ובין כך כיון דבהא דר' ישמעאל איכא איסור תורה על כרחיך א"כ ריבויא בגברי דר"ח סגן הכהנים דמדמי' לה להדדי נמי אית בה איסור דאורייתא והדרן הני קושייתא לדוכתייהו. דאיך שרי' לה גבי עומר כדי. לפרסם להוציא מדעת הבייתוסים:

ובמילה גבי אימן שהתחיל ולא גמר כיון שאיסורו דבר תורה כדכתיבנן:

ולכאורה אפשר לומר דהכא גבי קצירת העומר ליתי' כלל לאיסורא דריבויא באכילה אליבי' דהר"ן דס"ל דאיסורא דריבויא באכילה הוי מדאורייתא כמו ריבויא במלאכה ונהי דלהתוס' וסיעתם דאיסורא דריבויא באכילה הוי מדרבנן גבי שבת אע"ג דשרי ביו"ט אין חילוק בין קצירת העומר ובין שאר דוכתי' דריבויא באכילה אסור בשבת מדרבנן היינו דוקא לשיטתייהו דס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן ואמטו להכי ביו"ט דאיסור לאו לא גזרו בשבת דאיסור כרת וכו' גזרו ומשו"ה מותר ביו"ט אע"ג דאסור בשבת וכדאמרי' הכי לגבי מפרק כלאחר יד ביבמות (דף קי"ד) וכיון שכן אסור בשבת גם גבי קצירת העומר כמו בכל דוכתי' וכדאמרי' הכי לגבי פקו"נ כדמוכח מאבעי' דרבא אבל להר"ן לשיטתו דס"ל דריבויא באכילה אסור נמי מן התורה כמו ריבויא במלאכה א"כ בקצירת העומר שהתורה התירתו בשבת מקרא דתקריב אפי' בשבת או מקרא דבחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קצר רשות וכו' וכדאיתא במנחות שם לקמן (דף ע"ב) גם ריבוי' באכילה נמי שרי בהא כמו דשרי לגבי אוכל נפש ביו"ט מה"ט גופי' שהתורה התירתו גם לרבוי' באכילה וכדמוכח מהא דביצה (ד' י"ז) ממלא אשה קדרה וכו' ואע"ג דפקו"נ נמי התירה התורה בשבת כמו אוכל נפש ביו"ט ומ"מ ריבויא באכילה אסור כדמוכח מאבעי' דרבא במנחות שם ודף ס"ד) וש"מ דלא דמי לאוכל נפש ביו"ט לגבי הא קצירת העומר לא דמי לפקוח נפש אלא לאוכל נפש דגבי יו"ט וכמו שנבאר:

שהרי הר"ן שם בפ"ב דביצה כתב לחלק לפי דרכו דריבויא באכילה איסור תורה כמו ריבויא במלאכה בטעם הדבר מה דבאוכל נפש ביו"ט שרי לריבוי' באכינה ובשבת בפקו"נ אסור ז"ל. לפיכך נראה לי ברור דודאי ריבויא בשיעורא בשבת מדאורייתא מתסר ואפילו הכי לא דמי ריבויא בשיעורא ביו"ט (גבי אוכל נפש] לרבויא בשיעורא בשבת [גבי פקו"נ] שהשבת דחוי' היא אצל החולה ולא הותרה ולפיכך כל שהעיקר אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא אבל יו"ט שאוכל נפש הותר בה ואפי' אפשר מערב יום טוב. כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח א' תוספתו כמוהו עיי"ש. הרי דעיקר טעם החילוק בפקו"נ בשבת מה דאסור לרבויא באכילה מע"ג דגבי אוכל נפש ביו"ט שרי משום דביו"ט הותרה לגבי אוכל נפש אבל שבת אצל החולה אינה אלא דחוי' ולא הותרה. וכ"כ הרמב"ם (בריש פ"ב מהלכית שבת) דחוי' היא שבת אצל פקו"נ כשאר כל המצות וכו' וכתב עלה הכ"מ ז"ל בפרק כיצד צילין (פסחים ד"ע) איפליגו תנאי בטומאה אי דחוי' היא בציבור או הותרה וכו' ומשמע בגמ' דהלכה כמ"ד דחוי' היא וכן פסק רבינו בפ"ד מה' ביאת המקדש ומשמע דכי היכי דאיפלגו בטומאה ה"נ איפלגו בשבת גבי חולה אם היא דחויא או הותרה וקיי"ל כמ"ד דחוי' וכו' עיי ש וכ"כ עוד בב"י טור או"ח (סי' שכ"ח) עיי"ש:

ולפ"ז בקצירת העומר דחד דינא לה עם קרבנות ציבור לענין שבת כדמוכח מהש"ס דמנחות ס פ פר' ישמעאל (דף ע"ב) ומהתוס' שם ד"ה אמאי ע"ש דמדמי להו להדדי:. יש לנו לומר דדמי לאוכל נפש ביו"ט דהוי הותרה ולא דחוי'. וממילא גם ריבויא באכילה נמי שרי בהא ע"פ דרכו של הר"ן שהרי ביומא ס"פ טרף בקלפי (דף מ"ו) אהא דרב הונא דאמר תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה פליגי בה רבה ורב חסדא דמר אמר דוחה את הטומאה ואין דוחה את השבת ומר אמר איפכא דדוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ואסיקנא התם בטעמא דמאן דאמר דדוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה משום דשבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחוי' היא בציבור תחילתו דעיקר כפרה דחיי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי עיי"ש ומתבאר התם דגם למ"ד דטומאה דחוי' היא בציבור שבת מיהא הותרה אליבא דכ"ע ובין ר"ח ובין רבה מודו בהא ומ"ד דדוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת מטעמא אחרינא קאתי עלה וכמו שמתברר שם מדקדוק השמועה למעיין וכיון שכן ממילא אנו למדים דלפי דרכו של הר"ן ריבויא באכילה בעומר וקרבנות ציבור בשבת שרי לגמרי כמו גבי אוכל נפש ביו"ט ולפ"ז אין לנו לפרש כלל לדידיה האי מוטב שירבה במלאכה אחת דקאמרי' דמשום ריבויא באכילה קאתי' עלה וע"פ דרכו של הרמ"א דהא ליתי' לדידי' דריבויא באכילה בקצירת העומר וקרבנות ציבור שרי נגמרי בשבת כמו ביו"ט באוכל נפש. א"ו צריכים אנו לפרש לדידי' בהאי מוטב וכו' דקאמרי' דהיינו משום שמות מוחלקים לחוד וע"פ דרכו של הש"א והאי איסורא ודאי לא הוי אלא מדרבנן כמו שכתבנו ואמטו להכי גם ריבויא בגברי דמדמי לה בש"ס נמי איסורו אלא מדרבנן ומש"ה נדחה שפיר מפני פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסים. וניחא נמי הא דפרק ר"א דמילה דאומן שהתחיל ולא גמר פטור מחטאת משום דמצי אמר אנא עבידנא פלגא אתון עבדיתו פלגי כיון דמן התורה שרי או דנימא דנהי דמתפרש שפיר גם להר"ן נמי האי מוטב וכו' דמשום ריבוי' באכילה קאתי' עלה וע"פ דרכו של הרמ"א ואע"ג דשבת הותרה בציבור וא"כ שרי מן התורה גם לריבויא באכילה בקרבנות ציבור ובטומר בשבת כמו באוכל נפש ביו"ט מ"מ מדרבנן אסור לרבות באכילה גבי עומר בשבת וגזרו בשבת גם בעומר משום דשבת חמורה אבל ביו"ט דקיל לא גזרו גבי אוכל נפש אע"פ ששניהם הותרו וכיון דאיסורא של ריבוי באכילה עבי עומר אינו אלא מדרבנן משו"ה גם ריבויא בגברי דדמי לה ג"כ אינו אלא מדרבנן ומתרצי הני קושייתא כדאמרן כ"ז הי' נראה לכאורה נכון:

ברם דהא דפסיקא ליה להש"ס ביומא שם דגם למ"ד דטומאה דחוי' היא בציביר מ"מ שבת הותרה בציבור:

צריכה תלמוד שכולה סתומה באה ואומרת פרשני דמלבד שלא פורש לנו טעמן של דברים מ"ש טומאה דס"ל לתרויייהו רבה ור"ח דדחוי' בציבור ומ"ש שבת דפסיקא להו דהותרה בציבור וכפמש"כ הא עלה נמי הדרא קושית אביי בעצמה מאי דאקשי לתרווייהו מ"ש שבת דהותרה דכתיב במועד אפי' בשבת טומאה נמי הא כתיב במועדו ואפי' בטומאה. מלבד זה קשה טובא האי הותרה דקאמרי' גבי שבת דהותרה בציבור מה שכנגדה בטומאה הוי דחוי' בציבור לרבה ור"ח. [דס"ל כרב ששת דס"ל הכי לעיל בפ"ק דיומא (ד"ו) ופליג אדרב נחמן דס"ל דטומאה נמי הותרה בציבור] היכי משכח"ל לגבי שבת בקרבנות ציבור שהרי לעיל בפ"ק גבי טומאה דפליגי בה אמוראי אי דחוי' או הותרה קאמר הש"ס עלה דהיכי דאיכא טמאים וטהורים בהאי בית אב כ"ע לא פליגי דטהורי עבדי וכו' כי פליגי לאהדורי ולאתוי' טהורי מבית אב אחרינא ר"נ אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר דחוי' היא בציבור ומהדרי' איכא דאמרי אפי' היכי דאיכא טמאים וטהורים בהאי בית אב פליגי וכו' ומתבאר מזה דגופא דהאי פלוגתא הוי כלפי מה דקיי"ל כריש לקיש לענין עשה דוחה ל"ת דאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת כדאיתא בש"ס דשבת (דקל"ג) וביבמות (ד"כ) ובנזיר (רמ"א) ובמנחות (ד"מ) דמ"ד הכא דחוי' ס"ל דגבי טומאה בציבור נמי הוי דינא דכוותי' דכל מקום שאפשר לעשותו שלא בטומאה מהדרי' עלה ומ"ד הכא הותרה ס"ל דהוי כהיתר גמור ומש"ה אע"ג דאפשר לעשות בטהורים לא מהדרי' ועבדי נמי טמאים וכן מצינו עוד בגונא אחרינא לגבי הא פלוגתא דטומאה בציבור או דחויה או הותרה והוא בפסחים פרק כיצד צולין (דע"ט) תנו רבנן וכו' ואפי' ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה וכו' אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת וכו' דמעיקרא בטומאת הגוף דכרת קא מתעביד אבל בנטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמא אבל לגברא לא מטמא טהורים עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף בכרת. אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' היא בציבור פירש"י בקושי הותרה וכל דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרי' עיי"ש והאי דינא הוי כלפי מאי דאיתא בפרק בתרא דיומא (דפ"ג) ת"ר מי שאחזו בולמס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבלה מאכילים אותו נבלה וכו' ומכאן יצא להם להפוסקים דאיסורים דחוים אצל פקו"נ ולא הותרו שאלולי כן לא היינו מדקדקים בדבר לעשות הקל הקל כדמוכח מהאי סוגיא דפסחים דלמ"ד טומאה הותרה בציבור לא הוי חיישי' כלל להאי מוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכר ועכשיו נחזי אנן האי שבת הותרה בציבור דקאמרי' ביומא ס"פ טרף בקלפי היכי דמי דהא לא משכח"ל כלל בחד מהני גווני לענין קרבנות ציבור בשבת לא בשאפשר לעשותם שלא ע"י חילול שבת ומ"מ דוחה שבת ולא שיהא אפשר לעשותם בחילול קל ולא חיישי' לה ועבדי' בחמורה. שהרי זמנם קבוע בשבת שחיטתם וזריקת דמם ואי אפשר לנו לא להקדימם ולא לאחרים. גם לא לעשותם ע"י חילול קל דנימא דנא חיישי' לה ועבדי' בחמורה:

ולא עוד אלא דאדרבה עוד איפכא מצינו לענין קרבנות ציבור בשבת דהיכי דאפשר למעבדינהו שלא ע"י וחילול שבת לא עבדינן להו ע"י חילול שהרי בפסחים ר"פ אלו דברים (דס"ו) פליגי תנאי במלאכות שאפשר לעשותן מע"ש ולא עשאן אי דוחי' את השבת דר"א ס"ל דדוחים את השבת ור"ע פליג עלי' ומסיק ואמר כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת וכו' וקיי"ל כוותי' דר"ע כדאיתא בש"ס שם (דס"ט) אר"י אמר רב הלכה כר"ע וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"פ (דין י"ח) וה"נ קאמר בש"ס ס לגבי שתי הלחם במנחות (דצ"ז) וכן גבי קצירת העומר שם (דע"ב) שאם הי' אפשר לעשותן מע"ש לא היו דוחים את השבת וכן לענין למהדר ולעשות הקל הקל נמי הא קאמרי' הכא גבי עומר דחד דינא ליה עם תמיד כפמשכ"ל:

דמוטב שירבה וכו' ואל ירבה וכו' וכיון שכן קשה אהא דר"ח ח ורבה דס"פ טרף בקלפי דפסיקא להו דשבת הותרה בציבור אע"ג דטומאה ס"ל דדחוי' בציבור דהא קמן דשבר נמי כל היכי דמצי' שלא ע"י חילול שבת או בהקל הקל מהדרי' וכמו דס"ל בכל מקום דעשה דוחה ל"ת כוותיה דריש לקיש דאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כדכתיבנן:

וכשנעמוד על מיצוי הדברים ועיקרן חזיני' תו דהאי כללא דר' עקיבא דקאמר גבי פסח ומילה דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת. אלים טפי מהאי כללא דריש לקיש. דאמר גבי הא דעשה דוחה ל"ת דעלמא שאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב:

משום דהאי כללא דר"ל דגבי עשה דדוחה ל"ת דעלמא ליתי'. אלא באם שעדיין אפשר לקיים שניהם אבל אם עכשיו א"א לו עוד לקיים שניהם או משום שכבר עבר הזמן שהיה אפשר לו לקיים שניהם או משום שאינו מוצא עכשיו ע"י מי לקיים שניהם בתר השתא אזלי' ואתי עשה ודחי ל"ת אעפ"י שיש אפשרות במציאות שיהא אפשר לקיים שניהם וכדאמרי' כה"ג בשבת (דקנ"ג) בדליכא אחר ואעפ"י שאם היה אחר הי' אפשר לקיים שניהם דנעבדי' אחר שלא יתכוין לתקן הקטון ולטהרו מיהו כיון דעכשיו ליתי' קמן אמרי' דימולנו האב אע"ג דממילא מכוין לטהרו ואתי עשה ודחי ל"ת:

וכן כתב הרי"ף בהלכות קטנות (הלכות ציצית) ת"ר סדין בציצית וכו' ופרקי' אלא גזירה משום קלא אילן ואקשי' לא יהא אלא לכן בעלמא הלא הצמר הלבן פוטר בפשתים במצות לבן ופרקי' ה"מ היכי דליכא מיני' אבל היכי דאיכא מיני' לא כלומר לא פטרי' לי' בשל צמר אלא בשל פשתים דהוא מיני' כדריש לקיש דאמר רשב"ל כל מקום וכו' וכיון דאיכא פשתים לפשתים דמקיים עשה בנוי' לא דחי' לי' לל"ת וכו' עיי"ש. הרי דאע"ג דאי איתא דמיני' לא עבדי' דצמר כי ליתי' מיהא עבדי' גם צמר לפשתן [ואני תמה על הב"י בטר א"ת (סי' י"א) שהביא דברי רבינו ירוחם שכתב ז"ל. חוטי פשתים פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מצא ממונו אבל אם מוצא ממינו לא יטיל בו כלאים. כדאמר ר"ל כל מקים שאתה מוצא וכו' וכתב עלה הב"י ז"ל ואינו נראה לי. א"א אע"פ שאינו מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים שניהם אילו היה מצוי לו לא דחי' ל"ת עכ"ל וקשה שהרי דבריו של רבינו ירוחם הן הן ממש דבריו של הרי"ף. גם מנ"ל להב"י למימר בפשיטות סברא כזו נגד הרי"ף ונגד הך סוגיא דשבת]:

אבל בהאי כללא דר' עקיבא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת כל שהי' לו אפשרות בעולם שתעשה שלא ע"י דחיות שבת אעפ"י שעכשיו כבר עבר הזמן ואם לא יחלל שבת תבטל המצוה לגמרי משום שאין זמנה הקבוע לה אלא בשבת מ"מ כיון שמתחילה הי' אפשר להעשות קודם השבת שוב אינו דוחה עוד שבת ותבטל המצוה לגמרי ואל ידחה את השבת כמו דהוי כל הני פלוגתא דר"א ור' עקיבא באם לא הביא איזמל לגבי מילה ובקרבנות ציבור לענין חתיכת יבלתו וכדומה ולא זו בלבד שאם בא ע"י פשיעתו מה שלא עשה אותם מע"ש דאסור אלא גם אם נאנס כגון שנגנבו או נאבדו הסממנים שהכין והאזמל שהביא למילה דלא פשע מידי מ"מ כיון שהיה אפשרות לאותן דברים שיעשו קודם השבת שוב אינם דוחים את השבת בשום אופן בעולם וכדאיתא בירושלמי דפסחים (שם) בנפל מזבח או נולדה לו יבלת בשבת דג"כ אינם דוחים את השבת עיי"ש:

וטעם הדבר משום חומר שבת מכל שאר ל"ת שבתורה דאתי עשה ודחי להו אבל בל"ת שיש בו כרת הא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כדאיתא בריש יבמות (ד"ה) אלא דבמילה וקרבנות גלי לן קרא דדוחי' את השבת אעפ"י דהוי ל"ת שיש בו כרת ומש"ה אמרי' דבדידהו נמי עד כאן לא גלי לן קרא אלא היכי שא"א לעשותן מע"ש כלל אבל אם הדבר הוא באפשרות שיעשו בלא חילול שבת. אעפ"י שעכשיו א"א לעשות המצוה אלא ע"י דחיות שבת מוטב שתדחה המצוה ואל תדחה את השבת:

ומדברי התוספות דשבת ר"פ ר"א דמילה (דקל"א) ד"ה שלא ברצון וכו' למדנו עוד דגם לר"א נמי דפליג אדר"ע בהאי כללא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וס"ל דגם בכה"ג נמי דוחה מיהו ה"מ בשעכשיו כבר א"א לעשותו עוד אלא ע"י חילול שבת. אבל אם עכשיו נמי אפשר עוד לעשותו שלא ע"י חילול שבת ר"א נמי מודה דמהדרי' עלה שלא לחלל את השבת מכח האי כללא דר"ל דאיתא בכל עשה דדוחה לל"ת בעלמא דאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב דר"א נמי מודה בה יצריך לפרש לפ"ז הא דמנחות ס"פ ר' ישמעאל (שם) דפריך אהא דנקצר שלא כמציחו כשר מהא דכלל אמר ר"ע וכו' וא"כ אמאי דחי שבת. ולא פריך טפי אליבא דכ"ע דאמאי דוחה שבת לכתחילה הא אפשר לעשותו מע"ש וגם לר"א נמי סא בכה"ג אינו דוחה שבת. משום דלר"א איכא למדחי דהא דדוחה את השבת נמי אינו אלא בדיעבד אם לא קצרו מע"ש אבל לר"ע גם בכה"ג נמי אינו דוחה כיון שהי' כבר אפשר לעשותו מע"ש]. ועכ"פ נתברר לפ"ז דהאי הותרה דקאמרי' לר"ח ורבה ביומא ס"פ טרף בקלפי (שם) א"א להתפרש בשום אופן כהאי הותרה דאמרינן בפ"ק דיומא (שם) למ"ד דס"ל בטומאה דהותרה בציבור ואע"ג דאפשר עדיין למעבד בטהרה לא מהדרי עלה כל ועבדי' בטומאה ולא כהאי הותרה דשמעי' לגבי טומאה בציבור בש"ס ס דפסחים בפרק כיצד צולין (שם) לענין דלא מהדרי' למעבד הקל הקל תחילה משום דבשבת מהדרי' אתרווייהו גם בציבור א"ו דהאי הותרה דקאמרי' שם גבי שבת בין לרבה בין לר"ח ח מתפרש באופן אחר על כרחיך ויתברר לפננו בארוכה בס"ד כאשר ניחד להם מקום בפ"ע:

ונשוב למה דקמן הנה הר"ן בפ"ב דביצה כשבא לחלק לענין ריבויא באכילה בין אוכל נפש דגבי יו"ט:

ובין פקו"נ גבי שבת. כתב מפורש בטעם הדבר ז"ל שהשבת דחוי' היא אצל החולה ולא הותרה ולפיכך כל שעיקר המלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומחסר מדאורייתא אבל יו"ט שאוכל נפש הותר בה ואפי' אפשר מעיו"ט כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו עיי"ש:

ואזיל לטעמיה שכתב לקמן ר"פ אין צדין דבאוכל נפש עצמו אין חילוק כלל מן התורה בין אם אפשר לעשותו מעיו"ט או לאו דדוקא במכשירי אוכל נפש הוא דמפלגי' בהכי בביצה (דכ"ח) אבל באוכל נפש עצמו לעולם שרי ואפי' אם אפשר לעשותן מעיו"ט והוא כמש"כ התוס' שם ר"פ אין צדין ובריש ביצה (ד"ג) ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש ודלא כפירש"י שם וא"כ האי הותרה הוי לגמרי כמו האי הותרה דקאמרי' בפ"ק דיומא (שם) לענין קרבנות ציבור בטומאה דאע"ג דאפשר בטהורים לא מהדרי' כלל וליתא בהא להאי כללא דר"ל דאמר גבי כל עשה דדחי ל"ת ובכה"ג הוא דקאמרי' דריבוי' באכילה שרי מדאורייתא אבל לענין קרבנות ציבור וקצירת העומר בשבת. דלא הותרה לענין זה כלל ולא מבעי' דבאם עדין אפשר לעשותו שלא ע"י חילול שבת דמהדרי'. אלא גם אם הי' אפשר לעשותו מע"ש ולא עשאה ג"כ לא דחי שבת א"כ גם ריבוי' באכילה נמי אסור ד ת כמו גבי פקו"נ דחולה והה"נ ריבוי' בגברי דמדמי לה בש"ס נמי לפ"ז אסור מדאורייתא והדרא הני קושייתא לדוכתייהו כדכתיבנן:

ע"כ הנראה בזה ליתובי דעתי' דהר"ן עפ"י מה שכתבנו לעיל לפי דרכו של הרמ"א דאבעי' דרבא דבמנחות שם הוי משום דמספקא לי' בהא דר' ישמעאל דמפרשינן לטעמיה משום דמוטב שירבה במלאכה אחת ואל ירבה במלאכות הרבה והוי טעמי' משום דכשמרבה במלאכות הרבה ומביא ב' סאים טפי הרי הוא מרבה באכילה ובהא הוא דאבעי' לי' לרבא אי נימא דכמות המלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים עילה יותר בשיעורה מכמות המלאכות הרבות כולם ביחד שבשני סאים היתרים ומ"מ מביא מג' ומרבה באותה מלאכה אחת דהרקדה טובא אעפ"י שהוא מרבה בכמות מלאכה עי"ז מ"מ הרי הוא ממעט כנגדה באכילה וריבוי' באכילה חמיר טפי מריבוי' במלאכה או דילמא כמות המלאכה שווה. בריבוי מלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים וריבוי מלאכות הרבה באם יביא מה' וא"כ כשיביא מה' סאים הרי היא מרבה באכילה בכדי כיון שאינו ממעט עי"ז כלום מכמות המלאכה והנה הש"ס פשיט לה מסברא דריבויא במלאכה אלימא טפי מריבוי' באכילה ונדחית ריבויא באכילה משום ריבוי' במלאכה וא"כ הא דר' ישמעאל על כרחיך צריכים אנו לומר שאינו מרבה בכמות המלאכה כשמביא מג' סאים ומרקד הרבה פעמים ומשו"ה הוא דחייש לריבויא באכילה:

משום דהוי בכדי והנה לפי שיטתו של הר"ן דבין ריבויא במלאכה בין ריבויא באכילה שניהם אסורים דבר תורה. וכנראה דגם חטאת נמי חייב עלה בשוגג ובמזיד בזמן הבית נסקל ע"י כמו ריבויא במלאכה ממש שהרי גם זה יש לנו לדקדק מהך אבעיא דרבא לפי דרכו של הר"ן שדקדק דריבויא באכילה אסור מן התורה כמו ריבויא דמלאכה. מדחזי' דהוי מספקא לי' לרבא למימר דאפשר דריבוי' באכילה עוד אלים מריבויא במלאכה ודחי לה היכי שצריך לרבות בא' מהן זו או זו וש"מ דהא מיהת פשיטא לי' דשניהם שווים בהא דהוי איסור תורה וחיייב חטאת ומב"ד ולפ"ז הדבר נכון בסברא לומר דגם לפי מה דמסקי' דריבויא במלאכה אלים טפי מריבויא באכילה ומוטב שירבה באכילה ואל ירבה במלאכה מיהו האי אלימותא ואיסורא במלאכה בכה"ג היכי דממעט עי"ז באכילה אינו אלא מדרבנן לחוד כיון דס"ס הוא צריך לרבות בא' משניהם או במלאכה או באכילה וא"כ אפשר לומר דלפי מה דס"ד דהש"ס שם לעיל מינה דהא דר' חנינא סגן הכהנים דהוי ריבויא בגברי דמי להא דר' ישמעאל נמי הוי ס"ד הכי כפי אותו צד האבעי' דרבא דריבויא דמלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים עולה בכמות המלאכה טפי מריבוי המלאכות הרבה שעולה כשיביא מה' סאים ומ"מ אמרי' מוטב שירבה במלאכה אחת וכו' ואל ירבה באכילה וכיון שכן דס"ד דטעמיה דר' ישמעאל משום הכי הוי ממילא לא הוי אלא איסורא דרבנן לחוד כשיביא מה' סאים וירבה באכילה שהרי הוא ממעט כנגדן במלאכה. וכמו שאמרנו לפי המסקנא דמסיק דריבויא במלאכה באמת אלים טפי ומ"מ אין איסורו אלא מדרבנן כיון דס"ס ימעט עי"ז מאכילה כדכתיבנן וא"כ ממילא תו ניחא הא דמדמי בש"ס לפי הה"א ריבויא בגברי דר"ח סגן הכהנים להא דר' ישמעאל משום שבשניהם אין בם ריבוי באמת אלא התחלקות לחוד בריבויא בגברי התחלקות מלאכה מרובה מאיש אחד לאנשים רבים שיעשו כאו"א חלק ממנה ובהא דר' ישמעאל לרבות במלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים שהיא רבה בכמותה כדי שלא לרבות באכילה מה שיהי' שלא לצורך גבוה דס"ס איכא ריבוי בכל צד ואיסור שניהם אינו אלא מדרבנן:

וכ"ז הוא רק לפי הה"א דבהא דר' ישמעאל כשמרבה במלאכה אחת הוא מרבה גם בכמות המלאכה אבל לפי מסקנת הש"ס גבי אבעיא דרבא דבהא דר' ישמעאל אינו מרבה בכמות המלאכה כלל כשמביא מג' סאים ומרקד הרבה פעמים יותר מכשיביא מה' סאים. וא"כ כשיביא מה' סאים תו הוי ריבויא באכילה בכדי. שאין שום צד מיעוט כנגדה אה"נ דבהא דר' ישמעאל איסורא דאורייתא נמי אית בה כפי שיטתו של הר"ן וא"כ ממילא דלא דמי כלל ריבויא בגברי שאין איסורו אלא מדרבנן משום דבאמת אין בה ריבוי כלל אלא התחלקות מאחד לרבים להא דר' ישמעאל דאית בה ריבויא באכילה בכדי דהוי איסורא דאורייתא כנלע"ד נכון בעזה"י:

ועוד אפשר לומר עפ"י דרך הלזה באופן אחר והוא דלפי מה דכתיבנן דלפי שיטתו של הר"ן דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא כמו ריבוי' במלאכה גם לפי המסקנא נמי דריבויא במלאכה אלים מריבויא באכילה ודוחה אותה היכי שאנו צריכים לרבות בא' משניהם מיהו האי אלימותא לא הוי אלא איסורא דרבנן לחוד אבל מן התורה כך לי ריבויא באכילה כמו ריבויא במלאכה א"כ לפ"ז יש לומר דלפי המסקנא נמי אי איכא בהדי איסורא דריבויא באכילה דאורייתא עוד איסור כל דהוא ואפי' איסורא דרבנן לחוד. ובהדי איסורא דריבויא במלאכה אין בו שום איסור אחר כלל אז בכה"ג גם למסקנא נמי אמרי' איפכא דמוטב שירבה במלאכה שאין בו אלא האי איסורא לחוד ואל ירבה באכילה דהוי ג"כ דאורייתא ויש עוד איסורא אחרינא בהדי דידי'. ולפ"ז יש לומר דגם למסקנת הש"ס נמי קאימנין בהאי סברא דהוי ס"ד דרבא לפום האבעיא דריבויא במלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים עולה בכמות מלאכה יותר מריבוי המלאכות הרבה דחמש סאים ומ"מ ס"ל לר' ישמעאל דמוטב שירבה במלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים ואל ירבה במלאכות הרבה של הב' סאים היתרים משום דהכא תרתי והכא חדא שכשירבה במלאכות הרבה ויביא מה' סאים אית בה תרתי איסורי חדא דמרבה באכילה באותן ב' סאים היתרים שאינם לצורך גבוה ותו דמרבה בשמות דמלאכות הרבה דהוי כגופין מוחלקים וכפמשכ"ל אבל כשיביא מג' סאים וירבה בהרקדה הרבה פעמים נהי שיעלה בכמות המלאכה טפי מריבוי המלאכות הרבה שיעלה בה' סאים ואית בה משום ריבויא במלאכה אבל מ"מ אינו אלא שם מלאכה אחת ולית בה אלא חדא דהיינו ריבוי' במלאכה לחוד נגד תרתי דהיינו ריבוי' באכילה וריבויא בשמות מוחלקים והיינו נמי מה דקאמר הש"ס עד כאן לא קאמר ר"י אלא דכי קא ממעט באכילה ממעט בקצירה כלומר בשמות המלאכות הרבה דאיתא כשמביא מה' סאים ולפ"ז ממילא האי מוטב וכו' דקאמרי' אליבא דר' ישמעאל נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן לחוד ואמטו להכי הוי סבר הש"ס למדמי ליה נמי ריבויא בגברי דרחס"ה. אע"ג דאינו אלא מדרבנן ונדחה משום פרסומי מילתא להוציא מדעת הבייתוסים ודו"ק:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה