אור ברסלב
תרומת יד סימן ז

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן ז

סימן ו

חלוקי דינים היוצאים לפי שיטת הראשונים מה שהבאנום בסי' הקודמים בעזה"י בדיני ריבויא באכילה ובשבות דאמירה לח"י ועושה ובדיני שבות דשבות. דהיינו אמירה לא"י לעשות דבר שאין בו אלא שבות. שהתירו חז"ל בכל מקום מצוה לשיטת הרמב"ם וסיעתו. ולשיטת התוס' וסיעתם במכשירי מצוה שגופה דוחה שבת דוקא ואם יש היתר באופן זה לעשות ע"י שני א"י כדי שיהא שבית דשבות מחמת שנים שעשאוהו:

נקטינן לדינא מכל הני מילי מעליותא דאייתי' בסימנים הקודמים מדברי רבותינו הראשונים ע"ה בדיני ריבויא באכילה ובשבות דאמירה לח"י ועושה דלהר"ן בפ"ב דביצה ריבויא באכילה בשבת אסור דבר תורה כמו ריבויא במלאכה אלא דמ"מ ריבויא במלאכה אלים מינה. ונ"מ לענין אם אנו צריכים לדחות אחד מהם זה או זה. משום מצוה הדוחה אותם דוחי' ריבויא באכילה ולא ריבויא במלאכה ומצינו עוד צד הקל בריבויא באכילה לדידיה והוא לענין אמירה לא"י דבריבויא באכילה שרי' לומר לא"י לרבות באכילה בשעה שהוא עושה מלאכה בשביל עצמו או בשביל חולה שיהא לצורך מצוה אם במקום כל מצוה לשי' הרמב"ם וסיעתו או במכשירי מצוה שגופה דוחה שבת גם לשיטת התוס' וסיעתם ואע"פ שבשאר איסור תורה לא שרי' אמירה לא"י גם במקום מצוה או במכשירי מצוה שגופה דוחה שבת לדעת הרי"ף וסיעתו דס"פ ר"א דמינה והרי גם ריבויא באכילה נמי להרן איסורו של תורה מ"מ כיון שאינו אלא מרבה בשיעורי' והכל נעשה בטורח ומלאכה אחת ומשו"ה ביו"ט שרי לגמרי לפיכך גם בשבת מקילינן בה להתירה ע"י א"י במקום מצוה לכל מר כדאית ליה גם לפי שיטתם דהרי"ף וסיעתו ודבר זה נלמד מהא דעירובין (דף ס"ח) בעובדא דרבא דא"ל דניחום אגב אימי' ומתפרש דידי' ע"י ארמאי כמו שכתב הר"ן שם בביצה ודבר זה ברור:

ולשיטתו של בה"ג וסיעתו דבמקום מכשירי מילה או במקום כל מצוה דעלמא לכל חד כפי מה דאית ליה. שרי לעשות גם מלאכה דאורייתא ע"י ארמאי. וא"כ אי אפשר לפרש הא דניחום ליה וכו' דאיירי ביום המילה דא"כ בשביל התינוק בעצמו נמי שרי ומש"ה העלו התוס' בגיטין (ד' ח') ד"ה אף ע"ג דהתם איירי שלא ביום המילה אלא בתוך ז' ללידתה דמחללי' בשביל האם כי אמרה צריכה אני אפי' ע"י ישראל והתיר רבא לרבות באכילה בשביל התינוק אע"פ שהוא בריא משום דריבויא באכילה שרי לגמרי גם בשבת כמו ביו"ט ואפי' בכדי אליבי' דבה"ג וסיעתו והוא כפי מה שצידד הרמ"א בתשובתו (סי' ע"ו). אלא שהתוס' הביאו ראיה לאפוקי מהאי דעתא דריבויא באכילה שרי לגמרי מהא דפ"ק דחולין (דף ט"ו) דאסרי' מבשל לחולה בשבת ליתן ממנו לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וא"כ כ"ש דלכוין לרבות בשבילו דבריא דאסור ברם דכבר נתבאר ממה דכתבינן בסי' הקודם דראי' זו אינה מספקת אלא אם נפרש האי שמא ירבה בשבילו דהיינו ריבויא א באכילה. אבל אם נפרש כפי' הרשב"א ורבו דהאי שמא ירבה וכו' הוי שיוסיף אח"כ על הקדרה כשכבר היא עומדת על האש. דהיינו ריבויא במלאכה לק"מ דלפי זה אפשר לומר דריבויא באכילה שרי לגמרי ואפי' בכדי בשבת כמו ביו"ט ומתפרש שפיר הא דניחום ליה אגב אימי' שלא ביום המילה ובתוך ז' דשרי לחלל בשביל אמו אפי' ע"י ישראל. ומ"מ שרי לרבות בשביל התינוק ע"י שיתן מים יותר בקדרה בבת אחת. דלא הוי אלא ריבויא באכילה ואי תקשה לך נהי דריבויא באכילה לבה"ג וסיעתו שרי לגמרי בשבת כמו ביו"ט ואפי' בכדי אכתי מאי אהני לן האי ריבויא. דהא לא עדיף מאלו לא ריבה כלל אלא בישל בשביל החולה לבד ונשתייר ממנו דאמרת דאסור לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו במלאכה דהיינו שמא יוסיף בקדירה אחר שכבר היא עומדת על האש וא"כ כ"ש דאם ריבה באמת בשביל הבריא אלא שלא היה ריבויא במלאכה רק ריבויא באכילה. דאכתי אסור משום גזירה שמא ירבה בשבילו במלאכה. הא לא קשה דכיון דלא עביד איסורא כלל מיהת במה שמרבה באכילה ואפילו איסורא דרבנן ליכא בהא וה"ל כאילו לא ריבה כלל ובישל בשביל החולה לבד ונשתייר נהי דהמאכל אסור לבריא גדול משום גזירה שהטילו חז"ל על המאכל. ה"מ לגדול אבל לקטון כהאי דגם לא הגיע לחינוך פשיטא דשרי דהא איכא מרבוותא דס"ל דאיסורא דרבנן ספי' לי' לקטון בידים כמו שכתב הר"ן ר"פ יוה"כ וכ"ש דאיכא למימר בהאי גזירה דשמא ירבה שלא אסרוהו אלא לגדול ולא לקטון ומכ"ש בקטון שלא הגיע לחינוך. וזה פשוט. ונתיישב שיטת הבה"ג וסיעתו עפ"ז דלא תקשה לדידהו מהא דפ"ק דחולין:

ובהך סוגיא דמנחות ר"פ ר' ישמעאל דדייקא מינה ג"כ דריבויא באכילה נמי אסור מדרבנן מיהת כמו שהביא הר"ן שם בפ"ב דביצה ובתוס' דמנחות שם. נצטרך לומר לפי שיטה זו דהא ליתי' אלא לר' ישמעאל לחוד אבל לרבנן דידיה ריבויא באכילה שרי לגמרי ועכ"פ תי' זה אינו עולה לפי שיטתו של הר"ן דדייק מהך סוגיא דמנחות דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא לכו"ע שהרי לפ"ז למדנו לבה"ג וסיעתו דשרי לגמרי ואפי' בכדי וגם איסור דרבנן אין בו ואיך נימא דלדידן גם מדאורייתא נמי אסור:

ודע דלפי מה שכתבנו ליישב שיטת של הבה"ג ע"פ דברי התוספות דגיטין ולתרץ מאי דקשה לדידהו אליביה דבה"ג מהא דפ"ק דחולין. גם לבה"ג נמי דריבויא באכילה שרי לגמרי וגם איסורא דרבנן אין בו. מ"מ ממילא אין לו לרבות באכילה בכדי שהרי כיון דאסור לבריא להנות ממנו בשבת משים דלא עדיף מאילו לא ריבה כלל אלא בישל בשביל החולה לחוד ונשתייר דמ"מ אסור לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו במלאכה דהיינו שיוסף על הקדרה אחר שכבר הוא על האש דהוי ריבוי במלאכה ממש א"כ מהכ"ת נתיר לו לרבויא באכילה שלא נצורך שבת אלא נצירך חול ואע"פ שחכמי' לא גזרו עליו בזה ביחוד ממילא אסור וקאי משום טירחא ולא גרע מהא דאן מקפצי' את הכלים ואין מציעי' את המטה משבת למוצאי שבת דתנן בפרק אלו קשרים (דף קי"ג) ואין נ"מ בין בה"ג לדידן א"א לענין אם יש קטון קמן דשרי להאכילו מה שנשתייר ודו"ק]:

ולפי דברי התוס' דמנחות שם (דף ס"ד) ד"ה שתים מייתי'. גם לבה"ג וסיעתו נמי מתוקמא ביום המילה "ומ"מ מחללי' שבת בשביל האם ע"י ישראל משום דגם לאם נותנים לה ז' ימים מעל"ע והאי עובדא דרבא בעירובין הי' עדיין במלע"ע הז' מפני שילדתו סמוך לחשיכה ומשו"ה א"ל רבא דניחום ליה אגב אימי' ע"י ישראל משום דריבויא באכילה שאין איסורו אלא מדרבנן שרי' במקום מכשירי מילה שהיא גופה דוחה שבת ולבעל העיטור והרשב"א ואבי העזרי'. שרי' גם בכל מצוה כפ"מ שיבוא עוד בדברינו וכן הם דברי הרשב"א שהביא הר"ן בפ"ב דביצה ולפי"ז יש צד הקל בהאי איסורא דרבנן דריבויא באכילה יותר משאר שבותי שבתי שהתירוהו במקום מכשירי מילה או במקום כל מצוה גם עי ישראל אע"פ ששאר איסורי דרבנן לא התירו לעשותם בכה"ג ע"י ישראל גם לבה"ג וסיעתו והנה גם תי' זה אינו עולה אליבא דהר"ן דדייק וגמיר מהא דמנחות דריבויא באכילה אסור דבר תורה:

ואין לנו בזה ישוב שיהא עולה לבה"ג וסיעתו גם אליביה דהר"ן אלא מה שכתבו התוס' בב"ק (דף פ') ד"ה אומר ליישב אליבי' דבה"ג הא דניחום ליה אגב אימי' בע"י ארמאי ולאו ביום המילה אלא לאחר שכבר נתרפא התינוק ומ"מ כשמחמי' בשביל האם דהוי חולה שאב"ס ע"י ארמאי שרי' גם בשביל התינוק אע"פ שהוא בריא משום דריבויא באכילה ע"י ארמאי שרי לגמרי ואפי' בכדי. ואע"פ דשאר איסור דרבנן לא שרי' לומר לא"י ועושה אלא במקום מצוה דוקא צד הקל יש בו בהאי איסורא דרבנן דריבויא באכילה. להתירו ע"י א"י גם שלא במקום מצוה. וזהו לשיטת התוס' דריבויא באכילה אין איסורו אלא מדרבנן ומ"מ עולה שפיר גם לפי שיטת הר"ן דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא דמ"מ נימא דיש בו צד הקל בהאי איסורא דריבויא באכילה להתירו ע"י א"י לגמרי ואפי' בכדי כמו שאנו צריכים לומר לדידי' אליבי' דהרי"ף וסיעתו דלדידהו הא לא שרי אמירה לא"י ועושה במלאכה דאורייתא אפי' במקום מצוה ומ"מ בריבויא באכילה על כרחיך צריכים אנו לומר דיש בו צד הקל נגד שאר איסורי דאורייתא להתירו ע"י א"י במקום מצוה ה"נ נימא לדידי' אליבא דבה"ג דיש בו צד הקל בהאי איסור תורה דריבויא באכילה להתירו ע"י א"י לגמרי ואפילו שלא במקוה מצוה ואע"פ שהוא דחוק בעל כרחין נשבוק לפי שיטתו של הר"ן הדברים כפי מה שהם דחוקים ונוקים אנפשין שלא מצאנו דרך אחר בזה לישבו על פי מה שלמדנו מד' התוס' והראשונים:

ואי תקשה לך היאך אפשר לומר כן דריבויא באכילה ע"י א"י שרי לגמרי ואפי' בכדי שהרי גדולה מזו מצינו דא"י שעשה מלאכה לעצמו נמי אסור לישראל במכירו דשייך גזירה שמא ירבה בשבילו אם אפשר לרבות כגון בליקוט עשבים ומילוי מים וכדומה. לבר מכבש ונר משום דנר לאחד נר למאה וכדאיתא בשבת ס"פ כל כתבי (ד' קכ"ב). ואם כשלא ריבה בשביל הישראל גזרי' שמא ירבה כ"ש דלרבות באמת בשביל ישראל דאסור לומר לא"י הא לא קשה משום דהתם לאו לריבויא באכילה חיישינן דשרי אלא לריבויא במלאכה דאסור לכו"ע והא ליקוט עשבים ומילוי מים ריבוי במלאכה הוי אם ירבה לצורך ישראל וגם הא לא תקשה דכיון דגזרי' שמא ירבה במלאכה ואסרי' גם כשלא ריבה כלל בשביל בריא אלא עשה מלאכתו רק בשביל עצמו או בשביל חולה מ"מ גזרי' שמא ירבה במלאכה בשביל בריא ואסרי' לי'. וא"כ כ"ש בשריבה באמת בשביל בריא אלא שלא ריבה במלאכה אלא באכילה דאכתי אסור לבריא משום גזירה שמא ירבה בשביל הבריא במלאכה הא נמי לא קשה דכיון דבאמירתו לא"י אין כאן שום איסור ואפי' דרבנן במה שאומר לו לרבות באכילה אע"ג דאיסורא דרבנן רמי על המאכל שלא להנות ממנו הבריא לא גזרו אלא אגדול ולא על תינוק קודם המילה או לאחריו ומותר להנותו בידים וכפמשכ"ל:

וכפי מה שלמדנו מדבריו של הרמב"ם דפ"ו מהלכות שבת בשיטתייהו דבה"ג וסיעתו איהוא נמי מפרש לדידהו האי עובדא דרבא דניחום ליה אגב אימיה דלאו ביום המילה הוי אלא לפני המילה או לאחריו הרבה לאחר שכבר שנתרפא התינוק וכפי פי' התוס' לדידהו בגיטין (ד"ח) ובב"ק (ד"פ):

אלא דאיהוא ס"ל דכל תינוק לגבי חמי' אין דינו כבריא כמו דס"ל להתוס' אלא שדינו כקצת חולי ומצטער וכמו במקום מצוה דמי איברא דס"ל לדידיה דלבה"ג וסיעתו לא שרי' אמירה לא"י ועושה במקום כל מצוה במלאכה דאורייתא אלא דוקא במכשירי מצוה שגופה דוחה שבת דומיא דמילה אבל בשאר מצוה לא שרי' אמירה לא"י אלא במלאכה דרבנן. ומשו"ה א"ל דניחום ליה אגב אמי' דלהוי ריבויא באכילה שאין איסורי אלא מדרבנן בכדי דלהוי שבות דשבות ודלא כבעל העיטור והרשב"א ואבי העזרי דלבה"ג וסיעתו שרי' אמירה לא"י במלאכה דאורייתא בכל מצוה דעלמא כמו דשרי' שבות דשבות להרי"ף וסיעתו אליבי' דהרמב"ם אבל להרמב"ם גופים הא ליתי' אלא בכל מצוה דעלמא שווי' הבה"ג וסיעתו עם הרי"ף וסיעתו דלא שרי אלא אמירה לא"י בשבות כי היכי דלהוי שבות דשבות ועכ"פ גם פי' זה אליבא דבה"ג וסיעתו כפי דרכו של הרמב"ם אינו עולה לפי שיטתו של הר"ן דס"ל ריבויא באכילה אסור מדאורייתא. דהא להרמב"ם צריכים אנו לומר דריבויא באכילה אינו אסור אלא מדרבנן וכפי מה דכתבינן בכל זה באריכות לעיל (סימן ה') ע"ש:

והיותר מחוור הוא לפרש שיטת' דבה"ג וסיעתו אליבא דהר"ן דריבויא באכילה אסור מדאורייתא ג"כ כמו ריבויא במלאכה אלא דריבויא במלאכה חמיר לענין היכי שאנו צריכים לדחות אחד משניהם דדחי' טפי לריבויא באכילה הוא מה שפירשנו לעיל (שם). בין לשיטת התוס' דריבויא באכילה אין איסורו אלא מדרבנן ובין לשיטת הר"ן דאסורו ד"ת דגם לשיטת בה"ג וסיעתו שגם איסור תורה נמי עבדי' ע"י א"י במקום מכשירי מילה או במקום כל מצוה לכל מר כדאית ליה מ"מ עבדי' בה הקל הקל תחילה ואם אפשר לעשות ע"י שבות אין עושים מלאכה גמורה. וכן אם אפשר לעשות באיסור הקל אין עושי' באיסור חמור ממנו וכמו דכשעושי' ע"י ישראל ואפשר למעבד ע"י ריבויא באכילה לא עבדי' ע"י ריבויא במלאכה אי משום דריבויא באכילה לא הוי אלא איסורא דרבנן כשיטת התוס'. אי משום דאע"ג דשניהם דאורייתא מיהו ריבויא באכילה קיל טפי מפני שהכל נעשה בטורח אחד וכשיטת הר"ן ה"נ כשאנו עושים מכשירי מילה או שאר מצוה למר ולמר ע"י א"י נמי מהדרי' למעבד הקל הקל תחילה וכמו שהוכחנו זה בראיות לעיל עיי"ש וא"כ מתוקם שפיר הא דניחום ליה אגב אימיה גם לבה"ג וסיעתו בע"י ארמאי כמו להרי"ף וסיעתו בין לשיטת התוס' דריבויא באכילה דרבנן בין לשיטת הר"ן דריבויא באכילה נמי מדאורייתא דס"ס כיון דריבויא באכילה קל טפי למעבד בכה"ג כדי דלא נעבד ריבויא במלאכה מהדרי' עלה. וה"ט דרבא ומיושב קושית התוס' בעירובין שם ד"ה לשבות דאטו לא היה ארמאי בכל. העיר שיעשו ע"י ויהא יכול להחם גם עבור התינוק בעצמו והוא לשיטת בה"ג וסיעתו כמו שכתב המהרש"א שם ולפמש"כ ניחא דעד כאן לא קאמר הבה"ג אלא בדלא אפשר בהקל מינה אבל כל היכי דאפשר מהדרי' והתם נמי באמת היה ע"י ארמי ומ"מ א"ל רבא להחם אגב אימי' דקיל טפי משום דאפשר:

ויש לנו ללמוד מכאן דלעשות ע"י שני א"י לא הוי כשבות דשבות משום דכיון דבישראל כה"ג בשנים שעשאוהו פטור אבל אסור וכמשנתינו דפ' המצניע (ד' צ"ב) ולפי זה נימא דכשנעשה ע"י א"י בכה"ג הוי תרי דרבנן ושבות דשבות דשרי במקום מכשירי מילה או בכל מצוה דהא ליתי' דא"כ הדרא קושית התוס' דעירובין בין לבה"ג ובין להרי"ף דלמה הוצרך רבא לשיולי לאימי' אי צריכת וכי לא הי' בכל העיר תרי ארמאי דה"ל תרי דרבנן ושבות דשבות גם אם יחמו בשביל התינוק בעצמו א"ו דשבות דשבות לא הוי למשרי' במקום מצוה אלא היכי שאומר לא"י לעשות דבר שאין בו משום מלאכה אלא משום שבות כמו לומר לא"י להביא דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת כהאי עובדא דרבה. או ע"י ריבויא באכילה לשיטת התוספות דאין איסורה אלא מדרבנן כשעושה בשביל חולה או בשביל עצמו וכהאי עובדא דרבא שגוף המלאכה אין בה אלא איסור דרבנן לחוד גם בשעושה אותה ישראל אבל היכי דגוף המלאכה הוי דאורייתא לא מהני מה שיעשו אותה שני א"י כי היכי דלהוי שבות דשבות משום דכל עיקר השבות דאמירה לא"י ועושה הוי משום דכיון דאפומא דידיה קא מתעבד האי מלאכה. חשבי' ליה כאלו הוא עשאה בעצמו לאותה מלאכה אבל משום ליתי' דא"י בעצמו אין כאן שום שמץ איסור על המלאכה שעושה שהרי אינו מצווה כלל על השבת שלא לעשות בו מלאכה ואדרבה עיד מצוה קא עביד כדאיתא בסנהדרין (דף נ"ח). וא"כ כך לי כשנעשית ע"י רבים כמו אלו נעשית ע"י א"י אחד דס"ס בתרווייהו מיהו אפומי' דישראל קא מתעביד האי מלאכה. וה"ל כאלו עשאה הוא כנלע"ד:

וזו כבר נתבאר מדברינו דלהרמב"ם קטון לגבי חמי' דה"ל כקצת חולי ומצטער דינו כמו במקום מצוה דשרי' שבות דשבות ומדברי התוס' דגיטין מתבאר דדינו כבריא וכן מתבאר מדבריהם בב"ק. אף גם זאת דלהרמב"ם כל במקום מצוה שרי' שבות דשבות והתוס' מסתפקי' להחמיר. אם לא במקום מכשירי מצוה שגוף המצוה דוחה שבת גם ע"י ישראל ולהתוס' פשוט הדבר. דגם לבה"ג וסיעתו. דשרי' שבות דאמירה לא"י ועושה גם במלאכה דאורייתא במכשירי מילה דודאי אינה במצוה אחרת שאין גופה דוחה שבת אבל להרמב"ם דבשבות דשבות שרי בכל מצוה להרי"ף וסיעתו ס"ל לבעל העיטור והרשב"א ואבי העזרי דהה"נ דלבה"ג וסיעתו לפ"ז שרי' בכל מצוה חד שבות דאמירה לא"י. אבל כפי מה שלמדנו מדבריו של הרמב"ם גופיה לא התיר במקום כל מצוה גם במקום קצת חולי ומצטער אלא בשבות דשבות בין לבה"ג ובין להרי"ף ועד כאן לא נחלקו הבה"ג וסיעתו להתיר חד שבות דאמירה לא"י ועושה אלא במכשירי מילה לחוד מפני שגופה דוחה שבת ע"י ישראל וכסברת התוס' והו לא מידי:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה