תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן ו
בדין המבשל לחולה שאב"ס ע"י א"י בשבת ונשתייר או שרי לבריא ומישך שייכא ג"כ לדיני ריבויא באכילה שעסקנו בם למעלה:
גרסינן בפ"ק דחולין (דט"ו) אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתי' דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמ"בם בפ"ק מהלכות שבת ולכאורה יש לדון לפ"ז דדוקא במבשל לחולה ע"י ישראל הוא דאסור לבריא משום האי גזירה אבל ע"י א"י לא גזרי' דהא כללא הוא בש"ס דגזירה לגזירה לא גזרי'. וכיון דמבשל ממש ע"י א"י לא הוי אלא שבות במבשל לחולה נאסור לבריא משום גזירה כולא האי לא גזרי' וכדאמרי' בשבת (דכ"א) ובריש ביצה (ד"ג) היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ובפ"ק דשבת (די"א) ובעירובין (דצ"ט) אהא דתנן לא יעמוד אדם בר"ה וישתה בר"ה בר"ה וישתה ברה"י וכו' ואבע"ל כרמלית מאי פליגי בה אביי ורבא. דאביי אמר היא היא ורבא אמר היא גופה גזירה ואנן וכו' וכתבו בתוספות שם ד"ה אמר אביי מנא אמינא לה וכו' דדוקא בהוצאה גזר אביי אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה פריך אביי וכו' היא גופה גזירה עיי"ש. וגם התם גופי' הא קיי"ל כרבא לגבי אביי בכל דוכתי' לבר מיע"ל קג"ם וכמו שפסק כן הרמב"ם פט"ו מהלכות שבת (דין ב) ובטור וש"ע א"ח (סי' שנ). וא"כ גם לגבי האי גזירה דשמא ירבה בשבילו נמי ראוי לומר דלא גזרי' אלא במבשל ע"י ישראל דאתי לאיסורא דאורייתא אבל ע"י א"י דכי נמי ירבה בשבילו לא אתי לידי איסורא דאורייתא לא גזרי' דהא ה"ל גזירה לגזירה:
איברא דבפרק כל הבשר (דק"ד) אמתני' דכי הבשר אסור לעלות עם הגבינה על השולחן וכו' אמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השולחן וכו' ודחי לה אביי דדוקא ממקום למקום הוא דלא גזרי' התם בחלת ח"ל אבל בבשר עוף גזרי' שפיר העלאה דידי' אטו העלאת בשר בהמה והעלאת בשר בהמה אטו אכילתו והא אנן קיי"ל דאע"ג דבשר עוף בחלב לאו דאורייתא מ"מ אסור להעלותו על השולחן עם גבינה וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מ"א (דין כ) ובטור וש"ע יו"ד (סי' פ"ח) והיינו כוותי' דאביי וש"מ דגזרינן לפעמים גזירה לגזירה:
והתוס' שם בד"ה מנא תימרא כתבו ז"ל דבכמה מקומות בש"ס מצינו דאמר סתמא בלי שום ראי' דהיא גופה גזירה ואנן וכו' בשבת ובריש ביצה וכאן בהעלאת בשר עוף עם גבינה על השולחן הוצרך רב יוסף להביא ראי' דלא גזרי' גזירה לגזירה מחלת ח"ל ואביי דחי לה:
ויש נמי מקומות דגזרי' גזירה לגזירה ולא חיישי' ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה עכ"ל ולפ"ז נפל פיתא בבירא ואנחנו לא נדע האי גזירה דשמא ירבה בשבילו דגזרי' במבשל לחולה בשבת להי נדמה לה אי נגזור בה גזירה לגזירה ונאסר גם ע"י א"י או דילמא דוקא בישראל דליכא אלא חדא גזירה הוא דאסור אבל לא ע"י א"י דהוי גזירה לגזירה:
והנה באמירה לא"י ועושה קיי"ל דאפי' לומר לעשות דבר שאינה מלאכה גמורה אלא שבות נמי אסור וכמו שכתבו התוס' בשבת (דקכ"א) ד"ה אין אומרים לו כבה ז"ל דאפי' באיסור דרבנן אמירה לא"י שבות כדאמרי' בפ' שואל (דק"נ) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים דמוקי לה בחבירו ארמאי וכן מוכח בעירובין (דס"ז) גבי נייתי חמימי מגו ביתאי עכ"ל וכוונתם בסוף ד' להא דשמעי' מהאי עובדא דרבה בעירובין שם. דלהביא ע"י א"י דרך חצר שאינה מעורבת דהוי רק שבות נמי לא התיר רבה אלא משום מכשירי מינה. ואביי בהא נמי הוי ס"ד דאסור משום דהוי סבר דהעמידו חז"ל דבריהם בכה"ג נמי במקום מציה. וש"מ דהא בשלא במקים מציה אסור עיי"ש וכ"כ גם הרי"ף בס"פ ר"א דמילה דהא דהתירו שבות באמירה לא"י דה"ל שבות דשבות היינו משום דהוי במקום מצוה דמכשירי מילה עי"ש ומשמע דהא בעלמא אסור גם שבות דשבות ואין ראי' זו מכרחת לפי שיטת הרי"ף מפני שאפשר לומר דנהי דאביי הוי ס"ל ודאי דגם אמירה לא"י בשבות נמי אסור בכל דוכתא וגם במקום מצוה דמכשירי מילה. מיהו לפי מה דאהדר לי' רב יוסף שם ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה דמתפרש לפי שיטת הרי"ף משום דהוי שבות דשבות דהיינו אמירה לא"י לעשות שבות אפשר לומר שפיר דה"ק לי' הא בכה"ג שרי גם שלא במקום מצוה נמי משום דהוי שבית דשבות. אבל לשי' בה"ג והגאונים שהביא הרי"ף שם שפי' דשבות דאמירה לא"י לחוד נמי שרי במקום מכשירי מילה לפי המסקנא דאהדר לי' רב יוסף לאביי שמעיני' שפיר דדוקא מה"ט הוא דשר' לה הא לא"ה אפי' שבות דשבות נמי אסיר בעלמא דאי לא"ה הי' לו לומר דשאני הכא דהוי שבות שבות מיהו גם לשי' הרי"ף נמי דבריהם מוכרחי' מכח ראי' ראשונה וכמו שיבוא עד להלן בדברנו] ולמדנו מכאן דבהאי שבות דאמירה לא"י ג"כ גזרו גזירה לגזירה ואסרו לומר לו לעשות גם דבר שאין בו מלאכה אלא שבות לחוד מיהו עדיין לא למדנו אלא לענין האי גזירה דרבנן דאמירה לא"י בפירוש לעשות שבות דאסור אב הכא דהישראל אין אומר לו לא"י לעשות מלאכה אלא בשביל החולה לחוד דהא ודאי שרי וגם הא"י נמי לא עשה אלא כן שלא בישל אלא בשביל החולה אלא שנשתייר ממנו דנאסור גם בכה"ג משום גזירה שמא ירבה בשבילו כמו בבישל ישראל בעצמו:
דאסרי' משום ה"ט זו לא שמענו דמנלן דגם בכה"ג גזרי' גזירה לגזירה ולא דמי בישל ע"י ישראל דהוי חדא גזירה. ובישל ע"י א"י דהוי גזירה לגזירה:
ברם במבשל לחולה ע"י ישראל ג"כ איכא למידק דהוי גזירה לגזירה וש"מ דהכא נמי גזרי' גזירה לגזירה וכמו שכ' התוס' ב"פ כל הבשר דאייתי' שיש מקומות דגזרי' גזירה לגזירה ולא חיישי' שהרי ידוע מה שנחלקו הראשונים בריבויא באכילה גופא אי איסורו מדאורייתא או שאין איסורו אלא מדרבנן לחוד כמו שהביא הר"ן בפרק ב' דביצה שהתוס' והרשב"א ס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן לחוד וכ"כ התוס' במנחות (דס"ד) ד"ה שתים מייתי' בסוף הדיבור] והר"ן נחלק עליהם וס"ל דריבויא באכילה בשבת אסור מדאורייתא אע"ג דביו"ט שרי ומקור פלוגתתם נמשך מהך סוגיא דמנחות (שם) באבעי' דרבא בחולה שאמדוהו וכו' עיי"ש וא"כ התינח להר"ן דריבוי' באכילה אסור מדאורייתא שפיר איכא למימר דעד כאן לא גזרי' במבשל לחולה לאסור לבריא אלא בנתבשל ע"י ישראל דלא הוי אלא חדא גזירה הא דשמא ירבה בשבילו אבל לא בנתבשל ע"י א"י דהוי גזירה לגזירה אבל לשיטת התוספת והרשב"א דריבויא באכילה בשבת נמי אין איסורו אלא מדרבנן ס"ס ה"ל גזירה לגזירה וש"מ דהכא גזרי' אפילו גזירה לגזירה וא"כ ה"ה במבשל ע"י א"י נמי גזרי' שמא ירבה בשבילו ואין לומר נהי דבמבשל ע"י ישראל נמי גזרי' גזירה לגזירה ה"מ במבשל ע"י ישראל דלא הוי אלא תרי גזירות חדא דריבויא באכילה והשני שמא ירבה. אבל ע"י א"י דגם מלאכה גמורה דאורייתא נמי לא הוי אלא גזירה דרבנן וא"כ ריבויא באכילה גופה בע"י א"י נמי לא הוי אלא גזירה לגזירה וא"כ כשנגזור במבשל לחולה ונשתייר ממילא משום גזירה שמא ירבה תו ה"ל תלתא גזירה וכולא האי לא גזרי' בשום דוכתא דהא ליתי' דודאי אשכחנא בכמה דוכתי' דגזרי' כמה גזירות בהדדי משום דראו חכמי' דאי לא הא לא קיימא הא וכמו דאמרינן בפ"ק דשבת (דף י"ז) גזרו על פתן משום שמנו ועל שמנו משום יינם ועל יינם משום בנותיהם וכו' וא"כ בבישל ע"י א"י נמי גזרי' במקום שגזרו גזירה לגזירה אם לא שנחלק בין המקומות בהא גופיה דיש מקום שגזרו כמה גזירות ויש מקום שלא גזרו בו אלא ב' גזירות וזה רחוק וגם בתוס' דחולין ר"פ כל הבשר לא הזכירו זה ולכאורה קשה בין לשיטת התוספות והרשב"א דס"ל דריבויא באכילה לא מתסר אלא מדרבנן ובין לשיטת הר"ן דס"ל דריבויא באכילה אסור מדאורייתא שלא הזכירו כלל האי סוגיא דפ"ק דחולין (שם) דגזרי' במבשל לחולה בשבת לאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו וש"מ דריבויא באכילה אסור בשבת אע"ג דשרי ביו"ט והר"ן היה לו להוכיח לפי דרכו מרהיטא דשמעתתא דשמעי' מינה ג"כ דריבויא באכילה אסור מדאורייתא דאלת"ה תקשה הא ה"נ גזירה לגזירה והתוס' והרשב"א לפי דרכם דאסור מדרבנן ג"כ היה להם עכ"פ לומר דמ"מ החמירו בו חז"ל לאסור ג"כ במבשל לחולה ליתן ממנו לבריא משום גזירה שמא ירבה וכו' משום דגזרו בהא גם גזירה לגזירה ועכ"פ שמעי' מינה דריבויא באכילה נמי אסור בשבת אף על גב דשרי ביום טוב כמו שהוכיחו זה מהא דמנחות ר"פ רבי ישמעאל עיי"ש:
והיה נראה מכח זה לומר דהתוספות והרשב"א והר"ן מפרשי' להאי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' הכא בפ"ק דחולין דלאו בריבויא באכילה איירי כלל כלומר שירבה לבשל שיעור גדול בקדירה גדולה אלא ריבויא במלאכה ממש שירבה לבשל בב' קדרות דאסור לכ"ע מדאורייתא בין בשבת בין ביו"ט וכמו שכתב שם הר"ן בביצה לפרש הא דקאמר לקמן (שם דף כ"א) אין מזמני' כו' ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו דהיינו על כרחיך בב' קדרות דאלת"ה ריבויא באכילה ביו"ט שרי לכו"ע עיי"ש אין לו ענין כלל לריבויא באכילה דאיירי בי' גם אין לנו כלל דגזרי' במבשל לחולה בשבת גזירה לגזירה. בין לשיטת הר"ן בין לשיטת התוספות והרשב"א דהא האי גזירה דשמא ירבה בשבילו איירי בשתי קדרות דאסור מדאורייתא לכו"ע כדכתבינן:
אבל מדברי התוס' דגיטין (דף ח') ד"ה אע"ג ומדברי התוס' דב"ק (דף פ') ד"ה אומר וכו' נלמד שהם מפרשי' להאי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' בפ"ק דחולין דהיינו ג"כ בריבויא באכילה ולא בריבויא במלאכה דשמא יבשל בב' קדרות כמו שאנו צריכים האי שמא ירבה בשבילו דביצה (ד' כ"א) שהרי הקשו אליבא דבה"ג וסיעתו דס"ל דאמירה לא"י שרי גם במלאכה דאורייתא במכשירי מילה. מהאי עובדא דעירובין (ד' ס"ח) גבי ינוקא דאשתפיך חמימי וא"ל רבא נשיילי' לאימי' אי צריכת ניחום ליה אגב אימיה. וקשה לדידהו היכי מיירי אי בע"י ישראל הא גם בשביל האם נמי אסור דהא יום המילה הוי בתר ז' דאין מחללי' עלי' שבת וכקושיות רש"י שם ואי ע"י ארמאי א"כ ל"ל אגב אימי' כלל דהא גם בשביל התינוק עצמו נמי שרי בשביל מכשירי מילה בשלמא להרי"ף נימא בע"י ארמאי כמו שפירש"י. ומ"מ לא שרי אלא אגב אימי' דריבויא באכילה הוי איסורא דרבנן לחוד ושרי במקום מצוה ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות אבל לבה"ג קשה בממנ"פ ותי' בגיטין דאיירי בתוך ז' דשרי בשביל האם גם ע"י ישראל ומ"מ אגב אימיה שרי להרבות באכילה גם בשביל התינוק ושנא לצורך מילה דריבויא באכילה שרי לגמרי וכ"כ בב"ק שם דלהני ספרים דנא גרסי ניחום ליה ע"י ארמאי נוכל לומר דע"י ישראל קאמר ותוך ז' דמחללי' עלי' השבת אם אמרה צריכה אני כדאיתא בשבת (ד' קכ"ט) ובשני המקומות הקשו דאי ע"י ישראל הוי אסור להרבות בשביל התינוק כדאמרינן בחולין (ד' ט"ו) גזירה שמא ירבה בשבילו עיי"ש וכוונתם מבוארת דהרי מהא דהתם שמעי' שאפי' אם באמת לא ריבה בשביל הבריא נמי אסור לבריא משום גזירה שמא ירבה וכו' וכ"ש דאסור לרבות ממש בשביל התינוק שלא ביום המילה שהיא בריא ואין בו משום מצוה ואיך קאמר ליה ניחום אגב אימי' לתינוק דמרבה באכילה בשביל התינוק ומהתם שמענו דהם מפרשים האי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' בחולין דהיינו שמא ירבה באכילה שיבשל שיעור יותר גדול ממה שצריך לו לחולה בקדרה גדולה דאי נימא דהאי שמא ירבה וכו' היינו בב' קדרות אבל בקדרה אחת גדולה לית לן בה מאי קושיא אהא דניחום ליה אגב אימי' דאיירי ודאי בקדרה אחת גדולה שיעור גדול ולא בב' קדרות וזה פשוט:
ואין לומר דהכי קא קשה להו דכיון דשמעי' מהא דחולין דגם אי מבשל לחולה ממש ונשתייר ממנו מ"מ אסור לבריא משום גזירה שמא ירבה בב' קדרות א"כ כש"כ שאם ריבה באמת בשביל הבריא אלא שהיה ריבויא באכילה לחוד דהיינו הקדרה אחת דמ"מ אסור להנות ממנו לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו בב' קדרות. דהא לא עדיף מאלו לא ריבה כלל במתכוין אלא שנשתייר ממילא ומ"מ אסור משום גזירה הא ליתי' חדא שאין זה במשמעות לשונם כלל. שמתפרש להדיא מדבריהם דקשה להו מהא דמחולין שמעי' דגזרי' שמא ירבה וכו' וכ"ש דלרבות באמת אסור והיאך שרי' ליה לכווין לרבות בשביל התינוק שהוא בריא ושלא ביום המילה והיינו משום דמשתמע להו מהא דחולין דגזרי' שמא ירבה וכו' דהיינו ריבויא באכילה וש"מ דריבויא באכילה אסור ותו דאי משום התירא להנות בהם הקטון ממה שבישל לצורך חולה לק"מ מהא דחולין דאפשר לומר דדוקא בבריא גדול הוא דגזרי' האי גזירה אבל לתינוק יש לומר דלא גזרו כלל האי גזירה דשמא ירבה [וע' בר"ן יומא ר"פ יוה"כ ובב"י סי' א"ח (סוסי' שמ"ג) ובלא הגיע לחינוך יש לומר דשרי לכ"ע ע"ש:
א"ו ברור הדבר דנתכונו לגוף הדבר מה דשרי' הכא לרבות באכילה ליחום אגב אימי' ואהא הוא דקשה להו דהא שמעי' מחולין דלרבות באכילה לצורך בריא אסור דהא אפי' בלא ריבה בשבילו נמי גזריה ואסור לבריא משום גזירה שמא ירבה. וכ"ש דלרבות באמת דאסור וא"כ מתבאר מדבריהם דמפרשי להאי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' הכא בפ"ק דחולין דהיינו בקדירה גדולה ובשיעור גדול ולא בב' קדרות כפי' מה שמצינו לומר וכן מתבאר גם מדברי הרא"ש בתשובה (כלל כ"ו סי' ג') שהביא ראיה מפורשת מהא דפ"ק דחולין דריבויא באכילה אסור דהא אפינו לא ריבה נמי גזרי' שמא ירבה וכ"ש דריבויא ממש אסור עיי"ש. וש"מ דגם איהו מפרש להאי שמא ירבה בשבילו דחולין דהיינו ריבויא באכילה ובקדרה אחת ולא ריבויא במלאכה ובב' קדרות כפי מה שרצינו לדמותו להאי שמא ירבה בשבילו דפ"ב דביצה (ד' כ"א) וזה ברור:
והנראה בדעתייהו דהתוס' והרא"ש דמשו"ה לא ניחא להו לפרש האי שמא ירבה בשבילו דפ"ק דחולין דהוי בחד גונא עם האי שמא ירבה בשבילו (דפ"ב) דביצה שפירושו שמא ירבה בב' קדרות דהוי ריבויא במלאכה משום דא"כ תקשה הא דקאמר רב דימי מנהרדעא ברישא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מ"ט דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וכו' וקשה מה בכך אכתי נגזור שמא ירבה לשחוט ב' עופות או ב' בהמות בשביל החולה כדי שיאכל מהם גם הבריא באומצא וכמו דגזרי' במבשל לחולה בשבת מה"ט א"ו דלא לא חיישינן כלל שירבה במלאכה. אלא שירבה באכילה לחוד שיבשל קדרה גדולה במרבה רק בשיעורים ומשו"ה באכילה לא שייכא הך גזירה ומגזר בכה"ג שמא ירבה בשיעורים. וישחוט בהמה גדולה או עוף גדול במקום שדי לו לחולה בקטון ממנו משום דבשחיטה אין בה ריבויא בשיעורים כלל מפני שכל חיובה אינה אלא משום נטילת נשמה ומשו"ה קטון וגדול שם הוא חדא מילתא וכדאי' בשבת (דף י"ב) ולקמן (ד' ק"ז) ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל כנלע"ד נכון:
וא"כ למדנו מדבריהם דמפרשי' להאי שמא ירבה בשבילו דפ"ק דחולין דהיינו ריבויא באכילה אף על גב דאין אסור לדידהו אלא מדרבנן לחוד ומשו"ה שרי לדידהו לעשותה ע"י א"י במכשירי מילה גם להרי"ף וסיעתו משום דהוי שבות דשבות. וא"כ ש"מ דכאן העמידו חכמים דבריהם לגזור גם גזירה לגזירה שהרי עיקרה של הלכה זו דר"ד מנהרדעא גזירה לגזירה הוא גם בע"י ישראל וא"כ הה"נ כי בישל ע"י א"י נמי אסור דאכתי גזרינן שמא ירבה בשבילו אף על גב דהוי גזירה לגזירה ותרי גזירה לגזירה או תלתא שווי' בזה כפי שכתבתי לעיל:
אבל לא כן דעתו של הרשב"א ז"ל שהרי כתב בחי' לחולין שם ז"ל גזירה שמא ירבה וכו' פי' הרב ז"ל שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו ומש"ה גזרי' שמא יבוא לידי כך לפי שיביא לידי איסור סקילה. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן על האש דאפי' עביד הכי לית כאן איסור דאורייתא אנא דרבנן לחוד שהרי ביו"ט מותר לכתחילה בכה"ג והתם נמי אמרינן אין מזמנין וכו' ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו ועל כרחיך אית לן לפרש כה"ג שמא יתן בקדרה חתיכה נוספת אחר שכבר היא על האש וכו' דאלו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי ומסתברא דגם בקדרה חתיכות נוספות בזו אחר זו אחר נתינת הקדרה על האש ביו"ט שרי דלא גרע מפת דשרי רשב"א לפי שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מנא וכ"ש בשר וההיא דאין מזמני' וכו' ביו"ט שמא ירבה בשבילו בקדרה אחרת קאמר עכ"ל והב"י באו"ח (סי' שי"ח) הביא ג"כ מדבריו הללו ריש מילין עיי"ש הא חזי' לדעתו ולדעת רבו ז"ל. דלא גזרי' הכא האי גזירה דשמא ירבה בשבילו אלא שמא יבוא לאיסור דאורייתא שירבה חתיכות בקדרה אחר שכבר היא עומדת על האש שיבוא לידי איסור דאורייתא אבל לשמא ירבה בחתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש לא גזרי'. משום שאפי' אם יעשה כן לא יבוא אלא לאיסור דרבנן דריבויא באכילה וגזירה לגזירה לא גזרי' הכא כמו דלא גזרי' בשאר אסורי שבת בכה"ג ודלא כהתוספות והרא"ש דמפרשו לה בריבויא באכילה וצריכים אנו לומר לדידהו דהכא עיקרה של גזירה הכי הוי דנגזור גם גזירה לגזירה וכדכתבינן. והנראה דמשום הכי לא הביא הרשב"א ראי' להא דריבויא באכילה דאסור בשבת. אע"ג דשרי ביו"ט. כמו שהביאו התוס' והרא"ש מהא דשמא ירבה בשבילו דפ"ק דחולין משום דלדידיה אין לו ענין כלל להא דריבויא באכילה משום דס"ס לא מתפרש אלא בריבויא במלאכה דהיינו שמא ירבה בחתיכות אחר שהקדרה כבר נתונה על האש וגם הר"ן לשיטתו דריבויא באכילה אסור מדאורייתא ומתפרש לדידיה שפיר האי גזירה דשמא ירבה בשבילו בתחילה קודם שיתן על האש. כמו שפי' התוס' והרא"ש ולא תקשה לדידיה דהא הוי גזירה לגזירה כיון דגם ריבויא באכילה הוי לדידיה מדאורייתא מ"מ לא הביא ראיה והוכחה לשיטתו מכח הך סוגיא דפ"ק דחולין משום דמתפרש שפיר בריבויא במלאכה וע"פ דרכו של הרשב"א. לכן הוכיחו איסורא דריבויא באכילה כל חד כפום שיטתא אי דאורייתא או דרבנן מכח הך אבעי' דרבא במנחות ר"פ ר' ישמעאל וזה ברור:
והנראה בזה עוד מדקדוק דבריו של הרשב"א דפ"ק דחולין דגם הוא נחת למאי דכתבינן לפום שיטות התוס' והרא"ש דליכא לפרש האי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' בפ"ק דחולין דהיינו שמא ירבה בב' קדרות וכמו שפי' הר"ן בביצה להאי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' בפ"ב דביצה גבי אין מזמני' וכו' דהא ליתא משום דא"כ תקשה מ"ט שוחט לחולה בשבת שרי לבריא באומצא משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וקשה דמה בכך אכתי נגזור שמא ירבה לשחוט ב' בהמות או ב' עופות לכן פי' דהך גזירה דשמא ירבה בשבילו נמי אינו שירבה בב' קדרות דלהא ודאי לא חיישי' כמו דלא חיישי' בשוחט שירבה לשחוט אצא האי שמא ירבה בשבילו היינו שמא ירבה בחתיכה באותה קדרה בעצמה. רק לא בתחילה קודם שיתן אותה על האש דלא הוי אנא ריבויא באכילה דרבנן והוי גזירה לגזירה אלא שמא יראה בחתיכות אח"כ בשעה שהקדרה כבר נתינה על האש דהוי ריבויא במלאכה דאורייתא אבל בשוחט לא שייך למגזר כה"ג משום דהתם אם נגזור שמא ישחוט יותר מכפי צרכו של חולה דמי' לשמא ירבה בב' קדרות דגם במבשל נמי לא גזרי' כה"ג ומתחילה הי' סבור לומר דגם האי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' בפ"ב דביצה גבי אין מזמנין וכו' ביו"ט נמי הוי בכה"ג דמפרשים לה בחולין דהיינו שמא יוסיף בחתיכות אחר שהקדרה כבר נתונה על האש דהוי ריבויא במלאכה דאורייתא ואסור ביום טוב כמו בשבת. (דהא לא שייך לפלוגי בינייהו כמו שאנו מחלקי' לענין ריבויא באכילה דרבנן דבשבת דהוי אסור סקילה בזמן הבית גזרו. ביו"ט דאיסור לאו לא גזרו כמו שהביא הר"ן שם משמו וכפו בדייק גם בדבריו כאן שכתב צ"ל דאפי' עביד הכי לית כאן איסור דאורייתא וכו' שהרי ביו"ט מותר לכתחילה וכו'] ולפ"ז יהי' פירוש אחד לשני המקומות השווים בלשונם בש"ס דחולין ודביצה. ולבסוף חזר בו משום דנהי דריבוי' במלאכה כיון דהוי דאורייתא אסור ביו"ט נמי כמו בשבת מיהו הכא שרי להרבות בחתיכות בקדירה גם אחר שכבר היא עומדת על האש ביו"ט. משום הא דרשב"א אומר דמותר לרבות בפת מפני שהפת נאפת יפה בזמן התנור מלא וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא בפת דל"ל האי טעמא אבל בבשר כ"ע מודו שהקדרה יותר יפה כשמרבה בבשר ומש"ה שרי כה"ג ביו"ט מטעמא אחרינא אעפ"י שהיא אסור בשבת מדאורייתא א"ו דהתם הוי פי' דשמא ירבה בשבילו בגונא אחרינא ממה דמתפרש בחולין דבחולין לא גזרי' שמא ירבה בב' קדרות משום דא"כ בשוחט נמי הוי אסור אלא ודאי פירושו בקדרה אחת אחר שכבר היא עומדת על האש אבל בביצה א"א להתפרש אלא שמא ירבה בב' קדרות ממש כדכתבינן וכבר מצינו בש"ס כמה פעמים שהכוונות מתחלפות אעפ"י שהשמות שוי' והרי נשי' התוס' והרא"ש ודאי לא דמי להדדי שהרי האי שמא ירבה בשבילו דביצה. ע"כ הוי ריבוי' במלאכה דאילו ריבוי' באכילה שרי ביו"ט לגמרי והאי שמא ירבה בשבילו דאונין הוי ריבוי' באכילה לדידהו והא לא קשה לפי' של הרשב"א דאמאי ביו"ט גזרי' באמת שמא ירבה בשבילו בב' קדרות ואלו בשבת לא גזרי' כה"ג אנא שמא ירבה בקדרה אחת אחר שכבר היא עומדת על האש שאלולי כן גם בשוחט נמי שייך למגזר וא"כ באמת תקשה אמאי לא גזרי' הכי בין בשוחט בין במבשל דהא לא קשה דפשוט לחלק בין יו"ט דקיל דשרי בה אוכל נפש גזרי' שפיר שמא ירבה גם בב' קדרות אבל בשבת דחמיר לא גזרי' אלא בקדרה אחת וכן צריכי' אנו לומר גם לפי' התוס' והרא"ש לפי דרכם כנלע"ד ודו"ק:
ויוצא לפ"ז לדינא לענין מבשל לחולה ע"י א"י דלהתוס' והרא"ש דגם בע"י ישראל נמי הוי גזירה דשמא ירבה בשבילו גזירה לגזירה כיון דמפרשו לה בריבוי' באכילה דרבנן וש"מ דגזרי' הכא גזירה לגזירה א"כ גם במבשל ע"י א"י נמי אסור מה"ט דגזרי' שמא ירבה וכו' ואף ע"ג דהכא הוי תרי גזירות והתם תלתא כבר כתבנו דאין חילוק בזה אבל לשיטת הרשב"א דמפרש לה בריבויא במלאכה דהוי דאורייתא וא"כ לא מצינו בש"ס שגזרי' בהא גזירה לגזירה כלל וא"כ במבשל לחולה ע"י א"י שאם ירבה בשבילו לכו"ע לא הוי אלא מדרבנן והוי גזירה לגזירה לא גזרי'. ולפ"ז האי דינא הוי מחלוקת הראשונים:
אבל הרמ"א באו"ח (סי' שי"ח ס"ב) סתם וכתב דאפילו אם בישל ע"י א"י נמי אסור לבריא בשבת ורשם שהוא מהתוספות פ"ק דגיטין והר"ן פרק אין מעמידין ע"ש. ולא הזכיר שום חולק ע"ז ולכאורה מדברי הרשב"א נלמד מפורש דגזירה לגזירה לא גזרי' בהא וגם בישראל אם לא היה שייך למגזר שמא ירבה במלאכה ע"י שיוסיף חתיכות אחר שכבר עומדת הקדרה על האש. נמי לא הוי גזרי' שמא ירבה באכילה משום שאפילו אם ירבה אכתי אין כאן איסור של תורה אלא איסורא דרבנן לחוד וא"כ בא"י דלא משכחי' כלל איסורא דאורייתא באם ירבה בשבילו פשיטא דלא גזרי' כלל לדידי' הך גזירה כן הי' נראה. וא"כ מהתימא שלא הזכירו הרמ"א כלל:
גם מה שרשם שכן נלמד מדברי התוספות דפ"ק דגיטין אנוכי בעניי יגעתי ולא מצאתי בדבריהם שום רמז בזה. שהרי כן המשך דבריהם שם אחר שכתבו שם תחילה דבמצוה אחרת לבר מישוב א"י לא שרי' אמירה לא"י לעשות מלאכה דאורייתא והביאו ראיה מהאי עובדא דעירובין (ד' ס"ח) בינוקא דאשתפיך חמימי ואתי לקמי' דרבא וא"ל ניחום אגב א מי' ומשמע דביום המילה הי' שהיו צריכים חמים כדי למולו וא"כ גם בשביל האם נמי אסור להחם ע"י ישראל דהא ה"ל בתר ז' דאין מחללי' עליו שבת א"ו דע"י ארמאי איירי וא"כ ש"מ דגם בשביל מכשירי מילה דהוי מצוה נמי לא שרי' אמירה לא"י לעשות ושוב כתבו דהא דאמר שם לעיל (דף ס"ז) באידך ינוקא דאשתפיך חמימי ואתי לקמי' דרבה וא"ל נייתי' ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה ע"י ארמאי נמי אין לדקדק מזה דאמירה לא"י שרי במקום מצוה משום דודאי איסורא דרבנן להביא דרך חצר שאינה מעורבת כדאיירי התם (כמו דאיתא שם בש"ס) שרי משום מצות מילה. אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמי' אסור (והא דלא העירו האי סברא גופ' אמה שכתבו תחילה בעובדא דרבא דא"ל ניחום אגב אימי' דג"כ איכא איסורא דרבנן דריבויא באכילה ומ"מ שרי' לה ע"י ארמאי. משום דהתוס' אכתי קיימי הכא דבריבויא באכילה אין בו שום איסור כלל וכמו שמוכח ממה שכתבו לקמן אליבי' דבה"ג ושוב כתבו דאין ללמוד מכאן היתר בעלמא להתיר אמירה לא"י לעשות איסורא דרבנן במקום מצוה כמו לומר לא"י להביא ספר דרך כרמלית משום דאפשר דדוקא במכשירי מילה לחוד הוא שהתירו משום דמילה גופה דוחה שבת אבל במצוה אחרת לו ושוב חזרו עוד לתחילת דבריהם במה שכתבו תחילה דעכ"פ אמירה לא"י לעשות מלאכה דאורייתא אסור גם במקום מצוה ואפילו במכשירי מילה שהיא גופה דוחה שבת (לבר משום מצות ישוב א"י) והביאו ראי' לזה מעובדא דרבא דא"ל ניחום אגב אימי' דוקא ולא בשביל התינוק עצמו. אע"ג דס"ס אי אפשר נעשות גם בשביל האם אלא ע"י ארמאי דהא ה"ל בתר ז'. ע"ז כתבו עוד דמיהו בהלכות גדולות משמע דאפילו איסורא דאורייתא שרי ע"י ארמאי לצורך מילה שהרי פי' בהאי עובדא קמייתא דרבה דא"ל ניתי ע"י ארמאי מגו ביתאי דאפי' דרך ר"ה נמי שרי והוא דלא כמה שכתבו בתחילת דבריהם ולפי דבריו צריכים אנו לומר בהאי עובדא תנינא דרבא דא"ל דניחום ליה לינוקא חמי' אגב אימי' דלאו ע"י ארמאי איירי וביום המילה דא"כ גם בשביל התינוק עצמו נמי שרי לומר לא"י להחם חמי' בשביל המילה אלא בתוך ז' איירי ולאו ביום המילה איירי כלל אלא דאשתפוך חמימי דינוקא שהיו מוכנים לרחצו ובשביל אם שרי גם ע"י ישראל כיון דהוי בתוך ז' דמחללי' עלי' שבת כי אמרה צריכה אני ומשו"ה א"ל רבא דניחום ליה אגב אימי' אי אמרה צריכה אני וע"י ישראל משום דריבויא באכילה בקדרה אחת שרי ולפ"ז אפשר לומר שפיר דעי ארמאי שרי לעשות בשביל מכשירי מילה אפי' מלאכה דאורייתא כמו דשרי' לה בשביל מצות ישוב א"י זהו לפי שיטתו של בה"ג דלא כמו שכתבו בתחילת דבריהם ולבסוף חזרו וכתבו. דנא יתכן דרכו של בה"ג שצריכים אנו לפרש אליביה. האי עובדא דרבא דניחום ליה אגב אימי' דאיירי ע"י ישראל ובתוך ז' על כרחיך משום דאי ע"י ארמאי וביום המילה גם בשביל התינוק עצמו נמי שרי בשביל צרכי מילה וא"כ קשה אטו מי שרי כשהוא מבשל ע"י ישראל עבור האם שהיא חולה. להרבות באכילה עבור הקטון שהוא בריא והרי בפ"ק דחולין אמרינן דגם במבשל לחולה ונשתייר אסור לבריא משום גזירה דשמא ירבה בשבילו וכ"ש דלרבות במתכוין דאסור ומש"ה ליתי' ושיטתא דבה"ג דלא מתקיים לדידי' אנא בע"י ישראל ובתוך ז' ושלא לצורך מילה כלל א"ו ביום המילה איירי דה"ל גבי' אם נמי בתר ז' שאין מחללי' עלי' שבת ע"י ישראל אלא ע"י ארמאי (ומ"מ אי לאו אגב אימי' הוי חסור משום דאמירה לא"י במלאכה דאורייתא אסור אפי' במקום מצוה דמכשירי מילה. וכמו שכתבו הם בתחילת דבריהם). ובזה סיימו את דבריהם עוד ז"ל אבל ע"י ארמאי ניחא דשרי להרבות. פי' דלדידהו לא תקשה דגם ע"י ארמאי נמי אפי' אגב אימי' נמי אסור כמו שהקשו לבה"ג דהא שמעי' מהא דפ"ק דחולין דריבויא באכילה נמי אסור הא לא קשה. דע"י ארמאי במקום מצוה ודאי שרי להרבות וכוונתם משום דריבויא באכילה אין איסורי אלא מדרבנן וא"כ ע"י ארמאי ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה וסימו עוד ז"ל ושמא דוקא לצורך מילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו ע"י ארמאי נמי אסור פי' דבריהם שמתחילה רצו לומר דבכל מצוה שרי לריבויא באכילה ע"י ארמאי משום דה"ל שבות דשבות ואח"כ נסתפקו לומר שאפשר דדוקא במכשירי מילה לחוד הוא דשרי שבות דריבויא באכילה ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות משום דמילה גופא דוחה שבת אבל במצוה אחרת לא התירו ריבויא באכילה ואפילו ע"י ארמאי (וכבר כתבו לעיל כל זה לענין האי עובדא דרבה לענין אמירה לא"י להביא דרך חצר שאינה מעורבת או כרמלית דשרי' גבי' מכשירי מילה משום דה"ל שבות דשבות. אלא משים דמתחילה הוי סבירי. דריבויא באכילה אין בה שים איסור וכפי מה שכתבתי לעיל ועכשיו הביאו ראיה מהא דפ"ק דחולין דגם ריבויא באכילה נמי אסור לכן הוצרכנו לשנות אותן הדברים בעצמם לענין ריבויא באכילה והן הן) הארכנו לבאר כל דברי התוס' בכדי לברר מה שאמרנו שלא מצאנו מכל דברי התוס' שום ראי' דבמבשל לחולה ע"י א"י דג"כ אסור לבריא וכפמש"כ הרמ"א:
ומה שנלמד מסוף דבריהם דאמירה לא"י לרבות באכילה כשמבשל לחולה שיהא גם לבריא אסור שלא במקום מצוה וגם במקום מצוה נמי נסתפקו אי שרי משום דאפשר דדוקא במכשירי מילה לחוד הוא שהתירו משום דהיא גופא דוחה שבת אין בזה דבר חדש שכבר למדנו זה ממה שכתבו כבר מתחילה לענין לומר לא"י להביא דרך חצר שאינה מעורבת או כרמלית. דבמכשירי מילה שרי ושלא במקום מצוה אסור משום דגם שבות דשבות דאמירה לא"י נמי אסור וכמו שכ"כ גם בתוס' דשבת (ד' קכ"א) ד"ה אין אומרים לו וכו' וגם במקום מצוה בעלמא דלא דמי' למכשירי מילה שהיא גופה דוחה שבת. נמי דעתם נוטה לאסור שבות על ידי אמירה לא"י ומה לי איסורא דרבנן דהוצאה בחצר שאינה מעורבת וכרמלית ומה לי איסורא דרבנן דריבויא באכילה ואף אם נימא דאיסורא דרבנן דריבויא באכילה קיל טפי וכמו שצדדנו בסי' הקודמים. ומסוף דבריהם נלמד דגם האי איסורא דריבויא באכילה דקיל נמי לא עבדי' ע"י ארמאי שלא במקום מצוה או שלא במכשירי מצוה שהיא גופה דוחה שבת. עדיין אין להם ענין כלל לנדון דינו של הרמ"א דלאו לענין אמירה לא"י לרבית באכילה איירי אלא לענין אם נתבשל לחולה ע"י ארמאי ונשתייר מאליו אי אסרי' ליה לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו. א"ד לא גזרי' אלא במבשל ע"י ישראל דוקא וזה לא שמענו מדברי התוס' דגיטין כלל:
ואולי נאמר דהרמ"א נמי לכך נתכוין למה שלמדנו לעיל מדברי התוס' הללו דמפרשים להאי שמא ירבה בשבילו דקאמרי' בחולין שם דהיינו לריבויא באכילה שאין איסורי אלא מדרבנן וא"כ שמעי' דגם גזירה לגזירה נמי גזרי' כאן וממילא גם בבישל ע"י ארמאי נמי גזרי' שמא ירבה בשבילו והא לרבות בשבילו כבר נלמד מד' התוספות דאסור ואי דגם כשירבה בשבילו נמי אין כאן איסור תורה אלא איסורא דרבנן לחוד הא גם בישראל נמי ליכא איסור תורה כשירבה באכילה וכפי פי' התוספות ומ"מ גזרי' לה. כן אפשר לומר אבל הוא רחוק בכוונתו גם אם כן קשה מ"ט לא הביא שהרשב"א חולק ע"ז והרי הב"י בדוכתיה הביא דבריו בקיצור:
איברא דמדברי הר"ן בפרק אין מעמידי' חזי' לדעתי' דבמבשל לחולה ע"י א"י בשבת אסור לבריא וכמו שכתב הרמ"א ולא נסתפק שם אלא לענין אי שרי לבריא במו"ש ומשום בשולי א"י עיי"ש. ולכאורה קשה מנלי' הא. שהרי לפי שיטתו בפ"ב דביצה דריבויא באכילה נמי אסור מן התורה. בין אם יפרש הך גזירה דשמא ירבה בשבילו דפ"ק דחולין דהיינו שמא יוסיף בחתיכות אחר שהקדירה כבר היא עומדת על האש וכפי פירושא דהרשב"א ורבו ז"ל ובין אם נפרש הך גזירה דשמא וכו' דהיינו שירבה בחתיכות בבת אחת יותר מכפי מה שצריך לחולה קודם שיתן הקדרה על האש דהיינו ריבויא באכילה ס"ס הוי איסורא דאורייתא וא"כ לא שמעי' מהכא דנגזור גם גזירה לגזירה כלל ולפ"ז קשה דאם אשכחן במבשל לחולה ע"י ישראל דאסור לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וקאתי לידי איסור תורה דלא הוי אלא חדא גזירה מנלן לאסור גם במבשל ע"י א"י משום ה"ט דהתם גם אם ירבה בשבילו נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן לחוד:
ברם דיש לנו ראיה ברורה לדינו של הרמ"א דבמבשל לחולה ע"י א"י נמי אסור לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו ואע"ג דגם אם ירבה בשבילו ממש נמי ליכא איסורא דאורייתא שהרי גדולה מזו מצינו דאפילו בא"י המבשל בשבילו נמי אסור לישראל במכירו דאית בה הך גזירה דשמא ירבה בשבילו כדאיתא בשבת ס"פ כל כתבי (ד' קכ"ב) ברייתא דת"ר א"י שליקט עשבי' מאכיל אחריו ישראל כו' בד"א שאינו מכירו אבל מכירו אסור ומסיק לה בגמ' לפי אוקימתא דרבא דדוקא היכי דלא שייך לרבות בשבילו הוא דשרי אפילו במכירו דומיא דכבש ונר דנר לאחד נר למאה הא היכי דשייך לרבות אסור במכירו משום דחיישינן שמא ירבה בשבילו וכתב הרשב"א שם בחידושיו דגם במבשל בדברים שאין בהם משום בשו"נ ג"כ אסור במכירו משום האי טעמא דשמא ירבה בשבילו והכי קיי"ל להלכה כמו שפסק בטור ושו"ע או"ח (סי' שכ"ה) הרי דגזרי' הכי אפי' במבשל לעצמו שלא בשביל ישראל כלל וכ"ש במבשל לחולה דגזרי' האי גזירה ולא תקשה לן לשיטת הרשב"א דחולין. דלא גזרי' גזירה לגזירה במבשל ע"י ישראל וא"כ גם בבישל ע"י א"י נמי לא נגזר. דהא ליתי' משום דחזיא לגבי אמירה לא"י ועושה שגזרו חז"ל הרבה גזירות לגזירות שהרי כל עיקר האיסור באומר לא"י ממש לעשות בשביל ישראל אינו אלא גזירה ומ"מ אסרו ג"כ בא"י שעשה מעצמו מלאכה בשביל ישראל משום גזירה שמא יאמר לא"י לעשות בשבילו וגזרו עוד גם כשהא"י אין עושה בשביל הישראל כלל אלא לעצמו ונשתייר דמ"מ אסור לישראל להנות מאותו מלאכה והחמירו חז"ל בכל זה מטעם שכתבו התוספות בד"ה ואם והרשב"א בחי' דאע"ג דבישראל שבישל בשבת בשוגג מצד הדין יאכל דהא קיי"ל כר' מאיר אלא דלא דרשי' לה בפירקא כדאי' בחולין (שם) ולא גזרי' שמא יבוא לבשל במזיד ובארמאי חיישי' שאם בשל מעצמו בשביל ישראל דאסור משום שמא יאמר לו לבשל. משום דבישראל דחמיר ואית בי' איסור סקילה [בזה"ב] לא גזרי' אבל בארמאי דקיל ולית ביה אלא משום שבות גזרי' טפי ולא הוי גזירה לגזירה משום דכולא חדא גזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא וכמו שכתב הרשב"א בחי' ולפ"ז בארמאי פשוט הדבר דגזרי' במבשל בשביל חולה ישראל דאסור לבריא משים גזירה שמא ירבה בשביל הבריא שהרי לא גרע מאם בישל שלא בשביל ישראל כלל אלא בשביל עצמו אם מכירו לישראל דאסור משום ה"ט דגזרי' שמא ירבה בשבילו. אע"ג דאית בה גזירות טובא כדאמרן והיא היא אלא דרב דימי קמ"ל הכא בחולין דאיירי' שם לעיל בפלוגתא דר"מ וחבריו במבשל בשבת דקיי"ל כר"מ דבשוגג יאכל ולא גזרי' שמא יבוא לבשל במזיד משום דחמיר דמ"מ בבישל לחולה אסור לבריא משום האי גזירה כנלע"ד נכון בעזה"י:
ולפ"ז נלע"ד דגם להרשב"א ורבו ז"ל שכתבו בהדיא דבישראל שבישל לחולה לא גזרי' לריבויא באכילה שאין בה אלא איסור דרבנן אלא לריבויא במלאכה דוקא שיש בה איסור תורה ולא הוי גזירה לגזירה לכן לפי שיטתו של הר"ן דפ"ב דביצה דגם בריבויא באכילה נמי יש בה איסור של תורה וא"כ לא אשכחי' דגזרו חז"ל במבשל לחולה בשבת גזירה לגזירה אלא חדא גזירה מיהו בבישל ע"י א"י דקיל כו"ע מודו דגזרי' אע"ג דלא הוי אלא גזירה לגזירה משום דכבר מצינו כזה שגזרו חז"ל הרבה גזירות ולא עדיף בישל לחולה מאלו בישל בשביל עצמו ממש דכל מקום דשייך ביה לרבות אסור מה"ט דשמא ירבה גם בשביל ישראל כדכתבינן ונראה דהיינו נמי טעמא מה דאסיר אמירה לא"י לעשות שבות דהוי שבות דשבות שלא במקום מצוה לכ"ע. ולשיטת התוספות גם במקום מצוה אם אין גופה דוחה שבת וכפי מה שכתבתי לעיל משום דבהאי שבות דוקא ראו חכמים לרבות בגזירותיו לחזקו משום דאי לא הא לא קיימא הא וא"כ דינו של הרמ"א בזה הוא בלי חולק: