תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן ה
בביאור שיטת בה"ג עוד בדרכי' אחרי' מכפי מה שפירשו התוס' דמנחות ודגיטין בהא דריבויא באכילה ויתבאר ג"כ לענין אי שרי לומר לא"י להדליק גר לצורך סעודת שבת שהביא הרמ"א בא"ח (סי' רע"ו ס"ב) וכן לענין מה שנהגו באיזו קהילות להדליק נרות ע"י א"י ביוה"כ בנעילה וכמו שהביא הנו"ב קמא (סימן ל"ג):
כתב הר"ן בשבת ס"פ ר"א דמילה ז"ל ונמצא פסקן של דברים לפי שיטה זו [דבה"ג] שמתירים אמירה לכותי אפי' במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשווה אותם הרמב"ם לפי שיטתו [דפסק כהרי"ף דלא שרי' אלא שבות וע"י אמירה לארמאי דה"ל שבות דשבות מיהו ס"ל דלאו דוקא במכשירי מילה דמילה גופא דוחה שבת גם ע"י ישראל אלא הה"נ נמי בכל מצות דעלמא נמי שרי שבות ע"י אמירה לא"י דה"ל שבות דשבות וא"כ ה"נ נימא אנן לפי שיטת בה"ג והגאונים באמירה לארמאי גם במלאכה דאורייתא דשווי' כל המצות למכשירי מילה] אף בכל המצוות נתיר אמירה לכותי אפי' במלאכה גמורה ונראה דזה הוא דעת בעל העיטור ז"ל שהתיר לומר לכותי להדליק לו את הנר לסעודת שבת אבל דעת הרב אלפסי ז"ל אינו כן שהוא סובר דלא שרי אמירה לכותי במכשירי מילה אלא בדבר שאפי' ע"י ישראל אינו אלא משום שבות וכו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכו' והוא התיר שבות דשבות וכו' במכשירי לולב ושופר [אעפ"י שלא ניתנה שבת לידחות אצלם] אבל הרמב"ן ז"ל סובר דבכה"ג נמי לא שרי אלא במילה בלבד לפי שניתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחים שבות כלל כדאשכחן דלא דחי' שבות דשבות במקום פסידא וזו היא ששנינו [בשבת (דקכ"א). ועיין בתוס' שם ד"ה אין אומרים וכו' אפי' באיסור דרבנן אמירה לארמאי שבות וכו'] נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' ואע"ג דהוי לי' שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה עכ"ל ועפי"ז כתב הרמ"א בא"ח (סי' רע"ו ס"ב) יש אומרים דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת. משום דס"ל דמותר לומר לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה ועפי"ז נהגו רבים להקיל בדבר וכו' ויש להחמיר במקום שאינו צורך גדול וכו' עיי"ש ועל זה סמכו איזו קהילות ביוה"כ בשעת תפילת נעילה. לצוות לא"י להדליק נרות כדי שיוכלו הקהל לומר הפיוטים שחושבים זה לצורך גדול כמו שכתב הנו"ב שם:
והנה הם אוחזים בזה שני קולות חדא למפסק הלכה כבה"ג והגאונים דלאו דוקא שבות הוא דשרי' לה ע"י ארמאי בעירובין שם בעובדא דרבה אלא גם מלאכה גמורה דאורייתא נמי ותו דלאו דווקא במכשירי מילה משום דהיא גופא דוחה שבת גם ע"י ישראל אלא הה"נ בכל מצות דעלמא נמי חד דינא הוי דכל ע"י ארמאי שרי והטור בא"ח (סי' ש"ז) הביא גם בשבות ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות. שני דעות לענין אי שרי' לה גם בשאר מצות דלהרמב"ם שרי ולהתוספות דוקא במכשירי מילה הוא דשרי' לה. משום דמילה גופא דחי' שבת גם ע"י ישראל ובמלאכה דאורייתא ולא במצוה אחרת ולא הכריע שם וכן לקמן (סי' תקפ"ו) לענין שופר הביא ג"כ שתי דעות אם מותר לעשות שבות ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות במקום מצוה. דה"ר יונה שרי לה והתוספות לא כתבו כן [והנראה ממה שהביא שם בשם ה"ר יונה ולא בשם הרמב"ם שהביאו למעלה משום שהרמב"ם הוסיף להתיר גם במקום שיש בו קצת צורך חולי כמו להביא חמים להרחיץ בו קטון ומצטער אבל ה"ר יונה לא התיר אלא דוקא במקום מצוה כמו שמובא לשונו שם] ובשני המקומות לא הכריע בדעתו בזה והב"י כתב (בסי' ש"ז) שדעת הטור כדעת התוספות דגם שבות ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות. נמי אסור גם במקום מצוה לבר ממכשירי מילה דהיא עצמה דוחה שבת גם ע"י ישראל והביא ראי' ממה שכתב לקמן (סי' של"ח) על דברי אבי העזרי שהביא שם. שהוא כבר כתב למעלה שאין להתיר אמירה לארמאי אלא בדבר שהוא בעצמו דוחה שבת כגון מילה עיי"ש. והוא כשיטת התוס' לפי דעתו:
ולכאורה הי' נראה לפי ענ"ד דלא נתכוין הטור לכך שם (בסי' של"ח) שהוא כבר כתב למעלה. להכריע בין שיטת הרמב"ם והתוספות דשבות ע"י ארמאי אסור גם במקום מצוה דעלמא שאין גופה דוחה שבת. וכמו שהבין הב"י מדבריו. שהרי כך הם דבריו של האבי העזרי שהביא הטור שם ז"ל וכתב עוד [האבי העזרי שהביא מתחילה] שמותר לומר לומר לא"י לנגן בכלי שיר בחופות. דאמירה לא"י במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר וכ"ש הכא דאפילו ישראל אין בו איסור אלא משום גזירה ואין לאסור לאומרו לא"י עכ"ל:
הרי שבא עליו האבי העזרי להתירו משני צדדים חדא משום דאמירה לא"י במקום מצוה שרי פי' אפי' במלאכה דאורייתא והוא כשיטת בה"ג והגאונים ועוד בא עליו מצד אחר דהכא יש להתירו במכ"ש משום דאפילו ישראל אין בו איסור דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן וא"כ ודאי אין לאסור לאומרו לנכרי. פי' דאפי' לשיטת הרי"ף וסיעתו דאמירה לא"י אסור במלאכה דאורייתא אפי' במקום מצוה מיהו בניגון בכלי שיר. דאפי' ישראל אין בו איסור דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן לחוד גם לדידהו נמי מותר לאומרו לא"י לעשות והוא כשיטת הרמב"ם והר' יונה שהבאנו למעלה ודלא כהתוס'. וזה ברור בכוונתו [ובזה מתישבים גם דברי הרמ"א (שם ס"ב) שכתב ז"ל ואפי' לומר לארמאי לתקן הכלי שיר שרי עיי"ש. והוא מדברי המרדכי דביצה בפרק משילין ותמה עליו המ"א שהרי המרדכי לא כתב להתיר אנא שבות דרבנן עיי"ש סק"ד והנה דברי המרדכי הם אותם דברים בעצמם מה שהביא הטור בשם אבי העזרי עיי"ש וכבר כתבנו שמתבאר מדבריו שגם אלו הי' מלאכה דאורייתא בזה נמי הי' שרי אמירה לארמאי משום דאזיל בשי' בה"ג והגאונים כמו שכתב בטעם הראשון אלא שהוסיף לומר דהכא שאינו אומר לא"י אלא לנגן בכלי שיר ולא לתקן שאין כאן אלא משום גזירה לחוד אפי' ע"י ישראל פשיטא דשרי אמירה לא"י וא"כ נלמד ברור מדבריו דגם לתקן כלי שיר נמי שרי משום דסמכי' אבה"ג והגאונים והרמ"א סמך עליו לפסוק כבה"ג והגאונים כמו שהביא לעיל (בסי' רע"ו ס"ב) ג"כ לענין לאמר לא"י להדליק נרות לצורך סעודת חתונה ומילה שרבים נהגו להקל ואין מו"ה בידם ואעפ"י דהתם סיים דיש להחמיר במקום שאינו צורך גדולי אפשר דחשיב כלי שיר בשמחת חתן וכלה צורך גדול כמו שמטין גם סוף דברי המ"א שגם הוא לכך נתכוין ממה שכ' ואפשר דהרמ"א הכריע דעתו להתיר לכבוד חתן וכלה דאיתא במהרי"ל שפעם אחד וכו' וקשה מה שיאסי' להא דמהרי"ל דאיירי בחול אבל לפמש"כ מייתי ראי' דהוי צורך גדול לכן סמך א"ע אבעל העיטור ואבי העזרי דקיימי בחד שיטתי' לפסיק כבה"ג וגם בכל מצוה נמי דינא הכי] והנה הטור כתב על זה זה לשונו על מה שנתן טעם להתיר משום דאמירה לא"י שרי במקום מצוה אני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לא"י אלא בדבר שהוא בעצמו דוחה שבת כגון מילה עכ"ל הרי שפתיו ברור מיללו שלא על גוף הדין הוא בא לחלוק ולאסור מה שהתיר האבי העזרי רק על מה שנלמד מדבריו דאמירה לא"י שרי במקום מצוה ואפי' במלאכה דאורייתא והוא החלק הראשון מדבריו של האבי העזרי שהולך בשיטתו של בה"ג והגאונים כמש"כ. ע"ז הוא בא לחלוק ולומר שאין להתיר אמירה לא"י אלא במקום שגוף המצוה בעצמה דוחה שבת ולא בשאר מצוה דעלמא ולמדנו מדבריו דס"ל אליבייהו דבה"ג והגאונים דנהי דלדידהו שרי במכשירי מילה גם מלאכה דאורייתא ע"י ארמאי ה"מ כגון מילה שהיא בעצמה דוחה שבת אבל מצוה דעלמא לא אבל כלפי מה שכתב עוד האבי העזרי בטעם ההיתר בהחלק השני משום דגם אפי' ישראל אין בו איסור דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן וא"כ אין לאסור לאומרו לא"י דאזיל לשיטת הרי"ף ועפ"י דרכו של הרמב"ם דלא כהתוס' בזה לא דיבר הטור מאומה ולא גילה לנו דעתו כלל באופן שנוכל להכריע דעתו לאחד מדעות כהרמב"ם או כהתוס'. כמו שלא הכריע ביניהם למעלה שהביא מפורש שני הדעות (בסי' ש"ז) וכן לקמן בדיני שופר (סי' תקפ"ו) ולא הכריע:
ולפי זה פליג הטור אבעל העיטור שהביא הר"ן ס"פ ר"א דמילה דמשווה שבות דאמירה לא"י במלאכה דאורייתא לשיטתו דבה"ג והגאונים לשבות דשבות (דהיינו אמירה לא"י לעשות שבות דרבנן) לשיטת הרי"ף וכמו דבשבות דשבות לשיטת הרי"ף ס"ל להרמב"ם דשרי בכל מצוה אע"פ שאין גופה דוחה שבת כגון מילה ה"נ חד שבות דאמירה לא"י במלאכה גמורה לשיטת בה"ג והגאונים נמי שרי בכל מצוה אבל הטור נהי דלשיטת הרי"ף בשבות דשבות לא הכריע בין הרמב"ם והתוס' אי שרי גם בכל מצוה או לאו אבל בחד שבות דאמירה לא"י במלאכה דאורייתא אליבייהו דבה"ג והגאונים ס"ל. דגם הרמב"ם נמי מודה דלדידהו לא התירו אלא במקום מכשירי מילה שהיא גופה דוחה שבת ולא בשאר מצות דעלמא ולכן נחלק אבעל אבי העזרי שהתיר לשיטת בה"ג והגאונים גם בחד שבות דאמירה לנכרי לחוד גם במלאכה דאורייתא ושיטת בעל אבי העזרי הוא כשיטת בעל העיטור וכן הוא גם שיטתו דהרשב"א כפימשכ"ל (סי' ג') דגם לבה"ג והגאונים נמי בכל מצוה דינא הכי להתיר אמורה לא"י גם במלאכה דאורייתא כ"ז הי' נראה לפי לשון הטור:
אבל קשה עלינו לפ"ז מה שכתב הטור ז"ל שהוא כתב למעלה שאין להתיר אמירה לא"י וכו' ואלו כוונתו לשי' בה"ג והגאונים ובמלאכה דאורייתא קאמר קשה איה מקום כבודו שכתב לפנינו כן. כי הלא לא מצינו לו כלל שיזכור הך שיטה דה"ג והגאונים להתיר אמירה לא"י במלאכה דאורייתא כלל בכדי שיגלה לן דעתו שאינו אלא במקום שגוף המצוה דוחה שבת כגון מילה שהרי לעיל בדיני מילה (סי' של"א) סתם וכתב דלא התירו גם במכשירי מילה וע"י ארמאי אלא דוקא בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא אלא שבות דרבנן כדי שיהא שבות דשבות ודעת הבה"ג וסיעתו לא הזכירם כלל (לבד ביו"ד (סי' רס"ו) הביא שיש דעות שמתירים איסור תורה ע"י ארמאי לצורך מכשירי מילה והרי"ף והרא"ש לא כתבו כן עיי"ש) וכיון שלא הזכיר כלל ההיתר איך יכתוב לחלק בין מצוה כגון מילה שגופה דוחה שבת ובין שאר מצות של תורה א"ו דכוונתו במה שכתב שכבר כתב למעלה שאין להתיר אמירה לארמאי וכו' לאו במלאכה דאורייתא איירי אלא בשבות דרבנן דומיא דניגון בכלי שיר נמי ואעפ"י שאם כן סתומים הרבה דבריו שלפ"ז הי' לו לומר דאין להתיר אמירה לארמאי אפי' בדבר דגם בישראל נמי אין בו איסור דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן לחוד כלפי סוף דברי האבי העזרי וגם א"כ לא עי' הטעם לבד נחלק הטור אלא גם על גוף הדין שהתי' הוא בא לחלוק בעל כרחין נשבוק לדברי הטור הדחוקים וניקום אנפשין:
ואם נבוא לפרש דברי הטור כפי משמעות לשונו וכפמש"כ אלא דנאמר דנתכוין בדבריו למה שכתב למעלה דגם באמירה לארמאי בשבות דרבנן נמי נחלקו התוס' ט הרמב"ם אי שרי' בשאר מצוות דלאו דומיא דמילה שגופה דוחה שבת והרי גם במילה עצמה במכשירי' נמי נחלק הרי"ף וסיעתו אבה"ג והגאונים וס"ל דלא שרי' אמירה לארמאי אלא בדבר שאין בו אלא משום שבות ולא במלאכה גמורה ואיך נבוא לאחוז בתרי קולי לפסוק כבה"ג והגאונים וגם בשאר מצות דעלמא שאין גופן דוחה שבת לעולם דזה ג"כ דרך רחוק ומופלג בכוונת הטור ועכ"פ מוטב לפרש בדרכו של הב"י הואיל ונפק מפומי' דמרן כיון דס"ס אין לנו דרך לפרש דברי הטור שלא בגמגום באופן שלא מצינו מי שיחלוק על סברתם דבעל העיטור והרשב"א והאבי העזרי. דכמו דס"ל להרמב"ם אליבא דהרי"ף וסיעתו דאמירה לארמאי לעשות שבות שרי בכל מצוה אפי' מה שאין גופה דוחה שבת. ה"נ לפ"ז גם לבה"ג והגאונים דשרי גם אמירה לארמאי במלאכה דאורייתא במכשירי מילה ג"כ אין חילוק בין מילה דגופה דוחה שבת ובין שאר מצות ומה שכתבנו לעיל לומר דגם להרמב"ם נמי לא ס"ל הכי אלא לפי מה דס"ל כהרי"ף וסיעתו דלא שרי' אלא שבות דשבות אבל אליבייהו דבה"ג והגאונים גם הרמב"ם נמי מודה דלא שרי' אמירה לארמאי במלאכה דאורייתא אלא דומיא דמילה דגופה דוחה שבת ודלא כבה"ע והרשב"א והאבי העזרי אין לנו ראי' לזה מהטור כלל:
ולפי דברי הה"מ פ"ו מהלכות שבת (ודין ט') יש לנו ראי' להיפך דלהרמב"ם כמו דלהרי"ף וסיעתו שרי' שבות דשבות בכל מצוה דעלמא ה"נ לבה"ג וסיעתו שרי' חד שבות דאמירה לא"י במלאכה דאורייתא ג"כ בכל מצוה שהרי כתב דמשמע לי' מלשונו של הרמב"ם דהוא מפרש להאי עובדא קמייתא דאשתפיך חמימי בעירובין שם דאתי לקמי' דרבה דלאו ביום המילה הוי אלא לפניו או לאחריו ומשום דכל תינוק ה"ל קצת חולי ומצטער לגבי חמי' ומש"ה ה"ל כמו במקום מצוה כפמשכ"ל בסי' הקודם וא"כ כמו שלמדנו מזה אליביה דהרי"ף להתיר שבות ע"י אמירה לארמאי דה"ל שבות דשבות לפי פירושו בהא דשבות שאין בו מעשה דהיינו אמירה לא"י לעשות שבות דשרי בכל מצוה ה"נ אנו למדים לפי פירושם דבה"ג וסיעתו בהא דשבות דאין בו מעשה דהיינו שבות דאמירה לא"י גם במלאכה דאורייתא ג"כ דשרי בכל מצוה דהא בין למר בין למר הא עובדא דרבה בעירובין לא איירי לפי שיטתו של הרמב"ם לענין מכשירי מילה שגופה דוחה שבת כלל וזה ברור:
אבל דבריו של הה"מ בזה תמוהים במה שכ' דנראה לו מלשון הרמב"ם דמפרש האי מעשה דפרק הדר (דס"ז) דמותר להביא חמי' לתינוק דרך חצר שאינה מעורבת דלאו ביום המילה הוי אלא קודם לה או לאחרי' הרבה:
ואעפי"כ התירו משום צער התינוק שהחמי' יפים לו והוא תמוה שהרי הרי"ף ס"פ ר"א הביא דברי הבה"ג דס"ל דאמירה לא"י שרי במכשירי מילה אפי' במלאכה דאורייתא ומה שנחלק הוא עליהם וס"ל דלא שרי' אמירה לא"י אלא בשבות דרבנן. ותלי לה בגרסת הש"ס שם בהאי עובדא דרבה דהרי"ף גריס דהא מר לא א"ל זיל אחים לי' והבה"ג וסיעתו לא גרסו לה עיי"ש גם בפי' הא דקאמרי' שם ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה ובין שבות דלית בי' מעשה נחלקו בה וכל פלוגתתם הוא לענין מכשירי מילה ואיך יתכן שנפרש האי עובדא בקטון בעלמא ומשום צערא דתינוק שהחמי' יפים לו ומה שכתב הה"מ ז"ל ודין הגאונים בדין המילה כ"ש הוא עכ"ל רחוק רחוק לפרש כן. בין בדברי הגאונים בין בדברי הרי"ף:
איברא דמה שכתב הה"מ שנראה לו כן מלשון הרמב"ם הוא ממה שהשווה הרמב"ם האי דינא דשרי' שבות דשבות במקום מצוה כמו להביא שופר או סכין למילה להא דשרי' להביא חמי' להרחיץ בהם קטון ומצטער מחצר שאינה מעורבת ע"י ישראל וקשה מנלי' להרמב"ם זה וגם הלא אין דרכו להביא אלא דינים שנלמדים מפורש מהש"ס לכן עלה בדעתו לפרש האי עובדא דרבה בהכי שממנו הוציאו הבה"ג וסיעתו עם הרי"ף וסיעתו את דינם:
ואשר נראה בזה לע"ד לישב זה בדרך אחר מכפי מה שעלה בדעת הה"מ וננקוט מיהא פלגא בידן:
מדבריו של הה"מ בדעתו של הרמב"ם דהוא מפרש ודאי עובדא דינוקא דאשתפוך חמימי דבעירובין דלאו ביום המילה הוי אלא לפניו או לאחריו מיהו לאו בעובדא קמייתא דרבה הוא דמפרש לה הכי אלא דעובדא קמייתא שם בעירובין (דס"ז) דאשתפוך חמימי גבי רבה. לכ"ע איירי ביום המילה כמו שפי' כל הראשונים אלא שהרמב"ם הוציא את דין הבאת חמי' בשביל קטון דעלמא שהוא מצטער אצל חמי' מהאי עובדא תנינא בעירובין שם (דס"ח) דאתי קמי רבא וא"ל רבא נשיילי' לאימי' אי צריכא לחמי' ניחום לי' אגב אימי' והנה לשיטת הרי"ף וסיעתו דאמירה לארמאי אסור במלאכה דאורייתא מתפרש האי עובדא שפיר ג"כ ע"י ארמאי ומש"ה שרי בשביל אמי' אע"ג דהוי בתר ז' כמו כל חולה שאין בו סכנה ושרי ג"כ לרבוי' באכילה טפי שיהא גם בשביל התינוק לצורך מכשירי מילה משום דריבוי' באכילה אין איסורו אלא מדרבנן ומש"ה התירו משום מכשירי מילה משום דה"ל שבות דשבות כמו שהתיר רבה בעובדא דידיה להביא ע"י ארמאי דרך חצר שאינה מעורבת מה"ט אבל לבה"ג וסיעתו דכל ע"י ארמאי אפי' בשביל המילה עצמה נמי שרי וא"כ ל"ל לרבוי' באכילה אגב אימי' הא גם להחם בשביל התינוק בעצמו נמי א"ו דלאו ע"י ארמאי איירי אלא ע"י ישראל וע"ז קשה טובא חדא קושית רש"י דהא לגבי אם הוי בתר ז' שאין מחללי' עלי' השבת. ואפי' תימא בהא דלאם נותנים לה ז' ימים מעל"ע ובשנולד סמוך ללילה עסקי' דה"ל גם אם בתוך ז' אכתי תקשה קושיות התוס' שם בעירובין אטו מי לא אשכחו ארמאי בכל העיר שיוכלו להחם גם בשביל התינוק בעצמו ותו קשה מה שהקשו עוד התוס' בגיטין (ד"ח) ובב"ק (ד"פ) דאיך התירו איסורא דרבנן דריבוי' באכילה ע"י ישראל בשביל מכשירי מילה הא גם בה"ג וסיעתו מודים דשבות אחר לבר מאמירה לארמאי לא שרי' משום מכשירי מילה שהרי לא התיר רבה להביא דרך חצר שאינה מעורבת א"י ישראל גם יש ספרים דגרסו בהדיא ניחום לי' ארמאי והנה בגיטין שם תי' התוס' אליבי' דבה"ג דאיירי שפיר ע"י ישראל ובתוך ז' איירי ולאו ביום המילה ולא קשה קושית רש"י אפי' אם נימא דאין נותנים לאם ז' מעל"ע והא שהתירו לרבות באכילה בשביל התינוק אף על פי שהוא בריא צריכים אנו לומר דלבה"ג ריבויא באכילה שרי לגמרי ואפילו בכדי וחזרו והקשו ע"ז מהא דחולין (ד' ט"ו) דגזרי' במבשל לחולה ונשתייר לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וכ"ש דאסור לומר להרבות במתכוין בשביל הבריא וכ"ז לפי הספרים דלא גרסו נימא ליה לארמאי אבל בב"ק (שם) כתבו התוס' בד"ה אומר דלבה"ג איירי האי עובדא דרבא לאחר המילה וכבר עברו ג' ימים שכבר נתרפא ומשו"ה גם לאם אין עושין אלא ע"י ארמאי כדין חי' מז' עד ל' דאומר לא"י ועושה אבל בשביל התינוק כלל כלל לא ואפי' ע"י ארמאי שהרי הוא בריא וגם לבה"ג וסיעתו אסיר בשבילו מיהו לומר לארמאי לרבות באכילה בשביל התינוק שרי' אע"פ שהוא בריא ולדבריהם הא דאמרינן בחולין (ד' ט"ו) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו היינו דווקא במבשל ע"י ישראל אבל במבשל ע"י א"י. לא זו בלבד דאם בישל לחולה ונשתייר דשריא לבריא אלא גם אומר לכתחילה לא"י להרבות באכילה גם בשביל הבריא וזה שלא כדעת הרמ"א בא"ח (סי' שי"ח) דגם מבשל לחולה ע"י א"י ונשתייר אסור לבריא משום גזירה שמא ירבה וכ"ש דאסור לומר לא"י להרבות באכילה וכל זה הוא לפי שיטת התוס' דקטון דעלמא דינו כבריא אבל להרמב"ם דס"ל דדינו כמו במקום מצוה משום דכל קטון מצטער הוא אצל חמי' א"כ אם נפרש כתי' התוס' דגיטין אליבי' דבה"ג ונאמר דאין חילוק בין מכשירי מילה ובין קטון שמצטער אצל חמי' והך עובדא דניחום לי' אגב אמי' הוי ע"י ישראל אכתי תקשה איך שרי' איסורא דרבנן דריבויא באכילה ע"י ישראל דאקשי' לעיל. הרי גם לדידהו לא שרי' איסורא דרבנן במקום מצוה אלא שבות דאמירה לא"י לחוד וגם קושיא התוס' דעירובין תקשה דאמאי לא אשכחו ארמאי ומכ"ש דתקשה לפי הגירסא דגרסו בהדיא ניחום לי' ע"י ארמאי אגב אימי' לכן נלע"ד דמפרש אליבייהו דבה"ג וסיעתו לדידי' כפ"מ שפירשו התוס' בב"ק. דע"י ארמאי איירי ובתר המילה לאחר שכבר נתרפא אלא דלדידי' לבריא ודאי אסור גם לומר לא להרבות באכילה בשבילו דהא דבר פשוט הוא דגם שבות דשבות דהיינו אמירה לא"י לעשות שבות נמי לא שריא בכדי וכמו שכתבו כן מפורש התוס' בשבת (דף קכ"א) ד"ה אין אומרים וכו' עי"ש. וריבויא באכילה הא שבית מיהא הוי א"ו דהתינוק משום דהוי מצטער חשוב כמו במקום מצוה ומשו"ה שריא שבות דשבות במקום מצוה אלא משום דהוא מצוה שאין גופה דוחה שבת כמכשירי מילה לכן גם לבה"ג והגאונים נמי אע"ג דשרי במכשירי מילה ע"י ארמאי לעשות גם מלאכה דאורייתא בשאר מצוות מיהו שאין גופו דוחה שבת גם לבה"ג והגאונים נמי לא שרי' אלא שבות דשבות דהיינו אמירה לארמאי לעשות שבות אבל אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא לא שריא. ודע דגם לפי פירוש התוס' בגיטין דהך עובדא דרבא דניחום ליה אגב אימיה היינו בתוך ז' ללידתה דשרי לחלל שבת בשביל האם גם ע"י ישראל נהי דמדברי התוס' שם מתבאר דמפרשו לה אליבא דבה"ג וסיעתו באמת ע"י ישראל ולא ע"י ארמאי היינו משום שכתבו כן כלפי מאי דקשה להו לעיל לפי מאי דהוי ס"ל דביום המילה איירי. וא"כ לשי' בה"ג והגאונים במאי מוקמית לה אי ע"י ארמאי ל"ל אגב אם הא מכשירי מילה ע"י ארמאי שרי ואי ע"י ישראל הא גם בשביל האם גופה נמי אסר דהא ה"ל בתר ז' וכקושית רש"י ולכן כתבו דלדידהו מתפרש קודם ז' דשרי בשביל האם גם ע"י ישראל. ולריבוי' באכילה לא חיישינן כלל ואפי' ע"י ישראל נמי שרי מיהו באמת גם לבה"ג והגאונים אע"ג דמפרשי לה קודם ז'. דשרי לאם גם ע"י ישראל מ"מ מתפרש שפיר גם בע"י ארמאי ומש"ה עבדי' לאם ע"י ארמאי כדי שיהא יכול להרבות באכילה בשביל התינוק וס"ל לבה"ג והגאונים נמי דלריבויא באכילה בכדי ע"י ישראל אסור אעפ"י שעושה לצורך חולה שמחללים עליו השבת אבל כשעושה ע"י ארמאי הוא דס"ל דשרי ואפי' שלא במקום מצוה וכמו שמסתפקי' התוס' גם לדידן להתיר ריבויא באכילה ע"י ארמאי וכפמשכ"נ (סי' ד') וממילא לא יהיה קשה לדידהו מהא דחולין (דט"ו) דשמעינן מהתם דריבויא באכילה בכדי אסור והנראה בזה שהתוס' לא אבו הלוך בדרך הזה. לפרש גם לפום האי פירושא דאיירי בתוך ז' ללידתה דמ"מ עושין בשביל האם ע"י ארמאי כדי שיהא יכול להרבות באכילה בשביל התינוק אבל כשהיה עושה ע"י ישראל גם לבה"ג והגאונים נמי אסור לרבויא באכילה בכדי משום דקשה להו דאי בתוך ז' הא אסור עבור האם ע"י ארמאי כדאי' ביומא (דפ"ד) ואין עושים דברים הללו ע"י כותיים וכו' אלא ע"י וכו' מיהו אין הדבר מוכרח דיש לפרש שפיר ע"י ארמאי גם בתוך ז' לפמש"כ הרמ"א בא"ח (סי' שכ"ח סי"ב) בשם אור זרוע דאם אפשר לעשות בלא איחור כלל ע"י א"י עושים על ידם עיי"ש ויש להביא לפ"ז ראי' מדברי התוס' דגיטין להט"ז שם (סק"ה) שנחלק על הרמ"א וס"ל דגם בכה"ג דאפשר לעשות בלי איחור נמי אסיר ע"י א"י משום גזירה דילמא אתי קלקול מיני' בפעם אחרת שיהא סבורים דאסור לעשות ע"י ישראלי ומדברי התוס' הללו ראי' לדבריו דגם התוס' עצמן שכתבו ביומא שם הטעם שמא יבואו להתעצל וכו' עיי"ש מיהו גם היכי דאפשר לעשות עכשיו בלי איחור נמי אסור משום גזירה דזימנא אחריתי ומ"מ נראה דגם לפי סברת הט"ז נראה שכן כתב הר"ן שם ומ"מ אם עושה ע"י א"י כדי שיהא יכול לרבות באכילה ע"י בריא וגם הא"י כבר הוא מצוי לפנינו שאין עכשיו חשש איסור אפשר לומר דשרי לכ"ע שהרי בידע הדבר שאינו עושה ע"י א"י משום ליתי' דחולה אלא משום ליתי' דבריא והדבר צריך הכרע ועכ"פ אין זו קשה אם נימא כן לשי' בה"ג והגאונים דשרי ע"י א"י והך עובדא דרבא בכה"ג איירי אבל ע"י ישראל ריבויא באכילה בכדי לצורך בריא אסור כדי דלא הקשה מהא דחולין ומנחות ולפ"ז יש לומר עוד אליבי' דהרמב"ם דמפרש לה ג"כ ע"י ארמאי אלא דס"ל דגם ע"י ארמאי נמי אסור גם לרבויא באכילה דה"ל שבות דשבות אלא במקום מצוה או צער ובשביל תינוק נמי דינו כמו במקום מצור]:
וכיון שלמדנו משיטת דבה"ג והגאונים דלדידהו שרי שבות דשבות בכל מצוה וגם במצטער הרבה דומיא דקטון. אמרי' דגם להרי"ף וסיעתו שנחלקו אבה"ג והגאונים במכשירי מילה ואומרים דגם בדידהו נמי לא שרי אלא שבות דשבות דהיינו אמירה לא"י לעשות שבות. מיהו מודו לבה"ג והגאונים דבשבות דשבות שרי גם בכל מצות דעלמא אע"פ שאין גופו דוחה שבת שהרי אלולי כן הי' מוכיח הרי"ף לאפוקי מדעתייהו דבה"ג והגאונים גם מהאי עובדא דניחום ליה אגב אימי':
ונמצינו למדים לפ"ז דנהי דלשיטת הרמב"ם אליביה דהרי"ף וסיעתו דקיי"ל כוותייהו אין חילוק בין מכשירי מילה ובין שאר מצוות דעלמא או קטון ומצטער שבכולם אי הוי שבות דשבות דהיינו אמירה לנכרי לעשות שבות שרי ובחד שבות דהיינו אמירה לא"י דאורייתא אסור בכולן אבל לבה"ג והגאונים חלוק ביניהם דמכשירי מילה שגופה דוחה שבת שרי גם אמירה לא"י במלאכה דאורייתא אבל שאר מצוות וקטון ומצטער גם לדידהו נמי לא שרי' אלא בשבות דשבות דהיינו שבות ע"י אמירה לנכרי ודלא כבעל העיטור והרשב"א ודו"ק:
היוצא מזה לדינא דאמירה לא"י לנגן בכלי שיר לצורך מצוה הוא דשרי אבל לתקן כלי שיר דהוי מלאכה דאורייתא ראוי לאסור משום דגם לבה"ג והגאונים דמקילים בהאי שבות דאמירה לארמאי דאין בו מעשה גם במלאכה של תורה להתירו במכשירי מילה עדיין לא שמענו לדידהו אלא משום דמילה גופה דוחה שבת אבל בשאר מצוה לא שמענו להו שיקילו טפי מהרי"ף וסיעתו ונהי דאמירה לא"י לעשות שבות דה"ל שבות דשבות שרי ודאי בכל מצוה וגם במקום קצת חולי ומצטער דומיא דקטון וכמו שהוכחנו מהא דניחום ליה אגב אימיה מיהו בזה נשתוו גם בה"ג והגאונים עם הרי"ף וסיעתו דלא שרי' אלא שבות דשבות ולא אמירה לארמאי במלאכה דאורייתא וכל עיקר הדין שלמד הרמב"ם להתיר שבות דשבות במקום כל מצוה אע"פ שאין גופה דוחה שבת וגם במקום קצת חולי ומצטער דומיא דקטון ודלא כדעת התוס' לא למדה אלא ממה שהוצרכנו לומר כן בהכרח לפי שיטת בה"ג וסיעתו וכיון שלא מצינו להרי"ף שנחלק עליהם אלא באמירה לא"י במלאכה דאורייתא במכשירי מילה דלדידי' לא שרי ג"כ אלא בשבות דשבות אבל במה שנלמד מדעת בה"ג וסיעתו דשבות דשבות שרי בכל מצוה לא מצינו שבזה ג"כ יחמיר לאסור ואפושי פלוגתא לא מפשי' גם יש הוכחה לזה ממה שלא חיזק את דעתו מהא דניחום ליה אגב אימי' לאפוקי מדעתייהו דבה"ג אי תימא דמפרש לה ביום המילה א"ו דגם לדידיה מתפרש כמו לבה"ג וסיעתו וגם בכל מצוה וצער שרי שבות דשבות מיהו ה"מ שבות דשבות. אבל אמירה לא"י במלאכה דאורייתא אין לנו להתיר בשאר מצוה לבר ממכשירי מילה דגופה דוחה שבת גם לבה"ג והגאונים ואדרבה איפכא משתמע לדידהו כפ"מ דכתבינן בשיטתו של הרמב"ם המקיל בשבות דשבות בכל מצוה:
ואין לנו לסמוך להתיר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י א"י אלא על שיטת בעל העיטור והרשב"א ואבי העזרי דלדידהו ודאי דנקטי' לבה"ג והגאונים תרי קולי בהא להתיר אמירה לארמאי גם במלאכה דאורייתא ולאו דוקא במכשירי מילה שהיא עצמה דוחה שבת. אלא ה"ה נמי בכל מצוה. ולדידהו בע"כ נפרש הא דניחום ליה אגב אימי' לפום שיטתייהו דבה"ג על פי תי' התוס' דכתבינן או בע"י ישראל או גם בע"י ארמאי ולאו משום מצוה שרי' לה משום דתינוק דינו כבריא ואלו הי' במקום מצוה אע"פ שאין גופה דוחה שבת נמי שריא ע"י א"י אפילו במלאכה דאורייתא כמו דשריא להרי"ף וסיעתו שבות דשבות בכל מצוה אע"פ שאין גופה דוחה שבת. ועכ"פ ראוי ומחויב למעט בדבר כפי מה שאפשר כיון שבקושי גדול יש להתיר בכה"ג ואם אפשר להציבור להשתדל שיהיו מעט נרות גדולות שידליקו עד כלות תפלת נעילה ראוי וראוי להשתדל בזה ובדאי אפשר ראוי עכ"פ לראות שיאמרו להא"י קודם יוה"כ שיעשה כן ולא יצטרכו לומר לו ביוה"כ בעצמו. שהרי לדברי הרי"ף מילה החמורה נדחית שלא יעשו מכשירי' ע"י ארמאי במלאכה דאורייתא.
ולמדנו עוד מדברי התוס' דב"ק דאייתי דגם לבה"ג וסיעתו אין לנו דריבויא באכילה שרי בכדי או עכ"פ לדבר מצוה כמו שנלמד מדברי התוס' דגיטין ודמנחות שהבאנו לעיל בסי' הקודם שהרי לפי דברי התוס' דב"ק גם לבה"ג וסיעתו מתפרש נמי ההיא דניחום ליה אגב אימי' בע"י ארמאי ושלא ביום המילה אלא שכבר נתרפאות לגמרי. ומשו"ה כי מחממי' ליה ע"י ארמאי דה"ל האי ריבויא באכילה שבות דשבות שרי בשביל התינוק אע"ג דהוי בריא:
ומ"מ גם לפי דבריהם מצינו אליביה דבה"ג ג וסיעתו צד הקל בהאי איסורא דרבנן דריבויא באכילה נגד שאר איסור דרבנן דאילו בשאר איסורי דרבנן אסור לעשותן גם ע"י א"י שלא במקום מצוה דהא שבות דשבות שלא במקום מצוה ליכא מאן דשרי ואילו לריבויא באכילה אגב אימי'. לבתר ז' דשרי ע"י ארמאי בשביל אמו שרי' גם בשביל התינוק דה"ל כבריא לדידהו:
אבל לשיטת הרמב"ם דתינוק לגבי חמי' דה"ל קצת חולי ומצטער דינו כמו במקום מצוה אין לנו שום צד קולא בהאי איסורא דרבנן דריבויא באכילה טפי מבשאר איסורא דרבנן דגבי שבת שהרי כולם מותרים ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות במקום כל מצוה או קצת חולי ומצטער וכל זה ברור:
ודע דכן נמי צריכי' אנו לומר בשיטתו של הר"ן דקאי נמי בהאי תירוצא דהתוס' שבב"ק. דגם לבה"ג וסיעתו נמי מתפרש ההיא דניחום ליה אגב אימיה ע"י ארמאי דוקא. ולא ע"י ישראל כמו דס"ל להתוס' דגיטין ומנחות וע"פ הדרך שכתבנו לעיל לפי שיטתו של הרמב"ם שהרי לפי שיטתו בפ"ב דביצה דריבויא באכילה אסור מדאורייתא הא קשה לדידי' האי דניחום ליה אגב אימי' דמאי אהני לן. הא ס"ס אכתי הא אסור מדאורייתא וכבר הרגיש הוא עצמו בזה שם. לכן פי' דעל כרחיך בע"י ארמאי איירי והנה לכאורה אכתי קשה דמאי בכך דאיירי ע"י ארמאי הא לשי' הרי"ף וסיעתו דקיי"ל כוותייהו גם ע"י ארמאי נמי אסור מלאכה דאורייתא ולא שרי אלא שבות דרבנן דה"ל שבות דשבות והא לדידיה ריבויא באכילה לאו שבות הוי אלא מלאכה דאורייתא וצריכי' אנו לומר גם לדידיה נמי דריבויא באכילה אע"ג דאסור מדאורייתא מיהו כיון דהכל נעשה בטורח אחד ואין כאן הוספת מלאכה קל טפי משאר איסור דאורייתא ושרי ע"י אמירה לארמאי במקום מצוה גם להרי"ף כמו לבה"ג והגאונים ודינו כמו אמירה לא"י לעשות שבות וכפי מה שכתבתי לעיל בסי' הקודם ועדיין קשה התינח לשיטת הרי"ף וסיעתו דאמירה לארמאי במלאכה דאוני תא אסור גם במקום מצוה. אבל לבה"ג וסיעתו דאמירה לא"י שרי בכל מלאכה דאורייתא במקום מצוה וגם להחם חמי' בשביל התינוק בעצמו נמי שרי במקום מילה לעשותו ע"י ארמאי א"כ ודאי קשה הא דניחום ליה אגב במאי מוקמת לה אליבי' אי ע"י ארמאי קשה ל"ל אגב אמו תיפוק ליה דבשביל התינוק עצמו נמי שרי ואי ע"י ישראל הא ריבויא באכילה אסור מדאורייתא ואיך נתיר אותה בשביל מכשירי מילה א"ו דלבה"ג וסיעתו צריכים אנו מיהת למימר דריבויא באכילה אין אסור אלא מדרבנן והתירוהו במקום מכשירי מילה כמו שהתירו שבות דאמירה לא"י במילה גבי מכשירי' וכמו שכתב התוס' במנחות. או דנימא דריבויא באכילה שרי לגמרי וכמו שכתב התוספות בגיטין והרי הרי"ף וסיעתו לא נחלקו עליו בזה מדלא הביא הרי"ף ראיה לדבריו מהא דניחום וכו' וא"כ קשה להר"ן. אבל אם נימא דס"ל כתי' התוס' דב"ק ניחא דגם לבה"ג וסיעתו נמי איירי בע"י ארמאי ולאו ביום המילה אלא לאח"כ שכבר נתרפא איירי וס"ל ג"כ כשיטת הרמב"ם דגם קטון לגבי חמי' דינו כקצת חולי ומצטער וכבמקום מצוה דמי. אלא דגם לבה"ג והגאונים לא שרי' אמירה לארמאי במלאכה דאורייתא אלא במכשירי מילה מפני שהיא עצמה דוחה שבת. אבל בשאר מצוה לא שריא אלא אמירה לא"י לעשות שבות דה"ל שבות דשבות ולא מלאכה דאורייתא כמו לשיטת הרי"ף וסיעתו אלא דריבויא באכילה אע"פ שהוא מדאורייתא לפי שיטת הרן מיהו כיון שנעשה בטורח אחד דינו לענין אמירה לא"י כמו אלו היה שבות דרבנן להתירו במקום כל מצוה וקצת חולי ומצטער וכדרך שאנו אומרים לפי שיטתו של הרי"ף וסיעתו גם לענין מכשירי מילה לפי דרכו של הר"ן ודו"ק:
אבל מה שנלע"ד לומר בפירושא דניחום ליה אגב אימיה לפי דרכן דבה"ג וסיעתו דאיירי שפיר ביום המילה וע"י ארמאי כפירש"י דהא לבתר ז' גם בשביל האם נמי לא מחללי' ע"י ישראל ולא תקשה לן דא"כ למה לי כלל אגב אימי' דהא לצורכי מילה ומכשירי' עושים לדידהו על ידי ארמאי משום דה"ל שבות שאין בו מעשה כמו שהוכיחו מעובדא דרבה בעירובין שם לעיל. בזה אני אומר דגם לבה"ג וסיעתו נמי אע"ג דלדידהו שרי לעשות גם מלאכה דאורייתא על ידי ארמאי בשביל מכשירי מילה ה"מ היכא דא"א לעשות הקל ממנו דהיינו דבר שאין בו אלא שבות דרבנן וע"י א"י כי היכי דלהוי שבות דשבות אבל אם אפשר לעשות הקל ממנו. מהדרי' למעבד הקל הקל תחילה. גם כשאנו עושים ע"י ארמאי וכמו אם היינו עושי' ע"י ישראל דמהדרי' למעבד הקל הקל תחילה כדאיתא במנחות (ד' ס"ד) באבעי' דרבא בב' בשני עוקצי' וג"כ בעוקץ א' וכו' [וכ"כ הרמ"א באו"ח (סי' שכ"ח סי"ב) שאם אפשר לעשות הדבר בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי. אך חמה אני מה שחלה הדבר ביש אומרים והוא ש"ס מפורש במנחות) וכן לענין מאכלות אסורות נמי אמרינן ביומא (דף פ"ג) דמאכילי' אותו הקל הקל תחילה וכו' ה"נ כשאנו עושים ע"י ארמאי נמי מהדרי' לעשות הקל הקל תחילה ואם אפשר לעשות ע"י דבר שאין בו אלא שבות לא עבדי' ע"י מלאכה דאורייתא אף על גב דשרי היכי דאי אפשר בענין אחר וראיה לדברי מדבריו של בה"ג בעצמו דאייתי הרי"ף בשבת ס"פ ר"א דמילה ז"ל והיכי דאייתי איזמל ממעלי שבתא ואגנב וכו' שרי ליה למימר לא"י לצבותי או לאתויא אזמל אחרינא כההוא דאשתפיך חמימי א"ל רבה ליזול לייתי מגו ביתאי וכו' עיי"ש וקשה לשיטתו דבה"ג דגם מלאכה דאורייתא נמי שרי לעשות ע"י ארמאי וגם להחם חמי' נמי שרי דהא לדידי' לא גרסי' דהא מר לא אמר לי' זיל אחים כגירסתו דהרי"ף כמו שכתב הרי"ף שם וא"כ מ"ש דקפיד רבה למימר לימרו לי' לא"י לייתו לי' מגו ביתאי. הרי גם אם ירצה יאמר לו להחם או להביא מ"מ ואפי' דרך ר"ה בשלמא לשי' הרי"ף א"ש דהא לא שרי ליה גם ע"י ארמאי אלא בעשיות שבות. אבל לבה"ג קשה א"ו דגם לבה"ג כל שיכול להביא ע"י חצר שאינה מעורבת וע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות אין לעשותה ע"י ארמאי במלאכה גמורה להחם חמי' בשבילו או להביא דרך ר"ה ובזה מסולק כל מה שהקשו התוס' אבה"ג וסיעתו מהא דניחום לי' אגב אמי' דהתם נמי כיון דאפשר לעשותו בריבוי' באכילה וע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות אסור להחם ע"י ארמאי בשביל התינוק דה"ל אמירה לא"י במלאכה דאורייתא:
ומיושב נמי לפי שיטתו של הר"ן דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא דלדידי' נמי לא תקשה. מהא דניחום לי' אגב אימי' דכיון דריבוי' באכילה נמי אסור מדאורייתא מ"ש אגב אימי' מבשביל התינוק בעצמו. אי עי ישראל תרווייהו אסירא ואי ע"י ארמאי תרווייהו שרי לבה"ג וסיעתו. ועכ"פ מאי עדיפותא דאגב אימי' משיחם בשביל התינוק בעצמו כיון דתרווייהו מדאורייתא. ולפמש"כ לק"מ דנהי דתרווייהו אסירו מדאורייתא מיהו כמו דאם עושי' ע"י ישראל עבדי' הקל הקל ומש"ה עבדי' טפי ריבויא באכילה מריבויא במלאכה אעפ"י ששניהם דבר תורה להר"ן מיהו ריבויא באכילה קל טפי מריבויא במלאכה וכדאי' מפורש במנחות (שם) לפי המסקנא ה"נ כשאנו עושים ע"י ארמאי נמי מהדרי' לעשות הקל הקל ועדיף טפי לרבות באכילה מלעשות כל המלאכה עי הא"י בשביל התינוק כנלע"ד:
ויש לנו עוד להביא ראי' לסברא זו מגופי' דהש"ס שם. דהא לפי מה דסבר אביי לאותובי לרבה מהא דהזאה שבות ואין דוחה את השבת ואמירה לא"י שבות ומשני ליה רב יוסף מי לא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה קשה בין לשיטתו דבה"ג דשני לי' בין שבות דאמירה לא"י דקיל ובין שאר שבותי' דחמירי ובין לשי' הרי"ף דעד כאן לא קשרי רבה אלא אמירה לא"י לעשות מידי דשבות דה"ל שבות דשבות לתרווייהו קשה דאמאי לא הוכיח אביי מהאי עובדא דרבה גופא דהיינו טעמי' דידי' והיכי הוי ס"ד כלל למימר דלרבה שרי כל שבות דרבנן גבי מכשירי מילה שהרי כשא"ל אביי לרבה והא לא ערבי' חש לה רבה ואמר דנימרו לי' לארמאי ולייתי ואי איתא דלרבה כל שבות שרי גבי מילה ומכשירי' ל"ל כלל למימר לא"י דלייתי תיפוק לי' דחצר שאינה מעורבת אין איסורו אלא משום שבות א"ו דדוקא האי שבות דאמירה לא"י לחוד הוא דשרי ולא שאר שבות וכשי' של בה"ג או דגם אמירה לא"י גופי' נמי לא שרי אלא להביא דרך חצר שאינה מעורבת דג"כ לא מתסר אלא משום שבות וה"ל שבות דשבות וכשי' של הרי ף ועל כל פנים קשה מ"ט לא אותיב לי' אביי מיני' ובי' ול"ל לאתוי' לי' תיובתא מדוכתא אחרינא דהזאה שבות וכו' אבל לפ"מ דכתיבנן ניחא משום דגם לפי מה דס"ד דאביי למימר דלרבה כל שבות שרי במקום מכשירי מילה. ה"מ בדאי אפשר לעשות הקל ממנו אבל כל היכי דמצי למעבד באמירה לא"י לעשות שבות דהוי שבות דשבות לא עבדי' בחד שבות ומש"ה ודאי גם לפי הה"א דאביי נמי הוצרך רבה לומר דלימרו לי' לארמאי למיתי כי היכי דלהוי שבות דשבות דקיל טפי. אלא דהוי ס"ד דכיון דהעמידו חכמי' דבריהם במקום מילה ומכשירי' שלא לעשות חד שבות ה"נ שבות דשבות כמו דשלא במקום מצוה גם שבות דשבות נמי אסור וא"כ גם ע"י ארמאי נמי אסור לעשות שבות ומש"ה מהדר לי' רב יוסף דבמקום מכשירי מילה שאני לן שבות דיש בו מעשה דאסורי לשבות דאין בו מעשה דשרי להרי"ף היינו אמירה לא"י לעשות שבות דהוי שבות דשבות ולבה"ג כל אמירה לא"י שרי ואפי' במלאכה דאורייתא דאכתי הוי שבות שאין בו מעשה אלא אמירה בעלמא מיהו ה"מ היכי דא"א בענין אחר אבל אם אפשר לעשות ע"י שבות דשבות פשיטא דנא עבדי' ע"י חד שבות דהיינו אמירה לא"י במלאכה דאורייתא אעפ"י שאין בו מעשה כמו דחזי' לאביי דהוי סבר דכל שבות לרבה שרי במקום מכשירי מילה ומ"מ אהדר למעבד ע"י אמירה לארמאי דלהוי שבות דשבות בחצר שאינה מעורבת. ה"נ לבה"ג דגם לפי האמת שרי למעבד חד שבות דאמירה לא"י במלאכה דאורייתא ה"מ בדאי אפשר אבל בדאפשר מהדרי' אהקל הקל ולא עבדי' אלא שבות דשבות והיינו נמי טעמא דרבא בעובדא דידי' שהוצרכו להחם חמי' ואמר דנשילי' לאימי' אי צריכת ניחום לי' אגב אימי' וע"י ארמאי כי היכי דלהוי שבות דשבות ואע"ג דאי הוי אמרה אם דלא צריכת נמי שרי למיחם ע"י ארמאי מ"מ כל היכי דאפשר מהדרי' דלא להוי אלא שבות דשבות וא"כ מתוקם שפיר גם לבה"ג ע"י ארמאי ולבתר ז' כפירש"י ז"ל [שוב ראיתי בספר העמק שאלה על השאלתות (פ' וירא) שבגוף הסברא נתכוונתי עם ספר המכריע ת"ל. והספר אינו ת"י לעיין בו]:
ולמדנו לפ"ז דאין לנו הכרע מדעתן של בה"ג והגאוני' להתיר ריבויא באכילה בכדי כפי מה שצידד הרמ"א ז"ל וכמו שמטין דברי התוספות בגיטין גם לא מצינו שום צד הקל בהאי איסורא דרבנן טפי מבכל שבותי שבת ולמדנו ג"כ דכל היכי דאפשר לאהדורי אהקל הקל בשבות דאמירה לא"י מהדרי' וגם לבה"ג וסיעתו דשרי לה במקום מצוה מיהו אם אפשר שלא לעשות אלא שבות דשבות מהדרי' וכ"ש שאם אפשר שלא לעשות כלל גם בשבות דשבות דמהדרי'. וא"כ ודאי אסור לכווין המלאכה לכתחילה ביוהכ"פ לצוות לא"י להדליק נרות בעת תפילת נעילה כיון דאפשר להדליק נרות גדולות שיהיו דולקות עד לאחר התפילה ועכ"פ אפשר לומר קודם יוה"כ לא"י שידליקם. ולא ביוהכ"פ בעצמו אם לא היכי שאירע אונס שנכבו הנרות שהדליקו אז יש מקום לסמוך אבה"ג והגאונים במקום מצוה דרבים. כנלע"ד: