תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן ד
ישא ויתן ביתר דברי הרמ"א בתשובתו ועוד השלמת הדברים שהתחלנו בם בסי' הקודם. בדיני ריבויא בשיעורא וביאור שיטת הראשונים ז"ל:
ועכשיו נשוב ליתר דברי הרמ"א הנה אחר שכתב הרמ"א דממה שכתבו התוס' דמנחות בתחילת דבריהם דיש לחלק בין יו"ט לשבת לענין ריבויא באכילה אכתי אין ראי' דס"ל הכי גם לפי האמת דבשבת אסור לרבות באכילה. משום דיש לומר שלא כתבו כן אלא דלא מצי למפשט האבעי' דרבא מדהתם. אבל לפי המסקנא אפשר דבשבת נמי שרי. כתב עוד זה לשונו והכי מוכח מסוף דברי התוס' שכתבו ז"ל והא דאמרי' גבי ינוקא דאשתפוך חמימי בעירובין להתם אגב אמו וכו' דהא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופא דחי' לא גזרו עכ"ל והשתא לפ"ז מאחר דשרי להרבות במילה באכילה ה"ה בגברי נמי ואע"ג דמפרשו התוס' שם בענין אחר מ"מ לענין דינא משמע דאית להו האי תירוצא ואפשר דה"ה לענין חולה נמי שרי וכו' ע"כ לשון הרמ"א וכל דבריו מגומגמים לא יכולתי לירד לסוף דעתו בזה שאם בסוף דבריו נתפס דעתו משתמע מלשונו שנתכוין ללמוד מדברי התוס' שכתבו דבמקום מילה לא גזרו אריבוי' באכילה ש"מ דבמילה שרי לרבות באכילה ואם לכך נתכוין ברור הדבר דאגב שיטפי' כתב כן ולא דק שהרי מלבד דגבי מילה לא שייכא כלל ריבוי' באכילה משום דלא אפשר כלל ואין הפה יכול לאמרו גם הרי התוס' לא כתבו כלל אלא להרבות באכילה לחולה דהא אגב אמו הוא דאיירי שהיא יולדת ודינה כחולה ואהא הוא דכתבי דאע"ג דבמנחות משמע דאסור לרבות גרי חולה באכילה בכדי. ה"מ שלא לצורך מצוה דהיא גופה דחי' שבת דהא בכדי הוא דאיירי' הכא אבל לצורך מכשירי מילה דהיא גופה דחי' שבת. גם מכשירי' דידה דלא דחי שבת. מיהו התירו להם חכמים לרבות באכילה גבי חולה אי איתא קמן בשביל המילה שלא תדחה לבתר שבת וכפמש"כ בסי' ב' עיי"ש ואם מתחילת דבריו של הרמ"א נתפס דעתו. משמעות דבריו דמדברי התוס' דמנחות בסופם מוכח דלפי המסקנא גבי חולה נמי שרי אפי' בשבת לרבות באכילה בכדי וא"כ הה"נ גבי מילה אי הוי אפשר למשכח גבה נמי ריבויא באכילה ג"כ הי' שרי. אלא דלא משכח"ל כלל משום דלא אפשר מימי נלמד מזה לריבויא בגברי דדמי לה וכפ"מ שהוכיח לעיל. דג"כ שרי בכה"ג דשרי' לריבויא באכילה והרי ריבויא בגברי אפשר במילה וממילא שמעי' דשרי ואם לזה נתכוין ג"כ דבריו תמוהים שהרי התוס' כתבו מפורש איפכא דגם ריבויא באכילה גבי חולה נמי לא שרי בכדי. רק משום מצות מילה במכשירי'. הא לא"ה אסור מדרבנן וא"כ ריבויא בגברי נמי בין בחולה בין במילה אסור מדרבנן דהא הוי בכדי שהרי איזו תועלת יוצא לנו ע"י מה שנרבה בגברי במילה זו שיועיל למכשירי מילה או למצוה אחרת דכותה שגופה דוחה שבת ויועיל האי ריבוי' בגברי למכשירי'. דומיא דהתם. כש"ד דברי הרמ"א תמוהים ומשוללי הבנה:
גם מה שכתב עוד. דאע"ג דמפרשי התוס' הא דעירובין עוד בענין אחר מ"מ לענין דינא אית להו האי תי' עכ"ד ונראה מזה דגם להאי תירוצא שכ' התוס' דעובדא דניחום לי' אגב אמו היינו ע"י אינו ישראל ס"ל להרמ"א דמ"מ מודו ג"כ דגם ע"י ישראל נמי שרי לריבויא באכילה כתי' בתרא אינו מחוור כלל אלא נראה ודאי דלפי התי' הראשון דוקא ע"י נכרי הוא דשרי לרבות באכילה גבי חולה ולא ע"י ישראל ואפי' בשביל צרכי מכשירי מילה נמי לא וכפי מה שיתבאר עוד מדברנו:
והנראה בדעתו דהרמ"א דס"ל דהני שני פירושו התוס' לא פליגי לדינא מידי אלא בפירושא דשמעתתא לחוד הוא שנחלקו משום דרש"י כתב שם בעירובין ז"ל נישאלה לאמי' אי צריכה לצורכה חמים ניחום לי' אינו ישראל אגב אמי' דקיי"ל בשבת (דקכ"ט) חי' אחר ז' אפי' אמרה צריכה אני אין מחלי' עלי' אבל עושים לה ע"י ארמאי עכ"ל וס"ל להרמ"א דלא מפרש לה ע"י ארמאי אלא משום דלא מתוקם לי' בע"י ישראל משום דא"כ לצורך אמו נמי אסור אבל אם היתה אמו חולה שצריכה לחמים. או שיש שם חולה אחר כה"ג גם לרש"י נמי שרי להחם ולרבות בשיעורא אגב החולה משום צרכי מילה דאי לא תימא הכי אלא נימא דע"י ישראל אסור לרבות גבי חולה בשביל המילה הי' לו לרש"י להוכיח דאיירי ע"י ארמאי משום דאי תימא ע"י ישראל קשה אטו מי שרי להרבות באכילה כשמבשל לצורך חונה א"ו דהא לא קשה לי' לרש"י כלל משום דגם לדידי' נמי לצורך מילה שרי לרבות כשעושה מלאכה בשביל החולה וכתי' הב' דהתוס' במנחות:
ומש"ה לא קשה לי' לרש"י אי איירי ע"י ישראל אלא משום דביום המילה שכבר הוא יום הח' ללידה גם בשביל האם נמי אין עושי' מלאכה ע"י ישראל כיון דהוי בתר ז' והיינו תירוצא קמא דהתוס' במנחות ואידך תי' דהתוס' דמפרש לה בעל ידי ישראל ס"ל דמשכח"ל שפיר דמותר להחם בשביל האם גם ע"י ישראל ביום המילה כגון שילדתו סמוך לשקיעת החמה והמילה הוא בבוקר בתחילת היום והרי קיי"ל ביבמות (דע"א) דבחולה מונין לו מעת לעת ונמצא דביום הח' בבוקר הוי עדיין לגבי אם בתוך המעל"ע השביעי דמחללי' עלי' השבת גם ע"י ישראל וכמו שכ' התוס' סברא זו בגיטין (ד"ח) וכן בב"ק (ד"פ) [וע' במהרש"א עירובין (שם) תוס' ד"ה לשבות שכתב ג"כ הכי לשי' התוס' שם וגם בתשובת הרא"ש כלל כ"ו דין ג' כתב כן עיי"ש] ולפ"ז לא נחלקו הני שני תירוצי דהתוס' אלא אי מתוקם האי עובדא דעירובין דניחום לי' אגב אמי' גם ע"י ישראל א"ד דוקא ע"י ארמאי:
אבל בעל ידי ארמאי מתפרש לכ"ע שפיר וגם האי פירושא דמפרש לה ע"י ארמאי אינו משום דאי ע"י ישראל אסור לרבות באכילה כשמבשל לצורך חולה גם בשביל המילה דז"א. אלא בכה"ג כ"ע מודו דשרי וכמו שכ' התוס' בתי' בתרא. אלא משום דלדידהו האם גופי' לא הוי אלא כחולה שאב"ס ואין מחללי' עלי' השבת אלא ע"י ארמאי וכמו שכ' רש"י מפורש משום האי טעמא אלא דמכח זה נמשך ממילא לענין מה דקשה להו להתוספות אהא דשריא לריבויא באכילה התם דלפירש"י דעל כרחיך האי ניחום לי' וכו' בלא"ה ע"י ארמאי איירי דאי לא"ה לא הוי שרי גם בשביל האם. ממילא לק"מ אהא דשריא לרבוי' באכילה דהא לאו ע"י ישראל איירי כלל התם ולפי' השני דאיירי גם בע"י ישראל והאם היא עדיין חולה ג"כ לא תקשה משום דלצורך מכשירי מילה כיון דהיא גופה דחי שבת במכשירי' נמי שרי לרבויא באכילה:
ומכח זה למד הרמ"א דבהאי סברא שכתבו התוס' לתי' בתרא דשרי לרבוי' באכילה כשעושה מלאכה לצורך חולה ע"י ישראל משום מכשירי מילה לכ"ע ס"ל הכי אלא דלדידהו אין אנו צריכים לבוא לזה בהאי עובדא משום דהתם בלא"ה על כרחיך איירי ע"י ארמאי דאל"כ גם בשביל האם עצמה נמי אסור דהא הוי לאחר ז' אבל אם הי' שרי לעשות מלאכה בשביל האם ע"י ישראל גם לרבות באכילה בשביל מכשירי מילה נמי שרי שהרי רש"י לא הוכיח דאיירי ע"י ארמאי מדשרי לרבות באכילה וכפ"מ שכתבנו. וגם מדברי התוס' בעצמם מוכח שזו סברא פשוטה לדידהו דשרי לרבות באכילה לצורך מכשירי מילה כשעשה מלאכה בשביל חולה ואפי' ע"י ישראל דאלת"ה תקשה מה זו הכריחתם להתוס' בתי' השני לאוקמא להאי עובדא בע"י ישראל ונצטרך לומר דמשום מכשירי מילה דהיא גופה דחי' שבת שרי' לרבות באכילה כסברתם ולא מוקי טפי להאי עובדא בע"י ארמאי וכמו שפירש"י לשיטתו בכדי שלא נצטרך להוציא האי דינא שמוכרח לומר אם נפרש לה בע"י ישראל שהרי נהי דלא קשה לדידהו קושית רש"י דאיך שרי להחם ע"י ישראל בשביל האם דהא הוי לאחר ז' משום דמפרשי לה בתוך מעל"ע כמו שכתבנו מיהו אכתי ניחא טפי גם לדידהו לפרשו בע"י ארמאי כי היכי דלא תקשה גם מהא דשרי' לרבוי' באכילה בשביל המילה וכיון דע"י ארמאי ודאי ניחא לכ"ע. עדיף לן טפי לפרש הכי א"ו דזו סברא פשוטה הוא להם אליבא דכ"ע דשרי לרבויא באכילה בשביל מכשירי מילה:
מיהו הא לא מחוורא כלל משום דלדעתי ברור הדבר. דאותה סברא שהעלו התוספות בתי' הב' דמשום מכשירי מילה דהיא גופה דוחה שבת גם בשביל מכשירי' שרי לרבות באכילה היכי דעושה מלאכה בשביל חולה ואפי' ע"י ישראל אינה סברא פשוטה כלל וגם רבותינו בעלי התוספות לא אמרו כן לפי הפי' השני דהאי דניחום ליה אגב אימיה היינו ע"י ישראל אלא מפני דוחק הקושיא דהוי קשה להו אמאי שרי' להרבות באכילה להאי פירושא דאיירי ע"י ישראל ולכן הוצרכו לחדשה ולאומרה דמשום מכשירי מילה שרי אבל להאי פי' קמא דאיירי התם ע"י ארמאי דוקא בלא"ה וממילא לא קשה לן הא דשרי' לריבוי' באכילה כלל שוב אנו אומרים דהא אם אנו עושים מלאכה לחולה ע"י ישראל גם בשביל מכשירי מילה נמי אסור דהכי ודאי הוי פשטא דסברא דלעולם אסור לרבויא באכילה ולא יקשה עלינו דא"כ אמאי לא מוקמי' לה באמת להאי עובדא דאיירי בע"י ארמאי כפי' קמא ולא ע"י ישראל שהרי בע"י ארמאי מתוקם שפיר לכ"ע ונהי דלסברא השני' גם ע"י ישראל נמי משכח"ל דשרי בשביל האם בתחילת יום הח' שהוא עדין בתוך ז' מעל"ע כשילדה קודם שקיעת החמה ולא קשה לדידהו קושית רש"י מיהו כיון דע"י נכרי נמי מתפרש שפיר גם לדידהו כמו לפירש"י א"כ נפרש גם לדידהו האי עובדא בע"י ארמאי כי היכי דלא יקשה לן הא דשרי לרבויא באכילה ולא נצטרך לבוא לאותה סברא דבשביל מכשירי מילה שרי לרבות באכילה כיון שאמרנו שלא באנו לזו אלא מדוחק הא לק"מ משום דלע"ד נראה דלהאי תי' בתרא לא מתוקם האי עובדא דניחום ליה אגב אימי' אלא דוקא בע"י ישראל ולא ע"י ארמאי ולא כפ"מ דהוי סבירן למימר מעיקרא דלדידהו מתוקם גם בע"י ישראל וכ"ש בע"י ארמאי אלא כמו דלפירושא קמא לא מתוקם בע"י ישראל אלא בע"י ארמאי משום דאל"ה לדידהו גם בשביל האם נמי אסור ה"נ לפירושא בתרא לא מתוקם האי עובדא כלל בע"י ארמאי אלא דוקא בע"י ישראל וכפי מה שאברר דברי ומש"ה בעל כרחנו אנו צריכים לבוא לדידהו להאי סברא דמשום מכשירי מילה שרי לרבות באכילה גבי חולה גם כשאנו עושין ע"י ישראל אבל לפירושא קמא דהאי עובדא דעירובין בלא"ה על כרחיך איירי ע"י ארמאי לדידהו ולא קשה לן כלל מהא דשרי' לרבויא באכילה שוב אנו אומרים דהא כשאנו עושים לחולה ע"י ישראל אסור לרבות באכילה גם בשביל מכשירי מילה ודלא כהרמ"א:
משום דלכאורה דברי התוס' תמוהים מאוד במה שכתבו לתי' בתרא דמשום מכשירי מילה דהיא גופה דוחה שבת גם בשביל מכשירי' שרי לרבות בשיעורא דהיינו באכילה כיון שאין אסור אלא מדרבנן. וקשה מהא דבעירובין שם לעיל מינה (דס"ז) מייתי ג"כ עובדא בינוקא דאשתפוך חמימי ואתי לקמי' דרבה א"ל ניתי חמימי מגו ביתאי א"ל אביי והא לא ערבי' וכו' נימרו לי' לנכרי ליתי לי' אמר אביי בעי לאותבי' למר ולא שבקן רב יוסף וכו' לבתר הכי א"ל מאי בעית לאותובי למר א"ל דתניא הזאה שבות ואמירה לארמאי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת. א"ל ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה דהא מר לא א"ל לארמאי זיל אחים הרי לפננו מפורש דשום שבות ואיסור דרבנן לא דחי' מקמי מילה אעפ"י שתדחה המילה עי"ז וכמו דהזאה דוחה את הפסח דהוי ג"כ כמילה שהיא עצמה דוחה שבת וגם יש בה כרת כבמילה ומ"מ מכשירי' אין דוחי' את השבת אפי' ע"י שבות דהזאה וכן שבות דאמירה לארמאי נמי לא דחיני' בשביל מכשירי מילה בעשיות מלאכה דאורייתא כדקאמר דהא מר לא א"ל זיל אחים ולא שרי' אלא שבות דשבות שיאמר לארמאי להביא דרך חצר שאינה מעורבת דה"ל שבות דשבות וא"כ דברי התוספת דמנחות תמוהים שכתבו ז"ל דהא דשרי' בעירובין להחם אגב אמו היינו ע"י ארמאי כדפי' בקונט' ואפי' מיירי ע"י ישראל ניחא דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופא דחיא שבת לא גזור עכ"ל. ורהיטת לשונם משמע דלפירש"י דאיירי ע"י ארמאי בלאו טעמא דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן נמי לק"מ משום דע"י ארמאי אפי' אם הי' כאן איסורא דאורייתא נמי שרי במקום מילה משום דכיון דהוי ע"י ארמאי. אפ"ת דריבוי' באכילה אסור מן התורה. מיהו אמירה לא"י לא הוי אלא איסורא דרבנן אלא אפי' להאי פירושא דמפרש לה ע"י ישראל נמי ניחא משום דס"ס ריבו' באכילה לא הוי אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה לא גזיר והרי האי עובדא דרבה בעירובין שם לעיל סותר את כל דבריהם. שהרי מפורש שם דלא שרי' אלא דוקא היכי דאית בה תרתי לטיבותא שיהא ע"י ארמאי ודרך חצר שאינה מעורבת דה"ל שבות דשבות אבל חד שבות לא דחי' מקמי מכשירי מילה אלא מילה נדחת מפני' כמו שפסח נדחה משום שבות דהזאה וא"כ האי עובדא דרבא נמי על כרחיך לא מתפרש אלא בע"י ארמאי ומשום תרי טעמי דאמירה לא"י שבות וגם ריבוי' באכילה אינה אלא שבית וה"ל שבות דשבות כהך דרבה דא"ל לארמאי להביא דרך חצר שאינה מעורבת דה"ל שבות דשבות ואיך חלקו התוס' דמנחות את דבריהם לשתי תי' דאי מפרשי' להאי עובדא דניחום לי' אגב אמו בע"י ארמאי ניחא וגם אי מפרשי' לה ע"י ישראל נמי ניחא. משום דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן וכו' ומשמע דכל חד מהני טעמי מהני לן לתרוצי סוגיא. וקשה דהא תרווייהו להדדי צריכי וחד בלא אידך לא מהני לן מידי ולא מתוקם אלא בע"י ארמאי וגם משום ה"ט דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן וה"ל שבות דשבות דשרי במקום מילה כהאי עובדא דרבה דלעיל מינה:
איברא דתירוצא קמא דהתוס' הי' אפשר לכאורה לישבו גם בלאו ה"ט דמסקו בתי' השני דריבוי' באכילה לא הוי אלא מדרבנן וכרהיטת דבריהם והוא עפ"י מה שנחלקו אבותן של. ישראל בהאי עובדא קמייתא דרבה. דא"ל רב יוסף לאביי ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית ביה מעשה דבעל הלכות גדולות ועוד הרבה מהגאונים עמי' ס"ל דלשבות דאמירה לא"י ועושה קרי' ליה שבות דלית ביה מעשה ודחי' לי' מפני מילה והיינו דמפליג רב יוסף בין שבות דהזאה דאית ביה מעשה ובין שבות דאמירה לא"י דאין בו מעשה אלא אמירה בעלמא. אבל הרי"ף ועמו הרבה מהראשונים ז"ל ס"ל דגם שבית דאמירה לא"י נמי מקרי שבות דאית בי' מעשה ואינו נדחה מפני מילה בעשיות מלאכה דאורייתא והא דקאמרי' בהאי עובדא דרבה דהוי שבות דלית ביה מעשה היינו משום דלא א"ל לארמאי למיתי דרך ר"ה אלא דרך חצר שאינה מעורבת שאין איסורה אלא מדרבנן וה"ל שבות דשבות דלא גזרו בה רבנן במקום מצות מילה ועיקר פלוגתתם תלי' בגירסת הש"ס שם דהרי"ף גריס כמו דאיתא לפנינו דמסיק רב יוסף למילתי' דהא מר לא א"ל לארמאי זיל אחים ומהא משמע להדיא דבמלאכה דאורייתא אסור גם באמירה לארמאי אבל הגאונים ובה"ג לא גרסו לה כלל ומש"ה ס"ל דגם במלאכה דאורייתא נמי שרי אמירה לארמאי כמו שהביא כל זה בארוכה הרי"ף בשבת ס"פ ר"א דמילה והרא"ש שם בתחילת הפרק (סי' ב') עיי"ש. ומדברי התוספות דעירובין (דס"ח) ד"ה לשבות משמע דגם הם גרסו כגירסת הגאונים ובה"ג עיי"ש במהרש"א ולפ"ז לפירש"י ודעימי' דמפרשי להאי עובדא דרבא דניחום לי' אגב אימי' דאיירי ע"י ארמאי אליבייהו דבה"ג והגאונים שרי אפ"ת דריבוי' באכילה אסיר מדאורייתא דהא הוי שבית דלית בי' מעשה ונדחה מפני מצות מילה אפי' במכשירים לדידהו וניחא תי' קמא דהתוס' במנחות:
אבל תירוצם השני ודאי קשה טובא שהרי עד כאן לא נחלקו הני רבוותא אלא בשבות דאמירה לא"י לחוד דלבה"ג והגאונים שרי גם בעשיות מלאכה דאורייתא משום דהאי שבות קיל טפי לדידהו משאר שבותי שבת דהוי שבות דלית בי' מעשה ולהרי"ף גם האי שבות דאמירה וכו' נמי אינו נדחה משום מילה בעשיות מלאכה דאורייתא אלא דוקא בעשיות מלאכה דרבנן כדי דלהוי שבות דשבות אבל בשאר שבותי ואיסורי שבת דרבנן כ"ע מודו שאינם נדחים משום מצות מילה תדע שהרי התם גבי עובדא דרבה הוי בחצר שאינה מעורבת שאין איסורה אלא מדרבנן ומ"מ לא שרי לי' רבה אלא ע"י ארמאי דווקא ולא ע"י ישראל וא"כ קשה מה בכך דריבוי' באכילה אין איסורו באכילה אלא מדרבנן שכתבו התוס' דמש"ה שרי' לה בשביל מילה שהיא גופא דוחה שבת הא הוי שבות דאית בי' מעשה לכ"ע בין להרי"ף בין לבה"ג והגאונים ולא שרי' גבי מילה ע"י ישראל כמו דלא שרי' להביא דרך חצר שאינה מעורבת אלא ע"י ארמאי:
וביותר תקשה אהאי כולא פירושא דמהכ"ת נימא בהאי עובדא דניחום לי' אגב אמי' דאיירי בע"י ישראל ולא נפרש לה טפי דאיירי ע"י ארמאי וכפירש"י דנהי דכתבנו דלהאי פירושא גם ע"י ישראל נמי משכח"ל דשרי להחם בשביל האם ביום המילה אעפ"י שהוא ח' ללידתה משום דבעי' ז' ימים מעל"ע ואם ילדה בסיף היום שרי להחם ע"י ישראל בשביל האם עד סוף היום מיהו הא ע"י ארמאי ודאי מתוקם שפיר גם לדידי' וא"כ נהי דהוכחת רש"י דאיירי ע"י ארמאי דווקא ליתי' לדידהו מ"מ עדיף טפי לפרשו ע"י ארמאי כפירש"י כדי שלא יקשה עלינו מהא דשרי' לריבוי' באכילה שעכ"פ מדרבנן אסור. ולא עדיפא מחצר שאינה מעורבת בהאי עובדא דרבה דלא שרי לה אלא ע"י ארמאי דווקא ולא ע"י ישראל ומה זו שהכריחתם שלא מדוחק לפרש הך עובדא דניחום ליה אגב אמי' דאיירי ע"י ישראל בכדי שנצטרך לומר דלצורך מילה שרי' איסורא דרבנן גם ע"י ישראל היפך ממה שמפורש בסוגיא דלעיל בעובדא דרבה:
ברם כד דייקי' חזי' דגם תירוצא קמא דהתוספות דמנחות אי אפשר לפרשו כלל לפי שיטתן דבה"ג והגאונים דע"י ארמאי מותר לעשות אפי' מלאכה דאורייתא בכדי שלא נצטרך לבוא לפום האי תירוצא להא דריבויא באכילה אין איסורו אלא מדרבנן וכפ"מ דהוי סביר לן מעיקרא. דזה דבר שא"א לאומרו ומצידה תברא דא"כ תקשה כיון דע"י ארמאי מוקמית להאי עובדא דרבא ל"ל אגב אמי' כלל הא לבה"ג והגאונים כל ע"י ארמאי שרי לעשות גבי מכשירי מילה אפי' מלאכה דאורייתא וא"כ גם להחם בשביל התינוק עצמו נמי שרי וכבר הקשו התוספות בעצמם קושיא זו אליבא דבה"ג דשרי ע"י ארמאי לצורך מילה אפי' מלאכה דאורייתא דא"כ ל"ל לרבא למימר דניחום ליה אגב אמי' בגיטין (ד"ח) ובב"ק (ד"פ) והוא לפי מה שפירש"י בעירובין דאיירי ע"י ארמאי עיי"ש ולבה"ג והגאונים צריכי' אנו לומר בודאי דמפרשי לה ע"י ישראל דווקא וממילא נלמד דאע"ג דרהיטת לשון התוספות דמנחות משמע דלתי' קמא אין אנו צריכים לבוא להא דבריבויא באכילה אין שם אלא איסורא דרבנן. אלא מתפרש שפיר אפ"ת דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא ליתא ודחוי מעיקרא הוא דזה ודאי א"א לאומרו כלל דא"כ מאי ניחום ליה אגב אמיה דקאמר ומאי מהני לן דמאי נ"מ בין בשביל התינוק עצמו. בין אגב אמו ס"ס איסורא דאורייתא איכא א"ו דגם האי תי' קמא דמפרש לה בע"י ארמאי נמי נמשך והולך למה שכתב התוספות בסוף הדיבור דבריבויא באכילה אין שם אלא איסור דרבנן דלא כמשמעות רהיטת לשון התוספות. וזה ברור:
ועפ"ז באנו גם לעומק הבנת דברי התוספות בהיפך ממה שרצינו לומר בתחינה והוא דתי' קמא דהתוספות שפי' ההיא דניחום ליה אגב אמו היינו ע"י ארמאי כפירש"י אזיל לפי שיטת הרי"ף וסיעתו דגם ע"י ארמאי אסור לעשות מלאכה דאורייתא למכשירי מילה ולא שרי אנא מלאכה דרבנן לחוד וע"י ארמאי דה"ל תרי דרבנן ובשבות דשבות לא גזרו רבנן במקום מילה וזהו שכתבו תחילה דלא קשה הא דניחום לי' אגב אמי' ושריא ליה לרבויא באכילה. דהא התם בלא"ה על כרחיך ע"י ארמאי איירי כפי' הקונטרס משום דע"י ישראל גם בשביל האם עצמה נמי אסור דהא ה"ל בתר ז' דאין מחללים עלי' השבת א"כ ממילא תו ניחא הא דשריא לרבויא באכילה דאסור מדרבנן משום דה"ל שבות דשבות דשרי במקום מילה וכמו דשרי רבה להביא ע"י ארמאי דרך חצר שאינה מעורבת ג"כ מה"ט דהוי לי' שבות דשבות וכשי' הרי"ף וסיעתו ואח"כ כתבו עוד ז"ל ואפי' מיירי ע"י ישראל וכו' נתכוונו לשי' של בה"ג והגאונים דס"ל דע"י ארמאי שרי לעשות גם מלאכה דאורייתא ולדידהו לא מתפרש האי דניחום לי' אגב אמיה ע"י ארמאי וכפירש רש"י משום דא"כ קשה ל"ל אגב אמו גם בשביל התינוק גופיה נמי שרי וכמו שהקשו באמת התוספות בעירובין (שם) ד"ה לשבות וכפי' מהרש"א שם. א"ו דלדידהו צריך לומר דלא הי' שם ארמאי מצוי להם וקאמר רבא שם דניחום אגב אמי' ע"י ישראל דלא כפירש"י ומה דקשה לי' לרש"י דהא דהוי בתר ז' צריכי' אנו לומר לבה"ג והגאונים דהוי בתוך מעל"ע הז' וכפמשכ"ל וא"כ קשה לדידהו היאך שריא לרבות באכילה ולכן כתב דגם לדידהו ניחא משום דכיון דהכא ליכא אלא איסור דרבנן במקום מילה דהיא גופא דחי' שבת לא גזרו וכוונת' נלע"ד דלבה"ג והגאונים צריכים אנו לומר דכמו שהתירו חכמים שבות דאמירה לא"י ועושה במקום מצות מילה לעשות מכשירים משום דהוי שבות שאין בו מעשה אלא אמירה בעלמא ה"נ התירו ג"כ שבות דריבוי' באכילה דהוי ג"כ שבות שאין בו מעשה משום שהכל נעשה בטורח אחד. קדירה קטנה כיורה גדולה כנלע"ד:
ונתבאר לפ"ז דהאי פירושא דמפרש להא דניחום ליה אגב אמו ע"י ארמאי לא מתפרש לדידיה. אלא בע"י ארמאי דוקא ולא ע"י ישראל ולהאי פירושא דמפרש לה ע"י ישראל הוי איפכא דלא מתפרש לדידי' אלא בע"י ישראל ולא ע"י ארמאי משום דלפירושא קמא מלבד מאי דקשה ליה אם נימא דע"י ישראל איירי היאך שרי בשביל האם גופי' הא הוי לבתר ז' וכמו שכתב רש"י לבר מהא נמי קשה ואפי' תימא דאיירי בתוך מעל"ע הז' ונותני' לאם ז' ימים מעל"ע אכתי קשה היאך שרי' שבות דריבויא באכילה דהא עכ"פ מדרבנן אסור א"ו דאיירי ע"י ארמאי דהוי שבות דשבות וכהאי עובדא דרבה דלעיל מינה וכן נמי לאידך פירושא דמפרש לה ע"י ישראל לא מתוקם לדידי' האי עובדא דרבא דניחום לי' אגב אמו אלא דוקא ע"י ישראל דאי ע"י נכרי ל"ל כלל אגב אמי' משום דס"ל לדידהו דשבות דאמירה לארמאי ועושה שרי במקום מצות מילה במכשירים אפילו במלאכה דאורייתא וא"כ ע"י ארמאי אפילו בשביל התינוק עצמו נמי שרי א"ו דע"י ישראל איירי ולא תקשה לדידהו היאך שרי בשביל האם גופי' שהרי הוא בתר ז' משום דס"ל דנותני' לה ז' ימים מעל"ע גם לא תקשה לדידהו הא דשרי' לרבות באכילה בשביל מכשירי מילה משום דס"ל דגם שבות דריבויא באכילה נמי נדחה בשביל מכשירי מילה כמו שבות דאמירה לא"י ועושה וזהו מה שרצינו לברר דברנו ודו"ק:
וכיון שכן נמצינו למדים דהאי סברא שכתבו התוספות לפי תירוצם השני דריבוי' באכילה כיון שאין אסורה אלא מדרבנן במקום מכשירי מילה דהיא גופא דחיא שבת לא גזרו לא נאמרה אלא לפום האי תירוצא משום דאזיל בשי' של בה"ג והגאונים דע"י ארמאי שרי גם מלאכה דאורייתא ולפ"ז אין לנו מקום לפרש הא דניחום ליה אגב אימי' אלא בע"י ישראל דאי ע"י ארמאי גם בשביל התינוק גופי' נמי שרי ומדוחק צריכים אנו לומר דלדידהו ריבויא באכילה דהוי מדרבנן שרי במכשירי מילה אע"ג דשאר שבות לבר משבות דאמירה לארמאי אסור גם במקום מילה. כדמוכח מהאי עובדא דרבה שלא התיר להביא דרך חצר שאינה מעורבת אלא ע"י ארמאי דוקא אע"ג דאיסורא דחצר שאינה מעורבת לא הוי ג"כ אלא מדרבנן וכן איתא בשבת (דק"ל) כשם שאין מביאים דרך ר"ה כך אין מביאים דרך גגות חצרות וקרפיפות אעפ"י שאין איסורם אלא מדרבנן מ"מ שבות דריבויא באכילה שרי במקום מכשירי מילה כמי האי שבות דאמורה לארמאי ועושה משום דהאי שבות דריבוי' באכילה הוי ג"כ שבות שאין בו מעשה משום שהכל נעשה בטורח אחד וכמו שכתבנו כעין זה (בסי' ב') אבל לתירוצא קמא דהתוספות דאזיל בשי' הרי"ף ורש"י ומתפרש הא דניחום ליה אגב אימי' בע"י ארמאי ומ"מ בשביל התינוק בעצמו אסור משום דגם האי שבות דאמירה לארמאי נמי העמידו חכמים דבריהם גם במקום מצוה דמכשירי מילה כמו כל שבותי שבת פשוט הדבר דהא לריבויא באכילה ע"י ישראל אסור לצורך המילה אפילו אם האם חולה שמחללים עלי' שבת או שיש חולה אחר שאנו מחמי' בשבילו חמי' ע"י ישראל שהרי ריבויא באכילה אית בה איסורא דרבנן מיהת. והרי לא מצינו לדידהו שום שבות משבותי שבת שהתירו משום מכשירי דמילה וגם האי שבות דאמירה לארמאי נמי לא התירוהו אלא בהצטרפות שלא יהא בהמלאכה עצמה איסור דאורייתא אלא מלאכת שבות. כי היכי דלהוי שבות דשבות. וכמפורש בדברי הרי"ף והפוסקים ואיך נתיר האי איסורא דריבויא באכילה לעשותו גם ע"י ישראל משום דאין איסורו מדרבנן דס"ס לא גרע משאר שבותי שבת וגם לבה"ג והגאונים נמי קשה הדבר לומר כן דהאי איסורא דריבויא באכילה קיל משאר שבותי שבת ולא הוי אלא כשבות דאמירה לארמאי שאין בו מעשה ומתוך כך התירוהו חכמים במקום מצוה. שהרי רבא גופי' במנחות מספקא לי' דילמא אלים טפי מריבויא בקצירה ואנן ניקום ונימא דלפי המסקנא קיל טפי גם משאר איסורי דרבנן דגבי שבת אבל מה נעשה וההכרח מביאנו לזה לומר הכי לדידהו כדי לישב הא דניחום לי' אגב אימי' ומחויבים אנו למדחק ולמוקם אנפשין דדמי ג"כ לשבות שאין בו מעשה כדכתבינן אבל להרי"ף וסיעתו דמתפרש לדידהו שפיר הא דניחום לי' אגב אימי' בע"י ארמאי כמו שפירש"י כיון שבטל ההכרח מהכ"ת נימא הכי והרי לדידהו לא מצינו ג"כ בשום שבות דרבנן שנדחה מפני מכשירי מילה כמו שמצינו לשי' בה"ג והגאונים בשבות דאמירה לא"י מיהת ברור הדבר דהאי איסורא דריבוי' באכילה אפ"ת דהוי רק מדרבנן כשיטת רוב הראשונים מ"מ ה"ל ככל שבות שלא הותרו אלא ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבותי אבל ע"י ישראל אסור אפי' לצורכי מכשירי מילה ודלא כהרמ"א:
ויש לתמוה על הרשב"א שהביאו הר"ן בפ"ב דביצה דאפי' למאן דמפרש הא דניחום לי' אגב אימי' בע"י ישראל נמי לא קשה לדידי' איך שרי' לרבויא באכילה משום דכיון דלא מתסר אלא מדרבנן שהרי ביו"ט שרי מש"ה גבי מילה משום מצוה התירו לגמרי עיי"ש וקשה מהאי עובדא קמייתא דרבה שם בעירובין דמוכח להדיא דאין שום איסור דרבנן נדחה מפני מצות מילה ודוקא לעשות איסורא דרבנן ע"י ארמאי דהוי שבות דשבות הוא דשרי' הא לא"ה לא. וא"כ מה בכך שכתב דכיון דלא מתסר אלא מדרבנן וכו' הא חצר שאינה מעורבת נמי אין איסורה אלא מדרבנן ומ"מ לא שרי ע"י ישראל ומה זו שהכריחתו לזו לומר דלא כתי' הר"י בעל התוס' דמפרש לה בע"י ארמאי דוקא אחרי שמצינו מפורש בהאי עובדא דרבה בעירובין ובשבת ר"פ ר"א דמילה דגם איסורא דרבנן אינו נדחה מפני מכשירי מילה אלא בע"י ארמאי דוקא וכדברי הר"י ואין לומר דגם הוא אזיל בשי' בה"ג והגאונים דלא מתפרש לדידהו בע"י ארמאי משום דא"כ גם בשביל התינוק עצמו נמי שרי לכן הוצרך גם הוא לומר דריבויא באכילה דהוי דרבנן שרי משום מצות מילה וקיל משאר שבות שבת כמו שהוצרכו התוס' לומר אליבייהו דבה"ג וסיעתו שהרי הרשב"א ורבותיו הולכים בכל מקום בשיטתו של הרי"ף וגם כאן מצינו לרבו הרמב"ן פר"א דמילה דאזיל בשיטת הרי"ף בזה וא"כ למה הוצרך לזה:
והנראה בזה דהרשב"א לאו אדעתי' דנפשיה הוא דכתב כן דאיהו' גופיה ודאי מפרש לה להאי דניחום ליה אגב אימי' בע"י ארמאי ובצירוף ה"ט דהוי רק איסורא דרבנן וה"ל שבות דשבות וכמו שמתפרש האי עובדא דרבה שם לעיל מינה בעירובין אליבי' דהרי"ף וכל דבריו אינם אלא לשי' בה"ג והגאונים ולכן כתב דאפי' למאן דמפרש להא דניחום לי' אגב אימי' דהיינו ע"י ישראל והוא לשי' של בה"ג והגאונים דלא מסתברי להו לפרש בע"י ארמאי משום דא"כ תקשה ל"ל אגב אימי' הא בכה"ג גם בשביל התינוק בעצמו נמי שרי ומש"ה הוצרכנו לפרש לדידהו דהיינו ע"י ישראל נמי לא תקשה לדידי' היאך שרי' לרבויא באכילה משום דלדידי' איכא למימר שהתירו איסורא דריבויא באכילה גבי מילה משום מצוה אפי' ע"י ישראל וכמו שהתירו לעשות מלאכה דאורייתא ע"י ארמאי וכמו שכתבו התוס' דמנחות בתי' השני עפ"י הדרך שפירשנום דאזלי ג"כ בשיטתן דבה"ג והגאונים והן הן דבריו של הרשב"א בעצמם נמצא דכל דבריו רק אליבייהו אזלי אבל לדידי' לא ס"ל אלא כשי' של הרי"ף ודאי ס"ל ומפרשה לה ע"י ארמאי וכתב כן כלפי מאי דמשמע מתירוצו של ר"י בתוס' דלא כתב לישב הא דניחום לי' אגב אימי' דמשמע דגם בשבת שרי לרבויא באכילה כמו ביו"ט אלא לפום מאן דמפרש לה בע"י ארמאי דלדידהו הוא דאפשר לפרש דהא כשעושה ע"י ישראל בשביל חולה אסור בשבת דחמור:
ומשמע מינה דהא לפום שי' דבה"ג והגאונים דאי ע"י ארמאי שרי לעשות מלאכה גם בשביל מכשירי מילה בעצמם וא"כ על כרחיך מתוקם האי עובדא בדליתי' לארמאי קמן ואנו צריכים לעשות ע"י ישראל אה"נ דשמעי' מהאי עובדא דלרבויא באכילה שרי בשבת כמו ביו"ט וגם בכדי נמי שרי:
וכדי לאפוקא מהאי דעתא הוא דכתב הרשב"א דליתי' אלא גם להני רבוותא נמי בשבת ודאי אסור לרבויא באכילה בכדי. אע"ג דשרי ביו"ט ועד כאן לא שרי' התם בעירובין לרבויא באכילה כשעושה החולה ע"י ישראל אלא משום מכשירי מילה אבל בכדי לא דדוקא במקום מצוה התירו האי איסורא דריבויא באכילה דרבנן מדשרי ביו"ט ואע"ג דמצינו בשבת ובעירובין בעובדא קמייתא דרבה דגם איסורא דרבנן אינו נדחה בשביל מכשירי מילה אלא לעשותם ע"י ארמאי א ע"י ישראל צריכים אנו לומר אליבייהו דבה"ג והגאונים דהאי איסורא דרבנן דריבוי' באכילה קיל משאר איסורי דרבנן ולא הוי אלא כהאי שבות דאמירה לארמאי ועושה דשרי להני רבוותא במכשירי מילה ואעפ"י שסברא זו קשה להאמר מפני שלא מצינו בש"ס שיהא האי איסור דרבנן דריבויא באכילה קיל משאר איסור דרבנן והרי לרבא גופיה מרי' דהאי עובדא דבעירובין שמעי' לי' במנחות דמספקא לי' דילמא ריבויא באכילה אלים גם מריבויא בקצירה דאורייתא ואנן נימא דלפי המסקנא קל הוא גם משאר איסורי דרבנן ומש"ה לדידן דאפשר להתפרש בע"י ארמאי אמרי' ודאי דהא אם נעשה ע"י ישראל לחולה אסור לרבות באכילה בשביל מכשירי מילה כמו כל איסורי שבת דרבנן מיהו לבה"ג והגאונים דא"א להתפרש האי עובדא דניחום לי' אגב אימי' בע"י ארמאי משום דא"כ בשביל התינוק עצמו נמי שרי ולא מתוקם אלא בדליתי' לארמאי קמן ואנו צריכים לעשותו ע"י ישראל מוטב לנו עכ"פ לומר דשרי' האי איסורא דריבויא באכילה משום צורך מילה דוקא מדנימא דלדידהו ריבויא באכילה שרי לגמרי ואפי' בכדי כפום מאי דס"ל להר"י בעל התוס' אליבייהו דבה"ג והגאוני' שזו קשה מן הראשונה שנאמר דאע"ג דמספקא לי' לרבא במנחות אריבויא באכילה דילמא אלים טפי גם מריבויא בקצירה דאורייתא לפי המסקנא ס"ל דשרי לגמרי אפי' בכדי וגם איסורא דרבנן לית' עלה:
וטעם מחלקותן דהר"י והרשב"א אליבייהו דהגאוני' ובה"ג הוא משום דלהר"י לא מסתבר לי' כלל לחלק בין איסורי דרבנן מה דלא מצינו בש"ס וכיון דגם להגאונים ובה"ג לא מצינו שום איסור דרבנן שהתירוהו בשביל מילה אלא האי שבות דאמירה לארמאי לחוד לכן ניחא לי' טפי למימר אליבייהו דלפי המסקנא ריבויא באכילה שרי לגמרי גם בשבת כמו ביו"ט ואפי' בכדי נמי שרי אבל הרשב"א וכן התוס' במנחות דאזלי בשיטתי' ס"ל איפכא דלא מסתבר כלל דלפי המסקנא ריבויא באכילה שרי לגמרי וגם בכדי נמי והרי מעיקרא מספק"ל לרבא דילמא אלים טובא וחמיר גם מריבויא בקצירה דאורייתא משו"ה ניחא להו טפי למימר אליבייהו דבה"ג והגאונים דלמסקנא נמי ריבויא באכילה אסור מדרבנן מיהת אלא שקל איסורו משאר שבות שבת. להדחות מפני מכשירי מילה כמו שנדחה לדידהו גם שבות דאמירה לארמאי ועושה משום שאין בו מעשה וה"נ בריבויא באכילה לאו מעשה גמור הוא אלא טורח לחוד כנלע"ד:
ולמדנו מזה דלהר"י בעל התוס' אליבא דבה"ג והגאונים כל לריבויא באכילה שרי לגמרי גם בשבת כמו ביו"ט ואפילו בכדי וגם איסורא דרבנן לית בה ודלא כפי מה דמוכח מדברי התוס' דמנחות בתי' הב' דאזיל לשיטת דבה"ג והגאונים על פי מה שפירשנום שהם כדברי הרשב"א המובאי' בהר"ן דביצה דגם לדידהו נמי בכדי אסור ולא שרי אלא במקום מצות מילה במכשירי משום דהיא גופי' דחי' שבת בשבילה לחוד או בכל מצוה נמי כדדייק לישנא דהרשב"א. אבל להר"י לגמרי שרי אליבא דבה"ג והגאונים והוא כפי מה שמצדד הרמ"א בתשובתו דריבויא באכילה מותר לגמרי אפי' בכדי וסוגיא דמנחות באבעי' דרבא אזלא רק אליבי' דר' ישמעאל וכפמש"כ לעיל (סי' ג') ועכ"פ אין דברינו דחוים מהלכה לגמרי כמו שנראה לכאורה שאין לו שום פוסק דמסייעא ליה בדברי הראשונים שהרי כבר הראינו פנים דאית לי' תנא דמסייע' ליה מגדולי הראשונים והוא שי' הגאונים ובה"ג לפי מה דס"ל להר"י בעל התוס' אליבייהו כדכתיבנן:
וכן מטין עוד דברי התוס' בגיטין (ד"ח) ד"ה אע"ג דלהגאוני' ובה"ג ריבויא באכילה שרי לגמרי אפי' בכדי וגם איסורא דרבנן לית בי' אלא שהם באו לזה מטעם אחר משום דקשה להו אליבייהו דבה"ג והגאונים דע"י ארמאי שרי לעשות גם בשביל מכשירים בעצמם גם מלאכה דאורייתא וא"כ הא דניחום לי' אגב אימי' א"א להתפרש אלא ע"י ישראל וא"כ קשה הא בשביל האם נמי אסור לחלל שבת ביום המילה דהא ה"ל יום הח' ללידתה והא קיי"ל דיולדת אין מחללי' עלי' אלא עד ז' כקושיתו של רש"י בעירובין שם וזה דוחק להו למימר דז' ימים דגבי יולדות הוי מעל"ע והתם איירי ביום הח' בתוך מעל"ע הז' כמו שכתבו שם ומשו"ה פירשו האי עובדא אליבייהו דבה"ג והגאונים דאיירי בתוך ז' דהאם היא עדיין כחולה ומחללי' עלי' השבת ומותר לרבות באכילה לצורך התינוק דאית לי' צערא כי ל"ל חמים אעפ"י שאין בו סרך מצוה דהא לאו ביום המילה איירי וש"מ דלדידהו אליבייהו דהגאונים ובה"ג לריבויא באכילה גם לצורך בריא נמי שרי וכמו שלמדנו מדברי הר"י בעל התוס' שהובא בר"ן דביצה ואין נ"מ ביניהם לדינא אלא בפירושא דשמעתתא לחוד דהר"י מפרש להאי עובדא דהוי ביום המילה שהוא ח' ללידתו ובתוך המעל"ע הז' כדי שיהא שרי לחלל שבת בשביל האם גם ע"י ישראל אלא דמ"מ דייק מינה לבה"ג והגאונים דגם בכדי בשביל בריא נמי שרי בשבת כמו ביו"ט משום דאי לא"ה אי איתא דהוי אסור בשבת בכדי גם לצורך מכשירי מילה נמי הוי מתסר כמו כל שבותי שבת דלא מדחו מקמייהו. לבר משבותי דאמירה לארמאי ועושה. א"ו דלגמרי שרי לרבויא באכילה בשבת כמו ביו"ט ואפי' בכדי אבל להתוס' דגיטין אליבייהו דבה"ג והגאונים מתפרש גם האי עובדא דניחום ליה אגב אימי' נמי בשלא לצורך מילה כלל דהא איירי בתוך ז' ומשום דגם בכדי נמי שרי לרבויא באכילה. ומה שהקשו בתוס' דגיטין אדבה"ג וסיעתו לפ"מ דס"ל דכל לרבויא באכילה שרי ואפי' בכדי מהא דפ"ק דחולין (דט"ו) במבשל לחולה בשבת דאסור לבריא משום גזירה שמא ירבה בשבילו וכ"ש דלרבות באכילה ממש בכוונה לצורך הבריא דאסור ואיך שרי' לרבות בחמין בתוך ז' בשביל הקטון שהוא בריא אגב אימי' יתבאר לפננו בס"ד דלא קשה מידי מהא לבה"ג והגאונים:
תבנא לדיננא דלשיטת בה"ג הגאונים דבמקום מצוה דמכשירי מילה התירו שבות דאמירה לארמאי אפילו במלאכה דאורייתא צריכים אנו לומר דריבויא באכילה כשעושה מלאכה לצורך חולה או דשרי לגמרי גם בכדי דגם איסורא דרבנן לית בה כלל או דנימא דנהי דאית בה איסורא דרבנן מיהו האי איסורא קיל טפי מכל איסורי דרבנן דגבי שבת דאילו שארי שבות שבת אינם נדחים מפני מילה במכשירי' ובר מהאי שבות דריבויא באכילה אפילו ע"י ישראל ושבות דאמירה לארמאי במלאכה דאורייתא דקילי ונדחים מפני מכשירי מילה הצד הראשון הוא נלמד מדברי ר"י בתוס' שהביא הר"ן בפ"ב דביצה והתוס' בפ"ק דגיטין והצד השני נלמד מדברי התוס' דמנחות בתי' השני ומדברי הר"ן שהביא בשם הרשב"א והדבר מוכרח לומר אחת משתי אלה. כדי דלא תקשה הא דעירובין דניחום ליה אגב אימי' דמתפרש לשי' בה"ג והגאונים ע"י ישראל על כרחיך משום דאי ע"י ארמאי גם בשביל התינוק בעצמו נמי שרי וש"מ דלרבויא באכילה שרי ע"י ישראל ג"כ או לגמרי או עכ"פ במקום מכשירי מילה:
וגדולה מזו יש לנו ללמוד בהאי איסורא דריבויא באכילה והוא דגם לשיטתו של הר"ן דמחמיר בה טפי מכולהו רבוותא וס"ל דלפי האמת ג"כ ריבויא באכילה הוי מדאורייתא אלא דריבויא בקצירה אלים מינה למדחי' גבי חולה היכי שאנו צריכים לעשות אחד משתיהם דמ"מ גם לדידי' נמי צריכים אנו לומר דריבויא באכילה קיל טפי משאר איסורי דאורייתא לפי שיטת הרי"ף וסיעתו שהרי לדידהו כל איסורי תורה אסורי' גבי מכשירי מילה אפי' לעשותם ע"י ארמאי משום דהאי שבות דאמירה לארמאי נמי לא דחי' לה בשביל מילה כמו דלא דחי' שאר שבותי שבת ולא שרי' אלא דבר שאין בו אלא שבות וע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות ואילו לריבויא באכילה ע"י ארמאי על כרחיך שרי כדמוכח מהא דניחום ליה אגב אימי' דעכ"פ ע"י ארמאי שרי. דאי לא"ה במאי מוקמת לה ואהי תרמיי' כיון דגם ע"י ארמאי נמי אסור מלאכה של תורה והא אמרת דגם ריבויא באכילה נמי אסור דאורייתא א"ו דנהי דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא לשיטת של הר"ן מ"מ איסורו קל משאר איסורי תורה הואיל שאין בו מלאכה בפ"ע אלא שמרבה באותה מלאכה בטורח אחד לענין להתירה ע"י ארמאי במקום מילה ומכשירי' כמו שאנו מתירים מלאכה דרבנן ע"י ארמאי משום דהל' שבות דשבות. ה"נ אנו מתירים האי איסור של תורה דריבויא באכילה ע"י ארמאי וזה ברור ומה שיש לדקדק בשיטתו זו של הר"ן דריבוי באכילה נמי אסור מן התורה לפי דרכם של הגאונים והבה"ג יתבאר לפניני בעזה"י]:
ואולי גם הרמ"א לכך נתכוין. דכיון דאנו למדים מהש"ס דמנחות ר"פ ר' ישמעאל דריבויא בגברי וריבויא באכילה דמו להדדי והרי נלמד עוד מדברי התוס' דמנחות דגם לפי מה דס"ל דריבויא באכילה אסור דרבנן מ"מ איסורו קל יותר משאר איסורי דרבנן דשבת להתירה משום מכשירי מילה שאינם דוחי' את השבת לא במלאכה ולא בשבות ומשם למד גם לריבויא בגברי דדמי לה דג"כ נדחה משום מצות מילה וחביבותה שהרבה רוצים לזכות בה ולהיות חלקם עם עושי המצוה ומ"מ אין זו ראי' כלום שהרי גם ריבויא באכילה לא התירו במכשירי מילה אלא כדי שלא תדחה על ידם לבתר שבת אבל בריבויא בגברי שהמצוה ס"ס תעשה בזמנה גם אם תעשה על חד גברא. מנין לנו להתירם וזה פשוט:
מיהו הא ודאי קושטא קאי דלפי מה דס"ל להר"י בעל התוס' ז"ל שהביאו הר"ן בפ"ב דביצה וכן לפי דברי התוס' דפ"ק דגיטין שהבאנו אליבייהו דבה"ג והגאונים. דגם לצורך בריא נמי שרי לרבויא באכילה כשמבשל לצורך חולה גם ע"י ישראל משום דלפי המסקנא לית לן כלל איסורא בריבויא באכילה ואפילו מדרבנן ורבנן דר' ישמעאל דקיי"ל כוותייהו א"כ ממילא נלמד דגם לרבויא בגברי דדמי לה כמי שרי ואפי' בכדי וקם דינא דהרמ"א להתיר בב' מוהלים בשבת והרי כבר אנו סומכי' על שיטתיה דבה"ג והגאונים. להתיר אמירה לא"י במקום מצוה בשעת הצורך גדול ואפילו במלאכה דאורייתא כמו שכתב הרמ"א בא"ח (סי' רע ו ס"ב). וא"כ לפי זה גם בריבויא באכילה נמי שרי ואפי' בכדי וגם איסורא דרבנן לית בה וא"כ ה"ה נמי לריבויא בגברי דדמי לה נמי שרי ואפילו בכדי וכ"ז הוא לפי' שיטה דהר"י והתוספות דפרק קמא דגיטין אליבא דבה"ג והגאונים וכפי מה דכתיבנן ועוד יש ללמוד מדברי התוס' דגיטין דגם לדידן נמי דריבויא באכילה אסיר מדרבנן. מיהו יש מקים לומר דקל איסורו משחר שבותי שבת. שהרי קיי"ל דאמירה לארמאי אסור אפי' בשבות כל שהוא שלא במקום מצוה ואילו בשבות דריבויא באכילה שרי באמירה לארמאי אפילו ש"א במקום מצוה שהרי לפי מה שפירשו לפי דברי בה"ג וסיעתו הא דניחם ליה אגב אימי' דהיינו לפני ז' שרי בשביל האם גם ע"י ישראל ומותר לרבויא באכילה בשביל התיניק אע"פ שהוא בריא. הקשו ע"ז מהא דבפ"ק דחולין (ד' ט') אמר המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו וסיימו ז"ל אבל ע"י ארמאי ניחא דשרי להרבות ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפי' ע"י ארמאי אסור להרבות עכ"ל וסוף דבריהם קאי לפום שיטת הרי"ף וסיעתו דמתפרש לדידהו הא דניחום ליה אגב אימי' ביום מילה. וכיון דגם גבי אם ה"ל בתר ז' דאין מחללי' עלי' שבת לא מתפרש אנא ע"י ארמאי ומ"מ אי לאו משום אם בשביל מכשירי מלה עצמה לא היו דוחי' שבת ואפילו ע"י ארמאי כמו דס"ל להרי"ף וסיעתו וכמבואר שם בתוס' ומ"מ נסתפקו במאי דשרי' לרבות באכילה אגב אימי' אם הוא דוקא משום צורך מילה הוא דשרי לה אבל לצורך דבר אחר שאין בו מצוה אפי' ע"י ארמאי נמי אסור להרבות א"ד כל ע"י ארמאי שרי להרבות אפי' לצורך דבר אחר ולכאורה מאי מקום להכנס לבית הספק בזה. הלא כלל גדול הוא בדיני שבת. דגם שבות ע"י אמירה לארמאי נמי אסור שלא במקום מצוה וכמו שכתב התוס' מפורש בשבת (ד' קכ"א) ד"ה אין אומרים וגם כאן גופי' כתבו הם עצמם לעיל לגבי האי עובדא קמייתא דרבה שם בעירובין דהתיר להביא חמי' מביתו דרך חצר שאינה מעורבת ע"י ארמאי משים דה"ל שבות דשבות במקום מצוה ונסתפקו עוד אי דוקא במצוה שגופה דוחה שבת הוא דשריא שבות דשבות גבי מכשירי' אבל במצוה דעלמא לא או בכל מצוה נמי שרי' שבות דשבות. אבל בדבר שאיני מצוה. לא עלה כ"ל על דעתם שיהא שרי שבות דשבות א"ו דשבות דריבויא באכילה קיל טפי משאר שבות ומשו"ה מסתפקא להתיר שבות דשבות גם שלא במקום מצוה]:
והנה עוד מקום אתנו למידק גם מהרי"ף ומדבריו של רש"י ז"ל שגם הם לא נחלקו עם בה"ג והגאונים ז"ל בדינא דריבויא באכילה כדרכו של הרמ"א אלא שאנו באים לזה ממקום אחר והוא שהרי כשנחלק הרי"ף על בה"ג והגאונים בס"פ ר"א דמילה לענין אי שרי' שבות דאמירה לארמאי במלאכה דאורייתא במקום מכשירי מילה והביא ראיות לאפוקי מדעתם של בה"ג והגאונים דשרו לה ע"ש:
ולא הזכיר על דל שפתיו להוכיח מהא דעירובין דניחום ליה אגב אמיה ואי ע"י ישראל מי שרי לריבויא באכילה הא מדרבנן מיהא אסור והרי בכל שבות דעלמא לבר משבות דאמירה לארמאי כ"ע מודו דאסור א"ו דע"י ארמאי איירי ודוקא אגב אימי' הוא דשרי הא בשביל מכשירי מילה בעצמם אסור וש"מ דמלאכה דאורייתא אסור ואפי' ע"י ארמאי דלא כבה"ג והגאונים ומדלא הוכיח מהכא ש"מ דגם לדידיה נמי ריבויא באכילה שרי לגמרי ואפי' בכדי ואיסורא דרבנן נמי ליתי' בהא וכשיטת הר"י והתוס' דפ"ק דגיטין אליבייהו דהגאונים ובה"ג או דנימא דנהי דאסור מדרבנן מיהו גם האי שבות שאין בו מלאכה והכל נעשה בטורח אחד קיל משאר שבות שבת ואי נימא כבה"ג והגאונים דשבות דאמירה לא"י שרי משום דאין בו מעשה גם האי שבות דריבויא באכילה ע"י ישראל נמי שרי במקום מכשירי מילה וכן יש לדקדק מדברי רש"י בעירובין שם בדוכתי' שהוכיח דאיירי ע"י ארמאי משום דאי ע"י ישראל גם בשביל אם נמי אסור דהא ה"ל בתר ז' עיי"ש ולא הוכיח גם מכח זה. דאי ע"י ישראל איך שרי' ריבויא באכילה דאסור מדרבנן בשביל מכשירי מילה א"ו דגם לדידיה נמי ריבויא באכילה או דשרי לגמרי או דעכ"פ משום מכשירי מילה שרי לבה"ג והגאונים. משום דהאי שבות קיל טפי משאר שבותי שבת שלא התירום בשביל מכשירי מילה כדמוכח עובדא קמייתא דרבה שם והוא סיעתא לדברי הרמ"א:
מיהו לפי מה שנלמד מדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת דין ט') דלפי מה דפסק כהרי"ף דלא שרי' גבי מילה שום שבות אלא ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות. לאו דוקא במכשירי מילה משום דהיא גופא דחי' שבת. אלא ה"ה נמי בכל מצוה דעלמא ולאו דוקא במקום מצוה כמו בשופר לתקוע בו תקיעה של מצוה וכו' אלא ה"ה נמי במקום שיש שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה כמו להביא חמי' להרחיץ בהם קטון ומצטער וכו' וכתב במ"מ שנראה לי מלשון הרמב"ם דמפרש האי עובדא דרבה דניתי לי' חמימי מגו ביתאי דלאו ביום המילה הוי אלא קודם לו או לאחריו ואעפ"כ התירו משום צער התינוק שהחמין יפין לו עיי"ש. וכהא דאמרי' ביומא (דע"ח) רביתא דינוקא מיא חמימי ומישחא וכו' ולפ"ז גם לפי שפירשו התוס' בגיטין לשיטת הבה"ג והגאונים גם האי עובדא דרבא דניחום ליה אגב אימי' דאיירי בתוך ז' ללידתה דשרי לחלל שבת בשביל האם ומשו"ה שרי לריבויא באכילה גם בשביל התינוק נמי לא שמעי' דשרי לרבויא באכילה גם בכדי לצורך בריא דשאני תינוק דדינו משום צערא דידיה כמו במקום מצוה דשרי להרי"ף לעשות שבות ע"י ארמאי דה"ל שבות דשבות ולבה"ג והגאונים שרי גם לעשות מלאכה דאורייתא ע"י ארמאי. משום דבהאי שבות הקילו שהרי כבר כתבנו לעיל (בסי' ג') דחד שבות דאמירה לארמאי במלאכה דאורייתא לשיטת בה"ג והגאונים שווה לשבות דשבות דהיינו אמירה לארמאי בשבות דרבנן לשיטת הרי"ף וסיעתו ומאן דשרי לשיטת הרי"ף וסיעתו שבות דשבות במקום מצוה דעלמא. אע"פ שאין גופה דוחה שבת שרי נמי לשיטת בה"ג והגאונים בחד שבות דאמירה לארמאי לעשות מלאכה דאורייתא. וא"כ כיון שלמדנו דצערא דינוקא לגבי חמין הוי דינו כמו במקום מצוה מדבריו של הרמב"ם ממילא נלמד לדידיה דכמו דלהרי"ף וסיעתו שרי' שבות דרבנן ע"י אמירה לארמאי ה"נ שרי לבה"ג והגאונים אמירה לארמאי אפי' במלאכה דאורייתא וא"כ הה"נ בריבויא באכילה דשריא בעובדא דרבא לפי פירוש התוס' דגיטין אליבי' דבה"ג והגאונים דאיירי בתוך ז' דשרי בשביל האם ע"י ישראל. כי קא מרבה באכילה גם בשביל התינוק כיון דאית בה משום צערא דינוקא ה"ל כמו לדבר מצוה לשיטת הרמב"ם וא"כ ריבויא באכילה בכדי לא שמעי' כלל לדידהו דשרי ואי דאכתי תקשה נהי דריבויא באכילה לא הוי אלא מדרבנן וקטון הוי כמו במקום מצוה אבל הא לא שרי גם במקום מצוה וצערא גם להגאונים ובה"ג אלא שבות דאמירה לארמאי שאין בו מעשה. ולא שאר שבותי' וכמו דלא שרי' להביא דרך חצר שאינה מעורבת ע"י ישראל בהא נימא ודאי דהאי שבות דריבויא באכילה קיל משארי שבות שבת ולא הוי אלא כמו שבות דאמירה לארמאי וכדרך שכתבנו לעיל לפי תי' התוס' השני דמנחות. אבל מה שאנו רוצים ללמד לפי דברי התוס' דגיטין אליביה דבה"ג והגאונים דגם ריבויא באכילה בכדי נמי שרי אין לנו לפי דרכו דהרמב"ם דמשווה צערא דינוקא למקום מצוה:
ברם דמדברי התוספת דגיטין בעצמם לא משמע הכי אלא לדידהו קטון שלא ביום המילה או לאחר שנתרפא דינו כבריא בעלמא ולהרי"ף אין עושין לו שבות על ידי ארמאי אף על גב דה"ל שבות דשבות. וכן לבה"ג והגאונים אין עושים לו מלאכה דאורייתא ע"י ארמאי כמו שאין עושין בשביל בריא דעלמא שהרי כתבו לדחות דעת בה"ג והגאונים ז"ל אבל לא יתכן לומר דנחום לי' ע"י ישראל הי' אסור להרבות בשביל הקטון כדאמר בפ"ק דחולין המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו ע"ש ואי איתא דקטון הואיל ומצטער וצריך לחמי' הל' כמו במקום מצוה מאי קושיא דילמא לבריא הוא דאסור אבל לא לקטון א"ו דגם קטון נמי קודם יום המילה דינו כבריא וא"כ לבה"ג בכדי נמי על כרחיך שרי לרבויא באכילה. ומשו"ה קשה להו מהא דחולין דחזינן דגם במבשל לצורך החולה ונשתייר דאסור לבריא וכ"ש דאסור לכוין לרבות באכילה. ושמעי' דהתוס' פליגי אהרמב"ם דס"ל דכל קטון לגבי חמין משום דה"ל מצטער דינו כמו במקום מצוה ולדברי התוס' הא ליתי'. ומתיישב נמי לפ"ז לדידהו מה שהקשו בעירובין (שם) ד"ה לשבות דלמה הוצרכו לשאול לאם אי צריכה וכי לא היה להם ארמאי בכל העיר שיאמרו לו להתם בשביל התינוק עצמו דשרי לשי' בה"ג (כמו שפירשם במהרש"א שם). אבל לפי דבריהם בגיטין ניחא דכיון דהתינוק הוא בריא גם על ידי ארמאי אסור אבל על ידי ריבויא באכילה שרי לגמרי אבל אם נימא דגם תינוק דינו כבמקום מצוה. ושרי ע"י ארמאי. קושיתם במקימה עומדת]:
ומ"מ מדברי הרי"ף ורש"י אין לדקדק דגם לדידהו נמי ריבויא באכילה שרי לגמרי ואפי' בכדי מדלא הוכיחו דהא דניחום ליה אגב אימי' איירי על כרחיך ע"י ארמאי. דאי לא"ה גם אגב אמו לרבויא באכילה נמי אסור וכפמש"כ למעלה לפי דברי התוס' דגיטין משום דודאי אפשר לומר לדידהו אפילו אם יפרשו לבה"ג והגאונים דאיירי קודם ז' כדי שיהא שרי לחלל בשביל האם וכדברי התוס' דגיטין מיהו בשביל קטון גם שלא בשעת מילה נמי הוי כבמקום מצוה משום דמצטער הוא אצל חמי' וכשיטת הרמב"ם וא"כ נהי דשמעי' מהא דריבויא באכילה לא אלים איסורי אלא כשבות דאמירא לארמאי לשיטת בה"ג והגאונים אבל שיהא שרי ריבויא באכילה ואפילו בכדי לא שמענו מדבריהם ובלא"ה אין הכרח לדידהו כלל שיסברו כתי' התוס' דגיטין אליבא דבה"ג והגאונים דהא דניחום ליה אגב אימי' איירי שלא בשעת מילה ובתוך ז' כדי שיהא שרי לחלל בשביל האם ונמצא דשריא לרבויא באכילה בשביל התינוק שלא לצורך מילה אלא שהם מפרשים ביום הח' ממש לשיטת הגאונים ובה"ג ומש"ה שרי ריבויא באכילה משום מצוה וכתי' התוס' השני במנחות ומשו"ה נמי לא באו להוכיח כנגדם אלא מצדדים אחרים. הרי"ף לפי דרכו ורש"י לפי דרכו ועדיין יש להביא ראיה לדבריו של הרמ"א דגם הרי"ף נמי מודה בגוף הסברא שכתבו התוס' בתירוצם השני במנחות דבמקום מצוה דמכשירי מילה שרי לריבויא באכילה להגאונים ובה"ג משום דלא חמיר האי איסורא דרבנן מאיסורא דאמירה לארמאי דנדחה להגאונים ובה"ג במקום מכשירי מילה דהא חזי' שלא הוכיחו כנגדם דבה"ג והגאונים מכח זה וכפי מה שכתבתי לעיל וא"כ יש ללמוד מזה גם לריבויא בגברי דדמי לה כדמוכח מהש"ס דמנחות דג"כ נדחה מפני מצוה מילה. אבל עדיין לא למדנו אנא במקום שאם לא נעשה רבויא בגברי תדחה המילה על ידי זה דומיא דריבויא באכילה דשריא לה לבה"ג והגאונים משום מכשירי מילה אבל בכדי אין לנו להתיר. והרי בריבויא בגברי אם תדחה המילה עי"ז אין אנו צריכים ללמדה מריבויא באכילה שהרי גופה של מצוה היא דדחי שבת בפשיטות גם לפי מה שנבאר להלן בס"ד לתרוצי סוגיא דעירובין דניחום ליה אגב אימי' גם לבה"ג והגאונים דנמי איירי ע"י ארמאי ודלא כשיטת התוס' דמנחות ודגיטין דלא מסתגי להו אליבייהו בע"י ארמאי משום דא"כ גם בשביל התינוק עצמו נמי שרי ממילא בטלו דבריו של הרמ"א לגמרי במה שצידד דלריבויא באכילה שרי גם בכדי בשבת כמו ביו"ט שלא מצאנו לסברא זו חבר בדברי הראשונים ז"ל. וכבר הארכנו בזה די: