תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן ג
בדין ריבוי' בשיעורא אם אסור מן התורה או מדרבנן. ואת"ל מדרבנן אם איסורו שווה לכל איסורי דרבנן ושבותי שבת. א"ד שיש בו צד הקל נגד שאר איסורי דרבנן דשבת וביאור דברי הרמ"א בזה בתשובתו:
ועתה נבאר דין ריבוי' באכילה שנשא ונתן בו הרמ"א מפני שמצינו להראשונים שנחלקו בדבר אם איסורו מן התורה או מדרבנן ולהר"ן איסורו מן התורה ולשאר הראשונים אין איסורו אלא מדרבנן והרמ"א נסתפק בתשובתו על כל האיסור לגמרי והוא מצדד להתירא ולכאורה קשה דאיך יחלוק הרמ"א על כל הראשונים שהרי בר"ן בפ"ב דביצה מבואר דלהתוספות והרשב"א אסור מדרבנן ולדידיה אסור מן התורה אבל מי שיתיר לגמרי לא מצינו לשום אחד מן הראשונים וכן בש"ע א"ח (סי' שכ"ח) סתם לאיסורא וגם הרמ"א לא הביא שם שום דעה החולקת על זה וכאן בתשובתו מצדד להתיר לגמרי וכ"ז צריך בירור:
עוד יש לנו לברר להני רבותא דס"ל דאסור מדרבנן. אם איסורו שוה לכל איסורי דרבנן ושבותי דשבת א"ד שיש בו צד הקל יותר משאר שבותי שבת וכ"ז יתברר מדברנו בס"ד:
ונשוב מתחלה למה שפתחנו בו והוא בביאור דבריו דהרמ"א בתשובתו בזה:
הנה בתחלה צדד דריבוי' באכילה אסור והביא שני ראיות לזה חדא מגופיה דהש"ס דמנחות שם ואידך מדברי התוספות שם מגופי' דהש"ס הוכיח מאבעיא דרבא דע"כ לא אבע"ל אלא בחולה שאמדוהו לב' גרוגרת ויש לפניו שתים בב' עיקצי' וג' בעוקץ אחד הי מייתי' אי ב' דחזי לי' א"ד ג' דקא ממעט בקצירה שאם יביא ב' כדי למעט באכילה יהא צריך לרבות בקצירה ולקוץ ב' עוקצי' אבל בב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד פשיטא ליה דב' מייתי' כדי למעט באכילה וכן כדמסיק הש"ס פשיטא דג' מייתי' וכו' קאמר נמי אבל הכא דכי קא ממעט באכילה מפשי בקצירה ודאי ג' מייתי' הרי דכולא טעמא משום הכי הוי וש"מ דהא לרבות באכילה בכדי אסור ועוד הביא ראיה מדברי התוספות שם ד"ה שתיים מייתי' שכתבו ג"כ בפירוש דאע"ג דביו"ט דקיל לא חיישינן לריבוי' באכילה בשבת דחמיר מיהו אסור:
וחזר ודחה שניהם על דברי התוס' כתב דיש לומר שלא כתבו כן אלא לפי הה"א דאבעי' דלא מצו למפשט מהא דגבי יו"ט שרי' ריבוי' באכילה בביצה (די"ז). משום דיש לחלק בין יו"ט לשבת אבל לפי המסקנא אפשר דגם בשבת דחמיר נמי שרי לרבוי' באכילה כמו גבי יו"ט ואפי' בכדי. ועל מה שלמד מגופיה דהש"ס כתב ג"כ דאפשר דגם בב' בעוקץ אחד נמי מותר להביא ג' דלריבוי' דאכילה לא חייבי כלל והא דנקט האבעי' היכי דהב' הם בשני עוקצים. לרבותא דאבעי' נקט הכי דאפי' בכה"ג שמרבה בקצירה לקצוץ שני עוקצי' מ"מ מספקא ליה דילמא מ"מ מביא שתים כדי למעט באכילה אבל לפי המסקנא דפשיט דריבוי' בקצירה אלים טפי מריבוי' באכילה יש לומר דלדידן לא חיישי' כלל לריבוי' באכילה ואפי' היכי דלא מפשי בקצירה נמי שרי לרבוי' באכילה ואפי' בכדי והא דנקט גם במסקנא בטעמא דמש"ה מייתי' ג' משום דאי מייתי שתים כדי למעט באכילה הרי הוא מפשי בקצירה ומשמע הא בכדי לא היינו דוקא אליבי' דר"י דחייש גבי עומר לרבוי' באכילה אבל לרבנן התם דפליגי עלי' וקיי"ל כוותייהו יש לומר דלדידהו בכל ענין שרי ולריבוי' באכילה לא חיישי' כלל:
והנה במה שדחה ראיתו מהתוס' שלא כתבו כן אלא לפי הה"א דאבעי' אין זו דחי' כלל לכאורה אלא דבריו מוכרחים ודברי התוספות בעצמם מוכיחים כן. שהרי שפתם ברור מללו שלא דברו אלא לפי הה"א דאבעי'. דריבוי' באכילה חמיר ואלים טפי מריבוי' דקצירה שהרי כן כתבו ז"ל שתיים מייתי' לא מצי למפשט מהא דתניא בפ"ב דביצה ממלאה אשה קדרה וכו' אע"פ שאינה צריכה אלא כו' דביו"ט דקיל לא חיישי' ולא דמי לשבת דלא ניתן לידחות עכ"ל ומדלא העמידו דבריהם אלא לפום האבעי' דאמאי לא פשט לה מהא דמותר לרבות באכילה ביו"ט דג' מייתי' ולא הקשו דעדיפא מינה ואפי' לפי האמת דעד כאן לא אבע"ל אלא אי ריבוי' באכילה אלים מריבוי' בקצירה או דילמא איפכא אבל ריבויא באכילה בכדי משמע דפשיטא ליה דאסור וקשה מהא דביצה דשמעינן מינה דלרבוי' באכילה אפי' בכדי נמי שרי ביו"ט. ויחלקו ג"כ בין יו"ט דקיל ושבת דחמיר דאסור א"ו דלפי האמת גם בשבת נמי שרי לרבוי' באכילה כמו ביו"ט ואפי' בכדי ומש"ה לא קשה להו אלא לפי הה"א לחוד וא"כ לא זו בלבד שאין לנו ראי' מהתוספות דריבוי' באכילה בשבת אסור לפי האמת כמו שעלה בתחלה במחשבה לפני הרמ"א אלא אדרבה נהפוך הוא דיש לנו ראיה מדברי התוספות דלפי האמת גם בשבת נמי שרי כמו ביו"ט ואפי' בכדי וכסוף דבריו של הרמ"א:
ולפי"ז אנו מוכרחים לומר בסוף דברי התוספות שם. שכתבו לישב הא דאמרינן בעירובין (דס"ז) גבי האי ינוקא דאשתפוך חמימי וא"ל רבא ניחום אגב אמי' דהיינו ע"י עובד כוכבים וכו' אעפ"י שזה אינו לא משנה ולא ברייתא בכדי לפשוט מינה אבעי' דרבא וא"כ לכאורה מאי קשה להו מדהתם דילמא הוי לפי המסקנא דהא אמרינן דלפי פשיטותא דהש"ס בשבת נמי שרי ריבוי' באכילה ואפי' בכדי כמו ביו"ט בזה צריכים אנו לומר דמשום דמרי' דהאי עובדא הוי רבא דאבע"ל הכא ולא אפשטא ליה מש"ה קא קשה להו ולא משתמע להו דבתר דשמע פשיטותא דהש"ס הוא דאור' הכי מדלא קאמרינן דבתר דבעי לה הדר פשטה כדאמרינן בשאר דוכת' א"ו דהש"ס פשיט לה הכי ורבא קא מבעי ליה בהא ולא אפשטא ליה כנלע"ד.
אבל הראיה השניה שהביא הרמ"א מגופיה דהש"ס ודאי ראיה אלימתא היא ודחיתו אינה כדאי כלל להזיזה ממקומה דודאי מהא דלא אבע"ל לרבא אלא אי ריבויא בקצירה אלים מריבוי' דאכילה א"ד ריבוי' באכילה אלים טפי. משמע ודאי דהא לרבות באכילה בכדי פשיטא דאסור ומאי דדחי לה דמשו"ה נקט בשתים בב' עוקצי' דכשיחוש למעט באכילה ירבה כנגד זה בקצירה ולא נקט בב' בעוקץ אחד הוי משום רבותא דאבעי' דאפי' בכה"ג דמרבה בקצירה כשיביא שתים אכתי מספקא לי' דמביא שתים כדי שלא ירבה באכילה. אין זה כלום משום דנהי דבאותו צד הספק דשתים מייתי דחזי לי' יש בזה רבותא דאפי' שתים בשני עוקצי' דמרבה בקצירה נמי מביא שתים ולא ג' מעוקץ א' דמרבה באכילה. אבל בהצד השני מהספק דג' מייתי' דממעט בקצירה אע"ג דמרבה באכילה אי איתא דגם בשתים בעוקץ אחד נמי אפ"ה מביא גם ג' אם ירצה ולרבוי באכילה לא חיישי' כלל. הוי ודאי רבותא טפי והא בכל דוכתא כחא דהיתרא עדיפא לן ובפרט דגם לפי האמת נמי הכי הוי ואם שמענו דרבוי' בקצירה אלים מריבוי' באכילה ודוחה אותה היכי דא"א לנו לחוש לשתיהם משום פק"נ. עדיין לא שמענו דריבוי' באכילה לאו מילתא היא כלל ולא חיישי' לה ואפי' בכדי נמי שרי. שהרי אין הדבר פשוט כ"כ עד שלא יהא צריך להשמיענו זה כלל דאדרבה איפכא מסתברא לומר דכיון דמספקא לן דילמא ריבוי' באכילה אלים טובא למדחי גם ריבוי' בקצירה. א"כ גם להצד השני מהספק דריבוי' בקצירה אלים טפי מריבוי' באכילה ודוחה אותה ה"מ בדא"א לחוש לריבוי' באכילה אא"כ ירבה בקצירה אבל היכי שלא ירבה בקצירה עי"ז ודאי חיישי' לה ובכדי ודאי אסור והרי הר"ן בפ"ב דביצה דקדק מכח הך סברא דריבוי' באכילה לפי המסקנא נמי אסור מדאורייתא א"כ אנן עכ"פ נידון מכח זה דיהא אסור דרבנן מיהת ולא שיהא מותר לגמרי ואפי' בכדי ואי איתא דמספקא לי' לרבא דילמא ריבוי' באכילה לאו כלום הוא ולגמרי נמי שרי לא הוי משתמט מלהוסיף באבעי' דידי' דאת"ל דריבוי' בקצירה אלים טפי אכתי מבעי לן בב' בעוקץ אחד ושלשה בעוקץ אחד מהו חיישי' לריבוי' באכילה א"ד לא חיישי' לה כלל וגם בכדי נמי שרי א"ו דהא פשיטא ליה דריבויא באכילה בכדי ודאי אסור:
ברם דכפי מה דכתבינן דגם מדברי התוס' מוכח הכי דס"ל דגם לפי האמת נמי גם ריבוי' באכילה בכדי שרי בשבת כמו ביו"ט ומשו"ה לא קשה להו כלל לפי האמת מהא דשרינן ביו"ט ריבוי' באכילה גבי אוכל נפש גם בכדי א"כ אותה קושיא חוזרת גם עליהם שהרי מוכח מהא דרבא דלא אבע"ל כלל אי ריבוי' באכילה שרי גם בכדי אלא פשיטא לי' דאסור והש"ס נמי הא לא פליג עלי' אלא פשט לי' מה דקא מבע"ל לחוד:
והנראה בזה ליתובי דעתייהו דהתוס' ע"פ דרכו של הרמ"א לפי מה שכתבנו לעיל בסי' הקודם דהך אבעי' דאבעי ליה לרבא הכא ופשיטותא דהש"ס תרוויייהו בהא דר' ישמעאל דריש פירקן מישך שייכי דאמר לגבי עומר דבחול מביא מה' סאי' ובשבת מג' סאי' ולפום אוקימתא דרבה לעיל בטעמא דידי' משום דמג' סאי' לא אתי עשרון מובחר אלא בטירחא שירקד הרבה פעמים ומחמש ארי שלא בטירחא עי הרקדה פעם א' ומשו"ה ס"ל לר' ישמעאל דמוטב שירבה באותה מלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים ויביא מג' סאי' ואל ירבה במלאכות הרבה להביא מה' סאי' דה"ל שני סאים יתרים משום דכשמביא מג' הרי הוא ממעט באכילה שלא יעשה מלאכה שלא לצורך גבוה אלא בג' סאי' פחות עשרון שישארו לצורך הדיוט אבל אם יביא מה' סאי' הרי נעשית מלאכתו שלא לצורך גבוה בה' סאי' פחות עשרון נמצא שהוא מרבה באכילה בהני ב' סאי' יתרים שכולם אין בהם לגבוה כלום אלא להדיוט ומהכא דשמעי' דריבוי' באכילה לר' ישמעאל מילתא היא ואסורה בכדי ומשו"ה נחת רבא להאי ספיקא דאבעי' מי אמרי' דריבוי' באכילה אלים טובא ומכריע גם לריבוי' בקצירה משום דחמיר מיני' א"ד ריבוי' בקצירה מיהת אלימא טפי מריבוי' באכילה ודחי לה היכי דא"א לחוש לשתיהם ומקום הספק הזה נמי נמשך ותלוי בהאי טעמא דר' ישמעאל דגבי עומר. משום דאי נימא דהאי ריבוי' במלאכה אחת דהרקדה דג' סאי' הרבה פעמי' אין עולה בכמות מלאכה יותר מכמות המלאכות הרבה שהוא צריך לעשות באותם ב' סאי' היתרים כשיביא מה' סאי' אלא שוים הם. א"כ אין לנו מהא דר' ישמעאל אלא דחייש לריבוי' באכילה שלא נרבה אותה בכדי כיון דאפשר מג' סאי' דקא ממעט באכילה אבל שיהא עוד אלים מריבוי' במלאכה לדחותה היכי שא"א לנו לחוש לשניהם לא שמענוה אבל אם נימא דריבוי המלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים דג' סאי' עולה טפי בכמות המלאכה מכפי מה שהי' עולה כמות המלאכות הרבה אם הי' מביא מה' סאי'. ומ"מ ס"ל לר' ישמעאל דמג' מייתי כדי למעט באכילה ואע"פ שהוא מרבה במלאכה א"כ שמענו מהא דר' ישמעאל דריבוי' באכילה אלים וחמיר טפי גם מריבוי' במלאכה והא ניהוא אבעי' דרבא והש"ס פשוט לה דריבוי' במלאכה אלים והיכי דאי קא ממעט באכילה יהא צריך להרבות במלאכה וכהא דאבע"ל לרבא בשתים בב' עוקצי' וג' בעוקץ אחד פשיטא דג' מייתי' ועד כאן לא קאמר ר"י לחוש למעט באכילה אלא משום דלא קא מפשי עי"ז במלאכה משום דריבוי במלאכה אחת דהרקדה דג' סאי' הרבה פעמים לא הוי בכמות המלאכה טפי מכמות המלאכות הרבה שיעלה בב' סאי' היתרים כשיביא מה' סאי' ואיפשטא לה אבעי' דרבה והנה אבעי' דרבא ופשיטותא דהש"ס אע"ג דהוי אליבא דר' ישמעאל דלא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דידי' דגם בשבת נמי מייתי משיעור אחד שמביא בחול וש"מ דלא חיישי' לריבוי' באכילה שתעשה שלא לצורך גבוה אם יביא משיעור מרובה ולא ירקד אלא פעם אחת. מ"מ מייתי לה הש"ס משום דנפקא לן מינה לדינא גם אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו משום דאי נימא דהאי ריבוי' במלאכה אחת דהרקדה הרבה פעמים דג' סאי' אינו עולה בכמות מלאכות יותר מכמות המלאכה שיעלה בב' סאי' היתרים כשיביא מה' סאי' ומשו"ה חייש ר"י למעט באכילה מה שיהי' שלא לצורך גבוה כשיביא מה' סאי' בשני סאי' טפי ומ"מ לא חיישי רבנן להא כלל ש"מ לדידהו דגם לרבוי' באכילה בכדי נמי שרי אבל אם נימא דריבויא דהרקדה הרבה פעמים דג' סאי' עולה בכמות מלאכה יותר מכמות המלאכות הרבה שיעלה בב' סאים היתרים כשיביא מה' סאי' ור' ישמעאל ס"ל דמ"מ מייתי מג' סאי' וחיישי' טפי לריבויא באכילה ממה דחיישינן לריבויא במלאכה משום דריבויא באכילה אלים טפי א"כ ממילא נמי לרבנן דפליגי עלי' וס"ל דלא חיישי' לריבוי' באכילה אלא מייתי מאותו שיעור מרובה בעצמו דמייתי בחול היינו טעמא דידהו משום דס"ל דריבוי' במלאכה אלים טפי מריבוי' באכילה. ומוטב לרבות באכילה כדי למעט במלאכה ממה שנרבה במלאכה כדי למעט באכילה אבל דריבוי' באכילה שרי גם בכדי לא שמענו לדידהו כלל ומסתברא דודאי גם לדידהו נמי אסור דמה"ת נשווה פלוגתא רחוקה כ"כ בין ר"י ורבנן דידי' דלר"י ריבוי' באכילה אלים גם מריבוי' במלאכה ואלו לדידהו יהי' ריבוי באכילה שרי לגמרי ואפי' בכדי ולפי זה לפי פשיטותא דהש"ס בהא דר' ישמעאל דלדידי' נמי ריבויא באכילה לא אלים מריבויא במלאכה אלא נהפוך הוא דריבוי' במלאכה אלים מינה ועד כאן לא חייש לה ר' ישמעאל אלא היכי דלא מפשי במלאכה א"כ ממילא נלמד דלרבנן דר"י דקיי"ל כוותייהו לא חיישי' כלל לריבוי' באכילה וגם בכדי נמי שרי' ודו"ק היטב בכל זה:
ובזה כבר מתפרשים כל דברי התוס' באופן נכון מאוד. דלפי המסקנא ודאי לא קשה להו מידי מהא דשרי' ביו"ט גבי אוכל נפש לרבות באכילה משום דלרבנן דפליגי אדר"י וקי"ל כוותייהו אפי' בשבת נמי שרי לרבות באכילה ואפי' בכדי ונהי דלר' ישמעאל ודאי אסור לא תקשה מידי אברייתא דביצה אי אזלא אליבא דהילכתא כרבנן דר"י אבל לפי מה דמצדד רבא לומר דשתים מיתי' משום דריבויא באכילה אלים גם מריבויא במלאכה נהי דהא ליתי' אלא אליבא דר"י דלא קיי"ל כוותי' אבל לרבנן ודאי ריבויא במלאכה אלים מריבוי' באכילה מיהו אכתי גם לדידהו נמי עד כאן לא פליגי אדר"י אלא בהא דלדידי' אלים ריבוי' באכילה מריבויא במלאכה ולדידהו ריבוי' במלאכה אלימא טפי אבל בכדי מיהא גם לדידהו אסור וכפמש"כ ואם כן קשה הך ברייתא דביצה אמאן תרמיי' לא כר"י ולא כרבנן ומשו"ה הוצרכו לחלק בין יו"ט דקיל ובין שבת דחמיר ואכתי קשה להו לרבא דהוא מרי' דאבעי' הכא ולא אפשטא ליה ומ"ט אורי איהוא גופי' בעירובין לרבות באכילה ולזה תי' דהיינו דווקא ע"י אינו יהודי או דנהי דבכדי אסור מיהו משום צרכי מילה כדי שלא תדחה שרי וא"ש:
ולפ"ז נלמד מדברי התוס' דמנחות דלפי המסקנא בריבויא באכילה בכדי הוי פלוגתא דר"י ורבנן ובודאי קי"ל כרבנן דשרי ריבוי' באכילה לגמרי ואפי' בכדי בין בשבת בין ביו"ט כנלע"ד בביאור דברי התוס' ע"פ דרכו של הרמ"א:
אבל יותר נכון נלע"ד לפרש דברי התוס' דמנחות ע"פ מה שלמדתי מדבריו של הר"ן דפ"ב דביצה דאחר שהביא מתחלה שם להקשות אהא דשרי' גבי יו"ט לרבוי' באכילה. מהך אבעי' דרבא דמנחות גבי חולה דעד כאן לא קא מבע"ל אלא בשתים בב' עוקצי' דאיכא ריבוי בקצירה אבל משמע דהא פשיטא ליה דשתים בעוקץ א' ושלש בעוקץ א' שתים מייתי' ג' לא מייתי' דלריבוי' באכילה אסור הביא תירוצו של הר"י דהתם במנחות היינו בשבת דווקא דאיכא איסור סקילה אבל ביו"ט דאיסור לאו הקילו ולא תקשה נמי ההיא דעירובין דא"ל ניחום אגב אימי' וההיא מעשה הא בשבת הוי וש"מ דגם בשבת נמי שרי לרבוי' באכילה דהא נמי לא קשה לפ"מ שפירשו רש"י ותוס' שם דהתם ע"י אינו יהודי איירי והרשב"א מוסיף עוד ואומר דאפילו למאן דמפרש התם בע"י ישראל נמי לא קשה משום דכיון דלא מתסר אלא מדרבנן שהרי ביו"ט שרי משו"ה התם גבי מילה משום מצוה התירו לגמרי ואפי' על ידי ישראל עכ"ד. והם קרובי' לדברי התוס' דמנחות אלא שהם העמידו דבריהם רק לפי אותה צד האבעי' דרבא דשתים מייתי' דחזי ליה ומשמע מדבריהם דהא לפי האמת לא קשה להו וכפ"מ שכתבנו לעיל והוא העמיד את דבריו גם לפי האמת משום שהרי משמע מדרבא דגם לפי אותו צד האבעי' דג' מייתי' היינו ג"כ משום כדי למעט בקצירה דאלים טפי. אבל לריבוי' באכילה בכדי פשיטא ליה דאסור גם מה שהביא בשם הרשב"א הובאו ג"כ בדברי התוס' שם בשינוי קצת משום דמהתוס' משמע דרק גבי מצות מילה החמורה שהיא עצמה ג"כ דוחה שבת. הוא דשרי' ריבוי' באכילה גם בשביל מכשירי' דידה אף על גב דלא דחו שבת אבל מצוה בעלמא שגופה ג"כ אינה דוחה שבת לא דחי' ריבוי' באכילה בשבילם אבל להרשב"א בכל מצוה נמי שרי וכבר מצינו להראשונים שנחלקו בכעין זה לענין שבות דשבות לפ"מ דקיי"ל כהרי"ף. דלא שרי' אלא שבות דשבות במכשירי מילה. אי דווקא התם הוא דשרי משום דמילה גופא דוחה שבת ולא במצוה אחרת או דילמא בכל מצוה נמי שרי כדאי' בהה"מ (פ"ו מהלכות שבת דין ט' עיי"ש) וכן בטא"ח (סי' ש"ז) הביא מחלוקת הרמב"ם והתוס' בזה (עיי"ש ועיין בב"י שם. דמזה נמשך פלוגתא גם לשי' בה"ג והגאונים דשרי במכשירי מילה גם בחד שבות דאמירה לא"י ועושה אי ג"כ בכל מצוה דינא הכי או דווקא הח' דגופה דוחה שבת והתוס' אזלי לשיטתם והרשב"א קאי בשיטת הרמב"ם וריבויא באכילה דהוי נמי דרבנן דמי נמי להא שבית דאמירה לא"י והבעל העיטור ג"כ ס"ל לשיטה בה"ג והגאונ' דשרי' בכל מצוה.וכשיטת הרמב"ם אליבי' דהרי"ף בשבות דשבות כדאיתא בר"ן דשבת ס"פ ר"א דמילה עיי"ש]:
והר"ן בעצמו גילה לנו דעתו בהא וכתב בזה ז"ל:
מכלל דס"ל ז"ל דריבוי' באכילה בשבת לא מתסר אלא מדרבנן ותמיהני עליהם דא"כ מאי קא מבע"ל התם במנחות פשיטא דג' מייתי' דריבוי' באכילה לא מתסר אלא מדרבנן וריבוי' בבצירה מתסר מדאורייתא וכו' לפיכך נ"ל ברור דוודאי ריבוי' באכילה מדאורייתא מתסר ואפ"ה לא דמי ריבויא באכילה ביו"ט לרבוי' באכילה בשבת שהשבת דחוי' היא אצל החולה ולא הותרה אבל יו"ט שאוכל נפש הותר בה ואפי' אפשר מעיו"ט כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שהוא בטורח אחד תוספתו כמוהו וכו' עכ"ל ומדבריו למדתי לבוא לעומק הבנת דברי התוס' דמנחות:
משום דלכאורה תמיהתו היא באמת תמי' עצומה כלפי הני רבותא דס"ל דריבוי' באכילה אינו אסור אלא מדרבנן. דא"כ היאך ס"ד דרבא כלל לספוקי שתדחה ריבוי' בקצירה דאורייתא דהא אלו לא אמדוהו אלא לגרוגרת א' ומייתי ג' מעוקץ אחד לא עבר אדאורייתא כלל ואלו הביא שתים מב' עוקצי' בזמן הבית הי' נסקל וחייב חטאת:
ע"כ הנלע"ד בזה דלפי אותו צד האבעי' דרבא דריבויא באכילה אלים וחמיר מריבוי' בקצירה ודוחה אותה במקום שאנו צריכים לדחות אחת משתיהם גם הני רבותא מודו דלפ"ז צריכי' אנו לומר דריבוי' באכילה נמי מדאורייתא אסור כמו ריבוי' בקצירה ועד כאן לא קאמרי דריבוי' באכילה לא מתסר אלא מדרבנן אלא לפי הצד השני מהאבעי' דהוי באמת כפי המסקנא דהש"ס דריבוי' באכילה נדחית מפני ריבוי' בקצירה היכי שאנו צריכי' לדחות א' משתיהם בשביל פקו"נ. לפום זה הוא דס"ל לדידהו דעל כרחיך צריכי' אנו לומר דריבוי' באכילה אינו אסור אלא מדרבנן לחוד ומש"ה הוא דנדחה משום ריבוי' בקצרה דאורייתא דאי לא תימא הכי מאי אולמא דהאי מהאי כיון ששניהם אסורים מן התורה ולא עוד אלא דאדרבה איפכא מסתברא לדחות ריבוי' בקצירה משום ריבויה באכילה שהרי כשהוא מרבה בקצירה ומביא ב' גרוגרת מב' עוקצי' אעפ"י שהוא מרבה בקצירה בעוקץ הב' עכ"פ כל עשיותיו ומלאכתו אינו אלא בשביל החולה וצרכו שהתירתו התורה לחוד אבל אם מביא ג' גרוגרת אעפ"י שהם מעוקץ א' ואינו מרבה בקצירה מיהו ס"ס הרי הוא מרבה באכילה שאסור ג"כ דבר תורה ואותו ריבוי' דאכילה דגרוגרת אחת היתרה אינה לצורך החולה כלל ולא התירתו התורה והאי סברא גופי' רבא נמי קאמר לה במנחות שם באבעי' דידי' שתים מייתי' דחזי לי'. פי' ואינו עושה מלאכה אלא כפי מה דחזי לחולה לחוד א"ו דלפום האי צד דג' מייתי' ודחיה לריבויה באכילה משום ריבויה בקצירה נקטי' דריבויה באכילה לאו דאורייתא אלא מדרבנן לחוד ומש"ה נדחית מפני ריבויא בקצירה דאורייתא כנלע"ד נכון בעזה"י:
ועל פי זה אני מוסיף עוד בביאור דברי התוס' דמנחות:
ואומר דלדידהו נמי ס"ל דאפי' לאותו צד האבעי' דריבויא בקצירה אלים טפי מריבויא באכילה ומש"ה מייתי' ג' מעוקץ א' ולא שתים מב' עוקצי' מ"מ אכתי שמעי' דריבויא באכילה בכדי מיהא אסור ואיסורו אינו על כרחיך אלא מדרבנן כפמש"כ ומ"מ לח קשה להו מהא דביצה דשרי' באוכל נפש דיו"ט לרבות באכילה ואפי' בכדי דזה כבר נתישב להם בתירוצו של הר"י שהביא הר"ן בביצה דלא דמי יו"ט דאיסור לאו לשבת דאיסור סקילה וכל זה משום דלפי אותו צד דהוי כפי האמת ריבוי' בקצירה אלים טפי מריבוי' דאכילה משום דזה דאורייתא וזה מדרבנן וכיון דריבוי' באכילה מדרבנן בדרבנן ודאי איכא לפלוגי בין איסור לאו ובין איסור סקילה **(בזמה"ב)** וכמו דמחלק הש"ס כה"ג ביבמות פרק חרש (דקי"ד) לענין מפרק כלאחר יד אבל לפום צד האבעי' דשתים מייתי' משום דחזי לי' ולפ"ז ע"כ ריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא וכדכתיבנן הוא דקשה להו להתוס' מהא דיו"ט דכיון דתרווייהו דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה שהרי אפי' לגבי ספק איסור נמי אמרי' ביבמות (דקי"ט) מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו ופירש"י הא מידי דספיקא לאו הרחקה היא בדבר המותר דנימא לכרת עביד רבנן הרחקה ללאו לא עביד הרחקה וכו' עיי"ש וכ"ש בודאי איסור מלאכה דאורייתא שאין חילוק בין איסור לאו ובין איסור סקילה [וכמו שמשמע גם מדברי הרשב"א שהביאם הר"ן שכתבנו לעיל. דמוכח דריבוי' באכילה אין אסיר אלא מדרבנן מדשרי ביום טב. ש"מ דאי הוי אסיר דאורייתא אין סברא כלל לחלק ביניהם]. ומש"ה קשה להו להתוס' דאמאי לא פשט רבא דג' מייתי'. משום דריבויא בקצירה הא ודאי הוי דאורייתא ואלו ריבויא באכילה ע"כ אינו אלא מדרבנן מדשרי ביו"ט והיא בעצמה קושיתו של הר"ן מה דקשה לי' לפום שיטתא דידי' דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא אלא דאיהוא משום דס"ל דגם לפי אותו צד האבעי' דריבויא בקצירה אלים וכפי האמת נמי אכתי גם ריבוי' באכילה ג"כ אסור מדאורייתא מש"ה קשה לי' גם לפי האמת אבל להתוס' לפי האמת לא קשה להו ולא מידי משום דלדידהו לפום המסקנא ריבוי' באכילה הוי רק מדרבנן אבל לפי אותו צד האבעי' דשתים מייתי' דאפי' לדידהו נמי צריך לומר לפ"ז דריבוי' באכילה אסור מדאורייתא הוא דקשה להו מיו"ט וא"כ קשה אדרבא דאמאי לא פשיט מדהתם שאינו אלא מדרבנן וע"ז תי' את תירוצם דשאני יו"ט דקיל אבל שבת דחמיר לא נתנה לידחות והאי תירוץ אינו אותו תירוץ שהביא הר"ן בשם הנ"י שכתבנו לעיל דהא ליתא משום דאותו חילוק לא שייך אלא בגזירה דרבנן ולא באיסורא דאורייתא וכדכתיבנן אלא נתכוונו בדבריהם לתירוצו של הר"ן. דלא דמי אוכל נפש דיו"ט דקיל שהותרה לגמרי ואפי' במצי למעבדינהו גם מעיו"ט לשבת גבי חולה שאינו אלא דחוי' ולא הותרה ולזה רמזו התוס' בלשונם שכתבו אבל שבת דחמיר לא ניתן לדחות [ונ"מ בין האי טעמא ובין טעמי' דהרי] לענין חולה גבי יו"ט בדבר שאינו אוכל נפש דלפי תירוצו של הר"י דאתי גם לפי האמת כל ביו"ט שרי לרבוי' באכילה משום דבאיסור לאו לא גזרו רבנן אבל לפי מה שכ' התוס' דמנחות דקאי לפי הה"א דהאבעי' אי נימא דשתים מייתי' וגם ריבוי' באכילה נמי אסור מדאורייתא. במידי דלאו אוכל נפש גם ביו"ט נמי לא הותר] באופן שתי' התוס' דמנחות הוא ממש תירוצו של הר"ן אלא דהר"ן ס"ל הכי לפי האמת אבל התוס' לא תירצו כן אלא לפום הה"א דאבעי' דשתים מייתי' ודו"ק:
העולה מזה בדעתם של התוס' דמנחות דלדידהו נמי פסיקא להו דהא לא קא מבע"ל לרבא כלל דריבויא באכילה בכדי ודאי אסור שהרי עד כאן לא מספקא לי' אלא אי אלים גם מריבוי בקצירה הא בכדי ודאי אסור ומש"ה גם לפי מסקנת הש"ס דפשט לה דריבוי' בקצירה אלים טפי אכתי גם ריבוי' באכילה בכדי מיהו אסור מיהו אין איסורי אלא מדרבנן וכמו שכ' התוס' מפורש בסוף דבריהם ולכן נדחה בשביל ריבוי בקצירה שהוא מדאורייתא ובזה מתפרש גם סוף דבריהם דקאי לפי המסקנא דריבוי' באכילה אין אסור אלא מדרבנן דאכתי קשה להו מהא דשרי' בעירובין ריבוי' באכילה לגמרי ולכן תירצו בזה דהתם איירי ע"י אינו ישראל א"נ אפי' ע"י ישראל ומ"מ נהי דלריבוי' באכילה בכדי אסור אבל במקום מילה דהיא גופא דחי' שבת גם מכשירי' נמי אע"ג דלא דחו שבת בשביל עצמם לחוד אבל לעשותם ע"י ריבוי' באכילה דחולה שרי דכיון שאין איסורא דריבוי' באכילה אלא מדרבנן לא גזרו בכה"ג ונמצא לפ"ז מצי' למימר שפיר דרבא נמי לבסוף קבל פשיטותא דהש"ס במנחות דריבויא בקצירה אלים מריבוי' באכילה משום דריבוי' באכילה לא הוי אלא מדרבנן ודלא כפ"מ שכתבנו לעיל בביאור דברי התוס' דמנחות עפ"י דרכו של הרמ"א גם נתבאר דאין שים הוכחה ממה שכתבו התוס' בתחילת דבריהם דס"ל דריבויא באכילה שרי לגמרי. והרי כיון דבסוף דבריהם כתבו מפורש דריבויא באכילה עכ"פ מדרבנן אסור חזי' ברור לדעתייהו דהכי ס"ל. ודלא כפי מה שעלה בדעתו של הרמ"א ז"ל דריבויא באכילה שרי לגמרי:
ומ"מ נברר בס"ד בהמשך דברנו שיש מקום לדקדק משיטתן של הגאונים דלדידהו ריבויא באכילה שרי אפי' בכדי ודבריו של הרמ"א אינם דחוים לגמרי גם נברר עוד בעזה"י דגם לשיטת התוס' דס"ל דריבויא באכילה אסור מדרבנן. מ"מ יש בו צד הקל בהאי איסורא דרבנן יותר מבשאר איסורי דרבנן ושבותי שבת ולא עוד אלא דגם להר"ן דס"ל דריבויא באכילה נמי אסור מדאורייתא מ"מ גם לדידי' נמי צריכי' אנו לומר דיש בו צד הקל שהקילו בו חכמים יותר מבשאר מלאכות שבת דאורייתא וכמו שיתבאר לפננו ולמען לתת ריווח למעיין להתבונן בין ענין לענין חלקתים לסי' בפני עצמם: