תרומת הדשן· רבנו ישראל איסרלן
חלק א'
סימן א
א שאלה א ברוב הקהילות נוהגין בימים ארוכים בימי הקיץ לקרות ק"ש של ערבית ולהתפלל תפלת ערבית ג' או ד' שעות לפני צאת הכוכבים אם יש שום ישוב או טעם למנהג זה כי גם הרבה ת"ח עם ההמון עם במנהג זה:
ב תשובה דאין בידינו כלל למצוא ישוב וטעם למה שנהגו להקדים כ"כ זמן גדול ג' או ד' שעות דהא דכתב ר"ת דמפלג המנחה ואילך חשוב לילה כר"י ויוצאין מאז ידי ק"ש ותפלה של ערבית. וכתב המרדכי ובהג"ה במיימון וראבי"ה כתב דדברי ר"ת עיקר הם והבא להחמיר ע"ע ולהמתין עד כדברי שאר הגאונים מחזי כיוהרא ונקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות מ"מ זמן זה אינו אלא שעה ורביע קודם צ"ה אבל מנין לנו להקדים כ"כ. ובימי חורפי ראיתי בתוס' בברכות בפ"ק דיש רוצין לומר דבימי הקיץ שהימים מאריכין אנן מחשבינן שעות הלילות לשעות קטנות ושעות היום לשעות גדולות בדרך זה שלעולם יעלו י"ב שעות ללילה וי"ב שעות ליום וכן הועתק לי תשובה מאחד מהגדולים שהשיב ג"כ לחשוב היום לעולם רק לי"ב שעות אפי' לימים ארוכים לענין פלג המנחה ובתוס' כיצד מעברין מדקדק בזה לענין התקופה היאך מחשבין השעות ליום ולילה בימים ארוכים וקצרים ע"ש. ולפי חילוק זה היה ליישב אם באנו להקדים יותר משעה ורביע לפי אורך הימים כגון באמצע הקיץ שהיום מאריך ביש ארצות כמו י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים ונמצא כל שעה יתירה שליש מלבר וא"כ משעה ורביע תעשה ב' שעות פחות שמינית השעה בינונית וע"כ לא יישבנו אפילו ב' שעות קודם הלילה כ"ש שלשה או ארבעה ע"כ נראה דאין ליישב כלל בטעם ובסברת התלמוד אלא יש לומר שהמנהג נשתרבב על ידי תשות כח שירדה לעולם ורוב ההמון תאבים ורעבים לאכול בעוד יום גדול בימים ארוכים ואם היו אוכלים קודם מנחה היו שוהים באכילה ובשתיה ולא יבאו כלל לבית הכנסת ומהאי טעמא אסרו כמה גאונים אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה וא"כ לא הוי שפיר דמי כלל לסעוד תמיד קודם תפלת המנחה ומתוך כך לא היה כח לת"ח לפרוש ההמון עם מלהתפלל תפילת ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול וכה"ג אשכחן אפילו בדורות הראשונים בימי רב האי גאון כדאיתא באשירי ריש ברכות ובימי ריב"א כדאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות תפילה שהיו הצבור מתפללין וקורין את שמע בערבית בזמן שהיה נראה לאלו הגאונים שלא היתה תפלה וק"ש בזמנה. ואעפ"כ לא הוי מצי לעכבינהו. גם שמעתי בישיבה מפי אחד מהגדולים ששמע וקבל כי בימי הקדמונים בקרימ"ש התפללו ערבית וקראו את שמע בע"ש בעוד היום גדול כל כך שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים הוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה גם נמצא כתוב בשם אחד מהגדולים שהורה להתפלל ערבית ולקרוא את שמע בעוד היום גדול מאוד לצורך סעודת נשואין מכל הלין משמע דמקדם היה בקל להורות לקולא בדבר זה וא"כ כיון דהתוספות בריש ברכות כתבו דעבדינן תרי קולא דסתרי אהדדי בתפלה משא"כ בכל מקום ובק"ש נמי אליבא דרש"י נפקינן בק"ש שעל מטתינו נראה דאפילו ת"ח אם הוא בצבור שמקדימין להתפלל ולקרוא את שמע בימים הארוכים אם אין יכול להפרישם אין צריך להפריש מהם אלא מתפלל וקורא עמהם ויוצא בזה. אבל אם הורגל בשאר פרישות יתפלל ויקרא בזמן שתקנו חכמים לפי כל הדיעות. הנראה לע"ד כתבתי:
סימן ב
א שאלה ב הקורא ק"ש והגיע ש"ץ למודים כשהוא באמצע פרק או באמצע ברכה יכול לענות מודים עם הקהל או ישחה בלי ענייה ולא יפסיק בק"ש ובברכותיה:
ב תשובה יראה דיש ראיה דיכול להפסיק ולענות מודים דבפ' מי שמתו אמרינן אמר רב הונא הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין אם יוכל לגמור תפלתו קודם שיגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל א"כ חזינן דקפיד תלמודא כולי האי שצריך לאחר תפלתו בשביל עניית מודים ולא אמרינן דיתפלל וישחה בלא ענייה באמצע הברכה כמ"ש התוס' והאשירי בשם רבינו תם שהיה רגיל לעשות כך כשהיה מתפלל והגיע ש"ץ למודים ומסקינן התוספות והאשירי דלכתחילה אין להתחיל ולהתפלל על סמך השחייה באמצע הברכה בלי ענייה כדמוכח בגמרא כדלעיל אלמא דעניית מודים חשיב דבר שבקדושה והוי ליה כמו עניית אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה דכתב בסמ"ק שעונים אמן בכל מקום בק"ש ובברכותיה ולא אשכחן בשום דוכתא דהנהו אמן עדיפא משאר אמן אלא בהא דמייתי אשירי בירושלמי פ' מי שמתו הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין אם יכול לגמור תפילתו קודם שיגיע ש"ץ לענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן תרין אמוראים חד פתר ליה באמן דהאל הקדוש וחד פתר ליה בש"ת ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת דבשבת ליכא ש"ת פתרינן בהאל הקדוש ונראה דמהאי דייק בסמ"ק דכיון דעדיפא הני אמן שצריך לאחר תפלתו כדי לענות א"כ יכול להפסיק בהו בק"ש וה"ה עניית מודים כדפרישית ואע"פ דרש"י פי' וכן התוספות דהטעם דמודים הוא שלא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו וא"כ תסגי בשחייה לחודיה מ"מ כיון דהוכחנו דלכתחילה אסור לסמוך אשחייה לחודיה אלא בעי ענייה הוי ליה כעניית אמן דהאל הקדוש וש"ת והא דכתב אשירי היכא דבעי למסמך גאולה לתפלה יכול לכתחילה להתחיל ולסמוך אשחייה באמצע ברכה לחוד י"ל דמסמך גאולה לתפלה חמיר טפי מהפסקה דבק"ש ובברכותיה דשרו רבנן להשיב בהו מפני הכבוד ואין לך עניית מפני הכבוד גדול מזה ולא דמי למסמך גאולה לתפלה דהתם אסור לענות קדיש וקדושה כדאיתא בתוספות ובמרדכי פ"ק דברכות ובתשובות אחרים הארכתי בהני מילי בתוספות ומרדכי:
סימן ג
א שאלה ג המתפלל בבהכ"נ ועומד בפסוקי דזמרה או בברכות של ק"ש והצבור קורין את שמע צריך הוא לקרות פסוק ראשון עם הצבור אם לאו:
ב תשובה יראה אם הוא עומד בברכות של ק"ש אין לו להפסיק כלל ולומר פסוק ראשון דהא כתב האשירי פ' מי שמתו בשם הלכות גדולות מי שבא לבהכ"נ ומצא צבור קורין את שמע קורא פסוק ראשון עמהם היינו כשהוא בטל מכלום כדמשמע מתוך לשונו אבל כשהוא עוסק בשאר דברי ברכות ושבח לא א"כ אין לו להפסיק בלא צורך וה"ג גופיה דייקי להו מהא דקאמר הגמ' שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל אלמא דאין קפידא אלא ביושב ובטל ומי שעוסק בברכות של ק"ש עצמו פשיטא דלא בטל הוא אלא אפילו אם עסק בשאר דברי שיר ושבח לא מקרי בטל הוא כדכתבו הגאון אהא דקאמר תלמודא דאסור לישב בתוך ד"א של תפלה דהנ"מ כשהוא יושב ובטל אבל אם הוא עוסק בק"ש ובברכותיה וכה"ג בשאר דברי שיר ושבח שפיר דמי ולכך היה נראה דאפי' בין ב"ש לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הצבור משום דאינו יושב ובטל אינו חייב לקרות וא"כ למה יפסיק דהא כתב בהגה"ה במיימון בשם הגאון ורב אלפס דאסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח. אמנם נראה דאין ראיה דאדרבה אין קפידא אם יפסוק לכבוד שמים לקבל עליו עומ"ש עם הצבור דמה שכתבו הגאונים דאסור לאישתעויי הלשון משמע דוקא דברי בטלים או דבר צרכיו אבל לא דבר של קדושה ולא דמי למפסיק בק"ש ובברכותיה דהתם אפי' לענות קדושה ויש"ר נוטה דעת קצת הגאונים לאסור כדאיתא באשירי בפ"ק דברכות מ"מ ראיתי בנ"א מן המדקדקים כשהיו עומדים בק"ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלא"ה באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאלו קורא עמהן:
סימן ד
א שאלה ד מי ששהה להתפלל מנחה בע"ש עד לאחר שענו הקהל ברכו אבל עדיין הוא זמן מנחה היאך יתפלל תפלת מנחה זו:
ב תשובה יראה דיש חילוק בדבר כמו שאבאר. אחד מגדולים מצא בתשובות ישנות דמי ששהה להתפלל מנחה בע"ש בדרך זה שאל יתפלל מנחה באותו בהכ"נ שבו הצבור ושלוחם מתפללים הואיל והצבור קדשו היום לא יעשנה חול אצלם אלא ילך חוץ לבהכ"נ ויתפלל שם מנחה של חול עכ"ל וכן היה רגיל להורות וכן הורו ג"כ תלמידיו שנים מהגדולים אחריו ונראה שצריך להתיישב בהאי דכתב במרדכי בפ"ב דשבת וז"ל מי ששהה להתפלל וכבר ענה עם הקהל ברכו הואיל ועשהו קודש לא יעשנה חול אלא יתפלל שתים של שבת ע"כ. משמע דלית ליה תקנה מדמצריך להתפלל שתים של שבת וי"ל דלא פליגי דיפה דקדק בלשונו וכתב שכבר ענה עם הקהל ברכו דדוקא בכה"ג דהוא עצמו עשהו קודש בעניית ברכו תו לית ליה תקנה אבל אם לא ענה עמהם כגון שלא היה בבהכ"נ יכול לעשותו חול שלא בפניהם וק"ל. ונ"ל שאם יבא אחד לבהכ"נ סמוך לברכו לא ימתין להתפלל מנחה עד לאחר ברכו בשביל עניית ברכו כמו שצריך לעשות בשאר ימים דכיון דשעה עוברת היא לתפלת המנחה אם יענה ברכו כדפי' אין להקפיד בכה"ג אם לא יענה ברכו והכי איתא להדיא בסמ"ק במצות תפלה אעניית מודים עם הצבור ונראה דה"ה דעניית ברכו ואע"פ שלא יוכל לגמור חצי תפלת המנחה קודם ברכו ונמצא מתפלל מקצת תפלת חול באותו בהכ"נ שבו הצבור ושלוחם שענו כבר ברכו וקדשו היום מ"מ הואיל והתחיל בהיתר אין נראה דיש קפידא כולי האי ואע"ג דבפ' ע"פ גבי ההיא דאגריפס פריך סוף סוף מאי רבותא דהא מטא זמן איסור פירשב"ם דהיכא דידוע שאינו יכול לגמור בהיתר הוי כהתחיל באיסור ונדון דידן נראה דאין לדמות להתם דלאו איסור והיתר שייך ביה:
סימן ה
א שאלה ה עירונים או פקידים שלחו אחריו או שהלך מעצמו אליהם מחמת חוב שיש לו על ארמאים והאריכו עמו בדברי ויכוח ופשרות ולא היה יכול ליפטר מהם אא"כ בא לידי הפסד באותו חוב ונזקק לשהות עמהן עד שעבר זמן תפלת המנחה יכול כה"ג להתפלל ערבית שתים או לאו:
ב תשובה יראה דשפיר דמי להתפלל ערבית שתים אע"ג דכתבו רברבתא הזיד ולא התפלל תפלה א' בזמנה שוב אין לו תשלומין דמעוות לא יוכל לתקון הוא נראה דכה"ג לאו מזיד מקרי ודמי לאונס והכי משמע ר"פ אלו מגלחין אבד אבידה מהו מי אמרינן כיון דצריך לבקש אחריה אונס הוא כו' אלמא כל היכא שמבטל המצוה לצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד מקרי אונס ואמרינן נמי בפ"ק דברכות הזהרו בת"ח ששכח תלמודו מחמת אונס פירש"י שהוא חולי או נטרד בטורח דוחק מזונות ומרדכי בפ"ק דשבת כתב בשם ר"ת אההיא דאין מפליגין בספינה דמחלק הספר בין הולך לדבר מצוה ובין הולך לדבר הרשות דלא מיקרי דבר הרשות אלא הולר לטייל אבל הולך לסחורה כדי להרויח מזונות חשיב לדבר מצוה מכל הני משמע דלא מזיד מיקרי בנ"ד אע"ג דיש לחלק דלענין תפלה שהיא עבודת קונו אין לו לחוש להפסד ממונו דאפילו גבי ת"ח אמרינן זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד ואמרינן נמי בפרקי אבות הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה אה"נ דלאו שפיר עבד מ"מ לאו מזיד איקרי והוי כמו טעה או שגג להתפלל דאית ליה נמי תשלומין. ובפרק תפלת השחר נמי אמרינן אבוה דשמואל ולוי הוה קא אזלי באורחא הוו מקדמין ומצלי ופירש"י שהיו מתפללין קודם עמוד השחר ולכאורה משמע דבדרך הרשות הוו קא אזלי לצורכיהם והוו מתפללין אפי' לכתחלה תפילה שלא בזמנה ולפי התוספות התם נמי דמפרשי שהיו מתפללין אחר ע"ה קודם הנץ החמה מ"מ עיקר זמן תפלה אינה אלא לאחר הנץ החמה ואפ"ה היו מבטלין עיקר הזמן בשביל עסקיהן אפי' לכתחלה א"כ י"ל דבדיעבד לא איקרי פושע ומזיד אם מעביר כל הזמן בשביל הפסד ממון ואשירי כתב סתם רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי ואע"ג דהלכות גדולות פסקו דלא כוותיה אפשר היינו מטעם אחר משום מסמך גאולה לתפלה ותו דאשירי כתב דמסתברא כר"ח:
סימן ו
א שאלה ו מי שהוא בדרך והיום מעריב שהוא עת לתפלת המנחה והרי הוא קרוב למלון לעיר שכולה נכרים שיוכל להגיע שם בעוד היום גדול שפיר טפי שימתין להתפלל עד כי יבא למלון או יתפלל בשדה ג"כ מעומד כגון שיוכל להסתלק מן הדרך:
ב תשובה יראה דאם יוכל להסתלק מן הדרכים כל כך שקרוב הדבר לגמרי שלא יבאו עוברי דרכים ויפסיקוהו שפיר טפי להתפלל בדרך ממה שיתפלל במלון בעיר שכלו נכרים מפני שבעירהרבה גילולים ובתי טומאה יש בה וכמעט שאין מלון שהוא בית נכרי שלא תמצא בה הרבה גילולים מציורים או חקוקים בכותל גם לפעמים תועבות ופסילים ודרשו רבותינו מקרא זה כצאתי את העיר לא רצה להתפלל בתוך כרך מצרים לפי שהיתה מלאה גילולים ואמרינן נמי בפ' מפנין דר' יהושע כשרצה לילך למטרוניתא חלץ תפיליו ונתנם לתלמידיו ואמר להם אח"כ שעשה בשביל שלא יכנסו דברי קדושה למקום טומאה. אמנם אם אין בירור שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בשדה וגם שאפשר לו למצא חדר או קרן זוית במלון שיוכל להתפלל שם בלב פנוי ולא יבלבלוהו בני הבית בדרך זה שפיר טפי להתפלל במלון כדאמרינן בפ"ק דברכות דרבי יוסי נכנס לחורבה להתפלל ולא רצה להתפלל בדרך שלא יפסיקוהו עוברי דרכים אע"פ דמסיק התם שאין נכנסין לחורבה ואף כי האידנא כל תפלות שלנו הן בעיירות המליאות תועבות וגילולים. הנלע"ד כתבתי:
סימן ז
א שאלה ז האוכלים בסעודת חתן וכלה בשבת קודם המנחה שהיא עיקר שמחת סעודות חתן וכלה באלו הארצות והשעה עוברת לתפלת המנחה פטורין הן מן התפלה בשביל שמחת חתן וכלה או לאו:
ב תשובה יראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דרברבתא בפ"ב דסוכה תניא חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק"ש משום רבי שילא אמרינן תתן פטור וכולן חייבין ופרש"י פטורין מן התפילה דבעי כוונה ומן התפילין משום דשכיח שכרות וקלות ראש וחייבין בק"ש דמצות כוונה אינו אלא בפסוק ראשון משום רבי שילא אמרו חתן פטור מק"ש דטריד ושאר בני החופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה ע"כ ואשירי כתב התם דאית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה ואפ"ה חייבין בק"ש משום דבקל יכול לכוין בפסוק אחד לרבנן אפילו החתן ולרבי שילא החתן אי אפשר לו לכוין דעתו כלל ומודה רבי שילא דבני החופה אין חייבין רק בק"ש אבל לא בתפילין ותפילה ולאו משום דעוסקי במצוה הן דא"כ גם מק"ש יפטרו אלא ודאי לא עוסקין במצות מיקרי ואפ"ה פטורין מתפלה ותפילין מטעם דפרש"י דלעיל אדרבנן ופסק אשירי כר' שילא דלאו עוסקים במצות אינון כדמוכח בס' אשירי. והשתא נראה לדברי אשירי האידנא דבלאו הכי אנן לא מכוונין בתפלה כולי האי היו בני החופה חייבין בתפילה דלאו עוסקין במצוה אינון. אבל לרש"י דתלי טעמא דהני תנאי משום דסברי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה ולעולם עוסקין במצות אינון אבל לא קי"ל הכי כדמוכח בכמה דוכתין בתלמוד בההיא דשומר אבידה בפרוטה דרב יוסף וא"כ לדידן היו פטורין כעין שאילתינו אתפילת המנחה וכן זכורני בימי חורפי בחתונה אחת בת ת"ח מופלג וזקן והוא וכמה תלמידי חכמים אחרים היו מסובין באותה סעודה והגיע שעת המנחה בסוף זמנה ואכלו וסעדו לפניהם ולא התפללו רק אחד עמד להתפלל על השלחן והאחרים תמהו עליו קצת וכשהגיע הדברים לפני אחד מהגדולים שלא היה שם אמר אלו הייתי שם הייתי סומך בפשיטות אהא דתניא פ' הישן דלעיל דשושבינין ובני החופה פטורין מן התפלה ודומה לי שלא ירד לחלק כמו שדקדקתי לעיל. הנלע"ד כתבתי:
סימן ח
א שאלה ח שלש עשרה מדות רשאי יחיד לאומרן או לאו:
ב תשובה יראה דיש ליחיד לאומרן ואע"ג דכתב בא"ז במסכת תענית דאין ליחיד לאומרו ובמנהגים נמי נמצאו דעות שונות בזה אמנם ראיתי בתשובה אחת מהגדולים כתב ידו שהורה ליחיד לאומרו וכתב דהואיל ומנהגים קב ונקי תופשין עיקר לאומרו יש לנהוג אחריהם*:
סימן ט
א שאלה ט הקורא הלל בראש חדש צריך לחתום ביהללוך או לאו:
ב תשובה יראה דלפום ריהטא היה נראה שלא לחתום דתנן פ' לולב הגזול מקום שנהגו לברך אחריו יברך אלמא אפילו בימים שגומרין את ההלל אינו אלא מנהג לברך אחריו וא"כ בר"ח דקריאת הלל גופא אינו אלא מנהגא סברא לומר שעל מנהג אינו ראוי לחתום בו בברכה. ור"ת דפסק שמברכין אהלל דר"ח י"ל דלא פסק אלא אברכה שלפני הלל דקאמר התם אביי אמתני' דלעיל ל"ש אלא לאחריו תליא במנהגא אבל לפניו מצוה לברך וכיון דמצוה היא ולאו מנהגא בר"ח נמי מצוה לברך הואיל ואין כאן רק חד מנהגא דהיינו הקריאה משא"כ בברכה של אחריו דמנהג הוא בר"ח. אמנם באשירי פ"ב דברכות כתב ר"ת מייתי ראיה מדאסרו חכמים להפסיק בו אלמא דצריך לברך עליו תחלה וסוף. וכ"כ בא"ז הגדול וכתב נמי דמש"ה אסרו חכמים לאשתעויי בפסוקי דזמרה משום דתקנו ברכה לפניהם דהיינו ברוך שאמר וברכה לאחריהם דהיינו ישתבח משמע הא לא"ה לא הוי אסור לדבר אלמא ע"כ צריך לברך על הלל דר"ח נמי לבסוף. וחו כי דייקינן ביה איכא למימר איפכא מסתברא דברכה שלפניו אומר וצונו לקרא את הלל והיכן צונו לא מדברי תורה ולא מד"ס אלא מנהגא אלא צריכנא למימר דאמנהגא כה"ג מברכינן כדמפרש ר"ת והביא ראיה מיו"ט שני דלדידן אינו אלא מנהג אבותינו בידינו ואפ"ה מברכינן בו אתקיעת שופר ואכילת מצה דמברכין ביו"ט שני עלייהו וצוונו וכ"ש בנ"ד בברכה שלאחר הלל אין מזכיר בה וצונו ואינו אלא דברי ריצוי ושבח שנוכל לחתום בו אפי' אמילתא דמנהג לפי פי' ר"ת דסבר מברכינן על הלל לפניו בראש חדש ובחוה"מ ופסח ומסתמא ה"ה יום שמיני דפסח דבסתמא כתב ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל מברכין והלל יום שמיני דפסח מנהג הוא דאפי' בשביעי דפסח אינו אלא מנהג ולא חובה ויום שמיני אינו אלא מנהג אבותינו ובלא מנהג הוא חול גמור:
סימן י
א שאלה י מרגלא בפומייהו דאינשי שאותן כובעים שהן קלועין מקש לא חשיבי כיסוי לראש להתפלל בהן או להזכיר הברכה בשם כשאין הראש מכוסה אלא באותו כובע. יש ליזהר מזה או לאו:
ב תשובה יראה דאין דין להקפיד בדבר הזה וכן שמעתי מאדם אחד שגדול אחד נשאל על זה והורה דאין קפידא בדבר וטעמא וראיה לא הגיד לדבריו. ונראה להביא ראיה מהא דאיתא פרק המדיר לגבי גילוי ראש דאשה יש לה סמך מן התורה דמוזהר עלה ואפ"ה קאמר התם דמדאורייתא בקלתה על ראשה שריא ואפילו ברה"ר ומחצר לחצר דרך מבוי ואפי' משום דת יהודית לית לה בה הא קמן דאפי' סל דאינו דומה כלל לכיסוי הבגד שהרי הוא חלול בכמה מקומות לפי שאינן קלועין יפה וכ"ש כובעין של קש הוא קלוע מרוצף ומהודק היטב ודומה לכיסוי של בגד ואע"ג דלאו הכי יש חילוק בין גילוי הראש דהתם להכא דאמרינן התם דבחצר האשה אינה צריכה שום כיסוי וגילוי הראש לענין ברכה קפידא אפי' בבית י"ל דודאי איסור גילוי הראש דהתם איננו אלא משום פריצות דגברי והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידא אבל איסור גילוי ראש דהכא משום קלות ראש כלפי שמיא דמדכר שם מקום ב"ה שלא באימה וביראה ואין נחלק בין בית לרשות הרבים דמלא כל הארץ כבודו מ"מ ילפינן מגילוי הראש דהתם האי כדיניה והאי כדיניה ואפי' עטיפה קרי ליה לכיסוי ראש דאשה כדאיתא פרק בתרא דעירובין עטיפה כאבל ופרש"י משום דאינו יוצא בפרועת ראש. ועוד היה נראה להביא ראיה מפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו ונזדמן לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ומסיק דהטעם הוא מפני דאסור לעמוד לפני השם ערום ולכך כורך עליו גמי לכסותו אלמא דגמי מהני לכיסוי וה"ה קש דמ"ש אך דקשה לן עלה דע"כ כיסוי דהתם סגי לן בכל דהו טפי מכיסוי דלענין ברכה בהזכרת השם דפריך התם ונינח ידיה עלויה דשם ולמה לי גמי ומשני משום דלמא מישתלי ושקיל ליה לידיה הא לאו הכי סגי בכיסוי היד. ולענין ברכה העתיק אחד מהגדולים מתשובת א"ז דלא מהני אם משימין ידים על גילוי הראש לברך כך אם לא יכסנו בבגד והביא ראיה מהא דעבד ר"ת כשהיה רוחץ בחמין והיה שותה היה מתכסה בבגד כנגד לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה משמע דוקא בבגד ולא בידים. אמנם י"ל דהא דלגבי כיסוי השם מהני מה שהניח ידו עליו ולגבי הזכרת הברכה לא מהני כיסוי הידים לאו משום דהאי כיסוי חמיר מהאי אלא היינו טעמא דלא מהני שמניח ידיו על ראשו או אם יהא חוצץ בהן כנגד לבו משום דהראש והלב והיד חד גוף אינון ואין הגון. יכול לכסות את עצמו משא"כ לגבי כיסוי השם שהיד אינה בא לכסות הגוף אלא לכסות שם שאינו מן הגוף ומ"מ שמעינן מהתם דכיסוי נמי חשיב כיסוי וה"ה כיסוי קש:
סימן יא
א שאלה יא בפ' מי שמתו אמרינן דאין להתחיל ולהתפלל אא"כ יודע שיוכל לגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה או למודים ובאשירי מייתי מן הירושלמי דאין להתחיל ולהתפלל ג"כ אא"כ יודע שיוכל לגמור קודם שיגיע ש"ץ לחתום בהאל הקדוש וכן בש"ת כדי שיוכל לענות אמן על אותם הברכות וכ"כ הרמב"ן וכן אשירי דיוכל להתיר ולהתפלל עם ש"ץ מתחלת י"ח ולומר עמו מלה במלה כל הקדושה כמו שש"ץ אומר וכן במודים יכוין שיגיע עם הש"ץ למודים ויכרע עמו וש"ד. והשתא נהי דקדושה ומודים מתוקנים היאך מתוקן אמן דהאל הקדוש אם הוא מתחיל עם הש"ץ ואומר עמו הקדושה כמעט א"א לו שיגמור כל י"ח קודם שיחתום ש"ץ האל הקדוש וכן לענין אמן דש"ת א"א לו לענות אמן אם מכוון שיגיע עם הש"ץ למודים:
ב תשובה יראה דשאילה זו צריכה דקדוק ואני שאלתי בימי חורפי מאחד מהגדולים והשיב לי על הקדושה שיכוון שיאמר ג"כ לדור ודור עם הש"ץ ותו לא בעי לענות אמן כמו ש"ץ עצמו. ועוד תירץ הא דמודים איירי בשבת או בי"ט דליכא ש"ת. אפס המדקדק באשירי נראה דמשתכח ליה פירכא אהך שנויא אמנם נראה להביא ראיה לסברא קמייתא מהא דכתב האו"ח דאביו הרא"ש היה נוהג כשהיה מתפלל עם הצבור היוצר היה ממהר לגמור הברכה בחתימתה קודם שהיה גומר ש"ץ כדי לענות אמן אחר ברכת ש"ץ אבל אם היה גומר עם הש"ץ לא היה רשאי לענות אמן כמו שאמרו חכמים העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה הא קמן אע"ג דאינו עונה אלא אחר ש"ץ הואיל וגם הוא חותם אותה ברכה חשוב עונה אמן אחר ברכותיו. וה"ה והיא הסברא בנ"ד וחשוב כאילו הוא עצמו חותם בהאל הקדוש ובש"ת ותו לא צריך לענות ואדרבה היא מגונה אם עונה. והרא"ש דהוי ממהר לגמור קודם הש"ץ ולא כיון לגמור עמו ותו לא צריך לענות י"ל דניחא ליה לענות ג"כ הואיל ואפשר הוא ליה בלא טורח. אבל למטריח ליה להמתין בתפילת י"ח עד דגמיר ש"ץ לא מטרחינן ליה:
סימן יב
א שאלה יב העומד בין גאולה לתפילה יענה יהא שמיה רבה או קדושה או ברכו או לאו:
ב תשובה יראה דהך שאילה לפום ריהטא דחיבורי הגאונים א"צ פנים דבהדיא איתא בתוס' ובמרדכי פ"ב דברכות וז"ל נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע י"ח אסור כדמשמע לקמן בפ' ח"ט דבין גאולה לתפילה אין לענות כ"ש בתפילה עצמה עכ"ל הא קמן בהדיא דאין לענות. אמנם שמעתי מאחד מהגדולים דדברים הללו מאד מגומגמים ואין לסמוך עליהם משום דדייקינן ובדקינן בכולה פירקא דאין עומדין לא אשכח לא רמז ולא רמיזה מזה. ותו דמה היו צריכין להביא ראיה שאין לענות באמצע התפילה מכ"ש דבין גאולה לתפילה הא תלמוד ערוך הוא בהדיא פרק מ"ש דאסור להפסיק בתפלה כדי לענות קדושה וקדיש ואומר אחד מהגדולים ההוא דאדרבא יש לדקדק מדברי סמ"ק דשרי לענות בין גאולה לתפלה דכתב דבכל תפילות מיושב יענה קדיש וקדושה וברכו ובין גאולה לתפילה עדיין תפילה מיושב היא דא"צ לעמוד אלא כשמתחיל י"ח ונראה דאין לסמוך כ"כ על דקדוק זה דאיכא למימרא בין גאולה לתפלה אינו בכלל תפילה דמיושב דהא אינו מתפלל כלום אלא שותק וצריך ליזהר שלא יסיח כדי שתתקבל התפילה דמעומד וא"כ אפי' השתיקה הוי בכלל תפילה דמעומד. אמנם אמת דדברי התוס' ומרדכי דלעיל מגומגמים מאד כדפי' ומ"מ אין קשה לסתור דבריהם משום הכי. דבאולי יבא מורה צדק ויתרץ. ואף כי אשירי כתב דמהר"ם לא הסכים דשרי לענות אפי' בק"ש ובברכותיה ונהי נמי דאנו לא נהגינן כוותיה בהא אלא כשאר הגאונים שהתירו מ"מ הבו דלא לוסיף עליה בין גאולה לתפילה:
סימן יג
א שאלה יג ש"צ כשמסיים הקדיש בעושה שלום צריך לפסוע בתחילה ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתחיל בעושה שלום או אומר עושה שלום בשעת שהוא פוסע:
ב תשובה יראה דפוסע מקודם ג' פסיעות ואח"כ מתחיל בעושה שלום דגרסינן ביומא פ' הוציאו לו את הכף ובאלפס ובאשירי פ' אין עומדין מייתי לה אמר ר' אלכסנדרי אמר ריב"ל המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל ומשום שמעיה אמרו צריך לתת שלום לימין תחילה ואח"כ לשמאל ע"כ הרי כתב להדיא דיפסע תחלה ואח"כ יתן שלום. וא"ת דהא איירי ביחיד המתפלל וסיים י"ח ברכות אבל הש"צ כשמסיים הקדיש אומר לך דאין דינו כך הא ליתא דבמרדכי ס"פ א"ע כתב משום ראבי"ה דטעו ושגו אותן האומרים שלום בשמאלי ושלום בימיני אלא כשהוא אומר עושה שלום במרומיו משתחוה לשמאלו וכשהוא אומר הוא יעשה שלום עלינו משתחוה לימינו וכו' עד ותדע דמה נשתנה סוף י"ח ברכות מסוף קדיש של תפילות ע"כ. הא קמן דיליף אדרבה סוף י"ח מסוף הקדיש. וכן הדעת נוטה דחד עניינא אינון דש"צ אילו פוסע לאחוריו לאחר תפילתו שמתפלל בקול רם אלא ממתין הוא עד סוף הקדיש שלם שתקנוה חכמים לש"צ אחר כל תפילה אלא שמפסיקים בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכה"ג כולהו לסדר התפלה באין וקדיש לאחריהם חוזר עיקר על התפלה די"ח ולפי שרובם דש"צ חזינן דלא זהירים בה גם יחידים אחר תפילתם כולם פותחים בעושה שלום קודם שיפסעו לאחוריהם. הנלע"ד כתבתי:
סימן יד
א שאלה יד הא דאמרינן פ' מי שמתו אמר רב נחמן כי הוינא בי רבה בר אבוה מיבעיא ליה הני בני בי רב דטעו ומתחילין תפלה של חול בשבת מהו שיגמור א"ל גומר כל אותו ברכה כו'. ויש להסתפק היכא דהתחיל לומר אתה חונן ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן מיקרי כה"ג התפלה דתפלת חול דלמא האי אתה דקאמר נחשבים להתחלת אתה קדשת או דאתה אחד דתפלת שבת הן. וא"כ אפי' כי קאי בישמח משה א"צ לגמור אותה ברכה אלא הוו כמו שטעה בין תפילת שבת זו לתפילת שבת אחרת דודאי פוסק הוא באמצע התפילה ומתחיל באחרת או הוי כמו שטעה והתחיל בתפילה של חול:
ב תשובה יראה דדין זה מחולק לפי כוונת המתפלל בין היכא שיודע שהוא שבת אלא שנכשל בלשונו ובהרגילו והתחיל בלא כוונה תפלת חול ובין היכא שטעה וסבר שהוא חול ובכוונה התחיל תפלת חול דהיכא דסבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד נראה דמיקרי התחיל בשל חול וגומר אותה ברכ' אפי' לא אמר רק תיבת אתה ולא יותר וראיה מהא דכתבו א"ז וא"ח בשם ראבי"ה דהמברך על הספירה וסבר דקאי בד' ובירך אדעתא דד' והוא קאי בה' לא יצא אפי' סיים בה' כיון שהברכה ברך אדעתא דד' הא קמן דאע"ג דמתוך לשונו לא משמע לא ד' ולא ה' שברכה שוה היא לשניהם אעפ"כ הואיל והעיקר תליא בברכה כוונה מוציאתו ממילתא דה"ה דהתחלת התיבה אתה אע"פ שתיבה זאת הוי נמי התחלה דתפילת של שבת מ"מ כוונה מוציאתו משל שבת לחול. ואע"ג דכתב הראב"ד באשירי ספק דברכות לא מצינו שתהא הברכה נפסד בחסרון הכוונה לא סמכינן מליה דאשירי מסיק עלה דודאי כשאין שם שום כוונה כלל אינו נפסד. אבל כשמתכוון לדבר אחר שהוא טעות כוונה כזו מפסדת וכן הוא מוכח שם מפרש"י אבל אי לא בכוונה התחיל תיבת אתה דידע היה ששבת הוא ולישני דאיתקיל ליה לפי הרגילו כה"ג לא מיקרי כוונה לדבר טעות וא"כ אפילו בישמח משה שאינה פותחת באתה מ"מ חשבינן ליה כטעה בתפלה של שבת בין זו לזו דתיבת אתה נמי התחלת דתפלת שבת היא ואע"ג דהרגיל של חול גורם הטעות מ"מ לא מיקרי בשביל כך התחלת דתפלת חול כיון דידע דשבת הוא וכעין זה איתא במרדכי פ"ק דברכות דהיכא דידע דיו"ט הוא ונתקל בלשונו וחתם בשל שבת א"צ לחזור לראש הברכה אלא חוזר בתוך כדי דיבור וחותם בשל יו"ט אלמא כה"ג לאו טעות מיקרי:
סימן טו
א שאלה טו התחילו להתפלל בעשרה בשחרית ולאחר קדושה הלכו מקצתם להם רשאים הנשארים שוב לגמור כל התפילה אפילו סדר קדושה והקדיש שאח"כ או לאו וכן בערבית מוצאי שבת יש להסתפק בזה:
ב תשובה יראה דרשאי לגמור סדר קדושה וקדיש אח"כ כי הא דמייתי אשירי ומרדכי פ"ג דמגילה מן הירושלמי דפורסים על שמע ותפלה לפני התיבה וקרה"ת ומפטיר בצבור אע"ג דתני בכולהו אין פותחין בהן בפחות מעשרה מ"מ אם התחיל בי' גומרין ועל כולן אומר הוא ועוזבי השם וגו'. ונראה דסדר קדושה וקדיש שאח"כ מיקרי גמר תפלת י"ח ולכך אין אומר ש"ץ קדיש שלם עד אחר סדר הקדושה ואותו קדיש שלם חוזר אתפלת י"ח שהרי אומר תתקבל ועל פסוקים ודברי תורה אין אומרין תתקבל וא"כ זהו גמר התפלה וכן שמעתי שאחד מהגדולים הורה כך שאם התחילו התפילה בי' רשאין לגמור סדר קדושה וקדיש שאח"כ שלא בי' וטעמא לא הוגד לי. אמנם נראה שאם התחילו בשחרית לומר קדיש וברכו ויוצר בי' והלכו מקצתם וכן בערבית כה"ג אין להתפלל שוב י"ח לפני התיבה ושיאמר ש"ץ קדושה וקדיש אח"כ או בערבית של מוצ"ש סדר קדושה וקדיש שאח"כ דק"ש וברכותיה לחוד ותפילה לחוד ולא שייך כאן התחילו גומרים דהתפלה והקדושה אינו גמר של ק"ש וברכותיה דתפלה אינה נגררת אחר ק"ש דאשכחן בכמה מילי דחמירי תפלה מק"ש אע"ג דצריך למסמך גאולה לתפלה היינו משום דאדרבה ק"ש וברכותיה הכשר דתפלה הן מ"מ לא אתחלתא דתפלה הן דשתי מצות אינון וק"ל. וכן נראה נמי דאם התחילו בתפלה בי' ביום הכניסה וקודם קריאת התורה הלכו מקצתם אין קוראים בתורה פחות מי' וכה"ג לא אמרינן הואיל וממתינים בקדיש שלם עד לאחר קה"ת וא"כ הכל סדר התפילה דקריאת התורה בצבור חשיבא מילתא בפני עצמה דהא קמן במנחה קורין קודם התפילה ולא דמי לסדר קדושה דמעניין תפלה ושבת היא י"ל דבתר תפילה גרירא ואין ראיה לגמרי מהמתנת קדיש שלם דהא קמן יום תפילת מוספים אומרים קדיש שלם מיד אחר תפילת שחרית מפני שיש בלאו הכי קדיש שלם לאחר תפילת המוספין שחוזר וקאי ג"כ על סדר קדושה וקריאת התורה:
סימן טז
א שאלה טז הא דאמרינן פ' מי שמתו היה עומד בתפילה ובקש להתעטש מרחיק ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכל' הרוח. ויאמר רבון העולמים כו' והנה לא ראינו בזמנינו אפילו מן המדקדקים במעשיהם שנהגו לעשות כך ואע"פ שכמעט א"א הוא שלא אירע להם ושלא נצטרכו לכך שאם היה עושים כך צריכים לעקור רגליהם בתפלה ולחזור וזה היה נראה לרבים וזה לא ראינו מה טעם בדבר יש:
ב תשובה יראה דאין למצא טעם מבואר בדבר שלא לנהוג כראוי דפסק תלמודא בהדיא וכן המחברים מייתי לה לפסק הלכה ולא חלקו כלום בדבר. ובשמועת ארעי שמעתי שגדול אחד היה בזמנינו ונראה ממנו שעשה כך ומאחד מהגדולים שמעתי כשהוצרך לכך היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפלה וקשה לי בגווה מהא דאמרינן פ' אילו הן הלוקין ובאשירי מייתי לה פ' מ"ש המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו. אמנם מדברי רמב"ם מוכח בהדיא דשרי כה"ג דכתב וז"ל בקש להוציא רוח מלמטה ומצטער הרבה ואינו יכול להעמיד את עצמו מהלך ד"א וממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבון העולמים כו'. הא קמן בהדיא שאם יכול להעמיד את עצמו שפיר עבד ואפשר הטעם הוא דלא חיישינן לבל תשקצו משום דלא מיקרי משוקץ אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים אבל להפחה בעלמא לא גזרו ואסרו. אבל מ"מ מי שאינו יכול להעמיד את עצמו לא ידעינן שפיר צד היתר שלא ירחיק ד"א אלא מטעם דהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הציבור שירגישו בדבר וכ"ש אם הוא ש"ץ שיתבזה ויתבייש ביותר דאמרינן בשילהי המוציא יין הנכנס לסעודת קבע יבדוק עצמו קודם י' פעמים. ופירש"י דגנאי יהא לו אם יצטרך לילך לצרכיו מתוך הסעודה וכ"ש העומד בתפלה וכ"ש ש"ץ שיהיה לו גנאי גדול ולביזוי שירגישו רבים שאין גופו נקי בעמדו לפני המלך ב"ה וגדול כבוד הבריות ונראה דא"צ נמי נוסח דרבון העולם דשמא לא נתקן אלא במרחק ממעמדו שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו כדמשמע קצת הנוסח ולפי טעם זה הוא דחייבו חכמים להרחיק ד"א ולומר רבון כו' איירי דוקא במתפלל ביחיד דליכא התם ביזוי וזילותא. וקצת יש נמי להוכיח דמשום זילותא וביזוי כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן מהא דפרק ב"מ רבא אנסיה ליה בעידניה בע"כ פי' התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו ואמרינן נמי בפ' הבע"י דכמה סבי איעקר מפירקיה דר"ה ע"י שהשהו נקביהם לקטנים ומסתמא לא היו תוקפים ומחזקים כרבא וכהנהו סבי לשהות אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצורכיהן מקמיה דרבינו לא חשו לאיסור בל תשקצו וה"ה בנדון דידן. ומ"מ קשה הדבר מאד לבדות חלוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסק הגאונים מהך מילתא:
סימן יז
א שאלה יז הא דאיתא פ' מי שמתו ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ופרש"י משום דלבו דואג שמא יפלו מידו ולא יכוון ויש להסתפק אם צריך ליזהר נמי שלא יאחז מחזור או תפילה בידו להתפלל בהן כמו בר"ה וביו"כ שרוב בני אדם אין מתפללים מבחוץ אז אין צריך ליזהר בכה"ג:
ב תשובה יראה דאין צריך ליזהר ושפיר דמי למיעבד הכי ולא דמי להך דאסר בברייתא דלעיל כמו שאפרש ונהי נמי דלדידן מחזורים ותפילות וכל הספרים שלנו דין כתבי הקודש יש להן לענין הצלה מפני הדליקה בשבת כדאיתא באשירי ומרדכי ר"פ כל כתבי. ונראה דכ"ש לענין בזיון כדמוכח פ' במה אשה דקמיעות וברכות אין מצילין בשבת מפני הדליקה ואפ"ה בעי גניזה שלא יתבזו. וכיון דדין כתבי קדש יש להם אם יפלו לארץ חשיב בזיון כדמוכח פ"ב דעירובין גבי היה קורא בספר על האסקופה וכדפרש"י שם לאו דוקא ס"ת או תפילין אלא שאר ספרים נמי שהיו בימיהם היו צריכין לחוש שלא יפלו ויתבזו ולפ"ז איכא למימר שלבו דואג על הספר שבידו שלא יפול לארץ ולא יוכל לכוון מ"מ נראה דשרי כיוי דאינו אותו המחזור או התפילה אלא רק כדי להתפלל בדיוק ולא ידלג שום אות לל"מ שלבו דואג עליו כמו גבי אוחז תפילין בידו או ס"ת בזרועו דהתם אינו תופשו רק לשמירה ולא לעשות בהו מצוה עכשיו. וכה"ג מחלק בתלמוד פ' לולב הגזול אמר אבא בר מרימר לרב אשי אבא הוי מצלי ביה פי' כשהלולב היה בידו היה מתפלל מיתיבי לא יאחוז אדם תפילין בידו כו'. ואמר שמואל סכין מעות וקערה ככר וכיוצא בהן התם לאו ממה היא וטריד הכא מצוה ולא טריד. ופירש"י לאו מצוה לאחוז נינהו והוויין עליו למשא ולכך טרוד בשמירתו אבל הכא נטילתו ולקיחתו מצוה ומתוך שחביב עליו אין משאם ושמירתם כבד עליו ולא טריד ע"כ. ונראה דבנדון דידן הואיל ותפשה לשם תפלה עצמה כדי להתפלל בעיון ובדיוק יפה אין משאם כבד עליו ולא טריד:
סימן יח
א שאלה יח המשכים ואומר ברכות ושבחות עד ברוך שאמר וחוזר לביתו ועשה צרכיו וחפציו שפיר קעביד או לאו:
ב תשובה יראה דלא שפיר קעביד דגרסינן פ' היה קורא אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל וסתם תפלה המוזכרת בתלמוד הוא תפלת שמ"ע וא"כ לא יועיל מה שאמר ברכות ותשבחות כבר בבהכ"נ דאתפילת שמונה עשרה שנקבעו עיקר לעבודת המקום ב"ה וחמירי טפי לכמה מילי אפי' מק"ש קפיד תלמודא להקדים אותה לעשיית חפציו והכי מוכח ע"כ מהא דגרסינן כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשה במה כו' מיתיבי רב ששת ובין הפרקים שואל מפני הכבוד תרגמא רבי אבא במשכים לפתחו והשתא אי לא קפדינן אלא שיאמר ברכות ותושבחות קודם עשיית חפציו א"כ מה פריך מהא דשואל בין הפרקים דהתם ע"כ כבר אמר לכל הפחות ברכת יוצר אור. והיינו ברכות ותושבחות טובא אע"כ דווקא אתפלת שמ"ע קפדינן כדמשמע הלשון עד שיתפלל והיינו תפילה סתם שבתלמוד והך הנותן שלום לחבירו ועושה חפציו מילתא חדא אינון דגרסינן נמי התם אהא דקאמר כאלו עשהו במה קאמרת א"ל אסור קאמינא וכדרב אידי בר אבין דא"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשי אסור לאדם שיעשה צרכיו קודם שיתפלל ע"כ. הא קמן דמילתא חדא אינון אמנם ראיתי רבים המדקדקים שהיו נמנעים ללכת לצרכיהם בשחרית עד שהיו נכנסין בתחילה לבהכ"נ ולומר ברכות ותושבחות ואח"כ היו הולכין לצרכיהם אנה ואנה. והנראה לעניות דעתי לפום דינא דתלמודא כתבתי:
סימן יט
א שאלה יט ראש חדש אב שחל להיות בשבת היאך המנהג להפטיר שמעו או השמים כסאי:
ב תשובה יראה דבכ"מ שיש מנהג ידוע היאך שהוא אין לשנותו כלל דבהך מילתא איכא פלוגתא דרבוותא קמאי ובתראי וא"כ נהרא ונהרא ופשטיה אבל במקום שאין מנהג ידוע נראה דיש להפטיר השמים כהאי כמו שאבאר דבפ' בני העיר גרסינן ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי דהיינו הפטרה דחזון ישעיה וכתבו התוספות פ' כל שעה דאנו מניחין תלמוד שלנו וסומכין על הפסיקתא ומפטירין השמים כסאי וצריכינן אנו לבאר דברי התוספות דהפסיקתא לא כתב להפטיר השמים אלא שכתב דאנו מפטירין סימן דש"ח אלא כך רוצים לומר התוספות כיון דלפי הפסיקתא צריכינן להפטיר לעולם חזון ישעיה בשבת הסמוך לתשעה באב לכך בר"ח אב שחל להיות בשבת הואיל ולא נוכל להפטיר חזון שיש בה מענין ר"ח חדשיכם ומועדיכם צריכים להפטיר השמים כדי להזכיר דר"ח וכענין זה הזכיר מהר"ם ומסיק שם נמי ומפטירין השמים. אמנם בסמ"ג וכן באשירי ומרדכי פ' בני העיר כתוב בלשון זה שאנו סומכין על הפסיקתא ומפטירין שמעו בסימן דש"ח. ובא"ז נמי משמע דאין מפטירין השמים כסאי מדאיצטריך למכתב תרי או תלת טעמים על ר"ח אלול שחל להיות בשבת שאנו מפטירין השמים והנהו טעמי לא שייכי הכא. והנה אחד מהגדולים כתב במנהגים שלו שיש לו להפטיר שמעו כדברי סמ"ג ואשירי ומרדכי וכדמשמע בא"ז אמנם נחלק עליו אחד מהגדולים חבירו והעיד שכבר הים מעשה בוי"נא ששאלו לגדול אחד שהיה מנהיג שם בפרק ההוא מה להפטיר ואמר בתחילה להפטיר שמעו כדאיתא בפסקי הגאונים דלעיל ואמר לו אחד מתלמידיו שהתוס' פ' כל שעה כתבו להפטיר השמים וחזר בו ואמר הואיל ומימי התוס' אנו שותים יש לנו לנהוג אחריהם ועל פי הך עובדא הנהיג אחד מהגדולים דלעיל להפטיר השמים כדברי התוספות ונראה דהכי עיקר ואע"ג דשמעתי דבתוספת בני העיר נמצא דיש להפטיר שמעו לא ידענא אי תוספות דש"נץ הן או תוספות דשאר גאונים ומימי דתוספות מש"נץ שקצרם מהר"א מט"וך אנו שותים ותו דחזינן דמהר"ם דמבתראי הוי כתב נמי הכי וכן מסיק בהגה"ה במיימון דנוהגין להפטיר השמים. ועוד נראה כיון דפליגי בהך מילתא רבוותא קמאי ובתראי שיש להכריע מטעם אחר ואית לן למנקט כלל אחרינא דאמרינן בכל דוכתא תדיר ושאינה תדיר תדיר קודם והזכרה דראש חודש תדיר טפי מהזכרת פורענות דתשעה באב והכי נמצא ברוב פסקי הגאונים דאי לאו דסבירא לן פרסומי ניסא עדיף היינו מפטירין בשל ר"ח בראש חדש טבת שחל להיות בשבת דחנוכה משום דתדיר קודם. הנראה לע"ד כתבתי:
סימן כ
א שאלה כ הא דאמרינן פ' הקורא את המגלה עומד דאין מדלגין במפטיר מנביא לנביא א"כ מה ראו לנהוג באושטר"ייך וביש מקומות כשאירע חתונה בארבעה פרשיות או בחנוכה שצריכים להפטיר בד' פרשיות או בחנוכה לפי שהן כתובין בתלמוד אעפ"כ מפטירין ג"כ בהפטרת חתן מקצתם עד ישיש עליך אלהיך ואע"ג דהפטרות דפרשיות ודחנוכה אינם בנביא דהפטרת חתן ולא קפדינן לדלג מנביא לנביא:
ב תשובה יראה דאין ליישב יפה לפי כל הפירושים אמנם שמעתי שקדמוני אושטר"ייך היו מישבים המנהג משום דבמרדכי בשם ראבי"ה שם מפרש הטעם דאין מדלגין בתורה ובנביאים היינו משום כבוד צבור כדי שלא יעמדו בשתיקה בשעת שגוללים מפרשה זו לפרשה אחרת והאי קפידא לא שייכי אלא בימיהם שייכי כל ספריהם כתובין כגליון ספר תורה שלנו והיו צריכין לשהות בגלילה. אבל לדידן שהפטרה שלנו כתובין בקונטריסין ויוכל לסמן שימצא מהר איזה הפטרה שירצה אין חשש בדילוג מנביא לנביא ופי' ראבי"ה והוכיח מן התלמוד דאין מדלגין ואין גוללין ספר תורה בצבור חדא מלתא היא וטעמא דאין מדלגין משום דאין גוללין בצבור משום שלא יעמדו בשתיקה וכתב דמש"ה נהגינן במקומות שאין להם אלא ס"ת אחת שגוללין ומדלגין מפרשה לפרשה ביו"ט ובשבתות של ר"ח ושל פרשיות דדווקא בחד גברא חיישינן לכבוד צבור שלא יעמדו בשתיקה אבל בין גברא לגברא לא קפדינן וא"כ בנדון דידן נמי יש לחלק כמו שבארתי. אמנם רש"י פירש טעמא דאין מדלגין משום טירוף דעת ולכך בנביא אחד מדלגין משום דאין הוראה יוצאת כ"כ מדברי הנביאים לא קפדינן אטירוף דעת מועט אבל מנביא לנביא דאיכא טירוף יותר מדאי קפדינן ולפי טעם זה אין לחלק כדלעיל אבל מ"מ אי הוה בנביא אחד אלא שהוא יותר בכדי שיפסוק המתורגמן מספיק טעם זה דהאי קפידא גופיה פירש"י דאינו אלא משום כבוד צבור. וי"ל נמי דלדידן כיון דלא נהגינן לתרגום בצבור לא חיישינן לטירוף דעת והאי דקאמר תלמודא אין מדלגין היינו דווקא במקומות שהיו נוהגין לתרגם דגם בימיהם היה מקומות שלא היו מתרגמים ואין זה דוחק לאוקמי בהכי דהא יהיב תלמודא שיעורא בדמתרגמים דקאמר אין מדלגין אלא בכדי שיפסוק המתורגמן אלמא איירי במקומות שמתרגם וההוא מנהג דלעיל במקום שאין שם ס"ת אלא אחת דמדלגין אין ליישב לפי' רש"י אלא כמו שחלקתי ואותו מנהג כמדומה שנוהגים בכל הארצות מ"מ אומר אני מנהג דלעיל בהפטרות היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא לנהוג כן מחדש:
סימן כא
א שאלה כא מומר שעודנו עומד ברשעו או שנפגר ברשעו האיך קורין לבנו לעלות לתורה:
ב תשובה יראה דיקראו בשם אבי אביו כמו אביאסף בן יצהר וכן מצאתי אחר כך בספר החסידים. ומאחד מהגדולים שמעתי שרבו אחד מהגדולים השיב לו שיקראוהו בנו בשמו לבד. ואין נראה דהוה ליה גנאי שיקראוהו בשינוי מאחרים ושפיר דמי לקרות אביאסף בר יצהר כדכתיב הידעתם את לבן בן נחור ומפיבושת בן שאול ירד וגו'. הנראה לעניות דעתי כתבתי:
סימן כב
א שאלה כב הא דפסיק תלמודא דאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ואין משיירין בפרשה בפחות משלשה פסוקים אי יש לומר בפרשה פתוחה דווקא או אף סתומות וגם אם מסיים בפרשה עצמה שהיא פתוחה אלא שיש ג"כ פתוחה לאחריה בפחות משלשה פסוקים אם יש קפידא או לא:
ב תשובה יראה דאין חילוק בענין זה בין פרשה פתוחה לסתומה דתלמודא קרי להו לתרווייהו בכמה דוכתין פרשה זו כזו וה"נ סתמא קאמר אין מתחילין בפרשה וכן הביא לי ראיה אחד מהגדולים מפסק הגאונים דאין חילוק ונראה להביא ראייה מבוררת מן התלמוד דבפ' הקורא את המגילה מעומד אתיא בעי מיניה רב ששת מרב פרשת ר"ח קרינן כו' עד וביום השבת דהוו תרי ובראשי חדשיכם דהוו חמשה היכי ניעבד ניקרי תרי מהא חד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ניקרי תרי מהא ותלתא מהא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים פי' פשו להו מקמי דובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח וגו' והיא פרשה דובחדש הראשון סתומה היא וקפיד תלמודא אלמא אין חלוק ומאותו סוגיא יש נמי להוכיח דהיכא דמסיים בפרשה עצמה דאין קפידא דאי משייר בפחות מג' מקמי פרשה אחרת דקאמר התם ופרשת צו דאיהי תמניא פסוקים היכי קרינן ומסיק דאי קרי להו לתרי כל חד ארבעה פסוקים שפיר דמי ואע"ג דהשני היה צריך לקרות עד וביום השבת ומסיים שם ואז משייר פחות משלשה מקמי דובראשי חדשיכם שהיא פרשה פתוחה ושם מסיים אין קפידא לפי הטעם המפורש בתלמוד מפני מה אין מתחילין או משיירין פחות משלשה יתיישב שפיר דאין קפידא היכא דמסיים בפרשה עצמה:
סימן כג
א שאלה כג הא דאמרינן לעולם ישלים אדם פרשיות עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום מי מחייב נמי להשלים בכל יו"ט פרשיות שקורין שחרית ומוסף. ובשבתות של ארבעה פרשיות ג"כ אותן הפרשיות שמוסיפין לקרות או לאו:
ב תשובה יראה שלא נהגו להשלימו ואין בידי טעם וראייה כל כך ואין לדקדק מפרש"י דפי' ישלים אדם פרשיותיו של כל שבת ושבת משמע דווקא מה שקורין בכל שבתות השנה דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט וה"ה מה שקורין ביו"ט דלאו כי רוכלא הוא אמנם נראה קצת ראייה מהא דכתב בהגה"ה במיימוני בשם רבינו שמחה ז"ל וז"ל אע"פ שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה עם הצבור אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור ע"כ. מהכא נראה מדקבע היום שבו גומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה כמו שעושין הצבור מש"ה צריך לסיים ממש באותו היום שמסיימין בו הצבור דאע"פ שלא קרא כל השנה עמהן אחר גמר מצות אזלינן בכוליה דוכתא. וכן משמע מלשון הרמב"ן דטעמא הכי הוא דכתב וז"ל דאע"פ שכל אדם שומע כל התורה בכל שנה בצבור חייב לקרותו לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותו שבת וכיון דטעמא דהשלמה הכי הוא נראה דלא אצריכו רבנן אלא שישלים פרשיות של כל התורה רק פעם אחד בשנה וא"כ לא צריכינן להשלים פרשיות של יו"ט ושל ארבע פרשיות ומוספין אחרים דהשלימו כל אחת בשבתו. אמנם נראים הדברים דלפי פירוש רבינו חננאל דפליג על רבינו שמחה כדאיתא בהגה"ה התם ולא מפרש ההיא דרב ביבי בר אביי בפרשיות דכולה שתא בהך סברא פליגי דלההיא גירסא ופי' אין טעם השלמה בשביל שיסיים התורה בכל שנה כדפרש"י אלא אפשר כדי שיהא רגיל במה שהצבור קורין וא"כ היה צריך להשלים פרשיות של יו"ט ומוספין לפי טעם זה ומ"מ אפי' אי הכי הוא מתיישב המנהג לדעת אינך גאונים וקרוב בעיני שלא נהגו רבותינו להשלים:
סימן כד
א שאלה כד מה שנהגו באושטר"ייך וכן במקצת מדינות שפרשת שירת הים ועשרת הדברות בשבתות שחלו אותן הסדרות וכן בשביעי של פסח וביום ראשון דשבועות כשמגיע ש"צ לקרוא אותן פרשיות אינו קורא אלא מתחיל אותן והקהל קורין אותן מחומשים שלהן והש"צ מסיים בס"ת רק פסוק האחרון בקול רם יש ליישב מנהג זה או לאו:
ב תשובה יראה דיש ליישב בטורח ולא ברווחא דמילתא כלל ונראה דסמכינן אהא דכתב א"ז וז"ל דכיון דנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ודווקא בקול רם אבל בלחש שרי אם יש עשרה ששומעין קה"ת ולקרוא שתים מקרא ואחד תרגום בעת קריאת התורה שרי לכ"ע עכ"ל ופירש בהגה"ה במיימון הטעם דשרי משום דבאותו ענין קעסיק והשתא שמעינן מינה היכא דעסיק באותו ענין אין צריך לשמוע קה"ת אפילו ליכא עשרה ששומעין קה"ת כך משמע בא"ז הגדול דהא דכתב ולקרוא שנים מקרא ואחד תרגום שרי לכ"ע קאי אמאי דכתב לעיל מיניה דברי הגאונים דחד מצריך בלחש וחד מצריך שיהא עשרה שומעין וקאמרינן עלה דשנים מקרא ואחד תרגום שרי לכ"ע אלמא אפי' אי ליכא עשרה שומעין והא דבעינן בלחש היינו משום שלא יבטל אחרים משמיעה ובנדון דידן דכל הקהל קורין ולא שומעין אין קפידא בקול רם הואיל ובאותו ענין קעסקי משום חבוב הפרשיות שרוצים לקרות כל אחד בעצמו והש"צ קורא אותן מס"ת נפקי בקריאותה אפי' לא שמעי לה דבסתמא דמילתא איכא אחד או שנים אצל הש"צ ששומעין קריאתו ואע"פ דאינך לא שומעין די בכך דכל הפחות מעשרה חד הוא. אבל אין ליישב המנהג דמשום דבלאו הנך פרשיות קורין שבעה בתורה שהן חובת היום ואותם שקורין מהנך פרשיות קורין לו ג"כ ג' פסוקים קודם שיגיע לפרשה זו ובהא נפקינן אפילו אי לא הוה קרינן הנך פרשיות כלל דהא ליתא דבהגה"ה במיימון כתב שאם קרא ודלג פסוק אחד אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי א"צ לחזור אם קוראין י' פסוקים בלא הדילוג אבל בשבת אם דילג פסוק אחד חוזר וקורא אותו אפי' לאחר שהפטיר והתפלל מוסף הא קמן דאפילו פסוק אחד מעכב בשבת כ"ש פרשה כולה ואע"פ שישבתי המנהג מ"מ נכון למי שמדקדק במעשיו שיעמוד אצל השליח צבור ויקרא עמו אותן פרשיות מס"ת ואם אינו יודע לקרות ישמע קריאת ש"צ אך בשביעי של פסח וביום ראשון דשבועות אין קפידא כ"כ הואיל וקראו כבר הפרשיות בשבתות שלהן והוי כמו מנחה דשבת ובשני וחמישי וק"ל:
סימן כה
א שאלה כה הא דאמרינן פ"ב דמגלה כהן שיש לו מומין בעיניו או בידיו לא ישא את כפיו ואם דש בעירו מותר איזה שיעור יש בדבר שנקרא דש בעירו:
ב תשובה יראה דאם שהה בעיר ל' יום נקרא דש בעירו דלכל מידי דתלוי בהרגל סגי בל' יום כדאשכחן גבי הזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם דאמרינן בירושלמי דכל ל' יום בחזקת מה שהוא למוד בתחלה אבל לאחר ל' יום כבר הוא מורגל לומר מה שהתחיל מחדש אלמא דסגי בל' יום להרגיל לשונו ה"ה להרגיל ראות העין וה"נ אשכחן בכמה מילי דצריכי שיהוי וזמן וקצבו להן חכמים ל' יום ואין לומר מלשון התלמוד יש להוכיח דבעינן יב"ח מדקאמר אם היה דש בעירו ולא קאמר אם היה דש בעיר כדקתני בתר הכי אם אנשי רוב העיר מלאכתן בכך מותר משמע דלהכי קאמר בעירו לאשמועינן דבעינן יב"ח כדאיתא פ"ק דב"ב די"ל דלא אתיא לדקדק הכי אלא אתא לאשמועינן דדוקא בעירו מהני דש כל ל' יום אבל אם הלך באקראי לעיר אחרת ושהה שם ל' יום לא מהני דבעירו [דש] כיון דדר התם או אתא למידר התם רגילי אינשי דשקלי וטרו בהדיה ודשו ביה בני מתא משא"כ בעיר אחרת ומ"מ נראה דלאו דווקא דאתי למידר התם שיהא אחד מבני מתא אלא אפילו אתי להתם כדי להיות שם מלמד תינוקות או סופר או משרת שנה או חצי שנה חשיב נמי דש בעירו בל' יום דבכה"ג נמי בני מתא רגילי ושקלי וטרו בהדי':
סימן כו
א שאלה כו כהנים המנגנים ברכת כהנים כשעולין לדוכן שרי להו לנגן שנים או שלשה נגונים כגון בכל פסוק ופסוק או בכל תיבה ניגון אחר או לא:
ב תשובה יראה דלא כשר למיעבד הכי ואע"ג דמנהג לנגן ברכת כהנים בנעימה והכהנים היודעים להנעים הניגון בברכתו הרי הן משובחים וה"נ משמע בתלמוד שיש להנעים הניגונים דקאמרינן בפ"ב דקידושין ושמעתי שהיה מבליעו בנעימות עם אחיו הכהנים מ"מ אין לנגן רק ניגון אחד מתחילה ועד סוף משום דאיכא למיחש לטירוף דעת דטובא חשו רבנן לטירוף דעת הכהנים בברכתן כדתנן בפ' אין עומדין ולא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ע"כ ופירש רש"י שלא תיטרף דעתו ויטעה לפי שהוא צריך בברכה שנייה לומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל ברכה שנייה ויטעה נ"ל דרוצה לומר ויטעה הכהנים דבטעות דידיה לא הוי נפקינן מינה דבימי תלמוד לא הוה מנוסח התפלה כדאיתא במס' מגלה בשם מהר"ם וא"כ הואיל וחיישינן לטירוף דעת דמקרא משום טעות דכהנים כש"כ חיישינן לטירוף דעת הכהנים גופייהו והדבר ידוע שאפילו הנוגנים הבקיאים כשרוצים לצאת מניגון לניגון בתכף צריכין לכוין ולדקדק יפה להשמיע קול שוה ומיושר וע"י טירדא זו תיטרף דעתם שלא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו ואין נראה כלל לומר כיון דהמקרא קורא לפניהם לא יטעו דאם תיטרף דעתם ישכחו ג"כ קריאת המקרא:
סימן כז
א שאלה כז הא דאמרינן פ' הרואה בברכות האי מאן דחזי חלמא דליקום קמי כהנים ולומר רבון העולמים כו' וכתב בהגה"ה במיימון שמהר"ם היה רגיל לומר בשעת שהכהנים מסיימין הברכה בסוף כל פסוק ופסוק ויש להסתפק אי צריך לדקדק שיאמר ממש בסוף בשעה שמאריכין בכ"ף דוישמרך ויחונך או א"צ לדקדק כולי האי:
ב תשובה יראה דיש לדקדק דיאמר ממש בסוף בשעה שמאריכין מדאמרינן בפ' ואלו נאמרים בשעה שהכהנים מברכין מה הן אומרים ברכו ה' מלאכיו כו' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה א"ר חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא בעי לממרינהו כלום יש עבד שרבו מברך לו ואינו מסביר לו פנים. הא קמן דאין ראוי הוא לומר אפי' מילי דשבח והודייה בשעת ברה"כ אלא דחכמים התירו לומר בקשה זו דרבון העולמים ומ"מ צריך לדקדק שיאמר לאחר שסיימו הברכה ושוב לא יהא נראה כמי שאינו מסביר פנים שהרי כבר סיימו הברכה. ומה שמאריכין בכ"ף לנגן אינו אלא תוספת ואע"ג דבסוף פסוק שלישי דהיינו תיבת שלום א"א להמתין עד שיסיימו התיבה שהרי מאריכין בניגון קודם שיגמרו המ"ם דשלום מה בכך מאי דאפשר לתקן ולמעבד כהלכה נעביד וא"ת כיון דנחשיב האי דמאריכין כך כלאחר סיום הברכה א"כ לא תועיל הבקשה דרבון העולמים דמסתמא הא דקאמר תלמודא ליקום קמי כהנים רוצה לומר בשעה שהן מברכין. י"ל דלענין זה לא חשיב עדיין סיום ברכה ומקרי שפיר בשעה שהן מברכין לענין זה. וכה"ג אשכחן בפ"ב דברכות תניא (ספקו' בן יוסף) [סומכוס] אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר ר' אחא בר יעקב ובדל"ת פירוש רש"י ובדל"ת יאריך ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אחד בלא דל"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהארכתו דקא אמר אבל בדל"ת יאריך אלמא דכל כמה דלא גמר התיבה לא משתמע וחשיב יוצא מידי יחוד מלכות שמים וכשגמרה תיבה כולה ומאריך בסוף הברכה מיקרי עדיין קבלת מלכות שמים דאל"כ מה בצע בהארכת הדל"ת. ה"נ אע"ג דאין לומר שבח ובקשה אחרת בעוד שהכהנים לא סיימו התיבה של הברכה מ"מ לאחר שגמרו התיבה ומאריכין רק בניגון ההברה האחרונה מסתמא אין קפידא תו בהסברת פנים. ואע"פ שכל זמן שמאריכין בניגון חשיב עדייו שעת ברכה לענין שמועיל הבקשה דרבון העולמים כמו שמועלת הארכה בדל"ת לענין קבלת מלכות שמים אע"פ שכבר נגמרה התיבה:
סימן כח
א שאלה כח יש ליחיד לכוין רגליו בשעה שאמר קדושה עם השליח צבור בתפלה:
ב תשובה יראה דשפיר דמי למיעבד הכי דכיון דאמרינן נקדש את שמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום ובשמים מקדשין ברגל ישרה כדכתיב ורגליהם רגל ישרה יש לנו להתדמות להם בכל היכולת ואין בזה משום יוהרא והדיוטות אלא במדה ישרה:
סימן כט
א שאלה כט לטווירג"א שעושין מגודגניות שקורין ווייכשיל"ן שמבשלין אותן עד שהן נימוחין לגמרי ומערבין בהן תבלין ודבש יש לברך עליהן שהכל נהיה בדברו או בפה"ע:
ב תשובה יראה לפום המשמעות דצריך לברך עליו בפה"ע כמו הומלתא דאתיא מבי הנדוואי דמברך עליו בפה"ע כדאיתא בגמ' ופרש"י לטוירג"א וכן בברכות מהר"ם כתב בשמים שקורין גימא"ן וויר"ץ נראה לברך בפה"א כמו הומלתא ע"כ. הא קמן דאע"ג דהפרי נשחק ונימוח דק דק אכתי במלתא קאי. אמנם כי דייקינן בפירוש רש"י בההיא דטרימא מאי מברכינן עליו ופירש רש"י שם כ"ד הכתוש מעט ואינו מרוסק היינו טרימא ופשיט התם מהא דתמרים של תרומה מותר לעשותן טרימא אלמא בכה"ג במילתייהו קיימי התמרים ומברכינן עליו בפה"ע וכן דקדק באשירי קטן בההיא דטרימא דכתב וז"ל תמרים ועבדינהו טרימא פי' מרוסקין מעט מברכינן עליהן בפה"ע. משמע דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עליהן שנ"ב משום דלאו במילתייהו קיימי וא"כ כ"ש לטווירג"א של וויכשלי"ן שהן נימוקין לגמרי וגם מעורבים בשמים ודבש דנפקי ממילתייהו. וההיא דהומלתא פרש"י פ"ב דיומא המפטמים בשמים כתושים בדבש וא"כ היינו ההיא דבשמים שחוקים דכתב מהר"ם וי"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים מש"ה חשיבין קיימי במילתייהו משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק ואע"פ שאין אלו החילוקים ברורים לי מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר ופסקו רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהנ"ב שעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא:
סימן ל
א שאלה ל ביין מבושל פלוגתא דרבוותא היא אי מברכין לאחריו ברכה מעין ג' או בנ"ר וכן ברכה ראשונה פליגי אי מברכינן בפה"ג או שהנ"ב והיה תאב אחד לשתותו שלא בתוך הסעודה וברכה ראשונה לא היה צריך לצדד היאך יצא ידי כולם דמהר"ם כתב בברכותיו דהיכא דאיכא ספיקא היאך יברך מברך שהנ"ב דעל הכל שאמר שנ"ב יצא. אלא בברכה אחרונה דלית לן בה ברכה שיצא בה בדיעבד על כל דבר וא"כ צריך לצדד היאך לצאת ידי כולם ורוצה לאכול ביצים ותאנים או ענבים ולשתות ג"כ יין מבושל. וכה"ג צריך הוא לעולם לברך בנ"ר לאחר הביצה ובאותה הברכה יוצא ג"כ על היין מבושל אם הוא כדברי הגאונים דסבירא להו דלאו יין מיקרי אלא כמו שכר ודבש ועוד צריך לברך ברכה מעין ג' לאחר התאנים או ענבים ובאותו ברכה יכלול ג"כ על הגפן ועל פרי הגפן כדי לצאת ג"כ איין מבושל אם הוא כדברי הגאונים דס"ל דיין גמור הוא וכתבו הגאונים דיכול לכלול בברכת מעין ג' על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל העץ וכה"ג נפיק ממ"נ ואין כאן תוספות ברכה שם ומלכות מחמת הספק שפיר דמי למיעבד כה"ג או לאו:
ב תשובה יראה דיין מבושל אין צריך כ"כ לדקדק לצאת בו ידי כולם דהתוס' פ' כיצד מברכים ופ' המוכר ובהגה"ה במיימוני בשם ראבי"ה וכל רבותינו האחרונים מהר"ם בהלכות ברכות שלו ומרדכי ואשירי כולם מסקי דיין גמור הוא דמשתני לעילוי בבישולא אע"ג דרש"י ושאר גאונים דכתבו דמשתני לגריעותא הוא ולכך לא חשיב יין ואין מברכין לפניו בפה"ג ולא לאחריו מעין ג' דדברי התוספות ומסכימיהם נכוחים וברורים בהא דהאיך ראיה דמייתי מירושלמי דערבי פסחים ודמסכת שקלים דיוצאין ידי ד' כוסות ביין מבושל ובהנך ד' כוסות אית בהו כוס של קדוש ושל ברהמ"ז דבעי יין א"כ ע"כ יין חשיב ולית נגר ובר נגר דפרקינה להך ראייה. אמנם אם היה בא להחמיר ולצדד כדי לצאת ידי כולם למעבד כדמבואר בשאלה לעיל נראה דלא שפיר דמי למיעבד הכי שיכלל על הספק שום נוסח אחרת בברכה דמעין ג' אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות וראייה מהא דמייתי התוס' ורוב החבורים מירושלמי דברכות ר' ירמיה לא אכל סולתא דמן יומיה משום דהוי מסופק בברכה אחרונה אי מברכין לאחריו מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה וכתוב בהל' ברכת ממהר"ם ובהגה"ה במיימון דמה שלא אכל בתוך הסעודה והיה פוטר בברכת המזון ש"מ דהוה סבר כרב ששת דדברים הבאין שלא מחמת סעודה צריכין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן והשתא עדיין תקשה אמאי לא אכלו מן יומין אי הוה בעי הוה אכיל ליה עם ביצים ותאנים והוה פוטרתן ממ"נ כדפרשינן לעיל אע"כ אין כוללים בברכה דמעין ג' שום ספק כגון זה שהיה צריך לומר על העץ ועל פרי העץ בשביל התאנים ולכלול בה על האדמה ועל פרי האדמה מחמת ספק דסולת וה"ה בנ"ד אין כוללין בה מספק. ואין נראה לחלק דספק דהתם אי סבירא לן דאין מברכין על האדמה וע"פ האדמה על הסלת והיינו ע"כ משום דחכמים לא תיקנו מטבע זו על האדמה ועל פ"ה משום דלא שייכא אלא אאוכל סולת או כוסס חיטין והך אכילה לא חשיבא וא"כ הך מטבע זו לא אשכחן בשום דוכתא ולכך אין כוללים אותו אבל מטבע דאשכחן בעלמא כגון על הגפן ועל פ"ה לעולם נימא דכיילינן לה דאמאי נחלק כ"כ במילתא דלית בה טעמא דמה טעם לא נכלל בו כל ספיקות מה בכך אם אנו מוסיפין דברים אחרים בברכה מאחר שאין מוסיפים בברכה שם ומלכות וכיון דמילתא בלא טעמא הוא לא מחלקינן בהו בסברות המבודים מן הלב:
סימן לא
א שאלה לא מי שרוצה לשתות יין בשחרית או בצהרים לאחר השינה וקשה לו לשתות אליבא דריקנא ומביאין לו מאכל מתובל או חריף וכה"ג שהוא ממתיק השתייה צריך לברך על אותו מאכל או לאו:
ב תשובה דהך מילתא לכאורה דמי ממש להא דאמרינן פ' כיצד מברכין מברך על הצנון ופוטר את הזית. ופרש"י התם דצנון הוא עיקר אכילתו ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון ולכך פוטרו כדתנן התם כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה והכי מפרש ליה התם בגמרא ואיתא התם באשירי בההיא פירקא בענין דברים הבאים בתוך הסעודה דהך מילתא דצנון וזית לא איירי שאוכלים ביחד אלא אפי' בזה אחר זה. וא"כ היינו ממש כעין שאילתינו דכיון דמאכל אינו בא אלא רק להמתיק השתייה מברך על השתייה ופוטר את המאכל ויש לחלק דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל. אבל בנ"ד הטפל נאכל קודם ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה. אמנם מצאתי הועתק מתשובת א"ז אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתייה אינו מברך עליהן בפה"ע כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן אלא מברך עליהן שהכל הואיל והן באין רק למתק השתייה עכ"ל מהכא משמע דבנ"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפילו אם ברכתו בענין אחר אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה שהיא עיקר וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחלקתי אבל אין נראה לחלק משום דגבי צנון וזית תרוייהו מידי אכילה נינהו ואתיא ברכת אכילה העיקר ופוטר ברכת אכילה הטפל אבל לא אמרינן דתיתי ברכת שתייה אפילו שהוא עיקר לפטור ברכת אכילה אפי' אם האכילה טפילה לשתייה דהא פריך תלמודא א"ה יין נמי נפטרי פת ולא מחלקינן הכי ואין לומר דודאי אכילה פוטר שתייה אבל לא שתייה אכילה דמ"ש דנהי נמי דקי"ל שתייה בכלל אכילה ולא אכילה בכלל שתייה כדאיתא פ"ג דשבועות מ"מ לענין נ"ד אין לחלק הכי דהא קמן דברכת העיקר פוטרת ברכת הטפל אע"פ שאין הברכות שוות כלל. אע"כ היינו טעמא דלא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה אם באין הן לטפילה:
סימן לב
א שאלה לב בעל הבית שאינו נזהר מפת של נכרים והביאו על השולחן פת נכרים נקייה ופת כשר שאינה נקייה ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת של נכרים כי אינו רגיל בפת כשר שאינו נקייה אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינו נקייה שהוא כשר כשהוא בא לבצוע יבצע על הפת נקייה או על הפת כשר וצריך להסיר פת הנקייה של נכרים כמו שצוה השר מקוצי או לאו:
ב תשובה יראה אעפ"י שנהגו רבותינו כמו שצוה השר מקוצי מ"מ כה"ג צריך לבצוע על פת נקייה של נכרים הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ולא מן הכשר דהא דאמרינן המוקדם בפסוק קודם וכן החשוב או החביב קודם היכא דרוצה לאכול משניהם אז אזלינן בתר מוקדם או חשיב או חביב אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך לא מחוייב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו אפי' שהוא לפניו כך נראה מתוך הסברא והדעת מכרעת ואין נראה דצריך ראייה ואע"ג דבני ביתו רצונם לאכול מפת כשר והוא בוצע עליהם מ"מ איהו עיקר ואזלינן בתריה הואיל ופסק ירושלמי דעל איזה מהן שירצה יברך אפילו היכא דבעי למיכל מתרוייהו. ואי קשה לן אסברותא דלעיל מהא דאמרינן פ' כיצד מברכין רב חסדא ורב המנונא היו יתבי אייתי לקמייהו תמרי ותאיני כו' ומאי קשה הוו ליה דילמא לא הוי בעי למיכל מתאינים ולכך בירך אתמרי י"ל דלבתר דאכל התאינים הקשו לו. והא דכתב במרדכי פ' אין מעמידין מדברי ראבי"ה שאם היה מסיב על שולחן ישראל האוכל פת של נכרים והבעה"ב נזהר מפת של נכרים כיון דמצוה מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה וראיה מן הירושלמי פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך וכיון דהותר לבצוע הותר לכל הסעודה הזאת זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקרויו כו' ע"כ הא קמן אע"ג דבעה"ב אינו רגיל לאכול מן החביב ואין בדעתו לאכול הימנו אפ"ה מצוה להקדימו. יש לחלק שפיר דכל ברכת נהנין תליא בחביבות דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח ולכך במילתא דראבי"ה נהי נמי דבעה"ב נזהר מפת של נכרים אינו זה בשביל שאינו חביב לו אלא מניח משום פרישות. ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות כגון הכא שמחבב בו המצות שרי ליה רבנן ואהא מייתי ראיה מן הירושלמי דקאמר פת נקייה טמאה פת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך משמע ליה אפילו אי פרוש הוא שלא לאכול חולין טמאים אפ"ה יברך על הטמאה אם ירצה משום חבוב המצות ויאכל ממנה. וה"ה לגבי פת ש"ג ולאו דווקא נקט ראבי"ה אם היה מסיב על השולחן ישראל האוכל פת ש"ג דבלא דידיה נמי שרי אלא נקט הכי דלא תימא מי המביא פת ש"ג על השולחן הואיל והבעה"ב נזהר ממנו אבל לעולם כל שאינו רצונו לאכול מן המוקדם או החיוב או החביב מפני שאינו חפץ בו אינו נראה כלל שיתחייב לברך עליו לאכול ממנו כדי להקדימו:
סימן לג
א שאלה לג אכל ענבים חדשים קודם הבציר ובירך ועליהם שהחיינו. כשישתה אח"כ תירוש צריך לברך שנית או לאו:
ב תשובה יראה דצריך לברך שנית. וכן שמעתי מאחד מהגדולים שהורה כענין זה כגון שאם אכל ובירך כבר על הגודגדניות שקורים קירש"ן חוזר ומברך זמן על אותו שקורין ווייכשל"ן או אמרעל"ן וביש ארצות שקורין הכל קירש"ן אלא לאילו קורין קירש"ן אדומים ולאלו שחורים ואפ"ה היה נראה לו לברך דחשבינהו להו לתרי מיני לענין ברכת זמן. וכן מצאתי בהדיא כהוראה זו בספר חסידים ומייתי ראייה מפלוגתא דר"א ור"י בתאנים שחורות ובתאינים לבנות תרי מיני לענין העלאות תרומה וה"ה לענין ברכת זמן דגודגדניות. וא"כ ה"ה נמי לענין ענבים ותירוש דנמי תרי מיני חשיבי וקי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא פ' בתרא דע"ז וחמרא חדתא בענבי תרי מיניהם. וא"ת נהי נמי דתרי מיני חשובין לענין ביטול מ"מ אין סברא שיברך עליהם תרי זמני משום דהתירוש אינו בא אלא מן הענבים ולא דמי לגודגדניות דהתם גופים מחולקים הן וחלוקים נמי בשמן. נראה להביא ראיה דאין סברא לחלק מהא דתנן פ' השוכר את הפועלים היה עושה עמו בתאינים לא יאכל עמו בענבים ואמרינן בגמרא אר"נ אמר רבה בר אבוה פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין משהלכו ש"ו בגת אוכלין ענבים ושותין יין ופרש"י דקודם שהלכו ש"ו עדיין לא נקרא שם יין על מה שבגת ונמצאת אין מלאכתן אלא בענבים ולכך אין שותין מן היין משום דהוה כעושה ליה במין זה ואוכל במין אחר הא קמן דהתם נמי היין אינו בא אלא מן הענבים והו"ל שפיר ממה שאתה נותן לכליו של בעה"ב שהרי באותן ענבים עצמן שהיין בא מהן הן עושין ואוכלין אפ"ה אין שותין יין משום דחשיבי תרי מיני וה"ה לענין ברכת שהחיינו:
סימן לד
א שאלה לד ברכת הטוב והמטיב שאנו מברכין על היין האיך מנהג הוא לברך אי בעינן דוקא שהאחרון משובח שבח ניכר מן הראשון או אפילו מעט יותר או דילמא לגמרי כראשון או אפילו אם הוא גרוע ממנו:
ב תשובה יראה בפלוגתא דרבוותא בברכות לא מברכים מספק כלל אא"כ ידענא דנהוג עלמא לברך ובהך מלתא איכא פלוגתא דרבוותא ה"ג ורשב"ם וא"ז פסקו דאין לברך הטוב ומטיב אא"כ האחרון משובח מן הראשון והתוספות והרמב"ם כתבו אפי' אם האחרון גרוע מן הראשון שעל רבוי היינות הוא מברך. וכתוב במרדכי דלדעת ר"ת צריך רק שלא יהא גרוע יותר מדאי מן הראשון אבל אשירי כתב שאם הוא משובח או רק שאינו יודע שאינו גרוע מן הראשון בסתמא מברך אבל אם יודע שהוא גרוע אינו מברך והשתא מתוך הני פלוגתא אין לברך אא"כ שהוא משובח מן הראשון ובאישטריי"ך היו נוהגים שלא לברך אלא על היינות שהיו מופלגים לשבח לא ידעתי מאין הרגלים דלכל הפירושים אם שתה כבר יין בינוני ושתה אח"כ משובח הימנו בידוע וניכר צריך הוא לברך אעפ"י שאינו משובח בהפלגה. גם היו נוהגים שאפילו ביינות המופלגים אם שתה ממנו תוך ל' יום לא היו מברכין ולמנהג זה יש סמך דמצאתי הועתק מתשובת הר"ח א"ז וז"ל א"ל שאמר תלמיד של רבינו שמחה שאם שתה מזה יין תוך ל' יום אינו מברך הטוב והמטיב וליתא עכ"ל. ואע"ג דכתב וליתא מ"מ אפשר ראו המנהיגים הקדמונים שבאותה מדינה לנהוג כאותו תלמיד והיה נראה דמהך סברא יש ג"כ לתת טעם לאידך מנהג שלא היו מברכין רק על המופלגים דכיון דאין מברכין אלא מל' יום לל' יום אלמא בחידוש תליא מילתא כההיא דהרואה את חבירו לאחר שלשים מברך שהחיינו ושם פר"י דדוקא בחבירו שהוא חביב עליו ושמח בראייתו ובני אושטרי"ך מתוך שהיה להם רוב מיני יינות לכמה בעלי בתים יש שהיו בוחרים בחזקים ויש בקלים ויש בדקים וצלולים ויש במתוקים לא היתה הסכמה ברורה להם כלל שהאחרון משובח מן הראשון אלא במופלגים שהכל מודים בו ועליו יש לברך וחשיב שמחה לשותיהן לפי שברור לו שהוא משובח לכל אדם והוי טוב לדידיה ומטיב לאחריני ואע"פ שאינו טעם מספיק לגמרי כדי ליישב המנהג באתי:
סימן לה
א שאלה לה הרואה לבנה בחדושה בימי החול ואומר נמתין לברך על חדושה עד למו"ש יפה הם עושין או לאו:
ב תשובה יראה דיש לחלק בדבר היכא דליל מוצאי שבת הבא בקרוב אינו לילות הרבה בחודש כגון ז' או ח' בחדש שאפילו אם יהא מעונן במוצ"ש וב' וג' או ד' לילות אחריו עדיין יש זמן לברך עד סוף ליל ט"ו כה"ג יפה להמתין עד מו"ש דכתב א"ז דאין מברכין על הירח אלא במו"ש כשהן מבושמין ובכלים נאים אבל אם ליל מוצ"ש הבא יהא לילות הרבה בחודש שאם יהיה מעונן בו וב' וג' או ד' לילות אחריו יעבור זמן הברכה כה"ג אין להמתין עד מו"ש דכל היכא דראוי הוא להסתפק שתעבור המצוה אין משהין אותה אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר וראייה מהא דגרסינן פ' החולץ איתמר ביאת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן ורשב"ל חד אמר ביאת קטן עדיפא משום דמצוה ביבום וחד אמר חליצת גדול עדיפא משום דמצוה בגדול ופריך עלה ממתניתין תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעים לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ואי ס"ד דאמרינן ביאת קטן עדיפא נינטר דילמא מייבם ומשרי כל שיהוי מצוה לא משהינן ולאידך מ"ד פריך נמי ממתניתין דתנן תלה בגדול עד שיבא ממד"ה אין שומעין לו ואי ס"ד חליצת גדול עדיפא נינטר לגדול דילמא אתי וחליץ ומשני נמי הכי כל שיהוי מצוה כו' אלמא דלא משהינן מצוה כדי לעשותו מן המובחר כי התם דלחד מ"ד ביאת קטן עדיף ולחד בגדול עדיפא ואפ"ה לא משהינן לה ומ"מ מוכח התם דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה אז לא משהינן לה אבל בשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממדינת הים ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל דלא משהינן אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדה"י לא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממד"ה ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן וה"ה בנ"ד. ולפי זה הא דכתב בהגה"ה במיימוני דנהג מור"ם כשהיה מקדים לברך בחול כדי שלא יעבור זמן שהוא עד ט"ז בחודש היה לובש סרבל מכובד שהיה לו ע"כ אין ר"ל שבמוצ"ש היה ודאי עובר זמן אלא ר"ל ראוי להסתפק שיעבור כדבארתי לעיל והנראה לע"ד כתבתי:
סימן לו
א שאלה לו בחורי עניים או שאר עניים כמותם כשמתקנים להם חלוקות חדשות צריכין לברך ברכת שהחיינו או לאו:
ב תשובה יראה דאין צריך לברך ברכת שהחיינו דכל החיבורים כתבו בסתם דברי ר"י דאין מברכים על כלים חדשים אא"כ חשובין קצת אבל חלוק ואנפיליאות וכיוצא בהם לא אע"ג דאשירי פ' הרואה מחלק דהכל לפי מה שהוא אדם דיש עני שהוא משמח יותר בחלוק חדש יותר מן העשיר בכלים חשובים ומייתי ראייה על זה מפ' הנודר מן המבושל במסכת נדרים ע"ש ונראה להביא ראייה ג"כ לדבריו מהא דאמרינן פ' אע"פ דהמשרה את אשתו על ידי שליש דקתני נותן לה מנעלים ממועד למועד וקאמר עליה בגמ' דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דכתבינהו להו בג' מועדים כי היכי דניהוי לה שמחה בגוויהו אלמא חשיב לה תלמודא שמחה במנעלים לעני שבישראל דאיירי ביה התם ועיקר ברכת שהחיינו במידי דמשמח תליא מילתא כדמוכח בההיא דהרואה את חבירו אחת לשלשים יום מברך שהחיינו וכתבו הגאונים דדוקא שהוא חביב עליו ושמח בראייתו. אמנם נראה אחרי דשאר המחברים כתבו דברי ר"י לפסק הלכה בסתם ולא מפליג בין עשיר לעני ואפי' בכלים חשובים כתבו התוס' פ' התכלת וז"ל התוס' בברכות תניא העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפ' הרואה אמרינן דאכלים חדשים מברך שהחיינו ורב שרירא גאון כתב דלא סמכינן עלה דמסקינן בשלהי פ' בכל מערבים דאין מברכין שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן ע"כ. ואע"ג דנראה דלא סבירא לן כלל בהא כרב שרירא גאון דהא כל המחברים מייתי מההוא דפ' הרואה לפסק הלכה ובהגה"ה במיימון בהלכות קידוש והבדלה כתב דמהר"ם היה מכוון בכל יכולתו שיהיה לו מלבוש חדש בליל ב' דראש השנה בשביל ברכת שהחיינו כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא דפליגי אי מברכין זמן בליל ב' דר"ה אלמא דלא חש מידי לההיא דרב שרירא גאון דאל"כ אכתי לא הוי מסיק נפשיה מפלוגתא מ"מ נוכל לחלק בין כלים חשובים קצת כגון מלבושים של בגד צמר ובין כלים שאינם חשובים כלל כגון חלוקים ומנעלים וכה"ג כמו שמחלק בסמ"ג במצות פדיון הבן דאינו בא אלא לפרקים מועטים ולכך דמיא לדבר הבא מזמן לזמן ומברכין עליהם שהחיינו לאפוקי מצות מילה דשכיחי טפי ולכך אין מברכים שהחיינו וגבי כלים חשובים נמי איכ א למימר דהוי כדבר הבא מזמן לזמן דסתם בני אדם לפרקים מועטים מתחדשים להם כלים חשובים ואפי' לרב שרירא מצי סבר דמברכים כה"ג וכן פדיון הבן דפסיק תלמודא בהדיא בסוף מס' פסחים דמברכים שהחיינו. אבל לעולם בחלוקות ואנפליאות ומנעלים וכה"ג כלים שרגילים לסתם בני אדם להתחדש להם לא ברירא לן דליתא לרב שרירא גאון הואיל ויש סברא לנטות לכאן ולכאן ואפי' בחורים עניים לא יברכו על חלוקים דהממעיט בברכות לא הפסיד:
סימן לז
א שאלה לז אם ספק לאחד אם ספר לילה אחת או לאו האיך יעשה מכאן ואילך יספור בברכה או לאו:
ב תשובה יראה דיספור בברכה מכאן והלאה ולא מבעיא אם נזכר ספיקתו ביום ההוא שאז ודאי צריך לספור ביום בלא ברכה מתוך הספק ושוב יספור בשאר הלילות בברכה והכי נהגינן אפילו בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה סופר שוב בברכה דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי אלא אפילו אם לא נזכר הספק עד לילה השנייה אעפ"כ סופר בברכה מתוך הספק ואע"ג דבודאי שכח יום אחד כו' נהגינן כבה"ג דכתב שכח יום אחד שוב אינו סופר פי' בברכה דבלא ברכה מנ"מ ודלא כתוס' במנחות פ' ר' ישמעאל דכתבו דאין נראה ולא יתכן פסק הלכות גדולות ודלא כאשירי נמי דכתב שילהי פסחים בשם ר"י דכל לילה מצוה בפני עצמה ואם לא ספר באחת מצוה לספר באחרות מ"מ אע"ג דלא נהגינן כוותייהו בודאי לא ספר כבה"ג בספק מצינו למיסמך עלייהו דמצאתי בספר א"ז הגדול דראבי"ה סבר דספירה בזמן הזה דאורייתא ופסק מתוך כך דהבעיות דלא איפשיטא בתלמודא אזלינן בה לחומרא לגבי ספירה וצריך לחזור ולספור כמו גבי ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר משום דאורייתא היא כל זה כתב ראבי"ה. וא"כ בנ"ד נמי מצוה הוא לספור מתוך הספק שלא סיפר הלילה שעבר ואע"ג דהתוס' במנחות ואשירי בשם ר"י דלעיל פליגי בהדיא בהא וסבירא להו דספירה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר למקדש הא אינהו נמי סבירא דכל לילה מצוה בפני עצמה. וא"כ שפיר סופר בברכה ומי מזקיקני דבהא ניזול בתרייהו ולא בהא ולדקדק כולי האי מאחר דכתבו הגאונים דהזכרת השם בברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן:
סימן לח
א שאלה לח שכח על הניסים בברכת המזון ולא נזכר עד שחתם בברכת הודאה. אבל עדיין לא חתם בבונה ירושלים חוזר הוא בשביל על הניסים או לאו:
ב תשובה יראה דאינו חוזר אפי' בכה"ג וכ"ש אם כבר חתם גם בבונה ירושלים ואע"ג דכתב במרדכי פ' במה מדליקין וכן בהגה"ה במיימון בשם ראבי"ה דמייתי מירושלמי דאם שכח יעלה ויבא בברכת המזון בר"ח אינו חוזר אבל בשבת ופורים וחנוכה שא"א לו בלא אכילה חוזר ואע"ג דתלמיד דידן מסיק דהזכרה בבהמ"ז חנוכה ופורים רשות הוא ולא חובה כיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך אדעתא דהזכרתה שווייה עליה כחובה וחוזר כדפסיק בה"ג כעין זה על תפילת ערבית ע"כ מ"מ כמדומה לי שרבים לא היו תופסים דברי ראבי"ה הללו עיקר אלא כמו שכ' הרמב"ם בסדיא דאין מחזירין וכן כ' א"ז וכן בטור א"ח ושמעתי מיישבין הירושלמי דר"ל בשבת דחנוכה ופורים ואשמועינן הואיל דלא סגי דלא אכל פת בשביל השבת חוזר נמי בשל חנוכה ופורים דיום שנתחייב באכילה הוא ואהא נמי יש להקל דהא איתא במרדכי בההיא פירקא וכן בפרק ג' שאכלו דסברי מקצת הגאונים שאם שכח של ר"ח בבהמ"ז בשבת אינו חוזר משום דחיוב האכילה אינה בשביל ר"ח וא"כ תקשה לדידהו הירושלמי דלעיל דע"כ לית להו האי סברא אי ר"ל כמו שכתבתי בין כך ובין כך דברי ראבי"ה נדחים דאיהו סבר אפי' בחול בחנוכה ופורים חוזר כדמייתי ראייה מהגמ' ותו אית לן למימר דהנהו דברי ראבי"ה ליכא למיזל בתרייהו דסמך ראייתו אפסק דה"ג וכתב בהגה"ה במיימוני דלא קי"ל כההיא פסק דה"ג ואף כי קצת הם דברי תמוהים לעשות הטפל עיקר דבתפלה מסיק תלמודא דחובה להזכיר של חנוכה ופורים ואעפ"כ אמרינן התם דאין מחזירין אותו ובהמ"ז מסיק דרשות הוא להזכיר ואיך יתכן שיהא חוזר בה טפי מבתפלה וכיון דהכי הוא אפי' כשנזכר קודם חתימת בונה ירושלים אינו חוזר ואע"ג דפסק ר"ת דאפי' בדבר שאמרו חכמים אין מחזירים אותו אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר וכתב בסמ"ק דיש לפסוק כפסק ר"ת וכדעבד עובדא הכי וכן כתבו התוס' שילהי פ' תפילת השחר ממש דעמא דבר בהא כר"ת ובבהמ"ז נמי. כל זמן שלא סיים ג' ברכות הוי כלא עקר רגליו כדמוכח באשירי פ' ג' שאכלו לענין ל"ש אלא שלא התחיל בהטוב והמטיב כו' מ"מ לא דמי לפסק ר"ת דהתם לא קאי אלא אהנהו דחייבו חכמים להזכיר לכתחלה ונהי נמי דאמרו דאין מחזירין אם שכח סבר ר"ת דהך לישנא דאין מחזירים משמע דוקא לאחר שעקר רגליו דאז מיקרי חזרה ולאידך טעמא נמי דמפרש סברת ר"ת דהכי פירש דאין מחזירים אותן אין חובה להחזירו אבל אם ירצה יחזור הני טעמי לא שייכי אלא אמילי דמפרש תלמודא עלייהו ואם לא אמר אין מחזירים אותו דנוכל לומר לא פטרוהו חכמים אלא אמידי דמיקרי חזרה ולאידך טעמא מחובה אבל הזכרת חנוכה ופורים בבהמ"ז דלא חייבו חכמים אפי' לכתחילה להזכיר ולא אמרו עליו האי לישנא דאם לא אמר אין מחזירים אותו דנוכל לומר אין מחזירים לאחר שעקר רגליו אבל קודם שעקר רגליו מחזירים וכן לאידך טעמא י"ל דר"ת מודה בהך מילתא דאין רשאי לחזור ולברך ברכה לבטלה: