תקפו כהן· רבי שבתי הכהן [הש"ך]
סימן קכא
(דין מה שפסק מהר"י ן' לב ס"ג סי' נ"ח בראובן ושמעון שעשו שטר ביניהם שכל מה שיכתוב בפנקסו יתחייב לשלם לו ואח"כ אמר שיש כאן ל' פרחים רבית שאינו נאמן אינ' נלפע"ד אלא שמעון פטור בשבועת היסת) שלישית מה שפסק בתשו' מהר"י ן' לב ספר ג' סי' נ"ח הלכה למעשה לא טב הורה. והנה אעתיק תשובתו ואכתוב כל השגותי בצדו למען יתבררו הדברים ויובנו היטב וז"ל שם על אודות ראובן ושמעון שהתנו ביניהם בשטר סתום בעדים כשרים עשוי בכל תוקף שמשך זמן שתי שנים רצופו' יתחייב ראובן למסור ולתת מנכסי פרקמטי' שלו לשמעון באמנה כדי שיוכל לישא וליתן להשתכר בה כיד ה' הטוב' עליו ולא התנו על סך קצוב אלא התנו שכ"ז שיקבל שמעון פרקמטיא או ממון מראובן יכתוב קבלה מידו בתוך פנקסו של ראובן וכל מה שימצא כתוב בסוף השתי שנים כתוב מיד שמעון בפנקס הנז' שהוא מודה בקבלתו יובן היות חייב שמעון לשלם לראובן בתורה חוב גמור כ"ז שיתבענו ועתה הנה עברו הב' שנים וראובן תובע משמעון ואומר בא וחשוב עמי מתוך הפנקס כמה עולה לחשבון הפרקמטיא וכן לכסף מוצא פי מה שתשאר חייב לי אני רוצה שתפרעני וכן כיונו החשבון ונמצא החשבון מכוון וישר ועולה סך כך וכך ונשאר שמעון חייב לראובן כך ורך אלא שמעון טוען ואומר הסר ממני הסך ל' פרחים שאע"פ שאני מודה בכתב ידי שכולם היו ממון פרקמטיא מ"מ האמת הוא שנכללו במעות הנזק ל' פרחים שהם רבית וראובן אומר שקר אתה דובר אין כאן לא נשך ולא תרבית ושמעון אומר אני אשבע בכל אופן שתרצה שמה שאני טוען הוא אמת וראובן אומר אין כאן מקום לשבועתך דלא אתי על פה ומרע להודא' שבכתב ע"כ:
תשובה איברא דהרמב"ם ז"ל כ' בפ' י"ד דמשפטים (צ"ל דמלוה ולוה) שהוא מחלוקת בין הגאונים על מי שטוען על שטר מקוים שאותו החוב הוא רבית
[*אמר שבתי כהן הוא רבית כו' וה"ה שטר אמנה או כתבתי ללות ולא לוה כן הוא בהרמב"ם שם להדיא דכל הנך טענות דמי לרבית ע"ש וכ"ה בבעה"ת שער כ"א ריש מ"ב להדי' וכ"מ להדי' בד' ה"ה שאביא בסמוך וכ"ה להדיא בדברי מהר"י ן' לב גופיה לקמן והוא פשוט:]
שיש מי שהורה שחייב בעל השטר לישבע כעין של תורה כמי שטען עליו שפרעו ויש מי שהורה שלא ישבע והוא הסכים לסברת האומרי' שלא ישבע דלאו כל הימנו לבטל שטר מקוים אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה במה שירצה שאם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת ע"כ והרב המגיד משנה כתב שהאחרונים הסכימו לדעת הרמב"ם (מ"ש מהר"י ן' לב דבנידון דידן הוי כעין שטר מקוים ליתא לפי ע"ד) וכיון דכן היה נראה דבנדון דידן הוי כעין שטר מקוים ולאו כל כמיני' לבטל שטר מקוים ואע"ג דהלכה רווחת היא דמצי המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא ואע"ג דרובא דרבוותא פליגי עלייהו מ"מ היכי דהוי מיעוטא דמיעוטא כעין נידון דידן אפשר לומר דלא מצי המוחזק לומר קים לי כהני.
[*אמר שבתי הכהן היה נראה דבנדון דידן הוי כעין שטר מקוים כלו' לכאורה משמע מדבריו דר"ל דאפי' בכתב יד דינו כעין שטר מקוים. ולפע"ד זה אינו אלא בנידון דידן גם הרמב"ם מודה דיכול לטעון רבית וליכא מאן דפליג בהא דעד כאן לא קאמר הרמב"ם אלא דלאו כל הימנו לבטל שטר מקוים כו' (דין נ"ל דכתב יד לכ"ע יכול לטעון או מנה או רבית במגו דפרעתי) משא"כ בכתב יד וטעם גדול יש לחלק ביניהם דבשלמא בשטר מקוים כיון דמדינא גובה המלוה אפי' בלא שבועה אפי' א"ל אשתבע לי אלא שתקנת חכמים היא שישבע המלוה כשא"ל אשתבע לי וכדמוכח להדיא בש"ס פרק שבועת הדיינים ובכל הפוסקים ומה"ט כתב הטור סי' פ"ב דאם תפס המלוה ואינו רוצה לישבע לא מפקינן מיניה כיון דאין שבועה זו אלא מדרבנן וכ"כ בעה"ת שער כ"א ושאר פוסקים וא"כ שפיר אמרינן דהם לא תקנו אלא בטענת פרעון לפי שהשטר לפרעון הוא עומד משא"כ בטענת רבית או אמנה וכה"ג אבל בכתב יד כיון דקי"ל דאפי' מקוים יכול לטעון פרעתי וכמו שפסק הרמב"ם פי"א מהל' מלוה ושאר פוסקים וכמו שנתבאר בח"מ סי' ס"ט א"כ מדינא הלוה פטור בשבועת היסת וא"כ פשיטא דנאמן נמי בטענת רבית או אמנה במגו דפרעתי ודמי להוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו דכתב הרמב"ם פי"ד מהלכות מלוה דנאמן לומר פרעתי או אמנה או כתבתי ללות ולא לוה וכן יש להוכיח מדברי ה' המגיד פי"ד מה' מלוה כדברי שכתב הכרעה לדברי הרמב"ם דאין נשבעין אלא על טענת פרעון דאי לא רב פפא לאשמועינן רבותא דאפי' בטוען בשטר שהוא אמנה דשטרא לאו להכי עביד וכ"ש בטענת פרעון עכ"ל ומאי הכרעה היא זו הא ודאי יש לומר דרב פפא לאו דוקא נקט פרעון כדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס דנאמן לומר פרעתי וה"ה אמנה וכה"ג אלא ודאי כיון דמדינא א"צ לישבע ורב פפא אשמעינן תקנתא דצריך לישבע ה"ל לפרושי טפי דאפילו באמנה תקנו כן אלא ודאי לא תקנו רק בטענת פרעון וכה"ג (ראיה ברורה לדברי מבע התרומות והטור וש"ע) וראיה ברורה לדברי מבעל התרומות והטור וש"ע. שהבעה"ת סוף שער י"ג וכן הטור וש"ע ריש סי' ס"ע כתבו דאפי' בכתב יד מקוים נאמן לומר אמנה במיגו דפרעתי ובשער כ"א ריש ח"ב גבי שטר מקוים הכריע הבעה"ת כהרמב"ם דאינו יכול להשביעו בטענת רבית או אמנה וכן הטור סי' פ"ב סעיף ט"ז כתב דברי הרמב"ם בסתם וכן פסק הש"ע סי' פ"ב ס' י' בסתם ולא הביא שום חולק בדבר אלא ודאי יש חילוק בין כתב יד לשטר וזה ברור. ונראה דגם מהר"י ן' לב דכתב היה נראה דבנדון דידן הוי כעין שטר מקוים כו' אין כוונתו דבכתב יד דינו כשטר מקוים אלא ר"ל שמה שהתנו ביניהם בשטר שכל מה שכתוב קבלה בתוך פנקסו כו' זהו הוי כשטר מקוים כיון שהתנו כן בשטר. וכמ"ש מהרי"ן לב בסיף התשובה להסתפק אם נדון זה השטר כו' בשטר גמור כו' אבל לפי ע"ד גם זה אינו כשטר מקוים וכמ"ש לקמן:]
ולפ"ז לא מיבעי' דלא מצי המוחזק למפטר נפשיה בשבועה אלא אפי' שבועה אינו מזקיקו לראותן אלא יפרע למלוה ואח"כ מזקיקו לשבועה וממאי דכתב הרמב"ם ודקדק בדבריו שהשטר היה מקוים נראה דאם השטר אינו מקוים דכל אפי שוין דנאמן לומר דשטר של רבית הוא במגו דאי בעי אמר שטרא מזויף:
[*אמר שבתי כהן ולפ"ז לא מבעיא כו' אלא אפי' שבועה אינו מזקיקו כו' כבר כתבתי דזה אינו אלא בנ"ד לכ"ע נשבע שמעון היסת שהוא רבית ופטור במגו דפרעתי ואע"ג דכתבתי בספרי ש"ך בי"ד סי' קס"ט ס"ק ע"ג דכתב הסמ"ג בשם ר' יעקב לאוין קצ"ג דף ס"ג ע"ב דאפי' במלוה ע"פ אין הלוה נאמן לומר מלוה ברבית היא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"ם אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע רא כבר נתבאר שם בדעת הב"י ומהרמ"א וב"ח ושאר אחרונים אינו כן וא"כ פשיטא דמצי שמעון לומר קים לי כהני רבוותא (ושוב מצאתי בתשובת מהרמ"א סי' פ"ו דף קס"ט פסק ג"כ דצריך המלוה שבועה היכא שהוא מוחזק ואם אינו מוחזק נראה מדבריו שנשבע הלוה ונפטר ע"ש רק שמ"ש שם בתשובות הרא"ש כלל ס"ג כתב דמלוה בעי שבועה לא ידענא היכא איתא כן בתשובות הרא"ש ועיין בספרי ש"ך בי"ד ס"ס קס"ט) ומכ"ש לפי מה שנראה להדיא מתשוב' זו דמהר"י ן' לב דליכא מאן דפליג בהא דהא מבואר מדבריו בפשיטות דאם היה לו מיגו היה נאמן לומר פרעתי וכן מבואר עוד מדבריו לקמן (מדברי הרמב"ם ובעה"ת וטור וש"ע ורשב"א מבואר דלית ליה הך סברא דכתב הסמ"ג בשם ר' יעקב דאין הלוה נאמן לומר רבית הוא אפילו אית ליה מיגו הטעם דאין אדם משים עצמו רשע) ועוד שגם מדברי הרמב"ם ובעה"ת והטור וש"ע וה' המגיד שהבאתי לעיל בסמוך מוכח דלא ס"ל הך סברא דהסמ"ג בשם ר' יעקב דאל"כ למה הוצרכו גבי אומר רבית לפטור המלוה מטעם דדוקא בפרעון משביעין את המלוה כיון שהשטר לפרעון הוא עומד משא"כ בשאר טענות תיפוק ליה דבלאו הכי באומר רבית אינו נאמן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ועוד מדכתבו הבעה"ת וטור וש"ע גבי רבית נמי ואם כפר ישבע המלוה היסת לאחר הפרעון מוכס דלא ס"ל הכי דאל"כ למה ישבע המלוה היסת וכמ"ש בספרי ש"ך בי"ד שם דלהסמ"ג א"צ המלוה לישבע היסת מטעם דאין אדם משים עצמו רשע. והרי גם מהר"י בן לב גופיה כתב לקמן בסמוך דנראה מדברי הרמב"ם דאם השטר אינו מקוים דכל יפין שוין דנאמן לומר דשטר של רבית במגו כו' אם כן פשיטא דגם מהטור ובעה"ת וש"ע נראה כן שהרי גם הם כתבו כהרמב"ם וק"ל. וכ"כ עוד מהר"י בן לב גופיה ספר ג' סימן כ"א דס"ל להרמב"ם דיכול לטעון רבית הוא היכא דאית ליה מגו ולא ס"ל להאי סברא דאין אדם משים עצמו רשע וכתב דגם הרשב"א בתשובה ס"ל הכי. וז"ל תשובת הרשב"א שהביא שם ראובן שנתחייב ע"פ ב"ד לפרוע לשמעון מנה ואחר זמן תבעו בב"ד וטען שיש לו עליו מנה שגבה ממנו רבית קצוצה מסתברא דאינו נאמן דחזק' דאנו היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני ב"ד לפרוע ואף דאית ליה מגו דאי בעי אמר פרעתי במקום חזקה אלימתא כהאי לא אמרינן עכ"ל והובא תשובה זו גם כן בב"י ובד"מ סימן ע"ה משמע להדיא דאי לאו חזקה אלימתא כהאי היה נאמן לטעון רבית במגו דפרעתי וכן מצאתי שוב בבעל התרומות שער כ"א סוף חלק ב' להדיא דיכול להשביעו בטענת רבית ולא שייך ביה לומר אין אדם משים עצמו רשע ע"ש באריכות. ונראה שזהו היה טעמו של סמ"ג בעשין ובהלכות מלוה ולוה סוף דף קע"ו כשהעתיק דברי הרמב"ם ורבותיו בטוען על שטר מקוים טענה אחרת שאינה טענת פרעון לא הזכיר טענת רבית משום דאזיל לטעמיה שכתב בלאוין קצ"ג שהבאתי אבל הרמב"ם ובעה"ת וטור וש"ע נראה דפליגי אהסמ"ג בזה וכמ"ש ולכך הזכירו ג"כ טענת רבית וא"כ פשיטא דשמעון שהוא מוחזק מצי למימר קים לי כהרמב"ם ובעה"ת ורשב"א וטור וב"י ומהרמ"א וב"ח דגם בטענת רבית נאמן הלוה ונשבע היסת ונפטר ובפרט שהם רבים ובתראי וכ"ש כאן דשמעון טוען ברי לי שהוא רבית דשייך ביה טפי טענת קים לי ועוד נ"ל דגם הסמ"ג מודה כאן דלא קאמר הסמ"ג אלא במקבל מעות לחצי ריוח וטוען שמלוה ברבית היא אינו נאמן וכמבואר בדבריו שם להדיא והיינו משום דכיון דקבלת המעות הוא אמת רק שאומר שההלואה נעשה ברבית אם כן אמרינן מסתמא לא עביד אינש איסור' ואין אדם משים עצמו רשע ופשיטא כשנתן לו נתן לו למחצית שכר בדרך היתר ולא בצד רבית דא"כ היה משים נפשו רשע שלקח מעות על רבית לכך צריך ליתן לו חלק הריוח משא"כ הכא שאומר שאותן ל' פרחים שכתב ליתן לו הם רבית ורצה לעשות איסור ליתן לו רבית ועכשיו הוא מתחרט ואינו רוצה לעשות איסור א"כ לא משים עצמו רשע וזה אומר שאין כאן רבית כלל ודוק. וכן מוכח דעת הש"ע גופי' ושאר אחרונים לחלק בין טוען בהיתר לקחתי ובין טוען לא לקחתי רבית כלל וכמ"ש בשפתי כהן שם סימן קס"ט ס"ק ע"ד וס"ק ע"ט ע"ש ודוק:]
איברא דאיכא פלוגתא דרבוותא במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו דאיכא מאן דפסק דמודה בשטר שכתבו דצריך לקיימו ואם אינו מקיימו נאמן הלוה לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף ואיכא מאן דפסק במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא ורובא דרבוותא ס"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והרמב"ם הסכים לזאת הסברא בפרק הנז' וז"ל הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתי או אמנה הוא או כתבתי ללות ועדיין לא לויתי וכן כל כיוצא בזה הואיל ואם רצה היה אומר להד"ם והרי מפיו נתקיים הרי זה נאמן וישבע היסת ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ ה"ז כשאר שטרות ע"כ.
[*אמר שבתי כהן איברא דאיכא פלוגתא דרבוותא במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימי כו' תיוה' קא חזינא הכא דנהי דרשב"ם כתב בפ' מי שמת דף נ"ז ה' ע"א דמסקנא דשמעתין מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מ"מ הא התוס' שם כתבו דאין נראה לר"י א"א צ"ל דקי"ל כרב נחמן בדינא דאית ליה בפ"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דכותיה קי"ל בדיני וכ"פ ר"ח עכ"ל (וכ"כ התוס' בשבת פ' המוציא יין) וכ"פ הרמב"ן בחדושיו שם וכ"פ הרי"ף והרא"ש פ' שנים אוחזין והרמב"ם פי"ד מה' מ וה והרשב"א וה' המגיד שם ונ"י פרק מי שמת ובעה"ת שער י"ז ורבי ירוחם בכמה דוכתי ובסוף נתיב ב' כתב גם כן בשם הרמ"ה והסכי' לדבריו וכן כתוב בהגהת מרדכי ריש מציעא בשם ראבי"ה והרבה גדולים ע"ש וכ"פ בעה"ת שער י"ז וכן כתב הטור וש"ע סימן מ"ו ופ"ב ושאר כל הפוסקים בדוכתי טובי עצמו מספר והוא (דין העיקר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן הסכימו הפוסקים וכן הלכה רווחת בישראל ומנהג פשוט ואין לעשות סניף לסברא זו דא"צ לקיימו לשום דבר ולא כמהר"י ן' לב) פשוט מאד ומבואר בכל ספרי המחברים ראשונים ואחרונים דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ופשוט דאין לעשות סניף לסברא זו דא"צ לקיימו לשום דבר כיון דכן עיקר בש"ס ומוסכם מכל הפוסקים והלכה רווחת כן בישראל והוא מנהג פשוט בכל ישראל וכל יומא ויומא נהגינן הכי ולא שמענו שום חונק בדבר או פוצה פה ומצפצף:]
ואחר שכתבתי זה אודיע לשואל כי בנדון הזה יש להסתפק אם נדון זה השטר שיש לו לראובן על שמעון בעדים מה שכל שימצא כתוב בפנקסו של ראובן מכתיבת ידו שהוא מודה בקבלתו יובן היות חייב שמעון לשלם לראובן בתורת חוב גמור כל זמן שיתבענו כו' כשטר גמור ולדעת הרמב"ן (אש"ך צ"ל הרמב"ם) אפילו שבועה לא מחייבי' ליה עד שיפרע שמעון וכדכתבינן או אם נאמר דלא הוי אלא ככתב ידו [*אש"ך ולפעד"נ ברור דלא הוי אלא ככתב ידו וכמ"ש לקמן ע"ש] דסוף סוף מכתב ידו אנו חיין ובאנו לפלוגתא דרבוותא דכתב בעה"ת וז"ל אם טען ברי לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף המגל' והנחתים ביד בעל דיני והוא כתב מה שרצה עליה או שטען אמנה היה ביני לבינו הודאה זו בכל אלו וכיוצא בהם הואיל ולא כפר ולא עקר כתיב' ידו החתום מגו דיכול למימר פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מופטר בשבוע' היסת ויש חולקים ומביאין ראיה מההוא דכתובות דאמרינן התם דוקא אחספא אבל אמגילת' לא דילמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי אלמא דאע"ג דטעין האי ואמר חתמתי בסוף מגלה זו ובא זה וכתב על חתימתי אינו נאמן בשבועתו כו' זו היא סברת החולקים וראייתם ובעלי הסברא הראשונה אמרו שלא נאמרו דברי אביי שחושש לאינש דלא מעלי אנא לחוש שלא יחתום שמו על סוף המגלה וכשיוציא אותו האיש דלא מעלי אולי ישכח הוא ענין חתימתן ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת והחתימה אחר שלא באה על ההלואה ה"ל מילי דכדי ולא דכיר לה וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל אם זכור העיקר ויטעון הכי והכי הוה מעשה אה"נ דמשתבע ומפט' דאמרינן מגו וסברא קמא מסתבר ע"כ.
והרא"מ בפסקיו העתיק הלשון של בעל התרומות
[*אמר שבתי כהן והרא"מ בפסקיו העתיק הלשון של בעה"ת כו' ר"ל ה"ר אליה מזרחי והוא בתשובות ה"ר אליה מזרחי סימן ס"א. אבל כבר נודע שכל דברי הרא"מ שם אינם נבונים וכמו שהשי' עליו ג"כ הבית חדש סימן ס"ט באריכות ע"ש. גם הב"י בסימן ס"ט אחרי שהביא תשובת הרא"מ שם כתב וזה לשונו אחר כך שמעתי שהרב הנזכר חזר בו מתשובה זו בסיף ימיו עכ"ל וגם הב"ח שם כתב דהרמ"א חזר בו מתשו' זו בסוף ימיו וקיים דברי בעה"ת וטור ע"ש וגם בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ג' סימן כ"ח כתב שצדקו כל דברי הרא"מ ושהרא"מ חזר בו ע"ש:]
והקשה כמה קושיות על הסברא הראשונה וכתב דאין זה מגו טוב דיותר נוח לו לומר אמת היה דברי או כתבתי ללות ולא לויתי ממה שיאמר פרעתי מפני שאז יאמר העולם משקר הוא דאל"כ שטר בידיה דמלוה מאי בעי ובעל הטורים כתב הסברא הראשונה בלא שום חולק בסי' ס"ט ואם נאמר דאין לזה השטר יותר כח מכתב ידו היה נראה דהוא נאמן על מה שטוען שיש באותו החשבון אותו הרבית הנז' בשאלה ואע"ג דאיכא תרי ספיקי דמסייעי לראובן חדא ספק דפלוגתא אם נאמן אדם לומר פרעתי אכתיבת ידו ואם תמצא לומר דנאמן איכא פלוגתא אחריתי הך דאמר' אם יהיה נאמן לומר אמנ' או רבית במגו דאי בעי אמר פרעתי דהרי אמרינן אין הולכים בממון אחר הרוב ויש מקום לומר דספק ספיקא לא עדיף מרובא.
[*אמר שבתי כהן ואם תמצא לומר דנאמן איכא פלוגתא אחריתי הך דאמרינן אם יהיה נאמן לומר אמנ' או רבית במגו כו' כבר כתבתי לעיל דזה אינו וליכא פלוגתא בהא אלא לכ"ע נאמן לומר אמנה היכא דאית ליה מגו רק שהרא"ה בתשוב' ר"ל דבכת"י אינו נאמן לטעון אמנה במגו דפרעתי וכבר נדחו דבריו וכמ"ש:]
וכד מעייני' שפיר אשכחן מתרי טעמי דחייב זה האיש לפרוע לראובן מה שיהיה כתוב בפנקס מהאי לישנא יתירה דכתיב בשטר בכל מה שימצא כתוב בכתב ידו שקיבל מראובן שיובן היותו חייב לשלם לראובן בתורת חוב גמור כל זמן שיתבענו. ונראה דנתכוין שלא יהיה נאמן לומר פרעתי או שאר טענות דאל"כ בלאו האי שטר הוי מהני כתב ידו אם הוא טעין לא היו דברים מעולם וכיון דכן הוא אפי' דנא ליהוי האי שטר אלא ככת' ידו כיון שהאמינו שוב אינו יכול לטעון שום טענה.
[*אמר שבתי כהן ונראה דנתכוין שלא יהיה נאמן לומר פרעתי או שאר טענות דאל"כ בלא האי שטר הוי מהני כתב ידו כו' ולפע"ד אין זה מוכר להוציא ממון בסברא קלושה זו ונ"ד למ"ש הרא"ש בתשובתו והטור וש"ע סימן מ"א ס"ז בשמעון שכתב שטר לראובן בא' בניסן שנתחייב לו בכל סך ממון עד אלף זהובים שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לראובן עליו ויכתוב ויחתום בחתימת ידו בהודאה זו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון שהודה שיש לראובן עליו מאה זהובים וזמן כתב ידו בכ"ז בניסן ראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר על שמעון עד אלף זהובים עכ"ל. דהתם הודה לו בחתימת ידו שחייב לו חוב גמור אם כן אפילו אי לאו האי שטרא היה גובה ממנו ומהני שטר לטרוף מלקוחות מזמן השטר משא"כ הכא שלא כתב אפנקסו רק קבלתי סך כך וכך ויש לומר דלהכי מהני שטר דהיו חוששים שמא יטעון שמעון על ראובן היית חייב ליתן כך וכך וכל מה שכתבתי בפנקס הוא פרעון על מה שהיית חייב לי וכך מהני שטרא שכל מה שימצא כתוב בפנקס יהא חייב לשלם לו אם יתברר שלא פרע לו אבל אי לאו שטר אפינו אי הוה מתברר שלא פרע היה יכול לטעון שכל מה שקבלתי היית חייב ני כך וכך וגם י"ל שעיקר השטר לו אלא שראובן יתחייב למסור ולתת מנכסי פרקמטיא שנו לשמעון באמנה משך שתי שנים כדמשמע מלשין השאלה ואגב הוזכר שם בשטר שכל מה שיכתוב שמעון קבלה בפנקס של ראובן יתחייב לשלם בתורת חוב גמור ועוד י"ל כמה גוני דמהני שטרא הכי מאלו הוה כתב כן בפנקסו לחוד וק"ל והרי גם מהר"י ן' לב גופיה כתב לקמן בסמוך דיש מקום לחלוק ולומר דדילמא לא נתכוין האי גברא דלא ליהוי נאמן לומר פרעתי או שאר טענות כו'.]
ובעל הטורים כתב וז"ל ואם כתב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו ונתקיים בב"ד או שיש עדים שהוא כתב ידו שוב אינו נאמן לומר פרעתי שאלו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות ויש אומרים שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות דאל"כ אינו מועיל הנאמנות ובעה"ת כתב שא"צ קנין וכן נראה ע"כ. ובנ"ד כפי מה שבא בשאלה דהשטר נעשה בכל תוקף ודאי דנכתב קנין בשטר דאל"כ מה תוקף דבר נמצא בו ואיברא דיש מקום לחולק לחלוק ולומר דדילמא לא נתכוין האי גברא דלא ליהוי נאמן לומר פרעתי או שאר טענות אלא דכ"ע לאו דינא גמירי וטעה שחשב שמה שיכתב בפנקסו של ראובן לא הוה מהני לחייבו ולא מידי דהא חזינן דאיצטריך ליה להרמב"ן לומר דמהני כתב ידו אף על פי שנא חתם שמו וכמ"ש בעה"ת דהוה מאן דהוה ס"ל דמאי דקאמר במתני' הוציא עלי כתב ידו גובה מנכסים בנ"ח חתם ידו קאמר שחתם מלמטה שמו וכדתנן כתב סופר ועד ואמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו והרמב"ן דחה זאת הסברא והביא ראיה לדבריו יעויין שם וכתב ומכאן אני דן דכתב ידן שהפתקות שהשותפין מוציאין זה על זה הוי כמו חתם ידו לגבות מבני חורין ע"כ (דין אין להוציא ממון משום ספק ספיקא ולא כמהר"י ן' לב ושאר אחרונים הנמשכים אחריו) ומטעמא אחריתי אמרי' דהדין עם ראובן שהרי כתבו התוס' בפ"ק דכתובות וז"ל אי למיתב לה כתובה כו' דאם היה בא לב"ד היה נאמן להפסידה כתובתה אעפ"י שלאוסר' עליו כו' וקש' דאמאי מפסידה כתובתה דהא הוי ס"ס ספק אם הוא בקי בפתח פתוח אם לאו ואם תמצי לומר פתח פתוח הוא ספק באונס ספק ברצון ואפילו אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה ואין לומר דאפילו בס"ס מפסדת כתובתה משום דמוקמינן ממונא אחזקתיה דהרי לקמן גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי חלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן מקח טעותממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסד' דספק קודם שנתארסה וספק אחר שנתארסה ואת"ל דאחר שנתארסה אימור דאונס הוי ואי דאפי' בס"ס מפסד' אמאי אית לה אפילו מנה ע"כ ובנדון דידן נמי תרי ספיקי חדא דאיכא מאן דס"ל דבכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי ואם תמצי לומר דנאמן לומר פרעתי כבר איכא מאן דס"ל דהיכא דלא טעין פרעתי אלא שטר אמנה או רבית וכיוצא בזה דאינו נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי והוה ס"ס.
[*אמר שבתי כהן ומטעמא אחריתי אמרינן דהדין עם ראובן שהרי כתבו התוס' בפ"ק דכתובות כו' האי טעם טעמא ולא חששא אית בי' דפשיטא דלא מפקינן ממונא משום ספיקא וכמש"ל סי' ק"ך שכן מוכח להדיא מדברי הרא"ש דפרק כיצד הרגל וק"ו הוא מהתם דהתם לא יוכל התופס לטעון ברי ואפ"ה לא מפקינן מיניה ממונא משום ס"ס כ"ש הכא שטוען ברי שהוא רבית ועוד התם שתפס שלא ברשות כ"ש הכא שהוא מוחזק כבר מעצמו בממון שלו פשיטא דלא מפקינן מיניה:]
[*אמר שבתי כהן בנדון דידן נמי תרי ספיקי כו' והנה מעיקר ספיק' כו' כבר כתבתי לעיל דז"א דליכא מאן דפליג בהא דהיכא דנאמן לומר פרעתי נאמן ג"כ לומר שטר אמנה או רבית כגון בשטר שאינו מקוים או בכת"י מקוים הלכך פשיטא דלענין מעשה הדין עם שמעון ואין להוציא ממנו ממון כיון שטוען ברי שהוא רבית ובפרט שמהר"י ן' לב גופי' כ' דיש מקום לחלוק ולומר דמצ"ל התם פלוגתא דרבוותא חד הוא רק שכ' ומ"מ אני אומר דהדין עם ראובן מהך טעמא דתרי ספיקי דכתבינן דהרי יש כאן הצטרפות מההיא טעמא אוחרנ' דכתבינן לעיל כו' וכבר כתבתי דהאי טעמא לאו טעמא מעליא הוא והך דתרי ספיקי נמי לאו טעמא הוא כלל (עוד ראיה ברורה מדברי מהרד"ך דאין להוציא ממון משום ס"ס) ועוד נראה לי ראיה ברורה מדברי מהר"ד דוד כהן בית ב' סי' ט' דלא מפקינן ממונא ממאן דתפס משום ס"ס והבאתי לשונו לעיל סימן ק"ג וק"ו הוא מהתם דהא התם איכא ספיקי טובי חדא אי קי"ל כהרמב"ם גבי ספק בכור ותיקו ואת"ל קי"ל כותיה דילמא בהך עובדא דמהרד"ך קי"ל דלא כמהר"מ דס"ל דחייב ניתן לה כתובה אלא כהרבים דפליגי התם ואפילו תאמר דקיימא לן כמהר"מ דילמא מהר"מ גופיה לא סבירא ליה התם דחייב ליתן לה כתובה וכמו שמשמע להדיא התם מדברי מהרד"ך שם שאף בדברי מהר"מ גופיה הוא מסופק ואפילו הכי פסק שם מהנך טעמי דאין מוציאין מידו עיין שם וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בהך נדון דידן ודוק הלכך נראה לי הלכה למעשה ששמעון פטור בשבועת היסת ודלא כמו שפסק מהר"י ן' לב: דברי שבתי כהן]
איברא דאני מעולם לא סמכתי על זאת הטענה לחוד אלא בהצטרפות טענה אחרת לפי שלא ראיתיה בשום אחד מהפוסקים ועוד שיש מקום לחלק מההוא דכתבו התוס' למחלוקת הפוסקים ולומר דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא וכמ"ש התוספות בההיא שמעת' גופא וז"ל ואבע"א באשת ישראל דקבל בה אביה קדושין פחות מג' וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ויש לומר דשם אונם חד ה א ע"כ ובפלוגתא דרבוותא יש מקום לחלוק ולומר דמצינן למימר (שפי') פלוגתא דרבוותא חד הוא ומכל מקום אני אומר דהדין עם ראובן מהך טעמא דתרי ספקי דכתבינן דהרי יש כאן הצטרפות מההוא טעמא אוחרנא דכתבינן לעיל דהנהו לישני יתירי שכתובין בההוא שטרא שכל מה שימצא כתוב באותו השטר מכתיבת ידו כו' ואף על גב דשדינן בה נרגא מכל מקום לאו דחייה ברורה היא ומהני ההיא טעמא כי היכא דליהוי סניף להך טעמא דקיימי' עלה מהתרי ספיקי דכתבו התוספות והדין עם ראובן ולאו כל כמיניה דשמעון לומר שבאותו החשבון יש אותו הסך מהרבית וכעת תו לא מידי. נאם הצעיר יוסף בב"ר דוד ן' לב נ"ע: