אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תנינא) מהדורא תניינא › דף כא.

תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר

מהדורא תניינא · דף כא.

דף כ:

במשנה א"ל הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא מה"ד וה"ל מה"ח השליח מעל, המהרי"ק שורש כ"ז הוכיח מכאן דבשינוי כל דהוא פקע השליחות מהשליח, והמכתב מאליה ש"ח סי' ל"ט הקשה ע"ז מדאמרינן בגיטין (דף כ"ט ע"א) אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה וכו', שמשם הוכיחו האחרונים דדוקא כשאמר לו בלשון שלילה אז הוה קפידא אבל אם א"ל גרשה בבית וגרשה בעליה הגט כשר כמש"כ הב"ח והב"ש סי' קמ"א סקכ"ב, ומתחילה תירץ דמעילה שאני דחידוש הוא דבעלמא קיי"ל אין שליח לד"ע ובמעילה ישל"ע להכי כל ששינה כל דהוא בטלה שליחותו ע"ש שהאריך, אבל באמת אשתמיטתיה התוס' בגיטין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה הא והא רבנן וכו' דמדמו ההיא דהבא לי מן החלון לההיא דעירב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות, וא"כ מהסוגיא דגיטין (דף ס"ה) הו"ל להקשות אההיא דגיטין (דף כ"ט) מ"ש בית ועליה מתמרים וגרוגרות וממגדל ושובך שם. וכאשר באמת בתוספתא רפ"ג דמס' עירובין שנויים כולם יחד וכן פסק בשו"ע או"ח סי' ת"ט סעי' ו' דבבית ועליה הוה שינוי כמו תמרים וגרוגרת, וא"כ המשנה דידן דהבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא אתיא כסוגיא שלימה דגיטין (דף ס"ה) הנ"ל ולא קשה מידי, וישוב הגמ' דגיטין (דף כ"ט) הנה לפי רעת השו"ע או"ח סי' ת"ט סעי' ו' צ"ל דלאו דוקא נקט לשון שלילה, אי נמי משום דמילתא תליא בפלוגתא דרבה ורב יוסף (דף ס"ה) שם לפירש"י שם, דתמרים וגרוגרת דהוה קפידא היינו דוקא בשל חבירו משום דלית ליה רשות בגרוגרת דחבריה אבל בשלו אין קפידא, א"כ ה"ה בית ועליה אין קפידא, ואע"ג דלרבה ואביי שם יש קפידא גם בשלו בתמרים וגרוגרות ובמגדל ושובך וא"ה ה"ה בודאי בבית ועליה, ודעת הרמב"ם ושו"ע שם כרבה ואביי, מ"מ הש"ס בגיטין י"ל דלא נחית נפשיה בפלוגתא ונקיט גוונא דלכו"ע חשיב שינוי, ולהתוס' ורשב"א דבתמרים וגרוגרת שלו הוה קפידא גם לרב יוסף וה"ה מגדל ושובך שלו וכמש"כ הרשב"א בספרו עבודת הקודש בדיני עירוב וה"ה בית ועליה, ולפ"ז צריך ישוב הסוגיא דגיטין (דף כ"ט) למה לי לשון שלילה. ואפשר ליישב משום דלא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ור"א בגיטין (דף ס"ה) דלר"א מראה מקום הוא לו וא"כ אין זה שינוי אלא א"כ א"ל בלשון שלילה, ולפ"ז להתוס' והרשב"א אתיא משנתינו דכאן במעילה כרבנן דר"א בין לרבה בין לרב יוסף, אבל לפירש"י לא אתיא רק אליבא דרבה אבל לרב יוסף קשיא, ובאמת התוס' בגיטין (דף ס"ה ע"ב) הביאו ראיה ממשנתנו לפירושם נגד פירש"י, ועיין עוד בתוס' בב"מ (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מי אמר לי, ואפשר צ"ל לפירש"י לרב יוסף דמעילה שאני כמו שעלה על דעת המכתב לאליהו כ"כ הגאון צמח צדק החדש, ובפשוט נראה דודאי בגט שכל הענין של הנתינה היא כמעט רגע מסתמא אינו מקפיד מבית לעליה רק אם התנה בפירוש, אבל לענין עירוב או לענין מעילה אמדינן דעתיה דמסתמא מקפיד הוא בין בית לעליה ומחלון לדלוסקמא וכיוצא, וגם י"ל דענין בית ועליה תליא במחלוקת ר"מ וחכמים בנדרים (דף נ"ו) דלחכמים עליה בכלל בית משו"ה צ"ל אלא בבית ודו"ק, ועיין בתוספתא דמכילתין פ"ב דאיתא שם שאם אמר לו לקנות מיוסף וקנה משמעון הוי קפידא ושינוי כדעת התוס' ועיין במהרי"ט ח"ב ח"מ סי' כ"ז וברש"ש גיטין כ"ט ע"א ובמחנה אפרים סי' ג' מה' שלוחים ודי בזה כאן:

בגמ' מאי קמ"ל דדברים שבלב אינם דברים, בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל ללמדינו שהעיקר הידוע בידינו דדברים שבלב אינם דברים פשוטים ג"כ לענין מעילה עכ"ל, כוונתו נראה דלא נימא כיון דעיקר שליחות זה דמעילה הוא לדבר עבירה והוא חידוש שבכה"ת אשלד"ע, גם דברים שבלב יבטלו השליחות והוא כסברת היד אליהו שהבאתי במתניתין, אי נמי כיון דעיקר מעילה הוא בין אדם למקום וכלפי שמים גליא מחשבתו נימא דדברים שבלב נמי הוה דברים. קמ"ל דמ"מ גבי מעילה נמי דבשב"ל אינם דברים:

שם בגמ' א"ר ששת שנזכרו שניהם, פי' ולהכי מעל החנוני כשיוציא, והקשה הגרע"א ז"ל בתוס' רע"א במשנה כאן על הגמ' דנדרים (דף ל"ה ע"א) דלמה לא פשט האיבעיא שם ממשנתנו, והיא קושיא הצריכה ישוב ותירוץ התפארת ירושלים קשה להבין, אך י"ל דבמתניתין להכי לא מעל החנוני קודם שהוציאו משום שהשינוי רשות לא עשה החנוני כמש"כ הר"ן שם, ואי משום הנאה שמכר החפץ זה לא הוה הנאה רק בזבינא דרמי על אפיה כדאיתא שם בנדרים, משו"ה לא מעל החנוני עד שהוציא, אבל התם בנדרים הרי במתנה נתן לו ונהנה תיכף משקיבל להכי קמבעי ליה דשמא מעל מיד, וקפשט ליה דמ"מ לא מעל עד שיוציא כיון דנתן לו אחר כמש"כ הר"ן שם, ובזה ניחא נמי האיבעיא בב"מ (דף צ"ו ע"ב) גבי בעל בנכסי אשתו ומסיק דבעל מעל כשיוציא, וגם שם אין לפשוט ממשנתינו. מה"ט דהא הבעל קונה הדברים בלי נתינה שום דבר תמורתם:

שם אר"א עשאום כמעטן של זתים וכו' ריו"ח אמר כאותה ששנינו וכו' אלמא אתעביד מחשבתו ה"נ אתעביד מחשבתו, הגאון הנפלא ר' יוסף חזן וצ"ל בספרו תקרי לב כתב וז"ל יש לחקור בשליחות יד וטביחה ומכירה דנמי יש שלד"ע כמו במעילה, אם נמי חייב בשלח יד ע"י חרש שו"ק או גנב שטבח או מכר ע"י חשו"ק חייב כמו במעילה דהא אתעביד שליחותיה או לא, ולכאורה נראה דכל שהוא לדבר עבירה גם אם עשה ע"י מי שאינו בר שליחות נמי חייב, וראיה לזה מהא דב"מ דף יו"ד דמבואר שם דהא דרבי קרא חצר לענין גנבה הוה מטעם שליחות אע"ג דחצר דגט הוא מטעם יד עיין בח"מ סי' רמ"ג, ובגמ' הקשו א"כ יש שליח לדבר עבירה ותירצו שם רב סמא ורבינא ע"ש, ולכאורה קשה איך נימא שיהא חצר מטעם שליחות הרי מאתם גם אתם ממעטינן גם עכו"ם משום שאינו בן ברית מכ"ש חצר שאינו חי מדבר רק דומם ולא נצטוה בשום מצוה ואינו כמו אתם כלל, וע"כ לומר דמריבויא דחצר לענין גנבה דהוה שליח גם לדבר עבירה אע"ג דגם בגנבה קיי"ל אין שלית לד"ע, ילפינן דחצר וכל דדמי ליה שאינו בגדר שליחות בעלמא מ"מ בדבר עבירה מתחייב על ידם המשלח וכן איתא בשמ"ק שם בשם הרמב"ן, ומשו"ה יש שליח לדבר עבירה ע"י גוי ומשו"ק שהרי חצר גרע מכולם ומ"מ מתחייב המשלח על ידו. ואין להקשות א"כ למה איתא בב"מ דף ע"א דישראל שלוה מעות מישראל ע"י גוי בריבית אין איסורו מה"ת וכן פסקו הפוסקים, י"ל דהתם עיקר השליחות היא לההלואה שאין בזה איסור כלל, אלא שמסתעף ממעשה השליחות ההיא גם עבירה דריבית, וכיון דלעיקר הלואה אין שליחות לגוי ממילא אין שליחות גם להא שלוה בריבית, וממילא כשהגוי נותן הריבית אין כאן עבירה מה"ת כלל, משא"כ בשאר איסורים דלא שייך סברא זו, והא דפריך הש"ס גבי מעילה והא לאו בני שליחות נינהו י"ל משום דכל מילי דמעילה חטא חטא מתרומה ילפינן ובתרומה הרי אין שליחות לחשו"ק היה ס"ד דמקשה דגם במעילה הדין כן, אך מדברי התוס' בב"מ שם דף יו"ד ד"ה אשה ועבד מבואר דגם לד"ע אין שליחות לגוי וחשו"ק ופטור המשלח ובשמ"ק שם מביא כמה ראשונים שכתבו כהתו' הנ"ל, וגם מהסוגיא דב"מ דף צ' גבי חסום פרחי ודש בה ושם בענין אמירה לעכו"ם דאיסור לאו כסירוס מוכח דלא לקי ישראל המשלח ואין כאן רק איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם, גם בשו"ת הרדב"ז החדשות סי' תל"ב נקט בפשיטות דאין שליח לד"ע אפי' ע"י גוי וחש"ק עכ"ד הגאון בעל חקרי לב הנ"ל בתשובותיו, ויש כאן מקום להאריך הרבה מאוד מענין לענין אבל הנני רק מעורר:

בתוס' ד"ה הבא לי מן החלון וכו' שליח מעל פירוש לכשיוציא הבעה"ב שהוא מסתמא גזבר וכו' עכ"ל, התוס' בקדושין (דף נ"ה) ובב"מ (דף צ"ו) ס"ל דטעמא דגזבר לא מעל עד שיוציא משום דמעילה תליא רק במה שמכוין להוציא מרשות לרשות, כגון דהיה סבור שהוא חולין של חבירו ורצה להחזיק לעצמו ולהוציא מרשות חבירו לרשות שלו או להשתמש בו דהוה שולח יד, וכן בסבור שהוא שלו ונתן לחבירו דמוציא מרשות דידיה לרשות אחר. אבל אם אינו רוצה להוציא מרשות לרשות אינו מועל בנטילתו עד שיהנה, ואם סבור ראובן שממון זה של שמעון ונתנו לשמעון לא מעל, ומשו"ה גזבר שהיה סבור שהוא שלו ונטלו לעצמו והרי לא היה בדעתו להוציא מרשות לרשות לא מעל עד שנהנה, וכן הוא דעת הרמב"ם להדיא בפ"ו ה"ז מה' מעילה, אבל התוס' כאן ס"ל דדוקא הגזבר לפי שאצלו הוא מקום הנחת ההקדישות תמיד וכל שהוא ברשות גזבר הוא ברשות הקדש ולא יצא לרשות אחר, אבל אם היה ההקדש ברשות אחר וסבור שהוא שלו ונטלו לעצמו מעל, וזהו שכתבו כאן דמדקאמר בעה"ב ולא קאמר המשלח משמע דהחלון והדלוסקמא הם בבית המשלח ומשו"ה קורא אותי בעה"ב, וממילא מסתמא הוא הגזבר דמסתמא מונח מעות הקדש בבית הגזבר, ויקשה האיך תלוי הדבר במה שבעה"ב הוא הגזבר, הרי ממנ"פ אם השליח חשב שהמעות חולין של בעה"ב הזה אף אם אינו גזבר במה מעל השליח, הרי לא רצה להוציא מרשות לרשות, ואם חשב השליח שהמעות של איש אחר אף אם בעה"ב הוא הגזבר הא מ"מ השליח רצה להוציא מרשות לרשות מרשות האחר לרשות בעל הבית, והו"ל להתוס' לקבוע דבריהם על הרישא דבעשה שליחותו בעה"ב מעל דאם הוא גזבר לא מעל עד שיוציא, וגם בזה. מה לי אם הוא גזבר כיון דהמעות שבחלון היו בביתו והיה סבור שהוא שלו אינו מועל ואינו תלוי כלל בגזבר, ומה דאמרינן בגמ' באבנים המסורות לגזבר עסקינן היינו דמשו"ה מונחים אצלו והיה סבור שהם שלו, לאפוקי אם היו מונחים ביד אחר והיה נוטלם שהיה רוצה ליטול ולהחזיק בשל אחר אבל לא תלוי בגזבר או לא כמש"כ להדיא המל"מ פ"ו מה' מעילה, א"כ מה זה שדייקו התוס' כאן לומר שהוא מסתמא הגזבר מה צורך לזה הא בלאו"ה כיון שהיו מונחים אצלו וסבור שהם שלו לא למעול, אע"כ דהתוס' כאן ס"ל דדוקא גזבר שבנטילתו אינו מוציאו מרשות הקדש דרשותו רשות הקדש הוא משו"ה לא מעל כמו שהוציא המל"מ שם מהתוס' פרק השואל, וכן דייקו התוס' לעיל (דף י"ט ע"ב) ד"ה נטל אבן לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו שכל זמן שהוא ברשות הגזבר הרי הוא ברשות הקדש עיי"ש, משמע מלשונם שם נמי דדוקא בגזבר לפי שאצלו הוא מקום הנחת ההקדישות, וכל היכא דאיתא ברשות גזבר הוה ברשות הקדש ולא יצא מרשות הקדש לרשות אחר, אבל אם היה ההקדש ביד אחר והיה סבור שהוא שלו ונטלו לעצמו מעל כן הוא שיטתם כאן ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה נתנו ע"ג הקוף וכו' לכך נראה דהכא מיירי בעומד וראהו שהפיל הניח וכו' ואמר הרואה תקני לי פת וכו' עכ"ל, אזלי התוס' הכא בשיטת רש"י עירובין (דף ל"א ע"ב) דקטן לא אלים למקני רשותא, דבעי אמירה שיאמר השליח שביתת פלוני במקום הזה ואמירת הקטן לא כלום הוא, וכאן במעילה מיירי בעומד ורואה והמשלח אמר שביתתי תהא שם, ולהתוס' בעירובין שם דפליגי על רש"י מיירי כאן ברואה שהניח הפיל אבל לא בעינן שיאמר המשלח דבר, ולשיטת התוס' שם הא דבקטן אינו עירוב הוא משום דלא מהימן שהניח אבל אמירה לא בעינן, ורוב הפוסקים ס"ל כרש"י ותוס' כאן דבעירב בפת אמירה בעינן וכמש"כ המג"א סי' תט"ו סק"ה דאם לא אמר אינו עירוב, ומה שהגיה שם הנתיב חיים דאם לא אמר הוה עירוב דנמשך כנראה לשיטת התוס' בעירובין שם אבל הגהתו תמוה דהא קיי"ל כרש"י והתוס' כאן. דחסרון דקטן אינו משום דאינו נאמן אלא משום דבעינן אמירה ואין אמירת קטן כלום, ואמנם התוס' שם הקשו על רש"י קושיא עצומה דהא מפורש הקשה שם הש"ס גבי קטן וליחוש דלמא לא ממטי ליה הרי דלא מהימן, ואמת דרבינו יונתן באלפס במשנה שם מפרש קושית הגמ' לא על קטן אלא על מי שאינו מודה בעירוב וא"כ י"ל דקטן נאמן. אבל דא עקא דרש"י גופא מפרש קושית הגמ' על קטן וא"כ התמיה עצומה כאמור, ואולי י"ל דהרי שם כתבו התוס' להס"ד דגמ' דאע"ג דחזקה שליח עושה שליחותו היינו רק בסומך עליו בכל השליחות, אבל אם סומך עליו רק במקצת השליחות אין אומרים חזקה זו ע"ש, אלא דמסקנת הש"ס דגם בזה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, וא"כ י"ל דבקטן נחתינן חד דרגא ולא אמרינן גביה חזקה שליח עושה שליחותו רק בעשהו שליח לכל השליחות ולא בסומך רק במקצת, וא"כ שפיר מוכרח רש"י לפרש טעמא דקטן משום דלא אלים למקני רשותא דאל"כ הוה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דהא עושה הכל על ידו ונאמן, אבל באמר לאחר לקבל ממנו פריך הש"ס שפיר דלמא לא ממטי ליה, ומתרץ בעומד ורואהו, דכיון דאין כל השליחות נעשה ע"י גבי קטן לא אמרינן חזקה שעש"ל אפי' לפי האמת ויש להאריך בזה, ועיין בהגהות מלא הרועים בעירובין שם, אבל קצרתי מפני שאין כאן עיקר ענין זה כמובן, ודע דבירושלמי פרק בכל מערבין איתא דהא דהשולח ביד קטן אינו עירוב הוא רק בקטן ממש, אבל קטן בן תשע ועשר אמר שמואל שם דעירובו עירוב, אבל הפוסקים השמיטו ירושלמי זה ולא הביאוהו לדינא, משמע דס"ל דלא כהירושלמי אלא דבעינן בן י"ג שנה שלימות לענין עירוב ע"י, והטעם שהשמיטוהו הפוסקים י"ל דשמואל בירושלמי אזיל לשיטתיה בעירובין (דף פ' ע"א) דבעירובי תחומין אין צריך לזכות, ובתוס' שם ד"ה רב כתבו להסביר דעירובי תחומין קיל דלא קנו רשות אחרים היא וכו', ועוד כיון דעירוב תחומין אין מערבין אלא מדעתו אמירתו שהוא אומר לו צא וערב לי חשובה כזכיה ע"ש, וא"כ לשמואל דקטן שהגיע לעונת הפעוטות שיש לו קנין במטלטלין כבגיטין (דף נ"ו) עירובו עירוב אף באין דעת אחרת מקנה אותו כיון שאין זה קנין גמור, אבל לדינא דקיי"ל כרב שם דצריך לזכות דהוה קנין גמור אין עירוב קטן כלום כיון דאין כאן דעת אחרת מקנה, ולא דמי לשיתופי מבואות דיש שם דעת אחרת מקנה ועיין בריטב"א בעירובין שם מיהו זה א"ש אליבא שיטת רש"י ושיטת התוס' כאן אבל לשיטת התוס' בעירובין הנ"ל דחסרון דקטן לענין עירוב הוא רק משום נאמנות, א"כ אין לנו עדיין שום טעם וסברא למה לא נפסוק כשמואל בירושלמי שם, ואולי דבאמת לשיטתם הלכה כהירושלמי אלא דרוב הפוסקים לא ס"ל כשיטתם כנ"ל, ואפשר עוד לפלפל אליבא דר' יהודא דס"ל בתרומות פ"א דקטן שתרם תרומתו תרומה וא"כ יכול הקטן להיות גם שליח, דהרי כל עיקר כלל זה דאין שליחות לקטן הוא משום דאינו יכול לתרום כמש"כ רש"י בב"מ (דף ע"א ע"ב) ע"ש, גם יש לעיין לפי מש"כ התוס' בגיטין (דף ס"ד ע"ב) דבמידי דאיתא לקטן שפיר יש לו שליחות ע"ש, והרי קטן לעצמו שפיר מערב בפת או ברגליו כדמוכח בשו"ע או"ח סי' תי"ד סעי' ב', וזהו מסתמא בקטן בר דעת שהגיע לעונות הפעוטות עכ"פ וא"כ יש מקום לומר לדינא דקטן בן תשע ועשר יכול להיות שליח לערב וקצרתי מאוד:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תנינא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה