אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תנינא) מהדורא תניינא › דף כ.

תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר

מהדורא תניינא · דף כ.

דף יט:

במשנה אכילתו ואכילת חבירו וכו', הנה בכל האיסורים שבתורה יש פלוגתא דריו"ח ור"ל דריו"ח ס"ל דהאוכל חייב גם על הנאת גרונו ור"ל מחייב אהנאת מיעיו כמבואר בחולין (דף ק"ג ע"ב) ע"ש, ואולם במעילה ודאי מתחייב אהנאת גרונו שהרי במעילה העיקר מהאיסור הוא לא האכילה רק ההנאה ובלעיסה בפיו כבר נהנה וחייב, ויש להסביר יותר דריו"ח דס"ל דחייב באכילה על הנאת גרונו אזיל לשיטתיה, דא"ר אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ובירושלמי פסחים פ"ב קאמר לה ר' אבוהו בשם ריו"ח ובלאו"ה ר' אבוהו תלמיד ריו"ח הוה, אלא דמ"מ רוב אסורי אכילה התירה התורה בהדיא הנאתן במפורש כמבואר בבבלי פרק כל שעה, ומסתברא דלא התירה התורה אלא שארי כל ההנאות כמו מכירה ונתינה וכיוצא בהם. אבל הנאת אכילה גופא ודאי דאסורה גם מטעם הנאה משו"ה ס"ל לריו"ח דחייב על הנאת גרונו לחוד, אבל ר"ל ס"ל כחזקיה דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אין איסור הנאה בכלל משו"ה אינו חייב עד שיהא ג"כ הנאת מיעיו ששבע מהאכילה ובזה יש להסביר דברי המחצית השקל באו"ח סי' תע"ה שכתב דבמצות עשה לכו"ע בעינן הנאת מיעיו ששבע מהאכילה דבמ"ע ודאי אכילה ממש בעינן לא הנאת אכילה לחוד, וא"כ במעילה דהעיקר הוא ההנאה ממילא ודאי דלכו"ע חייב אהנאת גרונו ולא אהנאת מעיים דוקא, דהרי התוס' במנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע וביותר ביאור כתבו התוס' ישנים ביומא (דף פ"א) ד"ה זר שבלע שזיפין שכתבו בשם ר"ח כהן בזה"ל, והר"ר חיים כהן תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא לה מתורת תרומה כדאמרינן פ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת להכי פטור השני אבל בחולין מיירי גבי חלב וכו' עכ"ל, ועיין בתו"י בכתובות (דף למ"ד ע"ב) ע"ש, וא"כ לשיטת ר"ח כהן גם במעילה הדין כן דבגרונו כבר נתחלל וכשנהנה במיעיו לא מידי עביד דכבר חולין הוא, ולא מבעיא בקדושת דמים אלא אפי' בקדושת הגוף נמי שהרי תרומה קדושת הגוף היא ומ"מ באכילת הראשון שפיר נתחללה, ובזה יש ליישב מה דקשה לכאורה לפי מש"כ בספר ברוך טעם שער מתוך דאף לריו"ח דמחייב בכל האיסורים אהנאת גרונו והנאת מיעיו שוב אינו בכלל אכילה, מ"מ באיסורי הנאה מודה דהנאת מיעיו לחוד נמי הוה הנאה ע"ש, א"כ למ"ל קרא בכריתות (דף כ"ג) דאיסור מוקדשין חל על איסור חלב הרי חיוב חלב בא רק בהנאת גרונו ועל מוקדשין חייב אהנאת מיעיו ג"כ שהרי עכ"פ נהנה, אכן ע"פ דברינו הנ"ל לפי שיטת ר"ח א"ש דמיד שנהנה בהנאת גרונו נתחלל וכשבא למיעיו כבר אינו קודש, ועיין בתוס' רע"א על המשנה דכריתות פ"ג יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד מה שכתב שם הגאון ר' בונים איגר ז"ל, ומה שדימה שם הלעיסה והנאת מיעיו לזרק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו אין הנידן דומה לראיה מכמה טעמים, וגם ליכא להקשות לר"ל דס"ל דבכל האיסורים החיוב בא על הנאת מיעיו ובמעילה הרי החיוב בא על הנאת גרונו כנ"ל, א"כ למ"ל קרא דאיסור מעילה חל על חלב כבכריתות ס"פ דם שחיטה ויליף מזה דבקדשים איסור חל על איסור, הלא אחלב בא האיסור בהנאת מיעיו ואמעילה חייב מקודם בהנאת גרונו ואינם באים כאחד, והתוס' בשבועות (דף כ"ד ע"א) הקשו לר"ל דס"ל דלא אמרינן כולל באיסור הבא ע"י עצמו, איך חייב אמוקדשין הא האיסור בא ע"י עצמו, ומאי קושיא הרי לר"ל לשיטתיה דאחלב חייב אהנאת מיעיו והנאת מוקדשין בא בהנאת גרונו ולא בעינן כולל כלל, גם זה לא קשה מידי דנהי דר"ל ס"ל דבכל האיסורין חייב אהנאת מיעיו, מ"מ ס"ל ודאי דהאיסור מתחיל משעה הנאת גרונו דס"ל לר"ל דהנאת גרונו והנאת מיעיו בעינן, וא"כ הרי מתחיל האיסור משעת הנאת גרונו, ומשו"ה אם לאו איסור כולל או אי לאו קרא דבמוקדשין איסור חל על איסור, לא הוה אתי איסור מוקדשין וחל על איסור חלב ודו"ק בכל זה היטב:

מצטרפין זע"ז אפי' לזמן מרובה, כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ג ע"א) ד"ה ומינה וז"ל, וא"ת אמאי לא מפרשי ליה לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב בהן מיתה עד דהוה כזית בכדי אכפ"ר, תאמר במעילה וכו' צירף את המעילה לזמ"ר, וי"ל דאיכא נמי למיפרך דניליף מתרומה שלא יצטרף עכ"ל, וכתב המהרש"א שם ע"ז וז"ל, מיהו קצת קשה דתקשה לה אהך סתמא דמתניתא כדקשיא להו בסמוך דרבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה מדכתיב ומתו בו אבל לכל שאר מילי יליף להו מתרומה ונילף שלא יצטרף, ויש לומר דלרבנן איכא למימר דהריבוי דתמעול מעל דאמרינן התם לענין צירוף מפקא ליה מהך ג"ש, אבל לרבי כיון דיתורא דבו לא מפקא ליה מג"ש ה"נ יתורא דתמעול מעל לא מפיק מג"ש לענין צירוף ואיכא לאוקמי תמעול מעל לדרשא אחריתא כמו דאיתא התם ודו"ק עכ"ל המהרש"א:

ודברי המהרש"א האלה תמוהין חדא דאיך נימא דצירף את המעילה לזמ"ר לית ליה לרבי, והא רבא פריך בכריתות (דף י"ח ע"ב) לרבי דס"ל דידיעת ספק מחלקת מהא דצירף את המעילה לזמ"ר ואפי' מכאן ועד ג' שנים ואמאי הא כיפר עליה יוהכ"פ, ואם איתא דרבי יליף גם לענין צירוף מעילה ג"ש מתרומה הרי לא פריך רבא מידי, ותו מש"כ המהרש"א דתמעול מעל איכא לאוקמי לדרשא אחריתא נמי תמוה, דהמעיין לעיל במכילתין (דף י"ח ע"ב) יראה דכל מה דמרבינן שם מתמעול מעל הכל הוא לאפוקי מג"ש דחטא חטא מתרומה, וכן מש"כ התוס' בכ"מ עיין סנהדרין (ט"ו ע"א) ובשארי מקומות] הכל הוא לאפוקי מג"ש דתרומה, וא"כ מאי חזית דלענין צירוף אהני ג"ש דלא מצטרף לזמן מרובה וריבויא דתמעול מעל לשארי דברים נימא איפכא, ועוד כיון דרבי ס"ל דלחלק לא צריך קרא דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפ"ע כדכתב הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף ט' ע"ב) גבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה, ומאן דס"ל דלחלק לא צריך קרא ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם עיין מלא הרועים ערך דברה תורה כלב"א, וא"כ הרי לא נוכל לרבות מתמעול מעל שום דבר, אלא דזה ודאי אינו דבכמה דוכתי משמע דריבויא דתמעול מעל כו"ע מודים ביה ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ד ע"א) ע"ש, גם הצל"ח שם כתב דבר תימה על תירוץ התוס' הנ"ל וז"ל, ומה דתנן צירף את המעילה לזמ"ר היינו הנאת מעילה דליכא בו מיתה, ועוד דגבי הנאה בדבר שאינו של אכילה לא שייך כדי אכילת פרס, ובהנאה ליכא מיתה ורבי ורבנן שווין בהנאה, והמהרש"א שכתב דהך דצירף את המעילה לזמ"ר רבנן היא ולא רבי לא ידעתי מי דחקו לזה עכ"ל, וכמה נפלאים דבריו אלה דהרי להדיא איתא במכילתין שם אכילתו ואכילת חבירו ואפי' לזמן מרובה מנין ת"ל תמעול מעל ריבה, הרי מפורש בהברייתא דת"כ דגם לענין אכילה אתרבאי אפי' לזמן מרובה ואיך אתיא הך ברייתא כרבי וגם. לא העיר על המהרש"א כמש"כ לעיל:

וראיתי לגדול אחד שעמד על הסתירה לדברי המהרש"א מגמ' דכריתות הנ"ל וגם על קושי דברי הצל"ח, וכתב ליישב וז"ל, ואמנם ע"פ המבואר בשבת (דף ס"ט) דהזיד בלאו ושגג במיתה חייב קרבן, והיכא דליכא רק לאו לחודא ודאי דבעינן דשגג ביה, ומעתה באמת בכל אכילה כיון דהנאה נמי איכא באכילתו, נהי דמטעם אכילה ילפינן מתרומה דלא מצטרף מ"מ מטעם הנאה מצטרף דבהנאה ליכא מיתה ולא ילפינן מתרומה, ומ"מ נפ"מ בהזיד בלאו דאז מטעם הנאה דליכא מיתה רק לאו גרידא והו"ל מזיד וליכא מעילה, ומטעם אכילה אינו מועל שאינו מצטרף דבאכילה הא איכא מיתה וילפינן מתרומה שאינו מצטרף. ומעתה אף לרבי מועלין אף לזמן מרובה וגם באכילה מטעם הנאה, דנהי דמטעם אכילה אינו מצטרף מ"מ מועיל צירוף גם באכילה מטעם הנאה זהו כונת הצל"ח ובזה מיושב גם דברי המהרש"א דכונתו דרק באכילה ליכא צירוף לרבי ומ"מ מעל מטעם הנאה, ונפ"מ להיכא דהזיד בלאו כנ"ל והיא עצה עמוקה עכ"ל הגדול הנ"ל ז"ל, והנה אף שהנחתום מעיד על עיסה זו שהיא עצה עמוקה מ"מ אין לזה מקום כלל, דמלבד דקשה להעמיס כן במהרש"א והצל"ח ודמי כמאן דבעי למיעל פילא במקום דאפי' קופא דמחטא ליכא, מלבד זה אפי' בישוב דברי התוס' עצמן זולת המהרש"א והצל"ח אין זה רק דבר חכמה לפום רהיטא, שהרי התו' במקומו בשבת שם (דף ס"ט ע"א) ד"ה כגון ששגג בכרת כתבו וז"ל, וצ"ל דריו"ח מיירי אליבא דרבנן אבל לרבי דנפקא ליה מג"ש דעליה מודה ריו"ח דבעי עד דשגג בלאו וכרת וכו' עכ"ל, הרי מפורש דלרבי בעינן לאו וכרת ואנן הרי אליבא דרבי קיימינן השתא, ובזה אזדי ליה כל החידוד כענן בקר ובגליון הש"ס שם מראה מקום לחידושי הרמב"ן והר"ן בשבועות ואינם בידי:

ובעיקר הדבר נראין דברי המגיני שלמה שכתב על קושית התוס' שם דיה אף מעילה בכזית, דכיון דכו"ע ס"ל ג"ש דחטא חטא מתרומה ורבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה, א"כ אמאי ס"ל לרבנן דמעילה שיעורה בשו"פ ותרומה בכזית ונשארו בתימה, וכתב ע"ז המג"ש וז"ל לענ"ד דרש"י נשמר מזה שכתב בד"ה ומינה מה תרומה במיתה הכתובה וכו' אף מעילה אין מיתה הרי שצ"ל דהאי מינה דוקא אמיתה קאי ולא אשוגג לענין קרן וחומש כמש"כ לעיל, והטעם בזה דבשוגג כיון דמתמעול מעל ילפינן אפי' מידי דלאו אכילה, ומידי דלאו אכילה הוה השיעור בשו"פ כמש"כ התוס' בדיבור הקודם א"כ ה"ה במידי דאכילה, דהא אקשינהו רחמנא אהדדי בין באכילה ובין בממון, ועוד דהא עיקר הדין דאכילה לא ילפינן מתרומה בשוגג דאדרבה אי לאו ג"ש דחטא חטא הוה אמינא דקרא מיירי בין באכילה ובין בהנאה ובין פגם ולא נהנה ונהנה ולא פגם נמי חייב, אלא דג"ש אתי למעוטי נהנה ולא פגם או פגם ולא נהנה כדאיתא בגמ' לעיל, וס"ד כיון דאיכא ג"ש ליכא מעילה רק באכילה להכי אצטריך תמעול מעל, א"כ לא ילפינן מתרומה אלא למעט פגם לחוד או נהנה לחוד, אבל עיקר הדין כתוב בקרא ולכן לא ילפינן מתרומה ואדרבה אכילה לממון אקשינן, ורק מזיד לרבי דלא כתיב בקרא כלל לא אכילה, ולא ממון ועיקרו מתרומה אתיא לה ילפינן לגמרי מתרומה, ועוד דליכא למימר דניליף ממון דהא ממון לא כתיב במזיד כלל, ועוד דלדברי התוס' הוה כפשטיה כיון דכתבו לעיל דבמזיד לא חייב במעילה רק אאכילה ולא בשאר הנאות, א"כ לא קשה מידי דבשוגג אמרינן דון מינה ואוקי באתרה דהא בשאר הנאות נמי משלם קרן וחומש אמרינן אוקי באתרה, אבל במזיד לרבי דלא ילפינן מתרומה רק אאכילה אבל שאר נהנה ליכא מיתה, א"כ ליכא למימר אוקי באתרה ולענ"ד אין בזה ספק עכ"ל המג"ש, ולפ"ז מש"כ התוס' דלרבי ילפינן מעילה מתרומה שלא יצטרף הוה נמי רק לענין מזיד, דאי לאו ג"ש הוה ילפינן ומקשינן מזיד דאכילה לשוגג דיצטרף אפי' לזמ"ר ואהני ג"ש דלא יצטרף, אבל לענין שוגג ודאי אף לרבי לא ילפינן פטורא לענין זה מתרומה ומצטרף אפי' לזמ"ר, ושפיר אתיא ברייתא דמעילה (דף י"ח ע"ב) ומשנתינו בפשוטה אף כרבי לענין שוגג, ומשו"ה מותיב רבא שפיר בכריתות שם דלרבי דידיעת ספק מחלקת הא כיפר ליה יוהכ"פ:

וליישב דברי המהרש"א והצל"ח נאמר דהנה בירושלמי שבועות (פ"ב) והוריות (פ"ג) אר"י ד"ה היא משום דספק ידיעה כידיעה, וטעמא דרבי דידיעת ספק מחלקת לחטאות הוא אליבא דר"ל משום דעל ידיעת ספק מביא אשם תלוי, וע"כ ס"ל דמחלקת אפי' לענין חטאות נמי, וכדאיתא בירושלמי שם דמודה ר"ל בכהן משיח שאין ידיעת ספק קובעתו לחטאת, שנאמר כחטאת כאשם את שמביא אשם תלוי ידיעת ספק קובעתו לחטאת את שאינו מביא אשם תלוי אין ידיעת ספק קובעתו לחטאת, דמשיח פטור מאשם תלוי כדאיתא במשנה פ"ב דהוריות, ולפ"ז באמת יש להבין מאי דמותיב רבא בכריתות שם דלרבי אמאי מצטרף במעילה מכאן עד ג' שנים והא כיפר עליה יוהכ"פ, מאי קושיא הא דילמא אתיא הך ברייתא כרבנן דר"ע דליכא אשם תלוי במעילה כבכריתות (דף כ"ב) וא"כ לא אמרינן בזה ידיעת ספק מחלקת לחטאות, [הג"ה, והנה הגמ' משני שם אי בעית אימא כי מכפר יוהכ"פ אכוליה שיעורא אפלגיה דשיעורא לא מכפר, וכתב המל"מ בה' שגגות (פ"ג ה"ט) וז"ל הרי דאע"ג דיוהכ"פ הוה כידיעת ספק מ"מ מצטרף מה שמעל קודם יוהכ"פ עם מה שמעל אחר יוהכ"פ משום דאינו מכפר על פלגא דשיעורא, ואע"ג דאנן קיי"ל דאין ידיעת ספק מחלקת לחטאות מ"מ יש ללמוד מזה לאשם תלוי דקיי"ל דידיעת ספק מחלקת לא"ת דאין יוהכ"פ מכפר על פלגא דשיעורא, ולא חשוב יוהכ"פ כידיעת ספק ומצטרף חצי זית דיוהכ"פ עם ח"ז דמוצאי יוהכ"פ כל שיהיה בכדי אכילת פרס וכו', ועיין מש"כ רבינו בפ"ח מה' אבות הטומאה וז"ל אכל פחות מכשיעור וטבל ועלה ואכל מעט וכו' הרי דאין הטבילה מועלת לחצי שיעור ה"נ אין יוהכ"פ מועיל לחצי שיעור, ומיהו יש לחלק ביניהם דשאני טבילה מיוהכ"פ וכו' אך סוגיית הש"ס דכריתות מוכחת בהדיא דאין יוהכ"פ מכפר אחצי שיעור והוא דבר פלא בעיני עכ"ל, ובספר ושב הכהן תמה על הרמב"ם אמאי לא הביא הך דינא לענין מעילה גופא אם מעל ביוהכ"פ ולאחר יוהכ"פ, ודבריו תמוהין דכיון דאנן קיי"ל אין ידיעת ספק מחלקת לחטאות וה"ה לענין אשם ודאי, וגם קיי"ל דאין אשם תלוי בספק מעילה כרבנן דר"ע בכריתות, ובחטאת ואשם ודאי הרי אין יוהכ"פ מכפר, וקושית רבא היא רק למ"ד ידיעת ספק מחלקת לחטאות ויוהכ"פ במקום ידיעת ספק קאי, והמל"מ כתב שפיר דיש נפ"מ באשם תלוי גופא אם אכל חצי שיעור ביוהכ"פ סמוך לערב וח"ש בערב תוך כדי אכילת פרס דבאשם תלוי קיי"ל דידיעת ספק מחלקת, ומ"מ קשה למה השמיט הרמב"ם הך דינא דאין יוהכ"פ מכפר אחצי שיעור, ועיין מש"כ בזה במהדו"ק (דף י"ח ע"ב) בשם הג"מ ר' ישראל סאלאנטער זצ"ל, ואפשר לומר דמש"כ המל"מ שדין זה פלא אינו פלא כ"כ דלא עדיף יוהכ"פ מחטאת, אם היה אוכל חצי שיעור חלב והיה מביא עליו חטאת פשיטא דהוה חולין בעזרה ואינו מכפר, כבכריתות (דף י"ג) לא התירו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול ואם אכל אחר הטבילה מצטרף לח"ש הראשון, אך הנ"מ בעשה עבירה מתחילה לכן כיון שלא נשלם כל הכזית אינו מכפר כמו שאין נשאלין על הנדר קודם שחל, אבל כיון דכפרת שעיר המשתלח מועיל גם על להבא כמש"כ התוס' בשבועות (דף י"ג) דאע"ג שאין קרבנות מכפרין על עבירות שאח"כ ואפי' בו ביום. שעיר המשתלח שאני דכתיב כי ביום הזה יכפר וגומ' דמשמע דכל היום מכפר ע"ש, וכיון דמכפר גם אלהבא שלא יהא התחלת חטא כלל ודאי דמכפר נמי אחצי שיעור מכ"ש דשיעור שלם, ולא אמרינן שם בכריתות דלא מכפר על חצי שיעורא אלא לענין מעילה דמצטרף ח"ש דקודם יוהכ"פ עם ח"ש דאחר יוהכ"פ, וח"ש דקודם יוהכ"פ הרי היה ההתחלה בחטא ונקרא חטא עד יוהכ"פ אלא שאין החטא בשלימות, ע"כ אין יוהכ"פ מכפר כמו חטאת שאינו מכפר אחצי שיעור וכנ"ל, אבל בעבירת יוהכ"פ גופא ובפרט לאחר שעיר המשתלח, כיון שאינו בתורת כפרה אלא שאינו מניח לחטא לחול כלל בתחילתו א"כ כ"ש דמהני אחצי שיעור, לא הביא הרמב"ם זה לדינא דאין יוהכ"פ מכפר אחצי שיעור. ונפ"מ לדידן אם אכל יוהכ"פ עם חשכה ח"ש ספק חלב וח"ש לאחר חשכה בתוך שיעור אכילת פרס דיתחייב אשם תלוי כיון דאין יוהכ"פ מכפר אחצי שיעור, דהרי נפ"מ אחרת אין לנו כמו שכתבנו לענין קושית הושב הכהן, ולדברינו כיון שאכל חצי שיעור הראשון ביוהכ"פ גופא ואחר שילוח השפיר, דאל"כ אין מציאות כלל שיהא בתוך אכילת פרס עם ח"ש דמוצאי יוהכ"פ, א"כ אין התחלה להחטא כלל וא"כ ודאי דמהני לח"ש נמי מכ"ש דמהני לשיעור שלם ולכן לא הביא זה הרמב"ם, ע"כ הג"ה]:

נשוב לדברינו דעכ"פ קשה מאי פריך הש"ס בכריתות דליהוי יוהכ"פ כספק ידיעה לחלק ולכפר, ולמה צירף את המעילה אפי' מכאן ועד ג' שנים. דלמא ס"ל לרבי כרבנן דר"ע דאין כלל אשם תלוי במעילה ולא שייך בזה כלל לומר ידיעת ספק מחלקת לחטאות כמו שהבאתי מהירושלמי וראיתי אח"כ בהגהות מצפה איתן בכריתות שם שעמד על הרבה מדברינו כאן וגם הקשה קושיא זו שהקשינו עתה ומתרץ לה וז"ל, ואע"ג דעל ספק מעילות ליכא אשם תלוי לרבנן דר"ע מ"מ כיון דכיפר עליה יוהכ"פ מאיסור דידיה ואיהו במקום אשם תלוי קאי היכא דאיכא הוה כידיעת ספק עכ"ל, ודבריו תמוהין ונעלם ממנו הירושלמי שהבאתי לעיל דשם מפורש דאת שאינו מביא אשם תלוי אין ידיעת ספק מחלקת לחטאת כמו שנתבאר, ומשו"ה בכהן משיח אין ידיעת ספק מחלקת לחטאת כמו שנתבאר, וע"כ דפסיקא ליה דרבי כר"ע ס"ל דיש אשם תלוי אספק מעילות וצ"ע מנין:

אולם באמת יש שם בסוגיא עוד קושיות. חדא דלמה לא משני באמת דהברייתא רבנן דרבי היא דידיעת ספק לא מחלקת כדמשני לעיל, ועוד אמאי מקשה הש"ס על ר"ל דס"ל כר"ז דידיעת ספק מחלקת לחטאת דבאשם מבע"ל ולמה לא הקשה לר"ז כן, אכן סברת ר"ל הבאנו לעיל מירושלמי דכיון שהידיעה מועלת לחייב אשם תלוי מחייב חטאת נמי ולהכי בכהן משיח אין ידיעת ספקו מחלקת לחטאת, ולפי"ז בח"ש דאין ידיעת ספקו מביא אשם תלוי אינה מחלקת למנין חטאת, ומעתה לר"ז דס"ל דידיעת ספק מחלקת לחטאת רק לרבי, ולרבנן דרבי מודה דאין ידיעת ספק מחלקת יקשה בהברייתא למה דאין ידיעת ספק מחלקת לאשם תלוי מעל שגגתו אשר שגג, הו"ל להשיב לרבי דגם בחטאת אין ידעס"פ מחלקת, ומפשטות הברייתא מדלא הזכירו רבנן חטאת כלל משמע דלא פליגי רבנן על זה, אך באמת ניחא דמאחר שהחליטו דאין ידיעת ספק מחלקת לאשם תלוי ממילא ידעינן דידיעת ספק אינו מועיל לחלק לחטאות [ונטינו מזה מעט מהירושלמי ע"פ ש"ס דילן דר"ז יסבור דרק אם ידיעת ספק מחלקת לא"ת להכי מחלק לחטאת נמי] דכל הסברא דיועיל ידיעת ספק לחילוק חטאות הוא מכח דידס"פ מועיל לחלק לאשם תלוי, וכיון דס"ל לרבנן דאין מועיל לאשם תלוי ממילא אינו מועיל לחטאת וכל זה לר"ז לפי מה דחידשה הגמ' אליביה:

אבל רבא דלא ס"ל סברת הירושלמי מדמקשה דלא יצטרפו ב' חצאי זתים מחמת ידס"פ דיוהכ"פ, וע"כ לדידיה טעמא דרבי מסברא אחרת דידס"פ מחלק לחטאות לא מכח חיוב אשם תלוי, א"כ אין הברייתא יוצאת מידי פשוטה דרבנן פליגי ארבי רק בא"ת אבל בחטאת מודו ליה, ואי מפרשינן דרבי ס"ל דידס"פ מחלק לחטאות גם רבנן ס"ל הכי, וא"כ שפיר מקשה רבא מהברייתא דצירף את המעילה לזמ"ר דאף אי אתיא כרבנן דרבי מ"מ נדע דגם רבי הכי ס"ל כפשטא דברייתא דבחטאת לא פליגי, וא"כ אי כדר"ז דרבי ס"ל ידיעת ספק מחלקת לחטאות א"כ גם רבנן ס"ל הכי, ואם אנו מוכרחין לומר דלרבנן אין ידס"פ מחלקת לחטאות ע"כ דלרבי נמי רק ידיעת ודאי מחלקת לחטאות, ומתורצת שפיר נמי הקושיא שהקשינו דמאי פריך רבא דלמא אתיא הך ברייתא כרבנן דרבי, דהרי אפי' אתיא כרבנן פריך שפיר, ומתורץ נמי שפיר מה שהקשינו דמאי פריך רבא מברייתא דצירף דלמא ס"ל כרבנן דר"ע דאין מביאין אשם תלוי, על ספק מעילות, דכ"ז קשה רק לסברת הירושלמי דידס"פ לחטאות תליא באשם תלוי, אבל רבא הלא הוכחנו דלא ס"ל סברת הירושלמי ומשו"ה פריך שפיר, ומעתה מתורץ גם מה שהקשינו דלמה מקשה רק לר"ל דיתלה רבי חטאת באשם ואינו מקשה כן לר"ז, דלר"ל דהוא חידש לנו בירושלמי דידס"פ בחטאת תליא בידס"פ דא"ת לשיטתיה פריך שפיר, אבל לר"ז א"א להקשות דדלמא כרבא ס"ל דאין חיוב חילוק חטאת בא מכח חילוק אשם תלוי בידיעת ספק, ומהך ברייתא דאכל ושתה בהעלם אחד אכתי לא ידע עד שהקשה רבא ועיין, וממילא אין התחלת קושיא מפירכת רבא להתוס' ומהרש"א והצל"ח בפסחים, דלפי מה שנתבאר לא מוקי רבא ברייתא דצירוף כרבי אלא דפריך מרבנן ארבי, ועיין בספר ארצות החיים סי' א' בארץ יהודא ודו"ק היטב:

בגמ' כיון דשניה מעל א"ר כגון שהניחה ע"פ ארובה, בב"ק (דף כ') פירש"י דאילו בנאו בבנין הוה שינוי, והקשו שם התוס' כי קבעה נמי הוה שינוי החוזר לברייתו כדאמרו האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדיה זוזי לא קני מ"ט דהוה שינוי החוזר לברייתו, והתורת חיים שם הקשה דלמה לא הביאו התוס' ממשנה שלימה דעל המירוש הגזול שבנאו בבנין שאינו צריך לקעקע כל הבנין מפני תקנת השבים, הרי דאי לאו מפני תקנה"ש היה צריך לקעקע הבנין ולהחזיר מריש לבעליו, הרי דלא קנאו אף שבנאו בבנין ועיין בפירגמ"ה כאן ובקצוה"ח סי' ש"ס:

לשלימות הבנת הסוגיא שם נבאר עוד מעט דהנה ודאי דתירוץ הגמ' הנאה הנראית לעינים אסרה תורה צריך באור. דאטו מי שנהנה ממחובר לקרקע הנאה הנראית לעינים מעל הרי ודאי דזה לא ניתן להאמר כלל, וא"כ מאי משני הגמ' הנאה הנל"ע אסת"ו וזהו פלא, הרי מ"מ מוכח שפיר דתלוש ולבסוף חברו תלוש הוה דאל"כ למה מעל, אבל נתבונן נא דהנה לכאורה קשה להיפוך מאי קאמר וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע ליה לרב וכו' דתלוש ולבסוף חברו הוה תלוש, מאי ראיה היא זו לפי מש"כ התוס' בעירובין דף ל"א ע"ב ובב"מ דף נ"ד ע"א ד"ה הקדש אין מתחלל על הקרקע, שהקשו דאיך אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין למ"ד תלוש ולבסח"ב הוה מחובר הא אין הקדש מתחלל על הקרקע, ותירצו כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר ממילא מקרי תלוש ע"ש, וא"כ מאי מייתי סייעתא כאן לרב תלוש ולבסח"ב הוה תלוש מהא דאי בני לה מעל, נימא דבעלמא תלוש ולבסח"ב מחובר הוה, והא דכאן מעל הוא משום דאם לא ימעול הרי לא יצא הקורה לחולין וסופו ליעקר מכאן, שהרי איסור דאורייתא יש גם במחובר שאסור ליהנות מהקדש מחובר מה"ת, כמבואר אצלינו דרק מעילה ליכא במחובר אבל אסור מה"ת ליהנות ממחובר, ויהא הגזבר מוכרח לעקור משם הקורה כדי שיוכל לדור בביתו, ותו דהא ע"כ בעצים דיומיה עסקינן דאל"כ הרי לא היו מקדישין הקורות כלל כמפורש לעיל סוף פ"ג דף י"ד ע"ב, ובעצים דיומא אם אין מעילה בהקורה ונשאר בקדושתיה הרי בודאי יעקרו משם הקורה שהיא נחוצה מיד לבדה"ב משו"ה דינה כתלוש ויש בה מעילה ויוצאה לחולין, ואין לומר דהכא אין סוף הקורה ליעקר מכאן משום תקנת מריש שתקנו חז"ל שאין חייב להרוס ביתו ולעקור הקורה שאינו שלו משום תקנת השבים, זה אינו טענה כלל חדא דהא כל עיקר תקנת מריש הוא משום דהפקר בי"ד הפקר, ודבר של הקדש אין כח לבי"ד להפקיר כדאיתא בגמ' יבמות דף ע"ט ע"ב, בימי רבי בקשו להתיר נתינים משום הפקר בי"ד הפקר וא"ל רבי חלקינו נתיר להם חלק מזבח מי יתיר, הרי דדבר של הקדש אי אפשר לבי"ד להפקיר, ותו דהרי כאן לא שייך תקנת מריש כלל דהרי אדרבה כיון דמה"ת עומד הקורה ליעקר ומשו"ה דינו כתלוש כמש"כ בשם התוס' לעיל, וכיון דדינו כתלוש מועלין בו ויוצא לחולין ע"י מעילה, וא"ל שוב לעקור הקורה ממילא אין כאן מקום כלל לתקנת מריש והיא קושיא עצומה, וע"כ לומר דהס"ד רצה להביא סייעתא לרב מכאן מטעם ממנ"פ דאם נימא דמשום דעומד הקורה ליעקר מכאן ה"ה כתלוש כבר, בודאי אינו מועל שהרי הוא כמו שאינו נהנה כלל דהא כל הנאתו היא מה שהוא יושב תחת האבן והקורה ומגינים עליו או על פירותיו מזרם וממטר עיין ברש"י וברגמ"ה, ואם אתה דן האבן והקורה כנטולים ותלושים משם הרי אינו נהנה כלל ולמה זה ימעול ממנ"פ, אלא ע"כ דתלוש ולבס"ח דינו כתלוש גם בלי הסברא דכיון דסופו ליעקר כעקור כבר דמי, ודחי רב אחא בריה דר"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, כלומר לעולם בעלמא תלוש ולבס"ח מחובר הוה והכא הקורה דינו כתלוש משום דסופו ליעקר, ומ"מ לא נוכל לדון כאן מהאי טעמא כאילו לא נהנה כלל שהרי הנאה הנראית לעינים אסת"ו והרי עינינו רואות שנהנה, דסברא שעומד ליעקר מהני רק לענין שלא יהא דינו כמחובר אבל לא דנימא שלא נהנה כלל שהרי עינינו ראות שנהנה, ולפ"ז סברא זו דהנאה הנל"ע אסרה תורה אינה שייך רק כאן אבל לא לענין הדר בבית של הקדש כמובן, ומשו"ה על הסייעתא מהדר בבית של הקדש הוצרך ר"ל לומר תירוץ אחר ומיושב הערת התוס' ודו"ק היטב, ואני מודיע בזה צערי שפירגמ"ה כאן אינו מובן לענ"ד ואיני יודע ליישבו אפי' בדוחק:

עוד אבאר כאן דאע"ג דאין מעילה בקרקע ובמחובר לקרקע מ"מ החליטו הראשונים והאחרונים דאיסור הנאה דאורייתא יש בהן ובזה אין שום ספק כלל אע"ג דהשעה"מ בה' מעילה לא כתב כן, אולם אם חייב בתשלומין על הנאתו ממחובר תשלומין לפי מה שנהנה, יש בזה מחלוקת הראשונים בשמ"ק בב"ק סוף דף וא"ו ע"ב ד"ה ולענין פסק הלכה כתב המאירי ז"ל וכו' וזה לשונו שם, וא"ת האיך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע ה"ה כקרקע, הם מתרצים דמעילה ליכא הא תשלומין איכא, וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכולהו ילפינן מקרן וכו' כל מזיק הקדש באיזה מין של היזק פטור וכו' ולענין מעילה אף הם סוברים שכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין עכ"ל, ובזה ביארתי בעז"ה דברי רש"י בב"ק שם דף וא"ו סע"ב ד"ה שור רעהו א"ר ולא שור דהקדש וכו' לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש, משום דלא משכ"ל וכו', ושדה הקדש נמי דהוה לצורך בדה"ב או המקדיש שדהו פדהו לאלתר וכו' ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי עכ"ל, ונתלבטו בזה רבים חדא הרי כשהבהמה תלשה ואכלה הרי כבר הוה תלוש כמו שכתבו התוס' בב"ב דף ע"ט ע"א ד"ה מועלין ובמעילה דף י"ג ע"א ד"ה ומועלין בהן, ותו דמה ענין תשלומין למעילה דנהי דמעילה ליכא במחובר לקרקע תשלומין איכא מ"מ, ולענ"ד לענין הקושיא הראשונה י"ל דשור כשתלש בפיו ממחובר נמאס האוכל מפני הרירין כמפורש בשבת דף ק"מ סוף ע"א וכבר לא שוה כלום ואין לחייבו אלא אשעת התלישה ואז הוה תולש ממחובר, ואע"ג דבשבת שם איתא דיש בע"ח שאין ממאסין מאכל ברירין אבל כאן הרי שור כתיב בפרשה שהוא ממאס ברירין, ולענין קושיא השניה ברור הדבר דרש"י אזיל כאן בשיטת גדולי הרבנים שבשמ"ק הנ"ל דכל שאין בו מעילה אין בו תשלומין וזה ברור ונכון לענ"ד, ועיין בירושלמי ע"ז פ"ג ה"ז על דעתיה דרב ועל דעתיה דר"י לענין המשתחוה לבית ואכמ"ל בזה עוד:

ובמנחות דף ע' ע"א איתא בעי ר"א שיבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם תרומה במחובר מהו וכו', א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע, א"ל כי תניא ההיא לענין איחיובא מיתה וחומש, אי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ, מבואר לכאורה דדוקא אי תליש תחילה ואח"כ נטלו בפיו הוה תלוש אבל אם ממחובר אכל בפיו שפיר הו"ל דין מחובר, אע"פ שגם אם נטלו בפיו במחובר נמי ע"כ נתלש קודם שבלע בגרונו, אמנם י"ל דזהו דוקא באדם אבל בהמה שדרכה בכך הוה תלוש שכן כתב הש"ך בח"מ סי' צ"ה סק"ט ד"ה ונראה וכו' דהתם כבר נתלשו וכו' עכ"ל, ע"ש, אבל אדם כיון שאין דרכו בכך לא מקרי זה תלוש, אבל לומר דגם באדם נחשב תלוש אלא דכיון שבא בפיו נמאס ואינו שוה כלום, זה קשה להאמר דהא מבואר בחולין דף ע"א ע"א דשלא בפניו חזי אכתי ועיין תוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה לא:

ומ"מ כשנעמיק בדבר יותר יש עוד מה לדבר בזה, דלכאורה לפי טעמא דאביי לא רק תרומה לא מצינו במחובר לקרקע אלא כל איסורי גדולי קרקע כמו ערלה וכלאי הכרם נמי אי אפשר במחובר דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם, ולשון הש"ס משמע דרק איסור תרומה לחיובא לא מצינו במחל"ק אבל לא שאר איסורים זולת חיוב מעילה דילפינן לה חח"ט מתרומה וזהו פלא לכאורה, אך אקדים לך הקדמה שלענ"ד לא עמדו עליה עדיין האחרונים והניחו לי בעז"ה מקום להתגדר בו, דבכריתות דף ז' ע"א איתא תני ר"ח קמיה דרבא מנין לכה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתנו על בני מיעיו שהוא חייב וכו', א"ל ר"א בריה דרבא מ"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב כיון דחלליה הא איתחיל אבל גבי שמן המשחה כי שמן משחת אלקיו עליו כתיב אע"ג דאיתיה עליו לא איתחיל, ויש בביאור ברייתא זו ב' פירושים להראשונים ז"ל, דרש"י פי' ע"פ התוספתא הכונה שהכהן סך א"ע בהיתר שמן של תרומה, ורשאי אח"כ בן בתו הישראל להתעגל בו, כיון דבטלה בהתירא בטלה עכ"ל, וכן מפרש לה הרמב"ם, ולפי"ז קשה קצת הלשון כיון דאיתחיל הא איתחיל דהא הכהן סך עצמו בהיתר ובמה חלליה אבל אין לנו לחלוק על הראשונים דס"ל דבחלליה בהיתר איתחיל, וס"ל דדוקא אם חלליה בהיתר איתחיל אבל אם איתחיל באיסור כגון שזר סך שמן של תרומה על בשרו לא איתחיל ואסור לזר אחר להתעגל בו, אבל בפירגמ"ה שם מפרש לה בזה"ל, כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל שאינו רשאי לסוכו, אעפ"כ מתעגל בו אותו בן בתו ישראל כדי שימשח כל גופו ואינו חושש, הואיל והוא לא שם על עצמו אותו שמן באיסור קודם לכן, א"ל לא דמי התם בשמן של תרומה ומתו בו כי יחללוהו כתיב, הוא הכהן שסכו ענוש שחללו וכיון שחללו יצא לחולין הלכך מתעגל בו ואינו חושש, הכא אע"ג דאיתיה עליו לא איתחיל דהא נמשח ראשו בהיתר, וכיון דלא איתחיל הלכך כי כך על בני מיעיו חייב עכ"ל פירגמ"ה, נמצא דרש"י ורמב"ם מחולקים עם רגמ"ה מקצה אל קצה, דלרש"י ורמב"ם דוקא אם איתחיל בהיתר נתחלל ומותר אח"כ התרומה לזר אבל אם איתחיל באיסור כגון שסך זר א"ע בשמן של תרומה או כהן שסך מתחילה בן בתו זר אסור לזר אחר או לאותו בן בתו זר להתעגל בו כמש"כ המל"מ פי"א מה' תרומות ה"ח, ולרגמ"ה הדין הוא ממש להיפוך דאם היתחיל באיסור נתחללה אבל אם היתחיל בהיתר הוה דומיא דכה"ג שסך בשמן המשחה שמפני שנמשח בהיתר לא נתחללה, וכהן שסך א"ע בשמן של תרומה אסור לבן בתו זר להתעגל בו וזה ברור והארכתי בזה בעז"ה בקונטרס נפלא בחידושי לרמב"ם ה' מעילה סוף פרק ב' ע"ש, והתוס' ישנים בכתובות דף למ"ד ע"ב על הא דאיתא בגמ' שם גבי תרומה סוף סוף כיון דלעסיה קניה מתחייב בנפשיה לא הוה עד דבלעה כתבו וז"ל, וא"ת כיון דלעס נתקלקל ואיך חייב תו עלה כדאמר בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, וי"ל דהתם ודאי נתקלקל וכו' אבל הכא לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה לחוד עכ"ל, והנה הא ודאי דלשיטת רש"י והרמב"ם אין כל מובן לקושית התוס' דהרי שאני התם בכריתות דאיתחיל בהיתר משא"כ בכתובות שם דזר הוא והיתחיל באיסור, וע"כ דהתו"י בכתובות מפרשי כפירגמ"ה בכריתות דאדרבא באיתחיל באיסור יוצא לחולין להכי הקשו שפיר, ומשו"ה הוכרחו לתרץ דלעוס לא נגמרה הנאתו עדיין ולא יצא לחולין אם שזהו דוחק גדול ואכמ"ל, אבל לשיטת רש"י והרמב"ם מעיקרא לקמ"ד דשאני התם דאיתחיל בהיתר אבל בכתובות הרי איתחיל באיסור, וא"כ באיתחיל בהיתר גם ע"י לעיסה דהיתר נמי יוצאה לחולין דכן הסברא החיצונה נותנת דלעיסה לא עדיף מסך שמן של תרומה על גופו מבחוץ דודאי ראוי להתעגל בו עדיין ומ"מ יצא לחולין, ולפי"ז י"ל דהתם כוונת אביי היא דאי גחין ואכיל ולעס ג"כ כשהוא עדיין מחובר הרי בטלה דעתו אצל כל אדם ואין זה אכילה והו"ל איתחיל בהיתר, וא"כ נעשה חולין להכי כשבלע בגרונו אף דאז נעשה ודאי תלוש פטור שהרי כבר נעשה חולין בלעיסה קודם שבלע, אבל זהו שייך רק בתרומה אבל בשארי איסורים כערלה וכלה"כ דלא שייך בהו דין חילול אע"ג דלעס כשהוא מחובר מ"מ כשבלע בגרונו דודאי נעשה תלוש חייב על הנאת גרונו ומיעיו ודו"ק בזה היטב:

והנה ידוע חקירת המל"מ פ"ז מה' תרומות בהא דקיי"ל דאוכל תרומה בטומאת הגוף שהוא במיתה הוא דוקא באוכל תרומה טהורה אבל על תרומה טמאה שאכל בטוה"ג פטור ממיתה, וחקר בטמא שאכל תרומה הטמאה רק מדרבנן אם חייב מיתה כיון דמדאורייתא היא טהורה, או דילמא כיון דמדרבנן התרומה טמאה מחוללת ועומדת היא גם מה"ת, והאריכו בזה האחרונים וביחוד הרב מלא הרועים הרבה מאוד והחליטו שיש בזה מחלוקת תנאים ואמוראים וראשונים. וכבר האריך המל"מ בה' יסוה"ת דכל שלא כדרך אכילה איסור דרבנן יש בו עכ"פ ולהכי מותר רק לחולה שאין בו סכנה ולא לבריא, אבל איסור דאורייתא אין בו דא"כ היה אסור לחולה שאין בו סכנה ע"ש, וא"כ אי גחין ואכל תרומה ממחובר דהוה שלא כדרך אכילה, והעלנו לעיל דלשיטת רש"י והרמב"ם בכריתות מקרי זה איתחיל בהיתר, אע"ג דעכ"פ מדרבנן אסור לאכול גם שלכדה"נ מ"מ כיון דמדאורייתא מותר מקרי איתחיל בהיתר ויצא לחולין וכיון שזכינו לזה א"ש הגמרא דמנחות דף ע' גם לרגמ"ה וסייעתו דס"ל להיפוך דרק באיתחיל באיסור יצא לחולין ולא באיתחיל בהיתר, דגם לדידהו מיירי שלעס ג"כ במחובר אלא דס"ל דכיון שמדרבנן אסור לאכול תרומה אפי' שלא כדרך אכילתן מקרי זה איתחיל באיסור ויצא שפיר לחולין ופטור ממילא על בליעת גרונו בתלוש. ושוב שפיר דאין שייך היתר זה רק בתרומה דשייך בה דין חילול ויציאה לחולין אבל בערלה וכלה"כ דלא שייך בהו דין חילול חייב ודאי על בליעת והנאת גרונו שהוא ודאי בתלוש, ומה שהכריחו התו"י בכתובות דף ל' ע"ב דע"י לעיסה אין תרומה יוצא לחולין אין דבריהם מוכרחים כלל, ויש ליישב קושיתם בלאו"ה ובפרט לפ"מ שכתב המהר"ם שיף בגמ' שם דקושית הגמ' סוף סוף כיון דלעסיה קנייה לעסיה לאו דוקא ע"ש דא"כ קושיתם מעיקרא לקמ"ד, וכבר הזכרתי שבקונטרס הארכתי בסוגיא דכריתות אריכות נפלא בעזהשי"ת אך כאן די בזה:

ודע דלפי' רגמ"ה וסייעתו בכריתות שם דס"ל דדוקא באיתחיל באיסור יוצא התרומה לחולין אבל לא באיתחיל בהיתר, יש מקור טהור להא דקיי"ל דאין מועל אחר מועל בקדשים אלא בבהמה בלבד או בבהמה וכלי שרת בלבד עיין במשנה ובגמ' לעיל דף י"ט ע"ב, והדברים סתומים מאוד מנא לן הא דכל שמעל יצא ההקדש לחולין ואין בו מועל אחר מועל, ולפי' רגמ"ה וסייעתו י"ל דכיון דרובא דרובא מדיני מעילה מתרומה ילפינן להו מג"ש דחטא חטא בין להקל ובין להחמיר, א"כ י"ל דגם להא ילפינן מעילה מתרומה דאם איתחיל באיסור יוצא לחולין וכיון שמעל חדא זימנא שוב אין בו מועל אחר מועל דיצא לחולין, אך לפי שלא נתברר אצלי הדבר כראוי ולשיטת רש"י והרמב"ם אין לזה מקום כלל קצרתי:

והנה בירושלמי תרומות פ"ו ה"ב איתא בשפסק עמהן להאכילן דובשני [היינו פירות האילן כמו שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו דכל דבש היינו פירות] חולין והאכילן דובשני תרומה וכו' כמ"ד נפשו של אדם חותה מן האיסורין, וע"ש בפ"מ ומרה"פ ועכ"פ יוצא דלרבנן דמתניתין כיון שפסק להאכיל חולין והאכיל להפועלים תרומה שנפשו של אדם חותה חייב לשלם להפועלים דמי חולין, והפועלים משלמין לכהן שיוי התרומה שאכלו ובעה"ב משלם להם כמו ששוה סעודה של חולין השוה יותר מתרומה, ואע"ג שהאכילן איסור שנפשו של אדם חותה מ"מ אין בעה"ב משלם כאלו לא האכילן כלל, וקשה מאוד מ"ש ממוכר בשר טרפה ואכלו הלוקח שצריך המוכר להחזיר כל הדמים שקבל וכבר הקשה כן במהרי"ט אלגזי פרק ה', וע"ש שהאריך הרבה מאוד בביאור ירושלמי זה, ואנחנו נבאר בקצרה כיד ה' הטובה עלינו, ונקדים להעיר למה צייר הירושלמי שפסק להאכילן דובשני מה לי דובשני מה לי לחם או שארי אוכלין של תרומה. אכן בשו"ע יו"ד סי' קי"ט פסקינן דאם מכר לחבירו איסור דרבנן ואכלו א"צ להחזיר הדמים, וכתב שם הש"ך ס"ק כ"ז דהמוכר א"צ להחזיר להלוקח דמים כלל, והפ"ח חולק עליו וס"ל דנהי דא"צ להחזיר כל הדמים אבל עכ"פ מה ששוה המאכל האסור פחות ממאכל כשר ודאי צריך להחזיר לו, ומצד הסברא החיצונה נראה כהפ"ח דנהי דלא קנסו רבנן למוכר איסור דרבנן אבל למה ישלם הקונה יותר ממה ששוה החפץ בשוק, והש"ך שם כתב וז"ל נ"ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמה אדין תורה וכו' עכ"ל, וכ"כ עוד הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת או"ה בד"ה עוד נראה מבואר ע"ש, ויש להביא סמוכין לסברא זו מהא דאבק ריבית וגזל דרבנן אינו יוצא בדיינים ומעוכב גרושין מכח תקנת חכמים אינו חייב במזונות אשתו עיין באהע"ז סי' קי"ט סעי' ה' ויש לפלפל בזה הרבה, ויש לכאורה לומר דר' יוסי דס"ל בגיטין דף ס"א ע"א דגזל דרבנן יוצא בדיינים חולק עם החכמים בסברא זו, דאיהו ס"ל דגם לענין ממון גזרו רבנן ולא אוקמוה אדין תורה, ועפ"ז היה, אפשר ליישב איזה קושיות מה דקשה לדברי הש"ך ועיין במהרי"ט אלגזי שם שהביא דברי הש"ך ומתמה עליו ומיישבו בדברים שאינם מסתברים כלל דאתי עלה מדין זה נהנה וזה חסר משהו דמגלגלין עליו את הכל, והביא שם שגם המחנה אפרים טרח ליישב דברי הש"ך ע"ש במהרי"ט אלגזי דף מ"ט ודף נ' בדפוס ווילנא והדברים יגעים:

וכן חלק באמת הפר"ח על הש"ך וגם דברי הפר"ח הביא מהרי"ט אלגזי שם דס"ל דבאמת חייב המוכר להחזיר להלוקח מה ששוה האיסור דרבנן פחות ממאכל כשר, וא"כ נאמר דמשו"ה צייר הירושלמי הנ"ל שפסק עם הפועלים לתת להם דובשני חולין ונתן להם דובשני תרומה, משום דתרומת פירות היא מדרבנן להכי אינו מחזיר כל הדמים אלא דכיון דאפי' באיסור דרבנן נפש האוכל חותה מעט משו"ה צריך לשלם להם המותר מה דחולין שוה יותר מתרומה עכ"פ כדעת הפר"ח, ובאמת בדברי הש"ך גופא יש להתבונן הרבה דהא בש"ך ח"מ סי' נ"ח ס"ק איתא דהא דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם בשבועה דרבנן, הוא רק בשבועת היסת אבל לא בשבועת המשנה דאלמוה כדאורייתא גם להפסיד ממון וביו"ד סי' רס"ו בש"ך סק"ו הביא דברי הב"ח בכונת הטור במוכר עבדו לכותי לא יצא לחירות כיון דהוה רק קנס לא קנסו בכותי, וכתב עליו הש"ך שאין דבריו מוכרחים ע"ש, והרי כותי מה"ת הרי הוא ישראל גמור ושחיטתו כשרה רק רבנן גזרו שיהא כנכרי, ועיין ביו"ד סי' ב' בש"ך סק"ב ובפמ"ג שם ס"ק כ"ד דמבואר כן דכותים גירי אמת הן, וא"כ למה מיאן הש"ך בסברת הב"ח הרי י"ל שפיר דחז"ל לא גזרו על כותי אלא לענין איסור כשחיטה וגט אשה וגט שחרור וכיוצא בהם. אבל לא להוציא ממנו העבד שהוא ממונו דהא לענין ממון אוקמוהו אד"ת, וצריך לחלק בין הענינים, ואכמ"ל בזה:

ואין להקשות אכתי לשיטת הרמב"ם דס"ל דתרומת כל פירות האילן מה"ת הוא כמבואר בדבריו בריש פ"ב דתרומות והרי באיסור דאורייתא מחויב להחזיר ללוקח כל הדמים, גם זה לקמ"ד דנהי דהפ"מ מפרש דובשני תמרים וכיוצא בהן שהם פירות האילן, לענ"ד אין הדבר כן אלא דהירושלמי נקט כאן לשון המשנה בב"מ דף פ"ג ע"א השוכר את הפועלים וכו' מקום שנהגו לספק במתיקה יספק ופירש"י במתיקה לפתן וכן פי' הרע"ב במשניות, וידוע דלפתן הוא ירק ובירק גם הרמב"ם ס"ל דתרומתו הוא רק מדרבנן כמפורש בדבריו בפ"ב מה' תרומות ה"ז, ודובשני כאן בירושלמי הוא מיני מתיקה שבמשנה הנ"ל וא"כ דברינו מוצקים גם להרמב"ם בעז"ה:

אולם אם המצא תמצא דיעה בראשונים דגם תרומת ירק היא מה"ת, אז נהיה מוכרחין לומר דהדיעה ההיא ס"ל כפירגמ"ה וסייעתו הנ"ל דבאכל תרומה באיסור מתחלל, וא"כ הרי ביארנו לעיל דיש חילוק בין תרומה לשאר איסורין דבתרומה איתא ביומא דף פ"א זר שאכל שזיפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן משלם רק דמי עצים משום דנתחללה, ולפ"ז נהי דנפשו של אדם חותה מאיסור. מ"מ הרי מיד שבלעו נתחלל ונעשה חולין וא"כ הרי יש לו הנאת מיעיים בהיתר משא"כ בשאר איסורין להכי חייב בעה"ב לשלם להפועל רק המותר ששוה חולין יותר מתרומה דבחולין היה להפועל גם הנאת החיך, ובתרומה אין לו רק הנאת מיעיים, אבל בשאר איסורין דלא שייך חילול הרי גם הנאת מיעיים ליכא, ויש להאריך עוד הרבה אבל כבר יצאתי גם במעט דברי אלה חוץ לגדרי ע"כ אקצר, ודו"ק בכ"ז:

והגאון רשכבה"ג ר' יוסף ראזין מדווינסק כתב לי בענין זה וז"ל על דבר הך דמעילה דף כ' ע"א הכונה היא דלא שהמעילה בזמן שנהנה, רק דזהו גופא מה שע"י זה תיקן הבית ואז הוה תלוש להכי מעל, וכן נראה מדברי הרמב"ם בזה ומשו"ה כיון דבני מעל, וכן בהך דב"ק דף ק"א ר"ל הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, דתיכף בזמן שצבע אז נאסר עצם הדבר לא מחמת הלבישה רק דאסור לצבוע, וכמו הך דעירובין דף ל"א דאסור לקנות בית באיסורי הנאה אף דלא ישב בה כלל רק דהקנין גופא אסור ושוב לא הוה עירוב, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל וכמו שרפיפא דפסחים דף כ"ז ע"ב ותוס' נדרים דף כ"ז ע"ב ר"ל שיש לו קנין דבר, ועיין מש"כ התוס' בע"ז דף מ"ח דאסור ליטע, ועיקר הדבר בב"ק שם ר"ל דנפ"מ אם יש שבח סממנים ע"ג צמר ר"ל אם גוף הצמר נאסר או רק משום שיש עליו צבע איסור, ונפ"מ אם אח"כ העביר הצבע בצפון אם מותר הצמר, וזהו דמקשה דלמה ידלוק הא יכול להעביר הצבע, וע"כ דנאסר הכל בגדר חתיכה נעשית נבלה, ובאמת זהו מחלוקת בתוספתא דע"ז ריש פרק ז' גבי הדש קלעילין ור"ל כהך דמעילה דף י"ג ע"א ש"מ אבקי מעלי לה, וס"ל לאחרים דגם מטילין לחומר שבו ר"ל לבערן, והא דבר שאין בו ממש אין צריך ביעור עיין פסחים דף נ"ב גבי טעם דכבש שלשה כבשים, ועל כרחן לומר דזה נחשב דבר שיש בו ממש, ועיין מעשר שני פ"ה גבי ביעור מעשר גבי תבלין, ומה דפליגי ב"ש וב"ה בתבשיל ע"ש בזה, ובירושלמי פ"ז דשביעית בזה דביעור ליכא רק בדבר שיש בו ממש וזהו הא דב"ק שם, ועיין ירושלמי פ"ג דערלה גבי צבע דבר שיש בו רוח חיים אם נאסר. וע"כ דס"ל דכולו נאסר דאל"כ מה שייך בזה גבי בעלי חיים נאסר דהא לא נאסר רק במה שיש צבע איסור. וכן ר"ל בירושלמי פסחים פ"ב גבי רטיה מכלאי הכרם וערלה, דרצה לומר שאסור לעשות אפילו לא ליהנות דזה גופא איסור, ויש להאריך הרבה בהך דפסחים דף כ"ב ע"ב ואכמ"ל עכ"ל הגאון הנפלא האמיתי, והגם שדבריו רחוקים מדברינו הבאתים בזה מפני שמלאכת שמים היא, וגם לפי פירושו קושית התוס' למה לא משני הש"ס גם על סייעתא השנייה הנאה הנראה לעינים אסרה תורה לא קשה מידי כמובן:

פרק ששי

בתוס' ד"ה השליח שעשה שליחותו השליח מעל דילפינן חטא חטא מתרומה עכ"ל, בפיהמ"ש להרמב"ם וכן הרע"ב במשנה כאן הביאו דמעילה ע"י שליח חייב המשלח מקרא דואשמה הנפש ההיא ע"ש, וכבר תמה עליהם התוי"ט דהרי מפורש בקדושין (דף מ"ב) דשליחות במעילה ילפינן חטא חטא מתרומה וכבר דיברנו מזה, והג"מ ר' דוד דייטש ז"ל כתב שיש ליישב דברי הרמב"ם והרע"ב. דהנה שם בקדושין מסיק הש"ס אמר רבא את"ל סבר שמאי שני כתובין הבכ"א מלמדין, ופירש"י דהיינו מעילה וטביחה ומכירה דשליחות יד מוקי לה ב"ש גופא אמחשבה ועיין ביבמות (דף קי"ז) בתוס', ולכאורה קשה אפי' אם יסבור שמאי דב' כתובין הבאכ"א אין מלמדין מ"מ לא שייך הכא כלל זה, דהא הטעם דב' כתובין הבאכ"א אין מלמדין הוא דאל"כ ב' כתובין למ"ל לכתוב חד ואידך ניליף מיניה, והכא לרבא גופא תרווייהו צריכי דג"ש דחטא חטא מתרומה אצטריך לענין פגם ומחובר ושאר ענינים עיין לעיל (דף י"ח ע"ב), והיקש דטביחה ומכירה אצטריך למה טביחה אינה חוזרת אף מכירה אינה חוזרת כדאיתא בב"ק (דף ס"ח) ע"ש, וע"כ דגם רבא אית ליה דרש זה דואשמה הנפש ההיא, ואייתר מקרא זה ומשו"ה שפיר הו"ל ב"כ הבאין כאחד ואין מלמדין, והוצרך רבא לומר את"ל דס"ל לשמאי דבכהבכ"א מלמדין, ואע"ג דרבא גופא קאמר בחגיגה (דף יו"ד) דבמעילה יש שליחות מג"ש דחטא חטא הוא רק משום דהך ג"ש מפורש בברייתא דמייתי הש"ס במכילתין שם, אבל עיקר הילפותא לשליחות היא מקרא דואשמה הנפש ההיא, וגם סתמא דגמ' בקדושין קאמרה דמעילה וטביחה ומכירה הו"ל ב"כ הבאכ"א וקשה הא תרווייהו קראי צריכי כנ"ל, אלא ע"כ דגם סתמא דגמ' ס"ל לדרש זה דואשמה הנפש ההיא, ועיין בספר אור חדש על מס' קדושין בסוף הספר מש"כ הגאון המחבר שם בזה:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תנינא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה