תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף יד.
בגמ' מאי לאו דאתבר מגופה, מה שיש להקשות בזה דהא טעמא דר"ל דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת, הוא משום דאמר היא גופה לא מצלה עצמה לדידי מצלה לי ע"ש בע"ז א"כ לר"ל יהיה כל האשרה מותרת ולמ"ל להתיז בקנה, ובשלמא להתוס' שם שכתבו דלהכי לא יקח ביד משום גזרה א"ש, אבל רש"י הרי פי' שם דהאשרה נשארה באיסורה וקשה אמאי, כבר עמדו ע"ז הרב לחם סתרים בע"ז שם ושאר מפרשים ועיין בהמגיה במל"מ שם מש"ר בזה:
שם א"ר אבוה אריו"ח מאי יתיז יתיז אפרוחין א"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין כאן וכאן וכו', הנה קיי"ל אין שילוח הקן נוהג במוקדשין, וכתב הרמב"ם בפי"ג ה"כ מה' שחיטה דהטעם הוא משום שנאמר והבנים תקח לך ואלו אינם שלך עכ"ל, ובגמ' יש טעם אחר דכתיב שלח תשלח יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר, ופירשו הראשונים דבקדשי בדה"ב די בטעם דואת הבנים תקח לך ואלו אסורין בהנאה, ובקדשי מזבח דתנן הכא דביצי תורים לא נהנין ולא מועלין ומה"ת מותרים בהנאה נמי להכי צריך לטעם דצריך להביא האם לגזבר, אך יש פלא דבירושלמי סוף פ"ק דערלה איתא ביצת הקדש שנעשית אפרוח אמר ר' ייסא פליגא בה כהנא וריו"ח, כהנא אמר אסורה וריו"ח אומר מותרת וכו' אף היא פודה אותה בזמן זרעה, פירוש דדינה כגידולי הקדש ומע"ש דתנן בפ"ט דתרומות דגידוליהן חולין ואין מועלין אע"פ שלא פדאן כדפסק הרמב"ם בפ"ה מה' מעילה, וא"כ ביצה שנעשית אפרוח הרי היא כחולין גמורים, ושפיר לא אמר הש"ס הטעם דואת הבנים תקח לך ואלו אינם שלך, דהתינח בביצים אבל באפרוחים מאי איכא למימר הא חולין הם, ואין לומר דכיון דכתיב על האפרוחים או על הבצים נקיש אפרוחים לביצים, דאם הוא באופן שאם היתה רובצת על ביצים היה פטור משילוח כי נמי רובצת על אפרוחים פטור זה אינו, דמנלן לומר היקש מדנפשין ובחולין (דף קל"ט) איתא והתניא אם אפרוחין טרפה חייב בשילוח הא ביצים שאמן טרפה פטור מלשלח, דהביצים אסורות משום ביצת טרפה וכתיב תקח לך ולא לכלביך, הרי דלא מקשינן אפרוחים לביצים כלל, ואין לומר דכיון דצריך לפדות הביצה שנעשית אפרוח בזמן זרעה אע"ג דנימא דזהו רק מדרבנן מ"מ לא קרינן תו תקח לך בכאלה, זה אינו דהרי לענין כיסוי הדם דכתיב חיה או עוף אשר יאכל, ואפ"ה אמרינן דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אם נחר בעי כיסוי, הרי דאע"ג דמדרבנן שחיטה בעי דוקא מ"מ בעי כיסוי וקרינן אשר יאכל כיון דמה"ת מותרת באכילה כדאיתא בחולין (דף פ"ה) ע"ש, וכ"ש הכא דודאי לא נפטרת משילוח כיון דמה"ת חולין גמורים הן:
ובזה מבואר הגמ' ר"פ שילוח הקן דאמר הני מוקדשין ה"ד אילימא דהו"ל קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מיחייב וכו', רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו, ופירש"י הא דאמר פירות שובכו ולא אמר מקדיש שובכו עצמו משום דיונים אינן ראוין אלא כשהן קטנים ורב לא אמר למילתיה אלא בקדשי מזבח ע"ש. וקצת קשה הרי תורים אינם כשרים אלא גדולים, אך י"ל דהרי יוני שובך אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום ומה"ת אינן שלו ואיך יכול להקדישן שיפטרו מה"ת משילוח הקן, להכי אמר במקדיש פירות שובכו ובב"ב (דף ע"ט ע"ב) ביונים הבאין דרך שובכו לשובך, הקשו תוס' איך יכול להקדישן עד שימעלו בהן הא יוני שובך אין בהן גזל רק מפני ד"ש, ותירץ ר"י דבביצים ואפרוחין שאינן יכולין לפרוח לפי שהן קטנים זוכה מה"ת וקונה קנין גמור, להכי קאמר שם הש"ס במקדיש פירות שובכו ושפיר פטור משילוח דכיון שהן קטנים שפיר חלה עלייהו קדושה גמורה מה"ת ועיין מש"כ ברמב"ם פ"ה מה' מעילה ה"ח עשה"ט:
עכ"פ צ"ע מש"כ הרמב"ם הטעם דפטור משילוח משום דאינן שלך דאסורין בהנאה, והרי לריו"ח מותרין בהנאה וצ"ל דפוסק ככהנא דס"ל דביצת הקדש שנעשית אפרוח אסורה, וזה גופא קשה למה פסק דלא כריו"ח ובפרט דבבבלי איתא הטעם שאתה מצווה להביא ליד גזבר, ונהי דבכמה מקומות אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ובהדיוט ביצה של ראובן שנעשית אפרוח ע"י שישבה עליה תרנגולת של שמעון ודאי דהאפרוח הוא של ראובן, מ"מ יש מקומות דהקדש קיל מהדיוט בכגון דא דהרי גידולי חולין שייכין ודאי לבעלים, ובהקדש גידולין דקדשי מזבח היינו ולדות קדשים בעינן קרא דקדשי ויש תנא דס"ל דולדות קדשים בהוויתן הם קדושים ובמעי אמן הם חולין, ובתמורה (דף י"א) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי נאכלת לכל אדם ובכל מקום ונראה דגם פדיון לא צריך דגם קדושת דמים לא קדשי, ואף דבזבחים (דף קי"ד) בתוס' ד"ה וקסבר כתבו דקד"מ קדשי מ"מ בר"פ יוצא דופן הוכיחו דגם קדושת דמים אין בהן, ובאמת קשה הא דאיתא סוף פ"ק דבכורות שביעית פטורה מבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, מנ"ל הא דולד בהמת שביעית קדוש בקדושת שביעית גם מה"ת מי גריעי מגידולי שביעית בדבר שזרעו כלה, וצריך לדחוק דמיירי כשחלל פירות שביעית על בהמה כשהיתה כבר מעוברת וזהו דוחק גדול ועיין בירושלמי פ"ב דמע"ש סוף ה"א:
אמנם סברת כהנא דאוסר אפרוח מביצת הקדש ומתיר אפרוח שנעשית מביצת ע"ז צריכה ביאור, דמאי טעמא של ע"ז מותרת אם מטעם זו"ז גורם שהתרנגולת שישבה על הביצה היא של היתר, הרי לא מצינו שחימום זה יהיה חשוב גורם ואשה שחממה ביצים בחיקה (כתובות ברש"י דף ס"ו) אטו העופות אסורין למ"ד זו"ז גורם אסור, ואין לומר מסברא דאימת קגביל לכי מסרחא דעפרא בעלמא היא כבתמורה (דף ל"א) דהא בעכו"ם גם עפרא אסור והמקדש אשה בפרש עגלי עכו"ם אינה מקודשת מלא ידבק בידך מאומה כבע"ז (דף ל"ד), אע"כ לומר טעמו דכיון דאין איסור ע"ז חל בע"ח להכי כשנעשית אפרוח פקע איסור ע"ז, ולא דמי למחובר דאין איסור ע"ז חל על מחובר לקרקע ומ"מ בעבדו ולבסוף נטעו לא פקע אסורו ועיין בירושלמי שבת פרק אר"ע בע"ח שאני דהוה בריה חדשה ועדיף טפי אפי' מנטע גרעין, אבל בהקדש שפיר אסר כהנא דהרי גם עפר הקדש נמי אסור ובע"ח דהקדש נמי פשיטא דאסור, וא"כ יש להבין למה פסק הרמב"ם ככהנא דבש"ס דילן משמע לחד מ"ד דגם ריו"ח ס"ל ככהנא דאפרוח הקדש אסורה, דזוהי סברת ר' אבוה אליבא דריו"ח בסוגיין מאי יתיז יתיז אפרוחין, פי' דזה דומה לביצת ע"ז שנעשית אפרוח אע"ג דכאן רק לאילן השתחווה ולא לביצה, מ"מ גזרינן אטו אם השתחווה גם לאילן וגם לביצה שעליה, להכי אסור הקן עם הביצים וגם לא יעלה על האילן ליקח האפרוחין שהן מותרין כנ"ל משום דנהנה מהאילן משו"ה יתיז האפרוחין, אבל ביצת הקדש שנעשית אפרוח הרי אסורה דממון הקדש לא פקע להכי גם האפרוחין אסורין, ומ"מ מעילה לית בהו משום דגם הביצה שממנה נעשה האפרוח נמי אין בה מעילה, דאף ע"ג דהאילן הוה חצר הקדש הרי לדעת התוס' בב"ב (דף ע"ט) אין חצר קונה להקדש, ולהרמב"ן שם דס"ל דחצר קונה להקדש מ"מ ס"ל דאין בהן מעילה משום דלמעילה בעינן שיבוא ההקדש מכח אדם המקדיש, ור' יעקב דא"ל לר' ירמיה אסברה לך אפרוחין כאן וכאן מותרין וכו' הוא ע"פ שיטת ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל דביצת הקדש שנעשית אפרוח מותרת, להכי אפרוחין כאן וכאן שרי ודו"ק בכ"ז היטב, כ"כ הגאון ר' מאיר שמחה אבד"ק דווינסק ז"ל, ואם שיש לי הרהורי דברים הרבה בפרטי כלליו מ"מ עכ"פ פלפולו כשהוא לעצמו נכון מאוד:
אך זה אזכיר מה שראיתי בספר ערך שי על ח"מ סי' קס"ח שז"ל שם. כתב בליקוטי מטה יהודה בעל תרנגולת שהושיב ביצים תחת תרנגולת שלו, ובא אחר והושיב ה' ביצים שלא מדעת בעלים ויצאו הכל אפרוחין והוא אומר תרנגלתי גדלה אם דומה לשטף נהר זיתיו דאם עקרן בגושיהן יחלקו, ונראה דהתם משום דאפשר האילן להתקיים ע"י גושיו לבד אבל הכא אם אין תרנגולת אין כלום, זהו דומה לנעקר בלא גושיו דהכל לבעל השדה, ועוד דהתם הכל אתי ממילא דבעל הזתים לא עשה כלום ומאת ה' היתה זאת, משא"כ הכא דבעל הביצים הניח בידו ואין לו רשות להניח מי יאמר דיזכה באפרוחים ומה שהניח הוא נוטל עכ"ל, ונראה דלא גרע מירד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה דלקמן ריש פי שע"ה עכ"ל הערך שי, ולא העירו גם שניהם מהירושלמי סוף פ"ק דערלה הנ"ל, אבל בעיקר הדבר תמיהני על שני הגדולים האלה מה ענין זה להא דשטף נהר זיתיו או להא דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ואם נצייר שביצה מבושלת שוה עשרה פעמים יותר מביצה חיה והלך ראובן ובישל ביצה באשו של שמעון, היתכן לומר שהביצה המבושלת שייכה לשמעון מפני שלולא אשו של שמעון לא נתבשלה הביצה, הא ודאי דאין לו לשמעון אלא דמי אשו כפי שישומו בי"ד כמה נפל הוצאה על האש לבשל את הביצה ותו לא, וה"ה והוא הטעם בהושיב ראובן תרנגלתו של שמעון על ביצים ויצאו אפרוחים שהתרנגולת עשאה מעשי חימום ובישול ולא יותר, ואשה שחממה ביצים בחיקה כבכתובות הנ"ל היתכן שיהא שייך האפרוחין להאשה גם אם הביצים היו של אחרים אין זה אלא תימה, וידוע שיש כעת מכונות מאשינען שמניחים שם ביצים ומתחממים שם כשיעור הידוע ויוצאים מהביצים אפרוחים ופשוט שבכל אופן אין לו לבעל המכונה אלא דמי אשו לבד בכל אופן, ואדרבה כשלא נעשה הדבר מאיליו אלא הוא בעצמו הניח הביצים תחת תרנגולתו של חבירו וכוון לגזול את החום דודאי וכ"ש שאינו צריך לשלם אלא בעד החום ואין לבעל התרנגולת בהאפרוחין כלום, ועיין בירושלמי נדרים (פ"ד ה"ב) קמבעי הנודר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ואכמ"ל יותר:
פה מקום אתי להזכיר דבר פלא שראיתי בשו"ת גור אריה יהודא חח"מ סי' קי"ד, שכתב באחד שקיבל עליו שבת וקודם הלילה בא צבי הפקר לחצרו המשתמרת והדלת של חצר ננעלה מעצמה אחר הצבי, ובא חבירו שעדיין לא קבל עליו שבת וצד אותו הצבי לעצמו וזה טוען שקנה לו חצרו מקודם כבח"מ סי' רס"ח, נלע"ד שהדין עם השני עפ"מ דאיתא בב"מ (דף ק"ב) אהא דריב"ח דאמר חצרו של אדם קונה שלא מדעתו, מיתיבי יוני שובך ויוני עליה חייבין בשילוח הקן ואם איתא לדריב"ח קרי כאן כי יקרא פרט למזומן, ומסיק והשתא דאר"י אמר רב אסור לזכות בביצים כ"ז שהאם רובצת עליהן וכו' אפי' תימא דנפלה לה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי לה חצרו נמי זכי ליה וכל היכא דאיהו לא מצי זכי לה חצרו נמי לא זכי ליה ע"ש וביו"ד סי' רצ"ב, וה"נ בנ"ד כיון דבעל החצר קבל שבת עליו ולא מצי זכי ליה משום איסור צידה חצרו נמי לא זכי ליה, דמה לי איסור שבת מה לי איסור דלא תקח אם על הבנים עכ"ל התשובה שם. ואני תמה מאוד על הגאון הגדול המחבר מה ראה על ככה לכתוב דבר תימה כזה:
והרי משנה שלמה שנינו בשבת (דף י"ז ע"ב) בש"א אין פורסין מצודות חיה ועופות וכו' וב"ה מתירין עם השמש ופסק הרמב"ם והשו"ע או"ח סי' רנ"ב סעי' א' כב"ה דמותר אף לכתחילה, היעלה על הדעת שאם יבוא אחר ויקח לעצמו מה שניצד מאיליו הרי הוא שלו ואין בו משום גזל אתמהה, ולהא דב"מ (דף ק"ב) אין זה ענין כלל דנהי דלכאורה משמע שם דהטעם הוא משום דחצר הוא מטעם שליחות כב"מ (דף יו"ד ע"ב) וקיי"ל דכל מודי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וראיתי שהגאון רצה"ח שם כתב באמת כן והקשה דהרי אנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי אף היכא דלא שייך שליחות כגון לדבר עבירה, וא"כ אמאי לא קני החצר להביצים מטעם יד ונשאר בצ"ע, אבל לענ"ד אין זה קושיא דהתם אף דאם לקח הוא בעצמו ודאי דהיה קונה אותם אף דעבד איסורא, מ"מ אמרינן דאיהו אינו רוצה כלל שיקנה ליה חצרו באיסורא דהא אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, ואין נפ"מ אם החצר קונה משום יד או משום שליחות כיון שיש איסור בהזכיה אין חצרו קונה לו שלא מדעתו, דאיסור דלא תקח תלי בהזכיה שאם זכה עבר על הלאו ואם לא זכה לא עבר, ובאחת אם עמד בעל החצר כאן ואמר תקני לי חצרי את הביצים ודאי דהיה קונה אף דעבד איסורא ואין אנו צריכין כאן כלל לטעמא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וגם לא שייך טעם זה כאן כלל עיין בנו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי' ע' ובדורש לציון דרוש י"ג, וגם י"ל דמטעם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אתינן עלה דאי לא קני יתוקן האיסור וגם לא תלי איסור זה בזמן עיין בח"מ סי' ר"ח והנני רק נוגע מקופיא בענינים אלה להעיר לב המעיין, משא"כ איסור קנין בשבת הוא איסור התלוי בזמן דלא שייך ביה אי עביד לא מהני כידוע, וגם דבאמת מותר לפרוס מצודות בערב שבת שיצודו שם חיות ועופות בשבת כמפורש במשנה דשבת הנ"ל, א"כ ודאי דזכי ליה חצרו, וביותר שהרי אפי' אם נכנס צבי בחצרו בשבת גופא ובא בעה"ב וישב על הפתח דחייב חטאת משום צידה כבאו"ח סי' שט"ז מ"מ קנה ודאי ואין הצבי הפקר עד מוצאי שבת, וא"כ ודאי דקנהו בנ"ד בעל החצר ואם בא אחר ונטלו הוא גזל גמור מה"ת, ומפורש בב"מ (דף ט') דהגביה ארנקי בשבת קנה:
וגם בעיקרא דמילתא יש כאן טעות גדול במחילת כבודו הגדול של המחבר, שהרי מבואר באו"ח סי' רס"ג סעי' י"ז שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לו לאמר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה ומותר לו ליהנות מאותה מלאכה בשבת, והטעם הוא משום כיון דאי בעי לא היה מקבל עדיין שבת עליו כ"כ הרשב"א בשם התוספתא ועיין באבן העוזר שם, וא"כ ודאי דגם חצרו זכו ליה דלמה יגרע החצר משליח אחר ישראל בר דעת, ואדרבה חצר עדיף טפי כמובן מאליו, ולא דמי לשילוח הקן דאיהו באמת לא מצי זכי בשום אופן משו"ה גם חצרו אפשר דנמי לא זכי ליה אי יהיבנא ליה טעם זה, אבל הכא איהו גופא מצי זכי מקרי דאי בעי לא היה עדיין מקבל עליו שבת ולא גרע עכ"פ חצרו משלוחו ולמותר להאריך בזה וגם כל הענין הזה בא כאן דרך אגב:
רש"י ד"ה דלא בטלה שהרי לא בטלה עכו"ם בפירוש עכ"ל, וכן הוא בפירגמ"ה כיון שלא ביטלה עדיין עכו"ם בפירוש עכ"ל, והמל"מ בפ"ח מה' עכו"ם ס"ל דאפי' לריו"ח דס"ל עכו"ם שנשתברה מאליה אסורה הוא רק מספיקא שמא לא בטלה, ויסודו על דברי רש"י האלה שכתב שהרי לא בטלה העכו"ם בפירוש משמע דהוה ספק ע"ש, אולם לולא דברי המל"מ י"ל בכונת רש"י עפמש"כ המרדכי להוכיח דמהני בטול במחשבה, מהא דעכו"ם שהניחו עובדיה בשעת מלחמה מותרת דודאי בטלוה, ולהפוסקים דלא מהני בטול במחשבה ע"כ לומר דהרי הא דלא מהני בטול במחשבה הוא מטעם דברים שבלב לא הוה דברים, אולם הרי כתב מהרי"ט דבדבר הגלוי לכל העולם דברים שבלב הוה דברים כידוע, וע"ז שהניחוה עובדיה בשעת מלחמה הדבר גלוי לכל העולם דודאי בטלוה להכי מותרת דבאופן זה דברים שבלב הוה דברים, וא"כ לר"ל דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת אף דלא בטלה בפירוש עיין ברמב"ן למס' ע"ז מ"מ כיון דגלוי לכל אליבא דר"ל שבטלה דמימר אמר היא גופה לא מצלה לדידי מצלה לי, להכי מהני דברים שבלב, אבל לריו"ח דלא ס"ל סברא זו א"כ אין זה דבר הגלוי לכל ויכול להיות דלא מבטלה א"כ אפי' אם בודאי בטלה הוה דברים שבלב ואינם דברים וא"כ נשארה באיסורה בתורת ודאי, וזהו שכתב רש"י ורגמ"ה כיון שלא בטלה בפירוש עדיין הוה דברים שבלב ולא מהני כלל לריו"ח ודו"ק: