תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף יג.
במשנה ולד המעושרת וכו' ולד מוקדשין וכו' ואחרים מתנדבין כן. להבנת המשנה ומפרשיה הנני מוכרח להאריך קצת, דהנה זה ברור דמה שאסרה תורה גיזה וחלב מבהמת קדשים, אין זה מטעם עבודה בקרשים, לא מבעי חלב דאסור אפי' חלב הנוטף מדדיה מעצמן בלי חליבה כהא דתנן בפרק במה בהמה העזים יוצאות צרורות ע"ש נמי אסור בהקדש, ומעשה החליבה הרי לא אסרה תורה כלל בקרא דבשר ולא חלב כמו שהוכיחו התוס' בבכורות (דף כ"ה ע"ב) ד"ה שער בכור ע"ש, אלא אפי' איסור גיזה דהתורה אסרה לנו מעשה הגזיזה בעצמה כמש"כ התוס' בבכורות שם ובמכילתין לעיל (דף י"ב ע"ב) מ"מ ברור דהאיסור לאו מטעם עבודה היא אב"א קרא ואב"א סברא, אב"א קרא דאי ס"ד דבגזיזה יש עבודה להנגזז למ"ל קרא דלא תגוז בכור צאנך, כיון דכתיב מעיקרא לא תעבוד בבכור שורך הרי גיזה בכלל עבודה, ואב"א סברא דודאי מצד השכל אין בגזיזה שום עבודה להנגזז, ובמכות (דף כ' ע"ב) אהא דאמר דגם הניקף לוקה אלאו דלא תקיפו, קמתמה הש"ס מאן דאכיל תמרי בארבילי לוקה הא לא עביד שום מעשה, דא"ל מני ר' יהודא היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, הרי להדיא דגם מצד הסברא אין בגזיזה שום עבודה להנגזז, גם בירושלמי דע"ז (פ"א ה"ו) פריך בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה למה בהמה גסה יש בה חיוב חטאת, ופריך ובהמה דקה אין בה חיוב חטאת ואינו חולב ואינו גוזז, ומשני אמרי תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב עכ"ל הירושלמי, הרי מבואר גם בירושלמי הזה דבגזיזה וחליבה אין הבהמה עושה שום עבודה, ותו דאם איתא דגיזה אסורה משום עבודה צריכה ודאי להיות אסורה גם אם הקדישה חוץ מגיזותיה כמובן, ובחולין (דף קל"ה ע"א) מפורש דאי לאו משום דפשטה קדושה בכולה היתה מותרת בגיזה, וע"פ ההקדמה הזאת תמהתי בחידושי להרמב"ם פ"א מה' מעילה על המרדכי פרק כ"א דשבת שכתב דגיזה וחליבה בקדשים היא משום עבודה ע"ש וצ"ע:
ועתה נבוא בעזהי"ת למשנתינו דרש"י ורגמ"ה פירשו דמיירי שהולד הוא חולין, ואחרים מתנדבין כן היינו שמתנין שהחלב לא יהיה קדוש, אבל קשה דמאי מהני התנאי הרי מפורש בחולין שם דבקדוה"ג לא מהני תנאי דפשטה קדושה בכולה, והתוס' כאן ד"ה אתיא העברה האריכו וכתבו דמיירי שהולד ג"כ קדוש, ובפיהמ"ש להרמב"ם כאן כתב וז"ל כבר ידעת שמע"ש הקדש ולפיכך אם היתה נקבה מועלין בחלבה וכו' לפי שאינו מותר לינוק חלבה לפי שנתנו אותו כאלו היא עבודה וגיזה שאינו מותר בהקדש כמו שנתבאר בבכורות עכ"ל, ביאור דבריו לענ"ד הוא דגם הרמב"ם מפרש כהתוס' דבולד הקדש מיירי והאיסור להניק הולד הוא משום דחליבה ויניקה מכחיש להאם. משו"ה כמו שאסור גיזה ועבודה בקדשי בדה"ב מדרבנן משום כחשא כמבואר בבכורות (דף י"ד ע"א) דאסור מדרבנן ודחי דהאיסור הוא משום דמחלף בקדה"ג, ואין זה רק דיחוי אבל העיקר הוא דהאיסור דרבנן הוא משום כחש כמבואר ר"פ ראשית הגז ע"ש וקצרתי, ה"נ אסור חליבה ויניקה בקדשי מזבח מדרבנן משום כחשי, ובפי' קדמון הנדפס מכ"י בדפוס ווילנא מביא תחילה כפי' רש"י ורגמ"ה ואח"כ מביא כפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל בזה"ל, ואיכא נמי משום לא תעבוד בקדשים שמכחיש לקדשים עכ"ל, דייק ולא כתב משום לא תעבוד בבכור שורך דאינו ענין ליניקה וחליבה ללאו דעבודה, אלא משום לא תעבוד בקדשים שמכחיש לקדשים שהוא רק איסור דרבנן, וכן הרע"ב במשניות הביא פיהמ"ש להרמב"ם וכתב להדיא בלשונו שהוא מדרבנן, והתוי"ט שם הקשה שהרי הוא מה"ת ונשאר בקושיא ולדברינו אין כאן קושיא כלל בעזהי"ת אכן בתוספתא דמכילתין מבואר להדיא דאפי' הקדיש פרה וכרשינין ועמיר אין אומרים תאכל פרה את הכרשינין אלא אחרים מתנדבין לה, והמעיין שם יראה דאפי' אם גם הפרה היא רק קדושת דמים נמי אסורה לאכול את הכרשינין, ומבואר דאפי' היכא דלא שייך כחשא אסור נמי להקדש ליהנות מהקדש, דהקדש מותר ליהנות רק מדמי הקדש אבל לא מחפץ של הקדש ע"ש, ונתבאר זה כבר אצלינו במקום אחר בעזהשי"ת, והרמב"ם בפ"ח מה' מעילה פוסק לדינא כהתוספתא הזאת, ולהכי משהביא בפ"ג מה' מעילה הי"ב דחלב המוקדשין לא נהנין מהן והרי הן קודש, כתב מיד דלפיכך ולד המוקדשין לא ינוק מן המוקדשין, דאין צורך שוב לטעם אחר כלל אלא כיון דהחלב קודש ממילא אסור גם להקדש עצמו ליהנות מהן זהו מה שרצינו לבאר כאן ועיין בדברינו בדיבור הסמוך לקמן ודו"ק:
ואחרים מתנדבין כן, פירש"י ורגמ"ה שמתנין שהחלב לא יהיה קדוש וכתבתי במהדו"ק בשם הר"י ענגיל ע"ד צחות דמתניתין ר"מ היא, וכעת אמינא בעזה"ש דמתניתין באמת ע"כ ר"מ היא, דהרי לכאורה קשה דאיך מהני תנאי דהחלב יהיה חולין, לוא יהא דלא שייך גבי חלב פשטה קדושה בכולה כיון דמתקיימת בלא חלב כסברת הגמ' לעיל (דף י"ב ע"ב), ומגיזה יש לחלק בדוחק דבגיזה שייך פשטה קדושה הואיל וגיזה מכחיש הבהמה כדאיתא בחולין ר"פ ראשית הגז ועדיין צ"ע בזה ויתבאר איה"ש במקו"א, אבל עדיין קשה הרי החלב הוא דבר שלא בא לעולם כמש"כ השמ"ק בב"מ (דף ס"ד ע"א) ע"ש, והרי קיי"ל דכמו שאין אדם מקנה דשלב"ל כן אין אדם משייר דבר שלא בא לעולם כדפסקינן בח"מ סי' ר"ט סעי' ז' מהגמ' דב"ב (דף ס"ג ע"א) ע"ש, אלא דלעצמו דיינינן דמשייר מקום כמבואר בגמ' שם ולקמן (דף קמ"ח ע"א), וכאן בקדשי מזבח דלא שייך לומר דשייר מקום שהרי פשטה קדושה בכולה איך יכול לשייר החלב לעצמו, אלא ע"כ דמתניתין ר"מ היא דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ואדם משייר דשלב"ל ונבאר הדבר בעזהשי"ת ביתר ביאור:
דהנה הרא"ש בב"ב שם כתב וז"ל ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו, אמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל פי' כשם שא"א מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר לו זכות בדשלב"ל, וא"ת ונהי דא"א מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל שאם אמר אדם לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שתתן לי סאה חטין מן היוצא מן השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים וכו', וי"ל דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיורא הוה ולא תנאה וכו' והטעם דהוה שיורא ולא תנאה, דבתנאי לא מצי לאתנויי כיון דלא שקיל ליה חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל, כלומר דאי אפשר להיות כאן תנאי דהוה מתנה על מש"כ בתורה, ועיין בשו"ע ח"מ סי' ר"ט סעי' ז' ח' ובביאור הגר"א ז"ל שם, והרמב"ם הביא ברייתא זו להלכה בה' מעשר (פ"ו הי"ט) בזה"ל, כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלה שלו לעולם הרי הן שלו, כיון שאמר ע"מ נעשה כמו ששייר מקום המעשר וכו' עכ"ל, ונושאי כליו לא ביארו למה הוסיף הרמב"ם תיבת "לעולם" הלא דבר הוא, ונראה דהנה כבר העיר הט"ז ביו"ד סי' ס"א ובח"מ סי' רי"ב בסתירת פסקי הרמב"ם, דבכהן שמכר פרה לישראל ע"מ שהמתנות שלו, פסק דלא מהני התנאי דע"מ תנאי הוא ולא שיורא וכאן פסק דשיורא הוה ונאמרו בזה תירוצים שונים, והפליתי ביו"ד סי' ס"א והנתיבות בח"מ סי' רי"ב שניהם לדבר אחד נתכוונו לתרץ, דהרי הא דע"מ שהמתנות והמעשר שלי לא מהני מטעם תנאי הוא משום דהוה מתנה עמש"כ בתורה, והא תינח במוכר פרה לשוחטה דודאי יתחייב במתנות ובודאי עקר מש"כ בתורה שרשות לבעלים לתת לכל כהן שירצה, אבל גבי מעשר מי יאמר דעקר שמא לא יזרע או יזרע שחת וכדומה דבר שאינו חייב במעשר, או שיכניס התבואה דרך גגין לפוטרו ממעשר ולא הוה מתנה על מש"כ בתורה, כדקיי"ל בפ' הזהב דמהני תנאי דע"מ שאין לך עלי אונאה משום מי יימר דעקר להכי גבי מעשר מהני תנאי עכת"ד:
אבל קשיא טובא לדבריהם דא"כ מאי פריך הש"ס בב"ב שם והא אין אדם מקנה דשלב"ל ומשני זאת אומרת שיורא משייר מקום, וע"כ דהכונה היא דמטעם תנאי ליכא למימר משום דהוה מתנה עמש"כ בתורה כמש"כ הרא"ש, ואמאי הא י"ל דמהני פשוט משום תנאי ומתנה עמש"כ בתורה לא הוה משום דמי יימר דעקר, אבל מ"מ יש ליישב ע"פ הירושלמי פ"ק דדמאי הובא גם במשנה למלך שם וז"ל, בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שיהיה המעשרות שלו ארבע או חמש שנים, יכול הוא למחות בידו שלא לטעת כרם שלא לזורעה אסטיס שלא לעשותה שדה קנים עכ"ל הירושלמי, והנה בהא דפריך הש"ס בב"ב שם והא א"א מקנה דבר שלב"ל וביאר הרא"ש דמשום תנאי לא מהני משום דהוה מתנה עמש"כ בתורה כנ"ל, קשה הרי בלאו"ה לא מהני מטעם תנאי כמש"כ הריטב"א בקדושין (דף כ"ג) דתנאי לא שייך אלא כשהוא בלשון עשה או ל"ת, אבל בדבר דממילא כגון שהמעשר שלי אין זה תנאי כלל רק שיור עכ"ד ע"ש, וצ"ל בכונת הרא"ש דאכתי הוה מצי למימר דמיירי בא"ל ע"מ שהמעשר שלי כלומר שהלוקח יתן לו המעשרות דהו"ל תנאי בעשה, משו"ה הוכרח הרא"ש לומר דמ"מ אי אפשר לומר דהוה משום תנאי דהו"ל מתנה עמש"כ בתורה, והנה קיי"ל באהע"ז סי' ל"ח וכן בחו"מ סי' ס' ובאחרונים שם דכל תנאי שהוא בקום ועשה בפעם אחד סגי והוא מגמ' (דף ע"ד) ע"ש, וא"כ באמר ע"מ שהמעשר שלי אם הוא בתורת שיור ודאי שהמעשר שלו לעולם, אבל אם הוא בתורת תנאי היינו שמתנה שיתן לו הלוקח את המעשר, א"כ די שיתן הלוקח למוכר את המעשר משנה אחת שנה ראשונה ותו לא, ומשו"ה פריך הש"ס בב"ב שם שפיר והא א"א מקנה דבר שלב"ל שהרי ע"כ מתורת שיור הוא ולא מתורת תנאי, דאי מתורת תנאי הו"ל ע"כ תנאי בקום ועשה שיתן לו המעשר וסגי בהתנה סתם שיתן לו המעשר רק משנה ראשונה לחוד, וא"כ המוכר יכול לכופו לזרוע דבר המחויב במעשר כדאיתא בירושלמי הנ"ל בהתנה לד' וה' שנים, א"כ תנאי שכזה אי אפשר דהו"ל מתנה על מש"כ בתורה שהרי ודאי עקר, אלא ע"כ דלאו מתורת תנאי אלא מתורת שיור אתי עלה ושפיר פריך הש"ס הא א"א מקנה דשלב"ל וה"נ א"א משייר דשלב"ל, אבל לשון הרמב"ם הוא בדקדוק שהתנה שהמעשר יהיה שלו לעולם בפירוש, ובתנאי שהוא לעולם יכול הלוקח לזרוע דבר שאינו חייב במעשר כמפורש בירושלמי הנ"ל, וא"כ מהני מטעם תנאי דכיון שיכול לזרוע דבר שאינו חייב במעשר אינו מתנה עמש"כ בתורה דלא הוה ודאי דעקר ומשו"ה תנאו קיים, והא דכתב הרמב"ם בלשונו שכיון שאמר ע"מ שיורי משייר מקום המעשר לאו דוקא הוא וכונתו הוא מטעם תנאי, או די"ל דכיון דמהני מדין תנאי תו שפיר י"ל דהוה שיור ואפ"ה אם מת אין לבניו אחריו זכותו ודו"ק בכל זה היטב:
ואחרי הדברים שביארנו בעזהשי"ת הנה בנידן משנתינו נהי דנימא דאם מתנה שמקדיש הבהמה ע"מ שהחלב יהיה שלו אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה דלא פשטה קדושה בכולה כנ"ל, מ"מ הרי אי אפשר לומר דמטעם תנאי הוא שהרי תנאי זה אינו בעשה ולא בלא תעשה אלא מידי דממילא שהחלב יהיה שלו, כלומר שהחלב יהיה חולין ואינו תנאי כמש"כ הריטב"א, וע"כ דמשום שיור הוא דאתינן עלה שמשייר בגופה של בהמה, והרי זה אי אפשר דהא פשטה קדושה בכולה, אע"כ לומר דבאמת אינו משייר רק החלב וסתמא דמתניתין דידן ע"כ ר"מ היא דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ויכול גם לשייר דשלב"ל, ועיין בהגהות הח"ץ בט"ז לח"מ סי' רי"ב ונראה שתירוץ הפר"ח שהביא הוא ממש תירוץ המראה הפנים בירושלמי דדמאי שם ואין עתה בידי הפר"ח ליו"ד לעיין בו, והחכם צבי משיג שם גם על תירוץ הש"ך ביו"ד סי' ס"א וגם על תירוץ הפר"ח, אך תירוץ הח"ץ בעצמו שם צריך ביאור ובמה שכתבנו כאן יתבארו גם דבריו בביאור היטב בעומק וברוחב, ומה שהעיר התפא"י במשניות כאן על שיטת התוס' והרמב"ם דאפי' ולד קדשים אסור לינוק מאמו, מהא דהיה מותר להדליק נר מנר במנורה אע"ג דהוה אכחושי מצוה וקדושה כדאיתא בשבת (דף כ"ב ע"ב). ומיישב דיניקת חלב מכחיש טפי משו"ה כו"ע מודו דאסור עכ"ד, באמת פשוט דמעיקרא לא קשה מידי דמנר לנר אין כאן אכחושי כלל עיין בט"ז יו"ד סי' רע"ד סק"ד ובש"ך בנקודות הכסף שם, ומלבד זה שם הרי השמן והפתילות נקנו מכסף תרומת הלשכה, וכל דבר הנקנה מכסף תרוהל"ש מותר להקדש גופיה ליהנות בו, אבל הקדש שהקדיש יחיד חפץ בין בעל חי ובין שאר איזה חפץ שיהיה, אסור גם להקדש עצמו ליהנות ממנו רק ע"י פדיון או מכירה כמו שביארתי בארוכה בביאורי להרמב"ם פ"ח ממעילה:
והגאון האמיתי ר' אפרים דוב לאפ הכהן ז"ל כתב לי על כל דברי הנ"ל וז"ל, מש"כ דפיהמ"ש להרמב"ם מפרש כהתוס' דבולד הקדש מיירי ומ"מ אסור לינוק דמכחיש להאם ודאי דבריו נכונים ומ"מ אין איסור לחלוב בהמת הקדש משום צער בע"ח רק שהחלב אסור, וכן אין סתירה מהפי' קדמון שהביא כת"ר שכתב ג"כ שמכחיש הקדשים ביניקה, דלדעתי דוקא ולד יש איסור לינוק בהמת קדשים שאין לו דעת ודרך היונק לינוק מהדד אף אם אין בו חלב, ומוציא ע"י יניקתו מיץ חלב כדאמרינן בעלמא עירובין (דף נ"ד ע"ב) מה דד כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם ובודאי ביניקה ומציצה מכחיש להאם, אבל אדם בן דעת אם חולב אינו חולב רק כל זמן שיש בהדד חלב, וכשאין חלב בהדד פוסק ודאי בחליבה כזו אינה מכחשת להאם כלל, ומצוה איכא לדעתי לחלוב משום צער בע"ח דהא מהאי טעמא התיר מהר"ם מרוטונבורג לחלוב בשבת ע"י נכרי, ומש"כ כת"ר שהתוי"ט הקשה למה הוא אסור רק מדרבנן ולא מה"ת דמכחיש האם לא דק בזה, דכונת התוי"ט להקשות על פסוהמו"ק למה כתב שאינו אסור אלא מדרבנן הא איכא נמי איסור דאורייתא דהא החלב אסור בהנאה מה"ת, והנני מודיעו צערי שאינני מבין דברי התוס' שם בשם רבינו פרץ דמתניתין איירי בולד מעושרת ובולד מוקדשין שילדו כשהיו מוקדשין, וקבעי גמ' מנה"מ דלא ינוק מאמו והא כתיב תחת אמו דמשמע דאפי' אמו קדשה יונק ממנה, והשמ"ק אות ט"ז מוסיף בדברי התוס' דאע"ג דבאמת חלב של מוקדשין אסור בהנאה, אימא הנ"מ הדיוט אבל הכא דהולדות הקדש הם א"כ היינו צורך גבוה אימא לא, וקאמר אתיא העברה העברה וכו' אף שמעשר כלומר אף ולד שקדוש קדושת מעשר שנולד מבהמת מעשר אסור לינוק מאמו עכ"ל, דלמ"ל ג"ש העברה העברה על ולד מעשר הא ולד מעשר אינו קריב ונאכל במומו לבעלים כדאיתא בתמורה (דף כ"א ע"א) במשנה וברש"י שם (דף י"ח ע"ב) וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל, ואיך ס"ד שולד מעשר יהיה מותר לינוק מאמו המעושרת בכלל הכתוב שבעת ימים יהיה עם אמו, הא הקרא אומר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', ומה צורך גבוה איכא בולד מעשר כיון שנאכל במומו בלא פדיון לבעלים:
ומה שדקדק על הרמב"ם פ"ו מה' מעשר שכתב ע"מ שיהיה המעשר שלו לעולם דלמה הוסיף תיבת לעולם דליתא בברייתא בב"ב שם, הנה כלשון הרמב"ם איתא בתוספתא דדמאי פ"ג כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשרות שלו לעולם ומת אין לבניו [כצ"ל] במעשרות, והוא אע"ג דהמעשרות שלו לעולם אין לבניו במעשרות, תדע שהרמב"ם העתיק התוספתא מדכתב כלשון התוספתא ע"מ שהמעשרות שלה שלו, ולא כתב כלשון הברייתא בש"ס ע"מ שמעשר ראשון שלו ולדעתי יש נפ"מ בהלשון כמו שאכתוב לקמן, ומש"כ כת"ר על הנתיבות סי' רי"ב שכתב ליישב מה שהקשו על הרמב"ם דהא בכהן שמכר פרה לישראל ע"מ שהמתנות שלו דלא מהני משום דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, ותירץ דגבי מתנות הוה מתנה עמשכ"ב דודאי עקר אבל בע"מ שהמעשר שלו אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה דמי יאמר דעקר דרשות בידו לזרוע דבר שפטור ממעשר או להכניס את התבואה באופן שיפטור ממעשר, דקשה טובא לדבריו מאי הקשה הש"ס בב"ב שם והא א"א מקנה דבר שלבל"ע וע"כ כמש"כ הרא"ש דמטעם תנאי לא מהני דהוה מתנה עמש"כ בתורה, ולהנתיבות הרי לא הוה כלל מתנה על מה שכתוב בתורה, אין דבריו מוכרחין דהשמ"ק שם כתב עוד בשם הרשב"א דהכי פריך מדקתני ע"מ שמעשר ראשון שלי ולא קתני ע"מ שתתן לי את המעשר, ש"מ האי לאו תנאה קמתנה אלא שיורא הוא דקמשייר וכו' ע"ש, והלכך כיון שאין ארם מקנה דשלב"ל ה"נ א"א משייר דבר שלא בא לעולם, וא"כ אפשר דהכי נמי מפרש הרמב"ם ולא קשה לפ"ז מידי, והנה לכאורה משמע בב"מ (דף נ"א) דלרב דס"ל האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה, לית ליה החילוק בין ודאי עקר למי יאמר דעקר ואנן פסקינן כרב, אבל נראה דדוקא בתנאי דלהבא דבשעת התנאי אי אפשר לדעת אם ודאי יעקור מש"כ בתורה מודה רב דאין זה מתנה עמש"כ בתורה, אבל בתנאי דלשעבר כמו באונאה אית ליה לרב דהוה מתנה עמש"כ בתורה אע"ג דלא ודאי דעקר, אולם לא הבינותי מה הוצרך הנתיבות לסברא זו דמי יאמר דעקר, דהא הוא ז"ל הקדים שדעת הרמב"ם כהריטב"א דתנאי דממילא לכו"ע לא הוה תנאי רק שיור, ומה שאמרו בחולין (דף קל"ד) ומר סבר ע"מ לאו שיור הוא הכונה דלאו שיור הוא בגוף המתנות שישארו של מוכר, אלא גוף המתנות הם של הלוקח רק שהמוכר שייר לו זכות שיתן הוא המתנות למי שירצה, וא"כ במעשרות דפריך הש"ס והא א"א מקנה דשלב"ל וה"ה שאינו יכול לשייר דשלב"ל, ומשני הש"ס דשיורא משייר מקום המעשר, וע"כ דהכונה דאע"ג דקיי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה כדאיתא בערכין (דף ה' ע"א) ע"ש, הכא ירדו חז"ל לסוף דעתו של מוכר ששייר לעצמו מקום המעשר, וא"כ ע"כ שייר גוף המעשר שיהיה שלו, דאין לומר ששייר לעצמו רק הזכות לנתינת המעשר וממילא כיון שהוא כהן יקחם לעצמו אבל גוף המעשר יהיה של הלוקח, שא"כ איך שייר לעצמו מקום בקרקע מה ענין מקום גידול המעשר לזכות נתינת המעשר, וע"כ דבדבר שלב"ל כמעשר שיורא שייר מקום המעשר ולכו"ע גוף המעשר שיהיה שלו:
ומה שהביא כת"ר הירושלמי דדמאי כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שיהיו המעשרות שלו ד' וה' שנים יכול למחות בידו שלא לזורעה אסטיס שלא לעשותה שדה קנים, שלי לעולם אינו יכול למחות בידו וכו' וסובר כת"ר שבתנאי שאינו לעולם אינו יכול לזורעה דבר הפטור ממעשר זהו כונת הירושלמי, אמת שכ"כ הפני משה שם אבל איני יודע וכי כרם פטור ממעשר ואמאי אינו יכול ליטע כרם, וברור הוא שאינו יכול ליטע כרם מפני שאין המוכר יכול ליהנות מן המעשר עד שיעברו שלש שנות ערלה, וכן אינו יכול לזורעה אסטיס שאין לוקטין בשנה שנזרעת אלא בסוף ד' וה' שנים, כמש"כ התוס' בפסחים (דף נ"א ע"ב) ובב"ק (דף ק"א ע"ב), וכן אינו יכול לזורעה קנים שאין דרך קנים לגדל ולהוציא ענפים עד אחר איזה שנים, אבל אם התנה המוכר שיהיה המעשר שלו לעולם יכול הלוקח לזרעה גם אסטיס וקנים ומהן יתן לו המעשר, וכדמסיק הירושלמי אתי עובדא וכו' וחייביה מיתן ליה חד מן עסרא מן קניא ודינא הוא ולא קנסא כן נ"ל ודלא כהמל"מ פ"ו מה' מעשרות שכתב דהוא קנסא, ונראה בעיני שכ"ז לגירסת התוספתא והירושלמי שהמוכר אמר ע"מ שהמעשרות שלו, אבל לפי לשון הברייתא בב"ב שם שהמוכר אמר ע"מ שמעשר ראשון שלו אינו יכול הלוקח לזורעה אסטיס או קנים, דלשון מעשר ראשון משמע ודאי המעשר ראשון שחייבה התורה או חז"ל שהוא רק מתבואה או פירות אבל לא מאסטיס או קנים, והנתיבות שכתב שיכול לזורעה דברים שאין חייבין במעשר ולא חילק בין לשון הרמב"ם ע"מ שהמעשרות שלי ובין לשון הברייתא ע"מ שמעשר הראשון שלי לדעתי לא דקדק בזה ומש"כ כת"ר דקיי"ל דכל תנאי בקום ועשה בפעם אחד סגי ואם א"ל סתם ע"מ שתתן לי המעשרות סגי בפעם אחר, אין זה ברור עיין בח"ס סי' ט' הובא בפ"ת בח"מ סי' סמ"ך סק"ז, עכ"ל הגאון הגדול רא"ד הכהן הנ"ל אב"ד דק' ווערשבעלאווא ז"ל:
והנה דבריו המה שרירין וקיימין ראוין למי שאמרן אם כי יש לי לפלפל הרבה בדבריו, ומש"כ שקושית התוי"ט במשנתינו היא על פסוהמו"ק המעיין בתוי"ט גופא כמדומה שלא יודה לדבריו, ולפירושו בהירושלמי הנ"ל קשה טובא לשון הירושלמי דנקט כהן שמכר דלפירושו מה לי כהן מה לי ישראל, ועיין בקצוה"ח סי' ס"ז סק"ג ובסי' ר"ט סקי"א ובישועות יעקב לאהע"ז סי' ל"ח וקשה עלי להאריך ולצאת מענין לענין, וכבר יצאתי כאן מגדרי שלא להאריך בדברים שאינם שייכים ישר אל הסוגיא ע"כ יהיו דברי בזה מועטים:
אמנם לענין מה שהעיר הגאון הנ"ל ז"ל דאיך ס"ד דולד במעשר יונק מן המעשר, כיון שולד מעשר אינו קריב אלא נאכל במומו לבעלים, ודאי היא הערה עצומה מאוד וכנראה עמד עליה גם הרב אור שמח בחידושיו לרמב"ם הל' מעילה אבל לא תירץ שם כלום ע"ש, וביותר קשה לענ"ד קושיא זו לפ"מ שבאמת אני מתפלא על כל השקלא וטריא של התוס' ושאר המפרשים כאן, שהרי כפי' רבינו פרץ מפורש להדיא במכילתא פ' משפטים על הפסוק דכן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי, איתא ע"ז במכילתא וכן הוא בילקוט שם בזה"ל, כן תעשה וכו' הרי אתה דן נאמר כאן אמו ונאמר להלן אמו וכו', דבר אחר מה בכור קדוש אינו יונק אלא מן החולין שהרי בכור לא יצויר שיהא אמו קודש כמש"כ התוס' כאן] אף כולן לא ינקו אלא מן החולין, מכאן אמרו כל הקדשים לא יניקו את בניהם ומעושרת קלה [כלומר אע"פ שקדושתה קלה] לא תניק את בנה וכולן אין למדין אלא מן הבכור, כצד עושין נוטלין מעות מן ההקדש ולוקחין בהמה מן החולין ומרחמת עליהן ומניקות אותן, אע"פ שאמרו אחרים מתנדבין היו ע"מ כן ע"כ לשון המכילתא, הרי דמבואר במכילתא להדיא כפי' רבינו פרץ דבולד שהוא קודש איירינן. והא דאיתא במכילתא כאן שנוטלין מעות הקדש וקונין בהמת חולין להניק ולדות הקדשים, אע"ג שהבהמה הנקנית מדמי הקדש עכ"פ קדושת בדה"ב יש לה וקדשי בדה"ב גם מעילה יש בחלבן כמפורש במשנה לעיל (דף י"ב ע"ב), מ"מ הקדש בעצמו מותר ליהנות מהקדש הנקנה מתרהלש"כ, כמו שהקדש מותר ליהנות ממעות תרהלש"כ עצמן, והרי פשטות לשון המכילתא מורה ברור דגם ולדות המעשרות מותרות לינוק מבהמה שנקנתה מכסף של הקדש, ופליאה היא דכיון דולד מעשר אינו קריב רק נאכל במומו לבעלים, מהיכא תיתי שינוק מבהמת הקדש בדה"ב ואח"כ יהיה כל ההנאה לבעלים שיאכלו את הולד במומו כמו שהקשה הגאון רא"ד הנ"ל ז"ל, וכמו שהעיר הרב אור שמח אבל שניהם לא הזכירו את המכילתא ועל המכילתא הקושיא היא עצומה גם לפי האמת, ולחומר הנושא נלענ"ד לומר דכיון דאמרינן בב"ק (דף י"ג ע"א) דבהמת מעשר לכו"ע ממון גבוה הוא לפי שאינו נמכר ולא נגאל לא חי ולא שחוט. וגם ולד מעשר הרי כל קדושת מעשר עליו דאע"פ שאינו קריב למזבח מ"מ אסור בגיזה ועבודה אע"פ שהוא בעל מום. משו"ה שפיר דין קדשים עליו אע"ג דנאכל לבעלים דמשולחן גבוה קזכו ודו"ק:
והגאון ר' אפ"ד הנ"ל כתב לי אח"כ ליישב קושיא זו דבתמורה (דף י"ח ע"ב) יליף מקרא דאם כבש הוא מקריב דולד המעשר אינו קריב, דסד"א לא ילפינן העברה העברה מבכור משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, והתוס' כתבו שם דאסמכתא בעלמא היא דבפסחים מוקי לה לדרשא אחרינא, ושם יליף מהוא לחמורת הפסח שנמצאה לפני הפסח שאינה קריבה, ובתו"כ על פסוק זה יליף מהוא שאין ציבור מביאין שלמי נדבה, וצ"ל לפ"ז הא דולד המעשרות אינו קריב ילפינן העברה העברה מבכור דדנין אפשר משאא"פ, דפליגי בזה תנאי והפרטים בזה להלכה צ"ע כמו שנתקשו בזה התוס' בכ"מ, וא"כ י"ל דסתמא דמכילתא ס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר וולד המעשר שפיר קריב, ובזה ניחא לי מה דקשה לי בתמורה (דף י"ז ע"ב) יכול כל הקדשים כן ת"ל רק דברי ר' ישמעאל וכו' ולד דמאן וכו', ואמאי לא מתרץ דמרק ממעט ר' ישמעאל ולד מעשר דאינו קריב דסד"א קריב דאין דנין אפשר משאא"פ ואסמכתא דהוא לא ס"ל, אלא משום דסתם מכילתא היא ר' ישמעאל א"כ ע"כ ס"ל דולד מעשר קריב. מדס"ל דולד מעשר יונק מבהמה שנקנתה מכסף הקדש עכ"ל, ומה שנלע"ד בישוב קושיא זו הרי כתבתי לעיל ולהמעיין משפט הבחירה, אכן מה שהקשה אמאי לא תירץ הש"ס בתמורה דמרק ממעט ר' ישמעאל ולד מעשר דאינו קריב, ודאי שהיא הערה נכונה לפי הגירסא בתמורה שם בדברי ר' ישמעאל יכול כל הקדשים כן. אבל בנזיר (דף כ"ה ע"א) גרסינן בדברי רי"ש יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן. וליתא שם הא דאיתא בתמורה ולד דמאן אי דעולה זכר הוא שהרי בולד חטאת ותמורת אשם איירי, ממילא אי אפשר לתרץ דרק ממעט ולד מעשר כיון דלהדיא ממעט ולד חטאת ותמורת אשם, ומש"כ בשמ"ק בתמורה שם אות כ"ג לא נהירא לענ"ד דבנזיר ליתא הא דאי עולה זכר הוא ודו"ק:
הפועלין לא יאכלו מאי טעמא וכו', בולד המעשרות לא ינוק מן המעשרות פריך הש"ס בלשון מנא הני מילי וכאן קאמר מ"ט, משום דבולד המעשרות י"ל דהאיסור הוא מצד הסברא דהא ע"פ רוב ולד המעשר הוא חולין ומשו"ה אסור ליהנות מקדש, ויש גם לומר דצער בע"ח דוחה האיסור הנאת חולין מהקדש אלא דיש קרא לאיסור, משו"ה שואל הש"ס מנא הני מילי מסברא או מקרא ואמר רב ארחב"א דיש ע"ז ג"ש העברה העברה מבכור, וא"כ מצד הסברא ע"כ דלא הוה אסרינן דצבע"ח עדיפא טפי, להכי מקשה הש"ס דא"כ גבי פועלין ופרה מאי טעמא לא אכלי הא יש גם בהו צעב"ח, ומשני דגם בהו יש קרא לאסור ועיין בדברינו לקמן בדיבור הסמוך ובר"ן נדרים דף ע' ע"א ד"ה מאי טעמא וק"ל:
רש"י ד"ה אילן מלא פירות א ש רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח לניסוך היין וכו', כונתו דאין לפרש בשאר פירות ויהיה בסוג שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדה"ב, דא"כ מה זה ראוי למזבח דהא גם יונים אינם ראוין למזבח דאין מקיצין בעולת העוף כדאיתא בשבועות דף י"ב ע"ב, והתוס' כאן ד"ה כל הראוי למזבח שכתבו דהיונים ראוין למזבח אזלו לשיטתן בשבועות שם ד"ה ואין עוף בציבור שכתבו דאם כבר בא עוף לפנינו מקיצין בו דמה יעשה ממנו עכ"ל, וכ"כ התוס' בנזיר דף כ"ז ע"א סד"ה וכי תימא, אלא דבנזיר שם כתבו גם תירוץ אחר שלפיהו גם אם בא עוף לפנינו אין מקיצין בו, אבל עכ"פ תוס' א"ש כאן דאזלו לשיטתם בשבועות ש אלא דעיקר דברי התוס' בשבועות שם שכתבו דאם בא כבר עוף לפנינו מקיצין בו דמה יעשה ממנו אין אני מבין בעניי דהרי הגזבר יכול למכרו לחייבי עולת העוף של יחיד והכסף לנדבת ציבור אזלי, ועוד דהא איתא במשנה דשקלים פ"ז דקנים של יחיד שנפסלו באין משל ציבור מתנאי בי"ד, וא"כ הרי יש שהוצרכו הציבור לקנים להביא בשביל יחיד וא"כ שפיר ראוין הם לציבור גם חוץ מקיץ המזבח, אלא דהתם ר"ש ס"ל הכי ור' יוסי פליג עליו וס"ל דהמספק את הקנים מספק גם את הפסולות והלכה כר' יוסי, ולקמן במשנתנו יש גורסין ור"ש אומר ויש גורסין ור' יוסי אומר עיין בתוי"ט כאן ועיקר הגירסא נראה דצ"ל ור' יוסי אומר, עכ"פ מה שהקשתי דהא ראוין למכור לחייבי עוף יחידים שחייבין עולות העוף יש להתבונן בזה, וא"כ עכ"פ שפיר יש לפרש כאן דשובך מלא יונים היונים ראוין למזבח ועדיין צ"ע בכל זה:
בגמ' הדש קלעילין בשדה הקדש מעל נראה לענ"ד שצ"ל תניא הדש קלעילין ואין זה מדברי רב אחדבוי ב"א: