תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף ה.
בגמ' מתקיף לה רב יוסף וכו' היכי דמי אילימא דקבלהו פסולין וזרקוהו פסולין הוא דאין דמה טעון כיבוס וכו' קרי כאן אי"ז מדמה ולא שכבר הוזה, גם כאן היה יכול להקשות למ"ל עד דאיכא תרתי אלא דעדיפא מינה קפריך, ומשני אלא דמעילה דוקא והא קמ"ל דפסול עושה שיריים ובמשנה דזבחים קתני תרתי אגב משנה דידן לפי' התוס' ורגמ"ה כאן, והא דלא קאמר להיפוך דמשנה דזבחים קמ"ל דפסול עושה שיריים, ובמשנתנו כאן קתני תרתי אגב משנה דזבחים. הוא משום דבסדר הש"ס מס' מעילה נשנית קודם מס' זבחים. וכן הוא בסדר התוספתא מעילה לפני זבחים, ומוטב לומר דבמעילה קתני בדיוק ובזבחים קתני תרתי אגב מעילה וז"פ, ומ"מ עיין בתמורה דף כ"ב ע"א ובשמ"ק שם אות ב' ובריטב"א קדושין דף נ' ע"א ד"ה ותנן נמי וצע"ק:
ברש"י ד"ה שלן הדם או הבשר וכו', החק נתן והרש"ש הקשו הרי בלן בשר בלאו"ה אין טעון כיבוס דהוא לאחר זריקה, ועוד הקשה הח"נ על הרמב"ם פ"ח ה"ג מה' מעשה"ק שכתב חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעה"כ, ואיזה היא שלא היתה לה שעה"כ שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם, וא"כ בהיתה לה שעה"כ מיירי שהזריקה היתה בהכשר א"כ גם בלא נפסלה אינה טעונה כיבוס ע"ש, ולחומר הקושיא י"ל עפ"מ שהביא שם המל"מ וכן הלח"מ להקשות על הרמב"ם שזיכה שטרא לבי תרי, דפוסק דאפי' קדק"ל בעו מריקה ושטיפה ופוסק דבין שהיה לו שעה"כ ובין שלא הו"ל שעה"כ אינו טעין כיבוס, ובזבחים (דף צ"ג) מוכח דתליא זב"ז עיי"ש, אכן הרמב"ם הרי פוסק בה' מעילה דהיתר אכילה שנינו היינו אחר זריקה, וא"כ י"ל דהרמב"ם נקט גבי חטאת דבר פסוק שאם נפסל אין דמה טעין כיבוס בכל אופן, דאם לא הו"ל שעה"כ ילפינן מקרא דאינה טעונה כיבוס, ואם הו"ל שעה"כ היינו שכבר נזרק הדם אף דליכא ע"ז קרא לשיטתיה דפוסק בקדק"ל דבעי כיבוס, מ"מ אינו טעון כיבוס כיון שכבר נזרק, ובזה יש ליישב גם דברי רש"י כאן דמילתא דפסיקא נקט, והנה ר"ע בזבחים (דף צ"ג ע"א) דנקט בלנה דטעון כיבוס ע"כ איירי דלנה קודם זריקה ולן הדם, והרמב"ם איירי שלן הבשר כדמסיק הש"ס כאן למ"ד היתר אכילה שנינו, א"כ איירי אחר זריקה ומשו"ה אינו טעון כיבוס ודוחק, והא דלא מקשי הש"ס למ"ד היתר אכילה שנינו ומקודם לא מקרי הו"ל שעה"כ, וגבי חטאת מוכח דקרי שעה"כ להיתר זריקה דקתני שלן הדם וע"כ דמיירי קודם זריקה, דלאחר זריקה גם דם של כשרה הא אינו טעון כיבוס, ומ"מ מקרי שעת הכושר, ומוכח לחלק בין לשון היתר דמשמע היתר אכילה, ובין לשון שעת הכושר דגם היתר זריקה מקרי שעת הכושר לזריקה כ"כ הרב חיי אריה ודו"ק:
תוס' ד"ה היתר שחיטה וכו' דעד כאן לא קאמר ר"ש כזרוק דמי אלא לענין טומאת אוכלין וכו' עכ"ל, לכאורה משמע הסבר דבריהם דבטומאת אוכלין לא בעינן שיהא ראוי עכשיו, רק שיהא ראוי לתקן לאכילה ואז ג"כ מטמא כמש"כ התוס' בעירובין (דף כ"ז ע"ב) ע"ש, אמנם א"כ לית ליה לר"י אליבא דר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, וזה ודאי אינו עיין בב"ק (דף ע"ו ע"ב) דקאמר לענין שחיטה שאינה ראויה לר"י אליבא דר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, ומייתי מהא דכל העומד לזרוק כזד"מ דגבי טומאת אוכלין, ועיין בכריתות (דף כ"ד ע"ב) ובאחרונים בשו"ע אבהע"ז סי' קכ"ד וברא"ש בחולין פרק ז' סי' ל"ז דכתבו דר"ש לטעמיה דס"ל דכל העומד להרים כמורם דמי ע"ש לכן נראה דכונת התוס' כאן היא דלאפקועי ממעילה דלא לקרי קדשי ה' כולי האי לא אמרינן עיין לקמן (דף ו' ע"ב), אמנם לפי"ז קדק"ל הו"ל לומר דלכו"ע סגי בהיתר זריקה, ועיין לקמן (דף ז' ע"ב) בתוס' ד"ה הא ממונא וכו' והרש"ש שם רוצה לומר להיפך דאפי' למ"ד היתר זריקה מודה קדק"ל, ועיין לקמן (דף ו' ע"א ובתוס' שם ע"ב ד"ה שלא וכו') וצ"ע, ועיין בתוס' בב"ב (דף ע"ז ע"א) ודו"ק:
באו"ד י"ל דמיירי בקיבל קודם גמר שחיטה וכו' עכ"ל, הכונה דהבהמה היתה בצפון וא"כ השחיטה היתה בצפון כדין, אלא שהכלי לקבל הדם היתה בדרום ופסול רק מצד הקבלה שהיה בדרום, כמש"כ התוס' בזבחים (דף מ"ז ע"א) ד"ה איזה מקומן וכו' ע"ש כ"כ הרב חיי אריה אבל פשטיות דברי התוס' מורין שקיבל אחר ששחט סימן אחד והארכתי בזה לעיל דף ד' ע"א ע"ש ועיין במש"כ לעיל דף ב' ע"א ד"ה אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה ודו"ק:
באו"ד וי"ל התם נמי מיירי ששחט כ"כ סמוך לשקיעת החמה וכו' עכ"ל, לכאורה קשה הרי קיי"ל דבין השמשות הוא זמן גדול כדאיתא בשבת (דף ל"ה), וא"כ שמא ביהש"מ היה יום והיה עוד שהות ליזרק ויצא מידי מעילה ואיך יביא קרבן מעילה מספק, אך התוס' במנחות (דף כ' ע"ב) סוף ד"ה יפסל בשקה"ח כתבו, דאם הא דדם נפסל בשקה"ח היינו לאו דוקא תחילת שקיעה אלא צאת הכוכבים, הא דאמר מעילה (דף ו' ע"א) דקבליה סמוך לשקה"ח דלא הוה שהית למזרקיה ההוא מעילה מדרבנן ע"ש כ"כ הרב חיי אריה:
בתוס' ד"ה שקבלו פסולין בסוף הדיבור וגם דלא כמ"ד היתר שחיטה שנינו וכו' עכ"ל, החק נתן כאן כתב וז"ל, ואע"ג שכבר כתבו דאיירי כגון שקבלו קודם גמר שחיטה [היינו לעיל בסיף התוס' ד"ה היתר שחיטה] מ"מ שינויא דחיקא הוא עכ"ל, ויש להבין הרי התוס' לעיל תירצו הכי ולא החזיקו זה לדוחק. אך הענין הוא כך דהתם אהא דשחט בצפון וקיבל דמן בדרום שפיר תירצו התוס' דמיירי קודם גמר שחיטה ואין זה דוחק כלל, אבל הכא דקשה למ"ל כלל למתני ושזרקו את דמה אם לא לאשמעינן דהיתר זריקה בעינן, אין לומר דלעולם היתר שחיטה סגי ומיירי שקבל הדם קודם גמר שחיטה, א"כ הו"ל לתנא לאשמעינן עיקר הרבותא דהיתר שחיטה שנינו, ולומר בהדיא שקבל הדם קודם גמר השחיטה ולא לתני זריקה כלל, דאמאי קתני זריקה שלא נטעה לומר היתר אכילה שנינו. הא גם עכשיו דתני זריקה יש עדיין לטעות ולומר דהיתר זריקה שנינו ועיקר חסר מן הספר, להכי שפיר כתבו התוס' דמכאן קשה למ"ד היתר שחיטה שנינו כ"כ הרב חיי אריה: