אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תנינא) מהדורא תניינא › דף ב:

תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר

מהדורא תניינא · דף ב:

דף ב.

קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, דע דאע"ג דמעילה מה"ת ליכא בקדשים שמתו, איסור הנאה מה"ת יש בהן מ"מ, דבקדושין (דף נ"ז ע"ב) אהא דמה שלי בשלך פירש"י דאסור בהנאה דמי יתיר אחרי שאין דמו נזרק וכו', הרי מבואר דאסור בהנאה מה"ת כמו מחיים. ואמת שהתוס' שם הקשו על רש"י מהא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ע"ש, משמע דס"ל דאיסור הנאה בקדשים שמתו אינו רק מדרבנן, אבל לכאורה קשה בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' דכיון דמפורש בגמ' דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וא"כ כיון דהגמ' מדמה שם חולין שנשחטו בעזרה לקדשים שמתו, ע"כ חשנבע"ז מותרין בהנאה מה"ת דומיא דשלי בשלך, ובאמת למ"ד חושנבע"ז דאורייתא אסור בהנאה ג"כ מה"ת כמפורש בסוגיא שם ובחולין (דף פ"ה ע"ב) וע"ש בתוס' ד"ה אין והתנן, ולהאי מ"ד אם קידש בו אשה אינה מקודשת, ואם היה אסור בהנאה רק מדרבנן היתה מקודשת, ולא דמי למקדש אשה בחמץ משש שעות ומעלה כמש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ח ע"א) ד"ה אלמא, וכן להתוס' דשלי בשלך אסור ר"ל שאין להם היתר בתורת חולין ושחיטתן לא מהני, עכ"פ למה יגרעו מלא נשחטו כלל דמותרין בהנאה מה"ת, אך י"ל דהא בפסחים (דף כ"א ע"ב) ס"ל לר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' גם איסור הנאה במשמע, וע"ש דמסיק דנפיק ליה מקרא דלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך ואי אתה משליך לכלבים חולין שנשבע"ז כן ס"ל לר"מ, ואידך ס"ל חילין שנשבע"ז לאו דאורייתא ע"ש, וא"כ לר"מ חולין שנשבע"ז אסור מקרא דאותו בהנאה, וא"כ צ"ל דהא דילפינן חולין שנשבע"ז במה מצינו מקדשים בחוץ היינו לאיסור אכילה, דאי לאו הכי לא הוה ידעינן כלל מאותו למעט חולין שנשבע"ז דאסור בהנאה כיון דגם באכילה לא הוה ידעינן עדיין דאסור, אלא לאחר דידעינן איסור אכילה מהמה מצינו שפיר ילפינן מאותו לאיסור הנאה, ואח"כ ילפינן בממ"צ קדשים בחוץ דאסור בהנאה מחולין בעזרה דמה שלך בשלי וכו' דאסור בהנאה מה"ת, ומה דקיי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת היינו רק דמעילה מה"ת ליכא, אבל איסור הנאה נשאר שפיר מה"ת, וכל זה רק אליבא דר"מ אבל לר"י דס"ל חולין שנשבע"ז לאו דאורייתא וכן נראה שיטת הרמב"ם עיין לח"מ בפ"ב מה' שחיטה, א"כ אין לנו לימוד על קדשים בחוץ שאסור בהנאה אלא בנשחטו אבל לא במתו, כיון דילפינן מחולין בעזרה וחולין שמתו בעזרה הרי מותרין בהנאה אף מדרבנן ודיו לבא מה"ד להיות כנדון, אלא דמ"מ מסברא נראה דאסורין בהנאה מה"ת, כיון דמחיים נתקדשו העור והבשר אלא דהזריקה שבפנים מתירתן כבזבחים (דף ק"ג ע"א) ואם מתו שאין מי שיתירם ממילא אסורין, אלא דמעילה ליכא בהו דתו לאו קדשי ה' הם כמש"כ רש"י לקמן (דף י"ב ע"א) אבל אסורין בהנאה מה"ת, ואפי' להתוס' נמי נראה דאסורין בהנאה מה"ת שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובעו קבורה כדאיתא בתמורה (דף ל"ב ע"א), אלא דתוס' בקדושין ס"ל דהא דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, אין זה משום דאין להם מי שיתירם אלא מקרא דואכלת ולא לכלביך, דאפי' פסוהמו"ק אין פודין להאכיל לכלבים וכ"ש תמימים, והשיגו על רש"י רק בזה דלא שייך למילף חולין שנשבע"ז מקדשים בחוץ לענין שאין השחיטה מתירתן, דקדשים בחוץ שאסור בהנאה אין זה משום שאין השחיטה מועלת להתירן אלא משום דאין להם פדיון, ויש להביא עוד ראיה דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, מבכורות (דף כ"א ע"ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ופירש"י דאסור בהנאה שמא הולד זכר, ואם איתא דהא דאסור בהנאה הוא רק מדרבנן הרי קיי"ל ספק דרבנן לקולא, וכן מוכח בחולין (דף ע"ז ע"ב) דאיתא שם דמבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות, מבואר דאלו הוה ספק השקול הי' אסור בהנאה וע"כ דהוה ספק דאורייתא כנ"ל, ואמת דלמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים י"ל דקדשים שמתו אין בהן איסור הנאה מה"ת, אבל להלכה הרי קיי"ל מכמה הרבה סתם משניות דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וא"כ לפי ההלכה ברור הוא דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, וכן מוכח מקושית התוס' בזבחים (דף ס"ט) שהקשו איך חל איסור נבלה על איסור קדשים הרי אאחע"א ע"ש, ומאי קושיא הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וכן הקשה באמת בהגהות הרש"ש שם, אע"כ דהתוס' שם ג"כ ס"ל דקדשים שמתו רק ממעילה דב"ת יצאו אבל אסורין בהנאה מה"ת, וכן הסכימו כבר גדולי האחרונים המהרי"ט אלגזי ובשו"ת בנין עולם ובספר תורת מרדכי, וזהו דלא כהפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה מנין, ובקדושין (דף נ"ז ע"א) ד"ה ואי ס"ד ע"ש:

והנה איתא במכילתא ובילקוט פ' משפטים רמז של"ט דיליף ר"י דשור הנסקל עורו אסור מקו"ח ומה אם חטאת שבשרה מותר בשחיטתה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו אינו דין שעורו אסור במיתתו עכ"ל, ולכאורה קשה מאי קאמר דעור של חטאת אסור במיתתה הא קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ויהיה מכאן נמי ראיה למה שכתבנו דקדשים שמתו נהי דמעילה לית בהו מ"מ איסור הנאה דאורייתא יש בהו, אלא דיש מקום לדחות ראיה זו עפ"מ שכתב בשו"ת עמודי אור סי' ע' ועוד איזה אחרונים דלענין קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דב"ת חלוק עור מבשר דהעור לא יצא מידי מעילה דב"ת גם לאחר מיתה, דהא הטעם דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, כתב רש"י לקמן במכילתין (דף י"ב) משום דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים, וא"כ הא דתנן בזבחים (דף נ"ג) דבכור שנטרף קוברין אותו עם עורו הוא מדרבנן אבל מה"ת יכול לפדות העור, דבשלמא הבשר אי אפשר לפדות משום ואכלת ולא לכלביך, וכיון דדרש זה לא שייך בעור ומה"ת יש לו פדייה א"כ ראוי הוא לגבוה לדמי ומועלין בו בהעור מה"ת אפי' כשמתה הבהמה, ואי משום דלאחר מיתה אי פשר לפדות העור משום דבעינן העמדה והערכה, הא לא קשיא דהא משכח"ל שיעמידה ויעריכה סמוך למיתה כמש"כ התוס' במכילתין לקמן (דף ט"ו ע"א) ד"ה ואפי' עיי"ש בדברינו, וא"כ א"ש הא דיליף ר"י במכילתא ובילקוט שם קו"ח דשור הנסקל עורו אסור בהנאה מחטאת שמתה והעמידוה והעריכוה סמוך למיתתה דעורה אסור בהנאה וגם מעילה יש בה, וא"כ אין מהמכילתא ראי' דקדשים שמתו בשרן אסור בהנאה מה"ת אע"ג דאין בהן מעילה מה"ת, אך מ"מ הדין דין אמת דקדשים שמתו יצאו מה"ת רק מידי מעילה אבל אסורין בהנאה מה"ת כמש"כ לעיל:

והנה בתמורה (דף י"א ע"ב) בעי מניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה וכו' כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ופירש"י וכי קמבעיא לי מדאורייתא ולמילקי עליה עכ"ל, ולכאורה תמוה דהא קיימא לן בבכורות (דף י"ד) דבקדושת דמים למזבח ליכא איסור עבודה רק מדרבנן, וכשהקדיש רק העור לחוד הרי לכאורה אין כאן רק קדושת דמים, וע"כ לומר דמיירי שהקדיש העור גופה למזבח והוא מסוג הקדיש אבר אחד למזבח שאם ימכור את הבהמה למחויב עולה תשאר העור בקדושת מזבח, ונהי דלהלכה קיי"ל בהקדיש למזבח אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה וכל העור הוה אבר שהנשמה תלויה בו דגלודה טרפה, מ"מ שפיר קמבעיא אביי לרבא לשיטת רבא בתמורה שם דבאבר שנעשה נבלה דוקא פשטה קדושה בכולה ולא באבר שנעשית טרפה ועיין בחידושי לרמב"ם ספ"א מה' מעילה, אבל אכתי קשה דהא א"ר ינאי בזבחים (דף ק"ג) דאפי' למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס, הרי דאפי' עור קרבן שלם לאו ממון מזבח הוא מכ"ש במקדיש עור לבד למזבח, אך באמת הסוגיא דזבחים תמוה מאוד לפי פשוטה דאיך אפשר שאין מעילה בעור הקרבן כל זמן שלא נזרק הדם, ומי גרע עור העולה משופר של עולה דמועלין בו כבר"ה (דף כ"ח ע"א) ובתמורה (דף ל"ב ע"ב) מקשה למ"ד לא תפיס קדושת בדה"ב אמאי תניא ומועלין בה שתי מעילות ונדחק הש"ס לתרץ ולא משני דמעילת בדה"ב על העור, אלא ודאי דקדושת הקרבן יש על העיר ג"כ:

והיה אפשר לומר דודאי לפני זריקה גם העור קדושת מזבח יש לה, והסוגיא דזבחים שם מיירי אלאחר זריקה דאז העור לכהנים וע"ז תנן פר לעולת הקדש, וקמפרש ר' ינאי פרט למתפיס עולה לבדה"ב, וע"ז שפיר קאמר דאפי' למ"ד לא תפיס ולאחר זריקה נמי אינה קדשי בדה"ב, הנ"מ בשר דלעולם קדשי מזבח הוא אבל עור תפיס אחר זריקה קדושת בדה"ב, ולכאורה היה אפשר לומר דר' ינאי א בזה לשיטתיה ביבמות (דף צ"ג) דס"ל אדם מקנה דבשלב"ל, אבל לדידן אין הקדש דמחיים חל אלאחר זריקה, אלא דזה קשה להאמר דהרי ר' ינאי שם אליבא דר' יהודא קאי ע"ש ור' יהודא משמע בקדושין (דף ס"ב) דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ס"ל, ומשו"ה הסביר הגאון בעל נחלת יהושע דלאחר זריקה חל על העור קדושת בדה"ב ולא הוה דבר שלא בא לעולם כלל, דכיון דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וכיון שהקרבן סופו ע"כ עומד לשחיטה או למיתה ובין לאחר שחיטה ובין לאחר מיתה חל הקדש בדה"ב על העיר, כהאי גוונא אין זה דבר שלא בא לעולם ע"ש, אבל לפ"מ שכתבתי בזה דקדשים שמתו רק הבשר יצא מידי מעילה אבל לא העור, וא"כ רק על ידי שחיטה וזריקה יוצא העור לחולין, וע"י מיתה אינה יוצאה לחולין אלא דמהני לה פדייה אם היה לה העמדה והערכה מחיים כנ"ל, א"כ אכתי אינו עולה הסוגיא דזבחים יפה דהא הוה דשלבל"ע כמו המקדש אשה לאתר שתמות אחותה דאינה מקודשת משום דהוה דשלבל"ע, וה"נ הוה דשלבל"ע שמא לא תבוא כלל לידי שחיטה וזריקה אלא שתמות מעצמה ולא תוכל קדושת בדה"ב לחול עליה:

והנה בתוס' יומא (דף נ"ט ע"ב) ד"ה הוא כתבו בזה"ל, דתקון רבנן היינו היכא שהתפיס עולה לבדה"ב משום דליכא מעילה מדאורייתא אלא אבשר עכ"ל, וכ"כ התוס' בחולין (דף קי"ז ע"א) ד"ה הוא, וגם עליהם קשה כנ"ל דמ"ש עור מקרניים שמועלין בהן כבר"ה (דף כ"ח ע"א) שהזכרנו לעיל, ולומר דלהכי קרניים מועלין בהם משום דקודם שפרשו עולין הם לכתחילה עם הבשר למזבח משא"כ עור דאפי' אם עלתה עם הבשר חרד וזה נראה נכון, אלא דאכתי קשה קצת לרבי דס"ל דקרניים לאחר שפירשו גם אם עלו ירדו אמאי מועלין בשופר של עולה, ובתוספתא פ"ק דמעילה מפורש דיש מעילה בגידין ובעצמות ובטלפים. וכתב רש"י בזבחים (דף פ"ו) הטעם משום דאין להם היתר לכהנים, וגם קשה כיון דחל על העור קדושת בדה"ב כבזבחים (דף ק"ג) הנ"ל אמאי לא ימעלו בה מה"ת:

וראיתי להגאון ר' יונתן אבעלמאן ז"ל שכתב בספר מטה יהודה ליישב בהקדם שתי הצעות, חדא מש"כ רש"י במכילתין לקמן (דף א ע"א) בזה"ל, שלמא היכא דהוה בהו מעילה מעיקרא מדאורייתא כגון הני קדשים שמתו אית בהו מעילה דרבנן לבסוף שפיר, אבל תורין שלא הגיע זמנם דבשעת הקדש לא הוה בהן מעילה דאורייתא מי אמרינן דליהוי בהו מעילה מדרבנן בסוף עכ"ל, הרי שיש לנו כלל גדול דאם הוה מעיקרא מעילה מה"ת איכא שפיר לבסוף מעילה דרבנן, אבל אם לא הוה מעיקרא מעילה מה"ת ליכא לבסוף מעילה דרבנן הא חדא. והצעה ב' שכתבו התוס' בחולין (דף קל"ה ע"א) וז"ל וא"ת מה שייך העמדה והערכה בגיזה דהוה כמקדיש עצים ואבנים, וי"ל כיון דהיה מתחילה מחובר בבהמה שהיא בת העמוה"ע צריך העמוה"ע עכ"ד, ולפ"ז הא דקתני בברייתא ומועלין בה שתי מעילות הרי קאי גם אלאחר שחיטה, ובתמורה (דף ל"ב ע"ב) מתיבי המקדיש עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני מדרבנן, ופריך אי מדרבנן אימא סיפא ומועלין בה שתי מעילות ואי מדרבנן אמאי מועלין שתי מעילות, ומשני ה"ק וראייה למעול בה שתי מעילות ע"כ, הרי דהא דקתני ומועלין בה שתי מעילות מיירי בעבר ושחטה נמי, וא"כ א"ש דמעיקרא קס"ד דהא דקתני ומועלין בה ב' מעילות קאי על הבשר, ומשו"ה אי אמרת בשלמא דחל קדושת בדה"ב על העולה ובחייה מועלין בה מה"ת גם משום בדה"ב, ניחא הא דקתני ומועלין בה ב' מעילות אחר שנשחטה, דכיון דבחייה מועלין בה מה"ת, גם לאחר שחיטה נהי שאין בה מעילה מה"ת משום קדשי בדה"ב דבעי העמוה"ע, מ"מ איכא מעילה מדרבנן דומיא דקדשים שמתו, ואע"ג דהכא בלאו"ה יש מעילה מה"ת גם לאחר שחיטה משום עולה, י"ל דלא פלוג רבנן ותקנו דבכל מקום שנפקעה מעילה מה"ת משום שמתה יהיה בה מעילה מדרבנן אבל אי אמרת דקדושת בדה"ב אינו חל על עולה וליכא מעילה מה"ת עליה משום בדה"ב כלל, אמאי מועלין בה שת מעילות הא בין מחיים ובין לאחר שחיטה ליכא בה מעילה מה"ת משום בדה"ב, ואין לומר דמועלין מדרבנן זה אינו דכיון דאיכא בלאו"ה מעילה מה"ת משום עולה אין להם לרבנן לתקן שם מעילה דבלאו"ה בדילי מינייהו, ומשני ראוי למעול ב' מעילות חדא אבשר וחדא אעור, אבשר מועלין מה"ת משום עולה, ואעור דליכא מעילה מה"ת לאחר שחיטה מ"מ כיון דמחיים מועלין בה מה"ת, גם לאחר שחיטה אף שנפקע בל מה"ת משי דחסר העמוה"ע, מ"מ מועלין מדרבנן בעור כבקדשים שמתו דכיון דליכא בהו מעילה מה"ת לא בדילי מינה ותקנו רבנן מעילה עכת"ד דברי הר"י אבעלמאן ז"ל שם והם דברים הראוים למי שאמרם, אם אמנם המחבר בעל למטה יהודא השיג עליו בהא דכתב הר"י אבעלמאן דגם להמקשן אחר שנשחטה נשאר על הבשר מעילה מה"ת, ובאמת אי תפסה קדושת בדה"ב בכולה ובעי העמוה"ע אם נשחטה בלי העמדה והערכה נפסל הזבח, כמש"כ החק נתן בזבחים (דף ק"ג ע"ב) בתוס' ד"ה לא מבעיא וז"ל שם דלמ"ד תפסי מדאורייתא ובעי העמוה"ע אם שחטה קודם פדייה נשרפת כולה עם העיר עכ"ל החק נתן שם, השיב לו הר"י אבעלמאן ז"ל שהחק נתן במחכת"ה שגה בזה ובאמת אם נשחט בלי פדייה לא נפסל הזבח ומקריבין אותה שפיר, דהרי מ"ד דקדושת בדה"ב תפיס בכולה הוא כמש"כ רש"י בזבחים שם והתוס' בתמורה (דף ל"ב) מאן דמותיב לעולא ממתניתא דהמתפיס עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני עולא דהפדייה היא מדרבנן, מכלל דהמקשן ס"ל דהבשר תפיס בקדושת בדה"ב מה"ת ע"ש, וא"כ אם נימא דאם חל על הבשר קדושת בדה"ב מה"ת אם עבר ושחט בלי פדייה נפסל הזבח, א"כ איך קתני לדעת המקשן אם עבר ושחטו מה שעשה עשוי והזבח כשר ומועלין בו שתי מעילות, ואין לומר דהאי תנא ס"ל דקבדה"ב לא בעו העמוה"ע דא"כ לא מקשו התוס' מידי, אע"כ דהתנא ס"ל דקדשי בדה"ב בעו העמוה"ע דאל"כ אמאי קאסר לשוחטה עד שתפדה, וא"כ הרי מוכח דשחט בלי פדייה הזבח כשר, והא דקאמר בתמורה שם ה"נ מסתברא דהוה מדרבנן מדקתני ואם עבר ושחטו מה שעשה עשוי, אין הכונה דאם הוא מה"ת הזבח פסול אלא הכונה דמה שעשה עשוי משמע דגם אינו רק מדרבנן, דאל"כ הו"ל לומר דאם עבר ושחטו הזבח כשר וזה פשוט, ועוד דבירושלמי ספ"ה דשקלים איתא קדשי מזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדה"ב וכו' עיי"ש, הרי דלכתחילה נוטלין קדבד"ה למזבח כשיש צורך, ואיך אפשר שאם הקדיש עולה לבדה"ב שהזבח פסול משום קדושת בדה"ב, ואפי' להראב"ד בהלכות ערכין (פ"ב הי"ג) דמבדה"ב אין מוציאין למזבח ע"ש היינו דוקא אם מתחילה הקדישו לבדה"ב, אבל המתפיס עולה לבדה"ב שתחילת הקדישו למזבח ודאי לא נפקע שם עולה ממנה שאן בכח הטפל להוציא העיקר ואין זה משנה מקדושה לקדושה כלל, ומ"מ הקשו תוס' שפיר דנהי דאין הזבח פסול משום זה שלא נפדה קידם שחיטה ויכול להקריבו, מ"מ העור שהיא לכהנים אסורה בלי פדייה משום קדושת בדה"ב, וכיון דבעי העמוה"ע ואינו יכול לפדותה אחר שחיטה ודאי דאינה לכהנים ולמ"ל קרא ע"ז ויש עוד להאריך בזה אך טוב לקצר מעט, אבל עכ"פ אפי' אם רק העור לבד קדושת בדה"ב יש עליה צריכה העמוה"ע מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו:

גם מה שהשיג המחבר הנ"ל על הר"י אבעלמאן וכתב דכיון דמה"ת לא בעי העמוה"ע לא הבהמה ולא העור, א"כ לאחר שנשחטה להיכן אזלה ממנה מעילה דאורייתא משום שלא העמוה"ע, שפיר תפס עליו הר"י אבעלמן מתוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה אין שכתבו וז"ל, ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקע מעילה דאורייתא, דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שוה מידי עכ"ל, וה"נ כיון דמדרבנן בעי העמוה"ע הרי לא שוה מידי ונפקע מהעור מעילה מה"ת, והרב המחבר שם הביא גם הוא ראיה לזה מהתוס' במכילתין לקמן (דף ט"ו ע"א) שהקשו דתיפוק ליה משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והרי הא דאין פודין אה"ק להאכיל לכלבים הוא מדרבנן ואיך שייך טעם זה ארע עולא דאמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, הרי מוכח דמשום איסור דרבנן נפקעה גם מועילה מה"ת, אלא דהתוס' בע"ז (דף ס"ג ע"א) ד"ה והא מחסרי משיכה כתבו בזה"ל, דגבי נתנו לסיטון מעל אליבא דריו"ח דכיון דמה"ת מעות קונות קניית הכסף מועיל וכיון שמעל מה"ת מי יפקיע המעילה עכ"ל, אבל באמת יש לחלק בין הענינים ולא פליגי התוס' דפסחים עם התוס' דע"ז, ועיין בתוס' בב"ק (דף ע"ט סע"א) ובגליון הש"ס שם, אבל כבר הארכתי כאן יותר מדי

אך את זה אזכיר כאן מה שהקשתי בזה על שיטת הר"מ מובא בריטב"א מכות (דף כ"ב ע"א) דהא דהמנהיג בפסוהמו"ק לוקה משום כלאים משום דקודש וחול מעורבין בו דהעור והגיזה קודש והבשר חולין, ועיין בהמפרש במכות שם וברש"י חולין (דף קט"ו ע"ב) ד"ה בשני מינים א"כ מאי קמבעיא ליה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ומסיק דאסור בעבודה מדרבנן, תיפוק ליה דאסור בעבודה משום כלאים דעור קדוש והבשר חולין, וא"כ אפי' אם עבודה לא מכחיש איכא מ"מ לאו דכלאים, דהא המנהיג בכלאים לוקה הוא לאו דוקא מנהיג אלא ה"ה גם שאר עבודה עיין ביו"ד הלכות כלאים, ואם נימא דדוקא קדוה"ג הוה כלאים עם חולין, אהל קדושת דמים כיון שיש לו פדיון אף קודם שנפדה לא הוה כלאים עם חולין, ושם הקדיש עורה הכונה שהקדישה רק קדושת דמים ולהכי אין בה משום כלאים, א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קאמר שם כי קאמר אסורה בעבודה מדרבנן, ופירש"י וכי קמבעיא לי מדאורייתא למלקי עלה עכ"ל, הרי קדשי קדושת דמים אין בהם איסור גיזה ועבודה מדאורייתא כבבכורות (דף י"ד) הנ"ל, ויש לפלפל עוד הרבה אבל הנני רק מעורר ודי בזה כאן:

ברש"י ד"ה ומשני וכו' כל מתיריו לשם פגול וכו' עכ"ל וכן הוא בפירגמ"ה ז"ל, זהו אליבא דרב גידל לקמן (דף ג' ע"ב) לפי שיטת המפרש ורגמ"ה שם, דאם פגל בשחיטה ושתק בזריקה לא הוה פגול גמור והתוס' שם חולקים על פירושם ע"ש, ובפי' קדמון הנדפס מכ"י בש"ס דווילנא פי' כאן מעיקרא לפי שיטת התוס' שם שזכרנו, ואח"כ הביא בשם הרב ר' אליקים כשיטת המפרש ורגמ"ה ע"ש, ואולם באמת שיטת המפרש ורגמ"ה שם תמוה מכמה מקומות בש"ס ע"ש בדברינו:

באו"ד וכיון דהא דשחיטה חשובה כן נראה דצ"ל כמו שכתוב בפירגמ"ה:

תוס' ד"ה ורבה וכו' בבהמה שהיתה לה שעת הכושר עכ"ל, דוקא בשחיטת דרום וניתנין למעלה שנתנן למטה דכשרין בשאר קרבנות, יש חילוק בין הו"ל שעת הכושר ללא הו"ל שעת הכושר, אבל יצא דמה ונשפך דמה דבכל הקרבנות פסול אפי' הו"ל שעת הכושר נמי תרד אליבא דר"י, ורק פסול לילה דהוה ריעותא קלישא דלילה לאו מחוסר זמן עיין מש"כ ברש"י לעיל ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו, ס"ל לר"י דתרד רק משום דלא הו"ל שעת הכושר ודו"ק:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תנינא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה