תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק מא
כבר דברנו בעזה"ש בפרק ל"ו אם היתר בטיל באיסור להתחייב עליו אם לאו וכתבנו שיש בזה מחלוקת הראשונים עיי"ש בדברינו, וכאן אביא בזה עוד הערה אחת קטנה, דהנה ידוע מש"כ הגרי"ב בחידושיו לרמב"ם ריש הלכות שבת להקשות איך אפשר לחייב מיתה על אחת ממלאכת שבת, וז"ל ואדבר נגד מלכים ולא אבוש כי נעלם ממני לפי מה דפסק איסי בן יהודא בשבת (ו' ע"ב) ובשבת (דף צ"ו ע"ב) וז"ל הש"ס שם אמר ר"י אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר הוה במתניתא תנא תולש הוה ראב"י אמר מעמר הוה, למאי נפ"מ לרב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי ר"ח וכתוב ביה איסי בן יהודא אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו', ואינו חייב על אחת מהן רב יהודא פשיטא ליה דהמעביר חייב ומתניתא פשיטא ליה דתולש חייב וראב"י פשיטא ליה דמעמר חייב. מ"ס הא מיהת לא מספקא ומ"ם הא מיהת לא מספקא עכלה"ג, ובכן לא זכיתי להבין איך אפשר לדון בסקילה לאותו המחלל שבת, ואמילתא דאיסי לא מצינו שום פלוגתא וכו' ומצוה ליישב בדברים ברורין עכ"ד שי
ובש"ס דפוס ווילנא בסוף הגהות הג"מ ר' אליה גוטמאכער מגרידיץ למס' שבת כתב ע"ז וז"ל, ואיני בא לתרץ בדרך בירור רק בדרך שאלה אולי אפשר לומר דהפמ"ג כתב בסוף כללי ס"ס דספק בדין יותר מהני לס"ס מספק במעשה ואם שני הספיקות המה בדין ג"כ מהני, וא"כ אם רוב במעשה מהני לדון דיני נפשות גם ברובא דליתא קמן וכו' א"כ מכ"ש דרוב בספק דין מהני וכו' וא"כ כיון דבכל חילול שבת יש לדון אם זהו הפטור מדוע לא ניזל בתר רובא שהוא מן הארבעים ושמונה שחייבים וגם הוה בשביל זה התראת ודאי וכו' עכ"ל שהאריך בזה מעט ואין צורך להעתיק דבריו כולן כסדרן אחרי שהש"ס עם ההגהות האלה מצויים בכל מקום, אך אכתוב כאן מה שיש לי להעיר בדבריו:
הנה לפי דבריו יהיה מוכח מזה דהיתר בטיל באיסור אפי' להתחייב עליו עונש מיתה חמורה דשבת בסקילה, והרי יש פוסקים דס"ל דהיתר באיסור לא בטיל לענין עונשין כמו שנתבאר בדברינו בפרק ל"ו עיי"ש, ועיין עוד בהגהות הרא"ג מגרידיץ הנ"ל לשבת דף י"ד ע"א עיי"ש, ועוד שהרי החו"ד ביו"ד סי' ק"א ס"ק ה' כתב דלא שייך בטול ברוב רק במקום שהספק נולד מכח התערובות ואם לא היה רק אחד לא היה ספק וכו' וראיה מהא דמקשה בחולין (דף י"ב) ר"מ דחייש למיעוטא האיך אכיל בשרא, ומאי קושיא הא ר"מ ע"כ לא פליג אבטול ברוב וכו' וכיון דרובא כשרות נינהו יתבטל הטרפה ברוב, אלא ודאי כיון דאפי' לא היה רק בהמה אחת היה ספק בה ולא מצד התערובות לא שייך בטול ברוב עכ"ל, ועיין מש"כ בזה לעיל פרק י"ג, וגם דין כל דפריש מרובא פריש ודאי דלא שייך לענין להתיר משום זה להרוג את הנפש, דמלבד הסוגיא דיומא (דף פ"ד) הרי מפורש בסנהדרין (דף ע"ט ע"ב) דאפי' אם נתערב רוצח שלא נגמר דינו ברוצחים אחרים שנגמר דינם כולן פטורין עיי"ש שהיא לענ"ד ראיה שאין עליה תשובה נגד תירוצו של הג"מ ר"א מגרידיץ ז"ל, ולענין עיקר קושית הגרי"ב ז"ל עיין בקובץ על הרמב"ם ז"ל הלכות שבת פ"ז ה"ז שפלפל בזה, והפרמ"ג בפתיחה להלכות שבת ד"ה ויש לשאול החליט דאין הלכה כאיסי בן יהודא וכתב דזהו נפ"מ גם לדידן אם בשעה שחילל שבת הפסיד ממון חבירו, דאם חייב סקילה הרי קיי"ל חייבי מיתות בי"ד שוגגין פטורין מלשלם ממון, ועבירה שאין עליה רק כרת במזיד וחטאת בשוגג חייב ממון עיי"ש שהאריך בדברים נכונים כדרכו בקודש, ולענ"ד יש לי ג"כ להביא ראיה דחכמים פליגי אאיסי בן יהודא מב"ק (דף ע"א ע"א) בטבח בשבת דפטור משום קלבד"מ עיי"ש, ובשבועות (דף ל"ג ע"ב) תנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו וכו' שחבל בי חבירי ושהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין משום דהנתבע פטור מטעם קלבד"מ עיי"ש, וכן יש לענ"ד להביא עוד ראיות כאלה וכאלה דאין הלכה בזה כאיסי בן יהודא וא"כ קושית הגרי"ב מעיקרא לא קשה מידי:
ומפני שפרק זה הוא כעת האחרון בספרי זה וראוי לסיימו בטוב, אביא כאן מה שביום טובה היינו בטוב ביום השבת פ' בהר שנה הזאת שנת תרס"ח פה וואיינוטא, שסיימנו ביום ההוא בחברא ש"ס דפה את מסכת ברכות והחילונו מס' שבת, ואמרתי בעזה"ש הדרן כנהוג, ושייך לפרק הזה מעט לפי עיקר הנושא שבו, אבל מ"מ אראה לבל להאריך הרבה בדבר שאינו רק ע"ד החידוד כמובן:
א
במשנה סוף ברכות והתקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו כשם וכו' ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך ופירש"י פעמים שמבטלין ד"ת כדי לעשות לה' אף זה המתכוין לשאול לשלום חבירו זהו רצונו של מקום שנאמר בקש שלום ורדפהו מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור עכ"ל] ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה' עכ"ל המשנה, והעיר התיו"ט דלכאורה הרי ר' נתן לא פליג את"ק וא"כ הול"ל אמר ר' נתן לא ר"נ אומר ותירץ דמצינו בלשון זה אף היכא דלא פליג עיי"ש, ובודאי דכן הוא שהרי כן כתב התוי"ט עוד בכמה מקומות ומהם בביכורים פ"א מ"ו, ובזה מיושב קושית התוס' חולין (דף נ"ח ע"א) ד"ה אלא הא דתניא שהקשו למה לא פריך הש"ס ממשנה דתמורה, ולהתוי"ט י"ל דבמשנה דתמורה הת"ק לא איירי בולד טרפה אלא מאותן שאינם פסולין רק לגבי מזבח, ואף דתני ר' אליעזר אומר אפ"ה אפשר דלא בא לחלוק, מ"מ ודאי כל היכא דאיכא לשנויא הלשון משנינן:
ב
בגמ' סוף מס' ברכות אר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם שנאמר וכל בניך ל"ה ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה"א אבקשה טוב לך, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום עכ"ל הגמ', ויש להעיר דהרי מאמרו זה של ר"א אר"ח איתא גם ביבמות ובנזיר ובכריתות ובתמיד, ובכולן סיים מאמרו באל תקרא בניך אלא בוניך, וכאן בברכות לבד סיים עוד חמשה פסוקים שלמים, אשר לכאורה קשה למה הם באין כאן וכי רבותא למיחשב קראי, ובודאי אין בגמ' ומאמרי חז"ל אפי' אות אחת לבטלה:
ג
אחרי שכבר כתבנו סוף אות א' דכל היכא דאפשר לתרץ הלשון מתרצינן, נראה לתרץ גם בלשון המשנה דר' נתן פליג באמת את"ק ומחלוקותם היא בזה, דת"ק ס"ל דהא דמותר לעבור על דברי תורה בכדי לשמור ענין של תורה באופן שיצא הפסד הדבר בשכר התיקון הוא דוקא אם בעידנא דעובר על דברי תורה באותו שטה גופא הוא מקיים את התיקון כהא דשאילת שלום בשם, דאז גופא שמזכיר השם בעידנא זו גופא מתחזק השלום בינו ובין חבירו, כדמשמע פשטיה דקרא עת לעשות לה' כלומר באותה העת גופא שהוא עושה לה' אז הפרו תורתך, אבל לעבור עתה על דברי תורה בכדי שמזה יצא תקון למחר וליומא חרא אסור אליבא דת"ק, ור' נתן דריש דאפי' משום תיקון לעת אחרת נמי מותר לעבור עתה על דברי תורה, ומשו"ה דריש לקרא מסיפא לרישא הפרו תורתך [עתה, משום] עת לעשות לה' בעת אחרת ומשו"ה הוסיף ר' נתן בקרא תיבת "משום" לבאר דבריו דלא בעינן בעידנא דעוקר יקיים וכמו שנתבאר ונראה שהדבר ישר בלי דוחק:
ד
וכבר ראיתי מי שכתב ע"ד החידוד דר' נתן בא לתרץ מה דקשה במשנה ראשונה דמס' ברכות, דאמרינן שם ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק א"ה מן העבירה, וכתב רבינו יונה באלפס שם דלחכמים אפי' דיעבד אינו יוצא ואינו קורא אחר חצות, דחז"ל יש להם כח לבטל מ"ע משום סייג כלולב ושופר בשבת עיי"ש, והשאגת אריה הרבה להקשות עליו דאיך אפשר דמשום ספק שמא יבטל ק"ש בפעם אחרת יבטל עתה מצות ק"ש בבירור. וכתב שלא מצא כיוצא בזה רק בבכורות (דף נ"ג) דבטלו מעשר בהמה מחשש יתום ומחליט באמת דלא כרבינו יונה עיי"ש, וא"כ י"ל דר' נתן בא ליישב קושיא זו דמשום עת לעשות לה' כלומר כדי שלא יבטל ק"ש בעונתה היינו בעת אחרת כמש"כ לעיל אות ג' בדעת ר' נתן] הפרו תורתך שלא יקרא ק"ש אחר חצות אפי' בדיעבד, ויש סמך וראיה לשיטת רבינו יונה מהא דאיתא סוף ברכות (דף ס"ג ע"ב) אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם, הנה פתח בתרתי שחרית וערבית ולמה זה סיים בחדא וערב אחד אינו קורא ולא אמר ושחר אחד אינו קורא, אלא משום דק"ש של שחרית יש לו דיעבד לקרא גם כל היום ויש לו עכ"פ שכר כקורא בתורה, מה שא"כ בערבית מפני שיש אונס שינה כדאיתא בברכות (דף ד' ע"ב) הפקיעו חז"ל המצוה לגמרי דגם כקורא בתורה לא יקרא לאחר חצות, וי"ל דזהו דאמרינן הדרן עלך פרק הרואה דמוכח מהא דוערב אחד אינו קורא וכו' כדעת רבינו יונה, וסליקא לה מס' ברכות דמיושב דעת חכמים בהמשנה הראשונה דברכות מקושית השאגת אריה דהפרו תורתך משום עת לעשות לה' עד כאן ראיתי כתוב בספר:
ואנחנו לרגל כונתינו דרך אחרת בזה, אך מראש עלינו להביא את המקומות הפשוטים המפורשים בדברי רז"ל, שתקנו איזה דבר נגד הדין או הקדמונים עשו איזה דבר נגד הדין משום עת לעשות לה', ולמיעוט בקיאותי רק חמש אלה אני יודע ותו לא:
ה
הא דאיתא במשנתינו דסוף ברכות דהתירו לשאול שלום חבירו בשם משום לעשות ולהרבות שלום בישראל משום עת לעשות לה', ובזה אפי' ת"ק דר' נתן מודה משום דכששואל שלום בשם בעידנא דעבר על לא תשא אז גופא מרבה שלום בישראל כמפורש במתניתין וכמו שנתבאר בדברינו לעיל אות ג' הא חדא דמפורש ההיתר משום עת לעשות לה':
ו
זה לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר היד החזקה, ומימות מרע"ה עד רבינו הקדוש ע"ה לא חברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתושבע"פ אלא שבכל דור ודור וכו' והיה הדבר נוהג כך עד שבא רבינו הקדוש וכו', וחיבר מהכל ספר משנה ושננו לחכמים ברבים וכו' כדי שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל, ולמה עשה רבינו הקדוש כך וכו' לפי שראה שהתלמידים מתמעטין והולכין וכו' וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות חיבר חיבור להיות ביד כולן כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח עכ"ל, ודבריו מיוסדים על הש"ס גיטין (דף ס') ותמורה (דף י"ד) דמה"ת דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב רק מפני השכחה התירו לכותבם משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמפורש שם ונכלל בזה גם מש"כ הכ"מ בהלכות תלמוד תורה פרק ג' דהתירו האידנא לרבנים ליקח שכירות ולעבור על מה אני בחנם וכו' משום עת לעשות לה' הפ"ת עיי"ש באורך הא תרתי:
ז
בכריתות (דף ח' ע"א) במשנה שם מעשה שעמדו קינין בירושלים בדנרי זהב ארשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין, לסוף נכנס לבי"ד ולמד האשה שיש עליה ה' לידות ודאות ה' זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים, וכתב רש"י ז"ל שם וז"ל נכנס לביהמ"ד ולמד וכו' אע"פ שהקיל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף עכ"ל, ועיין בהגהות בן אריה ובהגהות חשק שלמה, וכלשון רש"י, ג"כ כתב הרע"ב במשניות הא תלתא:
ח
בילקוט פ' פנחס איתא בזה"ל ותקרבנה בנות צלפחד הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט הרי שבח לכל שבטו וכו' אילו עמדו בדור המדבר זכו ליטול שכר כולן, ללמדך באיזה שעה. עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל נתנה ראש אמר להן משה והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ, אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לה' עכ"ל הילקוט וסמיכת הפסוק דעת לעשות לה' אל הקודם הוא תמוה מאוד, ונראה לענ"ד דחסרון דברים יש כאן [ובלאו"ה כתב כבר הזית רענן שם שהדברים מגומגמים שם מה שהסמיך שם בענין אליהו בהר הכרמל עיי"ש] וצ"ל מקודם המדרש שהביאו התוס' בב"ב (דף קי"ט ע"ב) ד"ה אפי' קטנה שבהן וז"ל, דאמר במדרש שלשם שמים נתכוין [צלפחד שהוא המקושש] שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא לכנוס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין מחויבים במצוות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל התוס' (וכן מפורש ג"כ בתרגום יונתן בן עוזיאל במקומו בפ' שלח מעין זה אלא שאין מובן לדברי התרגום יונתן איך היה מותר לו לעשות כן ודו"ק] דאע"ג דאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאיתא בשבת (דף ד' ע"א) מ"מ היינו דוקא כדי שיזכה יחיד, אבל לזכות את הרבים מותר, וע"ז מסיים שפיר הילקוט שנאמר עת לעשות לה' הפ"ת אל תהי קורא כך אלא הפרו תורתך עת לעשות לה', היינו כשיטת ר' נתן במשנה דסוף ברכות דלא בעינן בעידנא דהפרו תורתך אז גופא לעשות לה' כמו שנתבאר לעיל אות ג' ונכון בעזה"ש:
ובספר דברי שלמה פ' שלח נותן טעם לשבח למה טעו לומר דכיון שימותו במדבר פטורין הם שוב מן המצוות זה מנא להו, וכתב בשם ספר משכנות יעקב דהם סברו דעיקר קבלת התורה היתה בתנאי שינתן להם בשביל זה ארץ ישראל כדכתיב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצרו, אבל כיון שימותו במדבר ולא נתקיים התנאי אף הם פטורים מהמצוות זה היה סברת אותו הדור, אבל צלפחד היה סובר דא"י אינה מתנה עבור תנאי קיום התורה רק א"י מוחזקת לנו מאבותינו, ומחויבים לשמור התורה מטעם דינא דמלכותא או מטעמים אחרים כידוע, לכן עמד וחילל את השבת וכשיהרגהו בבי"ד אז יראו הכל להלכה ולמעשה דא"י מוחזקת מאבותינו והתורה לא תליא כלל בתנאי נתינת א"י, ומחוייבין לקיים התורה אפי' אם לא יכנסו אותו הדור לארץ, והוא כיון לאמיתת הדבר ונהרג בבי"ד של משרע"ה וגרם שכולן ישמרו את התורה וזכות הרבים תלוי בו, ומבואר בזה יפה טענות בנות צלפחד החכמניות, אבינו מת במדבר והוא לא היה וגומ' כי בחטאו מת, פי' שהוא מת בחטא יוצא מן הכלל שמסר נפשו לזכות את הרבים, וכיון שמת בבי"ד הרי מוכח מזה שהוא כיון את האמת דא"י מוחזקת לנו מאבותינו, וא"כ תנה לנו אחוזה גם חלק בכורה עיי"ש בב"ב ותבין עכת"ד הדברי שלמה:
ט
אר"י א"ש מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה במתניתא תנא תולש הוה ראב"י אמר מעמר הוה, למאי נפ"מ לכדרב דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי ר' חייא וכתוב בו איסי בן יהודא אמר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' ואינו חייב על אחת מהן רב יהודא אמר שמואל פשיטא ליה דמעביר חייב, ומתניתא פשיטא לה דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב וכו' עכ"ל הגמ', וביארו המפרשים דלכאורה בשלמא למ"ד תולש הוה או מעמר הוה שפיר דשני אלה משמעותן עולה שפיר במילת מקושש עצים דהכונה היא או תלישה ממחובר או עימור ואיגוד כדכתיב לקושש קש לתבן, אלא לר"י אמר שמואל דמעביר ד' אמות הוה זו מנין לו ואיה רמז לזה בתורה ובגמ' בשבת שם (דף צ"ו פ"ב) לא נתבאר מנא ליה הא, וביארו גדולי המפרשים ז"ל דידעינן זה מלשון התורה ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים, דקשה מאוד למה להתורה לספר דהיו אז במדבר אטו עד השתא לא ידעינן דבני ישראל היו או במדבר. אלא ע"כ דבא לומר דמקושש מעביר ד"א ברה"ר הוה, דהרי בגמ' שבת (דף ו' ע"ב) אמרינן דבכל עת המדבר הוא כרמלית רק כשהיו ישראל במדבר והיו בו ששים ריבוא אז היה רשוה"ר, ולכן כתיב ויהיו בני ישראל במדבר פי' דהיה אז המדבר רה"ר לא כרמלית לכן כשמצאו אז את המקושש שהיה מעביר ד' אמות שפיר נתחייב סקילה וזה נכון, ולפי"ז לכאורה למ"ד דצלפחד לשם שמים נתכוין לזכות את הרבים שלא יטעו דבמדבר פטורים הם מן המצוות, א"כ שפיר אצטריך קרא דויהיו בני ישראל במדבר לגופיה לומר דסיבת חטאו היה מה דהיו אז ישראל במדבר וסברו דמשו"ה פטורים מן המצות, ולהוציא הטעות מלבם עשה המקושש מה שעשה להעמידם על האמת, וכן טענו ג"כ בנותיו אבינו מת במדבר כלומר בסיבת המדבר לזכות את הרבים כמו שנתבאר לעיל באות ח' וא"כ אין לנו רמז דמעביר ד' אמות הוה וע"כ דתולש או מעמר הוה כן הוא לכאורה:
אבל באמת אדרבה למ"ד מקושש לש"ש נתכוין ע"כ מוכח בלאו"ה דמעביר ד' אמות דוקא הוה ולא אחרת, דהרי טעות דור המדבר היה דכיון דקבלת התורה היתה באונס דכפה עליהם את ההר כגיגית א"כ לא נתחייבו לשמור את התורה, אלא דמ"מ אם ארץ ישראל אינה מוחזקת מאבותינו, אם לא ישמרו את התורה נהי דיפטרו מעונש אבל שכר דמתנת ארץ ישראל הרי ודאי לא יהיה להם כיון דא"י נתנה להם על תנאי שיקיימו התורה לשיטתם זו כיון דכבר נגזר על אותו דור למות במדבר ממילא פטורין מלקיים את התורה, וא"כ קשה מה הועיל המקושש בחללו את השבת הרי שבת במרה נצטוו וקבלוה בלי כפיית ההר רק ברצון גמור וידוע מש"כ הלבוש ז"ל דמשו"ה אמרינן בשבת בתפלה ובקידוש באהבה וברצון משא"כ בשאר יו"ט] וא"כ הרי עוד יהי' מקום לטעות דדוקא על שבת נענשים אף אם לא יכנסו לא"י מפני שעל שבת אין להם טענת אונס משא"כ בשאר מצוות, אלא ע"כ לומר דמקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה, וכבר כתבו התוס' בשבת (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אתחומין דאיסור הוצאה לא נצטוו במרה, ורק בסיני נצטוו עליה וא"כ היה לישראל שפיר טענת אונס אאיסור הוצאה, ומ"מ נסקל המקושש הרי מוכח מזה דטענת אונס דכפיית ההר לאו כלום הוא, וא"כ די בזה להוציא מלבן של טועים גם בכל התורה כולה וזה נכון וברור:
דהרי ידוע דמעביר ד"א ברה"ר תולדת הוצאה היא:
וראיתי להג"מ ר"ז באריט ז"ל שביאר בזה הא דשבת (דף צ"ו ע"ב) מקושש זה צלפחד דברי ר"ע א"ל ר' יהודא ב"ב עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו וכו' ויש לדקדק מה זה לשון עקיבא בכוב"כ הלא הוא מדבר עם ר"ע, אך מ"ד בסנהדרין (דף פ' ע"ב) דמקושש הוראת שעה היתה ע"כ לא ס"ל דכיון לשם שמים, דמנא ידע שידינוהו הוראת שעה, והמזרחי הקשה למ"ד הבערה לחלק יצאה למ"ל הבערה הרי ידענו לחלק מהמקושש, ותירץ דמ"ד הבערה לחלק יצאה ס"ל דמקושש הוראת שעה היתה ואין למילף מיניה חילוק מלאכות, ור"ע ס"ל בפסחים (דף ה' רע"ב) דהבערה לחלק יצאתה א"כ ע"כ ס"ל דמקושש הוראת שעה היתה, וא"כ לשיטתיה אי אפשר תו לומר דלשם שמים נתכוין, וזהו דקאמר ר' יהודא בן בתירא לר"ע עקיבא כלומר אתה לשיטתך דאין לומר דלשם שמים נתכוין המקושש, א"כ בין כך ובין כך אתה עתיד לתן את הדין, אבל למ"ד אחר יש לומר דלשם שמים נתכוין א"כ אדרבה זכות הוא לו לגלות שמו עכ"ד:
ולקושטא דמילתא אף שהוא חידוד נעים מ"מ עיקר קושית המזרחי יש ליישב בפשוטו, דנהי דידעינן ממקושש דעל מלאכה אחת נמי חייבין ולא בעינן עד שיעשה כל הל"ט מלאכות, מ"מ הא דאם עשאן כולן בהעלם אחד שיתחייב על כל אחד זאת ידעינן רק מהבערה דיצאה לחלק, עיין בשבת (דף ע') ורק בלשון רש"י יבמות (דף וא"ו) שפיר הוקשה להמזרחי ואכמ"ל יותר, ואדרבה י"ל דמשו"ה גילה ר"ע את הרמוז בג"ש דמקושש זה צלפחד משום דר"ע ס"ל ג"כ דמקושש לשם שמים נתכוין, וראוי לפרסם שם האיש אשר זיכה את הרבים עכ"פ הא ארבע:
י
ביומא (דף ס"ט ע"א) אמרינן בבגדי כה"ג דאסור לצאת בהם למדינה, ופריך הגמ' מהעובדא שיצא שמעון הצדיק בבגדי כהונה לקראת אלכסנדר מוקדן שהלך להחריב את ביהמ"ק שהלשינו עליו הכותים, ומשני אי בעית אימא ראוין לבגדי כהונה ואי בעית אימא עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל הגמ', ולפי מה שכתבנו לעיל באות ג' נראה ברור דהאי בעית אימא קמא אזיל לת"ק דמתניתין דסוף ברכות דבעינן בעידנא ושם הרי לא הוה בעידנא משו"ה מוכרחין אנו לתרץ ראוין לבגדי כהונה, והאי בעית אימא תנינא אזיל אליבא דר' נתן דסובר דלא בעינן בעידנא משו"ה משני שפיר דרשאי היה לצאת בבג"כ ממש משום עת לעשות לה' ודו"ק הרי לנו חמשה דברים:
יא
ואחרי שזכינו לכל זה נאמר דר' אלעזר אמר ר' חנינא פוסק נמי כר' נתן דלא בעינן בעידנא, ומשו"ה כלל בסוף מס' ברכות כל הני דברים שהתירו משום עת לעשות לה' וסמכן אקראי, והולך וחושב כסדר, א) מה שהתירו גם לת"ק משום עת לעשות היינו לשאול שלום חבירו בשם כדי להרבות שלום בישראל ועל זה אמר תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם שנאמר וכ"ב למודי ה' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך שהשלום הוא העמוד שעליו נבנה העולם ב) ואח"כ מונה אחת לאחת גם אליבא דר' נתן דהלכה כוותיה, ראשונה הא דהתירו לכתוב תורה שבע"פ משום עת לעשות לה' שלא תשכח התורה וכן שכירות הרבנים, והביא ע"ז קרא דשלום רב לאוהבי תורתך שהתירו לכתוב תורה שבע"פ ושכירות לרבנים ואין למו מכשול ואיסור בזה דמותר הכתיבה והשכירות משום שלא תשכח ועת לעשות לה' היא, ג) הא דרשב"ג תיקן סוף פ"ק דכריתות דהאשה שיש עליה לידות הרבה תביא קרבן אחד ואין השאר עליה חובה כדי שיוזל השער ולא יכשלו באכילת קדשים קודם שתביא קרבנה, ומביא ע"ז קרא דיהי שלום בחילך פירוש ברכושך שלא תצטרך לשלם מכיסך יתר מהשוה ועי"ז יהי שלוה בארמנותיך שלא יבואו לידי שערוריות באכילת קדשים באיסור, ד) הא דעשה המקושש לשם שמים וחילל את השבת משום עת לעשות לה' דאע"פ דאין אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חברך אבל כדי לזכות את הרבים מותר וע"ז מביא קרא דלמען אחי ורעי כלומר לזכות את הרבים משו"ה אדברה נא שלום בך ה) ועל ענין שמעון הצדיק שילא בבג"כ במדינה משום עת לעשות לה' שלא יחריב את ביהמ"ק הביא קרא דלמען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך וסיים דמכל אלה אנו רואים דה' עוז לעמו יתן, כשנתן הקב"ה את התורה לישראל לא בא בטרוניא עמהם, דמה שמוכרת להתיר לקיום התורה מתירין וא"כ ה' יברך א"ע בשלום:
יב
והנה התוס' ריש מס' שבת (דף ב' ע"א) ד"ה יציאות השבת הקשו דאמאי התחיל התנא בדיני הוצאה עיי"ש, ואולם לדברינו כיון שסיימה המשנה והגמ' בברכות דהפרו תורתך משום עת לעשות לה' אפי' שלא בעידנא כר' נתן וכמו שנתבאר, וא"כ גם מקושש לשם שמים נתכוין כמו שא"ר אלעזר א"ר חנינא מקרא דלמען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, וכיון דלשם שמים נתכוין ע"כ דמעביר ד' אמות הוה כמו שנתבאר לעיל בריש אות ט' דרק הוצאה נאמרה בסיני וכל הלכות שבת נאמרו כבר במרה וקבלו ברצון, וכיון דמעביר ד' אמות הוה א"כ ליכא על אב מלאכה דהוצאה ספיקו של איסי בן יהודא כמבואר בשבת (דף צ"ו ע"ב) ובשאר אבות מלאכות הרי בכל אחת מהן יש ספק אם יש עליו חיוב סקילה, משו"ה התחיל התנא את מס' שבת במלאכת הוצאה הברורה בדיניה ולא במלאכה אחרת, ואולי כיון לזה רש"י במשנה ריש שבת ד"ה שתים שהם ארבע וכו' שביאר כל העונשים למחלל שבת. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
ותהי השלמת כתיבת ספר זה יום ג' ג' לחדש סיון שנת תרס"ח פה ק"ק וואיינוטא יע"א עמ"י עש"ו.