תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק לו
בדין בטול היתר באיסור שכתב המל"מ דזה לא מצינו.
עתה נבוא אל ראיה השלישית של מהר"י אלפאנדארי דמטבע מה"ת לא בטיל, מהא דתנן במעילה (דף י"א ע"א) דהמפריש מעות לנזירותו אין מועלין בהם מפני שמעורב בהם דמי שלמים, וקשה דלבטלו ברוב אע"כ דמטבע לא בטיל, ודחי לה המל"מ דלא שמענו דין בטול רק שיתבטל איסור בהיתר שיהיה מותר באכילה לכתחילה, אבל שיתבטל היתר באיסור שיתחייב גם על ההיתר זו לא מצינו והאריך מעט בזה עיין לעיל פרק ל"ג שהעתקתי כל דבריו וכבר האריכו האחרונים בכלל זה ונבוא פה בקצרה ואין מדרש בלא חידוש, ומראש אביא כאן בקצרה קונטרס ידידי הגאון ר' שאול זצ"ל אבד"ק שילעל יצ"ו, ואח"כ אביא תשובתי אליו וממילא תסתיים שמעתתי:
ז"ל ידידי הג"מ מהר"ש ק"ב הנ"ל במכתבו אלי, בפ"ת לאו"ח סי' תנ"ג הביא בשם בנין עולם ספק אחד בנתערב מצה שאינה שמורה במצות שמורות או שלשה חשו"ק ונתערב מצה אחת מזה בהרבה מצות כשירות שנעשו ע"י כשרים מי שייך בזה בטול או לא ואם כל אחת מהן כשרה לכזית מצה או לא, וזה נוגע בדין בטול היתר בהיתר ודבר חשוב ודבר שבמנין עכת"ד הפ"ת, ולדעתי היתר בהיתר מבואר כבר ביו"ד סי' צ"ט סעי' ו' וש"ך ס"ק כ"ב ופרמ"ג שם דבטיל, ודבר חשוב ודבר שבמנין לא שייך כאן דמצה פשוטה אנו רואין דלא שייך בה כל זה, ומצה שמורה לאחר הכשירן אז מתחשב, אך דכבר בטלה ולא מצינו שיתבטל איסור שכאן אינו דבר חשוב ובמקום אחר שיהיה ד"ח שיחזור ויאסור תערובתו, דמאחר דכבר בטלה שפיר בטלה:
אך בשו"ת עונג יו"ט ס"ד ראיתי שנסתפק בזה ג"כ, וגם בציצית שלא לשמה שנתערב בציצית שלשמן אי בטלה, והסביר הדבר דלא מהני בטול, שלא מצינו בטול אלא להסיר האיסור או הפסול ויהיה כחפץ פשוט שלא הצריכה תורה שום הכשר ע"ז והמועט נעשה כמו המרובה וכשר, משא"כ דבר שפסולו מפני שמחוסר מעשה כמו מצה שמורה וציצית דבעינן עשייה לשמה לא אמרינן שישיג המועט מעלתו של המרובה יותר משאר חפץ דעלמא, ודי במה שמסיר האיסור והפסול ולא שיתעלה עוד יותר מקודם עכת"ד, ושם מפלפל בתוס' בחולין (דף י"ב ע"ב) בשיטת ר"ת וגם מיישב קושית העולם מבת כהן גם קושית החוות דעת ביו"ד סי' ק"א מפסחים (דף פ"א) בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם, ומסיק דתליא זה בפלוגתא דרש"י ותוס' בבכורות (דף כ"ב ע"א) בציר שנתערב וכו' דלרש"י נעשה הציר כמים לטמאות ולתוס' שם לא אמרינן הכי ואינו מטמא עכת"ד והעתקתי תמצית דבריו דאולי אין הספר הזה ת"י:
אמנם לדעתי דבר זה תלוי אי היתר בטיל ברוב איסור להיות כמוהו ממש שכבר חקרו הפוסקים בזה, והפרמ"ג בפתיחה לתערובות ח"א ספ"א וספ"ג ובח"ג ספ"ה ובשושנת העמקים שלו כלל י"ד מביא מהמנ"כ דס"ל דהיתר אינו מתהפך לאיסור ורש"י ותוס' בזבחים (דף ע"ח ע"א) פליגי בזה דלרש"י היתר מתהפך לאיסור ולתוס' אינו כן עכת"ד הפרמ"ג ולפמש"כ העונג יו"ט רש"י ותוס' אזלו לשיטתם, ולפי"ז אף השמורה והציצית נמי לדעתי כן הוא שכמו שהאיסור המבטל שלולא התורה אסרתו היה מותר ומ"מ מהפך להיתר בשם חדש כפגול נותר וטמא שצריך ג"כ מעשה לזה שיקרא כן, ה"נ הכשרות שנעשו לשמן מהפכין הפשוט לשם חדש וזה פשוט לי מאוד:
ואני כבר הראיתי ראיה מהר"ן נדרים (דף נ"ט ע"ב) ד"ה וע"כ דמשמע דס"ל במש"כ שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר שהיתר אינו מתהפך לאיסור, וצע"ק כיו"ד בלשון הש"ך סי' צ"ח סק"ד גבי נו"ט והיא שיטת הראשונים והרשב"א בחידושיו אבל אינו מוסכם וחידושי רע"א פליג ע"ז אבל מ"מ אינו ענין לנד"ד וכיונתי בראיה זו להעין יצחק ח"א או"ח סי' כ"ו בהג"ה, גם רצה"ח בהגהות הש"ס שם תמה על הר"ן דהרי היתר בטל באיסור וראיה ממנחות (דף כ"ב) בשחוטה בנבלה וכו'] ואולי לזה דקדק הר"ן וכתב שהאיסור דרכו להתבטל עכ"ל רצה"ח, ואולי ר"ל שברוב המקרים דרך האיסור להתבטל ולא ההיתר אבל אין שום טעם בזה, ועוד יש לי גמגום מהר"ן גופא בדיבור הסמוך ד"ה שאני במש"כ דבדין הוא דלבטיל היתר וכו' משום דהו"ל תערובות היתר באיסור ודברים שאינן שווין וכו' הרי משמע דגם היתר בטיל באיסור, ולחלק בין מקום דטרח דאז בטיל ללא טרח דלא בטיל ע"ש אינו מתיישב על הלב כלל, ושם בעמוד א' ד"ה וכי שהסביר שא"ת דגדולין של היתר מבטלין וכו' עמד שם בהגהות מלוא הרועים דלפמש"כ הר"ן בסמוך דאין דרך היתר להתבטל וכו' בלאו"ה ניחא אך לפמש"כ הר"ן אח"ז דאף היתר מתבטל להכי הוצרך הר"ן להסביר כאן באופן אחר וא"כ דעת הר"ן צ"ע:
ולדעתי ראיה לזה מנדה (דף כ"ז ע"א) תרווד רקב שנפל בו עפר כ"ש טמא ור"ש מטהר, וקס"ד דרבנן דבי רב משום דא"א לשתי פרידות וכו' ובציר שיעורא וא"ל רבה אדרבה א"א וכו' ונפיש שיעורא וכן היא הגירסא בגליון הר"ש פ"ב דאהלות, הרי מלשון נפיש שיעורא מוכח דהעפר מתבטל ונהפך לשם חדש רקב ונ"מ בזה שאם היה תרווד רקב מצומצם ונחסר כ"ש ישלים העפר, ובזה מובן הקס"ד דרבנן דבי רב דלכאורה דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידעו די"ל להיפך, אבל לדברינו פליגי עם רבה בפלוגתא דרש"י ותוס' והר"ן דרבנן דבי רב ס"ל דטמא מתבטל בטהור ולא להיפך ורבה ס"ל דשפיר מתבטל גם הטהור בטמא, והרמב"ם וש"מ שתפסו טעם הגמ' משום גלגלין ש"מ דהלכה כרבה בזה, ואין להקשות מת"ק דהך ברייתא ומת"ק דתניא אידך וכו' דבעו תרווד ועוד לטמא, ומוכח מזה דאם חסר מתרווד שיעורו ועפר משלים אינו טמא ומוכח דטהור בטמא אינו בטיל, וכן מה שהקשה הרב מחוואדאן שיחי' מנדה, (דף ע"א) ברש"י ד"ה הרוג שאין מיעוט דם שמחיים משלים לרוב רביעית שלאחר מיתה משמע דדבר הצריך שיעור לא מהני מה שישלים לו ממין אחר, אבל לענ"ד בעניני טומאת מת כרקב ורביעית דם לא גמרינן מידי דהלכתא נינהו דבעי דוקא שיעור שלם, וכה"ג אמרינן בסוכה, (דף י"ח ע"א) גבי לבוד דבכל התורה אמרינן אך בטומאה הלכתא גמירי לה דבמת לא אמרינן לבוד ופירש"י לא גמרינן מידי אחריתא אלא ההוא דאתמר ביה, וא"כ מת"ק אין ראיה כלל אע"ג שצריך שיעור מצומצם, אבל לרבנן דבי רב דס"ד דשייך בטול בזה פריך רבה שפיר אדרבה וכו', וא"כ מוכח מזה דהיתר בטיל באיסור, וכן טומאת שחוטות בנבלות ענין אחר הוא ואינו בסוג הלכתא גמירי לה ודומה לשאר איסור והיתר וא"כ קמה ראייתי וגם נצבה:
ונלענ"ד ראיה לזה מזבחים (דף ע"ח) הנ"ל והובא בפרמ"ג דמיירי בכזית מצומצם, ואפ"ה ס"ל לרש"י דבטיל המיעוט לגמרי להרוב ותופס שם חדש, ותוס' הקשו שם דהרי אף היתר אינו מצטרף לאיסור כ"ש איסור לאיסור עכ"ל, וזה אינו קשה כל כך דשאני התם דבתורת בטול ע"י תערובות עסקינן ולא בהיתר בפ"ע שמצטרף לאיסור בלא תערובות, ועכ"פ לרש"י דס"ל דבטיל איסור באיסור יהיה הכ"ש איפכא דכ"ש דאיסור יבטל היתר ויתפוס שם איסור, וכעין זה כתב הר"ן בנדרים הנ"ל בד"ה שאני דיותר מתבטל היתר באיסור ממה שיתבטל איסור באיסור, וגם העין יצחק הביא ראיה מתוס' ב"מ (דף ו' ע"ב) בקפץ אחד מן המנוים שהקשו שיתבטל הקופץ ברוב והרי הקופץ כבר הוא פטור ואיך ישלים למעשר והעשירי יהיה קודש ויביא חולין לעזרה אלא ש"מ דס"ל דגם היתר באיסור בטיל ותופס שם האיסור:
ועוד ראיה מכריתות (דף כ"ב ע"א) בעו מיניה הקיז דם לבהמה וכו' על הראשון ד"ה חייב ופירש"י דדם קילוח מעורב בו עכ"ל על השני וכו' ר"ל אמר חייב שתי חטאות וריו"ח אמר אינו חייב אלא אחת פירש"י על הראשון שדם קילוח מעורב בו, הרי לרש"י הכוס האחד יש בו דם התמצית ברוב דם קילוח ומי לא עסקינן דאכל רק כזית מצומצם ונמצא בו דם של פטור שפטור מחטאת ואעפ"כ חייב עליו חטאת לכו"ע ש"מ דנהפך היתר לאיסור מטעם בטול ברוב האיסור וחייבין עליו, ולפי"ז אזיל רש"י לשיטתיה בכל מקום דהמועט ההיתר תופס שם חדש של האיסור המרובה מלבד בטומאת מת כנ"ל, אך רגמ"ה בפירושו בש"ס החדש פירש שם בד"ה על הראשון בזה"ל אם אכלו ד"ה חייב דלית ביה אלא דם קילוח עכ"ל, הרי שמפרש דבכוס ראשון אין בו אלא דם קילוח ובכוס שני יש בו מעט תמצית והרוב יש בו דם קילוח עיי"ש בד"ה ריו"ח, וע"כ צ"ל דאין בו כזית בכדי אכילת פרס דאל"כ למה פטור לריו"ח ובודאי אין בו אלא מיעוט דלא פליגי במציאות, וממילא לרשב"ל דמחייב שני חטאות ע"כ ס"ל דמיעוט תמצית בטיל להרוב ותופס שם חדש דם גמור כשיטת רש"י, וריו"ח ס"ל דלא בטיל התמצית ברוב שיתפוס שם חדש כשיטת התוס' ופרמ"ג הנ"ל, ואזיל רשב"ל לשיטתיה גבי פגול ונותר הנ"ל לשיטת רש"י, ואפשר נמי דעד כאן לא פליג ריו"ח וס"ל דלא בטיל המיעוט ברוב אלא איסור באיסור דדם התמצית נמי בלאו הוא וכסברת הר"ן בנדרים הנ"ל אבל היתר באיסור מודה דבטיל שפיר מיעוט היתר לגבי איסור, ובינותי בספרים ומצאתי במהרי"ט אלגזי לה' בכורות בהלכות חלה שפלפל הרבה כעין זה בתערובות שאר מינים בחמשת מיני דגן אי בטילי לענין לצאת ביה חובת כזית מצה ובדברי רמב"ן האריך הרבה ות"ל פגע ונגע הרבה במש"כ בזה ותניא רבתא לדברי, ובעיקר מחלוקת הרמב"ן עיין מג"א באו"ח סי' תנ"ד ובנו"כ וביו"ד סי' שכ"ד ונו"כ ואין להוציא דין מדברי הרמב"ן לנד"ד, לזאת נלענ"ד דשפיר בטלה המצה הפשוטה בהמצות שמורות ימחול כת"ר לעיין בזה עכ"ל ידידי הנ"ל:
וזה אשר השבתי לידידי הגאון הנ"ל, הנה הענין הזה בעצמו כבר ראה כת"ר שדברו בו האחרונים בארוכה, גם הראיה מגמ' דנדה (דף כ"ז) כבר הקדימוהו האחרונים, אכן הראיה מכריתות (דף כ"ב ע"א) חדתא היא אצלי ולא ראיתי עוד מי שהעיר מזה עד עתה, ובודאי מוכח מכמה ראשונים דהיתר בטיל באיסור כמש"כ כת"ר, וכן מוכח מקושית המרדכי סוף חולין ביבמה שרקקה דם דהחליצה כשירה משום דא"א לדם בלא צחצוחי רוק, והקשה המרדכי דיתבטל הרוק בהדם הרי דמקשה שיתבטל ההיתר באיסור, ואולם לדין בטול מצה שאינה שמורה בשמורות יש לי עוד לדבר בזה בעזהשי"ת:
א
זה לשון רש"י במנחות (דף כ"ג ע"ב) ד"ה לימא דלא כר"ח וכו' ואמאי דלא מבטיל ליה טיבלא לשיריים לא מצי למפרך לר"ח וכו' דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוה ריבה סלתה דבטיל כמאן דליתיה דמי ולא אייתר ליה עכ"ל, וזהו בעיני מחוורתא לתרץ קושית מהר"י אלפאנדארי בהא דהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן הואיל ועומר ושתי הלחם ולחה"פ שלנו האיך נאכלים, דמאי קושיא, הרי חלקם יתבטל ברוב של הציבור עיין לעיל פרק ל"ג ופרק ל"ה, אולם לדברי רש"י האלה דהמיעוט הבטל כמאן דליתא דמי הרי טענתם של הכהנים צודקת ממנ"פ דאם חלקם לא יתבטל האיך עומר וכו' נאכלים הרי מנחת כהן כולה כליל, ואם יתבטל חלקם ברוב של הציבור הרי הבטל כמאן דליתא בעולם דמי כמש"כ רש"י, א"כ יחסר שיעור העשרון להעומר וגם קומץ העומר יהיה חסר וכן בשתי הלחם יחסר השיעור לשני עשרונים ובלחה"פ לכ"ד עשרונים עיין מנחות (דף ע"ו ע"ב) ולענ"ד זהו נכון מאוד בעזהי"ת:
ולענ"ד גם התוס' בב"ק (דף כ"ז רע"ב) נמי ס"ל כרש"י דהמיעוט הבטל כמאן דליתא דמי, דז"ל התוס' שם ד"ה קמ"ל דאין הולכין בממון א"ה וכו' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו עכ"ל, וכבר האריכו האחרונים להסביר הדבר אמאי בדיינים המיעוט כמי שאינו כידוע, ובעניי אמינא דדבריהם פשוטים דהרי המרדכי פ"ק דחולין הקשה דלמה אזלינן בדיינים אחר רובא הרי קיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ותירץ דהדיבור דנפיק מפומייהו הו"ל פירש, וע"כ דאין הכונה דאמרינן על הדיבור כל דפריש מרובא פריש שהרי פירש לפנינו ובפירש לפנינו הרי נשאר דין קבוע אם מדאורייתא או מדרבנן כידוע, אלא ע"כ כונת המרדכי הוא דהדיבור הפורש מאדם המדבר הוא ענין נפרד ואינו דבר אחד עם אדם המדבר, ואין כאן כלל דין פריש מרוב רק דין בטול ברוב התערובות, הדיבור של המיעוט מתערב בדיבורי הרוב של המרובים וליכא קבוע כלל, וא"כ כיון דמטעם בטול ברוב אתינן עלה שפיר כתבו התוס' בב"ק דמיעוט הדיינים כמי שאינו דכל בטול ברוב עושה המיעוט כמי שאינו בעולם, ואין זה ענין להא דאין הולכין בממון אחר רוב הקונים וכיוצא, ומהאי טעמא יפה כתב המג"א באו"ח סי' רצ"ט ס"ק י"ג דאין להקשות בהולך חוץ לכרך ורואה אור אם רוב עכו"ם אין מברכין עליו הרי קבוע כמחצה עמ"ח ובמחצה עמ"ח הרי מברכין עליו, משום דזה לא מקרי קבוע דהאור פירש וכן ריח הבשמים עכ"ל, וכוונתו ג"כ היא לא משום כל דפריש מרו"פ שהרי פירש לפנינו אלא כוונתו כמש"כ המחצית השקל שם דהאור והריח תרי מילי נינהו עם הנר והבשמים וליכא כאן קבוע כלל, ויש להסביר הדבר עוד יותר ע"פ הש"ס דפסחים (דף כ"ו) דקול ומראה וריח אין בהם מעילה, חזינן מזה דמראה וריח דינם כקול, וא"כ כמו דקול כתב המרדכי דבטיל ברוב וכמאן דליתיה ה"ה במראה אור וריח ודו"ק וקצרתי:
אלא דעיקר קושית המג"א שם לענ"ד לקמ"ד, דהרי לכאורה יש להקשות אמאי במחצה ישראל ומחצה עכו"ם מברך על האור מ"ש מכל הני דתנן במכשירין פ"ב דברוב ישראל מותר וברוב עכו"ם אסור דמבואר שם דבמחצה עמ"ח אסור ועיי"ש מ"ה ומשנה וא"ו, בשגם ספק ברכות קיי"ל שלא לברך, אע"כ דהא דבאור אם מחצה עמ"ח מברכין עליו הטעם הוא משום דכיון דמחצה של ישראל ודאי של היתר הוא ובמחצה של עכו"ם ודאי דיש ג"כ מיעוט אור שמותר לברך עליו עיין מג"א שם סי' רצ"ח סק"י וא"כ במחצה עמ"ח הוה רוב דהיתר משו"ה מברכין עליו, אבל ברוב עכו"ם אם נסיר המיעוט שמותר לברך עליו הן אכתי ישאר מחצה עמ"ח ההיתר עם האיסור ומתעמ"ח היתר ואיסור אין לברך עליו ומיושב קושית המג"א וזה ברור, אלא דהכי יש להקשות דאמאי אם רוב ישראל מברכין אל הרי כל קבוע כמחעמח"צ ומוכרח לומר כתירוץ המג"א דהאור פירש הוא:
ובהיותי בזה ראיתי דבר פלא במכשירין שם פ"ב מ"ה בעיר שישראל ועכו"ם דרין בה והיה בה מרחץ מרחצת בשבת אם רוב עכו"ם רוחץ בה מיד ובמחצה עמ"ח אסור עיי"ש, והקשה שם הרב תפארת ישראל בשם אביו ז"ל דאמאי ברוב עכו"ם רוחץ בה מיד הרי כל קבוע כמחצה עמ"ח דמי עיי"ש מה שנדחקו בזה, והדבר פלא בעיני דהרי ברוב עכו"ם לא מטעם ספק ומיזיל בתר רובא אתינן עלה, אלא דברוב עכו"ם ודאי אדעתא דעכו"ם הוחם המרחץ, ובמחצה על מחצה יש מחלוקת הראשונים אם האיסור הוא מטעם ספק או מטעם דודאי הוחם בשביל ישראל ובשביל עכו"ם עיין בר"ש שם וברש"י שבת (דף קנ"א ע"א) ד"ה רוחץ בה ובר"ן באלפס שם ותראה ברור דברוב עכו"ם לא מתורת ספק מותר לרחוץ בה מיד רק מתורת ודאי דודאי לעכו"ם הוחם המרחץ, וא"כ אין זה ענין כלל לדין כל קבוע כמחעמ"ח שנאמר בספק ולא בודאי וזה פשוט:
ב
ומ"מ אע"פ שהעלינו דלשיטת רש"י והתוס' בב"ק המיעוט הבטל כמאן דליתא בעולם דמי, מ"מ לאו כו"ע הכי ס"ל שהרי כתבו התוס' בזבחים (דף ע"ט סע"ב) ד"ה תנן התם צלוחית בזה"ל חומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא ברוב בטיל עכ"ל, ובצדק העיר ע"ז בספר קרן אורה שם דלמאי דמסיק טעמא דרבנן דהזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות נראה דלא מהני בטול הכא, כיון דבכל הזאה מעורב מעט מים דיש בילה וליכא שיעור הזאה, ואפי' אי בטיל לא מהני להשלים שיעור הזאה דמ"מ אותו המעט לאו מי חטאת הם עכ"ל ויש להתבונן עוד בהם, אבל עכ"פ מוכח דהתוס' שם לא ס"ל דהמיעוט כמאן דליתא כלל דמי ודו"ק:
ג
והנה בשמ"ק בזבחים (דף ע"ח ע"א) אות א' הביא שמה באריכות מה שמפלפל שם המהר"פ בהסוגיא דשם, וגם הר"פ מבואר שם דס"ל לדבר פשוט מאוד דמיעוט הבטל כמאן דליתא כלל וכשרוף דמי עיי"ש בסוף דבריו, אולם מתחילה מיישב שם שיטת רש"י וז"ל השמ"ק בשם הר"ף, וא"ת אפי' התראת ספק שמה התראה יפטור שהרי אין שיעור באחד מהן כיון דאיסורין מבטלין זה את זה, שהרי לא היה כי אם שני זתים זית פגול וזית נותר וכי נבלל מיעוט של פגול בנותר חשיב אותו המיעוט כאילו הוא נשרף ונמצא דבציר שיעור כל אחד ואחד וא"כ על איזה מינייהו מחייבת ליה, וי"ל דלכך פי' הקונטרס דהבטל נתוסף על המבטל להיות כמוהו ולא חשיב המיעוט כנשרף, אלא מיעוט הפגול שנבלע בנותר חל עליו איסור נותר ומשלים בנותר מה שמחסר ממנו ונבלל בפגול וכן להיפך, ולכך אצטריך למימר משום התראת ספק הוא דפטור עכ"ל השמ"ק בשם מהר"ף ועיי"ש, הרי לפנינו דהמהר"ף מקשה שם על רש"י דהרי מיעוט הבטל הוא כמאן דליתא, ותירץ אליבא דרש"י דכאן בזבחים דלא אמרינן דהמיעוט כמאן דליתא רק איתיה ונתוסף על המבטל ומשלים שיעורו, אבל הדבר תמוה מאוד שהרי רש"י במנחות (דף כ"ג ע"ב) כתב דמיעוט הבטל כמאן דליתה דמי כמו שהבאתי לעיל אות א' והיא לכאורה תמיה עצומה ועיין חידושי הרשב"א שבת (דף ס"ה) ד"ה סבר שמא ורבו הנוטפין ע"ש שקיצרתי ועיין בשמ"ק דף ע"ח ע"ב אות א' בזבחים שם:
ד
ונראה ליישב שיטת רש"י ע"פ מש"כ הכ"מ פ"א מה' שאר אבות הטומאה ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם שהביא שם להלכה דברי רב חסדא דנבלה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבלה, והקשה הראב"ד הא זהו רק לר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דמין במינו בטל ברוב הרי אין נפקא מינה מזה כלל, ותירץ הכ"מ בשם מהר"י קורקוס דהא דפסקינן כרבנן דמין במינו בטיל היינו דוקא היכא שאחר הבטול האיסור כמאן דליתא כלל, משא"כ בזה שאף אחר הבטול טומאה כמאן דאיתא דמי דהא אכתי מטמאה במשא בזה אף רבנן מודו דבמקום שאפשר למבטל להיות כבטל אינו בטל כלל עכ"ד עיי"ש, וא"כ אף אנו נאמר בשיטת רש"י נהי דהבטל כמאן דליתא כלל וכשרוף דמי כמש"כ רש"י במנחות, הני מילי היכא דאפשר לומר דהבטל כמאן דליתא לגמרי דמי, אבל פגול ונותר דתנן במעילה (דף י"ז ע"ב) דאין מצטרפין מפני שהן ב' שמות ואמרינן שם בגמ' דלא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין לענין לאו דלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול יש ל"ת על אכילתו עיי"ש בחידושי, א"כ היכא דאיכא רוב פגול ומיעוט נותר משלימו לכזית או איפכא, כיון דמצטרפין לענין הלאו דלא יאכל כי קודש הם דלגבי לאו זה הוה נותר ופגול שם אחד, א"כ גם לענין חיוב דפגול נמי מעט הנותר שנתבטל ברוב דפגול אין לומר דכמאן דליתא כלל דמי ממילא כיון שנתבטל מיעוט הנותר בהפגול משלים הוא לכזית הפגול וחייב עליו משום פגול וכן איפכא אילו הוה התראת ספק שמה התראה ודו"ק היטב:
ה
ואולי יתיישב בדברינו מש"כ הח"ס חאו"ח סי' ק"פ לפרש הש"ס כריתות (דף כ"ג) דהא דתנן שם חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר מביא ג' חטאות אבל לא אשם מעילות משום דמיירי בדקה, וכתב הח"ס שם לפרש דבדקה אין כזית משו"ה לא מעל עיי"ש, והתמיה גלויה דא"כ דליכא כזית איך יתחייב הג' חטאות הרי חלב ונותר נמי בעו כזית, וכבר דברתי מזה בספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' כ"ד, אולם לדברינו כאן י"ל דמיירי באכל פחות מכזית חלב נותר ומיעוט חלב חולין השלימו לכזית, וכיון דלענין חטאת חלב חייב דמצטרפין דהוו משם אחד גם לענין חטאת נותר משלים מיעוט חלב החולין הבטל לשיעור כזית נותר, דנתהפך חלב החולין להיות חלב נותר ומשלים השיעור כיון דאין לומר כאן דהמיעוט כמאן דליתא כלל דמי שהרי לענין חטאת חלב ע"כ איתיה ואיתיה, ומ"מ מאשם מעילות הוא פטור דנהי דמיעוט החולין נהפך להיות קודש ג"כ, מ"מ הרי כתב הרמב"ן בב"ב (דף ע"ט) דמעילה ליכא רק בהקדש הבא ע"י אדם המקדיש עיין קצוה"ח סי' ר' שהביאו, וכאן הרי הקדש מיעוט החולין הרי בא לא ע"י אדם המקדיש רק על ידי בטול המיעוט ברוב ודו"ק:
ו
נתבאר איפא שיטת רש"י במנחות ותוס' בב"ק והר"פ בזבחים דמיעוט הבטל כמאן דליתא וכשרוף דמי, מיהו היינו דוקא לענין איסור אבל לענין טומאה וטהרה ע"כ לומר דמודו דהמיעוט כמאן דאיתא דמי, דאל"כ אמאי קאמר רבה בנדה (דף כ"ז שם) דמשום דאי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש ליה שיעורא הרי המיעוט כמאן דליתא כלל בעולם דמי, וכן בבכורות (דף כ"ג) דאמרינן דלענין טומאת משא לא שייך בטול, ואף דהתוס' שם ד"ה נבלה כתבו דלא הוה רק מדרבנן מ"מ הרי השיו"ק בנזיר (פ"ו ה"א) הוכיח שם מהירושלמי דהוה מה"ת ועיין ברא"ש פרק גיד הנשה סי' נ"ז ובמל"מ פ"א מה' מטמאי משכב ומושב, ואם הבטל כמאן דליתא כלל דמי אמאי יטמא במשא, מאי שנא מהא דכתבו התוס' במנחות (דף פ' ע"ב) ד"ה וכי מכניסין חולין לעזרה דהא דשרינן גבי ספק מצורע להביא אשמו ולוגו ושרינן להכניס לוג שמן לכתחילה מטעם דחולין ממילא הויין התם בטל ליה בהדי אידך שמן עכ"ל, מ"ש טומאת משא מאיסור של הכנסת חולין בעזרה הרי לכאורה הענינים שוו להדדי לגמרי, וכן הא דתנן במקואות והובא ביבמות (דף פ"ב) נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו מטעם בטול ברוב, הרי דהמיעוט הבטל מצטרף להשלים שיעור דארבעים סאה ולא אמרינן כמאן דליתא, אלא ע"כ דעניני טומאה וטהרה שאני בדין זה דלא אמרינן בהו המיעוט כמאן דליתא, ולפי"ז אפשר לומר דגם התוס' בזבחים (דף ע"ט סע"ב) שהבאתי לעיל אות ב' והוכחתי דס"ל דהמיעוט כמאן דאיתא, לא פליגי באמת על רש"י במנחות (דף כ"ג ע"ב) והתוס' בב"ק (דף כ"ז ע"ב) וכ"כ הרי ס"ל התוס' במנחות (דף פ' ע"ב) שהבאתי זה עתה לענין חולין בעזרה דס"ל דהמיעוט כמאן דליתא דמי, אלא דהתם בזבחים שם לענין מי חטאת דהוה משום טומאה וטהרה שפיר כו"ע ס"ל דהמיעוט כמאן דאיתא ומשלים גם להשיעור, ובהא דנדה (דף ע"א ע"א) הנ"ל בקונטרס דמר שכתב רש"י דאין המיעוט דם דמחיים משלים לרביעית דם המת ע"כ צריכין אנו לומר דהלכתא גמ"ל כמש"כ ידידי, ויש עוד לחלק באופן אחר ע"פ התוס' בסוטה (דף ט"ז ע"ב) ולר"י דס"ל דם בדם לא בטיל, ועיין בהגהות מצפה איתן בנדה (דף כ"ז ע"ב) הנ"ל שהעיר שם מהא דר"י דס"ל מין במינו לא בטיל ושם כתב דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו אבל די בזה ועיין ברשב"א הנ"ל סוף אות ג', ועיין במנחות דף נ"ד דאם מעיקרא לא הוה ביה שיעור וע"י גשמים נתפח ונעשה שיעור שלם כזית נבלה אינו מטמא מ"מ מכאן ולהבא רק מדרבנן עיי"ש ברש"י ד"ה כי פליגי וכן כתב שם הרשב"א בחידושיו וביתר ביאור מבואר הדבר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תס"ב שאין מטמא מכאן ולהבא רק מדרבנן משום הרואים שיסברו שגם מעיקרא הוה בו שיעור כזית נבלה עיי"ש, ופלא על הגהות הרש"ש במנחות שם שכתב דמטמא מכאן ולהבא מה"ת ולא הביא דרש"י שם לא ס"ל כן וכן גם הרשב"א לא ס"ל כן כאמור, ולמה לא אמרינן דלבטיל מי הגשמים ברוב ויטמא מכאן ולהבא מדאורייתא אלא ע"כ דההיתר לא נעשה כהאיסור לענין טומאה עכ"פ וכנ"ל והן אמנם בשמ"ק יש משמעות שם דיש דס"ל דמכאן ולהבא מטמא מדאורייתא אך אין לעזוב דברי הרשב"א ודברי רבינו הגדול רש"י ז"ל המפורשים דגם מכאן ולהבא מטמא רק מדרבנן, והגהת השמ"ק אות ח' ברש"י שם לענ"ד היא תימה והגירסא כמו שהיא לפנינו היא פשוטה ומבוארת יפה דאם מתחילה לא היה כשיעור, אע"פ שנתפחה אח"כ אין חיוב מה"ת גם להבא, ומובן דיש כאן לפלפל הרבה אבל יהיה די בהערה זו להמעיין:
ז
נחזור לענינינו דלשיטת רש"י ודאי דהיתר בטל באיסור אלא דבכל איסורין שבתורה המיעוט הבטל כמאן דליתא כלל דמי זולת בעניני טומאה וטהרה כמו שנתבאר באות הקודם, ובזה יש ליישב ע"ד החידוד קושית המהרש"א והמהר"ם וביותר אריכות הקשה כן השלטי גבורים בגליון האלפס במקומו, בהא שכתב רש"י בב"ק (דף ד' ע"ב) ד"ה ומנסך שפירש שניסך לע"ז והרי בגיטין קאמר שם שמואל דמאי מנסך מערב והיא קושיא הצריכה ישוב, ולהאמור ניחא דשמואל דאמר בגיטין מערב יש לפרש שעירב יין נסך הרבה ביין היתר מעט באופן שיין האסור היה רוב נגד ההיתר ובאופן זה הרי מודה גם רשב"ג דמשנה דע"ז (דף ע"ד ע"א) דאסור למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו דהרי נהפך ההיתר ג"כ לאיסור וכמאן דליתא כאן היתר כלל דמי, ואע"ג דשמואל סובר דמין במינו לא בטיל אפי' באלף בע"ז שם (דף ע"ג ע"ב) י"ל דשמואל ס"ל בתר מבטל אזלינן והרי היי"נ אי אפשר להיות כבטל דלכי מסרח אין שם משקה עליו, כמש"כ התוס' במנחות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ור"י סבר עיי"ש, אבל בב"ק שם דאזיל רש"י אליבא דר' חייא לא היה יכול לפרש מערב, דא"כ אף אם שפך הרבה יי"נ עד שהוא רוב נגד ההיתר, מ"מ הרי איכא מ"ד במנחות (דף כ"ג) אליבא דר' חייא דבתר בטל אזלינן, והרי הבטל שהוא יין דהיתר יכול להיות כמבטל אם ינסכו לעכו"ם, וא"כ לא בטיל לר' חייא ויכול הוא למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו לרשב"ג, והוא חידוד נאה בשם הגאון ר' דוד דייטש ראיתיו הובא בספר שערי חכמה סוף שער יו"ד ומפני שספר זה אינו מצוי העתקתי דבר זה לידידי:
ח
נתבאר מדברינו עד עתה דאמנם אין הדבר מוכרע אם היתר בטל באיסור אם לאו ויש אשלי רברבי הסוברים דהיתר שפיר בטל באיסור דלא כהמל"מ בה' מעילה, ולענין מצה שאינה שמורה שנתערבה בשמורות גם אם נימא דבטלה הרי היא מ"מ לדעת רש"י ותוס' כמאן דליתא, ולכן מחוייב הוא לאכול ב' זיתים משתי מצות ע"כ תמצית תשובתי לידידי הגאבד"ק שילעל, ובאמת הא דהיתר אם בטל באיסור לחייב עלה י"ל דתליא בהא דפליגי הראשונים אם בטול ברוב הוא מטעם ודאי או מטעם ספק ועיין כו"פ סי' ס"ג ואכמ"ל:
ועיין בספר אור שמח בה' מאא"ס פרק ט"ו הלכה יו"ד אריכות גדולה ברוב גאונו ולא ראיתיו מקודם ועתה משנה לא זזה ממקומה: