תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק לד
אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש בדבר שיל"מ שהעיר המל"מ.
הנה מה שהחליט המל"מ דהר"ן מחמיר בדשיל"מ דלא אמרינן ביה כל דפריש מרו"פ, הדבר פלא גדול שהרי הר"ן גופא בביצה שם בפ"ק באלפס סי' תתנ"ה בד"ה ודוקא בדאיכא זכר בהדה ז"ל, ומהא משמע דאפי' בדשיל"מ בדרבנן אזלינן בתר רובא, משום דלא אתחזק איסורא, ואע"ג דאמרינן דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל שאני הכא דלא אתחזק איסורא, ומהא שמעינן שמותר ליקח מן העכו"ם ביצים בלילי יו"ט ראשון לפי שרובן הם של זכרים עכ"ל, וע"כ הא דבסוף פ"ג שם הוא רק להעיר דיש מקום להחמיר אבל לדינא דעתו דשרי דבכל דבר חשוב דלא בטיל ואפי' בדשיל"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש והר"ן לשיטתיה דעיקר חומרת דבר שיש לו מתירין הוא משום דהוה כמין במינו דילפינן מדם הפר והשעיר דלא בטיל, וא"כ בודאי אין בדשיל"מ לענין כל דפריש מרו"פ טעם להחמיר דהרי גם במין במינו כדם הפר והשעיר נמי אין לנו קרא להחמיר רק לענין בטול ברוב אבל לא לענין כל דפריש מרו"פ, ועיין גם במרדכי ר"פ אין צדין ובחידושי הגרע"א לאו"ח סי' תקי"ג וגם איהו לא הזכיר מהר"ן פ"ק דביצה הנ"ל, ועיין בדברינו לעיל פרק כ"ד ודו"ק:
והנה כבר הזכרנו לעיל דהכו"פ ביו"ד סי' ק"ב העיר על הא שכתבו התוס' במעילה לתרץ לכאורה הא דפרוטה של הקדש לא בטילה ברוב דהוא משום דהוה דשיל"מ ע"י פדיון, מדעת המרדכי שהביא הרמ"א ביו"ד שם דהיכא שלא היה האיסור ניכר מעולם ונולד האיסור בתערובות גם דשיל"מ בטיל, א"כ תשאר הקושיא אפרוטה בכיס זה הקדש וכבר דיברנו לעיל מזה, אכן לפי דברינו כאן י"ל דהסבר הדבר למה דבר שנולד האיסור בתערובות בטיל ברוב אפי' בדשיל"מ, ומ"ש מדבר שלא נולד האיסור בתערובות דלא בטיל, ועיין לקמן פרק מ"ט מש"כ בזה, אך אפשר להסביר הדבר ע"פ הר"ן והמרדכי שהבאנו בזה דדשיל"מ דלא בטיל הוא רק באתחזק איסורא, וביאור הדבר הוא דבלא אתחזק איסורא נהי דבדשיל"מ האיסור לא בטיל מ"מ הרי גם ההיתר לא בטיל לגבי האיסור עכ"פ והוה כמחצה על מחצה מטעם קבוע דרבנן כמש"כ האחרונים, וא"כ על כל אחר נימא שמותר לאכלו מטעם ספק דרבנן לקולא, דמדאורייתא הרי בטיל ברוב ורק מדרבנן הוה כמחצה על מחצה, אך באתחזק איסורא שייך שפיר לומר דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא ומשו"ה בדשיל"מ אסור, וא"כ שפיר כתב הרמ"א בשם המרדכי דהיכא דלא הוכר האיסור מעולם כגון בגיגית מלאה יין דמיד שנסחט היין של איסור מהענבים נתערב בהיין של היתר ולא אתחזק כאן איסור מעולם כלל, א"כ נהי דהיין של איסור לא נתבטל מטעם דשיל"מ מ"מ הרי הוא רק כמחצה על מחצה ומותר היין משום ספק דרבנן לקולא זהו סברת המרדכי שהביא הרמ"א בסי' ק"ב, וא"כ זהו רק לפי האמת דקיי"ל דדשיל"מ רק מדרבנן לא בטיל א"כ דינו של הרמ"א הוא דין אמת, אבל לפי הס"ד של התוס' במעילה כאן דדשיל"מ מדאורייתא לא בטיל ומשו"ה חייב להביא קרבן מעילה כלומר אשם תלוי אליבא דר"ע, וספק דאורייתא הוא מה"ת לחומרא להרבה מהראשונים ועכ"פ למ"ד דלא בעינן באשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות ודאי דספק דאורייתא אסור מה"ת כמש"כ האחרונים ור"ע הא ס"ל דלא בעינן לאשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות כמו שביארנו כבר בפרקים הקודמים, א"כ גם בלא היה ניכר האיסור קודם התערובות נמי לא בטיל דשיל"מ כיון דספק דאורייתא לחומרא אף בלא אתחזק איסורא, והמרדכי והרמ"א לא כתבו דינם רק לקושטא דמילתא דדשיל"מ רק מדרבנן לא בטיל ובעינן אתחזק איסורא ודו"ק:
מיהו נראה דכל זה הוא לשיטת הר"ן בטעם דשיל"מ דהוה כמין במינו, אבל לשיטת רש"י דטעם דשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור וכו', הסברא נותנת דגם כל דפריש מרו"פ ג"כ לא אמרינן בדשיל"מ ל"מ מה"ט גופא דעד שתאכלנו באיסור וכו',, וכבר הבאתי לעיל פרק כ"ד מש"כ האחרונים דלרש"י גם מין בשאינו מינו נמי אמרינן דשיל"מ לא בטיל מה"ט גופא דעד שתאכלנו וכו' ע"ש, ויש גם כעין הוכחה לדבריהם שהרי רש"י פוסק דמין במינו אפי' בדבר שאין לו מתירין נמי אפי' באלף לא בטיל כידוע, וא"כ למאי מהני כלל חומרא דדשיל"מ ע"כ לומר דמהני לדבר שאינו מינו דנמי לא בטיל בדשיל"מ, אלא דיש לדחות דלעולם גם לרש"י לא אמרינן חומרת דשיל"מ רק במין במינו, ומהני חומר דשיל"מ במינו לענין ספק ספיקא דבאין לו מתירין מותר ובשיל"מ אסור, אכן לשיטת הר"ן דדשיל"מ הוה החומר מטעם דהוה כמין במינו, א"כ לא גרע עכ"פ תערובות דשיל"מ מגוף האיסור דג"כ מותר בספק ספיקא, וכן הביא באמת הט"ו ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"א דברי הר"ן דס"ס מותר אפי' בדשיל"מ, אלא דהט"ז כתב שם דכונת הר"ן הוא רק באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא מודה גם הר"ן דס"ס אסור בדשיל"מ, ועיין בש"ך שם ס"ק נ"ו דהביא דברי הרא"ש בתשובה שכתב דס"ס בדשיל"מ אסור מטעם דעד שתאכלנו וכו'. אבל זה אינו רק באתחזק איסורא כגון בתערובות, אבל בלא אתחזק איסורא כספק חדש וכיוצא מותר בס"ס אפי' בדשיל"מ, וחזינן מזה דהרא"ש ס"ל בטעם דשיל"מ כשיטת רש"י, ומ"מ ס"ל מפורש דהיכא דלא אתחזק איסורא מקלינן בס"ס, וא"כ י"ל דגם בענין כל דפריש מרו"פ נמי מותר אפי' בדשיל"מ אפי' לשיטת רש"י כיון דלא אתחזק איסורא דלא כמה שכתבתי לעיל מצד הסברא ועיין לעיל פרק כ"ד וקצרתי מאוד:
ובמה שביארתי דהרא"ש ס"ל בחומרת דשיל"מ כטעמו של רש"י ז"ל ודלא כטעם הר"ן ז"ל, נבין היטב מחלוקת הרא"ש והר"ן במקום אחר, דהנה הר"ן הביא בנדרים (דף נ"ב ע"ב) את הירושלמי פרק הנודר מן המבושל בזה"ל, זה הכלל כל דבר שיל"מ כגון טבל וחדש והקדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכו' הילך נדרא מה את עביד בהו כדבר שיל"מ או כדבר שאין לו מתירין,. א"ל מסתברא כדבר שיש לו מתירין מעבדינא להו דהא תנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, א"ל אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא, ודא מתניתין כדבר שאין לו מתירין עביד להו דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים ה"ה בנותן טעם א"ל תפתר במין בשאינו מינו עכ"ל הירושלמי לגירסת הר"ן, ותמוה לכאורה מה פלי בנדרים ענין דשיל"מ באם החכם עוקר הנדר מעיקרו אם לאו. הרי כל דבר שיל"מ טבל וחדש ומע"ש והקדש ומוקצה אמנם בהקדש לא ברור הדבר ואכמ"ל בזה] נמי אינם ניתרים רק מכאן ולהבא ומ"מ הוו דשיל"מ:
ואולם הרא"ש בפסקיו ר"פ הנודר מן המבושל הביא ירושלמי זה בזה"ל, הילן נדרא כמאן אתעביד להו א"ל מסתברא כדבר שיל"מ מי עבדינן להו והא תנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, פירוש וכיון שעוקר מעיקרו לאו דבר שיל"מ הוא, אמרי אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא, פירוש אע"ג דעוקרו מעיקרו מ"מ עד שהתיר החכם היה אסור מחמת נדרו משו"ה הו"ל דבשיל"מ עכ"ל הרא"ש, הרי דגירסת הרא"ש הוא דאם חכם עוקר הנדר מעיקרו לא הוה דשיל"מ וזהו להיפך ממש מהר"ן, וצריך ביאור והבנה במאי פליגי הר"ן והרא"ש ז"ל, ואולם לפי דברינו לעיל א"ש מאוד:
דהרי כתבנו דהרא"ש ס"ל בטעם דשיל"מ כטעם רש"י דעד שתאכלנו באיסור וכו' כמפורש בדבריו בתשובה שהביא הש"ך הנ"ל, וא"כ היה ס"ד דהירושלמי להוכיח דלא הוה דבר שיל"מ כיון דהזקן עוקר הנד מעיקרו א"כ ממנ"פ אם יתיר החכם את הנדר הרי שלא היה אסור מעולם ולא שייך עד שתאכלנו באיסור, ואם לא יתיר הנדר הרי ישאר באיסורו לעולם ואין לו מתירין כלל, והשיב לו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא ופירש הרא"ש דאע"ג דעוקרו מעיקרו מ"מ הרי עד שהתירו החכם הרי עמד באיסורו עכ"פ עד שהתיר הזקן מ"מ, וא"כ שייך שפיר לומר עד שתאכלנו באיסור ואין כאן ממנ"פ הנ"ל דהא עכ"פ יש לנו עצה להתירו, וא"כ שפיר הוה דשיל"מ וזהו נכון להרא"ש לשיטתיה דס"ל שיטת רש"י בטעם דשיל"מ וכאמור:
אבל לשיטת הר"ן דחומרת דבר שיל"מ הוא מטעם דהוה כמין במינו כיון דאף האיסור נקרא בשם היתר העתיד לבוא. ונראה שסברתו היא אחת עם סברת ר"ש בכ"מ דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולשרוף כשרוף דמי וכאלה הרבה [ואמת דרבנן פליגי אר"ש וס"ל דלא אמרינן כל העומד לזרוק וכו', אבל הרי רבנן פליגי אר"ש גם בדין דשיל"מ וס"ל דבטיל שפיר כמש"כ השמ"ק בשם הריטב"א בב"מ (דף נ"ג) ד"ה ואם איתא לדחזקיה וז"ל וא"ת והא פלוגתא דר"ש ורבנן היא בדשיל"מ ודילמא הא מתניתין רבנן היא וכו' עיי"ש, וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפסחים פרק ב' דריו"ח דס"ל חמץ בזמנו בנותן טעם ס"ל כרבנן דר"ש דדשיל"מ נמי בטיל ע"ש, ונראה דבהא סברא גופא דכל העומד פליגי ור"ש לשיטתיה ורבנן לשיטתם] והתוס' בב"ק (דף ע"ז ע"ב) כתבו דדוקא היכא דיש מצוה בזריקה סובר ר"ש כזרוק דמי אבל היכא דליכא מצוה לזרוק לא אמרינן כזרוק דמי, ובזה מובן הא דאמרינן בנדרים (דף נ"ט) דדוקא נדרים הוה דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי עלה כדר' נתן אבל תרומה דליכא מצוה לאיתשולי לא הוה דשיל"מ, ועיי"ש בר"ן דנדר כיון דמצוה לאיתשולי הוה כמאן דאיתשיל עלה דמי עכ"ל הרי לפנינו בר"ן דדשיל"מ הוא מטעם דהעומד להעשות כעשוי דמי, אלא דדבר העומד להיות כמו שכבר נתהווה דמי לא שייך אלא היכא דעומד הדבר להיות מאיליו בלא שום מעשה אבל היכא דבעינן מעשה אדרבה אמרינן העמד הדבר אחזקתו שלא ישתנה ולא יעשה המעשה (ועיין בר"ן בקדושין דף ס"א בהצותו על הרמב"ם בענין הוכר עוברה אי הוה דשלב"ל, ובמל"מ פ"ד מה' אישות ה"ז דמחלק דזמן ממילא קאתי אבל מחוסר מעשה הוה דשלב"ל, ועיין בב"ב (דף קכ"ו) בהפלוגתא אם יש לבכור קודם חלוקה דאם אין לו קודם חלוקה ונטל כפשוט לא ויתר בכל הנכסים דהוה דשלב"ל עיי"ש ברשב"ם, והרי בידו לחלוק וכופין ג"כ על החלוקה וג' שמאים שכיח דרק ג' ת"ח אמרינן מי יימר דמזדקקי עיין תוס' שבת (דף מ"ח ע"ב) מ"מ הוה דשלב"ל ואכמ"ל] משו"ה כתבו התוס' דדוקא היכא דאיכא מצוה בזריקה ס"ל לר"ש כזרוק דמי כיון דיש מצוה בהעשייה ודאי יעשה וכעשוי דמי וכאינו מחוסר מעשה דמי, וה"ה לענין דשיל"מ בנדרים דהוה מצוה לאיתשולי הוה דבר שיל"מ דהוה כאילו כבר הותר משא"כ בתרומה, רק טבל כיון דע"כ עומד הוא להפריש ממנו התרומות והמעשרות דבלא זה אינו רשאי לאכול ולמכור, וכן הקדש בדה"ב דע"כ דבר שאינו ראוי אלא לדמיו עומד לפדיון הוה שפיר דשיל"מ אע"ג דאין מצוה בהפרשה ובפדיון ודו"ק, וכל דברינו אלה המה בכלל דברי הר"ן שם ד"ה תרומה מאי מצוה איכא שז"ל, וכיון דאין ההיתר בא מעצמו ולאו מצוה למיעבד הכי לא הוה דשיל"מ והקדש דקא חשיב לעיל בדשיל"מ בהקדש בדה"ב דע"כ לפדייה קאי עכ"ל, הרי שחלקן הר"ן לשלשה חלוקות וכל דברינו כלול בדבריו בקצרה ודו"ק היטב:
ולשיטת רש"י ג"כ ניחא הש"ס דנדרים (דף נ"ט) הנ"ל דכל היכא דאינו עומד להיות היתר מעצמו וגם מצוה ליכא להתירו אין כאן סברא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר:
ואמנם אע"פ שכתבנו לעיל דרבנן דפליגי אר"ש ולא ס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי לא ס"ל נמי הדין דדשיל"מ לא בטיל כמש"כ לעיל מהשמ"ק בב"מ (דף נ"ג) מ"מ י"ל דהא דפליגי רבנן אר"ש ולא ס"ל סברתו אין הכונה דלדידהו אין הכונה שהמצוה לעשות הדבר אינה עושה הדבר כעומדת לכך דזהו נגד הסברא הפשוטה, אלא דס"ל דכל העומד לזרוק אע"פ שעומד לזריקה ומצוה הוא, מ"מ אינה כזרוק למפרע דנהי דעומד לזרוק אבל אכתי עדיין לא נזרק השתא, דכשיזרק יהיה היתר מהזריקה ולהבא אבל לא לומר שיהיה כזרוק למפרע, ומשו"ה פליגי אר"ש גם בדין דשיל"מ וס"ל דבטיל שפיר דההקדש כשיפדה והטבל כשיפריש כדין יצא הדבר לחולין רק מכאן ולהבא לא למפרע, וא"כ לעת עתה האיסור אסור הוא ואינו מין במינו עם ההיתר משו"ה שפיר בטיל, וכן פליגי שפיר בכל דשיל"מ כאלה, אבל בקונמות אם אך נימא דהמצוה לאיתשולי עושה הנדר כעומד לאיתשולי, והרי קיי"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו, וא"כ מודו רבנן בקונמות כיון דעומד להיות ניתר למפרע דשפיר גם עתה הוה מין במינו עם ההיתר ולא בטיל מטעם דשיל"מ לסברת הר"ן כן יש לומר, ולפי"ז מיושב הירושלמי שהבאנו לעיל גרסת הר"ן בנדרים (דף נ"ב ע"ב) והקשינו עליו, ועתה מתבאר שפיר דהא דבעי הירושלמי הלין נדרא מה את עביד בהו כדשיל"מ או כדבר שאין לו מתירין לרבנן דר"ש קבעי לה, ומשו"ה רצה לפשוט דמסתברא כדשיל"מ מעבידנא ליה דהא תנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו עכ"ל, דמאחר שע"י המצוה נעשה עומד לשאול אפילו לרבנן וכיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו למפרע, א"כ גם עכשיו נקרא היתר ולא בטיל מטעם מין במינו לשיטת הר"ן, ודחי הירושלמי אמרי אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא ע"כ, ר"ל דאע"ג דהחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ עד שהחכם מתיר עכ"פ באיסור נדר קאים ולא שייך עוד לקרותו בשם היתר כמש"כ הרא"ש בפסקיו הנ"ל לפי גרסתו סברא זו פירוש הירושלמי, והרב שאילת שלום סי' ז' האריך בענין זה יותר ואנכי אינני יכול להתמהמה כאן הרבה בענין דשיל"מ לכן די בזה שהבאתי פה: