אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) תקנת עזרא › פרק טז

תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר

תקנת עזרא · פרק טז

פרק טו

עוד כתב שם הגאון ר' צבה"י וז"ל, נראה דמה דהקדש בדה"ב משום גזל הקדש הוא היינו דוקא בנהנה או אכל שוה פרוטה שלימה בפעם אחד, אבל מה דריבתה התורה גבי הקדש גם פחות משו"פ להשבון אינו מטעם גזל הקדש רק מטעם איסור לבד, דהרי פחות משו"פ לא מיקרי ממון לשום דבר כמבואר בנחל יצחק סי' ז', וכן מוכח מרש"י סוכה (דף כ"ז) דפחות מפרוטה לא מיקרי לך למ"ד סוכה שאולה פסול, וכ"כ שם (דף ל"ה) דפחות משו"פ אין בו דין ממון לענין אתרוג, וכן מוכח בכריתות (דף י"ח ע"ב) דפחות משו"פ בהקדש אין בו שם ממון כלל וגרע גם מחטאות ואשמות דיש עליהם שם ממונא עיין בפרק הקודם, דהנה האיבעית אימא שם לא ניחא ליה בתירוץ קמא וס"ל דיש ליוהכ"פ לכפר על חצי פרוטה שאכל קודם יוהכ"פ, אם היה יוהכ"פ מכפר על חצי שיעור אף דחטאת ואשמות נקראים ממון לענין כפרת יוהכ"פ, אלמא דחצי פרוטה אינו ממון כלל ולא דמי גם לחטאות ואשמות, והסברא בזה היא פשוטה דכיון דחצי פרוטה של הדיוט לא נחשב כלל לממון, אין לו חשיבות ממון גם בהקדש, ובזה דריבתה תורה חצי פרוטה בהקדש להשבון לא נעשית בזה פנים חדשות שיהיה לה חשיבות ממון. רק גזרת הכתוב הוא שחייב בהקדש בהשבה מטעם איסור לחוד, ויש לעיין בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) ובגיטין (דף כ' ע"א) בעלה של זית:

ובזה יתיישב לנו מש"כ הרמב"ם בפ"י מה' תרומות ה' כ"ה, דבאכל תרומת הקדש בשוגג דחייב חומש גם משום הקדש, דהקדש הוה איסור מוסיף לכהנים וחל על איסור תרומה, ולכאורה תמוה דלמ"ל להרמב"ם טעמא דאיסור מוסיף הא חומש דהקדש גם הוא בא משום גזל ממון הקדש כמש"כ התוס' בכתובות (דף למ"ד) ובתשלומי ממון לא שייך הכלל דאין אחע"א כמש"כ בפרק הקודם, אבל עתה ניחא דהרמב"ם בא לפרש דגם באכל שיעור פרוטה ע"י צירוף היום חצי פרוטה ומחר חצי פרוטה שמצטרפין נמי למעילה דבזה לא הוה התשלומין משום גזל הקדש דהא בעת שאכל לא היה בו דין ממון כלל כמו שהוכחתי לעיל, ואינו רק איסור גרידא וחל הוא מ"מ אאיסור תרומה וע"כ דהוא משום דהוה איסור מוסיף, ולפי"ז אם נפל פחות מפרוטה של הקדש ברובא דחול צריך הוא להתבטל, אם לא מטעם דהוה דשיל"מ ע"י פדייה, דזה ברור בעיני דגם פחות משו"פ של הקדש נמי יוצאה לחולין ע"י פדיון מדלא חשיב שש פרוטות במשנה דב"מ (דף נ"ה עיי"ש), וכן מוכח ביבמות (דף פ"ח ע"א) מדלא משני הש"ס דמיירי בחתיכה פחות משו"פ דאי אפשר לפדותה, וגם נתפס קדושת הקדש על פדיון פחות משו"פ, לא מבעיא לדעת התוס' בגיטין (דף י"ב) דתחילת הקדש חל נמי על פחות משו"פ אלא אפי' לשיטת רש"י שם דאין הקדש חל על פחות משו"פ, נלענ"ד דהיינו דוקא באמירה בעלמא ואולי דרש"י הולך בזה לשיטתיה בסוכה (דף כ"ז ול"ה) שהבאתי לעיל דפחות משו"פ לא מיקרי לך, וה"ה דלא מצי להקדישה דלא מיקרי כי יקדיש איש את ביתו, אבל ע"י מסירה ליד הגזבר ודאי דזכה בו הקדש דלא גרע מהדיוט דקונה ודאי גם פחות משו"פ בקנין גמור, וה"ה דקונה הקדש פדיון אפי' פחות משו"פ ע"י מסירה לגזבר דמ"ש, וראיה לזה מהא דמבואר בכריתות דף יו"ד ע"ב) דקרבן דדלי דלות הוה מה"ת בפרוטה נכי רבעא, ואיך חל הקדושה לדעת רש"י על פחות משו"פ אלא ע"כ דבמסירה ליד גזבר גם לדעת רש"י חל הקדושה גם על פחות משו"פ, ואין להקשות איך יוצא בקרבנו הא בעינן שיהא שלו בעת ההקרבה, די"ל דמקרבנו ממעטינן של אחר קרבנו ולא הגזול, אבל אם אינו של אחר אלא שאינו שלו רק כעין של הפקר לא איכפת לן ועיין ח"ס חא"ח סס"י ק"פ עיי"ש היטב] והא דערכין (דף כ"ז) דבעינן בהקדש שיהא בחומשו פרוטה,, וכן בכ"מ דאמרינן הקדש שחיללו על שו"פ זה אינו דהקדש שאינו שו"פ רק במעשר שני נתמעט מדכתיב ממעשרו ולא כל מעשרון אך מהתוס' בב"מ (דף נ"ג) ד"ה אין בו משמע דמסברא אמרינן דפחות משו"פ לא חשיב ממון לתפוס פדיון, אבל מ"מ י"ל דהו"ל דשיל"מ ע"י שיכול לחללו על פרוטה שלימה, ובמע"ש מה דלא חל על פרוטה קדושתה דחצי פרוטה לא מסברא ידעינן לה רק ממיעוטא דקרא כמש"כ השמ"ק בב"מ שם, אבל בהקדש שאין לנו קרא למעט חזר הדין דהקדש שחיללו יותר על דמיו תפס הכל, כמבואר בירושלמי פ"ד ה"ב דמס' מע"ש וכן בש"ס דילן בב"מ (דף נ"ה) כמש"כ רש"י שם ד"ה הקדישו פדוי וכן פסק הרמב"ם פ"ז מה' ערכין הי"א, ובודאי אף ששוה מעט יותר משיווי ההקדש כיון שהמותר הוא פחות מפרוטה שהרי ההקדש עצמו שוה עכ"פ מעט א"כ פרוטה שהוא פודה בה אין במותרה רק פחות משו"פ יותר על שיווי ההקדש ודאי דמיקרי אכתי דשיל"מ לכן פחות משו"פ דהקדש שפיר דאינה בטילה מטעם דשיל"מ ע"י פדיון:

וכל זה הוא רק אם לא נשאר עוד מעות של הקדש שלא נתערב, אבל בנשאר מעות של הקדש מלבד המעורב בחולין פשיטא דהוה דשיל"מ אפי' אם מה שנתערב אינו שו"פ, שהרי הוא יכול לפדות עם הנשאר ביחד ששו"פ ובודאי דהוה דשיל"מ:

ומש"כ כבוד אבי דלהכי לא דנו בנפל פרוטה של הקדש בתוך כיסו להא דממונא דהקדש לא בטיל, משום דעדיין ביד הבעלים לשאול על הקדישו ואין זה ממון הקדש [עיין לעיל פרק י"ד] לדעתי יש להעיר ממש"כ העטרת פז סוף מס' ביצה דבתערובות שהאיסור נהפך להיתר שוב אין לשאול אהקדישו דהוה כאכלו כולו שאין נשאל עליה, ובמקום שנאמר שגה בתערובות יכולין הבעלים לשאול היינו בנשאר קצת שלא נתערב. ולדבריו בפרוטה בכיס זה הקדש דלא נשאר בידו מהקדש זה שלא נתערב אם תתבטל ברוב לא יוכל עוד לשאול על הקדישו, א"כ חזר הדין דלא תתבטל דאם תתבטל לא יהיה עוד ביד הבעלים לשאול, וא"כ לא תבטיל דלאחר הביטול אין ביד הבעלים לשאול וחזר הדין דממונא לא בטיל, ועוד י"ל דלשיטת הסוברים דמזיק הקדש פטור אף מקרן י"ל דאין בממון הקדש תורת ממון כלל, והתורה לא ציותה לשלם רק בנהנה או אכל או שהוציא מרשות הקדש וא"כ אין בממון הקדש רק תורת איסור אבל לא דין ממון כלל, ולפי"ז י"ל דמה שהקשו התוס' סוף מעילה דלבטיל פרוטה של הקדש ברוב דחולין הוא משום דאזלי שם בשיטת הסוברין דמזיק הקדש פטור גם מקרן,, וא"כ אין בו תורת ממון רק תורת איסור ושפיר צריך להתבטל מה"ת עכת"ד ובכלל המה דברים יקרים ונחמדים. ומה שיש לי להעיר עליהם אעיר בזה אבל בתכלית הקיצור:

א

מה שכתב דפחות משו"פ אין לה דין ממון ודאי דכן הוא, וכבר הבאתי ראיה לזה מהא דקדושין (דף י"א ע"ב) דאמר חזקיה והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה אי אמרת בשלמא דיהיב לה דינר היינו דמגרעה ואזלי אלא אי אמרת דיהיב לה פרוטה מפרוטה מאי מגרעה, הרי מפורש דפחות מפרוטה אין לה דין ממון כלל, וכן מוכח בקדושין שם (דף י"ט ע"א) והפדה צריך שיהא שהות ביום כדי פדייה מכאן אמר ריב"י אם יש שהות ביום לעשות עמו שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, הרי מבואר דפחות משו"פ אין לה דין ממון בלי ספק:

וממילא דהקדש פחות משו"פ אין לה דין ממון רק תורת איסור, ויש לי ראיה לזה ממעשר שני פ"ז מ"ח דתנן התם המניח איסר של מע"ש אוכל עליו אחד עשר באיסר וכו' וב"ה ס"ל בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה, וכתב פ"ז הרמב"ם בפיהמ"ש שם וז"ל, לפי שעיקר אצלנו שמה שהוא פחות משו"פ אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן הקודש ולא לשום ענין מן הענינים עכ"ל, והרע"ב במשניות הביא דבריו שם, ולכאורה תמוה דהרי הרמב"ם בעצמו פסק דגזל פחות משו"פ אסור מה"ת והובא בשו"ע ח"מ שנ"ט, וביותר תמוה שהרי בהקדש מרבינן מאשר חטא על הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון בב"מ (דף נ"ה ע"ב) ע"ש, ועיין בכ"מ פ"ח דמע"ש מה שהביא בשם הר"י קורקוס ותבין מה שיש להעיר על דבריו ע"פ דברינו, אלא ע"כ דהכי קאמר דכיון דהתם בתערובות מיירי דהרי בהאי איסר מעורב רק חלק אחד עשר של מע"ש בעשרה חלקים של חולין, ממילא בטיל הוא חלק של איסור ברוב של היתר, אלא דקשה ע"ז הרי מע"ש ממון גבוה הוא לכמה תנאי וקיי"ל דממונא לא בטיל ועיין שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ד, ע"ז כתב הרמב"ם דהעיקר אצלינו דכל פחות משו"פ אין חוששין לו משום ממון בכל התורה, לא לענין גזל שאם נתערב לו פחות משו"פ של חבירו בשלו ודאי דבטיל כיון שאין בו דין ממון רק דין איסור ואיסורא בטיל ברוב. וכן לענין הקדש שאם נתערב פחות משו"פ של הקדש בחולין באופן שאינה דבר שיל"מ כגון חתיכת בשר קודש מקדשי קדשים לפני זריקה או מעולה אפי' לאחר זריקה שאינה יוצאה לחולין ע"י פדיון ואין לה מתירין ודאי דבטילה ומותר אח"כ ליהנות מהתערובות אפי' לכתחילה, כיון דאין בה רק איסור ולא דין ממון כלל, ומשו"ה בטיל נמי שפיר גם גבי מע"ש, אלא היכא דאיכא שו"פ עם החומש כשיפדה המע"ש חוששין לו מדרבנן בעלמא, אבל אם לא יהיה שו"פ גם עם החומש אפי' מדרבנן אין חוששין לו מאי אמרת הרי יש לו מתירין ע"י פדיה הא כבר כתב הר"ש בפ"ב דמע"ש גבי מע"ש שאפאה השבח לשני בשם הירושלמי, דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין ולא מהני פדיון לדבר שאינו בעין ע"ש, וכתב הקצוה"ח בשו"ת שבסוף ספרו אבני מילואים סי' ז' דלפי"ז הא דאיתא בירושלמי דמע"ש הוה דשיל"מ ולא בטיל הובא בתוס' בע"ז (דף ע"ז) ד"ה טבל, צ"ל דמיירי ביבש ביבש אבל לח בלח לא הוה דשיל"מ כיון דאין לו פדיון ורק יבש ביבש מיקרי בעין ע"ש, וא"כ הכא נמי כיון דבכל פורתא ופורתא פתיך ביה חלק אחד עשר של מע"ש בעשרה חלקים של חולין משו"ה לא מהני ביה פדיון כלל, דהוה כלח בלח ובטיל שפיר, אבל אי אית ביה שו"פ עם החומש אלו פדה אותו בהיותו בפ"ע לא בטיל דחיישינן גביה משום ממונא דגבוה וממונא לא בטיל ודו"ק היטב שזה נכון בעזה"ש ובזה מתורץ קושיות הרבה בענין זה, ועיין בספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' כ"ג בזה ועיין בעין יצחק ח"א חאו"ח סי' כ"ב אות ט"ז מש"כ בזה, ועיין שמ"ק בכורות (דף י"ד ע"א) אות ג' שכתב דאין איסור הנאה בהקדש פחות משוה פרוטה, והם דברי מהר"י קורקוס בכ"מ ספ"ב מה' מעילה ושם פ"ז ה"ח וצע"ג, ובמק"א כתבתי גם בזה ליישב:

ב

ומש"כ דבהדיוט קונה ודאי גם פחות משו"פ בקנין גמור וה"ה בהקדש כשמסר ליד גזבר, לענ"ד יש להביא ראיה לדבריו דגם בפחות משו"פ יש קנין גמור בהדיוט מהא דגיטין (דף כ') יכילנא למפסיל לכולהו גיטי דעלמא, אי משום דכתיב ונתן ופירש"י שיהיה בו שו"פ דילמא נתינת הגט היא עיי"ש הרי מבואר דסתם גט אינו שו"פ, וא"כ נהי דאין להוכיח מגט גופא דמועיל זכות האשה בגט אף שאין בו שו"פ דבגט דנותן לה גם בעל כרחה לא בעינן זכיה כלל רק נתינה, אבל הרי מוכח מהא דקיי"ל דהאשה כותבת את גיטה ומקנית אותו לבעל, והרי סתם גט אינו שו"פ ואיך זוכה הבעל בהגט והא הגט בעינן שיהיה של הבעל ממש אע"כ דיש קנין גם בפחות משו"פ, וכן מבואר פשטות המשנה דמעילה דף כ"א ע"א ע"ש וקצרתי, וכן מוכח מקדושין (דף י"ג) דכותב לו על השטר שדי מכורה לך אע"פ שאין בו שו"פ, והא בשטר לכו"ע בעינן שיקנה הלוקח בגוף השטר כדכתיב ואקח את ספר המקנה, ומה"ט שטר מקח שכתבו על איסורי הנאה פסול כמבואר באבני מילואים לאהע"ז סי' קל"ט, ואיך זוכה הלוקח בשטר שהוא פחות משו"פ אע"כ דמועיל זכיה בפחות משו"פ, ומזה נראה דפחות משו"פ נקנה בתורת אגב ג"כ דהרי קיי"ל דכיון שהחזיק בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא מטעם אגב כדאיתא בב"ב (דף ע"ז) וכ"ז פשוט, אלא משום דביד אפרים ליו"ד סי' ס"א כתב דבפחות משו"פ לא שייך זכיה כלל והביא ראיה מגיטין (דף כ') ודבריו תמוהין מאוד. ובאמת בסוף אריכות דבריו שם כתב דאפשר דאע"פ דפחות משו"פ אינה ממון מ"מ זכיה יש בה, אבל לדברינו הדבר ברור בלי שום ספק, וזהו גם דלא כהפנ"י גיטין דף י"ב ע"ש:

ג

מש"כ דהקדש שפדאו ביותר משוויו חל ההקדש אכולו ולכן הקדש פחות משו"פ שחללו על פרוטה מחולל כן הסברא נותנת. מ"מ בהדיוט כה"ג למשל כשמכר חפץ פחות משו"פ אם שייך קנין כסף יש לעיין דהרי זה פשוט דכסף שקונה בו צריך להיות לא פחות מפרוטה כמפורש בח"מ סי' ק"ץ, והנה לדעת הסמ"ע סי' ק"ץ הנ"ל קנין כסף היינו דמי שיווי החפץ וא"כ כשנותן פרוטה בעד חפץ ששוה חצי פרוטה כיון דכסף שוויו אינו קונה דהוה פחות מפרוטה תו לא שייך בו קנין כסף כלל, אולם י"ל כיון דהקונה יודע שאין החפץ שו"פ והוא משלם בעדו פרוטה הוה כמו שהתנה המוכר ע"מ שאין לך עלי אונאה דאין בו אונאה כבהקדש וממילא חל הקנין, ותדע דאל"כ יוקשה מאוד ראיית הש"ס בע"ז (דף ע"א ע"ב) מדב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה ש"מ דמשיכה בנכרי קונה דלמא בנכרי כסף קונה ואפ"ה בפחות משו"פ קונה משיכה משום דקנין כסף לא שייך גביה אע"כ כמש"כ דזה תלוי בדין אונאה ודו"ק וקצרתי מאוד בזה לפי שאין זה מענינינו:

ד

מה שפקפק על סברת אביו הגאון ז"ל במה שכתב דלהכי לא דנו התוס' בפרוטה של הקדש שנפלה לתוך כיסו להא דממון הקדש לא בטיל משום דביד הבעלים לשאול על הקדישם ולא מיקרי עדיין ממון הקדש, מדברי העטרת פז סוף ביצה דבתערובות שנהפך האיסור להיתר שוב אינו יכול לשאול על הקדישו דהוה כאכלה כולה שאין נשאלין עליה, לענ"ד אין זו השגה כלל, חדא דעיקר דבר זה הוא מן המתהפכים, דאם נאמר דכיון דבטילה ברוב שוב אין נשאלין עליה דהוה כאכלה כולה א"כ הו"ל דין ממונא של הקדש וא"כ לא בטלה מטעם ממונא, ואם נימא דלא בטלה מטעם ממון א"כ הרי עדיין נשאלין עליה וא"כ אין לה דין ממון ושפיר בטילה ודו"ק. [עיין בהשמטה ולקמן פרק כ"ד אות ז'] ועוד דהא קושית התוס' אפרוטה שנפלה לתוך כיסו קאי ובאופן זה הרי יכול להיות שיש בידו עוד אחת של הקדש, וא"כ לא הוה כאכלה כולה ועדיין נשאלין עליה והתוס' בקושיתם הרי ס"ל דמשנתינו בכל גוונא איירי, ואפשר דמשו"ה לא הקשו התוס' קושייתם, רק אפרוטה שנפלה ולא על פרוטה בכיס זה הקדש, ועוד דקושית התוס' עכ"פ א"ש למ"ד דאפי' אכלה כולה נשאלין עליה וכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' שבועות הי"ח, וכיון דאיתא בשאלה אין לה דין ממון לדעת העין יצחק ושפיר הקשו דתבטיל ברוב, וגם בעיקר דברי העטרת פז יש לפקפק ועיין בספר ברוך טעם דין ב' בפרק ב':

אלא דבעיקר הכלל שכתב אביו הגאון ז"ל דכל שיכול עדיין לשאול עליו עדיין ממון בעלים מיקרי לא ראיתי עוד שום ראיה לזה, דמהא דפסחים (דף מ"ו ע"ב). גבי חלה טמאה דאמרינן דאליבא דר"א הואיל דאי בעי מיתשיל עלה ממונו הוא. הנה מלבד דר' יהושע פליג עליו הרי כתבו שם התוס' ד"ה הואיל ואי בעי הראשון וז"ל, ועוד י"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן. גבי לחה"פ וכו' ע"ש, הרי דלהתיר לא אמרינן הואיל וא"ב מיתשיל עלה ממונו הוא, ובתוס' שם ד"ה הואיל ואי בעי השני כתבו וז"ל, תימה לרשב"א אמאי אמר בפ' כל שעה דמצות מע"ש אינו יוצא בה בפסח לר"מ דחשיב מע"ש ממון גבוה וכו' הא הואיל וא"ב מיתשיל עלה מחשבינן לה כשלו [ועיין מהרש"א שם] ותירץ ר"י דשאני הני דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה עכ"ל וגם לתירוץ זה הרי בהקדש כתיב נמי לה' ואינו חשוב שוב ממון בעלים. ואף דיש שם נמי עוד תירוצים אחרים מ"מ גם ראיה עכ"פ להאי כללא אין כאן, ומב"ק (דף ע"ו פ"א) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון נמי אין ראיה. ואדרבה לכאורה יש סתירה להאי כללא מהתוס' שם ד"ה והשתא תורא דשמעון דכתבו דבקדשי בדה"ב לא מיקרו על שם בעליה, וגם בקדשי מזבח שינוי רשות מיקרי אלא דאין חייבין עליהם ארבעה וחמשה ועל כרחך כלל זה לפענ"ד עדיין צ"ע:

וביבמות (דף פ"ח ע"א) הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו משו"ה נאמן גביה עד אחד לומר דאיתשיל מרה עלה, אי קדושת הגוף משום דבידו לאיתשולי עליה לכן נאמן לומר שכבר שאל עליו ע"ש היטב, והקשה השב שמעתתא שמעתא וא"ו פ"ו לפ"מ שכתב הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז דבעלים נאמנים על שלהם אף שאין בידם מעולם ואף דאתחזק איסורא, וכן משמע מהרא"ש פרק הניזקין דבעלים נאמנים על שלהם דכתב דהא דעד אחד נאמן במה שבידו אף דאתחזק איסורא הוא משום דכל שבידו הו"ל כבעלים ע"ש, וא"כ ביבמות שם דקאמר אי דידיה משום דבידיה לאיתשולי עליה תיפוק ליה דבדידיה הא בעלים הוא ובעלים לא בעו שיהא בידם, ותירץ הש"ש דכיון דאקדישינהו שוב לאו בעלים הוא משו"ה צריך הש"ס לומר משום דבידו ובידו הרי מהני אף שלא מתורת בעלים, ולכאורה סותר הש"ש בתירוצו זה מש"כ איהו גופא שם פ"ז בהא דאיתא ביו"ד סי' ל"ט הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שהיא טרפה והמוכר אומר שהיתה במקום שהיא כשרה וכו' הרי היא כנאבדה הריאה, והקשה הש"ש שם דהרי על הריאה יש להלוקח דין בעלים ולהמוכר אין לו דין בעלים א"כ הו"ל להאמין להלוקח עיי"ש בארוכה, ותירץ הש"ש עצמו דכיון דהיה להמוכר שם בעלים פעם אחד שוב אע"פ דעתה אינו בעליו דין בעלים יש לו גם עתה, ומשו"ה אין הלוקח נאמן נגד המוכר כיון שגם המוכר בעלים הוא והוה חד לגבי חד והוה כנאבדה הריאה עכת"ד שם, וא"כ אכתי קשה ביבמות שם למ"ל להש"ס לטעמא דבידו לאיתשולי עליה תיפוק ליה משום טעמא דבעלים, ואי משום דאקדישינהו ועתה אינו שוב בעליו הרי כיון דהיה עליו בעלים פעם אחד יש לו דין בעלים לעולם אף לאחר שיצא מרשותו ולמה צריך לטעמא דבידו, ואפשר דהש"ש אזיל לשיטתיה שם פ"ד דהקדש אין לו דין ממון רק דין איסור, וא"כ י"ל דכיון שהקדיש תו לאו בעלים הוא כלומר שאין בהם דין בעלים כלל לא לבעלים הראשונים ולא להקדש ומשו"ה צריך הש"ס לומר הטעם משום דבידו ודוחק, אולם לפי מאי דקיימינן עתה דהקדש דין ממון יש לו ושייך גביה דין בעלים א"כ הרי תשאר קושית הש"ש דלמ"ל הטעם דבידו, ומכ"ש אי נימא דכל דאפשר לאיתשולי עליה אכתי ממונא דבעלים הוא, הבעלים שהקדישום, א"כ למ"ל להש"ס הטעם דבידו, אך י"ל דזהו באמת קושית הש"ס אי דידיה משום דבידיה לאיתשולי עליה, כלומר וכיון דבידיה לאיתשולי עליה אכתי בעליו הוא ונאמן מטעם דהוא בעלים ולא מטעם דבידו ומתיישב בזה קושית הש"ש אל נכון מאוד, דבאמת מטעם בעלים אתינן עלה ולא מטעם בידו אלא דאי לא הוה בידו למתשיל עלה ממילא לא הוה ליה להמקדיש דין בעלים (ומה שכתב הש"ש דכל שהיה לו פעם אחד דין בעלים שוב יש לו דין בעלים לעולם ביארתי במקו"א דאין זה סברא כלל וגם הש"ש הניח זה בצ"ע ע"ש] ולא היה נאמן, אבל מ"מ אף שזה נכון מאוד ע"ד החידוד פשטות לשון הש"ס לא משמע הכי, וגם דא"כ אם כבר נתן ליד הגזבר שוב אינו נאמן כיון דעתה אין לו דין בעלים כיון דלאחר שמסר ליד הגזבר שוב אינו יכול למיתשיל עלה ועיי"ש בגמ', וע"כ דמטעם בידו בפשוטו אתינן עלה כדקיי"ל דכל שבידו נאמן, וא"כ מוכח משם דאף דמצי למיתשיל עלה מ"מ כבר ממון גבוה הוא ואין לו להמקדיש עליו עוד דין בעלים וכמש"כ שם הש"ש פרק וא"ו כמו שהבאתי בזה לעיל, ולהכי קאמר הש"ס דרק מטעם בידו נאמן ולא מטעם בעלים ויש ליישב עוד בדוחק ודו"ק בזה כי קצרתי מאוד ודע דנהי דשאלה מפקיע ודאי מידי חיוב קרבן מעילה אפי' למפרע ועי' בשמ"ק ב"ק (דף ל"ד ע"ב) בהקדישו ניזק שהביא בשם הרא"ש דאם הודה המזיק אח"כ פקע המעילה למפרע ע"ש מ"מ איסורא דעבד עבד ובעי כפרה ודו"ק:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה