תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק ח
עוד כתב העין יצחק להוכיח כהמרדכי דאיסור שנולד בתערובות אין לו ביטול, מהא דתנן בנדרים (דף מ"ח) אם אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורין בדבר של אותה העיר רחבה, ומרחץ ביהכ"נ ותיבה וספרים וכו', וקשה אמאי לא מבטיל חלק של היחיד ברוב היתר, ולא שייך לומר דהוה דשיל"מ ע"י שאלה דאינו בטיל, דהא בדשיל"מ בעינן שיהא ההיתר בידו וכיון שאחר הדירו הרי אין ביד המודר להתיר נדרו וכ"כ בשו"ת הגרע"א והביא שכ"כ גם המהרי"ט, וא"כ לא הוה לגבי המודר דשיל"מ ויבטיל חלק חבירו ברוב, וגם בקרקע שייך ביטול כל זמן שלא ניכר וכמש"כ החו"ד ביו"ד סי' ק"י סק"ו בשם הר"ש מקינון גבי נחל איתן כידוע, ואף למש"כ שם החו"ד בעצמו שם דקרקע כיון שהוא מחובר חשיב ולא בטיל כמש"כ רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) עיי"ש בחו"ד וכ"כ הרע"ב בתרומות פ"ט מ"ה עיי"ש, מ"מ עדיין קשה תיבה וספרים של בני העיר דמטלטלין אינהו למה אסורין להמודר, ובפרט להסוברין דבנולד האיסור אחר התערובות לא שייך לדון בזה דהוה דבר חשוב ולא בטיל מטעם חשיבות, ובאיסור שנתערב ברוב היתר הרי נהפך האיסור להיתר כביו"ד סי' ק"ט ובאו"ח ריש סי' תמ"ב דחמץ שנתערב ברוב אינו עובר עליו על בל יראה ועיין בפמ"ג לאו"ח שם, וגם לא הוה דשי"ל מתירין ע"י פדיה כדאיתא בנדרים (דף נ"ח) לענין הקדש דהרי קונם פרטי אין לו פדיון עיין נדרים (דף ל"ה) ועוד דהא אחר אינו יכול לפדות בפרוטה אם שוה יותר גם גבי הקדש כמש"כ התוס' במנחות (דף ע"א) ד"ה מתירין גמזיות, וא"כ למה אסור המודר בתיבה וספרים עכ"פ, אלא ע"כ לומר כהמרדכי דדבר הנאסר בתערובות שלא היה ניכר המבטל בפ"ע מעולם, לא שייך בה דין ביטול ברוב ולכן בהך דנדרים נמי כיון דהתם נמי נולד האיסור בתערובות ולא היה המבטל ניכר מעולם בפ"ע לא בטיל, ושפיר אסור המודר בדברים של אותה העיר, ואף דקודם הנדר היו כולן מותרין מ"מ כיון דמתחילת חלות האיסור לא היה המבטל ניכר בפ"ע בלא הבטל ע"כ אין בכח המבטל לבטל האיסור, וכעין זה ראיתי בחו"ד סי' ק"ו סק"א שכתב כעין זה על הך דאפשר לסוחטו אסור ע"פ דברי המרדכי הנ"ל וס"ל ג"כ כמה שכתבתי וכמו שהוכחתי מנדרים הנ"ל דלא כהכו"פ דלא נחית לזה, ולשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כהמרדכי בזה וכמש"כ לעיל דבנדרים שם הא דלא בטיל הוא מטעם דממונא לא בטיל, דהרי הממון הוא של חבירו שהרי משו"ה יש בכחו לאסור על חבירו דבר שלו, וממונא דלא בטיל מבואר בסוף ביצה, ואף דבנתערב נבלה של חבירו ברובא דהיתר שלו מבטיל שפיר, שאני התם דאין הבעלים מעלין ומורידין לענין האיסור דכך הוא נבלה שיש לה בעלים כמו נבלה שאין לה בעלים או שלו דג"כ אוסרת ומטמאה, וכמש"כ השמ"ק סוף ביצה בכונת הש"ס דקאמר מאי קמדמית איסורא לממונא הובא לקמן, וכן תרומה דעולה בק"א נמי אין האיסור משום ממונא דכהן דאף אם התרומה היא של אותן הבעלים ג"כ שם תרומה עלה ולא תלוי שם תרומה בשם ממון חבירו משו"ה שפיר בטל, משא"כ נדר דהקונם חל רק משום שהוא ממון חבירו, משו"ה שפיר לא שייך ביטול דממונא לא בטיל, היוצא מזה דאחת משתי אלה מוכת מהך דנדרים, או דהנולד בתערובות לא בטיל וכהמרדכי או דאיסור שע"י ממון חבירו לא בטיל עכת"ד העין יצחק שם
ויש לי להעיר בעזה"ש על החו"ד סי' ק"י סק"ו שכתב וז"ל שם, הר"ש מקינון הוכיח דדבר שלא היה ניכר האיסור מעולם לא שייך קבוע דאל"כ יהיה אסור לכל העולם הזריעה משום נחל איתן ע"ש. ומשמע מדבריו דקרקע בקרקע שייך ביטול, ונ"מ מי שאסר על עצמו קרקע ידועה מלזרע בנדר או בשבועה ושכח המקום דמותר מטעם ביטול ברוב [אם לא הוה דשיל"מ כצ"ל]. ואף שאינני כדאי לחלוק על דבריו מ"מ תורה וכו' כי לפענ"ד לא שייך ביטול קרקע בקרקע, דא"כ שדה שאבד בה קבר דמטמא מדאורייתא כמבואר באהלות אמאי מטמא נזיל בתר רובא, ועוד דבהדיא כתב רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות דמחובר לקרקע לא בטיל דהו"ל קבוע ומכ"ש קרקע עצמה דלא בטיל, ודו"ק עכ"ל, והנה קושיתו משדה שאבד בה קבר לענ"ד התם מטעם ספק טומאה ברה"י אתינן עלה דהללמ"מ הוא דטמא וא"כ מהתם אין ראיה דקרקע לא בטיל, ועיין בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ובתוס' שם ד"ה ור"א מטהר עיי"ש, ואולם הראיה מרש"י בגיטין ודאי שהיא ראיה נכונה דקרקע בקרקע לא בטיל, ובאמת היא תוספתא מפורשת הביאה הר"ש במסכ' תרומות פ"ט מ"ה עיי"ש היטב, אכן לכאורה התוס' לא ס"ל הכי, דהנה התוס' בב"ק (דף ק"ב ע"א) ד"ה ה"ג בקונטרס וכו' פי' כל העצים בשביעית הוה פלוגתא דתנאי אי אית בהו קדושת שביעית וכו' וא"ת ולר' יוסי איך מותרים עצים בא"י להסיק בהן תנור הרי יש בהן קדושת שביעית לאחר הביעור, וי"ל דבטילי בעצים דשאר שנים עכ"ל חזינן להדיא דעת התוס' דמחובר לקרקע שפיר בטיל, וכי תימא דהתוס' רק לר' יוסי כתבו כן דלדידיה מחובר לקרקע בטיל, אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דלא בטיל. זה אי אפשר דהרי א"כ יקשה מאי פריך הש"ס בגיטין שם מדר' יוסי אדר' יוסי מאגוזי פרך וכו' אהא דנטיעה של ערלה, נימא בפשוטו דמשו"ה קאמר ר' יוסי דגם במתכוין ללקט יעלו משום דס"ל דמחובר לקרקע אינו דבר חשוב, ואמת דלדעת התוס' הסוגיא דגיטין צריכה ביאור, ולא על החו"ד תלונתינו בזה רק על התוס' בעצמן איך יפרנסו סוגיא דגיטין וצ"ע:
ומראש תמהתי מאוד על עיקר קושית התוס' דהרי תנן בשביעית פ"ט מ"ח בזה"ל, ועניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור עכ"ל המשנה, א"כ הרי ר' יוסי סובר דאחר עניים ואחד עשירים מותרים לאחר הביעור ולשיטתיה הרי קושית התוס' לקמ"ד, אבל שבתי וראיתי דהתוס' גרסי במשנה שם כדגריס הרמב"ם ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור, עיין ברמב"ם פ"ז ה"ג מה' שביעית וכן כתב להדיא בפיהמ"ש במס' שביעית פ"ה מ"ז כמו שהביא הכ"מ שם, ולא גרסי כגרסתינו שהיא גרסת רוב הראשונים ובתוכם בעלי התוס' בעצמן בפסחים פרק מקום שנהגו, משו"ה הקשו שפיר דאיך מותר ליהנות בא"י מעצים אחר הביעור אליבא דר"י הרי יש בהם קדושת שביעית, ואכתי יש להבין למה להו להתוס' להקשות איך מסיקין בא"י בעצים אחר הביעור דזה לא קשה כל כך. דאפשר לומר דההיסק גופא הוא הביעור, ואף שנהנה אחר כך הרי הנאתן אחר ביעורן וי"ל דבאופן זה שרי ליהנות, וע"כ לומר דקושיתם היא רק דהביעור צריך להיות תיכף ובפעם אחד ולא מעט מעט בכמה ימים, טפי הו"ל להקשות דאיך מותר לר"י ליהנות מעצים דא"י לעשות מהן כלים ולבנות מהן בנינים הרי יש בהם קדושת שביעית וצריכין ביעור, גם יש לעיין בנדרים (דף נ"ח ע"א) לענין גידולי שביעית בר"ן שם ובפי' הרא"ש שם שכתב וז"ל, ור"ש ז"ל פירש בפיהמ"ש וכו' בצלים של ששית שנכנסו לשביעית והשחירו עלין שלהם ונאסרו, ועקרם וחזר ושתלן בשמינית והשחירו עליהן חזרו להיתירן הראשון, דעקרו היתר ונאסרו בתוס' כל שהוא הותר נמי בתוספת כל שהוא להצטרף אל העיקר לעוקרו מאיסורו ולחזור להיתירו הראשון עכ"ל, וא"כ לכאורה קושית התוס' בב"ק שם לא קשה מידי, אולם באמת בלאו כל אלה לא זכיתי להבין קושית התוס' דבב"ק, דהרי מפורש שנינו במס' שביעית דדבר שאינו כלה לחיה מן השדה ליתא גביה דין שביעית לענין ביעור כלל, והרי עצים אינם כלים לחיה מן השדה לעולם וא"כ קושיתם אין לה התחלה כלל, ופלא בעיני שלא הרגישו המפרשים בזה ולכאורה הדבר פשוט מאוד ולענ"ד צע"ג:
ויש עוד להביא ראיה דמחובר לקרקע לא בטיל גם אליבא דר' יוסי כדעת רש"י בגיטין הנ"ל, מדתנן במס' פאה פ"ז מ"ח המקדיש כרמו וכו' משנודעו בו העוללות לעניים, ר' יוסי אומר יתן שכר גידוליו להקדש עכ"ל המשנה, ואם איתא דלר' יוסי מחובר לקרקע בטיל אמאי יתנו העניים שכר הגידולין להקדש, הא משנודעו העוללות סתמא קתני ומשמע אפי' היו הגידולין כבר סמוך לגמר בישולן ולא השביחו מהקדש רק מעט, ואמאי לא יתבטל שכר ההקדש ברובא דחולין וע"כ דמחובר לקרקע לא בטיל, אלא דיש לומר דהתם לא בטיל מטעם ממונא דהקדש וממונא לא בטיל כדאיתא בסוף ביצה, וא"כ יהיה מזה עכ"פ ראיה דהקדש דין ממון יש לו דלא כהשב שמעתתא שהבאתי לעיל, דהרי לשיטת התוס' בב"ק הנ"ל אי אפשר לומר כשיטת המרדכי דאיסור הנולד בתערובות לא בטיל ומשו"ה לא בטיל שבח ההקדש בחולין, דא"כ איך תירצו התוס' דבטלי עצים דשביעית ברוב העצים דשאר שנים שקודם שביעית או שלאחר שביעית הרי נולד האיסור בתערובות, וע"כ לומר דכיון דההיתר אי אפשר להיות כהאיסור לא מיקרי נולד האיסור בתערובות כמש"כ לעיל, וא"כ עכ"פ לשיטת הרמב"ם דלית ליה סברת המרדכי כמו שנתבאר לעיל, ע"כ לומר דמטעם ממונא לא בטיל שבח ההקדש בעוללות שרובן חולין, או מטעם דמחובר לקרקע לא שייך גביה ביטול, והא דבמחיצת הכרם שנפרצה עד שהוסיף מאתים בטיל, יש לומר דהביטול מהני כשיתלשו מעצמן דאז יהיו תלוש ויתבטל שפיר חלק האסור, ועיין בריש מס' שקלים ברע"ב ד"ה ועל הכלאים ובתוי"ט שם ובתפארת ישראל ובהגהות מהרי"ב שם, וקצרתי בזה הרבה לפי שלענ"ד כיון דהא דמחול"ק לא בטיל הוא נמי רק מדרבנן, שוב רבנן לא גזרו בזה היכא דיהיה גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ודו"ק היטב שקצרתי בזה מאוד:
ודרך אגב ראיתי מה שהביא התפא"י על משנה דפאה שם בחידושיו קושיא בשם אביו הגאון ז"ל, דאמאי לא נימא שם קמא קמא דהקדש בטיל בחולין, ותירץ דהיכא דלא נפסק הקילוח לא אמרינן קמא קמא בטיל כמש"כ התוס' בב"ק (דף ק' ע"ב) ע"ש, והתפא"י עצמו תירץ דדוקא בלח בלח אמרינן קמא קמא בטיל ולא בלח ביבש ע"ש, ולענ"ד לכאורה מעיקרא לא קשה מידי דאיה מצינו שיעור להקדש שיתבטל ולא יצטרכו העניים לתת שכר להקדש שנוכל לומר קמא קמא בטיל, הא סתמא קתני ואפי' אם הוסיף ההקדש משהו נמי צריכין העניים לשלם השבח להקדש דמשהו קתא נמי לא בטיל, מטעם דמחובר לקרקע לא בטיל או מטעם דהקדש דין ממון יש לו וחיישינן שמא הוסיף ההקדש בכל עוללות האילן שוה פרוטה אחת ברגע אחד, בשגם בהקדש גם פחות מפרוטה יש להשיב כידוע וממונא לא בטיל ועיין לקמן פרק ט"ז, אלא משום דכרם רק קדושת דמים יש לו יכולין העניים לפדות הנאתן ודו"ק, ובעיקר הדברים נראה שנעלם מהתפא"י במח"כ הגדול מש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת (דף ס"ה) ד"ה סבר שמא ירבו הנוטפין ע"ש:
ובשילהי מס' בב"מ תנן שתי גינות זו למעלה מזו רמ"א של עליון ורי"א של תחתון ובגמ' שם אמר רבא בעיקרו כו"ע לא פליגי דעליון הוה כי פליגי בנופו, ר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו ור"י סבר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ופליגא שם כעין זה גם לענין ערלה, והביא שם השמ"ק מש"כ הראב"ד וז"ל כי פליגי בנופו ר"מ סבר העיקר מגדלו משו"ה שדי נופו בתר עיקרו, ור"י סבר אוירא מגדל הלכך לא שדינן נופו בתר עיקרו, וכתב ע"ז הגאון ר"י פראגער ביערות דבש בההדרן על ב"מ דחלילה לומר דיסבור הראב"ד דר"מ ור"י פליגי כל כך רחוק במציאות הטבע, דר"מ יסבור שהגידול הוא רק מיניקת הקרקע ולא מהאויר כלל ור"י יסבור שהגידול הוא רק מאויר ולא מיניקת הקרקע, שהרי גם שניהם מכחיש החוש, אלא דר"מ סבר רוב גידולין הוא מהעיקר והמיעוט הוא מיניקת הקרקע ור"י סבר דהרוב הגידול הוא מאויר ומיעוטו הוא מהעיקר, ויש להבין לכאורה דזה שייך רק לענין איסור אבל לענין ממונות הרי ממונא לא בטיל, ולוא יהא דרוב הגידול הוא מאויר או מעיקר איך יתבטל חלק חבירו ויאכל הלה וחדי, וגם קמא קמא בטיל לא שייך היכא דלא נפסק הקלוח כמש"כ בב"ק הנ"ל או לדעת התפא"י דבלח ביבש לא שייך לומר ק"ק בטיל, ואיך סובר ר"מ דהכל לעליון ור"י דהכל לתחתון דבטל חלקו של זה בחלק חבירו שהוא יותר גדול, ואפי' לענין איסור נמי כבר נתבאר דרבים סוברים דמחובר לקרקע לא בטיל ושכן נראה ונוטה הדבר יותר, והנני כאן רק מעורר ובמקום אחר ביארתי הכל בענין זה בעזה"ש:
ועוד אעיר הערה קטנה דהנה בגיטין פ"ד מ"ה גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שחזרו ב"ה להורות כב"ש דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח משום דלישא שפחה א"י בת חורין אינו יכול וכתב שם הרמב"ם בפיהמ"ש דאפי' עבד של אלף שותפין ושיחרר אחד מהן את חלקו כופין את כולן לשחררו וכן כתב גם הרע"ב במשניות שם עיי"ש, וקשה לכאורה למה לא יתבטל חלק האלף המשוחרר ברוב התתקצ"ט חלקים של עבד ויהיה מותר בשפחה ולמה יכופו את כולן לשחררו, וממונא לא בטיל לא שייך כאן לענ"ד כיון שהבטול הוא לטובת העבד גופא שיהא מותר בשפחה, ובשלמא להמרדכי י"ל דכיון דנולד חלק האסור בשפחה בתערובות וכל החלקים אפשרים נמי להיות אסורין בשפחה כגון אם ישחררו גם אותן משו"ה לא שייך גביה ביטול, אבל הרמב"ם לשיטתיה דלא ס"ל בזה כהמרדכי כמו שכתבנו כבר בפרקים הקודמים דאיהו ס"ל דאפי' בנולד האיסור בתערובות שפיר בטיל, למה כתב בפיהמ"ש שם דכופין את כולן לשחררו משום דאסור גם בשפחה, ואמאי יאסר בשפחה ולא בטיל חלק הבן חורין שבו באלף, וע"כ לומר דכיון דאדם איתקיש לקרקע ובקרקע לא שייך בטול משו"ה גם חלק גוף האדם באדם לא שייך בטול, ויש להאריך עוד הרבה בכל ענין זה, אבל מפני שכבר הארכתי כאן יותר ממה שחשבתי מראש לכן הנני מוכרח להפסיק באמצע ולהסתפק בההערות שהבאתי כאן: