תקות אנוש על איוב· רבנו זרחיה חן
פרק יט · פסוק יא
[יא-יט] הפסוק הראשון הוא כפשוטו והשני והבאי׳ אחריו משל על רבוי השנאה שהבורא היה מראה לו ועל מעוט מנוחה שהיתה לו מן השם, עד שלא נשאר לו קרוב וריע ושהיתה נתעב אפילו מאנשי ביתו שהיו חייבים בכבודו, וחנותי שהייתי מרחם על בני בימי׳ שהייתי עומד בשלוה ע״כ לא היה לאשתי למאוס אותי בימי שפלותי, עוילים הם הנערי׳ שאין להם דעת, ואקומה לדבר והם מדברי׳ עלי דבות ומיני רעות. ולא רמז בזה על חבריו כ״א על אנשי ביתו, גם בעלי סודו ואותו שאהב מתוכם יותר מכלם נהפכו בו לשונאי׳, וכל זה אמר להפליג המשל.