תקות אנוש על איוב· רבנו זרחיה חן
פרק י · פסוק יב
בזה הפסוק זכר החסד שעשה לו הבורא והחיים שנתן בו והיא הנפש אשר בה האדם שלם כיון שהנפש שלמות הגוף הטבעי, ומפני שהנפש דבר חי נצחי בלתי מת אמר חיים וחסד, כי החסד שעשה הבורא לאדם הוא שנתן לו הנפש, ופקודתך שמרה רוחי כי כח השם ופקודתו המציא גם כן באדם הרוח היסודי הנקרא אישפירוטו שהוא משכן הגוף, ובאמצעות זה הרוח הנפש נשארת בגוף ועומדת בו, וכשהרוח יתך ויפסד אם מחולי או מסבה אחרת הנפש תהיה נעדרת מן הגוף מיד, ומפני שהנפש הוא דבר שאין לו מעמד ומנוחה אלא בדבר שתהיה בתכלית הדקות והזכות הוצרך האדם להוות בו זה הרוח למען היותו משכן ומקו׳ מנוחה לנפש, מאחר שאין בשאר חלקי הגוף שום דבר שיהיה סובל את הנפש ונושא אותו אלא הוא עד שהרבה בני אדם חושבי׳ שהרוח תהיה הנפש וששניהם דבר אחד, ואין הענין כן כי מה שאמר שלמה והרוח תשוב אל האלהי׳ רוח שם משותף, פעם יאמר על הרוח דוקא ופעם יאמר על הנפש הנשארת, ונשיב למקומינו ומפני שאין יכולת לזה הרוח להשען ולעמוד בשום חלק משאר חלקי הגוף, נתן לו הבורא ית׳ מקום להיות זה הרוח משכני בו והוא החום הטבעי המנהיג הגוף בפעולותיו אשר אין זה מקומו לזכרם בו, ובאמצעות שני אלו העמוד׳ שהם הרוח היסודי והחום הטבעי הנפש מצורה בגוף ותעשה פעולותיה בו ועל כן אמר סמוך לזה הענין: