תקות אנוש על איוב· רבנו זרחיה חן
פרק טו · פסוק ה
כי מפני זה הדעת שאמרת על האדם באיבוד התקוה ממנו יהיו דברי פיך נמשכים אחר עונך שהעמסת על עצמך באותם הדברי׳ המגונים; ומלת יאלף היא כמו תאלף אורחותיו ומענין ואאלפך חכמה, ואין להם לעז שיהיה מורה על פירושם אלא בדמיון רחוק, כי אין כל המלות נעתקות מלשון ללשון כמוהו, אבל כשתעתיק מלת יאלף או תאלף ללעז הערבי תהיה היא היא בעצמה, כי הערבי אומר מאלוף לדבר הקרוב לדבר והנדבק בו והמחובר עמו, ואין אומרי׳ שענינם הוראה ויהיה כי יאלף עונך פיך שעונך יורה את פיך לדבר כך, ואתה בוחר בדבריך לשון חכמי׳ לדבר בהם ולא יועיל לך שום דבר כי בזה הענין ירשיעך פיך ולא אני, כלומר שבזה הרשע איני מוסכם עמך בו.