תקות אנוש על איוב· רבנו זרחיה חן
פרק ז · פסוק ה
[ה-ו] לקח בשני אלו הפסוקי׳ דרך אחרת והוא שספר עד כמה עלו חלייו ועד כמה הפליגו בפעולתם בגוף איוב, לבש בשרי רמה אמר שהעפוש כסה בשרי כלו ואפשר שיהיה רמה התולעים בעצמם אך היותר נכון שיהי׳ רמה העפוש ונקרא בזה השם מפני שהעפוש מתרומם ומתפרד מן הבשר הבריא ואמר איוב על צד ההפלגה שהעפוש נתפשט בבשרו כלו ולבשו, וגוש היא מלה שאין לה חבר ולא גזרה אבל לקחוה המפרשי׳ לפי ענינו ואמרו שהוא תולעת האדמה ונ״ל שאין זה אמת אבל יהי׳ וגוש עפר הסדק׳ והבקעי׳ המתחדשים בעפר ובאדמה כשהמטר ירד עליהם ויורה על זה מה שאמר עורי רגע וימאס כי כשהעפוש מתחדש בעור ההוא מתבקע סביבו ויהיה נתך מה שנתעפש, כי וימאס מענין התכה כמו ימאסו כמו מים יתהלכו למו שענינו יצאו ויתכו, רגע התבקע וכמוהו רגעי ארץ, וימי קלו מני ארג ירצה בו חתיכת הבגד כלה שהיא מתגוללת בעץ עד שתכלה מאריגתה וירצה לומר מני ארג יותר מן האריגה כלומר שימי דומים לאריגה במהירות כלותם, ויכלו באפם תקוה פירשו בו חוטי האריגה וכמוהו את תקות חוט השני הזה, ונ״ל שאין זה אמת כי באמרו מני ארג רצה בו כל החתיכה הנארגת מן הבגד ומה שיאמר ויכלו באפס תקוה הוא חוזר לימי׳ לא לאריגה, על כן היותר נכון הוא לפרש. ויכלו באשם תקוה ימיו כלו בלא תקוה ותוחלת ויהי׳ זה נאות ודבק לכוונת איוב.