תקות אנוש על איוב· רבנו זרחיה חן
פרק ד · פסוק טז
זכר בזה הפסוק מה שיראו הנביאים בהשגתם והם הצורות אם צורת אנשי כאברהם או צורת המלאכי׳ כלוט, ומה שאמר ולא אכיר מראהו יש לתמוה עליו כי מאחר שהנביא ישיג וישמע ויראה בהשגתו לא הי׳ לו לומר ולא אכיר מראהו אבל אמר זה מפני המונעים הפוגשי׳ לנביאי׳ בהשגתם וכל שכן באותם שאינם שלמי׳ ומפני מה שהחומר מוחץ בינם ובין השגתם השלמה, כי ולא אכיר מראהו הוא כאלי אמר לנו שזה הוא ענין שלא יושג אמתתו על שלמותו אבל אמר שהוא שומע הקול הדומם והשקט והוא קול מדבר דברי הנבואה ומודיע בה, וכמעט שאפשר שאפרש בזה הפסוק אחד מסודות הנבואה אע״פ שיהי׳ זה הדעת רחוק מאוד אצל הרבה אנשים שהם חכמי׳ גדולי׳ בעיניהם ובעיני המון העם, והוא שרמז לנו אליפז באמרו ולא אכיר מראהו שאין שם מראה ושום צורה ברואה חוץ לשכל המשיג אבל הכל במראה נבוא׳ והשגה שכליית פנימיית. ואם הייתי רוצה להאריך בדבר זה הייתי זוכר לך מהם אחת שנראה לפי הכת׳ שהיתה כלה בראיית עין בהקיץ, ובאר בה הרב אור הגולה בן מיימון זצ״ל שהיתה במראה הנבוא׳ והשוה אותה בנבואה אחת הדומה לה בשמיתי׳ ובעניניה וכל העולם מודה בה שהיתה משל ורמז לענין מן העניני׳ לא מריאת העין ולא דבר מורגש הי׳ בה ואיני רוצה להיות בה מגלה סוד והמבין יבין, והר׳ משה ב״ר נחמן ברח מאד זה הדעת שזכרתי עתה וגלה דעתו מאד בזה הבריחה הגמור׳ בענין אברהם ושרה בבוא אליו המלאכי׳ כמו שזכר זה בפירוש חומש שלו וכל העולם נטה אחר דעתו מלבד אחד מעיר ושנים ממשפחה והשרירי׳ אשר קורא; וחזק אליפז זה הדעת שפירשתי לך וגלה סודו באמרו תמונ׳ לנגד עיני דממה וקול אשמע באמרו כי מן התמונה שהיתה נגד עיניו לא הגיע לו ממנה בהשגתה אלא הקול לבדו, כלומר שאותה התמונ׳ לא היתה לה מציאות חוץ לשכל המשיג כי הקול לבדו היה הדבר המושג, וכל זה רמז ומשל להחזק דעת מי שירצה לומר שהנביאי׳ רואי׳ צורות נבראות בראותם האדם בהקיץ ושאין שם ראיית מלאך או איש או אנשי׳ ההשגה שכלית פנימית רק אומרי׳ שהכל הוא לבראיית חוש ובהרגשה מבוארת חוץ משכל המשיג, והם אומרי׳ שאפי׳ בחלום הנבוא׳ ירא׳ הנביא ההוא צורת איש ממש ברואה לשעתה מדברת עמו כמו בהקיץ ועל זה הכת׳ והנמשך אחריו בזאת האמונ׳ אומר הפסוק לב חרש מחשבות און.