תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יורה דעה הלכות מקואות
שאלה לב
בדין המקואות שנפסלו ע"י שאובין וא"א לנקותה שתשאר נקיה לגמרי ריק בלא מים. ונהוג עלמא להכשירה ע"י הטלה לחוך המקוה יין או חלב עד שנשתנה מראה המים הפסולים שבמקוה. ואח"כ כשהמקוה נתמלאה חוזרת למראיה מראה מים. אם מהני זה להכשיר את המקוה משום דיש מפקפקים בהכשר זה. ואומרים דדוקא בנפל יין או חלב לג' לוגין מים שאובין טרם שנופלים למקוה אז הוא דאין ג' לוגין אלו שנשתנו מראיהם פוסלין את המקוה אבל כשכבר נפל ג' לוגין מים למקוה ונקרא על המקוה כבר שם פסול תו לא מהני אז מה שאח"כ מטיל לתוכו יין או חלב ומשנה מראיהן. א"ד דגם זה מהני שפיר כמנהג העולם ע"פ המורים הקודמים:
תשובה
א ראיתי להרב בספר שו"ת שם ארי' (סי' ע"ב) שהעיר בענין זה וכ' שם תחילה ראיות דאין מועיל הכשר זה בהטלה לתוך המקוה יין או חלב. ואח"כ כ' מצד הסברא דמועיל. ומ"מ מובן מתוך מסקנתו שם דיש קצת פקפוק בהכשר זה. יעו"ש. ואני בעניי הכינותי את לבבי ורוחי לעיין בהנך ראיות שהביא לאיסור. ולא מצאתי בענ"ד מספיקות לפקפק בהאי הכשירא הנהוג בכמה מקומות ישראל משנים הקודמים. וכדי לברר הדבר באר היטב בעזהי"ת מוכרחני להעתיק דברי ראיותיו:
ב הנה כ' שם וז"ל וזה כמה שנים בתשובה אחת פקפקתי בזה דאפשר דדווקא כה"ג שנשתנו המים טרם שנפלו למקוה לא נפסל דאין כאן מעיקרא ג' לוגין מים. אבל היכא שנפלו מים לא מהני לשנות מראיהן כיון שכבר נקרא עליהם שם פסול. ודוגמא לזה מצינו בשאובין שהמשיכו דכשר אם יש רוב מים כשרים דדווקא אם קדמו מתחילה המים הכשרים אבל אם המשיך תחילה מים שאובים ואח"כ הביא עליו מים כשרים לא מהני כמ"ש הרמ"א בשם ב"י בסמ"ד. א"כ אפשר דגם לענין זה יש לחלק כן דדווקא אם מתחילה נשתנה המראה ואח"כ נפל כשר משום דעדיין לא נקרא שם פסול. אבל כשנפל בעודו מים דנקרא עליו שם פסול י"ל דלא מהני להכשיר ע"י שינוי מראה כמו בקדמו הפסולים דלא מהני מה שמשך אחר כך מים כשרים. ובב"י מביא בשם תשו' הרמב"ן שכ' דאפשר שיש הפרש בין קדמו שאובין למעיין ובין קדם מעיין לשאובין והוא מטעם זה כיון דנפסל ונקרא עליהם שם שאובין לא מהני המעיין להכשירם. אך שסיים שם דנראה יותר דאין הפרש בזה וכו' וטוב ליזהר לכתחי' וכו' ופסק כן המחבר בסעיף י"א עכ"פ נראה מזה דיש סברא לחלק בזה. ונהי דלענין מעיין אין מחלקים. מ"מ לענין שינוי מראה אפשר דיש לחלק כן כדמחלקים כה"ג בשאובין שהמשיך כמ"ש עכ"ל:
ג ואני העני בדעת. לענ"ד אין ראיות אלו מוכרחות כלל. דההוא דגבי שאובין שהמשיכוהו דבעינן שיקדמו תחילה המים הכשרים. אינו דומה כלל לההוא דשינוי מראה דהכא. דהתם שאני ושאני. ולאו מטעם שכבר נקרא עליהם שם פסול. אלא דכיון דכך היא ההלכה דשאובין שהמשיכוה מטהר ברבייה. א"כ הו"ל רוב מים כשרים לגבי שאובין שהמשיכוה כדין מ' סאה לגבי שאובין ממש. דגבי שאובין ממש כל שיש מתחילה שיעור מקוה מ' סאה אז אין השאובין פוסלין עוד את המקוה. אבל כל שהמקוה חסר מהשיעור ונופל ג"ל שאובין פוסל המקוה. ולא מהני אח"כ אף שיתמלא השיעור אח"כ במקוה ממים כשרים כן ה"נ לגבי שאובין שהמשיכוה. אם יש כבר במקוה רוב מים כשרים אז אין שאובין שהמשיכוה פוסלין אותה ומצטרפות להשלים השיעור אבל כ"ז שאין במקוה רוב מים כשרים. הו"ל אז דין השאובין שהמשיכוה כמו דין השאובין ממש לגבי שיעור מ' סאה. ולא מהני מה שיתמלא אח"כ רוב מים כשרים. דכבר נפסלה המקוה ע"י השאובין שנפלו לפחות מרוב. דנהי דכאן שהשאובין באין בהמשכה קילי משאובין ממש דכשיש רוב מים כשרים אין פוסלות. מ"מ לא עדיף בזה הרוב מדין מ' סאה ממש לגבי שאובין ממש. דכמו בשיעור מ' סאה ג"כ אין השאובין פוסלות אך דווקא בשקדם השיעור מ' סאה להשאובין. כן ה"נ לגבי המשכה הרוב. דווקא בשקדם הרוב אז אין השאובין שהומשכו פוסלות משא"כ בשקדמו השאובין תחילה. אבל מה זה דמיון להכא דנשתנו השאובין שבמקוה למראה יין או חלב. דמאחר דע"י שינוי מראה נטהרו השאובין לגמרי מפסול שאיבה. דחלף והלך מהם שם מים שאובים לגמרי. א"כ מה חילוק אם השינוי נעשה בהם קודם נפילתם למקוה או אח"כ. סוף סוף אחר שנשתנו נעקר מהם שם מים שאובים והפסול שהי' במקוה מתחילה מחמתן. היינו מחמת שהי' בתוך המקוה מים שאובים. אבל עכשיו כשנשתנו מראיהן ונעקר מהם לגמרי שם מים שאובים. א"כ מאחר שהפסול שהי' בה תחילה חלף והלך לו. מאיזה טעם לא יוחזר המקוה לכשרות. הגע עצמך הרי עתה אחר שנשתנו השאובים בתוך המקוה. אם ישאוב אדם מהם ג' לוגין ויטילם לתוך מקוה חסירה אחרת פשיטא שלא יפסלו אותה ואיך נאמר שיפסלו עכשיו זה המקוה אין שום סברא לומר כן ואף שבשעת נפילתן לכאן עד שעה שנשתנו היו שאובים ממש ופסלו את המקוה. מ"מ עכשיו כשנשתנו ובטל מהם שם השאובים. בטל נמי פסול הראשון דהרי כל השאובים שבעולם ראוים לפסול מקוה בנפילתן ומ"מ אחר שנשתנו שוב אין פוסלים. כן ה"נ זה אף אחר נפילתם למקוה בפסול שם שאובים. אין פסול זה עומד רק בעת שעדיין עליהם שמם הראשון שנקראו בו בעת נפילתם למקוה. אבל כשנשתנו מראיהם ונהפכו למראה יין או חלב. ונעקר מהם שמם הראשון נעקר ג"כ הפסול הראשון שפסלו תחילה את המקוה. ובשביל שכבר נקרא עליו שם פסול. לא מצינו כלל בכיוצא בזה במקום אחר. שקריאת השם בלבד. יגרום לפסול את המקוה לעולם. דההוא דשאובין שהמשיכוה שם אין הטעם משום קריאת שם פסול. אלא דעיקר ההכשר של ההמשכה תליא בקדימת הרוב מים כשרים להשאובין. וכשקדמו השאובין הו"ל מקוה פסולה ממש ממים שאובין. כיון דלאו ההמשכה לחוד גורם ההכשר כ"א בצירוף רוב מים כשרים שקדמו במקוה. וכשלא קדמו הו"ל כדין שאובין ממש. משא"כ כאן דההכשר תליא במה שהשאובין גופייהו נשתנו. ואזיל מהם כל עיקר פסולם ומה גריעותא במה שקדמו ונפלו למקוה ואח"כ נשתנו. סוף סוף עכשיו שנשתנו אזיל מהם פסולם וחוזרים להכשר:
ד ובאמת בהך דינא דשאובין שהמשיכוה דבעינן שיקדמו רוב מים כשרים. שחידש זאת הב"י מדקדוק לשון הרמב"ם. אין מבואר שם שום טעם לזה. וגם בש"ך ובשאר אחרונים לא כ' טעם מפורש לזה. הילכך מנלן לבדות מלבנו דהטעם הוא משום שכבר נקרא עליו שם פסול. הלא יש לומר טעם עדיף מזה. והוא כטעם שאמרנו. דבקדימת רוב מים הכשרים. בו תלוי עצם ההכשר בדווקא. דאין ההכשר מצד עצם השאובין כ"א גם מצד הרוב מים כשרים. וכשחסר זה התנאי שלא קדמו במקוה רוב מים כשרים. חסר לגמרי עצם עיקר ההכשר המטהר בזה את השאובין. והרוב הבא אח"כ על השאובין שוב אינו מועיל כמו דאינו מועיל שיעור מ' סאה הבא אח"כ להמקוה אחר שנפלו בה ג' לוגין שאובין ממש. וא"כ לפי טעם זה ודאי שאין זה שום דמיון כלל להך נידון דהכשר מים שנשתנו. דבזה עיקר ההכשר תליא בגוף עצם השאובין דכשנשתנו נטהרו מתורת שאובין. והא נשתנו עכשיו. וגם עכשיו אף אחר נפילתם למקוה פועל בהם השינוי לטהרן מפסול שאובין שפיר מועיל להכשיר המקוה בכל גווני:
טעם אחר לדין שאובין שהמשיכוה דבעינן שיקדמו הרוב מים כשרים:
ה ואפשר לומר עוד טעם נכון בהאי דשאובין שהמשיכוה מה דבעינן התם דווקא שיקדמו הרוב מים כשרים דכיון דההכשר תליא בהרוב מים הכשרים דהם מטהרים את השאובין שהומשכו. דהא בפחות מרוב מים כשרים אין מועיל כלל מה שהומשכו. והוי כמו ענין ביטול ברוב שהרוב מים הכשרים מבטלים את השאובין ומטהרים אותן כשאינם שאובין ממש רק באים בהמשכה. הילכך דווקא כשרוב הכשר קדם תחילה והפסול בא אח"כ לתוכם. דהא מצינו ממש דוגמא נכונה לזה גבי איסור יין נסך שנתערב ביין היתר דיש חילוק בין אם היי"נ בא לתוך היין היתר. בין אם היין היתר בא על היי"נ. עיין יו"ד סי' קל"ד ס"א. ועיי"ש בש"ך סק"א הביא לשון הר"ן שכ' וז"ל וטעמא דמלתא שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפילו משהו אוסר היין שבא עליו ואפי' חבית גדולה בב"א. אבל כשההיתר עומד במקומו והאיסור בא עליו. ההיתר מבטל האיסור יעו"ש. וכן ה"נ בזה י"ל דהטעם הוא נמי כן דדווקא כשקדמו הרוב מים כשרים להשאובין הילכך מאחר שההיתר עומד במקומו הוא חשוב ומטהר ומבטל את איסור המים שאובין הבאים עליו. אבל אם השאובין קדמו. והוי האיסור עומד במקומו אז הוא חשוב טפי מן המים כשרים הבאים עליהם אח"כ. מש"ה לא מהני אח"כ רוב מים כשרים לבטל ולטהר את השאובין העומדים במקומם בתחילה. וא"כ גם לפי טעם זה. ודאי אין לדמות לזה כלל דין מים שאובין שנשתנו מראיהם דכיון דבזה לא תליא ההכשר בענין מים הכשרים שבמקוה. רק ההכשר תליא בעצם השאובין הפסולים דכשנשתנו נטהרו מפסול שאובין. א"כ אין כאן טעם וסברא לחלק בין כשנשתנו קודם נפילתן לתוך המקוה בין אם אח"כ נשתנו. דמאחר דבזה לא בעינן דווקא שהג' לוגין מים יפלו לתוך היין או החלב אלא אפילו אם היין או החלב נופל לתוך הג' לוגין מים נמי מהני כל שנשתנו מראיהם כמבואר בסי' ר"א סעיף כ"ג יעו"ש. א"כ אין נ"מ אם היין נופל לתוכם קודם נפילתם למקוה או אח"כ. אלא בכל ענין מועיל מה שנשתנו ליטהר מפסול שאובין שעליהם ומה מזיק לנו במה שקדמו להמקוה טרם שנשתנו. מאחר דאין ההכשר תלוי בכאן בענין מים הכשרים שבמקוה כלל. ושאני התם בההוא דשאובין שהמשיכוה. דשם תלוי ההכשר ברוב מים הכשרים. והבדל גדול בין זה לזה ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ואין שום ראי' מהתם. כן נלע"ד:
דחי' לראי' הב' מההוא דמעיין:
ו ולפי הדברים שביארנו. מכ"ש דהראי' שהביא מההוא דתשו' הרמב"ן שבב"י לענין מעיין דאינו נפסל בשאובין וכ' דאפשר שיש חילוק בין קדם מעיין לשאובין ובין קדמו השאובין למעיין. פשיטא דאין זה ראי' כלל לענין הך נידון דשינוי מראה. דשאני התם. דאין ההכשר תלוי בעצם השאובין דהשאובין הם פסולים מצד עצמם. אלא דההכשר תלוי מצד המעיין. שאין פוסל בו שאובים. והוי סלקא דעתי' בדרך אפשר. לומר דנהי דמעיין אינו נפסל בשאובין. היינו דווקא כשקדם המעיין תחילה והשאובים באו עליו אח"כ. דאז הוי מעיין דומיא דשיעור מקוה מ' סאה. דכשכבר נתמלא במקוה השיעור שוב אינו נפסל בשאובין הבאים אח"כ לתוכו. משא"כ כשקדמו השאובין תחילה גם מעיין הבא עליו אח"כ נפסל בשאובין דומיא דשיעור מקוה מ' סאה. דכל שנפלו ג' לוגין בטרם נתמלא השיעור. לא מהני שוב לטהרם ע"י שיעור מקוה הבא עליו אח"כ. או אפשר דהוי סלקא דעתי' לומר דחשיבות המעיין לא מהני כ"א כשקדם המעיין. דאז כיון שהוא במקומו הוא חשוב טפי מהשאובין הבאים עליו ומבטל להשאובין. משא"כ כשקדמו השאובין דאז הם חשובים טפי כיון שהם במקומם ואין המעיין הבא עליו אלים כוחו לבטל השאובים דוגמת הסברא האמורה גבי יי"נ ליין היתר הנ"ל שבסי' קל"ד. ושוב דחה לומר דנראה יותר דגבי מעיין אין חילוק כלל בין קדם המעיין ובין קדמו השאובין והוא דמאחר דחשיבות דמעיין הוא גדול כ"כ שאינו תלוי בו בשיעור כלל אלא אפי' מעיין כ"ש אע"ג דהשאובים רבו עליו אינו נפסל בשאובין. ואינו דומה למ' סאה או לרוב מקוה מים כשרים (גבי שאובין שהמשיכוה) דשם תלוי מלתא במעלת השיעור. אבל כאן במעיין מסתבר דלגבי' שאובים אין פוסלים כלל בכל ענין שיהי'. דחשיבות דמעיין הוא עדיף כ"כ עד שנחשבים השאובים לגבי' כאילו אינם שאובים כלל. ואין בהם שום פסול. מש"ה מסתבר טפי דאין חילוק כלל אלא אפי' קדמו השאובין למעיין נמי אינו נפסל בשאובין כן נראה לי עני ביאור הדברים. ולא כמ"ש הרב הנ"ל דהטעם הוא בסלקא דעתי' הוא משום דכבר נקרא עליו שם פסול. ז"א אלא הטעם הוא כמו שכתבנו. וא"כ ממילא אין מזה ראי' כלל לנידון דידן. דשאני התם דאין ההכשר תלוי בעצם מעליותא דהשאובים גופייהו רק בחשיבותא דהמעיין הוא דהוי הסלקא דעתא לומר כן לחלק בין קדם המעיין לקדמו השאובים. ומטעם שאמרנו. משא"כ בזה דנ"ד. דההכשר תלוי במעלת עצם השאובין גופייהו שנשתנו למעליותא ויצאו מתורת פסול מים שאובים. בזה אין שייך לחלק אלא כל אימת דאתי לגבייהו זה המעליותא דהשינוי מראה. אז באותו שעה יוצאים השאובים מפסולם הראשון כן נראה לענ"ד:
חידוש דאדרבא מהאי דמעיין הוי ראי' להיפך דאין חילוק בזה בין קדם השינוי מראה בין לא קדם:
ז ואדרבא מההוא דמעיין הנ"ל נראה לי דהוי ראי' להיפך דהא באמת עיקר הוא והכי קיי"ל דאין חילוק כלל בין קדם המעיין לשאובין. ובין קדמו השאובין למעיין. וכדפסק כן בסתם בשו"ע סי' ר"א סי"א א"כ הוי ק"ו משם להאי דנ"ד. דמה התם דהוי קצת סלקא דעתי' לחלק בהכי משום דאין ההכשר תלוי בעצם מעליותא דהשאובים גופייהו רק מצד המעיין. ולא עוד. דהא דמעיין אינו נפסל בשאובין ג"כ לאו מלתא פסוקה הוא לכ"ע. דהא איכא כמה דיעות דשאובין פוסלים גם במעיין. ואפ"ה קיי"ל דאף אם קדמו השאובין להמעיין נמי אינו נפסל והמעיין מטהר השאובין. כ"ש וק"ו בהאי דנ"ד דההכשר אינו תלוי במלתא אחריתי מצד המקוה כ"א בעצם השאובים גופייהו שנשתנו ויצאו מתורת שאובים וגם הדין הוא מלתא פסוקה לכ"ע דנשתנו במראיהם ליין או לחלב וכיוצא אינם פוסלים שוב מתורת שאובין. פשיטא דכן הוא הדין אף אם כשנפלו למקוה בעודם מים ואח"כ בתוך המקוה נפל יין לתוכם ונשתנה מראיהם נמי אין פוסלים שוב. והרב הנ"ל כ' דאף דלענין מעיין אין מחלקים מ"מ אפשר דלענין שינוי מראה מחלקים. והם דברים תמוהים לענ"ד דאדרבא נ"ד כ"ש וק"ו הוא מההוא דמעיין כדאמרן:
דחי' לסברת הרב שם ארי' שכ' לפסול מטעם שכבר נקר' עליו שם פסול. דליתא:
ח וסברתו של הרב הנ"ל שכ' מאחר שכבר נקרא עליו שם פסול מלבד שאין שום ראי' לסברא זה. נראה לי אדרבא סתירה מפורשת לסברא זה דאי איתא לסברא זה א"כ נימא נמי דמקוה שנפסל מחמת שינוי מראה. תהי' לעולם פסול אף אח"כ כשהוחזר מראיתו למראה מים. מצד שכבר נקרא על המקוה שם פסול ומדקיי"ל בזה דאף שנפסל תחילה מחמת השינוי מראה. מ"מ אח"כ כשהוחזר מראיתו הדרא המקוה לכשרות. כן ה"נ בזה להיפך אף שנקרא על השאובים כבר שם פסול מצד שהיו מראיהם מראה מים. מ"מ אח"כ כשנשתנו מראיהם בשינוי מראה. יוצאים מפסול שאובים שהי' עליהם וחוזרים להכשר. בר מן דין אין שום טעם לסברא זה. דהא גם כל שאובים כבר נקרא עליהם שם של שאובים. שעומדים לפסול מקוה ואפ"ה כשנפל לתוכם יין או חלב נכשרו ונטהרו מתורת שם פסול שאובים שהי' נקרא עליהם. ושוב אין פוסלים את המקוה. כן ה"נ בזה ומה נ"מ אם השאובים עומדים בכלי או שהם כבר בתוך המקוה. ובאמת כ"כ אח"כ שם הרב הנ"ל בעצמו וז"ל ובאמת גם מצד הסברא נראה דאין לחלק בזה. דהרי גם כשהוא תוך הכלי. שם שאובין עליהם. ועכ"ז ע"י היין וחלב נכשרו ואין עוד עליהם שם מים שאובין. ה"ה כשהשאובין תוך המקוה הם. כשנתן בהם יין וחלב. לא הוי עוד מים שאובין. ומה חילוק אם הם בכלי. או במקוה עכ"ל. ודבריו אלו הם נכונים. והנה מדברים אלו נראה שמסקנתו לענין דינא לסמוך להכשיר. אך ממ"ש אח"כ דלכתחילה יש לעשות כאשר הורה התה"ד ליתן עפר בקרקע המקוה עד שיתייבש. וכו' וזה יותר טוב מליתן יין או חלב יעו"ש נראה מזה דאכתי דעתו מגמגם קצת בהאי הכשירא דנתינת יין או חלב. ואולי משום הראיות הנ"ל שהביא תחילה. אבל לפי מה שדחינו ראיותיו. נ"ל דאין שום גמגום בהכשר זה:
העתק שאר ראיות הרב ש"א לאסור הכשר זה של יין או חלב ודחי' לראי' שלו בטוב:
ט והראי' שכ' הרב שם עוד וז"ל והנה בתה"ד סי' רנ"ח מובא בב"י טרח הרבה בזה איך לעשות להכשיר מקוה שנפלו לתוכה ג' לוגין מים שאובין ע"י שפיכת עפר עיי"ש באריכות. ולמה לא הזכיר תקנה זאת. להכשיר ע"י נתינת דם וחלב וכדומה דהוא תקנה קלה. א"ו דנראה דלא מהני מטעם שכתבתי עכ"ל. ראי' זו כבר הרגיש בה הרב מהרש"ק בספרו קנאת סופרים בהשמטות לחיבורו שיורי טהרה סי' ע"ח. ודחה לראי' זו וז"ל. והנה מ"ש ראי' מכמה גאוני קדמאי שחתרו כמה כרכורים. להכשיר המקוה משאובין. וכי נעלמה מהם תקנה זו. הנה חוץ ממ"ש חז"ל בפ"ק דחולין וכי אפשר בא אסא וכו' ולא ביערם. יהושפט ולא ביערם וכו' אלא מקום הניחו לו להתגדר בו וכו' אבל באמת אין צורך לזה דבלא"ה א"ש דבמעשה דידהו הי' מים הרבה. ואם ירצו ליתן מים או יין יהי' צריך ליתן הרבה ויהי' הפסד רב. ומשום הפסד אוכלין נגעו בה. דאין לגרום הפסד לאוכלין אבל מצד המקוה ודאי מהני תקנה זו. ולכך היכי דהוי טירחא יותר לנקותו יותר ממה ששוה היין או החלב ודאי מותר לעשות כן עכ"ל לענינינו יעו"ש. ועם כי קצת דוחק הוא זה התירוץ לענ"ד. דאכתי קשה דמ"מ הוי להו להזכיר תקנה זו. דנפקא מינה במקום אחר. מ"מ אני אומר דמוטב נסבול זה התירוץ בדוחקו מלפרש בדעתם לומר דס"ל דלא מהני כלל תקנה זה דהוא נגד הסברא:
תירוץ אחר על מה שלא הזכיר התה"ד ושאר גאונים תקנה זו וחדוש דין מזה לענין מעיין דיש בו חומרא טפי ממקוה:
י אמנם כן אני העני הרהורי דברים יש לי בכאן. ליישב הקושיא זו מהגדולים שלא הזכירו תקנה זו בדרך אחר. ומפני ששערי בינה ננעלו ממני בעוה"ר. אמרתי אשיחה וירווח לי בסייעתא דשמיא יתברך שמו ויתעלה ואען ואומר. דהנה עלה בלבבי ההדיוטית לומר דהאי תקנה של נתינת יין או חלב אינו מועיל כ"א במקוה שאינו מעיין. אבל במעיין הנובע לפי דעת הפוסקים דס"ל דגם מעיין נפסל בשינוי מראה הוי במעיין חומרא יותר ממקוה. דלא מהני בו תקנה זו. ומטעם. דהא עיקר טעם של התקנה זו הוא משום דכשנשתנו מראה המים השאובים ליין או לחלב. נעשו כאילו הם יין או חלב ואין פוסלין את המקוה בג' לוגין. וזה דווקא במקוה. דנוהג בו ג"כ דין שינוי מראה לחומרא. דאם נשתנה מראה המים נפסל עד שיחזור למראה מים. אבל במעיין דאינו נפסל בשינוי מראה כמבואר בשו"ע סי' ר"א סעיף כ"ח א"כ הואיל דמי פירות נחשבים לגבי מעיין כמים ממש ואין פוסלים אותו בשינוי מראה. כמו דהשינוי מראה אינו מבטל מדין מים לענין פסול שינוי מראה. כן ה"נ לענין פסול ג' לוגין מים שאובין אף שנשתנו השאובין ומראיהם כמראה יין. אינם נבטלים מתורת מים. לגבי מעיין. ונחשבים לגבי מעיין כדין מים לפסלו בשאובין. כמו דנחשבים לגבי מעיין כדין מים ואין פוסלים אותו בשינוי מראה. באופן דהאי דינא דאיתמר במשנה ובש"ס ופוסקים ושו"ע סי' ר"א סעיף כ"ג דאין ג' לוגין פוסלין אלא אם מראיהם כמראה מים אבל אם נפל לתוכן יין ומראיהם כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו יעו"ש אין זה הדין נוהג כ"א במקוה שאינו של מעיין נובע אבל במעיין הנובע חמור יותר דלהדיעות הפוסלים שאובין גם במעיין לא מהני שינוי מראה המים השאובין לבטלם מתורת שאובין. דאף שמשונה מראיהם נידונים כמים לגבי מעיין כמו דנידונים לגבי' כמים לקולא שאין פוסלים אותו בשינוי מראה. כן עלה בלבבי ההדיוטית:
יא ואחר שעלה סברא זה בלבבי. עיינתי ומצאתי בספר קנאת סופרים סי' נ"ח. שדעת הרב השואל שם הי' ממש כדעת סברתינו הנ"ל. והרב מהרש"ק דחה סברתו וז"ל ידע כי אין חילוק בין נשתנו השאובין תחילה למראה יין או חלב בין אם נשתנו במקוה במראה. וכבר הוא בחיבורי שיורי טהרה וכו' שם הוכחתי דאין חילוק ובכל ענין מהני והנה ידוע כי גם בברדיטשוב עיר מליאה חכמים וסופרים עושין כן. ושם כתבנו דגם בברש"ט אדום יכולין ליתן שם לטהר בזה שאובין וכו'. ומה שחשש רו"מ למעיין דלא מהני לו שינוי מראה. הנה גוף הדבר מה שחשש לדברי בעל משכנות יעקב דגם מעיין פוסל בשאובין זה גופו אינו ולית מאן דחש לדבריו וסוגיין דעלמא דלא כוותי' רק כדברי השו"ע דמעיין אינו נפסל בשאובין. ואף לחשש רו"מ מ"מ אם נשתנה למראה אחרת ודאי מותר. ומה שחשש רו"מ דמעיין אינו בשינוי מראה. זה טעות גדול דמה שמעיין אינו נפסל בשינוי מראה. היינו לקולא. דאף אם הוי בו שינוי מראה כשר. אבל לא להחמיר שלא יועיל להכשירו משאובין. ובפרט דהוי חומרא דסתרי אהדדי אם הו"ל דין מעיין אינו נפסל כלל בשאובין ואם הו"ל דין מקוה שוב מהני בי' שינוי מראה להכשירו משאובין. ובפרט כיון דשאובין דרבנן לכ"ע אם אינו כולו שאוב. לכך אין לגבב בו חומרות יתירות וכו' עכ"ל הנה מבואר לפניך שדעת הרב השואל הי' ממש כדעתינו בסברא הנ"ל דבמעיין הואיל ואינו נפסל בשינוי מראה. אינו מועיל נמי השינוי מראה להכשירו משאובין. והרב מהרש"ק חולק עליו בסברא זה:
חזוק לסברת הרב השואל. ודחיה לדברי המהרש"ק:
יב ואני העני עם לבבי אשיחה. דבע"ה מצאתי חבר לסברתינו. והוא דעת הרב השואל הנ"ל. ומה שכ' הרב מהרש"ק ע"ז שהוא טעות גדול דדווקא לקולא אבל לא להחמיר. לענ"ד נראה דאדרבא אם אף לקולא אמרו דבמעיין אין בו דין שינוי מראה. כ"ש לחומרא. והנה בשו"ע סי' ר"א סעי' כ"ה איתא. וז"ל מי צבע יש להם דין מים לפסול את המקוה החסר בג' לוגין אע"פ שמשונים מראיהם ממראה המים. אבל המקוה השלם אע"פ שנפלו בו מי צבע ושינוי מראיו לא נפסל ע"כ. וכ' שם הט"ז ס"ק ל"ו וז"ל לשון אבל לכאורה אינו מיושב. דהא אדרבא משום דדין מים הוי עליהם מש"ה אין פוסלים בשלם. וי"ל דהו"א דלחומרא נתנו לו דין מים אבל לא לקולא קמ"ל בין לחומרא בין לקולא וכו' עכ"ל יעו"ש מבואר מזה דהי' הסברא לומר דאף דאמרי' דבמי צבע לא מהני בו השינוי מראה היינו רק לחומרא. שיהי' נידונין כמים לפסול את המקוה בג' לוגין אבל לא לקולא. ושאם שינו מראה המקוה השלם יהי' נפסל בשינוי מראה. ולא יהי' נידון כמים. והוצרך להשמיענו דאף לקולא. א"כ עכ"פ בזה במעיין דאין נוהג בו דין שינוי מראה אף לקולא. דאם נשתנה מראה מימיו ע"י מי פירות שנפלו לתוכו אינו נפסל בשינוי מראה. ונידון לגבי' המי פירות כדין מים א"כ כ"ש לחומרא דאף דנשתנו הג' לוגין מים שאובין ונעשו מראיהם כיין או חלב יהי' נידונין כמים לגבי מעיין ואינם נטהרים מתורת שאובין ע"י שינוי מראיהם. משום דגבי מעיין אין שינוי מראה מועיל בו לבטלו מתורת מים אף לקולא כ"ש לחומרא וא"כ נ"ל דאדרבא סברתינו וסברת השואל הוא סברא טובה ודלא כהרב מהרש"ק דשווייה בזה לטועה:
יג ואף דלכאורה הדבר נראה כדבר תמוה. דמעיין דהוא קיל טפי ממקוה בין לענין תורת שאובין בין לענין תורת שינוי מראה יהי' חמור דינו לדעת המחמירין טפי ממקוה. ולכאורה כיון דלדעת רוב הפוסקים אין שאובין ממש פוסלין כלל במעיין. היכי נימא דלדעת המחמירין ופוסלין שאובין במעיין ג"כ כבמקוה. דיהי' חמור בו טפי מבמקוה. שאף במין שאובין שנשתנו מראיהם שאין פוסלין גבי מקוה. יפסלו במעיין. ועוד דלכאורה ימצא המערער פתחון פה לומר. דלהמחמירין במעיין לענין שאובין. ושוייה כדין מקוה. ממילא דה"ה נמי לענין זה שוה כמקוה דמועיל בו שינוי מראה. ואיך נימא דלהחמיר בו לענין פסול שאובין ולשוייה בזה כדין מקוה ולענין שינוי מראה נחמיר בו ג"כ לדונו כמעיין הוי לכאורה כתרי חומרי דסתרי אהדדי ואולי דזה הוא כונת הרב מהרש"ק הנ"ל במ"ש דהוי חומרא דסתרי אהדדי:
הוכחה דאף המחמירין במעיין לענין שאובין מודו לענין שינוי מראה:
יד אולם אחר העיון נראה לי עני דאינו כלל תרתי דסתרי וגם אינו מלתא דתמוה. דהנה אנו רואין בשו"ע סי' ר"א סעי' מ' בהג"ה הביא שם דעת החולקין וס"ל דשאיבה פוסלת אף במעיין יעו"ש. ובסעיף כ"ח גבי דינא דשינוי מראה אין פוסל רק במקוה ולא במעיין סתם שם בהג"ה ולא הגיה כלום אדברי המחבר ואי איתא דלדעת החולקין במעיין לענין דין שאיבה חולקין נמי לענין דין שינוי מראה. הוי לי' למרן רמ"א ז"ל בהג"ה שלא לשתוק ולסתום בסעיף כ"ח להמחבר. כי כמו דשם בסעיף מ' כ' לחוש לדעת החולקין לכתחילה כן הכי נמי בזה לענין שינוי מראה. וגם בב"י גבי דין שאובין במעיין הביא שם דעת החולקין ומחמירין ופלפל בו טובא. וגבי דין שינוי מראה במעיין לא הזכיר כלל שום דעת החולק ומחמיר מזה נראה דאף החולקין ומחמירין גבי מעיין לענין דין שאובין מודו לענין דין שינוי מראה. דמעיין אינו דומה בזה למקוה ואינו נפסל בשינוי מראה. ואף דלכאורה משמע מלשון הרשב"א בשער המים שהביא בב"י דשני הדינים אלו תליין זה בזה. דכ' שם וז"ל וכ' עוד בשער המים המעיין מטהר בכ"ש ומטהר אפי' נשתנו מראיו כיצד נפל שם יין או ציר או מוחל ושינו מראיו. כשם שאינו נפסל במים שאובים כך אינו נפסל בשינוי מראה וכו' אפי' לא חזרו למראיהן כשם שמטהר אותו מפסול השאובין עכ"ל. מלשון זה משמע לכאורה דדין הכשר שינוי מראה במעיין תלוי בהכשר השאובין. וא"כ י"ל דלדעת המחמירין וס"ל דפוסל שאובים במעיין. ס"ל נמי דפוסל בו שינוי מראה. הא לאו הכרע כ"כ דא"א כלל לומר דתליא זה בזה. דכל חד הוא פסול בפ"ע ואין עניינם אחד. והא ראי'. דהרי מקוה השלם בשיעור מ' סאה אע"פ שאינו נפסל עוד בשאובין. אפ"ה מיפסיל בשינוי מראה. וכן ה"נ י"ל גבי מעיין להיפך. דאף להמחמירין ופוסלין בשאובים מודו דאין במעיין דין שינוי מראה. והשתא א"כ שפיר לא הוי תרתי דסתרי אהדדי. דאין זה תלי בזה כדאמרן. וגם אינו מלתא דתמוה. דמזה הקולא דקיל מעיין ממקוה לענין שאינו נפסל בשינוי מראה. מזה גופא נצמח חומרא לענין שאובין להמחמירין בו בפסול שאובין. דאין השאובין נכשרים לגבי מעיין בשינוי מראיהם. ובכמה מקומות מצינו דוגמות כאלה אשר מהקולא נצמח חומרא ג"כ. ושפיר הוא סברא טובה דמאחר דדיעות אלו המחמירין ס"ל דמעיין נפסל בג' לוגין שאובין כדין מקוה. והם עצמם ס"ל ג"כ דגבי מעיין אין נוהג דין שינוי מראה אפי' לקולא. דגם שינוי מראה נידון ונחשב לגבי' כמים ממש ממילא דכ"ש לחומרא. דאם הג' לוגין שאובין נשתנו מראיהם מ"מ חשובים לגבי' כמים ולא כמי פירות. ודין שאובין עליהם. וכמו שכתבנו לעיל:
טו אמנם יש לדחות סברא זה מטעם אחר. והוא דאף דמעיין אין בו דין שינוי מראה. מ"מ אין זה מזיק שלא יועיל בו להכשיר השאובין שנשתנו מראיהם טרם נפילתם למקוה זה שהוא מעיין דכיון דכבר נשתנו מראיהם טרם נפילתם וירד עליהם דין יין או חלב ויצאו מתורת מים שוב אין פוסלים עוד מתורת שאובין. דמה לנו בזה שבמעיין אין נוהג דין שינוי מראה. הא אנן לא אתאן בה מכח שינוי מראה מי המעיין. רק מכח שינוי מראה מים השאובין דהא גם גבי מקוה כל שנשתנו מראה הג' לוגין אף שלא שינו מראה מי המקוה כלל נמי אין פוסלין. עיין ש"ך סי' ר"א ס"ק ס'. וכיון שהשאובין גופייהו כבר נשתנו מראיהם ונחשבו כיין. ואילו יין ממש יפול לתוך מעיין אין סברא כלל לומר דלגבי מעיין יהי' נחשב כמים ויפסל מתורת שאובין. וכן ה"נ בזה. ובשלמא היכא שההכשר שינוי מראה נבוא עליו מכח מי המקוה כמו בדינא דהראב"ד המובא בהגה"ת רמ"א סי' ר"א סעיף כ"ט דמקוה חסר ושנפל שם יין ונשתנה מראהו ואח"כ נפל שם ג' לוגין מים שאובין דאין פוסלין את המקוה יעו"ש. דשם אנו באים מכח שינוי מראה מי המקוה דהוי כאילו כל המקוה יין ושוב אינו נפסל בג' לוגין מים אף שהג' לוגין מים לא נשתנו כלל. בזה אי יהי' כה"ג במעיין שפיר הוי חומרא בו בדין זה טפי מבמקוה לדעת הפוסלין שאובין במעיין. דמאחר דכאן הוי כח ההכשר רק מכח מי המקוה גופייהו ולא מכח השאובין. וכיון דבמעיין אין בו דין שינוי מראה ואף שנשתנה מראה מי המעיין לא נפסל ועדיין חשוב כמים שפיר פוסל בו נפילת ג' לוגין מים שאובין. ואין שינוי מראה מי המעיין מועיל להכשיר השאובין מים שנפלו לתוכו. משא"כ בדין ג' לוגין מים שאובין שנפל לתוכן יין ונשתנה מראיהם. ונפלו למקוה דבזה אין אנו באים מכח שינוי מראה מי המקוה (דהא אדרבא מיירי שלא שינו מראה מי המקוה כמ"ש הש"ך בשם הב"י ס"ק ס') רק אנו באים מכח שינוי מראה מים הג' לוגין בעצמם. בזה מסתבר דאף במעיין אין פוסלים. כיון דכבר טרם נפילתם נטהרו ויצאו מתורת שאובין מכח עצמם גופייהו שנעשו כיין. אין סברא כלל להחמיר כולי האי לומר דבמעיין יפסל גם בכה"ג דהא דבמעיין אינו נוהג דין שינוי מראה. היינו רק לענין מי המעיין עצמם. דאין כח היין להפך מי המעיין להיותם נחשבים כיין אבל לא כולי האי שמי המעיין יהפך את היין להיות נחשב כמים ואם הי' נופל יין שאוב למעיין ודאי אינו נפסל לכ"ע. כן ה"נ בזה שכבר הג' לוגין מים נהפכו ליין טרם נפילתם במעיין. לא אמרי' כלל דכח המעיין יהפכם להיות נחשבים כמים. והוא חילוק טוב ונכון לענ"ד. באופן דנראה לי לכאורה דג' לוגין מים שנשתנו מראיהם כבר קודם נפילתם למקוה. בזה לכ"ע אין פוסלין שום מקוה מתורת שאובין אף במקוה שהוא מעיין אף לפ"ד המחמירין:
חידוש דין דבמעיין חמור טפי מבמקוה לענין היכא שנפלו ג"ל מים. לא מהני שוב שיוכשרו ע"י נתינת יין או חלב לתוך מקוה זה שהוא מעיין, לדעת המחמירין בשאיבה במעיין. מטעם דאין מועיל שינוי מראה במעיין:
טז ולפ"ז הסברא שכתבנו. נראה דזה דווקא בנשתנו השאובין קודם שנפלו למקוה. אבל אם נפלו תחלה בעודם מים ונתערבו עם מי המקוה החסר. אז במקוה שהוא מעיין לא מהני מה שיתנו אח"כ חלב או יין לתוך המקוה עד שישתנו כל המים שבתוכן. להכשיר עי"ז מהפסול ג' לוגין מים שאובים שבתוכו לדעת המחמירין ופוסלין שאובין במעיין. דכיון דבכה"ג אין השאובין עומדים בפני עצמן רק מעורבים בתוך מי המעיין. וצריכים אנו שישתנו כל המים הנמצאים בתוך המקוה ואגבן ישתנו ג"כ השאובים שבתוכן וכיון דבמעיין אין בו דין שינוי מראה. ואין מועיל כח היין או החלב להפך מי המעיין הנובע להיותם נחשבים כמי פירות ע"י שינוי מראיהם. רק תמיד הם נחשבים כמים. ממילא אין מועיל ג"כ שינוי מראה להשאובים שבתוכם המעורבים ונבללים עמהם להפכם מדין שם מים שאובים שהי' עליהם. להיות נחשבים מי פירות דהא בכה"ג שהשאובים היו מתחילה מים וכבר הם מעורבים עכשיו ומובללים יחד עם מי המעיין. ואנו באים עתה לטהר אותם מכח שינוי מראה שנשתנו עתה כל מי המעיין. הרי אנו באים כאן מכח מי המעיין. ובמי המעיין פשיטא דלא מועיל שינוי מראה וממילא מסתבר דאינו מועיל כלום גם להשאובים שבתוכן מאחר דהם מעורבים יחד עם מי המעיין. דאפילו במה שכתבנו באות הקודם דבג' לוגין שנשתנו מראיהם. ואח"כ נפלו למקוה. אין פוסל עוד אף במעיין. מטעם שאין אנו דנין ובאין על השינוי מראה של מי המעיין רק על הג"ל השאובין שנשתנו מכבר קודם נפילתם למעיין ואין מועיל מי המעיין להפך את השינוי מראה של מים אחרים שאינם מגוף מי המעיין. לעשותם כמים (עיין באות הקודם) גם בזה אין הדבר ברירא לי בבירור גמור. ולבי מפקפק גם בזה. דיש להוכיח דגם בכה"ג לא מועיל השינוי מראה גבי מעיין. מכח דברי הרשב"א והשו"ע (סי' ר"א סעיף כ"ח) דכ' שם דאפי' המקוה שנפסל בשינוי מראה. אם המשיך אליו מי מעיין. המעיין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהן עכ"ל יעו"ש. מוכח מזה דמי המעיין מועיל לבטל דין שינוי מראה אף ממים אחרים שאינם ממי המעיין. שלגביהם נוהג דין שינוי מראה רק מכח שהמים האלו הם מחוברים למי המעיין. מועיל המעיין גם להם ומשוי אותם כמי המעיין לבטל מהם דין שינוי מראה. והשתא לפי דברינו שכתבנו לעיל (אות י"ב) דאם לקולא כן כ"ש לחומרא. י"ל שפיר דגם בג' לוגין שנשתנו מכבר. הואיל ועתה נפלו למעיין. מועיל המעיין גם להם לבטל מהם דין שינוי מראה. ושיחשבו כמים ולא כמי פירות ושוב פוסלים מחמת שאובין. מיהו לא ברירא לי כן. דמאחר דהרב מהרש"ק כ' בפשיטות דרק לקולא אין במעיין דין שינוי מראה ולא לחומרא שלא יועיל להכשירו משאובין. וגם עכ"פ אין הדבר מפורש להדיא דגם המחמירין ופוסלין שאובין במעיין כמקוה. מודו דחלוק הוא ממקוה לענין דין שינוי מראה. לכן יש לומר דנודה עכ"פ מיהא פורתא להרב מהרש"ק. היינו היכא שאין אנו דנין ובאין על הכשר השינוי מראה מכח מי המעיין עצמם כגוונא דג"ל מים שנשתנו מכבר קודם נפילתם. דנודה עכ"פ דכולי האי לא אמרי' להחמיר מכח הסברא והדין של אין שינוי מראה מועיל במעיין. דדיינו כשנימא כן להחמיר היכא שהשינוי מראה אתאן עלה לידון על מי המעיין גופייהו. לא על מים אחרים וכדברינו שבאות הקודם. כיון דבאמת האי דינא דהרשב"א והשו"ע הנ"ל דהמעיין מטהר אף השינוי מראה דהמקוה שנמשך אליו. כתבוהו בלשון ולא עוד אלא אפילו וכו' יורה מזה. דהוא חידוש ושמצד הסברא לא הוי מסתבר כן דיועיל המעיין לבטל דין השינוי מראה גם ממימות אחרים. וכיון שהוא חידוש ובדרך רבותא ואפילו נכתב. לכן היכי דאיתמר בפירוש איתמר. דהיינו לקולא אבל לחומרא דלא איתמר בפירוש לא איתמר. מאחר דבלא"ה הוי דעת מהרש"ק על כל עיקר הדין דהוא רק לקולא ולא לחומרא. נודה לו מיהא בהא שהוא בדרך חידוש ורבותא. דלא נימא בו להחמיר. כן נוטה דעתי הקלושה. מיהו עכ"פ כיון דאף בזה אין הדבר ברור והוא מוכרע לכאן ולכאן. תיפוק לן מיהא דבכה"ג שהשאובים נפלו למעיין בעודם מים. וכבר הם מעורבים בתוך מי המעיין ואינם ניכרים בפ"ע. דהשתא כשאנו באים לטהר אותם מפסול שאובים ע"י נפילת יין וחלב לתוך מי המעיין ונשתנה המראה. אנו באים מכח מה שכל מי המעיין נשתנו. בזה נראה הסברא יותר דגם להחמיר אין מועיל שינוי מראה לטהר השאובין לפ"ד הפוסלין שאובין במעיין. מאחר שאין אנו באים בכה"ג לידון על השאובין לחודייהו כ"א על כלל כל המים של המעיין. בשגם הואיל דבלא"ה הרב ערוגות הבושם ועוד דעת גדול א' שמביא שם מפקפקים בכה"ג שגם במקוה לא יועיל הכשר שינוי מראה היכי שהשאובים נפלו בעודם מים. תיפוק לן מיהא עכ"פ להחמיר בזה גבי מעיין. הואיל דהוי סברא גדולה. שאמרנו דבמעיין אין מועיל שינוי מראה אף לקולא. וה"ה וכ"ש לחומרא כן נלע"ד:
מסקנת התירוץ על הקושי' מהתה"ד ושאר גדולים שלא הזכירו תקנה זאת של נתינת יין וחלב ודחי' הראיה של הרב הנ"ל שהוכיח מזה דלא מהני תקנה זאת אף במקוה דז"א:
יז ומעתה אחר שביררנו כל זה בעזהי"ת. נצמח לנו תירוץ הגון על הקושיא שהקשה הרב שם ארי' והרב השואל שבתשו' קנאת סופרים. מהאי דכרכרו התה"ד ומהרי"ק בתקנת המקוה שנפלו בה ג' לוגין מים שאובין ולא מצאו תקנה כ"א בפקיקת נקבי הנביעה ולנקותה שלא ישאר בה ג' לוגין מים או ע"י שפיכת עפר לתוכה עד שתהי' יבישה ולמה לא הזכירו תקנה זאת של נתינת יין או חלב לתוך המקוה עד שישתנה מראה המים. ומשום קושיא זו רצו להוכיח מזה דבע"כ דס"ל דלא מהני הואיל שנפלו השאובים בעודם מים וכבר נקרא עליהם שם פסול. ולפי מה שביררנו נראה דאין ראי' משם כלל. דשאני התם דהם מיירי במקוה שהוא מעיין הנובע כמבואר להדיא בדברי תה"ד ומהרי"ק שהביא ב"י יעו"ש. והתה"ד ומהרי"ק הם מהנך דיעות דפוסלין שאובין במעיין דהם הם מן היש מחמירין שבהגה"ת רמ"א סי' ר"א סעיף מ'. וכיון דמיירי במעיין מש"ה א"ש דלא הזכירו תקנה זאת דנתינת יין או חלב. דגבי מעיין ס"ל באמת לדידהו דלא מהני תקנה זאת דשינוי מראה. היכי שהג' לוגין נפלו בעודם מים. ומטעם שביארנו דלא מהני שינוי מראה גבי מעיין. כמו דאינו פוסל בו שינוי מראה לקולא. ה"ה לחומרא. וכמו שביארנו ב"ה באריכות. והשתא לפ"ז אזדא לה הראי' מזה שהוכיחו ממה דלא הזכירו תקנה זאת לומר דלא מהני כלל תקנה זה בנפלו הג' לוגין בעוד שהם מים אף במקוה שאינו מעיין הנובע. מטעם שכבר נקרא עליהם שם פסול. ולפי דברינו אין ראי'. ושפיר י"ל דגבי מקוה ממי גשמים ומי תמצית הנהר שאינו מעיין הנובע לכ"ע מהני תקנה זאת דאין חילוק כלל בין נשתנה מראה הג' לוגין תחילה ואח"כ נפלו למקוה בין נשתנו בתוך המקוה וכמו שהוכחנו דכן הדעת והסברא נותן. אלא דהם מיירי ממעיין בהא דווקא ס"ל דאין מועיל תקנה זאת כן נלענ"ד.
ראי' דבמעיין שנפלו בו ג"ל מים שאובין לא מהני בו תקנה זו ע"י נתינת יין או חלב להמחמירים ודלא כמהרש"ק שמשוה מעיין למקוה לענין זה ושכן יש להחמיר לכתחילה היכי דקל בתקנת הניקוי לגמרי או בעפר:
יח ומתוך הדברים האלו הרוחנו דמצינו עוד ראי' לסברתינו שכתבנו דבמעיין חמור טפי ממקוה. דלהפוסלין בו שאובין לא מהני תקנה זאת דנתינת יין או חלב כשנפלו הג' לוגין בעודם מים. והוא מהתה"ד ושאר גאונים והגהת רמ"א סי' ר"א ס"מ דטרחו למצוא תקנה במקוה שהוא מעיין הנובע שנפלו לתוכו ג"ל מים שאובין ומדלא הזכירו תקנה זאת דשינוי מראה המים ע"י יין או חלב מוכח דבמעיין לא מהני. והנה הרב שם ארי' הזכיר ראי' זו לענין סתם מקוה. ובאמת לענין סתם מקוה אינו ראי' דהא התה"ד והגאונים לא מיירי כלל מסתם מקוה אלא ממעיין. מיהו לענין מעיין הוי שפיר ראי' דמ"ש הרב קנאת סופרים בתשובה ע"ח הטעם שלא זכרו תקנה זאת משום הפסד אוכלין הבאתיו לעיל (אות ט') הוא תירוץ דחוק כמ"ש שם לעיל. אלא מחוורתא כמ"ש. והוי שפיר ראי' לענין מעיין. ודלא כמהרש"ק בקנאת סופרים סי' נ"ח דמקיל בתקנה זו גם במעיין. וכבר בע"ה דחינו לעיל דבריו. והילכך נראה באמת לענין הלכה. מאחר דפסק מרן רמ"א סי' ר"א ס"מ דלכתחילה יש להחמיר גם במעיין בפסול ג"ל מים שאובין היכי דאפשר בקלות יעו"ש לכן אם אירע במקוה כזה שהוא ברור בודאי שהוא מעיין הנובע שנפלו לתוכו מים שאובים. אם אפשר בקלות להוציא המים לגמרי שלא ישאר בה ג' לוגין מים. או לשפוך עפר לתוכה עד שיתייבש קרקע המקוה ודאי יש להחמיר ולעשות כן. אבל אם יש טורח גדול בדבר יש לסמוך אהמקילין דסוברין דאין שאיבה פוסלת במעיין כמ"ש שם מרן רמ"א בהג"ה. אבל תקנה זאת דשינוי מראה המים אין לסמוך בה במעיין היכי דיש תקנה בקלות להוציא המים או ליתן עפר. והיכי דלא אפשר בקלות נראה דאז בלא"ה אין צורך כלל לשום תקנה רק דיש לסמוך דשאובין אין פוסלין. ומכ"ש תקנה זו דשינוי מראה דהוא בלא"ה אין פועל כלום במעיין ודאי הוא לבלי צורך ולמה יפסידו אוכלין או משקין בחנם. אך במקוה שהוא בודאי ממי גשמים ואינו מעיין. אז אין להטריח דווקא בניקוי המים או בנתינת עפר רק מהני שפיר תקנה זו לשנות מראה המים ע"י יין או חלב. כי בסתם מקוה מהני שפיר תקנה זו. כמו שהוכחנו. מיהו במקוה שיש ספק בה אם הוא מעיין או מקוה נראה דאז לכתחילה אם אפשר בקלות טוב יותר להוציא המים או ליתן עפר. משום ספק דלמא הוא מעיין דאין מועיל בו תקנה זו של שינוי המראה. והא חיישינן לכתחילה גם במעיין להפוסלין בו בשאובין. ואם א"א בקלות אז צריכין עכ"פ בתקנה זו של שינוי המראה. משום ספק דלמא הוא מקוה. ומהני תקנה זו בממ"נ דאם הוא מקוה. דפוסל בה שאובין לכ"ע הרי היא נכשרת שפיר ע"י השינוי מראה. ואם הוא מעיין דאין מועיל בו השינוי מראה הרי בלא"ה סמכי' בכה"ג על המקילין בו בשאובין. כן נלענ"ד:
העתק לשון תשו' שם ארי' שכ' עוד ראי' להחמיר דלא מועיל להכשיר ע"י נתינת יין או חלב:
יט ועכשיו נבוא עוד ליתר דברי הרב שם ארי' שם. הנה כ' שם וז"ל ועוד נ"ל להביא ראי' ברורה מדברי תה"ד אלו שהורה לשפוך עפר ב' או ג' טפחים ע"פ המקוה. דהמים יבלעו בעפר ואפי' אם מבצבצו ויצאו המים אח"כ הוי המשכה וכשר עי"ש באריכות ובב"י מביא דבריו. וקשה דלמה צריך כ"כ עפר. ושיתייבש היטב. הא קיי"ל דטיט הנרוק אין שאיבה פוסלת בהם ואם נתנם למקוה לא נפסל כדאיתא פ"ז דמקואות ופסק כן המחבר בסעיף ל' עי"ש. א"כ הי' די אם היו נותנים מעט עפר שיתערב עם המים באופן שיהי' נעשה כטיט הנרוק. דהשיעור הוא כל שאין הפרה שוחה ושותה מהם. וזה דבר קל יותר. ולמה טרח כולי האי ולמה צריך להיתר דכשמבצבץ הוי המשכה ושיהי' יבש ע"פ כולה וכו' ולמה לא יעשו בדרך זה לערב רק מעט עפר שיהי' כטיט הנרוק. א"ו דהתה"ד סובר דטיט הנרוק אף שאינו פוסל מ"מ לא מהני להכשיר השאובין לעשותם כטיט הנרוק וזה ראי' ברורה דגם לענין דם יין וחלב י"ל כן דאף דאם נפלו למים ונשתנה מראיהם אין פוסלים כשנופלים למקוה. אבל כשכבר נפלו מים שאובין אין שינוי מראה מועיל להכשירם עכ"ל:
דחיית ראי' הנ"ל בטוב טעם ודעת. וחדוש דין בענין טיט הנרוק דלא כהבנת הרב ש"א הנ"ל, וגם השגה על הרב שם ארי' במ"ש אחר כך להתיר מים שאובים ע"י מה שעשה אותם אח"כ כטיט הנרוק דהא ליתא:
כ ואני העני אומר כי לענ"ד אין ראי' כלל מטיט הנרוק לענין הכשר זה של יין או חלב. כי נראה לי עני באמת דגבי טיט הנרוק אה"נ דלא מהני להכשיר השאובין בתקנה זו ליתן לתוכם עפר מעט עד שיעשו כטיט הנרוק ולא זו בשכבר נפלו המים השאובין לתוך המקוה. אלא אף גם בנפל עפר מעט לתוך ג' לוגין מים שאובין שהיו בכלי. ונעשה מהם טיט הנרוק ואח"כ נפלו למקוה כך בהיותו כטיט הנרוק. פוסל את המקוה ואין מה שנעשה טיט הנרוק מועיל להכשירו להוציאו מתורת שאובין. דלא דמי כלל ליין או חלב וכמו שאבאר בעזה"י והנה הרב שם ארי' נראה דהבין בדעת התה"ד דרק דווקא בנפלו השאובין למקוה בעודם מים הוא דלא מהני להו ההכשר לעשותם כטיט הנרוק אבל בנעשו השאובין כטיט הנרוק קודם נפילתם למקוה אין פוסל את המקוה. ומש"ה עלה על דעתו לדמות גם יין וחלב ג"כ כדין טיט הנרוק. ולענ"ד נראה כמ"ש. ומנא לי דבר זה הוא כמו שאגיד בעזהי"ת. חדא דאי איתא כדעת הרב שם ארי' הנ"ל. הו"ל לבעלי הש"ע לכתוב גם דין זה. דאם נפלו למים שאובין מעט עפר. ונעשו עי"ז כטיט הנרוק שוב אין שאובין אלו פוסלין את המקוה. כמו דכתבו הדין גבי ג"ל מים שאובין שנשתנה מראיהם ע"י יין או חלב. והרי הטור והש"ע (סי' ר"א ס"ל) כתבו בזה"ל אין שאיבה פוסלת אלא במים. אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת אפי' יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי אין השאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה החסר לא פסלוהו עכ"ל. הנה דקדקו וכתבו שאם שאב מאלו וכו' דהיינו שבעת חל עליהם שם שאובים היו כבר טיט הנרוק אין חל עליהם שם שאובים לפסול ולמה לא כתבו רבותא טפי שאף אם היו שאובים מים ממש. ונעשו אח"כ טיט הנרוק בטל מהם שם השאובים ואין פוסלים עוד את המקוה. כמו דכתבו גבי יין וחלב. ש"מ. דכאן אינו דומה לדין יין וחלב ושאר מי פירות. אלא דדווקא שאם שאב בכלי טיט הנרוק (וה"ה שאר הדברים שלג וכו') אין חל עליהם שם שאובים. בהיותם טיט הנרוק. אבל בהיו כבר שאובים מים ממש. ונעשו אח"כ טיט הנרוק אין מועיל להכשירם בזה. אף שנעשו טיט הנרוק קודם נפילתם למקוה. ונראה לי טעם הגון לחילוק שבין יין וחלב לטיט הנרוק ואינך. דהנה ביין וחלב וכדומה הוי הטעם משום שינוי מראה המים. דכיון דנשתנו מראיהם ליין או חלב. נעשו כאילו הם יין ולא מים. מש"ה לפי טעם זה שפיר הוי דינא דאף שכבר נעשו שאובין בהיותם מים. מ"מ עכשיו שנשתנו מראיהם. ונהפכו ליין וחלב. בטל מהם שם מים שאובים שהי' מכבר עליהם. דאין כאן כלל מים שאובין. שהרי נשתנו ונהפכו ליין. משא"כ טיט הנרוק ואינך טעם אחר להכשירם. והוא כמ"ש הרב בספר לחם ושמלה (סי' ר"א שמלה ס"ק ס"ב אות א') וז"ל ומ"ש הרא"ש דלא שייך פסול שאובין אלא במים נראה כוונתו דדווקא מים שאין לו חיזוק רק בכלי. בו שייך שאובין. אבל שלג ואינך שאין צריכין כלי ויכולין להביאם גם ע"ג דף חלק. אף אם שמו אותם בכלי אין להם שם שאובין כיון שאין להם צורך להכלי. והכלי כמאן דליתא דמיא עכ"ל יעו"ש. א"כ לפי טעם זה הכשירם תלייא דווקא בעת השאיבה. שבעת שנשאבו בכלי וירד אז עליהם פסול שם שאובים. מכח שנשאבו בכלי. וכיון שבאותו שעה לא היו צריכים כלל אל הכלי הוי כמו שלא נשאבו כלל בכלי. אבל מאחר שבעת שנשאבו בכלי היו מים ממש שהיו צריכים אז אל הכלי. וירד עליהם שם שאיבה. שוב אינו מועיל אף שחזרו ונעשו טיט הנרוק. דהא גוף המים לא נשתנו כלל. דמה שמתחילה היו מים צלולים ועכשיו מעורבים בטיט. אין זה חשוב שינוי כמבואר בהלכות נט"י עיין שו"ע או"ח מהרב מהרש"ז סי' ק"ס ס"א וז"ל מים שנשתנו מראיהם וכו' פסולים לנט"י. אבל אם נפל לתוכם עפר וטיט אע"פ שעכרום כשרים. לפי שגידול המים הוא בעפר וטיט ודרכם בכך ואין זה חשוב שינוי עכ"ל. וטעמא דטיט הנרוק לא שייך כאן. דהתם בעת התחלת שאיבתן בכלי לא ירד עליהם תורת שאוב מחמת דהי' אז טיט הנרוק ולא היו נצרכים להשאב בכלי דווקא כאמור משא"כ זה שבעת שאיבתן היו מים והיו אז צריכים אל הכלי ונעשו שאובין ואין חוזרים שוב להכשר. כיון דעצם מראיהם וגופם לא נשתנו כלל. הילכך אחר שכבר חל עליהם פסול מים שאובים אין שם פסול זה זזה מהם מכח מה שנעשו אח"כ טיט הנרוק. כן נראה לענ"ד. ומעתה לפ"ז הראי' שהביא הרב מהתה"ד מדלא כ' התקנה לעשות מהם טיט הנרוק. ש"מ דלא מהני. והילכך ה"ה לשנות מראיהם ע"י יין וחלב נמי לא מהני. לפי דברינו לאו ראי' הוא כלל. דאין דומה כלל טיט הנרוק להכשר שינוי מראה דיין וחלב. ושאני טיט הנירוק דהתם אף בנעשו המים שאובין טיט הנרוק קודם נפילתם למקוה נמי אין נטהרים בזה ופוסלין את המקוה כל שבעת שאיבתן בכלי היו מים ממש כאמור. משא"כ יין וחלב דהוא דין מפורש במשנה ובפוסקים דמים שאובין שנפל בהם יין או חלב ונשתנו מראיהם שוב אין פוסלים מקוה. בזה אין חילוק בין אם נשתנו מראה השאובים קודם נפילתם למקוה. בין אם נשתנו בתוך המקוה כמו שביארנו:
השגה על דברי הרב שם ארי' בענין טיט הנרוק:
כא וע"פ דברינו יצא לנו דגם אח"כ לא כיוון יפה הרב שם ארי'. בהדרו אח"כ מדעתו וכ' דמצד הסברא אין חילוק בהכשר זה של שינוי מראה ע"י חלב או יין אף כשהשאובין הם תוך המקוה כשנתן בהם יין או חלב. דמה חילוק אם הם בכלי או במקוה. מסיק ע"ז וכ' וז"ל וגם לענין טיט הנרוק נראה דדינא הכי דאם היו במקוה מים שאובים ונתן בהם עפר עד שנעשה כטיט הנרוק כשר עכ"ל ואזיל בזה לפי סברתו לדמות דין טיט הנרוק לדין שינוי מראה המים. אבל לי עני נראה לענ"ד דאינו דומה כלל. וגבי טיט הנרוק אף אם נתן לתוך השאובים עפר עד שנעשה טיט הנרוק קודם שנפלו למקוה נמי פוסל את המקוה כל שהיו מתחילה מים בעת השאיבה וכדברירנא בעזהי"ת:
לכאורה ראי' להרב שם ארי' וסתירה לדברינו:
כב והנה לכאורה סתירה לדברינו וראי' לדברי הרב שם אריה הנ"ל מהא דתוספתא שהובא בב"י בשם תשו' הרא"ש דתניא התם מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נימוחו כשר להקוות ע"כ ופסק כן בשו"ע סי' ר"א סעיף ל"א. ועיי"ש בב"י שמביא שני פרושים ע"ז מהסמ"ג. ופי' הא' הוא כפשוטו. שכשנימוח הגליד הוא מקוה כשר לטבול בו כמות שהיא כמקוה של מי גשמים. ובפי' זה החזיקו הרב בדרכי משה אות כ'. והש"ך ביו"ד שם ס"ק ע"ד יעו"ש. והרי מוכח דאע"ג שהיו בתחילה מים שאובים מ"מ כשנעשו אח"כ מהם קרח וגליד חוזרים ונטהרים מתורת שאובים שהי' עליהם וכשנימוח הגליד הו"ל מקוה כשר. והא קרח וכפור הוא אחד מהמנויים במשנה שאין שאיבה פוסלת בהם והם השלג וברד וכפור וטיט הנרוק (והוא בשו"ע סעיף ל') ומסתמא כולם בחדא מחתא מיחתו. וכיון דגבי כפור מצינו להדיא דמבואר בו בפירוש דאף אם הי' שאוב מתחילה ואח"כ הגליד דהיינו דנעשה כפור וקרח. נטהר ויצא מהפסול שאובים מסתמא הוי נמי כן הדין באינך וטיט הנרוק דאף שהי' מתחילה שאובים. מ"מ אם נעשה אח"כ טיט הנירוק (ואפי' בתוך המקוה דומיא דהתם גבי מקוה שאוב שהגליד) חוזר להכשירו. וכן באמת הביא מזה הרב שם ארי' שם ראי' גם לענין דין שינוי מראה ע"י יין וחלב דמהני אף שנשתנה במקוה וז"ל אמנם יש להביא ראי' להיפך. דהרי גם שלג ברד וכפור אין שאיבה פוסלת בהם וכו' ושם סל"א פסק המחבר והוא מהתוספתא וכו' הרי דמהני כפור וגליד אף למה שהוא כבר שאובין להכשירם א"כ נראה מזה דדבר שאינו פוסל משום שאובין הוא מעלה ומכשיר גם את השאובין במקוה וה"ה לשינוי מראה עכ"ל וכיון דהוא הביא ראי' מזה לענין דין שינוי מראה. כ"ש דהוי ראי' לענין טיט הנרוק דהוא נמנה ביחד במקואו' פ"ז במשנה ובשו"ע עם כפור וא"כ לכאו' הוי סתירה לדברינו וראי' לדברי הרב שם ארי' הנ"ל דאם הי' מים שאובים במקוה ונתן בהם מעט עפר עד שנעשה טיט הנרוק כשר דומיא דשאוב שהגליד הנ"ל. כן נראה לכאורה:
חזוק לדברים הראשונים בענין טיט הנרוק. ותמי' על הרב שם ארי' ופלפול בהאי דינא דמקוה שאוב שהגליד:
כג אולם אחר העיון ראיתי שאין מזה סתירה כלל לדברינו. ועומד אני עני על עמדי ודעתי העני' דבטיט הנרוק לא מהני כלל אם הי' תחילה שאובים. ונפל אח"כ בהם עפר עד שנעשה טיט הנרוק. אין נטהר מזה מפסול שאובים. דמלבד מה שכתבנו לעיל (אות כ') דמוכח כן מלשון הטור והש"ע שכתבו שאם שאב מאלו וכו' ולא כתבו רבותא טפי דאף שאובים ממש שנעשו אח"כ טיט הנרוק מועיל להכשירם. דהוא לענ"ד דיוק נכון. וגם מלבד דמסתבר כן לפי טעמו של דין זה שהבאתי שם בשם הרב לחם ושמלה. מלבד זה הרי הוי ראי' ברורה וחזקה מדברי התה"ד סי' רנ"ח שהובא בב"י וכמ"ש הרב שם ארי' שהבאתי לעיל (אות י"ט) דנהי דמה שהביא הרב ראי' מזה לענין שינוי מראה לאו ראי' הוא כדכתיבנא לעיל. מיהו עכ"פ לענין טיט הנירוק הוי ראי' והוכחה חזקה כראי מוצק. דמדהצריך דווקא שיתנו עפר הרבה עד שיתייבש לגמרי והלא גם בעפר מועט הי' די שהי' נעשה השאובין שבתוכו כטיט הנרוק ולא עוד שכ' הטעם דאף שיבצבצו אח"כ המים לתוך המקוה הוי המשכה וכשר כדין שאיבה שהמשיכוה דכשירה ברבייה דש"מ להדיא דאף שהמים נתערבו בתוך העפר וטיט לא נבטל מהם שם שאובין, וכיון דבודאי א"א לומר בטעמו של התה"ד כהבנת הרב בדעתו דהוא מטעם שנעשו כן בתוך המקוה וכבר נקרא עליהם שם פסול דהא כבר הודה הרב שם ארי' עצמו דא"א לחלק בהכי גבי שינוי מראה. וגם דהכי מוכח מההוא דמקוה שאוב שהגליד דמהני מה שהגליד אחר שכבר היו השאובים בתוך המקוה. א"כ בע"כ דסובר התה"ד דבכל גווני לא מהני לטהר השאובים ע"י מה שנעשה אח"כ טיט הנרוק. ואינו דומה כלל לא לדין שינוי מראה. ולא לדין הגליד. (וכמו שנבאר אי"ה). ותימא גדולה אני תמה על הרב שם ארי'. איך סמך עצמו בפשיטות להתיר בשאובים שנפלו במקוה ונתן בהם עפר עד שנעשו טיט הנרוק. ולא חשש להראי' שהביא הוא עצמו תחילה מהתה"ד. דאי משום הראי' מן התוספתא וש"ע סל"א במקוה שאוב שהגליד. א"כ לפי דעתו דלמד מדין הגליד לדין טיט הנרוק. יהי' תימא גדולה על הרב התה"ד דמוכח מדעתו להדיא להיפך בהכשר דטיט הנרוק. דיהיו דבריו נגד האי דינא דתוספתא הנ"ל. וח"ו לעשות בעל התה"ד דהוא פוסק גדול ומפורסם שנשווייה כטועה בדין מפורש שבתוספתא הנ"ל שהביאוהו הרא"ש והסמ"ג ור' ירוחם. בשגם דהרב בב"י הביא לדברי התה"ד ולא העיר עליו כלל בזה לומר דדבריו הם נגד האי דינא דמקוה שאוב שהגליד. ומוכח דגם הוא מודה לדעתו דלא מועיל להכשיר המקוה מהשאובים שנפלו לתוכו ע"י נתינת מעט עפר עד שיעשה כטיט הנרוק. וא"כ לפי הבנת הרב שם ארי' דלמד מדין הגליד לדין טיט הנרוק. יהי' תימא גם על הרב ב"י דהסכים לדברי התה"ד. ופסק בשו"ע להאי דינא דהגליד. דהוי תרתי דסתרי אהדדי לפי הבנת הרב שם ארי' אלא בע"כ לומר דאין ראי' מדין מקוה שאוב שהגליד ובע"כ דיש חילוק בין דינא דהגליד לדין טיט הנרוק (וכמו שנבאר אי"ה) וא"כ תימא גדולה על הרב שם ארי' שלא עלה זאת על דעתו ופסק בפשיטות להקל נגד הרב תה"ד. מלבד שלפי דעתינו גם כל הפוסקים מודים להתה"ד בזה וכמ"ש ממשמעות הטור והשו"ע:
באור וחדוש בדין מקוה שאוב שהגליד דאינו דומה לדין טיט הנרוק:
כד ועתה נבאר בעזרת ה'. ישוב הסתירה מהאי דמקוה שאוב שהגליד ואען ואומר ברוח נמוכה. כבר הקדמנו דבהאי דתוספתא הנ"ל איתא ב' פירושים. ופי' הב' הוא פי' הסמ"ג לפי דעת השאלתות דס"ל שאובה שהמשיכוה כולה אינה מעלה ואינה פוסלת וכשיבאו שמה אח"כ מ' סאה מים כשרים הוי מקוה כשר. ולפ"ז פירושא דתוספתא הנ"ל היא דכשר להקוות היינו להוסיף אח"כ מ' סאה מים כשרים. והגליד שנימוח הוי כמו המשכה בתחילה. עיי"ש בב"י. ומעתה לפי פירוש זה מוכח אדרבא דאף שהגלידו השאובים ונעשה מהם כפור דהוא דבר שאינו פוסל בשאיבה מ"מ לא נטהר לגמרי מפסול שאובים שהי' כבר על המים וגם עכשיו שם שאובים עליהם אלא דהוי כמו המשכה בתחילה. דהיינו דכיון שהגלידו ולא נשאר מים כלום הוי כמו שאינן כלל במקוה וכשחזרו ונימוחו זה הוי תחילת ביאתם למקוה והא הכנסה זה לא הוי דרך שאיבה בכלים אלא דרך המשכה בקרקע. ונהי דשם שאובים לא נעקר מהם מ"מ הו"ל שאיבה שהמשיכוה והוא כשר לדעת השאלתות ע"י מ' סאה מים כשרים אחרים. ולפי פירוש זה בע"כ צ"ל דהא דשלג וברד וכפור וטיט הנרוק אין בו משום שאיבה היינו דווקא כשהיו כן בשעת תחילת שאיבה משא"כ כשהי' בתחילה שאובים לא נעקר מהם שם זה ע"י מה שנעשה אח"כ כפור וטיט הנרוק. אלא דגבי כפור שייך עכ"פ טעמא דהמשכה. דכשהגליד ונימוח הוי המשכה בתחילה ומהני לדעת השאלתות ע"י מ' סאה מים כשרים. אבל בטיט הנרוק כה"ג דלא שייך בי' טעמא דהמשכה. הוי כדין מים שאובים ממש. מעתה לפי פי' זה לא די דאין ראי' מכאן להקל. אלא אדרבא הוי ראי' מכאן להחמיר דכמו גבי הגליד אף דכפור הוא א' מן הדברים המנויין יחד עם טיט הנרוק דאין שאיבה פוסלת בהו ואפ"ה כשהי' שאוב מתחילה לא נטהר מתורת שאובים ע"י מה שהגליד כן ה"נ בטיט הנרוק. והנה בספר לחם ושמלה סי' ר"א ס"ק ס"ג האריך קצת בענין זה דמקוה שאוב שהגליד ותמה שם על דעת הרמ"א והש"ך דס"ל בדין זה כפי' הא'. דהוי להו לחוש לחומרא לפי פי' הב' ושלא להקל לטבול במקוה זה כמות שהיא. ועיי"ש דכ' דאפשר דלדידן דפסקינן כמאן דמצריך רוב כשרים ומיעוט בהמשכה י"ל דבהך מלתא דהגליד ונימוח אין להקל לומר דזה חשוב המשכה. אלא דהוי שאובים ממש יעו"ש. והניח שם דין זה בצ"ע ושיש להחמיר שלא לטבול במקוה זה אע"ג שיבאו שמה אח"כ מ' סאה מים כשרים עיי"ש. א"כ לדידי' פשיטא דאין ללמוד היתר מכאן לענין טיט הנרוק. כיון דגם בכאן עיקרו של דין זה דשאוב שהגליד הוא דין תמוה ולהלכה לא קיי"ל כהוראת הך תוספתא ואיך נבוא להוסיף עליו וללמוד מני' למקום אחר. מיהו נראה דאף לפ"ד הרמ"א והש"ך שהחזיקו בהאי פיסקא דתוספתא הנ"ל. ולפי פירוש הא' דהוא מקוה כשר כמות שהיא. ולדידהו אין הטעם משום המשכה. רק כפשוטו מאחר שכשהגלידו מים השאובים נטהרו ויצאו מפסול שאובים לכך כשנימוחו הו"ל מקוה כשירה. מ"מ נראה דאין ללמוד מכאן היתר לטיט הנירוק. דהא עכ"פ מוכח מדברי פירוש הב' של הסמ"ג הנ"ל. דהאי דינא דאיתמר בהנך דברים המנויין (והם השלג וברד וכפור וכו' וטיט הנרוק) דאין בהם משום מים שאובים. דזה דווקא כשבשעה ששאב אותם היו כן אבל אם מתחילה הי' מים שאובים ממש ואח"כ נעשו כן אין מועיל לטהר אותם מפסול שאובים. מדהוצרך כאן לטעם דהוי כמו המשכה הלא בלא"ה כיון דכפור הוא א' מהדברים שאין פוסל בו שאיבה. הילכך כשהגליד ונעשה כפור נטהר מפסול שאובים והו"ל מקוה כשירה. אע"כ דס"ל דזה לא איתמר כ"א כשלא הי' שאובים מעולם אז אין חל עליהם תורת פסול שאיבה כששאבו אותם בשעה שהם שלג וברד וכפור וטיט הנרוק משא"כ בזה שהי' מתחילה שאובים ממש וא"כ נהי דבהך דינא דמקוה שאוב שהגליד פירשוהו לפשוטו כפי' הא'. היינו דווקא בזה דאיתמר כן בפירוש. אבל עכ"פ בטיט הנרוק ואינך דלא איתמר בהו בפירוש י"ל דגם הם מודים לחוש לסברת הפירוש הב'. כיון דאף בזה דאיתמר בפירוש שני הפירושים. תמה עליהם הרב לחם ושמלה דיש לחוש לחומרא לפירוש הב'. מכ"ש באינך דלא איתמר בפירוש להקל ודאי דיש לחוש לחומרא לסברת הפי' הב' הנ"ל. וכן מוכח לענ"ד מדברי הד"מ. שכ' דכיון דאנן לא קיי"ל כהשאלתות אלא דמקוה שהומשכה כולה בשאובים פסולה הילכך הפי' הראשון שבתוספתא עיקר יעו"ש. ולמה הוצרך להוכחה זה ממה דלא קיי"ל כהשאלתות בדין שאיבה שהמשיכוה הלא הו"ל לומר בלא"ה אף אי הי' הילכתא כהשאלתות מ"מ העיקר כפירוש הא' מאחר דהכי דינא בכל אותן שאין פוסלין בהם משום שאיבה. דהם מעלים ומטהרים השאובים ואין כאן שאובים כלל. ומדתלי מלתא דקיום פירוש הא' בהא דלא קיי"ל כהשאלתות. מוכח דדווקא בזה דא"א לפרש כפי' הב' משום דלא קיי"ל כהשאלתות בדין המשכה ובהכרח לפרש כפי' הא'. אבל בטיט הנרוק ואינך דלא איתמר בהו בפירוש קולא זה. מחמרינן שפיר כסברת הפי' הב'. דלא נטהר מפסול שאובים מחמת זה שנעשה אח"כ טיט הנרוק. ואין לומר מאחר דגבי הגליד ס"ל דפי' הא' הוא עיקר ממילא נלמד מני' לטיט הנרוק. הא ליתא דבאמת מצד הסברא יש טוב טעם לחלק ביניהם. דשאני הגליד דנשתנו השאובים שינוי גדול. דמתחילה היו מים. ועכשיו אין כאן מים כלל רק כפור וקרח. והוא שינוי גדול. ואפשר דעדיף טפי מנשתנו מראיהם. דהתם רק המראה נשתנה ולא גוף העצם וכאן גוף העצם נשתנה. דכפור וקרח אינו חשוב כלל כמים. דמצינו בו לענין שאר ענינים. הבדל גדול בין מים לכפור. דמים מרככי וכפור וקרח מקשי ומטרשי ומים מבליע ומפליט. משא"כ קרח עיין שו"ת מנ"י סי' י"ד לענין בשר ששהה במים ג"י קודם מליחתו ונקרש המים בימי הקור עיי"ש. הילכך בזה מסתבר דכיון דבכפור אין בו פסול שאיבה אף דהיו מתחילה מים שאובים. כשנשתנו אח"כ לכפור יוצאים מפסול זה ונטהרו לגמרי מפסול מים שאובים. מאחר דנשתנו שינוי גדול ממה שהי' בעת השאיבה. וקרוב אצלי לומר דמה שפי' הרב לחם ושמלה בכוונת דברי הרא"ש שכ' הטעם (אהנך דאין פוסלין משום שאיבה השלג וכו') דלא שייך פסול שאובין אלא במים דכוונתו כיון שהם אין נצרכים להכלי דאפשר להביאם ע"ג דף חלק (עיין לעיל אות כ'). דפירוש זה הוא רק אטיט הנרוק ושלג ואינך. אבל גבי כפור וקרח אין צורך כלל לפירוש זה. אלא הפירוש כפשוטו דלא שייך פסול שאובין אלא במים משא"כ קרח וכפור שאינם מים כלל. דהוא מובדל ממים הבדל גדול. ולא שייך בו שם שאיבה. דהוא דבר קשה וגוש. היפוך המים. עכ"פ דווקא בזה שנשתנה שינוי גדול. הוא דמועיל לטהרו מפסול שאובין. משא"כ טיט הנרוק. דלא נשתנה עצם המים כלל. ולא נפיק מכלל מים. בזה לא מועיל לטהר השאובים. ומאחר דמצד הסברא יש חילוק גדול בין כפור וקרח לטיט הנרוק פשיטא שאין ללמוד היתר וקולא לדין טיט הנרוק. מהך דינא דמקוה שאוב שהגליד. בפרט מאחר דיש ראי' ברורה מהתה"ד דאין טיט הנירוק מועיל להכשיר השאובים. וגבי האי דינא דשאוב שהגליד גופי' איכא סברת פי' הב' הנ"ל. פשיטא דעכ"פ. הבו דלא לוסיף עלה שלא נלמוד להשוות גם טיט הנרוק לדין דהגליד. והיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר. ע"כ מכל הנך מילין וטעמים דכתיבנא. נראה לי עני לענין הלכה עיקר כמו שכ' תחילה דמים שאובים שנפל בהם טיט ועפר עד שנעשה טיט הנרוק מ"מ דין מים שאובים עליהם ופוסלים את המקוה. ודלא כהרב שם ארי'. כן נראה לענ"ד:
כה הנה ביארנו היטב בעז"ה הלכות דין טיט הנרוק ודין שאוב שהגליד. עתה נחזור עוד לדין שינוי מראה. והנה הבאתי שהרב שם ארי' חזר בו מסברתו הראשונה וכ' ראי' להיפוך מהאי דינא דמקוה שאוב שהגליד (עיין לעיל אות כ"ב הבאתי לשונו). והנה הוא באמת ראי' טובה נהי דלענין טיט הנרוק אינו ראי' כמו שביארנו. מיהו עכ"פ לענין שינוי מראה הוי שפיר ראי'. דודאי שינוי מראה עדיף טפי מדין הגליד. דהא גבי האי דהגליד יש ג"כ סברת פי' הב' דלפי סברא זה לא מועיל מה דהגליד לטהר השאובים וגבי שינוי מראה לית מאן דפליג דהוא מטהר השאובים. וא"כ כיון דאף גבי הגליד ס"ל להש"ע ורמ"א והש"ך לפי פירוש הא' דהוא מטהר אותו מהשאובים אף שהשאובים הם כבר במקוה. ה"ה וכ"ש בדין שינוי מראה. ודאי דאין חילוק כלל ואף אם השאובים כבר במקוה מועיל שינוי מראה לטהרם:
כו והנה עדיין יש להבין. דא"כ קשה לכאורה על הפוסקים וטור וש"ע שלא כתבו רק באם נפל יין או חלב לג' לוגין ונעשה מראיהם מראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו כמבואר בסי' ר"א סכ"ג. ולמה לא כתבו ג"כ בפירוש דמועיל ג"כ כה"ג שהג"ל שאובין נפלו למקוה. ונפל אח"כ יין או חלב לתוך המקוה. והנה בתחילת העיון אמרתי בלבי ליישב. דהפוסקים והש"ע רצו לצייר בהאי גוונא דאז המקוה כשר כשנתמלאה ואין בו שום פסול. לא מחמת השאובין כיון שנשתנו מראיהם. ולא מחמת פסול שינוי מראה. דמיירי דלא שינו הג' לוגין את מראה של המקוה כמ"ש שם הש"ך סק"ס. ואילו כשהשאובין נופלים תחילה למקוה. ואח"כ נופל למקוה יין או חלב. דאז בהכרח שישתנה כל המים שבמקוה ואז נהי דאין המקוה פסול משום פסול שאובין. אכתי הוא פסול מחמת פסול שינוי מראה עד שיוחזר למראה מים. והפוסקים רצו לצייר בהאי גוונא שלא יהי' בהמקוה שום פסול. כן עלה ברעיוני. ואחר שעלה זאת ברעיוני מצאתי שכעין זה תירץ נמי הרב בס' קנאת סופרים (בהשמטות לחיבורו שיורי טהרה) סי' נ"ג וז"ל ומה שקשה לרו"מ למה נקטו בש"ס ובש"ע הדין בג' לוגין דנתערבו בהן יין ולא כתב דאפילו בנפלו ג' לוגין שאובין למקוה ואח"כ נפל בהם יין דכשר מוכח דבכה"ג לא מהני. הנה אין זה דקדוק וכו' ועוד אם הוי נקט כן הי"צ להאריך. דהרי בנשתנה למראה יין נהי דכשר מצד שאובין. הרי פסול מכח דאינו מראה מים ויצטרך להאריך ולומר דאם נשתנה אח"כ המקוה למים כשר ויהי' צ' להאריך ולכך טפי נקט בהי' ג' לוגין שאובין ונשתנו ע"י היין דכשרים וא"צ להאריך עכ"ל והוא ממש כעין תירוצנו. אולם אחר עיוני קצת נראה לי עני ליישב בתירוץ מורווח יותר אחר שנקדים. דלכאורה יש לדקדק ג"כ על האי דינא דהראב"ד שבהגה"ת רמ"א סעיף כ"ט שכ' שם דמקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראיהו. ונפל שם ג' לוגין מים שאובין אין פוסלין וכשחזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים כשירה עכ"ל. הרי בכאן א"א ליישב כתירוצנו הנ"ל. וקשה גם כאן אמאי לא כתבו ג"כ דגם כשנפל תחילה הג' לוגין שאובין למקוה ואח"כ נפל שם היין ונשתנה המראה דכשר כשחזרה אח"כ למראה מים. וראיתי בקנאת סופרים תשובה ע"ח (עיי"ש שהאריך בענין זה דאין חילוק בין אם נפל היין לתוך השאובים קודם נפילתם במקוה בין אם נפל לתוך השאובים שהיו כבר במקוה. דלא כדעת הרב השואל שרצה לומר דלא מהני אח"כ תקנה זו אחר שכבר נפסל יעו"ש) וז"ל ומ"ש ראי' מלשון הראב"ד שלא כ' רבותא יתירה דאף בנפל אח"כ לתוכו חלב או יין שמותר הנה כבר כתבנו ישוב לזה בחיבורי שיורי טהרה עכ"ל. והנה החיבור שיורי טהרה אינו אתנו ומה שנראה לי עני בישוב דקדוק זה הוא כך. דהנה כבר אמרנו דההוא דבסעיף כ"ג דכ' שם דג"ל שאובין שנפל לתוכם יין אין פוסלין מיירי בלא שינו מראה המקוה. והנה גם ההוא דהראב"ד שבסעיף כ"ט הנ"ל נראה נמי דמיירי שהג' לוגין שאובין מים שנפלו אח"כ לתוך המקוה לא נשתנו מראיהם. (דאע"ג שמי המקוה כולו משונה מ"מ יתכן במציאות שהג' לוגין הבאים לתוכו אח"כ לא נשתנו מראיהם. דמי המקוה הם קוו וקיימי ואין המים מתערבים תיכף עם מים של הג' לוגין הבאים לתוכו עיין ב"י בד"ה תניא בתוספתא נפלו לו ג"ל יין כאילו לא נפל וכו'. ועיין ש"ע סעיף כ"ו ונשתנ' מראה של חציו ודו"ק) והכי מוכח להדיא מדברי הרב לחם ושמלה ס"ק ס"א דכ' שם דהרמב"ם פליג על האי דינא דהראב"ד וס"ל דאפי' במים של המקוה שנשתנו מראיהם ג"כ פוסלין בהם שאובין יעו"ש. ואי איתא דמיירי שגם המים שאובין נשתנו מראיהם בתוכו בשעת נפילתם. א"כ איך ס"ד דיפלוג הרמב"ם בזה. הלא דל מי המקוה דנשתנו הא גם השאובים עצמם נשתנו ואהא לית מאן דפליג (ובפרט דכאן מתחיל שינוי מראה של השאובים תיכף בהגיעם למקוה שמשונה מראיה ולא נקרא על השאובים שם פסול עדיין בתוך המקוה והבן) אע"כ כמ"ש דכאן מיירי הראב"ד בגוונא דרק מי המקוה נשתנו. אבל הג' לוגין שאובין לא נשתנו כלל. כן נראה לע"ד. והשתא לפ"ז עלה בידינו תירוץ מורווח על דקדוק המשמעות מהשני סעיפים (סכ"ג וסכ"ט) הנ"ל. דבסכ"ג אשמעי' הדין בנשתנו הג' לוגין לחודייהו ומי המקוה לא נשתנו. ובסכ"ט אשמעי' הדין בנשתנו המי המקוה לחודייהו והג' לוגין לא נשתנו. דבחד מהנך גווני לחודייהו נמי מועיל שלא תפסל המקוה עוד בזה מפסול שאובים. וא"כ כיון דאשמעינן זה תו לא הי"צ להשמיענו הדין בנפלו תחילה הג' לוגין שאובין למקוה. ואח"כ נפל בתוך המקוה יין או חלב. דזה הוא פשיטא. דהא בכה"ג לא מהני עד שישתנה כל המים שבמקוה עם השאובים המעורבים בתוכו. וא"כ בכה"ג פשיטא דמועיל. דאם אף בנשתנו השאובין לחודייהו או המי מקוה לחודייהו מועיל כ"ש בכה"ג דתרווייהו נשתנו פשיטא דמועיל. וא"כ הקושיא מעיקרא ליתא דאדרבא הש"ס והפוסקים רבותא אשמעונין דאף בלא נשתנו תרווייהו רק א' מהם או השאובין או מי המקוה דמועיל שלא יהי' נפסל עוד מפסול שאובים. וממילא מוכח דכ"ש וק"ו בכה"ג דתרווייהו נשתנו פשיטא ופשיטא דמועיל. כן נרא' לי עני ליישב:
כז סוף דבר נראה לי עיקר דאין לפקפק כלל בהכשר זה של שינוי מראה המקוה ע"י יין או חלב אף בנפלו לתוכו השאובים מקודם. וכן הסכים הרב מהרש"ק בספרו שיורי טהרה ובספרו קנאת סופרים. וכן העלה במסקנא הרב שם ארי'. והביא שם שכן מסיק בתשובת הגאון מלבוב ח"ג סי' ס"ט ושכן עשה מעשה הגאון ר' נתן אב"ד דק"ק ראווא. יעו"ש. זולת מה שנראה מדברי קנאת סופרים ומדברי שם ארי' דבמעיין עדיף טפי יעו"ש. בזה נ"ל יותר כמ"ש לעיל דבמעיין חמור טפי לכתחילה היכא דאפשר בקל לנקות ע"י נתינת עפר שיתייבש. אך זאת אני מודה להם היכא דא"א כ"כ בקלות אז ודאי מעיין קיל טפי דאינו פוסל כלל בשאובין עד שלדעתי בכה"ג אין צורך כלל לתקנה זו של נתינת יין וחלב. ומכ"ש דאז מועיל עכ"פ תקנה זו. אבל היכי דאפשר בקלות לתקן ע"י הוצאת מימיו לגמרי או בשפיכות עפר הרבה. נראה לי דאין לסמוך במעיין על תקנה זו דשינוי מראה. מטעם שהוכחנו לעיל ועיין מ"ש לעיל (אות י"ח) אך מ"ש שם דאף במקוה שהוא ספק אם הוא מעיין או מקוה נמי יש להחמיר לכתחילה היכא דאפשר בקלות. ושלא לסמוך על תקנה זו דשינוי מראה. בזה הדרנא בי. דכיון שהוא ספק מעיין או מקוה בזה אין להחמיר כלל. וסגי בפשיטות בתקנה זו של שינוי מראה. דהא מצד מקוה פשיטא דמועיל. רק אנו באין לחוש בה מצד הספק דלמא הוא מעיין וא"כ עכ"פ הוי ס"ס דלמא הוא מקוה. ואת"ל דהוא מעיין דלמא הלכה דאין שאובין פוסלין כלל במעיין. בפרט דהא באמת עיקר ההלכה הוא כן דאין שאובין פוסלין במעיין. רק דאנו חוששים ומחמירים לכתחילה היכי דאפשר לתקן. וא"כ כ"ש דנוכל לצרף בזה אותן דיעות לס"ס. והוא נמי מתהפך שמא אין שאובין פוסלין במעיין. ואת"ל דפוסל דלמא אין זה מעיין רק מקוה. הילכך בין בסתם מקוה בין במקוה דאית בה ספק דלמא הוא מעיין מועיל ודאי בפשיטות אותו תקנה של שינוי מראה. זולת בברור שהוא מעיין ממש אז לדעתי טוב להחמיר היכא דאפשר בקלות בתקנה אחרת. והכי אני נוהג פה בעירי שיש בה מקוה הסמוכה לנהר. דלדעתי מקוה כזו אין לו דין מעיין כמ"ש בתשובתי ח"ג ה' מקואות. אך הואיל דיש מחשבין לה למעיין. לא גרע עכ"פ מספק אם הוא מעיין או מקוה. ואני נוהג בה בפשיטות להכשירה ע"י שינוי מראה מי המקוה ע"י חלב. כן נראה לענ"ד בזה: