אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) יו"ד הלכות תלמוד תורה

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

יו"ד הלכות תלמוד תורה

יורה דעה הלכות מקואות

שאלה כח

ע"ד המחברים חבורים חדשים בעניני תורה ומדפיסים אותם אם מכוון המחבר בהדפסת חבורו לא בשביל המצוה לחוד להפיץ תורה בישראל כ"א מכוון ג"כ בשביל תועלת שכר הרווחת כסף ממכירת ספריו אם נקרא ג"כ עוסק במצוה א"ד אדרבא איסור יש בזה שנהנה מד"ת:

תשובה

הוכחה להיתר והשגה על הח"ס שאוסר בזה:

א ראיתי להרב חת"ם סופר בתשו' חלק חו"מ סי' פ"ט. דהעיר שם על ענין השגת גבול מדפיסי ספרים. וכ' שם בתוך דבריו וז"ל ובתנאי שלא יהי' חידושי תורה ופסקי הלכות. שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעוה"ז וכו' יעו"ש דמבואר מדבריו דהחכמים המחברים חיבורים חדשים מחידושי תורה ופסקי הלכות אסור לו להרויח מעסק הדפסת חיבורים שלו משום דאסור ליטול שכר והנאה בעוה"ז מן התורה. ולי העני נראה לדון בזה להתיר. והנה לא מיבעיא במי שדחוקה לו שעתו פשיטא דשרי דלא גרע זה משכר מלמדים דהא מבואר ביו"ד (סי' רמ"ו ס"ה) דאף דאסור ללמד תורה שבע"פ בשכר מעיקר הדין מ"מ נהגו האידנא ללמד הכל בשכר משום דבאין לו במה להתפרנס שרי יעו"ש. והרב ש"ך ז"ל ביו"ד שם סק"כ האריך בזה בענין היתר נטילת שכר הלומדים והמלמדים באין לו במה להתפרנס יעו"ש. וכל הנך טעמים להיתר שכ' שם. איתנייהו ג"כ בנ"ד להתיר למי שדחוקה לו שעתו להרויח בעסק הדפסת חיבורו מחידושי תורה ופסקי הלכות. כמו שיראה המעיין. דמאי שנא בין זה לזה. וראיתי בספר התשב"ץ בתשובה א' בענין הנאות לומדי תורה וראשי ישיבות כ' שם דהא דאמרו במשנה ולא קרדום לחפור בה. היינו במי שמתחילת עוסקו בתורה הי' כוונתו שלא לש"ש רק בשביל שיוכל להשתכר בה ולהתפרנס ממנה. אבל אם בתחילה לא התכוין בשביל כך. אלא כשאח"כ הגיע לכתר תורה. מהנים אותו בשביל תורתו אין זה איסור עיי"ש ועיין ב"ח יו"ד סי' רמ"ו האריך ג"כ בהיתר השכר להת"ח וראשי ישיבות. ודבריו הם ג"כ כדברי התשב"ץ הנ"ל עיי"ש שהביא כמה ראיות להיתר ואח"כ כ' וז"ל והא דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו'. אינו אלא שלא יתכוין בתלמודו כדי להתגדל ולהתעשר אלא יעסוק בתורה לשמה וסוף העושר והכבוד לבוא. וכדתניא בפ' קונם יין (ס"ב) לאהבה את ד' וכו' שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו' אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא וכו' יעו"ש. והוא כדברי התשב"ץ הנ"ל בכוונת אמרם ולא קרדום לחפור בה א"כ נראה דגם לענין נ"ד אם תחילת עוסקו בכתיבת חידושי תורה. הי' כוונתו לשם שמים. לא בשביל תוחלת הרווחת ממון. רק אח"כ כשבא להדפיס חידושיו יכול להרויח ממכירת הספרים אין בזה איסור כלל אם הוא דחוק בפרנסתו כן נראה לי עני:

טעם היתר אף ביש לו פרנסה:

ב ועוד נראה לי טעם להתיר בנ"ד הנאת הריוח. דהא מבואר ביו"ד סי' רמ"ו ס"ה דאפי' ביש לו ממה להתפרנס. אם הוא שכר בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומו"מ שרי יעו"ש א"כ בנ"ד הא ידוע שהעוסק בהדפסה הוא מניח עסקיו ועוסק בזה. וגם מוציא מעותיו ע"ז לשלם שכר הדפסה א"כ הריוח שמרויח בזה אין זה שכר תורתו. רק שכר בטילתו מכל עסקיו ושכר ריוח מעותיו וכמרויח בשאר סחורה שקונה במעותיו. דה"ל קנה הספרים בתשלומי מעות ההדפסה והוא מרויח ממכירת הספרים לאחרים. ומדוע יגרע סחורתו זה משאר סחורה. (והלא אדרבא אמרו כי טוב סחרה מכל סחורה) ולפי טעם זה נראה דאפי' ביש לו ממה להתפרנס שרי לו להרויח בזה היכא דהוא בכה"ג דאמרן:

עוד טעם להיתר

ג ועוד נראה לי טעם היתר. דלכאורה נראה די"ל לפמ"ש רמ"א שם ס"ה בשם הגמ"יי. דכל חידושי סופרים. דהיינו מה שניתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו יעו"ש. א"כ אפשר לומר דהנך חיבורים החדשים שנתחדשו בהם חידושי הלכות מהאחרונים. בכלל חידושי סופרים הם. וכמו שאין איסור בנטילת השכר בעד לימודם. כן ה"נ אין איסור בהנאה וריוח המגיע להממציאם וחידש אותם מעסק הפיצותם בישראל הספרים שהדפיס. וצ"ע קצת בטעם היתר זה. מיהו עכ"פ בצירוף כל אלו הטעמים נראה לי פשוט להתיר ותימא לי על הח"ס שכ' סתם לאסור:

ד ועל מה שחקרנו אם נקרא עוסק במצוה היכי שמכוין ג"כ בשביל הנאת שכר וריוח. הנה היכי שעיקר כוונתו הוא בשביל המצוה כדי להפיץ תורה בישראל. אז אף שהוא מכוין ג"כ בשביל להשתכר. אז פשיטא דהוא חשוב עוסק במצוה ממש. בין לענין דין העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת בין לענין שהוא מובטח מהקב"ה שלא יהי' ניזוק בעת עוסקו בעסק זה. דשלוחי מצוה אינם ניזוקים. עיין ש"ס סוכה (דף כ"ו) כותבי ספרים וכו' הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכו' ופירש"י שם וז"ל ותגריהן הלוקחין מהן כדי למכור ולהמציאן למי שצריך להם עכ"ל. ודקדק מלשונו זה המג"א באו"ח סי' ל"ח. וז"ל משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מיקרי עוסק במצוה וכו' יעו"ש וכוונתו פשוט דהכי משמע מלשון רש"י הנ"ל דדווקא אותן התגרים שכוונתן בלקיחת הספרים בשביל כדי להמציאן למי שצריך להם הוא דמיקרי עוסק במצוה. משא"כ אם כוונתו כדי להשתכר בו לא מיקרי עוסק במצוה. אכן ברור דכוונת המג"א הוא דווקא בשעיקר כוונתו הוא בשביל להשתכר. אבל בשעיקר כוונתו הוא בשביל המצוה אע"פ שמכוין ג"כ בשביל שכר מיקרי שפיר עוסק במצוה. דסתם לשון תגר משמע שעוסק בו בשביל הנאת הרווחה. כדרך התגרים. אלא דכאן עיקר כוונתו הוא בשביל המצוה. ר"ל שבחר לו מסחר זה להרויח בו ולא מסחר אחר משום כוונת המצוה שיוכל לקיים בעסק מסחר זה. להמציאן למי שצריך להם. ומיקרי שפיר עוסק במצוה והכי מוכח ממה שהראה המג"א מקום לסי' תל"ג ס"ח. וכמ"ש להדיא הפמ"ג שם. וז"ל מה שהראה לסי' תל"ג לענין עוסק במצוה דאין ניזוקין נמי כל שעיקרו למצוה אע"פ שעוסק בממון ג"כ מיקרי עוסק במצוה וכו' ה"ה כאן כל שמכוין להמציא להם תפילין אע"פ שמכוין ג"כ לשכר מיקרי עוסק במצוה דפטור מן המצוה עכ"ל יעו"ש. אמנם כן. מדברי תשו' חת"ם סופר חלק חו"מ סי' פ"ט שכ' שם וז"ל ורגילים לכתוב בהסכמה שלא יהי' שלוחי מצוה ניזוקין. ואין הכוונה שלוחי מצוה כבא"ח סי' תל"ב. התם אין ניזוקין הבטחה הוא מהקב"ה שלא יוזק וכו' וכ"ז התם אבל הכא לשון מושאל בעלמא הוא דעכ"פ מדפיסי ספרים ותגריהן ותגרי תגריהן שלוחי מצוה הם אע"פ שכל כוונתם להנאת עצמם. ואחז"ל ר"פ מקום שנהגו שעל העוסקים שלא לש"ש התפללו אנשי כנה"ג שאם יתעשרו לא יתעסקו. ש"מ שצריכים להם אע"פ שעוסקים שלא לשמה. וכל הרוכלים עוסקים שלא לשמה אפי' ר' אלכסנדרי בציפורי עסק הרוכלות הוא להשתכר פרנסתו ולא להמציא בשמים לבנות ישראל ומ"מ צריכין לחוש להם עכ"ל לענינינו. משמע מדבריו דמדפיסי ספרים מיקרו עוסקים במצוה אפילו היכא שכל כוונתם הוא רק בשביל להשתכר. ולכאורה קשה עליו מדברי מג"א בשם רש"י הנ"ל. אכן לק"מ דהא הוא עצמו כ' דאין זה דומה לההוא דשלוחי מצוה אין ניזוקין שבאו"ח סי' תל"ג והכא לשון מושאל בעלמא הוא. וכוונתו נראה דעוסקי במצוה ממש מה שעליהם נאמר שלוחי מצוה אין ניזוקין שהובטחו מהקב"ה שלא יוזקו ושפטורים ממצוה אחרת זה דווקא היכי שכוונתם עיקר הוא בשביל המצוה. אף שמכוין ג"כ בשביל הנאת הריוח אך מ"מ אף היכי שכל כוונתם הוא רק בשביל להרויח ולהשתכר נהי דלענין פטור ממצוה ולענין בטוחות שלא יוזקו אינו נקרא עוסק במצוה. מ"מ לגבי שאר עוסק בדבר רשות ס"ל דחשוב עוסק במצוה. כן נראה לי כוונתו והדין עמו דהא באמת העסק הזה שהוא עוסק בו הוא עסק של דבר מצוה. בהמצאת ספרים ללומדי תורה. אלא שהוא עוסק בו שלא לשמה דהוא אינו מכוין בשביל המצוה רק בשביל הנאת השכר והריוח. והילכך אכתי שם עוסק במצוה עליו. ונ"מ דראוי לחוס עליו ולהצילו מהפסד טפי משאר מוכרי שאר סחורות מדבר הרשות. ונראה לי להוסיף. לפי מה שכתבנו בפתיחה דע"י הדפסת חיבורים החדשים מחידושי תורה נגמר המצוה של ענין לימוד תורה לרבים. א"כ נראה כמו דעיקר המצוה של לימוד תורה הוא לעסוק לשמה. מ"מ גם העוסק שלא לשמה כגון להנאת כבוד או להנאת ממון (כל שאינו ע"מ לקנטר) נחשב ג"כ מצוה דהא אמרו חז"ל בש"ס בכמה דוכתי ופסקוהו הפוסקים וש"ע יו"ד (רמ"ו ס"כ) דלעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך וכו' עיי"ש וה"ה בעסק זה של הדפסת חיבוריו וחידושיו. דיש בו פעולת גמר המצוה הגדולה של לימוד תורה לרבים כדאמרן בפתיחה אף שהוא עוסק בזה שלא לשמה וכוונתו עיקר בשביל הנאת הרווחת ממון. מ"מ נקרא קצת עוסק במצוה אך הטוב לפני ה' ימלט מזה. ויכוין עכ"פ עיקר בשביל המצוה. ואם ממילא יוכל ג"כ להרויח איזו ריוח. מה טוב. אבל לא ישום מגמתו עיקר בזה בשביל הנאת הריוח. ואף בדחוק בפרנסתו. יבטח בד' שיזמין לו מחייתו מעסק אחר. וכמו ששמעתי פירוש הפסוק בתהלים אל חתן לחית נפש תורך וכו' שפירשו גדול א' על ענין הדרשנים שדורשים ואומרים תורה בשביל שיתנו להם נדבות. וכוונת הכתוב הוא. אל תתן בשביל חיות נפש את התורה שלך. ומבקש מהקב"ה ע"ז שלא נצטרך להתפרנס מהתורה ומסיים הפסוק חית ענייך אל תשכח. כלומר שמבקש מהקב"ה שאל ישכח מליתן את חיות פרנסת ענייו ממקום אחר לא מהתורה. השי"ת יעזור על דבר' כבוד שמו:

שאלה לד

על מה הם סומכין התלמידים צורבי מרבנן שלא הגיעו למ' שנה ומורים הוראות איסור והיתר במקום שיש רב ומורה הגדול מהם דהוא נגד דינא דש"ס ופוסקים ושו"ע יו"ד (סי' רמ"ב סל"א בהג"ה) דאין לאדם להורות עד מ' שנה אם יש גדול ממנו בעיר ואנן חזינן בכמה מקומות ישראל דסומכין על הוראות אותן התלמידים. ואין מוחה ומפקפק בדבר:

תשובה

א נראה דאם ידוע וברור שאותן התלמידים הם בקיאים היטב בהוראה בפוסקים וטור ושו"ע. אין למחות בהם. דיש להם אילן גדול ראוי לסמוך עליו הוא ניהו הרב הגדול מהרשד"ם בתשובה חחו"מ סי' א' שהאריך מאוד בהיתר זה בזמנינו בדברים נכונים וראוים למי שאמרן ומפני שאין הספר בנמצא ת"י כ"א (והרי גם הרב בעל פתחי תשובה שקיבץ הרבה דינים מספרי שו"ת. הי' בחסרון תשו' מהרשד"ם. ולא הזכירו מפני שלא הי' בנמצא אצלו) אעתיק מקצת תוכן דבריו בקיצור. ז"ל נראה בעיני דבר ברור שיש לחלק ולומר דכל אלו הדברים נאמרו בזמן התלמוד שהיו יוצאים כל הדינים ע"פ הסברא והכל בע"פ. ומי שהי' יושב על ההוראה הוא נקרא דיין באמת. אבל בזמנינו זה אין הת"ח המורה כ"א הספר. ואם הת"ח ראינוהו שהוא בדוק ומנוסה למעיין. ובעל סברא יודע דעת ומבין פשיטא שיכול להורות וכו' אפי' במקום שיש גדול ממנו ונוכל ללמוד זה מדין התלמיד המורה לפני רבו וכו' וכ' בארחות חיים וכו' הרי למדנו כמה חילוק יש בין זמן התלמוד לזמנינו זה. דהשתא ומה בתלמיד לפני רבו דאית בי' איסור תורה וחיוב מיתה וכו' עכ"ז הקילו אלו הגדולים והיו עושים במקומם וכו' בענין נידון שלפנינו הקל עאכ"ו שיכולים אנו לומר שכל תלמיד שהגיע להוראה כפי מה שאנו רואים בו פקחות השכל והבנת הלב שיכול להורות אפי' שיש בעיר גדול ממנו בחכמה והגיע למ' שנה. וזה התלמיד לא הגיע למ' שנה. כיון שהגיע להוראה יכול להורות כי אינו הוא המורה רק הספר וכו'. יעו"ש שהאריך בזה ומסיק במסקנא וז"ל אמנם נראה בעיני דבר ברור דבזמנינו הרשות נתונה עכ"פ לכל ת"ח שהגיע להוראה אפי' לא הגיע לשנים. כל עוד שלא יהי' בפני רבו מובהק דבזה איני רוצה לסמוך על הטעם הנזכר כיון דחמור כ"כ דיש בו מיתה. אבל אשארא סמכי' להורות כיון שהחיבורים הם המורים. וכ"ז בתנאי שזה התלמיד בדוק ומנוסה למעיין ומבין בתלמוד ובספרי הפוסקים והמחברים ז"ל. זה אני אומר כפי האמת ממה שהורוני מן השמים כפי הדין החתוך ע"כ לשון מהרשד"ם עיין שם שהאריך טובא בזה:

ב והנה איברא ראיתי בספר ברכי יוסף חחו"מ סי' י' אות ו' שכ' וז"ל ומ"ש מהרשד"ם דבזמנינו זה דספרי הפוסקים הם המורים והמלמדים לא נאמר דין זה דמ' שנה. והאריך בו. כבר בר ברתי' דרב מהרש"ח בביאורו כ' דאין נראה כן מהפוסקים עיי"ש עכ"ל. והנה אין ספר מהרש"ח לפני. ובאמת צדקו דבריו בזה שכ' דאין נראה כן מהפו' וכמו שנגיד בעזהי"ת דהרי מדהביאו הרי"ף והרא"ש בפסקיהם במס' ע"ז פרק קמא (עיין אשר"י שם סוף סי' י"ח) בסתם האי מימרא דגמרא ועד כמה עד מ' שנין. והא ידוע דאין דרכם להביא בפסקיהם כ"א מה שנוהג בזמניהם. ומסתמא מדהביאו האי מימרא בע"כ דס"ל דגם בזמניהם נוהג זה הדין. אף שהם היו זמן רב אחרי זמן התלמוד וכבר בזמניהם הי' כל התלמוד כתוב בספר. וגם הרבה ספרי גאונים ופוסקים הי' בזמן הרא"ש. ולא הי' אז ההוראה בע"פ כ"א ע"פ התלמוד וספרי הגאונים. ואי איתא כדברי מהרשד"ם הנ"ל דיש חילוק בין זמן התלמוד לזמנינו. מטעם שכ' דדווקא בזמן התלמוד שהי' כל ההוראות בע"פ. משא"כ בזמנינו שהספרים הם המורים. א"כ חילוק זה שייך גם בימי הרי"ף והרא"ש. ולא היו להו להביא דין זה בסתם בפסקיהם. ומדהביאוהו ש"מ דס"ל דאין חילוק כלל בדין זה דהוראה קודם מ' שנה בין זמן התלמוד לזמניהם שהי' ההוראות כבר כתובים בספר. וממילא ה"ה דאין חילוק אף בזמנינו. וכן יש להוכיח מדברי הר"ן שם בפ"ק דע"ז שפלפל שם טובא בהאי עניינא ולא עוד שתמה שם על הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ת"ת שכ' בסתם דמי שלא הגיע להוראה אסור להורות והשמיט האי דינא דזמן מ' שנה ותמה עליו הר"ן שם על מה השמיטו הרמב"ם להאי מימרא דש"ס דעד כמה עדמ' שנה יעו"ש. ולמה לא תירץ הר"ן דדעת הרמב"ם הוא. משום דדין זה אינו נוהג אלא בזמן התלמוד מש"ה השמיטו. ומדלא תירץ הר"ן כן ש"מ דס"ל דאין זה סברא לחלק כן. וכן מדלא הזכיר חילוק זה כלל ש"מ מסתימות דבריו דס"ל דאף בזמנו שהי' זמן רב אחר הרמב"ם נמי נוהג זה הדין. וכן ביותר יש להוכיח כן מרבותינו בעלי הש"ע מרן בב"י. ומרן רמ"א. דהרי הב"י הביא ביו"ד סי' רמ"ב האי מימרא דגמרא והביא שם דברי הר"ן שתמה על הרמב"ם והרי"ף והב"י כ' שם ליישב תמיהתו עיי"ש. ולמה לא תירץ דברי הרמב"ם לומר דס"ל כחילוק מהרשד"ם הנ"ל. וכן מרן רמ"א שהביא זה הדין בסתם בהגהותיו ביו"ד סי' רמ"ב סל"א. והם ודאי אין דרכם להביא מה שאינו נוהג בזמניהם. ש"מ דס"ל דגם בזמנינו נוהג זה הדין וכן משמע דעת האחרונים הט"ז והש"ך שסתמו בזה. יעו"ש בש"ך ס"ק מ"ט וסק"נ שפלפל בזה אי זמן מ' שנה הוא משנולד אי משנה שהתחיל ללמוד. ואם כדעת רש"י דבשוים שניהם בחכמה מותר או כדעת התוס' דאף בשוים נמי אסור. והוכיח דדעת הרי"ף והרא"ש כתוס' עיי"ש. ואין דרכו לפלפל כן במה דלא נ"מ האידנא. ועוד דהא סיים בלשונו בפירוש בסו' סק"כ דיש להחמיר כהתוס' יעו"ש. הרי זה מורה בפירוש דגם האידנא נוהג זה הדין דלשון ויש להחמיר דנקט. כ' זאת לפסק הלכה עכשיו בזמנינו ודו"ק. וגם האחרון שבאחרונים הרב בשו"ת שבו"י (ח"א סי' ק"מ) העיר בדין זה דאסור להורות קודם מ' שנה אי דווקא בהוראות או"ה או גם בד"מ. והעלה להקל בד"מ יעו"ש משמע דס"ל בפשיטות דבהוראות או"ה נוהג זה הדין גם עכשיו. הנה ביארנו בעזהי"ת דצדקו דברי מהרש"ח במ"ש דאין נראה כן מהפוסקים. ויתכן שזה הוא נמי באמת כוונת מהרש"ח הנ"ל וא"כ לכאורה הדר דינא דיש למחות בהתלמידים:

ג אולם אין זה מספיק לדחות דברי האי גאון מוהרשד"ם ז"ל דהרי אנו רואין שסתירה זו הי' נגד עיניו דהרי הוא עצמו הביא שם שהמהרי"ק כ' לדחות סברת אורחות חיים מ"ש לענין דין הוראה במקום רבו דזה דווקא בזמן התלמוד לא בזמנינו שהספרים והחיבורים הם המורים. שכ' בשורש קע"א וז"ל ואע"ג דכ' מר שכ' בסמ"ק בשם מהר"ם דדווקא בימי התנאים ואמוראים וכו' מ"מ נראה דאין שאר הפוסקים כמו הרמב"ם ז"ל והאחרונים כמו בעל הטורי' סוברי' כן מדכתבו סתם שהמורה הלכה בפני רבו חייב ולא אמרו שאין זה נוהג עכשיו ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג וכו' יעו"ש הרי שהי' נגד עיני המהרשד"ם ז"ל זה הסתירה. שמשמעות שאר הפוסקים דהביאו זה הדין בסתם ש"מ דס"ל דנוהג גם עכשיו. דכמו שכ' כן מהרי"ק הנ"ל לענין דינא דהוראה בפני רבו. כן ממש יש לומר בהאי דינא דהוראה קודם מ' שנה דהוא הוא. ובודאי הרגיש הרב מהרשד"ם בזה הסתירה. ומ"מ כ' לקיים סברא וחילוק הנ"ל שזה לא נאמר כ"א בזמן התלמוד. והיינו משום דלפי מה דדחה שם דברי מהרי"ק לענין דינא דהוראה בפני רבו. ממילא כ"ש דשוב נדחה נמי אותו הסתירה ממשמעות הפוסקים לענין נידון זה דהוראה קודם מ' שנה דהוא קיל טפי מהדין דהוראה בפני רבו. והנה כ' שם שאין ראי' מהרמב"ם לפי שהוא העתיק בחיבורו כל הדינים שבתלמוד בין הנוהגים בין שאינם נוהגים יעו"ש א"כ בזה נדחה נמי הראי' בנ"ד מהר"ן והב"י שתמהו על הרמב"ם ולמה לא תירצו אליבי' דמש"ה השמיטו הרמב"ם לפי שאינו נוהג בזה"ז. דזה אינו תירוץ מספיק אליבא דדעת הרמב"ם. דדרכו להביא בחיבורו הדינים שבתלמוד אפי' אותם שאין נוהגים. מש"ה לא היו יכולים הר"ן והב"י לתרץ כן אליבי'. מיהו אכתי מהרי"ף והרא"ש וכן מהר"ן והב"י עצמו והרמ"א והאחרונים שסתמו ולא כתבו חילוק זה. אליבייהו א"א ליישב כן. דאינהו ודאי אין דרכם להביא בסתם הדינים שאין נוהגים. מ"מ הרי המהרשד"ם שם כ' עוד טעם לדחות דברי מהרי"ק וז"ל ועוד אני אומר שהרי עינינו הרואות שמהרי"ק ז"ל לא ראה הלשון הנזכר לעיל וכו' ולפיכך כ' מה שכ' אבל אילו הוי רואה הלשון הנ"ל שבס' אורחות חיים אולי הי' מודה. וקרוב לודאי וכמ"ש הוא בעצמו (דהא דהולכין תמיד לפסוק כהאחרונים) דווקא היכא שדברי הראשונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם (דאז ודאי חזו האחרונים לדברי הראשונים. אבל היכי שדברי הראשונים אין כתובים על ספר מפורסם רק באיזו תשובה וכיוצא אז אין הולכין בזה אחר האחרונים) דאיכא למימר דלמא לא שמיע לי' לאותו פוסק האחרון דברי הראשונים. ואי הוי שמע הוי הדר בי' וא"כ שאנו רואים שמהרי"ק לא ראה לשון מהר"ם (רבו של רבינו יונה) ואחיו (מר שמואל מאיורא שכתבו דדינא דאיסור הוראה בפני רבו אינו נוהג בזה"ז שההוראה הוא רק ע"פ הספרים והחיבורים) בודאי נוכל לומר בודאי דאילו הוי ראה (מהרי"ק דברי מהר"ם ואחיו) הוי הדר בי'. וכו' וכ"ש שאפי' את"ל שראוי לחוש לדברי מהרי"ק ז"ל שגם בזה"ז נוהג דין דתלמיד בפני הרב אסור להורות. ראוי לומר כן בדין זה החמור שיש בו חיוב מיתה בפניו. ושלא בפניו איסורא רבה אבל בנידון שלנו (דהוראה קודם מ') שאינו נכנס באיסור דרבים חללים ח"ו ולא בשום איסור רק במוסר ודרך ארץ וכו' פשיטא שאנחנו יכולים לסמוך על סברת מהר"ם ואחיו ולחלק בין זמן זה לזמן התלמוד. ולהתיר כל מי שהגיע להוראה בידיעת התורה אע"פ שלא הגיע למ' שנה אפי' במקום שיש גדול ממנו בחכמה עכ"ל מהרשד"ם הנוגע לענינינו יעו"ש הנה בדברי מהרשד"ם הנ"ל נדחה לגמרי הסתירה הנ"ל שכתבנו לעיל דמשמעות הפוסקים אין נראה כן דכמו שכ' לדחות דברי מהרי"ק משום דלא ראה דברי מהר"ם ואחיו ואילו ראה הוי הדר בו. כן נמי י"ל אכל הפוסקים הנ"ל הרא"ש והר"ן והב"י ורמ"א והאחרונים שסתמו ולא חילקו כלל בין זמן התלמוד לזמן הזה. בין לענין דין דתלמיד בפני רבו בין לענין דין דהוראה קודם ארבעים. דאף שהם אחרונים לגבי מהר"ם ואחיו. והלכה כהאחרונים. מ"מ בזה שדברי מהר"ם ואחיו אינם כתובים על ספר מפורסם (דהמהר"ם ואחיו עצמם לא כתבו דבריהם אלו בספר מפורסם רק באגרותם כמ"ש הארחות חיים שהובא שם במהרשד"ם. וספר אורחות חיים גופי' שהביא דבריהם כמו דחשבו הרשד"ם לספר שאינו ידוע לגבי המהרי"ק. כן נמי י"ל לגבי שאר הפוסקים) אין הלכה בזה כהאחרונים מטעם דאמרי' דאפשר דלא חזו לדברי הראשונים המהר"ם ואחיו הנ"ל ואילו הוו חזו להו הוו הדרי בהו. ואני עני משער בכוונת דברי הרב הג' מוהרשד"ם ז"ל. דמ"ש בדחיית דברי המהרי"ק דהוא משום דלא חזה לדברי מהר"ם וכו'. דכוונתו הוא משום דכל עיקר סברת המהרי"ק שכ' דמשמעות הפוסקים אין נראה כן. אילו הוי חזי איהו לדברי מהר"ם הוי מודה. דאז לא הי' מכריחו דעת שאר הפוסקים לילך אבתרייהו. משום האי טעמא גופי'. שכ' המרי"ק בעצמו דהיכא שדברי הראשונים אין כתובים על ספר ידוע ומפורסם וכו'. והיינו יכולים לומר דמה שאין נראה כן דעת שאר הפוסקים הוא משום דלא חזו לדברי מהר"ם ואילו הוו חזו הוו הדרו בהו. והי' מודה שפיר המהרי"ק דאין לחוש למשמעות דעת שאר הפוסקים רק משום דגם איהו גופי' לא חזה לדברי מהר"ם לכן כ' מה שכ'. וממילא דאנן דחזינן לדברי מהר"ם אין לנו לחוש לא לדברי מהרי"ק עצמו ולא למה שדעת שאר הפוסקים אינו נראה כן. משום הך טעמא דאילו הוו חזו הוו הדרו בהו כן נראה לי בכוונת דברי המוהרשד"ם הנ"ל. והנה הך סברת מהרי"ק שבמוהרשד"ם הנ"ל דהיכי דאין דברי הראשונים כתובים על ספר מפורסם אין הלכה כבתראי מטעם דאילו הוו חזו האחרונים הוו מודו זה הסברא היא סברא קיימת ומוסכמת. שכן הביאו נמי מרן רמ"א לפסק הלכה בהגהותיו בשו"ע חו"מ סי' כ"ה סוף ס"ב יעו"ש. וא"כ בהך דחיה הנ"ל שדחה המהרשד"ם לדברי המהרי"ק ממילא נדחה נמי הסתירה הנ"ל ממשמעות הפוסקים דכיון דנדחה סתירת משמעות הפוסקים אף לגבי איסור החמור של דין הוראה בפני רבו. עאכ"ו דנדחה בזה הסתירה ממשמעות הפוסקים לגבי איסור הקל של הוראה קודם מ'. וזה הוא שסיים המוהרשד"ם דאף אם נבוא לחוש לדברי מהרי"ק במ"ש שאין דעת שאר הפוסקים נראה כן. ולא נסמוך על הטעם הנ"ל דאילו הוו חזו לדברי מהר"ם הוו מודו לי' היינו דווקא לגבי איסורא דהוראה בפני רבו דהוא איסור חמור אבל גבי האי איסור דקודם מ' שנה דהוא איסור קל פשיטא שיש לסמוך על דעת מהר"ם ואחיו לחלק בין זמן התלמוד לזמן הזה. וכוונתו בזה הוא דעכ"פ לגבי האי איסורא הקל פשיטא שיש לסמוך על דעת מהר"ם ואחיו. ואין לחוש למה שדעת שאר הפוסקים אינו נראה כן אף לדעת האחרונים משום דאמרי' דלא שמיע להו ולא חזו לדברי מהר"ם ואחיו. ואילו הוו חזו הוו מודו להו. כן נראה לי בכוונתו. ואף את"ל דאיהו לא כיוון לזה. מ"מ הדברים בעצמם נכונים והכי באמת נוטה הסברא לומר דלא הוו ידעי הפוסקים מסברת מהר"ם ואחיו הנ"ל. מדלא הזכירו כלל דעתם. דאילו הוו חזו להו עכ"פ הוי להו לחלוק כבוד לסברתם להזכירם דרך יש אומרים. באופן דנתבאר לנו ב"ה. שאין נדחין דברי המוהרשד"ם. מפני מה שאין נראה כן דעת הפוסקים. דכבר הי' זה הסתירה לנגד עיניו ונשמר עצמו לתקן זה כמו שביררנו בעזה"י. ומכ"ש לדעת הפוסקים האחרונים הב"י ורמ"א וט"ז וש"ך ושבו"י ודאי אין דעתם מכרעת לנו בזה לדחות דברי המוהרשד"ם דהא הב"י באמת השמיט בש"ע האי דינא דאיסור הוראה קודם מ'. ונראה לי עני בדעת מרן הב"י דבכוונה השמיט זה הדין בש"ע. דנמשך אחר דבריו בב"י ובכסף משנה דכ' שם ליישב קושיית הר"ן שתמה על הרמב"ם והרי"ף. וכ' ליישב דהם מפרשים פי' אחר בכוונת מימרא דש"ס ועד כמה עד מ' שנה. דאין הפי' כפירש"י וסייעתו דעד כמה אסור להורות. אלא דהפי' הוא עד כמה מותר להתעכב עצמו ולמנוע א"ע מלהורות יעו"ש בב"י ובכ"מ. ולפי פירוש זה אין שום איסור כלל להורות קודם מ' בהגיע להוראה בחכמתו וידיעתו אף שיש בעיר גדול ממנו בחכמה וגדול בשנים. וכיון דלפי דברי ב"י סבירא להו להרמב"ם והרי"ף שאין שום איסור כלל בזה (אף בזמן הש"ס) מש"ה השמיט זה בש"ע דדעתו לפסוק בזה כהרמב"ם והרי"ף שהם שנים משלשה עמודי ההוראה. אשר עליהם בנה יסוד ההלכה בחיבורו הש"ע כאמור בהקדמתו. כן נראה לי בדעת מרן הב"י. ואף דלפ"ז נמצא דדעת רמ"א בזה הוא חולק על דעת המחבר. לא קשה מה דכ' לשון ההג"ה סתם. ולא כ' בלשון יש אומרים כדרכו בכ"מ שהוא חולק אדעת המחבר משום דאינו מפורש להדיא במחבר ההיפוך כידוע זה הכלל בדרכו של מרן רמ"א כמ"ש הש"ך בכמה דוכתי:

חידוש לחזק דעת מהרשד"ם בטעם נוסף על דברי המהרשד"ם:

ד ולפי דברינו אלה אנהירין לעיוני ב"ה לחזק דעת המהרשד"ם בטעם אחר נוסף על דבריו. והוא דמאחר דביארנו דדעת הב"י ודעת הרי"ף והרמב"ם לדעתו דאין שום איסור כלל בהוראה קודם ארבעים למי שהגיע להוראה. אף בזמן התלמוד. א"כ תיפוק לנו דאנן נסמוך עכ"פ להקל בזה"ז. דיש סברת המהר"ם ואחיו הנ"ל. והוי בזה תרתי ספיקי דפלוגתא. ספק שמא כדעת הרי"ף והרמב"ם והב"י דאין שום איסור כלל בזה. ושמא כדעת המהר"ם ואחיו דיש חילוק בזה בין זמן התלמוד לזה"ז. דודאי עכ"פ חשוב דעתם להכניסם בגדר ספיקא דפלוגתא. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והב"י פשיטא שהוא נכנס בגדר הספק. וא"כ הו"ל שני ספיקות להקל באיסור זה. והרי בכל איסורין אף באיסורו תורה מועיל ס"ס להקל. כ"ש באיסור זה דכ' המהרשד"ם שהוא קל שאינו רק משום מוסר ודרך ארץ פשיטא שיועיל בו להקל בו משום ס"ס כן נראה לי:

ה עכ"פ הרי נתבאר דמהב"י אין סתירה לסברת המוהרשד"ם דהא לדעתו אין איסור אף בזמן התלמוד. ועוד דמה שהב"י אינו מחלק חילוק זה. יש לומר דנמשך למה שהביא בבד"ה דברי המהרי"ק. שהובא במהרשד"ם שכ' דאין נראה מהפוסקים כן לומר דאיסור זה של הוראה בפני רבו אינו נוהג כ"א בזמן התלמוד עיי"ש בבד"ה בב"י וא"כ י"ל דמאחר דעיקר סמיכתו הוא מכח דברי המהרי"ק הנ"ל והא המוהרשד"ם ז"ל באר היטב לדחות דברי המהרי"ק. ואילו הוי חזי הב"י דברי המוהרשד"ם מה שדחה לדברי המהרי"ק אפשר דהי' מודה לו הילכך אין לנו לחוש למה שהב"י לא כ' חילוק זה. דבדחיית דברי המהרי"ק שבמהרשד"ם ממילא נדחה נמי דעת הב"י שנמשך אחר דברי המהרי"ק

ו ומכ"ש דאין לנו לחוש למה שהחמירו הרמ"א והאחרונים אף דהם בתראי לגבי המוהרשד"ם. דבכה"ג אין הכרח לפסוק כבתראי משום סברת המהרי"ק שהביאו הרמ"א גופי' בחו"מ סי' כ"ה דאם נמצא לפעמים תשו' גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כבתראי שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הוו הדרי בהו יעו"ש. דמלבד מה שאמרנו לעיל דמשום סברא זה יש לנו לסמוך בזה על דעת מהר"ם ואחיו דאפשר דשאר הפוסקים שלא חילקו כן בין זמן התלמוד לזה"ז. הוא משום שלא ידעו סברת המהר"ם הנ"ל. וכמ"ש המהרשד"ם לדחות דברי מהרי"ק. מלבד זה לגבי הרמ"א והאחרונים נוסף לנו עוד די"ל דהם לא הוו ידעי דברי המהרשד"ם. ואילו הוו ידעי מדברי המהרשד"ם הוו הדרי בהו. והיו מודים לסברתו. דידוע כמה רב גוברי' דהאי גאון הרב מוהרשד"ם ז"ל. והרב ש"ך ז"ל בספרו ש"ך על חו"מ לא מש זכרונו מתוך פיו כמעט בכל סימן וסימן. וכאן בחיבורו על יו"ד לא הזכירו אפי' פ"א. אפשר דאז עדיין לא הי' מפורסם ספרו. או שלא הי' נמצא עדיין בידו. וכן י"ל דלא הי' נמצא ספר זה אצל הרב שבו"י. ובימי זמן מרן רמ"א אפשר דעדיין בזמנו לא נתפרסם ספר המהרשד"ם. וא"כ שפיר אנן דזכינו לאורו. יש לנו לסמוך שפיר על דברי המהרשד"ם. אע"ג דאין נראה כן דעת הרמ"א והאחרונים מטעם שאמרנו כן נראה לי:

ז וגם גוף האי סברא דמהר"ם ואחיו ומוהרשד"ם. מה שכתבו לחלק בין זמן הש"ס לזה"ז. דדווקא בימי הש"ס שהיו כל ההוראות בע"פ. משא"כ עכשיו שכל ההוראות ע"פ הספרים והחבורים. הוא סברא טובה. ואני בעניי מצאתי להם סעד גדול. בדברי הרב לחם משנה (פ"ה מה' ת"ת ה"ד) שכ' ליישב דעת הרמב"ם מתמיהת הר"ן שתמה עליו למה לא הביא דין זה דעד מ' שנה. וז"ל ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דס"ל דמאי דאמרו בגמרא עד מ' שנה אין הקפידא בזמן אלא בחכמה וכמ"ש התוס' בסוטה דצ' שילמוד מ' שנה וכו'. וס"ל לרבינו דהיינו דווקא בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים. ולא מפי ספרים. וכמו שנראה ממה שלמד הדבר ממשה שלמד מפי הגבורה בע"פ. אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי. לזה לא תלה רבינו הדבר בכך אלא שיהי' חכם גדול לבד וכו' ובהכי סגי לי'. וכעין זה שמעתי בשם א' שכתב בשם חכם א' שבזה"ז ליכא מורה הלכה בפני רבו. מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים זה נ"ל ליישב דעת רבינו עכ"ל הלח"מ. הנה לפי דבריו גם הרמב"ם ס"ל כסברת המהר"ם ואחיו ומהרשד"ם הנ"ל. ואם אפילו דתאמר שאין זה ברור ומוחלט כן בדעת הרמב"ם. עכ"פ הרי סעד גדול לסברא זה. דהוא סברא טובה. עד שהי' נראה לו להלח"מ ליישב בסברא זה דעת הרמב"ם. וגם הרי העיד נמי בשם חכם א' שגם לענין מורה הלכה בפני רבו ליכא בזה"ז. והוא כדעת מהר"ם ואחיו הנ"ל ומצאתי נמי בתשו' שבו"י (ח"ב סי' ס"ד) שכ' וז"ל וכבר אמרו חז"ל אסור לתלמיד להורות במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות. ומכ"ש שרבינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחילה בספר וכן קבלתי מרבותי נוחי נפש הגאונים ז"ל. וביחוד שמעתי כן ממוח"ז זצ"ל הגאון המפורסם אב"ד ור"מ מהר"ש זצ"ל שהי' זקן ויושב בישיבה וכסא הוראה בק' פראג זה ארבעים שנה ואעפ"כ לא הורה בלתי עיין בספר תחילה מה"ט. וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי וכו' עכ"ל שבו"י יעו"ש. הרי דכמה גאונים וגדולי אחרונים תפסו בסברא זה. דעכשיו הספרים הם הם המורים והרבנים. ושמה"ט אסור להורות בלי עיון תחילה בספר דלא ליהוי מורה הלכה בפני רבו. א"כ ממילא נמשך קולא לגבי איסורא דהוראה בפני רבו ממש ומכ"ש לגבי איסורא דהוראה קודם מ' שנה. משום האי טעמא. דהאידנא הספרים הם הם עיקר הרבנים והמורים והמלמדים:

ח ע"כ נ"ל להלכה עיקר כדעת המהרשד"ם. ושפיר יש להם על מי שיסמכו ואין למחות בהנך צורבי מרבנן המורים הוראות במקום שיש גדולים מהם אע"פ שהנך צורבי לא הגיעו למ' שנה. אך זאת בתנאי כפול ומשולש כשברור וידוע שהם בקיאים היטב בהוראה ויודעים דיני הש"ע ואחרונים היטב. אך בעוה"ר פרצו בזה הנערים המנוערים שאינם בקיאים. והי' ראוי בזה לגדור גדר בפניהם שהרבה מכשולות יוצאים בזה. וכבר צווחו קמאי על אותן שלא הגיעו להוראה ומורים. שהם מחריבין את העולם ומכבין נרה של תורה ומרבים המחלוקת ומחבלים כרם ה' צבאות ועליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים. עיין רמב"ם פ"ה מה' ת"ת ה"ד. וטור יו"ד סי' רמ"ב והגהת רמ"א סי' רמ"ב סעיף י"ג. והמהרשד"ם עצמו שם בסיום התשובה כ' דראוי לגדור גדר בזה"ז מפני אלו השועלים קטנים וכו' יעו"ש ובפרט אלו המורים מתוך הבאה"ט וקיצורי דינים. ודאי עתידין ליתן את הדין וכבר צווחו קמאי. ה' ירחם על עמו ויקויים בנו מקרא שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' הנראה לע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה