אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) היתר עגונת יבמה › שאלה מח

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

היתר עגונת יבמה · שאלה מח

שאלה מז

נשאלתי בנדון אברך אחד שנשא את בת איש אחד לאשה ונפטרה האשה בר מינן ונשא אשה אחרת ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. ובתוך משך הזה נפטרה ג"כ אשת חמיו הראשון. ונשא חמיו אשה אחרת ושהה עמה זמן מה ונפטרה ג"כ ונשא חמיו אשה שלישית ושהה עמה איזה שנים וילדה לו שני בנים ונפטר חמיו ושבק לן חיי. ונשארה אשת חמיו הראשון אלמנה ועכשיו גרש האברך הזה את אשתו השני' והוא רוצה לישא את אשת חמיו הראשון שהיא נשאת לחמיו אחר שכבר האברך הזה היה חתן איש אחר מהו הדין בזה אם הוא מותר לישא אותה לאשה או לא:

תשובה

א נראה לענ"ד דשרי ליקח אותה לאשה כמו שאבאר בסייעתא דשמיא ית'. הנה מעיקר הדין אי שרי לאדם ליקח את אשת חמיו לאשה. הוא פלוגתא בין שני התלמודים. דבתלמודא דידן (בפ"ב דיבמות דף כ"א) תניא מותר אדם באשת חמיו. ובתוס' שם בשם ירושלמי כ' דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין. והנה הטור באה"ע סי' ט"ו פסק דאשת חמיו אסורה לו. מיהו הב"י שם הביא במסקנא שהרי"ף סתם וכתב מותר אדם באשת חמיו כדתניא בגמרא דידן ולא חשש לדברי הירושלמי. ושכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שלא מנה אשת חמיו בכלל האסורות. וכ' נימוקי יוסף (פ"ב דיבמות) בשם הריטב"א שהרמב"ן ורבים מרבותינו ז"ל התירו וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ"ל ע"כ לשון הב"י יעו"ש ובש"ע (אה"ע סי' ט"ו סכ"ד) הביא לב' הדיעות בזה"ל מותר אדם באשת חמיו וחמיו מותר באשתו ויש מי שאוסר עכ"ל הש"ע. והרמ"א שם שתק וסתם ולא הגיה כלום. והנה בתחילת העיון בהשקפה ראשונה עלה בלבי ההדיוטית. דנראה דדעת המחבר בש"ע והרמ"א כדעה ראשונה דמותר וכדעת הפוסקים הנ"ל שהביא בב"י. דהא ידוע מ"ש הרבינו מנחם עזרי' הובא בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בפלפול הנהגת או"ה דכ"מ שהביא המחבר בש"ע דעה ראשונה בסתם ודעה שני' בלשון יש אומרים או יש מי שאוסר דדעתו עיקר לפסק הלכה כדעה הראשונה שהביא בסתם ולא הביא הדעה שני' רק לחלוק כבוד לבעלה יעו"ש א"כ מוכח דגם כאן דעתו עיקר כדעה הראשונה שהביא בסתם דמותר אדם באשת חמיו וכן הרמ"א ז"ל מדשתק ולא הגיה כלל דכן עיקר או כן נהגו כדרכו ש"מ דגם הוא ס"ל כדעת המחבר בש"ע. כן הי' נראה לכאורה. אלא שראיתי להרב צמח צדק בתשובה סימן מ' שכתב וז"ל אע"ג דרבים מקילין הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן וגם הריטב"א כ' שכן עיקר ושכן נוהגין בספרד הביאם הרב ב"י בטור אה"ע סי' ט"ו. מ"מ כיון שהתוספות כתבו לאיסור וכן הרא"ש והטור ואנן בתרייהו גרירין יש להחמיר עליו. וכן משמע נמי שנוטה דעת הרב ב"י להחמיר ממה שהביא שני הדעות וכ' דעת האוסרין באחרונה משמע שדעתו נוטה להחמיר. ולא כ' בראשונה דעת המתירין אלא היכא דנהיגין בהדיא להתיר כגון בספרד. אבל היכא דלא נהיגין יש לאסור כדעת התוס' והרא"ש והטור עכ"ל הצמח צדק לענינינו יעו"ש. הרי דהצמח צדק כתב אדרבא דדעת השו"ע נוטה להחמיר כדעת היש מי שאוסר:

ב אולם באמת דברי הרב צמח צדק הנ"ל נפלאו ממני. דהוא היפך הכלל המונקט בידינו בדרכם של בעלי השו"ע דבכל המקומות אמרינן דדעתם עיקר כהדעה הסתמיית שהביאו בראשונה. ולמה נימא דבכאן יצא מן הכלל. אחר כותבי זאת עיינתי בספרים ומצאתי ראיתי להרב בספר ברכי יוסף (חלק אה"ע סי' ט"ו אות א') שכ' וז"ל דעת מרן הכי לפסוק כסברא שכ' בסתם ודלא כמי שכ' דמרן סבר לאסור אשת חמיו וכ"כ בס' יד אהרן עכ"ל הרי כדברינו וממילא נ"ל דגם דעת מרן רמ"א שסתם להשו"ע נמי כן דעתו. שוב ראיתי שכ"כ נמי הרב בתשו' רבינו חיים כהן חלק אה"ע סי' י"ט וז"ל ומשמעות השו"ע הוא להתיר שהרי הביא תחילה סתם כלשון הגמרא והרמב"ם מותר אדם באשת חמיו. ואח"כ כ' ויש מי שאוסר. וידוע הכלל שנתן בתשו' מנחם עזרי' הובא בש"ך סי' רמ"ב ביו"ד דהיכא דהב"י מביא בש"ע שני דיעות והסברא השני' מביא בשם י"א אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות. רק דעתו לפסוק כסברא הראשונה. והי"א מביא רק לחלוק כבוד לבעלי הוראה הסברא הב'. א"כ דעתו כאן להתיר. ורמ"א לא כ' עליו מידי משמע דעתו ג"כ להתיר וכו' עכ"ל בקצרה הנוגע לענינינו. ונהניתי על שכוונתי ג"כ לדברי הגאון. הן אמת ראיתי שם בתשובה הנ"ל סי' י"ז שכ' וז"ל ומ"ש בשם הש"ך לאו כללא הוא שהרי בשו"ע חו"מ סי' מ"ו ס"ב כ' ג"כ ב' דיעות ומביא בתחלה סברא ואח"כ סברא אחרת בשם יש אומרים ואפ"ה סתם השו"ע כהיש אומרים אמנם אפשר דהש"ך לא כ' כללא דילי' אלא היכי דדעה ראשונה נזכר סתם. אבל בסי' מ"ו נזכר גם דעה הראשונה בשם יש אומרים וז"נ לפי לשון הש"ך. ולשון תשו' מ"ע וכו'. סוף דבריו משמע ג"כ כדברי הש"ך וכו' מדכתב שהסברא שני' מביא בשם יש אומרים. משמע דווקא כשהשני' מביא בשם י"א. אבל לא הראשונה בשם י"א אלא הביאה סתם אז פוסק כהראשונה עכ"ל ולי עני הדבר תמוה מה שכ' זאת כמסתפק. הלא כן הוא הדבר ברור בלי שום ספק. דהאי כללא דהרמ"ע והש"ך דדעה ראשונה הוא עיקר. הוא דווקא היכא דנקטו הדעה ראשונה בלשון סתם והסברא השני' כתבו בלשון יש אומרים אבל היכא דנקטו בעלי השו"ע שתי דיעות בלשון יש אומרים ויש אומרים אז הוי כלל להיפך דבכה"ג דעתם עיקר כהסברא השני'. כמ"ש בכללים בדרכי הפוסקים מבעל כנה"ג יעו"ש. וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סימן נ"ב בשם פנה"ג עי"ש וכ"כ הרב בספר ברכי יוסף חלק א"ח סי' קפ"ד יעו"ש. א"כ ודאי אין סתירה מההוא דחו"מ סי' מ"ו כמ"ש הוא עצמו מטעם דהתם נזכר גם דעה הראשונה בשם יש אומרים. אבל בההיא דאשת חמיו דהשו"ע נקט תחילה סתם דמותר אדם באשת חמיו. ודאי דעתן של בעלי השו"ע לפסוק כן עיקר להלכה וכמו שכתב הגאון עצמו בתשובתו סי' י"ט שהבאתי לעיל. וכמ"ש ג"כ הגאון ברכי יוסף הנ"ל:

ג ומעתה כיון שהנחנו הדבר ליסוד מוסד שדעתן של בעלי השו"ע להקל להתיר אשת חמיו. נהי דבאמת חלילה לנו להורות קולא בדבר שהחמירו בו כמה גדולי האחרונים ז"ל. עכ"ז בגוונא דיש עוד צדדי קולא נקל אז להקל בדבר ולסמוך על דעת הגדולים הראשונים המתירין מאחר שגם דעת בעלי השו"ע המה מכללם להקל בכל גווני תיפוק לן מיהא לסמוך עכ"פ במקום צירוף עוד צדדי קולא וכמו שנגיד בסייעתא דשמיא. וכבר תמהנו לעיל ע"ד הרב צמח צדק במ"ש שדעת הש"ע נוטה להחמיר. וכעת אוסיף עוד דהרי ידוע ברוב חיבור השו"ע וכמעט רובו ככולו. דדרכו ליסד הפסק בהשו"ע כפי אשר נטתה דעתו דעת תורה בספרו הארוך בב"י. אל מקום שקול רוחו ודעתו שם כן יסד בקיצור הפסק להלכה בהשו"ע. א"כ הא כאן בדין אשת חמיו אנו רואין בעליל. שבספרו בב"י נטתה דעתו אל הדיעות המקילין שהביא דעתם במסקנא ושכן עיקר יעו"ש הילכך מסתבר ודאי דכן ה"נ נוטה דעתו כאן בשו"ע כן נ"ל:

ד ולכן הי' נראה לי לומר. דהנה הגאונים האחרונים הרב נודע ביהודה סי' כ"ו והרב חת"ם סופר סימן ל"ח האריכו בפלפולים גדולים וחריפים למצא סמך להיתר באשת חמיו אף לפ"ד התוס' והרא"ש ושיטתם המחמירין. להקל אחר מיתת אשתו של החתן. ולומר דגם המחמירין לא החמירו כ"א בחיי אשתו אבל לא אחר מיתת אשתו. אז לכ"ע שרי וליכא איסורא דמראית עין כלל עי"ש בדברי סברותיהם באריכות. ומשמע שם להמעיין בדבריהם דכן הי' נוטה דעתם לפסוק כן אלא דחשו ומיסתפו להקל למעשה יעו"ש. והנה בודאי אי לא הוי מצינו אילנא רבה לסמוך עליו בזה למעשה ודאי לית מאן דיפצה פיהו להקל למעשה בדבר שחשו בו הנך גאונים הנו"ב והח"ס. אולם מאחר שזכינו עתה לאור תורתו של הגאון רבינו חיים כהן בתשובה סי' י"ח י"ט שהאריך בפלפול רבה בשתי תשו' הנ"ל להתיר אשת חמיו אחר מיתת אשתו. והסכימו עמו עוד שני גדולים בתשובותיהם הנדפסות שם סי' כ' וסי' כ"א יעו"ש. והנה להעתיק כל דבריהם המה יהי' למשא על המעיין. אכן סיומא דפסקו אעתיק ז"ל בסוף סי' י"ח ולענ"ד כדאי ההיתר הזה לבד לסמוך עליו להתיר אשת חמיו לאח"מ אשתו בלי גמגום. ולרווחא דמלתא יש לצרף עוד הא דכ' התוס' שם בד"ה מותר בא"ח וז"ל אי נמי חמותו נקראת על שמו דקרו לי' חמתי' דפלניא עכ"ל התוס' וכן הוא בתשו' מהרי"ל סי' פ"ה בסוף התשובה וז"ל חתנו דתלו לי' בחמיו. כדאשכחן בעלמא וכו' חותן המלך כמשה ויתרו וכן לעולם מתכבד חתן בחותנו או איפכא ונקראים זה על שם זה וכו' עכ"ל מהרי"ל. ולפ"ז הא דגזרו אשת חמיו היינו משום דנקרא ע"ש חמיו. והא תינח כשלא הי' לו עדיין חותן אחר. אבל בנ"ד שכבר מתה אשתו זמן רב. ונשא אשה אחרת. ונקרא ע"ש חמיו השני ונשתקע ממנו שם חמיו הראשון מלהיות שוב נקרא על שמו. וא"כ בזה ודאי לא גזרו על אשת חמיו הראשון. כן נלע"ד. ועפ"ז נלע"ד להתיר באופן שיסכימו עמי עוד תרי גדולי המורים המפורסמים. דהיינו עוד א' בצירוף רוכ"ת. ובהסכמת רוכ"ת עם עוד א' אזי אנכי עמכם בדבר המשפט הנ"ל להתיר להנשא עכ"ל שם יעו"ש. ובסוף סי' י"ט כ' וז"ל ועיקר היסוד להיתירא הוא שהשו"ע דעתו להתיר אפי' בחיי אשתו וכו' ולא הביא דעת האוסר אלא לחלוק כבוד לבעל הסברא כמ"ש לעיל. וגם רמ"א וכו' ממילא דעתו מסכמת לדעת השו"ע. ובפרט שהב"י הביא הרבה מן הראשונים שהתירו. וכן המנהג בספרד וכ"ז בחיי אשתו. ומכ"ש בנ"ד לאח"מ לית מאן דחש לדברי מהרי"ל לכן דעתי להתיר באופן שיסכימו עוד ב' רבנים בעלי הוראה ולראי' חתמתי וכו' עכ"ל שם. ומעתה הא כבר הסכימו לדעתו עוד ב' גדולים המובאים שם בתשובה כ' וכ"א יעו"ש. הרי כבר יצא הפסק להלכה מפי הב"ד צדק הנ"ל להסכים להתיר לכתחילה לישא אשת חמיו אח"מ אשתו. ובודאי כדאי המה לסמוך עליהם. מאחר שגם הנו"ב והח"ס כן דעתם נוטה ע"פ עיקר שורת ההלכה. אלא דחשו לתקוע עצמם למעשה. וקרוב לומר דאילו הוי חזו פסק המוחלט מהנך גדולים הנ"ל גם הם היו מסכימים להתיר:

ה והנה הרב חת"ם סופר שם אחר כל דברי פלפולו שהאריך להוכיח להתיר באשת חמיו אח"מ אשתו. סיים וכ' וזה לשונו מכל הלין נ"ל דיש סמך גדול להתיר אחר מיתת אשתו. דאע"ג דלהפוסקים דחמותו אחר מיתת אשתו אית בי' כרת ליכא לכל מ"ש. מ"מ הא כל חכמי ספרד מתירים להדיא. ורק נהיגינן כהתוס'. ולא מצינו להדיא בתוס' דאסרי אפי' אח"מ א"כ מסתיין לאסור בחיי' ולא אחר מיתה. אלא שיש קצת לפקפק מדסתם סתומי ולא נמצא היתר זה מפורש בשום מקום. אפשר לא פלוג רבנן וסתם אסרו אע"ג די"ל היינו בימיהם שהי' אפשר שישא אדם ב' נשים ויהי' אשתו ראשונה בחיים כשנושא אחרת וזה אסור לישא אשת חמיו משום מראית העין גזרו משום לא פלוג אפי' כשישא אחר מיתת אשתו אבל אחר שנתפשטה גזירת רגמ"ה שאין לישא ב' נשים א"כ אין זה במציאות שישא אשת חמיו בחיי אשתו ראשונה ולא שייך לא פלוג. מ"מ י"ל דהוי דבר שבמנין. דאע"ג דבטל הטעם לא בטל התקנה ע"כ לבי נוקף להתיר ולהיות סניף כלל רק הצעתי הדברים להלכה ולא למעשה ומי שדעתו רחבה מדעתינו יתקע עצמו לדבר הלכה עכ"ל הח"ס ולי עני דבריו תמוהים הלא אף אחר גזירת רגמ"ה אטו מי לא שייך במציאות שישא אשת חמיו בחיי אשתו ראשונה הא שייך שפיר כשגירש הראשונה. וכ"כ בהדיא הנו"ב וז"ל ויש לנו לומר דגם ר"ת והרא"ש דאסרו באשת חמיו מיירי דווקא בחיי אשתו. וא"ת איך אפשר לומר כן בדעת ר"ת והרא"ש והלא בימיהם כבר נתפשט באשכנז וצרפת חרם רגמ"ה. ובלא"ה אסור לישא ב' נשים י"ל דמיירי ר"ת והרא"ש שגירש אשתו והוא בחיים. ואז חמותו בשריפה וגזרו על אשת חמיו אבל אחר מיתה לא גזרו עכ"ל. וא"כ לכאורה גם אחר גזירת רגמ"ה שייך לא פלוג. מ"מ לענ"ד נראה דאין לחוש לזה לומר שמא אסרו גם אח"מ אשתו משום לא פלוג. חדא דהא כללא בידינו דכל כמה דמצינן למיעוטי מחלוקת ושלא לאפושי פלוגתא טפי עדיף. וא"כ מאחר דלדעת תלמודא דידן ורוב הראשונים ובעלי הש"ע מכללם מותר אשת חמיו בכל גווני אפילו בחיי אשתו ראשונה. הילכך כיון דלא מצינו מפורש בדברי התוס' והרא"ש להדיא לאיסור גם אח"מ אשתו מוטב לנו לומר דגם הם לא אסרו כ"א בחיי אשתו. אבל אח"מ אשתו גם הם לא גזרו. דאל"כ יהי' הפלוגתא רחוקה מאוד דלהראשונים והש"ע יהי' מותר אף בחיי אשתו. ולהר"ת וסייעתו יהי' אסור אף אחר מיתת אשתו. ועוד אף אי הוי ספק לנו בדעת התוס' והרא"ש וכל חכמי אשכנז וצרפת דקבילו עלייהו שיטתם. אי אסרו בכל גווני או לא. מ"מ כיון דאין זה אלא גזירה דרבנן משום מראית העין. הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ומ"ש הרב חתם סופר וז"ל וא"כ כיון דלא מצינו שום מחבר שהחליט לומר דמודים תוס' לאחר מיתת אשתו. רק שהם מסופקים א"כ הו"ל לדידן ספק בחסרון ידיעה עכ"ל. וכיוצא בזה כ' המנ"י במחודשים לקונה"ס דהיכא דאיסתפק לן מה אמור בי' קמאי לא מקלינן בספק זה אף בשל סופרים משום דהוי ספק חסרון ידיעה יעו"ש. לזה י"ל דבמקום דאיכא צדדי טובא מצטרף אפילו ספק גרוע וחסרון ידיעה כמבואר באחרונים בכמה דוכתי. ומש"ה כאן דדעת הרוב מן הראשונים והש"ע בלא"ה להתיר. יש לסמוך להקל אפילו בספק זה דהו"ל חסרון ידיעה. ובפרט מאחר שהגאון רבינו חיים כהן וב"ד שעמו הסכימו והחליטו בפירוש בלי שום ספק דגם הר"ת וסייעתו לא גזרו אח"מ אשתו. שוב אין שום פקפוק כלל כן נלענ"ד:

ו ומכ"ש בגוונא דנ"ד נראה דודאי יש להקל. מאחר דזו האשה בעת שנשאת לחמיו הראשון כבר נשתקע ממנו שם חמיו וחמותו. דהא בעת שזו היתה אשה לחמיו כבר האברך הזה לא הי' חתנו כלל. וא"כ כה"ג קיל טפי וטפי משאר אשת חמיו דבשלמא בשאר אשת חמיו הי' עכ"פ פ"א נקרא שם על האשה הזו שהיא חמותו דפלניא או אשת חמיו דפלוני. ואם אף בכה"ג כ' הר"ח כהן דלאחר שמתה אשתו ונשא אשה אחרת ונקרא ע"ש חמיו השני ונשתקע ממנו שם חמיו הראשון מלהיות שוב נקרא על שמו לא גזר בזה. מה שהי' אפשר לומר בזה דמאחר דמתחילה הי' נקרא ע"ש חמיו הראשון והאשה הזו היתה נקראת תחילה חמותו דפלוני גם עכשיו שייך בה גזירה דמראית עין. מכ"ש בכה"ג דנ"ד דמעולם אפילו שעה א' לא הי' חל על האשה הזו שם חמותו דהאברך הזה וכבר נשתקע שם חמיו מלהיות נקרא על שמו גם קודם שנשאת האשה הזו לחמיו הראשון. בכה"ג מסתבר לומר בפשיטות דודאי לא גזרו בכה"ג באופן דלענ"ד יש מקום לומר דאפילו אם נחוש לומר דהמחמירין אסרו באשת חמיו גם לאחר מיתת אשתו. מודו עכ"פ בכה"ג. והוא מטעמא דכתיבנא דדווקא היכי שהיא היתה אשה לחמיו בעת שהוא הי' חתנו בחיי אשתו הראשונה בזה אסרו אותה לו אף לאחר מיתת אשתו משום דמאחר שפ"א היתה נקראת בשם חמותו שייך מראית העין שנראה כנושא חמותו ואסרו אף אח"כ שמתה אשתו ונשתקע שם חמיו ממנו. וכה"ג הי' ההוא דרצפה בת איה אשת שאול שנשא דוד. דאף לפי המפרשים שפירשו שנשא דוד אותה אחר מיתת מיכל בת שאול והוכיחו מזה סברא אחת לומר דאף אח"מ אשתו אינו מותר רק מה"ת אבל איסורא דמראית עין איכא. היינו משום דהתם עכ"פ היתה רצפה אשה לשאול בעת שדוד הי' חתן שאול בחיי מיכל אשתו. אבל משא"כ בגוונא דנ"ד נראה דיודו כ"ע דלא גזרו כלל דלא שייך בזה מראית עין כלל כיון דמעולם לא הי' חל על האשה הזו שם חמותו דפלוני ע"כ נלענ"ד בכה"ג להתיר בפשיטות:

ז עוד אני אומר סניף סברא דהכי מסתבר דאף הר"ת וסייעתו דאסרו באשת חמיו לא אסרו אח"מ אשתו. והוא מדסתם לה סתומי ולא פירשו בהדיא. דהא כבר כתוב אצלינו בחלקים הקודמים בכ"מ דמשום שמא נבוא להקל צריך התנא וכ"ש הפוסק לפרש דבריו כדי שלא נבוא להקל. אבל משום שמא נבוא להחמיר אין צריכים לפרש. א"כ גם כאן בשלמא אם נימא דהאוסרין מודו להתיר אח"מ אשתו. ניחא מה דסתמו ולא פירשו בהדיא דמשום שמא נבוא להחמיר לאסור בכל גווני לא חשו לפרש בהדיא. אבל אי איתא דדעת האוסרים לאסור בכל גווני. לא הוי להו למיסתם רק לפרש בהדיא בכדי שלא לבוא להקל. ועוד כיון דמצד הסברא יש טוב טעם וסברא לחלק בין בחיי אשתו לאח"מ אשתו כאמור בדברי הגדולים בתשובותיהם הנ"ל. הילכך כל כה"ג אי איתא דס"ל לאסור בכל גווני. כל כי האי הוי חידושא רבה והיו צריכים לפרש בהדיא. בכדי שלא נסמוך להקל מחמת הנך סברות א"ו דס"ל באמת להקל. מש"ה לא חשו לפרש דסמכו ע"ז דמעצמינו נבין לחלק ולהקל אח"מ אשתו מצד דהכי מסתבר ודלא כמ"ש הח"ס לפקפק דמדסתמו ולא פירשו בהדיא היתר זה אפשר דלא פלוג ואסרו סתם בכל גווני. וז"א לענ"ד דאדרבא מדסתמו ולא פירשו בהדיא דאסור בכל גווני משמע טפי לומר דלא אסרו כ"א בחיי אשתו וכדכתיבנא מלתא בטעמא בעזה"י כן נלענ"ד:

ח הנה ביארנו ברוך השם דפקפוקו של הרב ח"ס הנ"ל לא חשוב פקפוק כלל. ועתה נבאר עוד שגם לפקפוקו של הגאון נו"ב גם כן אין לחוש כלל. ומוכרח אני להעתיק בקיצור לשון תשו' נו"ב. זה לשונו. ואומר אני אף להירושלמי שאוסר אשת חמיו הרי מבואר טעמו בצידו מפני מראית עין והיינו שמיחלף בחמותו וגזרו על אשת חמיו משום חמותו. ומעתה אני אומר שע"כ לא אסר בירושלמי אלא בחיי אשתו שאז חמותו ממש הוא ערוה גמורה בשריפה. ולכן גזרו על אשת חמיו. אבל אחר מיתת אשתו דקיי"ל כר"ע דחמותו לאח"מ אשתו אינה בשריפה. אז לא גזרו על אשת חמיו. ולא מיבעי' לדעת הרמב"ן והרשב"א דחמותו לאח"מ אינה לא בשריפה וגם לא בכרת ובלאו רק באיסור בעלמא וכו' פשיטא דלא מצינו לגזור שני' כ"א בעריות. אבל חמותו לאח"מ אינה ערוה. אלא אפי' לדעת הרמב"ם בפ"ב מא"ב הלכה ח' והוא דעת התוס' ביבמות (צ"ד ב') ד"ה ואיסורא. דלא אימעט אלא משריפה אבל מלאו וכרת לא אימעט מ"מ נלע"ד דמותר אשת חמיו. וראי' ממה דאמרו ביבמות (צ"א ב') גבי גרים מתה אשתו מותר בחמותו. ואיכא דתני אסור בחמותו. חדא כר"י וחדא כר"ע. מאן דאסר כר' ישמעאל דאמר חמותו לאח"מ באיסורה קיימא. וגבי גר גזרו בו רבנן. ומאן דשרי כר"ע דאמר חמותו לאח"מ קליש לי' איסורא וגבי גר לא גזרו בו רבנן. וכ' שם התו' תימא דמ"מ איכא כרת דלא מיעטא הכתוב אלא משריפה. וי"ל דמ"מ כיון דקליש לי' איסורא לא רצו חכמים לגזור בגרים לאח"מ. כיון דאף מחיים שרי מן הדין. הרי דבגרים שג"כ האיסור מפני מראית עין דאתי לאיחלופי בישראל וכו' ואפ"ה בחמותו לאח"מ. לא חיישי' לאחלופי כיון דאף מחיים עכ"פ שרי מן הדין. הכי נמי אני אומר להירושלמי דאסר באשת חמיו משום דאתי לאחלופי בחמותו לא אסר לאח"מ כיון דקליש לי' איסורא. ואפילו בחיים שרי מן הדין שהרי אינה חמותו ממש רק אשת חמיו וכו' ומעתה באשת חמיו שאוסר בירושלמי ג"כ רק משום מראית עין וכמפורש בירושלמי בהדיא שהאיסור הוא מפני מ"ע דבודאי הוא עצמו לא יטעה לדמות חמותו לאשת חמיו רק האיסור שהעולם יטעו על אשת חמיו ויסברו שזו חמותו ודומה ממש לגרים. א"כ ג"כ לא גזרו רק בחיי אשתו. אבל אח"מ דקליש איסור לא גזרו. ואמנם לפ"ז הי' לנו מקום לומר שהבבלי והירושלמי לא פליגי והבבלי וכו' מיירי אח"מ אשתו והירושלמי דאוסר מיירי בחיי אשתו. אבל בחידושי הלכות אשר לי הוכחתי שהגמרא דילן מתיר אפי' בחיי אשתו וכו' אבל עכ"פ אף שהירושלמי פליג על תלמודא דידן ואוסר די לנו שנאמר שאוסר בחיי אשתו אבל אח"מ גם הירושלמי מתיר כיון שאין האיסור רק מפני מ"ע הוא דומיא דגרים ויש לנו לומר דגם ר"ת והרא"ש דאסרו באשת חמיו מיירי דווקא בחיי אשתו וכו'. ואמנם יש מקום אתי לומר דמפני מראית עין שאסור בירושלמי אין הכוונה שיטעו שהוא חמותו אלא שיטעו בין חמיו לאביו ויאמרו שזו אשת אב. ולפ"ז דמשום לתא דאשת אבגזרו אין חילוק בין אם אשתו בחיים או לא וכו' ולפ"ז אין להתיר אשת חמיו כלל אפילו מתה אשתו. ועוד אני אומר אפי' לסברת הפוסקים דאיסור אשת חמיו הוא משום מראית עין של חמותו אכתי אין להקל אפי' אח"מ אשתו. דהרי חמותו לאח"מ פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא הוא. דלר' ישמעאל לא קליש איסורה כלל והרי הוא בשריפה כמו בחיים ולר"ע הוא דקליש איסורה. והרי בזה גופה נחלקו הפוסקים שהרמב"ם בפ"ב מא"ב ה"ח פסק כר"ע. אבל ר"ח פסק כר' ישמעאל ולכן אסר גם בגרים חמותו אפי' אח"מ והביאו הרא"ש בסוף נושאין על האנוסה וכו' והטור ביו"ד סי' רס"ט הביא מתחילה דעת ר"ח בסתם וכו' ולא הכריע וכ"כ הש"ך שדעת הטור נוטה להחמיר ולכך אין בידי להקל באשת חמיו לע"ע כלל אפי' מתה אשתו עד שאעמיק העיון יותר בזה עכ"ל הנו"ב בקצרה:

ט ואני עני אענה בתרי' ברוח נמוכה עם שידעתי מיעוט ערכי הדל שלא הגעתי אף לקרסולי רגלי הגאון ז"ל. עכ"ז תורה היא וכו' ואומר אני כי לענ"ד כל הטעמים שכ' אח"כ לדחות דבריו הראשונים ולאסור באשת חמיו גם אח"מ אשתו אינם מוכרחים כלל ואין בהם כדאי לסתור דבריו הראשונים. וכאשר אבאר בעזר בוראי יתברך שמו (בפרט שגם הגאון עצמו לא החליט האיסור במוחלט רק לעת עתה והניח הדבר עד שיעמיק בעיון יותר וא"כ הניח עדיין פתח להחזיר ולהחליט את סברתו להיתר שכ' בראשונה). ואען ואומר מ"ש דיש מקום לומר דהכוונה מפני מראית העין הוא שיטעו בין חמיו לאביו ויאמרו שזו אשת אב. תמה תמה אקרא על הדברים האלו. חדא מאחר שאותן הפוסקים המחזיקים בשיטת הירושלמי לאסור באשת חמיו מפני מראית העין אינהו גופייהו פירשו בהדיא דהכוונה במראית העין הוא מפני שיטעו שהיא חמותו ונראה כנושא חמותו. למה לבדה אנן מלבינו פירוש אחר שלא כפירושם ולהחמיר משום זה בדבר שכל עיקרו הוא חומרא. והרי מצינו שכ' המהר"י בן חביב הובא בב"י יו"ד סי' ל"ז שמאחר שהמפרשים לא ראו שורש לאסור ביעה בשיפולי ריאה אלא דברי בה"ג נשמע לכל מי שיפרש דבריו להקל יעו"ש. כן ה"נ מאחר שע"פ תלמודא דילן ורוב הראשונים ז"ל מותר לגמרי באשת חמיו ורק הירושלמי אוסר וכן הר"ת ושיטתו לא מצאו שורש לאסור ע"פ התלמודא דידן. הילכך עכ"פ נשמע בזה לכל מי שיפרש דברי הירושלמי להקל. ומה שרצה הגאון ז"ל ליישב ע"פ פירוש זה דברי הבה"ג במה שאוסר גם אשת חתנו יעו"ש בנו"ב. עם שדבר חכמה אמר עכ"ז מאחר שמאור עינינו רבינו הב"י דחה דברי הבה"ג וכ' שאין דבריו מוכרחים אף לדברי האוסרים באשת חמיו ע"פ הירושלמי יעו"ש ש"מ דהוי ברירא לי' למרן הב"י ז"ל דהפירוש מראית העין הוא רק משום חמותו ולא משום אשת אביו. ובודאי כדאי לסמוך ע"ז שלא לחוש כלל לחומרא דהאי פירושא של הגאון ז"ל:

י ועוד נלענ"ד דאין סברא כלל לומר דהירושלמי והעומדים בשיטה זו יאסרו מפני שיטעו בין חמיו לאביו. דבשלמא הטעות שיסברו שהיא חמותו שייך שפיר. דכיון דמפורסם לכל שזה הוא חמיו והוא חתנו. וזה קורא לו בשם חמיו וזה קורא אותו בשם חתנו. רגיל הדבר מאד שיטעו דכמו שהוא חמיו כן נמי הוויא היא חמותו ממש. דלאו כ"ע ידעי זה דהיא הוויא רק אשת חמיו ולא חמותו ממש. בפרט שמורגל הדבר בלשון ב"א לקרוא גם לאשת חמיו בשם חמותו. לכן בזה שייך שפיר חששא דמראית עין שיאמרו שהוא נושא חמותו אבל משא"כ שיטעו בין חמיו לאביו. זה אינו שכיח כלל. דלעולם לא הוו נקראים זה לזה בשם אב ובן. לא בפי עצמם ולא בפי הבריות כלל. וגם קלא אית למלתא ע"פ מה שקוראין אותו בשם אביו בעלייתו לתורה וגם ע"פ חתימותיו שחותם עצמו בשטרות וכדומה והוי פרסומא למלתא שאין זה אביו כלל. ולא שכיח בזה טעות כלל שיסברו שהוא אביו. וא"כ לא שייך בזה לגזור משום מראית העין זה שיאמרו שזו היא אשת אביו והא כל עיקר טעם המחלוקת שבין האוסרין באשת חמיו משום מראית עין לבין המתירין לגמרי ולא חשו בי' לחשש דמראית עין תלייא בזה אי חשוב קלא אית למלתא או חשוב דלית לי' קלא דהאוסרין ס"ל דלית לי' קלא והמתירין ס"ל דאית לה קלא כמ"ש הב"ח באה"ע סימן ט"ו שם. דזה הוא טעמו של הרא"ש שהתיר בשני חורגין דלא חיישינן למראית עין ואסר באשת חמיו. הוא משום דבשני חורגין אית קלא למלתא משא"כ באשת חמיו לית לי' קלא למלתא יעו"ש. ועיין בחידושי הרשב"א ביבמות דף כ"א דפסק דמותר באשת חמיו ולא חיישינן למראית העין משום דה"נ אית קלא למלתא יעו"ש. וא"כ הא תינח אם נפרש דהפירוש של מראית העין הוא כמו שפירשו הפוסקים משום שיטעו שהיא חמותו. בזה שייך שפיר לומר דחשוב לית לי' קלא למלתא וכמו שכתבנו דלאו הכל יודעין שהיא רק אשת חמיו ולא חמותו ממש. והמתירין פליגי גם אזה וס"ל דקלא אית למלתא דהיא רק אשת חמיו ולא חמותו ממש. אבל אם נפרש דהחשש הוא משום טעות שיטעו דחמיו הוא אביו. יהי' באמת תמוה מאד דעת האוסרין. דבזה יודו כ"ע דאית קלא רבתי למלתא והכל יודעין זה שהוא אינו אביו כדאמרן. הילכך ודאי דהעיקר הוא כהפירוש שפירשו הפוסקים דהמ"ע הוא משום טעות שהיא חמותו ממש. וממילא הדרא ההיתר שחידש הגאון נו"ב למקומו דאף האוסרין יודו אח"מ אשתו משום דדמיא לגרים דכיון דחמותו ממש אח"מ אשתו קליש לי' איסור' לר"ע דקיי"ל כוותי'. הילכך לא גזרו לאסור גם בזה אטו חמותו ממש כיון דבזה אף מחיים אינה אסורה מדינא כ"א מחשש מראית עין. דומיא דגרים:

יא ומ"ש עוד הנו"ב טעם להחמיר באשת חמיו אפילו אח"מ אשתו אף לפי הפוסקים דהמ"ע הוא משום חמותו. והוא משום דיש פוסקים כר' ישמעאל דחמותו לאח"מ אשתו לא קליש איסורא כלל. ולדידהו אסור גם בגרים חמותו אפילו אח"מ אשתו. נראה לענ"ד דגם זה אינו להחמיר. חדא דהא באמת קיי"ל עיקר להלכה כר"ע מחבירו דחמותו לאח"מ אשתו קליש איסורי' וכן גבי גרים בש"ע יו"ד סי' רס"ט פסק הש"ע בסתם דמתה אשתו מותר לישא חמותו ולא הביא כלל דעה האוסרת. גם רמ"א לא הגיה שם כלל. ועוד דאפילו להפוסקים המחמירין התם גבי גרים יש להקל כאן באשת חמיו דהכא קיל טפי מהתם. דהתם מפורש בהדיא בש"ס דילן דלר' ישמעאל אסור גר בחמותו אפילו אח"מ אשתו. ולענין אשת חמיו אפילו בחיי אשתו ליכא שום מ"ד בש"ס דילן לאסור אלא דמפורש בסתם להתיר ש"מ דזה קיל טפי. וכבר תיקן זאת הרב הגאון רבינו חיים כהן. עיין עליו דהנה הוא גם הוא כתב הסברא להתיר אשת חמיו אח"מ אשתו מכח ההוא הוכחה דגרים דמקילין לאח"מ הואיל דקליש איסורא וכסברת הנו"ב הנ"ל. והמציא האי סברא מדעתו הרחבה וכוון ממש לסברת הנו"ב יעו"ש בסי' י"ח ובסי' י"ט. ושם בסימן י"ט כתב וז"ל וכי תימא הא אין הוכחה זו אתי שפיר אלא לר"ע דס"ל חמותו לאח"מ קליש איסורא. אבל לר' ישמעאל גזרו אליבי' גבי גר א"כ ה"נ דאפשר דגזרו לאח"מ. ואנן דמהדרינן למצוא היתר לאח"מ אפילו להפוסקים המחמירים בחיי אשתו דאזלו בשיטת ר"ת ואיהו פוסק כר' ישמעאל כמ"ש הרא"ש בפ' נושאין דר"ת פסק כר"י. אימא לך דבאשת חמיו אפילו אליבא דר' ישמעאל ליכא למיגזר לא"מ. וטעמא דמלתא וכו' לפ"ז ה"ה דיש לחלק בין גזירה דגר לאשת חמיו. דבגר בחד קדושין שקידש אשתו נתקרב חמותו אבל באשת חמיו דהוי תרי קדושין. בזה אפילו ר' ישמעאל מודה דלא גזרינן. ותדע שכן הוא שהרי בפ' נושאין נראה מדברי הרא"ש שפוסק כר"ח שפוסק כר"י וכ"פ בגר דאסור מן הדין כאותו ברייתא דאתי כר"י וכו'. וא"כ תקשה אמאי לא פסק נמי באשת חמיו לאסור ע"פ הדין ולא אסר אלא משום מה"ע. הא אליבא דר' ישמעאל ראוי לאסור ע"פ הדין וכו' אע"כ דשאני א"ח דלא נתקרבה אלא בב' קדושין משא"כ גר דנתקרב בחד קדושין כדאמרן. וא"כ באשת חמיו אף אליבא דר' ישמעאל לא גזרינן לאח"מ עכ"ל בקצרה יעו"ש. הרי לפי דבריו נסתלק סברת הנ"ב שכתב להחמיר אליבא דהמחמירין גם בגרים כר' ישמעאל. משום דכאן באשת חמיו קיל טפי ואף אליבא דר' ישמעאל לא גזרינן אח"מ. וכבר כתבנו גם אנו ראי' והוכחה מהא דחזינן הכא באשת חמיו מפורש בתלמודא דידן היתר וליכא שום מ"ד לאסור (זולת הירושלמי) וגבי גרים מפורש בתלמודא דידן לאסור אליבא דר' ישמעאל. ש"מ דאשת חמיו אפילו בחיי אשתו קיל טפי מגר לאח"מ אפילו אליבא דר' ישמעאל ומטעם הנ"ל דהתם נתקרב בחד קדושין והכא לא נתקרבה אלא בב' קדושין. וא"כ פשיטא וכ"ש דבאשת חמיו לאח"מ פשיטא דקיל טפי מגרים. ומש"ה אפי' לר' ישמעאל דאסר התם מודה הכא באשת חמיו:

יב עוד אני אומר דיש עוד טעמא רבה והבדל גדול להקל טפי הכא באשת חמיו לאח"מ אשתו מהתם גב גרים. דהא מלבד טעם וסברא האמור בנו"ב ובתשו' ר"ח כהן להקל לאח"מ מחמת דחמותו לאח"מ אשתו קליש איסורא (דטעם זה שייך רק אליבא דר"ע ולא אליבא דר' ישמעאל) יש עוד טעם וסברא האמור בתשו' ר"ח כהן שהעתקתי לעיל משום דדווקא בחיי אשתו דנקרא ע"ש חותנו אז הוא דגזרו משום מה"ע דנראה כנושא חמותו. משא"כ לאח"מ אשתו דכבר נשתקע ממנו שם חותנו ונקרא ע"ש חותנו השני בזה לא גזרו על אשת חמיו הראשון. והוא באמת סברא נכונה ואמיתית מסתברא מאד דכיון דהטעם האיסור הוא משום מ"ע שיטעו לומר שהיא חמותו ממש. זה שייך דווקא בחיי אשתו דכיון דאז הוא נקרא בשם חתן פלוני וחמיו הי' נקרא בשם חותנו. שייך שפיר שיטעו העולם ג"כ דהיא הוויא חמותו ממש משא"כ לאח"מ אשתו דכיון דכבר נשתקע ממנו שם חמיו ולא הי' נקרא ע"ש חותנו הראשון רק ע"ש חותנו השני אז תו לא שכיחא שיטעו על אשתו שהיא חמותו וליכא מראית עין. א"כ לפי טעם זה שפיר יש להקל כאן לאח"מ אשתו אפילו אליבא דר' ישמעאל. דהא זה לא תלייא בקלישות איסורא דחמותו לאח"מ אלא בהשתקעות שמא דקריאת חמיו וחמותו לאח"מ אשתו. ומש"ה אף אליבא דר' ישמעאל ואף אליבא דמאן האוסרים שם גבי גרים שרייא הכא. דשאני גבי גרים דאע"פ דגם מחיים אינו מן הדין רק משום מה"ע דאיחלופי בישראל. מ"מ גם לאח"מ אשתו כיון דלר' ישמעאל לא קליש איסורא כלום שוה ממש למחיי אשתו ואסור משום איחלופי בישראל. משא"כ הכא דהמ"ע הוא משום שיטעו שהיא חמותו. בזה שפיר יש הבדל גדול בין מחיי אשתו דאז שכיח זה הטעות ובין אח"מ אשתו דאז לא שכיח זה הטעות וכאמור. לכן בזה אף אליבא דר' ישמעאל לא גזרו כאן לאח"מ אשתו כן נלענ"ד:

הרי נתבאר ברוך השם סתירת הסברות של איסור שכתב הנו"ב. וממילא הדרא סברותיו להיתר לדוכתי'. וכמו שהסכימו נמי הג' ר"ח כהן ושני גדולים שעמו. ובפרט מאחר דחזינן דאף גבי גרים פסק הש"ע בסתם ביו"ד סי' רס"ט דמותר בחמותו לאח"מ אשתו ולא הביא כלל שום סברא החולקת והוא אליבא דר"ע דחמותו לאח"מ אשתו קליש איסורא. א"כ כ"ש וכ"ש הכא באשת חמיו דקיל טפי מהתם וכמו שנתבאר פשיטא דיש להקל לאח"מ אשתו:

יג ובזה הרוחנו הוכחה חדשה דמוכרחין אנו לומר דמה שהביא בש"ע אה"ע סימן ט"ו דעת יש מי שאוסר באשת חמיו. בע"כ לומר דר"ל דווקא בחיי אשתו דהא לדידי' דגם בגרים פסק בסתם כר"ע ולא הביא כלל דעת החולק. מכ"ש הכא דלאח"מ אשתו קיל טפי ומותר ולא הו"ל להביא כלל דעת האוסר. דהא אף אי נימא כסברת הנו"ב דאליבא דהמחמירין התם בגרים אליבא דר' ישמעאל. גם הכא אסור אף לאח"מ אשתו. אכתי תקשה לפ"ד הש"ע דמיסתם סתים לגמרי כהמתירין בגרים ופוסק כר"ע. כן ה"נ גם כאן באשת חמיו הו"ל לסתום לגמרי להתיר באשת חמיו ושלא להביא כלל לדעת היש מי שאוסר. אע"כ דהא שהביא כאן דעת היש מי שאוסר הוא רק משום דמיירי כאן בחיי אשתו. וגם בזה הוא רק לחלוק כבוד לאותו דעה ולא לחוש לה וכמו שנתבאר. אבל לאח"מ אשתו פשיטא ופשיטא דשרי לדידי'. ובזה לא הי' מזכיר כלל דעת האוסר. וממילא כיון דאנו מוכרחין לומר כן דהא שהביא והזכיר דעת האוסר הוא רק משום דמיירי כאן בחיי אשתו. ממילא שפיר יש לנו ג"כ לומר דלאח"מ אשתו באמת גם האוסרין גופייהו כ"ע מודו להיתר ומטעם סברות האמורין לעיל. וגם דכיון דבעלי הש"ע המחבר והרמ"א מתירין אפילו בחיי אשתו. ובלאח"מ לא הי' אפילו מזכיר כלל דעת היש מי שאוסר כמו שכתבנו. א"כ מסתיין שנימא עכ"פ דגם אנן דחיישי' לדעת האוסרין. זה דווקא בחיי אשתו אבל לאח"מ יש לנו לפסוק עכ"פ להקל. הילכך מכל הלין טעמי נראה לי עני ברור להסכים להלכה למעשה עם דעת הגדולים ר"ח כהן והגדולים שעמו להתיר לישא אשת חמיו לאח"מ אשתו. ומכ"ש ועאכו"כ בגוונא דעובדא דנ"ד שנתרחקו טובא ונשתקע כבר שם חמיו ממנו קודם נשיאות האשה זו לחמיו ודאי פשוט דאין להחמיר כלל כן נראה לענ"ד:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה