תפארת שלמה· רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק
על הזמנים ומועדים · שבועות
מתן תורה
(שבת דף פו ע"א) יום אחד הוסיף משה מדעתו. התמיה' מבוארת שהרחיב זמן מה שהעליונים ותחתונים היו מחכים ומצפים על יום קדוש כזה. אך מבואר ותגזר אומר ויקם לך הקב"ה גוזר והצדיק מבטל הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. וזהו אחת מהאמונות החזקות שבידינו. ואם אחד אינו מאמין בזה אינו בכלל יהודי. ולזה שייכים כל התפלות ובזה שמעתי הפי' בפ' ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. פי' זה הכח בעצמו נתן לך הקב"ה להצדיקים שיאמרו לא כן. פי' שיבטלו גזירות המקום ב"ה בדיבורם. ובזה פי' הרב קדושת לוי ז"ל בקש נבוכדנצר לגנות דברי דוד המלך ע"ה היינו שאמר שאין בכל העולם שיבטל דברי הש"י ע"ש. ובזה פי' הזוהר בכל הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך אבל בישראל יש. שהם עושים נסים ונפלאות כמו הקב"ה כביכול. ולזה רצה הקב"ה ומשה להראות בזה כאן קודם מתן תורה להתנות בתנאי קודם למעשה עם הקב"ה וגם להודיע זאת לישראל הכח שבידם אם ישמרו התורה דהיינו שבטל מיד דברי הש"י בזה להורות שיש ביד ישראל הכח לעשות כרצונם והקב"ה מסכים עמהם וז"פ ויאמינו בה' ובמשה עבדו דהיינו שזה אמונה אחרת שמשה איש האלהים ובידו להפוך מדה"ד למדה"ר. שמדה"ד נקרא אלהים ולזה נקרא משה איש האלהים. וז"פ אין לנו אלא דברי בן עמרם. לכאורה קשה הלא היו הדברים אשר יצאו מפי הקב"ה כמבואר בפסוקים. רק שהם לא ידעו אם הש"י צוה כן והאמינו בזה דאפי' הש"י לא צוה. מסכים הש"י עם משה ויעשה עמנו נסים. ובזכות האמונה נגאלו כמבואר במדרש שהאמינו במשה וז"פ וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה' כפל הדברים. אך הפי' הוא כך דהנה אתפשטותי' הוא בכל דרא ודרא כמבואר בזוהר ובכל הספרים משה שפיר קאמרת שמשה נתגלגל בכל דור ודור להורות לעם ד' דרכיו הישרים ולהתפלל עליהם בכל צרכיהם: (מכי"ק)
(שם דף פז ע"ב) יומא קמא לא אמר להו ולא מידי. הנ"ל לבאר עפ"י המשנה במס' אבות חמשה תלמידים הי' לו לר' יוחנן בן זכאי הוא הי' מונה שבחם. ולכאורה צריך להתבונן בדבר זה. רב גדול ונשיא הדור כר' יוחנן בן זכאי אשר הי' חי ק"כ שנה לא יהי' לו רק ה' תלמידים הלא הוא הי' המנהיג לכל ישראל. גם הדקדוק לשון הוא היה מונה שבחם. רק באמת הי' לו כמה תלמידים רק מחמת שהיו בעצמם יודעים מעלתם והיו חשובים בעיניהם אך החמשה תלמידים הללו היו נמוכי רוח ושפלים בעיני עצמם ולא היו יודעים כלום ממעלתם. לכן דייקא הוא היה מונה שבחם. והם היו עיקר מכל התלמידים שיהיו ראוים לקבל ממנו. כי עיקר הכנה לקבלת התורה היא השפלות להיות בחי' מקבל כמ"ש בשם הרב הקדוש מוה' משה ליב ז"ל. האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד. כאשר דרך הגביע שהוא כלי המקבל צריך להיות עומד למטה מכלי הנשפך ממנו לתוכו כי אם הוא עומד למעלה איננו יכול לשפוך בתוכו. כן התלמיד צריך להיות שפל בדעתו נגד הרב המשפיע לו ואז יהי' ראוי לקבל ממנו. ובזה פרשתי הפ' ויתיצבו בתחתית ההר. פי' שכל המעמד ומצב לקבלת התורה הוא מה שעמדו בתחתית ההר בנמיכת רוח ובשפלות גדול ככלי הריק מכל ואז היו ראוים לקבל התורה במדריגת הענוה. וז"פ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. פי' בחי' מה וענווה ושפלות נעשה לאחותנו ביום שידובר בה במתן תורה וזה ג"כ הרמז בדברי הגמ' שהתחלנו. יומא קמא לא אמר להו ולא מידי. פי' שאמר להם שיהיו בבחי' הענווה שלא יהיו חשובים בעיניהם לכלום. ולא מידי ככלי הריקן מכל אין בו מאומה. ואז יהיו ראוים לקבל התורה:
כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. הכוונה בזה. נקדים הכתוב בפ' כי תבא היום הזה ד' אלהיך מצוך וכו' את ה' האמרת היום וכו' ללכת בדרכיו ולשמור חוקיו וכו' ולשמוע בקולו. עמדו הראשונים בפ' זה מאחר שכתב ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו מאי הפי' עוד לשמוע בקולו. וכבר האריך הרמב"ן בזה. גם יש לעיין כי גם באברהם נאמר כמה פעמים מלה כזאת עקב אשר שמע אברהם בקולי ובפ' העקידה ג"כ כי ברך אברכך עקב אשר שמעת בקולי. הלא דבר הוא. ונקדים ע"ז פי' הפ' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון. כפילות הדברים וכן כמה פסוקים. ונ"ל לפרש מה חדש דוד המלך בזה דהנה מצינו בענין המצות ב' סוגי בני אדם. הא' שרואה שהקב"ה צוה עליו לעשות המצוה הוא עושה רצון הבורא ב"ה דהיינו מצות קידוש השם למסור עצמו להריגה הנה עושה זאת מפני כי כן צוה הקב"ה. אבל יותר הי' נוח לו אם לא הי' מצוה הקב"ה למסור נפשו על ג' דברים שמבוארים בש"ס שיהרג ואל יעבור רק היו כמו שאר מצות שדינם יעבור ואל יהרג. ואם לא היה מצוה הקב"ה המצוה הזאת הי' ממילא נוחל עולם הזה ועוה"ב כיון שעושה רצון הבורא. וכן הוא בכל המצות הי' נוח לו אם לא היה מצוה מצות החמורות עליו והי' נוחל עולם הזה ועוה"ב. וכ"ז הוא איש אשר עובד ע"מ לקבל פרס אינו שמח בריבוי המצות רק היה נוח לו אם לא היה מצוה הש"י רק ז' מצות כמו לבני נח ומזה היה ג"כ אהוב להקב"ה והי' נוחל עולם הזה ועוה"ב. וכזה ראינו בעבדים שמשכירים עצמן לשרת לאדוניהם על סך כמה לזמן. כל מה שמצוה אותו האדון עושה. אך עכ"ז הוא יושב ומצפה להקל מעליו שלא יצטרך האדון לעבודה זאת ולא יצוה אותו כלל כיון שבין כך ובין כך נוטל שכרו יותר טוב לו שלא להטריח אותו בעבודה כזאת. אך הצדיקים שהם עובדים שלא ע"מ לקבל פרס רק לעשות נחת רוח להבורא ב"ה הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם להרבות להם תורה ומצות שנודע להם רצון הבורא ב"ה. וכזה אי' בשם הבעש"ט ז"ל. שוש אשיש בד'. שיש. כמה צדיקים שיש להם שמחה מזה שיכלו לעשות נ"ר לשמח הקב"ה וזה פי' המשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לק"פ כדי שיהי' לו שמחה מעבודת הבורא ב"ה וזה ג"כ ענין מ"ש בני ישראל נעשה ונשמע. פי' אף שנעשה כל התורה כאשר תצוה אותנו עכ"ז נהי' עוד מצפים ומיחלים לשמוע עוד. אולי יצוה הקב"ה עוד מה לעשות נהי' נכונים לעשות כל אשר יצוה אותנו. וז"ש באברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה קודם שניתנה ואעפ"כ כתי' עקב אשר שמע אברהם בקולי שהי' מצפה עוד לשמוע בקולו: (מכי"ק) וז"ש בפ' וילך בפ' התשובה. ואתה תשוב ושמעת בקול ד' כו' כי זה עיקר ענין התשובה להיות לו רצון טוב ומוכן תמיד לשמוע עוד ולא יהי' מסתפק במה שעשה עתה רק יהי' מצפה לשמוע בקולו עוד. וזה הענין שהי' במרה קודם מתן תורה צוה להם הש"י מצות כיבוד אב ושמירת שבת כדכתי' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. וכתי' אח"כ אם שמוע תשמע לקול ד' אלהיך והאזנת למצותיו וכו' כי זה היה נסיון להם אם יקבלו התורה ברצון טוב שלא ע"מ לקבל פרס לכן הי' מצוה להם איזה מצות קודם מתן תורה לראות היעמדו באמונתם להיות מצפים ומיחלים לשמוע עוד מה יצוה ה' להם. וז"ל והאזנת שמטה אזנו לשמוע מה שיצונו לעשות עוד. וז"ש בגמ' לכ"ע בשבת ניתנה התורה. פי' ע"י מצות שבת שהי' מצוה אותם הש"י זה הי' הכנה למתן תורה לראות אם יקבלו התורה שלא ע"מ לקבל פרס ויאמרו נעשה ונשמע. וזה הענין דאי' בגמ' (שבת דף פ"ח) מי גלה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו כי כענין הזה הוא מדריגת המלאכים שהם עומדים תמיד ומצפים לעשות שליחותם כמ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה. כן היו בנ"י אז בבחי' זו באמרם נעשה ונשמע עוד מה יצוה הש"י עוד לעשות. וכזה ג"כ הי' מעלת א"א ע"ה כמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. שהיה אברהם אבינו מקיים כל תורה כולה קודם שניתנה ועכ"ז הי' שומר ומצפה לשמוע עוד בקול ד' כמ"ש ואביו שמר את הדבר:
(בפ' ואתחנן) פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו' אנכי עומד בין ד' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'. הרמב"ן והראשונים ז"ל עמדו בסתירת הדברים ונדחקו בזה. ונ"ל בהקדם דברי הפ' ויקהל משה את כל עדת בני ישראל כו' ובסוף הפרשה מסיים ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. דהנה מצינו בס' משיבת נפש כת"י שמונה שם שבחי האר"י ז"ל וז"ל והי' מוציא נשמת האדם בחיים חיותו ומביאו אצלו ומדבר עמה להשיבה בתשובה ואח"כ החזיר הנשמה להאדם ע"כ. והנה ידוע בספרים שמשה רבינו ע"ה הי' האילן וששים רבוא נשמות בני ישראל היו הענפים שלו שהם היו כולם תלוים בנשמתו. ומה שהאילן מושך יניקתו מן הארץ הולך היניקה לכל הענפים. כן הי' במשה רבינו ע"ה. ולזה אמרו רז"ל שמשה הי' הדעת של כל ישראל כמ"ש והודעתי את חוקי אלהים ואת תורותיו. וכ"נ מיום דעתי אתכם. והי' בכוחו להמשיך כל נשמות ישראל והדעת שלהם לנשמתו ולדעתו ולדבר עמם ואח"כ להחזירו להם. ואם האר"י ז"ל הי' בכוחו לעשות כן. מה נאמר במשה רבינו ע"ה. והנה אחר מעשה העגל שנפגם הדעת של בנ"י במחשבות לא טהורות ונפגמו הנשמות שלהם. ולזה הקהיל משה רבינו את כל עדת בנ"י. עד"ת אותיות דע"ת. והדעת היא הנשמה שהנשמה נמשכה מן דעת העליון כמבואר בעץ החיים. ולכן קיבץ כל הנשמות והדעת לתוך הדעת שלו ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם. וז"ש ויקהל משה וכו' ואח"כ כתי' ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה דלכאורה למה כתבה התורה שיצאו מלפני משה מאי נפקא מיני' אם יצאו או נשארו אצל משה. אך לזה הוא נכון שמשה החזיר הנשמות שלהם בתשובה והטהיר אותם והחזיר העטרה ליושנה כמו קודם מעשה העגל ולזה ויצאו כל עדת ישראל מלפני משה. היינו שהחזיר להם הנשמות. והנה בעת קבלת התורה שרצה הקב"ה לדבר עם ישראל פנים בפנים לזה היו צריכין קדושה יתירה והכנה גדולה עד מאד. לזה אמר הקב"ה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכוונת הקב"ה הי' שמשה רבינו ע"ה יעשה כן להקהיל כל הנשמות בשלשה ימי הגבלה לתוכו ויטהר אותם. וז"ש וכבסו שמלותם היינו הגופים כי הגוף הוא המלבוש לנשמה ולזה נקרא משה רבינו כובס כמבו' בס' הקנה. וזה כוונת הגמ' (בנדרים דף מא ע"א) והוה ההוא קצרא הוה שמיע לרבי כד הוה גריס להו אזיל ר' חיי' וגמר יתהון קמי' קצרא ואתי ואהדר יתהון קמי רבי. ופרש"י והר"ן קצרא כובס. הרמז בזה ההוא כובס הוא משה רבינו ע"ה שהי' מכבס הגופים ומטהר אותם לקבלת התורה (וכן עשה משה רבינו עליו השלום באמת). אך רצה עוד שיהיו אצלו הנשמות של בנ"י עוד יום אחד כדי להוסיף בהם גודל הקדושה בנשמות שלהם. וז"ש חכז"ל הוסיף משה יום אחד מדעתו. אח"ד רמוז לאחדות הבורא ב"ה להביאם למעלה יתירה שקבץ אותם בבחי' דעתו ונשמתו. וז"פ הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך כי בעת שדבר עם משה ממילא הי' הדבור עם כל ישראל מחמת שכל הנשמות היו כלולים בנשמתו וממילא כולם ישמעו יחד עמך. וז"ש בך יאמינו לעולם. לשון כאשר ישא האומן את היונק וק"ל. ולזה כיון הפסוק ויוצא משה את העם לקראת אלהים. שעד אותה שעה היו הנשמות בתוכו וכשבאו אל הר סיני החזיר הנשמות לכל ישראל כדי שהש"י ידבר עמהם פא"פ. וז"ש ויאמר ד' אל משה רד הע"ד בעם. פי' לשון עדים מהר חורב. רמז להיחוד יסו"מ אותיות רברבין בק"ש ע"ד. פי' האורות הקדושות אשר בך והכח וההכנה לקבלת התורה הוא העדי של משה רד העד בעם. תתן אותו הכח והעדי לכלל ישראל. כי כן הי' דרכו של משה להיות נוהג בישראל עין טובה לתת חלקו והשגתו להם כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. כי רק זה הי' שמחתו מה שנתן להם חלק מתורתו והשגתו ובזה ניחא מה שהתחלנו בישוב סתירת הפסוקים. דכתי' פנים בפנים דבר ה' עמכם וכתי' אנכי עומד בין ד' וביניכם. כי הכל בקנה אחד עולים. לאשר כי מחמת שאנכי עומד בין ד' וביניכם והורדתי קדושתי בכם כנ"ל עי"ז ממילא שפיר הוה ג"כ פנים בפנים דבר ד' עמכם. וז"ש כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לשמה אותיות למשה. כי כאשר נתעורר בו כוחו של משה במעלת קדושת מתן תורה כמ"ש בתד"א כל ת"ח הלומד תורה לשמה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. ואז ממילא זוכה לדברים הרבה. לפמ"ש למעלה שמשה רבינו ע"ה עשה ב' עניני הפעולות להכין אותם לקבל התורה הא' לקחת כל הנשמות שלהם להיות כלולים בנשמתו של משה רבינו עליו השלום ולהחזירם להם כנ"ל. ועוד גם זאת עשה להביא כל הנשמות לאחדותו ית"ש כמ"ש הוסיף יום אחד מדעתו להיות כולם כלולים באחדותו ית"ש כמ"ש בתנא דבי אליהו הקב"ה יושב ושונה כנגדו ועי"ז זוכה לדברים הרבה כי לאחדותו ית"ש אין סוף כן לדברי התורה אין סוף כמ"ש הנביא הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות וכן הוא בכל ענינים מכח האתערותא דלתתא אתער לעילא. לכן אנו אומרים בכל יום בברכת התורה ונהי' כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. פי' לעורר כוחו של משה. ואח"כ מסיים בא"י המלמד תורה לעמו ישראל. כי ע"י האתערותא דלתתא אתער לעילא שכביכול הקב"ה בעצמו ילמוד עמו. והבן: (ע"פ כי"ק):
עוד באופן אחר
(בפ' ואתחנן) ויקרא משה אל כל ישראל וכו'. פנים בפנים דבר ד' עמכם וכו' אנכי עומד בין ד' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' וכו'. הערו הראשונים הרמב"ן ושאר מפרשים בסתירת הפסוקים הללו פנים בפנים דבר ד' עמכם ואח"כ כתי' אנכי עומד כו' להגיד לכם וכו' ע"ש ובשל"ה. הנה פרשנו במ"א בפ' בהעלותך על פסוק על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. דהנה צדיקים אין להם מנוחה. ופירשו המקובלים דהשי"ת ב"ה רוצה להעלות הצדיקים עד אין סוף. וסוף העלי' שלהם הוא על פי ה' יחנו היינו כמאמר הגמ' (בחגיגה דף טו ע"ב) אשכחי' רבה בר שילא לאליהו הנביא א"ל מה קא עביד קב"ה א"ל קאמר שמעתי' מפומייהו דכולהו רבנן וכו' א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר. ובזה פרשתי בפרקי אבות כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. היינו שהקב"ה אומר תורה שלו משמו ואז הדברים אין להם סוף וכפטיש יפוצץ סלע. ובזה י"ל ואני זאת בריתי אותם. ברית היינו התורה אמר ד' וכו' ודברי אשר שמתי בפיך היינו מכח התורה שבפיך שמתי דברי וכו' לא ימושו מפיך וכו' אמר ד' מעתה ועד עולם. הוא הבטחה מפי הקב"ה שמי שזוכה שהקב"ה אומר תורה משמו היינו אמר ד' יהי' מעתה ועד עולם שלא ימושו מפיך ומפי זרעך עד עולם. ועתה נבאר החילוק שבין משה לשאר הנביאים ותנאים שכל התנאים אומר הקב"ה תורתו שלומד כגון אליעזר בני אומר מאיר בני אומר. אבל משה רבינו ע"ה כל התורה שאמר הקב"ה לישראל כביכול הכל הי' בשם משה רבינו שכל התורה כולה נקראת על שמו כמ"ש זכרו תורת משה עבדי אשר צוויתי אותו בחורב על כל ישראל. וכן תורה צוה לנו משה וכמה פסוקים כהנה שמורים ע"ז שכל התורה שיצא מפי הקב"ה הי' אומר בשם משה. וז"פ הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. היינו השי"ת הבטיח לו למשה הגדולה הזאת שעשרת הדברות ישמע העם מפי הקב"ה בשם משה וז"פ בדברי עמך. ובזה יש לפרש דברי הפסוקים בפ' בהעלתך ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' ויאמרו הרק אך במשה דבר ד' הלא גם בנו דבר הלשון אך במשה דבר אין לו הבנה. וגם מה שכתב לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו האריכו המפרשים בפי' הפ' זה. ולדרכנו יבואר הכל לנכון. הרק אך במשה דבר ה' היינו שהקב"ה אומר תורה בשם התנאים. וז"פ דבר ה' היינו שהקב"ה דבורים שלו רק במשה. משה רבינו כך הוא אומר. הלא גם בנו דבר שאומר משמנו ג"כ תורה וכנ"ל. וע"ז השיב הקב"ה לא כמו שאתם אומרים מעלת משה לא כן בכל ביתי נאמן הוא. הפי' שכל התורה הוא שלו. שכל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל אמרתי משמו של משה. וז"ש במד"ר בראשית בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו. פה אל פה אדבר בו. הפי' שכל התורה שדבר הקב"ה אל משה כל התורה ומצות אדבר בו. אמרתי משמו וזה אדבר בו היינו משמו וזה מעלה יתירה אשר אין למעלה ממנו ודו"ק. ובזה נבוא לישב הפסוקים שלא יהיו סותרים שכמה פעמים נאמר דבר ד' עמכם הדברים האלה דבר ד' אל כל קהלכם וכמה פסוקים כהנה. וכאן נאמר אנכי עומד בין ד' וביניכם להגיד לכם את דבר ד' כאשר האריך הרמב"ן בפ' יתרו בפ' לא תשא וכו' ע"ש. ולדברינו יבא לנכון שהאמת הוא שהקב"ה דבר בעצמו עם כל ישראל עשרת הדברים רק שאמר משמו של משה רבינו כל הדברות וזה הפי' אנכי עומד בין ד' וביניכם להגיד לכם את דבר ד' היינו שהקב"ה אמר משמו כל הדברים. וזה הפי' בגמ' אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום. האריכו המפרשים הלא כל הדיבורים דבר הקב"ה. ולדברינו נכון מאד. אנכי ד' אלהיך וכו' לא יהי' לך כו' נכתב אח"כ מיד כי אנכי ד' אלהיך אל קנא וכו' אין נכון שיאמר הקב"ה משמו של משה דהיינו שיאמר הקב"ה משה רבינו עליו השלום אמור אנכי כו' וכן בפסוק שאח"כ לא יהי' לך נכתב ג"כ כי אנכי ד' אלהיך וכו' שח"ו יבואו בנ"י לכלל טעות ויחשדו שח"ו משה רבינו עליו השלום אמר על עצמו אנכי וכו' וכן לא יהי' לך כו' ולזה לא אמר הקב"ה ב' הדברות הללו משמו של משה רק מפי עצמו. רק שאר הדברות שאחר ב' הדברות נאמר לא תשא שם ד' אלהיך וכו' נאמר מפי משה היינו שהקב"ה אומר משמו של משה וכו' וז"פ בגמ' משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה כוונת הגמ' שאמר הקב"ה התורה כולה בשמו של משה ודו"ק: (מכי"ק)
(פ' ואתחנן) יום אשר עמדת לפני ד'. הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון. י"ל עפ"י אשר אמרתי על פסוק בפ' בהעלתך על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. כסוגיא דגמרא (בחגיגה דף טו ע"ב). מאי עביד קב"ה. אומר תורה מכל התנאים ואמוראים וכו'. א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר. וזה הפי' בגמ' שליש היום יושב ושונה. מאי הלשון שונה. אך הוא לשון משנה תורה שהקב"ה שונה מאי שתלמידי חכמים לומדים וזה ג"כ פי' הכתוב וכל בניך למודי ד' וזה ג"כ פי' הכתוב למען תהי' תורת ה' בפיך. דהיינו שממה שאנו לומדים ומוציאים התורה מפינו עי"ז נעשה תורת ד' שהקב"ה לומד ג"כ אותם הדברים. והשתא נבא לפסוקים שהתחלנו. יום אשר עמדת לפני ד' ואשמיעם את דברי אשר ילמדון היינו שאודיע להם מעלתם וחבה יתירה נודעת להם. את דברי. תיבת את מיותר כקושית האלשי"ך. אולם הפי' את הוא לשון טפל. כמו שדרשו רז"ל את הטפל לבשרו אשר ילמדון. שכל דברי שאני לומד הוא מאשר ילמדון ודו"ק. ואמר הכתוב התועלת מזה מה שהקב"ה אומר תורה מפי ת"ח. הוא ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים וכו'. הוא בשני אופנים הא' שאם יודעים בנ"י שמה שלומדים הקב"ה לומד מפיהם יראו הם בעצמם ללמוד תורה לשמה ולא לשום פני' שאם ילמדו לשום פני' ח"ו בוודאי תורה כזו לא ילמוד הקב"ה מפיהם ואם לא יהיו יראים בכל הדברים אזי ג"כ יהיו אבודים ממעלה כזאת וכמ"ש חכז"ל והי' אמונת עתך וכו' יראת ד' היא אוצרו. אי איכא יראת ד' אין וכו'. הב' שמצינו שמכריזין בב"ד שלמעלה על כמה תנאים הזהרו בר' מאיר ובתורתו וכדומה וכמבואר במס' קידושין ולזה הבטיחם הקב"ה שאם יזכו למעלה הזאת אז יהיו בטוחים שלא יחטאו עוד ולבעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמר עוד ואת בניהם ילמדון. עוד מעלה זאת יהי' להם שלא ימושו מפיהם ומפי זרעם עד עולם וכנ"ל. וזה הפי' בברכת התורה שאנו אומרים בבקר קודם הלימוד. והערב נא וכו' את דברי תורתך (ג"כ כנ"ל את הוא טפל) בפינו ובפיות וכו' היינו ג"כ כנ"ל שיהיו מעורב לימודינו שאנו לומדים עם דברי תורה שהקב"ה לומד בכל יום. ובזה ממילא נזכה שנהי' אנחנו וצאצאינו וכו' כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך. אמן: (מכי"ק)
(פ' יתרו) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו' ואביא אתכם אלי כו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כו'. הנ"ל בענין הזה. דהנה במצרים כתיב אנכי ארד עמך מצרימה וכו' וכן וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו כו'. יש להבין ענין ירידה זאת מה טיבה. אכן הנה כבר מבואר בספרים כי כל ענין בריאת העולם הי' בחסד. כמ"ש עולם חסד יבנה. והוא שרצה הש"י ב"ה להטיב לברואיו. לכן כביכול צמצם אורו הגדול וברא כל העולמות כולם לתכלית הטוב והחסד ולהטיב לברואיו לבני ישראל ובכן אור הגדול העליון הוא עובר דרך השתלשלות וצמצומים רבות וירידת המדריגות דרך כל העולמות העליונים עד העולם הזה. והנה בחי' הצמצומים האלו הם מצד האהבה וחסד למען יוכלו לקבל אור העליון בעולם הזה הגשמי כנודע. אמנם בחי' הירידה מהאור העליון וצמצומים הנ"ל הוא כן מאז ועד עתה שהנה חסד אל כל היום. שכביכול מצמצם אור העליון בכל עת לעבור דרך המסכים האלו. למען הופיע בקרב איש הישראלי הבא לטהר לפניו להלהיב את לבבו. להתדבק בשורש האור העליון א"ס ב"ה. ועי"כ יוכל לעלות בדביקות אל ב"ה וזהו ושכנתי בתוכם. שכינה בתחתונים צורך גבוה. אמנם נכון לדעת כי בחי' ירידת האור העליון והשתלשלות המדריגות האור הגדול ההוא הוא דבר קשה מאד לירד למטה לעולם הזה להצמצם בעולם הגשמי עד שנחשב זה כענין מסירות נפש לירד למטה ממעלה הנשאה העליונה. וכמובן זה מענין ירידת הנשמ' לעולם הזה כמבו' בספרים. וכן מענין מלאכים היורדי' לעולם הזה שקשה להם מאד כאשר בארנו במ"א ע"ש. והנה בכ"ז אע"פ שנחשב זה לבחי' מסירות נפש אעפ"כ הש"י ב"ה עשה כן בכל עת ובכל שעה לטובת עמו ישראל ואהבתו אותם לבעבור יוכלו לעלות ולאחוז בשורשם האמיתי. וזה הי' ענין ירידת אור א"ס ב"ה למצרים שאמר אנכי ארד עמך מצרימה כדי להעלות את ישראל כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה. וזהו וארד להצילו מיד מצרים כדי להעלותו. שכל זה הוא בחי' ירידה ומסירות נפש עבור ישראל כנ"ל. לכך הנה קל וחומר בן בנו של ק"ו שצריך האדם למסור נפשו לאהבת הש"י ב"ה לעלות מעלה מעלה. הנה זהו שאמר הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים שירדתי כמה וכמה ואביא אתכם אלי להדבק באור העליון ב"ה כנ"ל. ולכך הנה גם אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ושורש הקדושה הוא מסירות נפש לעלות ולראות לדביקות הש"י ב"ה כנ"ל. והבן: ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו'. יש לשים לב להתבונן על המצוה הזאת של והיו הדברים האלה על לבבך מה טובה ומהו ענינה. ואם הוא מקושר אל מצות ואהבת הנה ג"כ אין לה ביאור איך זה תלוי בזה. אמנם לבאר כ"ז נקדים מה שכבר מבואר בספרים כי שורש התורה והתרי"ג מצות הן הנה מקור החיות ורצון העליון א"ס ב"ה שכביכול אורו הגדול העצמי מלובש בלבוש התורה והמצות. וכמבו' בזוהר הקדוש כי המצות הם בבחי' איברין דמלכא. והתורה הנה היא פנימיות רצון העליון א"ס ב"ה. והנה לכך אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שהם מצותיו ית"ש כנ"ל. ולזה כאשר בחי' הקול והדבור הוא היוצא מחיות הפנימי. שהדבור הוא לבוש החיות והרצון כנודע. לכך הנה כאשר במעמד הר סיני יצא ונתגלה אור החכמה לבחי' הקול והדבור לישראל הנה זה הקול הי' מקור החיות רצון העליון ב"ה ששם שורש כל התרי"ג מצות שהוא חיות הפנימי של בחי' הקול והדבור. וכל המצות כולם מקושרים בדבור אחד. כי הדבור הוא בחי' קומה שלימה וכ"א מהמצות כלול מכולם כנודע. והנה זהו בחי' שמור וזכור בדבור אחד נאמרו ר"ל שמור שהוא כולל כל מצות ל"ת וזכור שהוא כולל כל מ"ע כולן בדבור אחד שלמעלה נאמרו לישראל כמו שנתבאר. ועד"ז כוונו הראשונים ז"ל שבעשרת הדברות כלול כל התרי"ג מצות. שהלא בדבור אחד כלול כל התרי"ג מצות שהם חיות ורצון עליון א"ס ב"ה כנ"ל. אמנם הנה כתיב ישקני מנשיקות פיהו. שהכוונה בזה הוא על בחי' היחוד באור העליון ב"ה הוא ע"ד שבארנו ששורש האהבה הנה הוא בחי' התדבקות רוחא ברוחא. וכאשר רוח אלהים דבר בישראל הנה עי"כ נתיחדו באור העליון ב"ה שהוא נקרא בחי' נשיקין כי הדבור הוא מחיות הפנימי כמ"ש והוא בא מהמחשבה לפועל אל המקבל ונעשה עי"כ היחוד כמו ד"מ מטפה הזרעית שבאדם הבא מהמוח והמחשבה לפועל נעשה היחוד להמקבל. וזהו ראוה מדברת הוא היחוד שע"י הדיבור שהוא חיות הפנימי שמשפיע אל המקבל נעשה היחוד הפנימי שהוא בחי' נשיקין כנ"ל. ועד"ז ברית המעור וברית הלשון מכוונים כנ"ל והבן. ולכך כאשר בקול התורה מלובש בה חיות פנימי העליון כנ"ל ולכך העוסק בתורה לשמה ממילא נתיחד הדבור והבל פה שלו באור א"ס ב"ה כנ"ל. וזש"נ ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה מכל העמים כו'. כי כאשר תשמעו ותזכו לבחי' הקול מפי הש"י אז תתיחדו באור ד' והייתם לי בזה סגולה מכל העמים באהבה ודביקות הרוחני כנ"ל:
נחזור לעניננו כאשר בבחי' הקול העליון ב"ה הנה כלולים כל התורה והמצות כאשר בארנו הנה לכך אמר הכתוב והי' אם שמוע תשמע לקול ד' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו כו'. ר"ל כאשר תזכה לשמוע הקול עצמו מפי הש"י ב"ה כנ"ל אז הנה בחיות הקול כלולים כל המצות כנ"ל ונכנסו בלבבך ע"ד שנתבאר. עי"כ והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו אע"פ שלא תשמע רק בחי' הקול אחד תשמור ממנו כל חוקיו שכולם תלוים בו כנ"ל. וע"ז הדרך הנה הי' כוונת ישראל שאמרו אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד רצונינו לראות את מלכנו. שהם רצו בזה לזכות לשמוע קול הש"י ב"ה ולהתכלל באור ד' ביחוד ודביקות הנעלה עד עולם כנ"ל. וזש"נ עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. כי א"א ע"ה כאשר זכה לשמור את קול ד' ב"ה זכה עי"ז להתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל לכך ממילא ידע את כל התורה ומצות לשמרם כנ"ל. ולכך קיים א"א ע"ה כל התורה עד שלא נתנה כנ"ל. וז"ש קול גדול ולא יסף כלומר שלא הוצרך להוסיף שבקול אחד היו כלולים כל התורה ומצות כנ"ל. אמנם כן הנה הצדיקים האוהבים את ד' ודביקים בהש"י ב"ה הם זוכים כל הימים למעלה הגדולה הנ"ל שבארנו להתיחד ולהתכלל באור ד'. הן המה אשר רוח ד' מדבר בם כל הימים ושכינה מדברת מתוך גרונם. ומתיחדים בחיות הפנימי האלקית כנ"ל. ושכנתי בתוכם כתיב. הנה לכך בדבור הצדיק הוא אור האלקות שופע ומדבר בו. ושוב בהדבור ההוא כלול כל התורה והמצות ע"ד שבארנו לעיל כמ"ש אור זרוע לצדיק. כלומר שהאור העליון הנה הוא כלול בתוך הצדיק וצפון וזרוע בו להשפיע ממנו אל המקבל עד אשר מטפה אחת יצא קומה שלימה רמ"ח איברים ושס"ה גידין שהם כלולים בדבור אחד כמ"ש לעיל. לכך הנה הדבור של הצדיק פרה ורבה בלב השומע כמו שבאר הבעש"ט על משנת הלומד מחבירו פרק אחד ע"ש. וע"ד אשר בארנו מובן ממילא כנ"ל. וז"ש את הברכה אשר תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום כלומר כאשר תשמעו אל מצותי יהי' לכם ברכה בהדבור ההוא כי במצוה אחת תשמעו ממנה הרבה כנ"ל. והנה לכך הוא שאמרו ישראל קרב אתה ושמע וכו' ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ד' אלהינו ושמענו ועשינו. כלומר קרב אתה שיהי' לך כ"כ התדבקות והתקרבות בהש"י ב"ה עד שבחי' קול והדבור של הש"י יהי' כלול בך כמ"ש כן באמת משה ידבר והאלהים יעננו בקול. שבבחי' הדבור של משה הי' מה שאלהים יעננו וידבר בקול מתוך גרונו וזהו ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ד' ושמענו ועשינו. ועתה זה הוא הביאור של מצות ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כמש"נ נפשי יצאה בדברו וישקנו מנשיקות פיהו כמו שנתבאר. אז עי"כ ממילא תזכה והיו הדברים האלה על לבבך שיהיו כל המצות שוב כלולים בך ביחוד השכינה בך ובאופן הזה ושננתם לבניך אלו התלמידים שתופיע בלבבם יראת שמים ותורת אמת בקול ד' הכלול בך. אז עי"כ ודברת בם בשבתך בביתך וכו' לעולם יפרה וירבה דבריך בם כנ"ל. והנה כאשר הצדיק הוא כלול באור ד' כמו שנתבאר. הנה לכך הוא נקרא אלקים ובשם ד' כמו שמצינו בזוהר הקדוש פני האדון ד' דא רשב"י. וברוך הבא בשם ד'. ולכך אמר הכתוב ועשו להם ציצית. ר"ל לשון הסתכלות זה על זה. וראיתם אותו הוא הצדיק וזכרתם את כל מצות ד' ע"י ראית פני הצדיק תזכרו את כל מצות ד' שכן כל התרי"ג מצות כלולים בו וכל האורות בוקעים בפניו לכן יראה כל זכורך את פני האדון ד' כמבו' בזוהר הקדוש הנ"ל. והבן:
אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו' ואביא אתכם אלי. הנ"ל ע"ד שאמרו חכז"ל בסוף מס' יומא. אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ואומר מקוה ישראל ד' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. יל"ד מהו ואומר הלא כבר מוכח לה מקרא קמא. אך הנה יש לחלק בין פסוק הראשון להשני כי הראשון הוא מענין זריקת מים טהורים שהיא הזאה. והשני הוא מטבילת המקוה שמטהרת. והנה ענין ההזאה על הטמא שלישי ושביעי אינה מטהרת אותו לגמרי כי הוא רק כמו הכנה על טהרת המקוה הבאה אח"כ כמ"ש והזה עליו וכו' ואח"כ כתי' ורחץ במים וטהר. והוא עפ"י המבואר להבאים בסוד ד' ענין ההזאה וסוד הטבילה כי בתחלה צריך להמשיך עליו מצד החסדים והרחמים ואח"כ תתעלה נפשו להטהר בסוד מיין עלאין כיל"ח. והנה זה הרמז אשריכם ישראל כו' כי כבר בארנו כי זהו מחסדי עליון על עמו כאשר חלילה הם בצרה אז עי"כ יזכו אח"כ למעלה יתירה וגבוה יותר מקודם לכן. כי הש"י ב"ה ינטלם וינשאם כל ימי עולם עד בחי' הרחמים העליונים לעמוד לפני הש"י ב"ה. לכך ע"ז הוא שרומז ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין כי אמנם כן כאשר אירע טומאה לאחד מבנ"י הנה עי"כ זכה לקדושה וטהרה יותר ממה שהי' קודם לכן. וכן הוא הדבר בעניני פגם הנפש כי תחטא ותשוב אל ד'. הנה אח"כ תתעלה במעלה יותר מהקודם לה. אשר לזה אמרו חכז"ל גדולה מעלת הבעל תשובה ממעלת הצדיקים גמורים וז"ש ר"ע דעו נא מעלתכם כי אך עתה לפני מי אתם מטהרין מ"י רומז לבינה לפני מ"י למעלה מבינ"ה. אתם מטהרין כי בתחלה מ"י מטהר אתכם הוא רמוז להזאה הנמשך מבחי' מ"י סוד הבינה. ואח"כ אביכם שבשמים הוא סוד הטבילה וזהו שהביא שני הכתובים האלו לראי' בתחלה וזרקתי עליכם מסוד ההזאה ואח"כ מקוה ישראל ד' מושיעו בעת צרה מסוד המקוה וטהרת הנפש ותתעלה בעת צרה ר"ל. וזהו מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל בעת צרה להעלותם אליו ולכך המאמר הזה הוא סיום מס' יומא שהיא מעורר לב הבעלי תשובה לבינ"ה ויה"כ הוא בבינה. וכן חג השבועות הוא בסוד נ' שערי בינה. לכך זה שאמר הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים פי' שהייתם בעת צרה במצרים ועי"כ ואביא אתכם אלי במעלה יתירה כנ"ל כן בכל עת שיהי' חלילה מצירים ומעיקים לכם אביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה. אמן:
(בפ' נשא) נשא את ראש בני גרשון גם הם כו'. הנ"ל דהנה הלוים הן נקראי' בחי' הצדיקי' הנלווים ודביקים בד'. ויש כמה מיני בחי' הצדיקים מהם נקראים בני קהת בבחי' הגדולה שלהם. ויש נקראים בני מררי. ויש אשר נקראים בני גרשון כמוב' בספרים הקדושים. והנה בחי' בני גרשון הם הצדיקים המגורשים בעולם הזה וכל ימיהם הם בצער והם כגרים לא ישבעו בטובה. הנה עליהם אמר הכתוב כי גם אותם צריך לנשא את ראשם לבית אבותם כמ"ש רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה שהוא מרומז על המלכות שיורדת בסתר המדריגה בהגלות. אבל לעתיד הנה היא תעלה על כלנה כיל"ח. והנה על בחי' הצדיקים שנקראים בני גרשון אמר הכתוב כי צורכם בעולם הזה לעבוד ולמשא לעבוד את ד' ולמשא הוא מדת הסבלנות לבל יקשה בעיניו על ככה אך לקבל הכל באהבה וחיבה. וזש"נ ואת כל אשר יעשה להם ועבדו אע"פ שחלילה יעשה להם מה שיעשה אעפ"כ ועבדו ולא יניחו מעבודתם. וז"ש ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ופירשו חכז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך הוא רצונך ר"ל אע"פ שלפעמים נוטלים מהאדם הרצון שלו חלילה. כי ברצונו לעבוד הש"י ובאים עליו התנגדות ועיכובים בע"כ. בכל זה יבין וישכיל כי גם זה הוא רצון הש"י לעבדו גם בזה. וד"ת אין באין כ"א רק ע"י יסורין ח"ו כמבואר בגמ'. וכן רשב"י ע"י שנצטער במערה י"ג שנים אח"כ נתעלה יותר ויותר. וז"ש במתן תורה על אותן הצדיקים פן יהרסו אל ד' לראות. יהרס"ו גימ' גבור"ה וגימ' אדנ"י. לבל יסתכלו מה זה ועל מה זה. וכן במשה נאמר כי ירא מהביט אל אלהים אל בחי' הדינין כי הכל לטובה:
(פ' נשא) על פי ד' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו כו'. הנ"ל בזה דהנה כבר הקשו הקדמונים על מה שאנו מתפללים בכל יום ותן בלבנו וכו' לאהבה וליראה שמך וטהר לבנו לעבדך באמת וכדומה לזה. הלא כבר אמרו חכז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואיך שייך להתפלל ע"ז. וכבר האריך המהרש"א בח"א ע"ש. אך הנ"ל דהנה אנו אומרים אהבה רבה אהבתנו כו' חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו דהנה יש להבין מהו הענין גדולה ויתירה הזאת ומה מעלת היתרת הזאת. אמנם הנה אמרו חכז"ל בגמ' פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. כי הנה מאז גם בשעת מ"ת הי' התגלות האלקות יותר ויותר גדולה מכפי ההכנת של בנ"י כי הלא כתי' פנים בפנים דבר ד' עמכם ועל מעלה הזאת הגדולה הנה לא הי' הכנתם בזה. אך הנה הם הכינו עצמם בקדושה וטהרה כפי כחם והש"י הוסיף להם התגלות האלקית עליהם ביתר שאת ויתר עז. וכן הוא תמיד המדה זאת כי בהערה מועטת שלמטה הנה ממשיך מלמעלה ההארה הגדולה שלמעלה יותר ויותר כיל"ח. וכן אמרו אדם מקדש א"ע מעט מקדשין אותו הרבה כי דרך הזה הוא בכל הענינים השייכים לעבוה"ב וזהו פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כו' כי תמיד ההשפעה והארה העליונה באה יותר ויותר מכפי ההכנה כנ"ל. וזה הענין של נשמה יתירה בשבת שלכך נקראת יתירה מפני שהיא תמיד בהארה וקדושה יותר ויותר מכפי ערך ההכנה שמכין האדם א"ע על השבת. וכן הוא בגמ' (זבחים דף צא ע"א) כי המוספים עדיפי מתמידין כו' המוספין קדישי מתמידין כי בחי' התוספות הוא יותר במעלה מן העיקר כנ"ל. ובכן כאשר בשעת מ"ת הנה ההערה העליונה באה להם במעלה יתירה וגדולה הנה לכך אמר להם משה רבינו עליו השלום אחר מעשה העגל יוסף ד' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם כי אחרי אותה המעשה שנטל מהם העטרה לא ניטל מהם רק תוספת ההארה ההיא ולא נשארו רק באותו הבחי' כפי הכנתם למתן תורה שהכינו א"ע מתחלה קודם מ"ת כנ"ל לכן בתיקון הדבר ברכם משה רבינו עליו השלום שיזכו לשוב לאותו התוספת וזש"א יוסף ד' עליכם ככם אלף פעמים שהם אלף בחי' שאבדו כנודע וזה הי' מבחי' התוספת כנ"ל. ולכן כאשר תגיעו למעלת התוספת אז תהיו כי יברך אתכם כאשר דבר לכם בשעת מ"ת כנ"ל. הנה זה הפי' של חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו זהו ההארה היתירה שבאה לאדם יותר מכפי ההכנה הוא בחי' חמלה ורחמנות הש"י עלינו והיא נקראת חיבה יתירה בחי' תוספת כתובה כנ"ל. והנה על בחי' של תוספת ההארה הנ"ל שייך שפיר לשון תפלה וטהר לבנו ותן בלבנו לאהבה וליראה שמך ר"ל שישפיע לנו קדושה יתירה באהבה וביראה יותר מכפי הכנתינו ומעשינו ומ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא מוסב על הכנת האדם בבחירתו הטובה [ויראת שמים זה בא לו תמיד בלי מונע כנ"ל]. אמנם הנה כל בחי' תוספת הנ"ל באה לו ע"י הצי"ע שהוא נקרא בחי' יוסף בסוד מוסף. על ידו באה השפעה הארה בגדלות יותר ויותר וממנו משפיע לכל הנלווים אליו כמ"ש ברשב"י ע"ה כשהיו התלמידים אצלו הנה לכל אחד ואחד נתן לו חלקו בסודות התורה כמ"ש בזוהר הקדוש ע"ש. הנה זה שאמר הכתוב שהתחלנו ע"פ ד' פקד אותם. לשון פקודי ד' כו' המצות הי' בידם במעלה יתירה לפי שהיו ביד משה הוא הצי"ע לכן כל איש ואיש עלה במדרגה יותר מכפי הכנתו. וזה על עבודתו ועל משאו. והבן:
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כו'. ואמרו חכז"ל שבקשו האור והחשך להשתמש בערבוביא. אך וירא אלהים את האור כי טוב לכן ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. הנה יש להתבונן איכה שייך להשתמש האור והחשך יחד בערבוביא שני הפכים בנושא אחד. אכן הנה התורה נקרא אור והתאוות עולם הזה נקראים חשך כנודע. ולכן הנה העוסק בתורה ובעבודה צריך להיות לבו וכוונתו טהורה לש"ש לבד ולא לשום כוונה חיצונית כלל כמ"ש יראת ד' היא אוצרו. יראת ד' טהורה וכו'. וכמ"ש חכז"ל לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס שהפי' הוא לא על שכר עולם הזה גם לא על תקוות שכר עוה"ב כנ"ל. לכן האדם העובד את הש"י צריך לישר לבבו שלא יגיע לו בוודאי שום שכר וגמול כלל חלף עבודתו ואפי' אם חלילה עוד להיפך יסבול וישא הכל ולא ינוח מעבודתו והוא שכתוב לעבוד ולמשא על עבודתו ועל משאו כנ"ל. וזהו הרמז במ"ת שכפה עליהם הר כגיגית שאמרו חכז"ל אע"פ שיכפה עליהם חלילה משא הרב הכבידים על שכמם אעפ"כ יקבלו הכל לטובה כנ"ל. וזהו ע"ד שפי' הרב הרמ"ע ענין הטענות של יהושע עם ישראל כמוב' בסוף ספר יהושע שאמר להם בתחלה ועתה יראו את ד' ואם רע בעיניכם לעבוד את ד' בחרו לכם כו' ויען העם ויאמר חלילה לנו לעזוב את ד' כו' כי הוא הוציאנו ממצרים ועשה כל האותות כו' שבתשובה הזאת של ישראל הבין יהושע כי ע"כ לא יעזבו את ד' בעבור הטובות שעשה להם. ואם חלילה יהי' להיפך אז שוב ישובו מאחריו ח"ו ע"כ אמר להם שנית לא תוכלו לעבוד את ד' כי אלהים קנא שמו לא ישא לפשעכם שהבינם כי לפעמים יתהלך עמם במדה"ד על מעשיהם. ואעפ"כ לא תשכחו את ד' אלהיכם כי גם הרעה ח"ו תקבלו כמו הטובה. אז ויענו כל העם לא כי את ד' נעבוד ובקולו נשמע בכל הבחי' שיעברו עלינו אח"כ ויכרות להם יהושע ברית וכתי' וישם לו חק ומשפט בשכם. הפי' חק הוא דבר שהוא בגזירות המלך בלי טעם ומשפט מורה על בחי' יסורין ר"ל כנודע. וז"פ שבכריתות הברית התנה עמהם שאע"פ שיהי' לפעמים גזירה שהוא כחוק בלא טעם אעפ"כ אל יקשה בעיניך למה עשה ד' ככה. וגם צריך לקבל ר"ל גם המשפט בחי' היסורים לבלתי יפול ח"ו מעבדות הש"י כי הכל לטובה. וזהו באמת המדה של בנ"י שבכל הצרות והגליות שעברו עליהם בכל זה הם חזקים וקיימים הם באמונתם כיתד שלא תמוט לעולם. אבל בעובדי כוכבים כתי' והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וכו'. וזפ"ה כל הגוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך כי גדול אתה ועושה נפלאות פי' שהם אך משתחוים לפניך בעת אשר תעשה עמהם נפלאות ונסים אבל אנחנו עמך כו' נודה לך לעולם. הורני ד' דרכך כו' אודך ד' אלהי בכל לבבי ואכבדה שמך לעולם פי' לעולם בכל הבחינות שיעברו עלינו נודה לשמך. כי עיקר הוא חסדך גדול עלי מה שהצלת נפשי משאול תחתיה מעונשי הגיהנם ח"ו כנ"ל. וז"ש מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל שהוא בחי' חוק ומשפט וכו' ובכ"ז הם קבלו התורה אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום כו' ואעפ"כ לא רצו לקבל התורה כו'. וזהו הרמז שאמרו במרה שם שם לו חוק ומשפט כי בתחלתם מיד במרה על הדינין נצטוו שאע"פ שיעברו חלילה הדינין עליהם כנ"ל בכ"ז יקבלו עליהם המצות וז"ש שם שם לו חק ומשפט. הנה פי' חק ומשפט כבר בארנו כנ"ל. אבל אח"כ כתי' והי' אם שמוע תשמעו וכו' ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כו' כי באמת סוף הדבר שלא יעשה עמנו רעה. אבל בתחלה אתם לא תכוונו על כך בעבור טובתכם כמו שהזהיר הכתוב לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' והבן. וזה שאמרו המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ר"י אומר בדבר שבממון תנאו קיים לכך בלי ספק כי אין צריך לקוות בתפלתו ועבודתו על זה. והנה כבר מבואר בספר חובות הלבבות כל עניני פחיתות הזאת ע"ש. ומה גם כי הלכה פסוקה היא כי הפועל העובד אינו רשאי לאכול בשעת מלאכה זולת אשר יחוננו הבע"ב ממדת החסד ע"ש בב"מ. והנה לכך צריך ליזהר מלהשתמש בערבוביא חשך ואור להיות בכוונת התורה והעבודה לערב האור התורה בחשך של העולם הזה כמבו' במדרש שהתחלנו. ולכך ויבדל אלהים בין האור והחושך. אבל חכז"ל אמרו שגנוז לצדיקים לע"ל הפי' הוא כי צריך ליזהר שלא להתכוון גם על עוה"ב בעשיית המצות כמ"ש וזהו הפי' וירא אלהים את האור כי טוב וגנזו לצדיקים לע"ל דהנה העיקר האור של תורה יתגלה לצדיקים לע"ל. וז"פ גנזו לשכר העוה"ב לצדיקים לע"ל פי' העתיד לבא להם השכר שלא יהנו ממנו כלל בעולם הזה ולבל ידעו ממנו כלל בעולם הזה אם יש להם שכר לע"ל אם לא. וכמש"א ר' אבוהו כל אילון לאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי. פי' שהוא זכה לכל זה ע"י מה שאמר בלבו תמיד כי לריק יגעתי כי מי יודע אם יקבלו מצותי ועבודתי וז"פ שגנזו מהם לבל יכוונו עליו. וזה ודע שמתן שכרן של צדיקים לע"ל. פי' הידיעה ממתן שכרם של צדיקים הוא לעתיד לבא אבל בעולם הזה אף הידיעה הזאת אין להם. וז"ש דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב. פי' שלא ידעו מזה בעולם הזה אם יש להם חלק בעוה"ב. וז"ש הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרם של מצות. פי' כאשר אין אתה יודע אם יתנו לך איזה שכר בעד המצות אשר אתה עושה. א"כ אין לך לשער גודל המצוה או הקטנה ממנה כי אין חילוק בעיניך בין זו לזו כי כולם מרועה אחד ניתנו מפי הש"י ב"ה. וז"פ הפ' שהתחלנו וירא אלהים את האור כי טוב. פי' אור התורה הוא טוב שבקשו האור והחשך להשתמש בערבוביא. פי' בכוונת תערובות אור התורה עם מתן שכר ותאוות העולם הזה שהוא חשך. ויבדל אלהים. וגנזו לשכר העתיד לבא לצדיקים כנ"ל:
(בפ' יתרו) ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכו' ויאמר ד' אל משה כה תאמר אל בנ"י אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם וכו'. הנראה לבאר בפסוקים הללו עפ"י מ"ש בפי' הפ' והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ד'. עפ"י מה דאי' בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ שלא לק"פ ויהי מורא שמים עליכם. הנה יש לדקדק בלשון עתיד ויהי מורא שמים. אולם הנ"ל עפ"י הידוע לי"ח כי כל התורה והמצות שאנו עושים הוא בבחי' לבוש לשכינה הקדושה כמ"ש לבש ד' עוז התאזר התאז"ר גימ' תרי"ג. פי' ע"י תרי"ג מצות שאנו עושים הוא בחי' לבוש. אולם כ"ז אם האדם עושה לשמה בלתי קבלת פרס וז"ש והדרת פני זקן שיהי' מעשיכם ראוים להיות בחי' לבוש כמ"ש עוז והדר לבשת אם תעשה מעשיך בבחי' זו עי"ז תזכה לבא לידי יראת שמים כמו שמסיים ויראת מאלהיך וכו'. לכן קאמר בלשון עתיד הוו כעבדים כו' ויהי מורא שמים כו' עי"ז שתעשו ברצון הנ"ל שלא ע"מ לקבל פרס תזכו לבא לידי יראת שמים. האמנם כי אמרו חכז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים עכ"ז ע"י המעש"ט כנ"ל יזכה לבא לזה להיות לו עד"ז סייעתא דשמיא כמ"ש דוד המלך ע"ה הט לבבי ליראה שמך. ונחזור לענינינו שישראל אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ולזה השיב להם משה כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים. פי' כל מה שבא לכם התגלות האלקות הוא רק למען תוכלו לבא לידי יראת שמים לאמתו כי הדור ההוא שעמדו במעמד הר סיני נזדככו ובאו למדריגות האבות הקדושים כמ"ש קיים אברהם אבינו כל התורה כולה. לכן כל ההתגלות האלקות הי' למען יבואו ליראת שמים לנכון כמ"ש למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. פי' אף שלא תחטאו עוד צריכין לבא לידי יראת שמים לאמתו. וזה שמסיים ויאמר ד' אל משה כה תאמר אל בנ"י אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם להיות לכם התגלות האלקות כדי שתבואו ליראת שמים לאמתו והמדריגה הזאת לא תוכלו להשיג עד אשר תעשו כל מעשיכם לשמה שלא ע"מ לק"פ ולזה מסיים לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' היינו לקבל פרס ואז יהיו מעשיכם לרצון כמ"ש לעיל לבש ד' עוז התאזר בבחי' לבוש כנ"ל. עי"ל והדרת פני זקן ויראת מאלהיך כו'. שהקב"ה נגלה בסיני כזקן יושב בישיבה ולזאת אמר הכתוב והדרת פני זקן שתחזור למקומך למעלה הראשונה ולמדריגת הר סיני שיהי' לכם אז התגלות האלקות פנים בפנים. וע"ז ויראת מאלהיך:
(במס' פסחים דף סח ע"ב) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפי' הפ' (ביהושע סכ"ד). ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים קברו בשכם ויהיו לבני יוסף לנחלה. ומקשה בגמ' הלא משה העלה אותם ולמה נקרא על שם בנ"י. אך הנ"ל ע"פ מ"ש בפ' פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. הרמז על מדת היסוד אב"ק הוא העיקר לקבלת התורה. וז"ש פקוד יפקוד פי' יצוה אתכם תרי"ג מצות לשון פקודי ד' ישרים וכו'. אך העיקר יהי' ע"י שמירת הברית כמ"ש להלן והעליתם את עצמותי לשון עצמיות וכח שלי יהי' לכם לעזר לקבלת התורה ובלבד שיתן כנגד היסוד רמז על הנ"ל. וז"ש ארונו של יוסף הי' הולך עם ארון השכינה קיים זה מה שכתוב בזה. פי' ע"י כחו של יוסף היו יכולים לקיים מ"ש בזה וזה הפי' ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים. פי' העצמות של יוסף הם העלו את בנ"י כי בזכותו יצאו ממצרים. וזה שמסיים הכ' ויהיו לבני ישראל לנחלה כי כל ישראל נקראו על שם יוסף כמ"ש אולי יחון שארית יוסף. ומדת יוסף הוא לבני ישראל לנחלה גם עתה בזכותו אנו חיים. לנחלה נח"ל ה'. הוא היחוד יסו"מ. נחזור לענינינו. רב יוסף רמז למדתו של יוסף הצדיק שהעלה ר"ב ניצוצות ממצרים כמ"ש ר"ב עוד יוסף בני חי. לכן אמר אי לאו האי יומא שגרם מדתו של יוסף בחי' יסוד צדיק כמה יוסף איכא בשוקא. פי' שיהי' יורד ההשפעות ח"ו לחיצונים ומדתו של יוסף הוא שגרם להם קבלת התורה:
א"י אמר ר' יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. הנ"ל דהנה בחי' יוסף הוא בחי' היסוד. ובזמן הגלות ר"ל משפיע לחיצונים כמבואר בספרים והראי' ביוסף הצדיק כשנמכר למצרים ושם הי' השובע. אכן בחג השבועות הוא בחי' קיבוץ גליות היינו הניצוצות עולים מבין הקליפות והם נקראים שוק ורשות הרבים בסוד המוציא מרה"י לרה"ר בשבת. וז"ש רב יוסף היינו היסוד הקדוש אומר כן אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא היינו כמה יסודות שלכל עולם יש יסוד. איכא בשוקא הם יוצאים לחיצונים. אך קדושת חג השבועות וקבלת התורה הוא מועיל להעלות הני"ק ולתקן בחי' היסוד כמבואר כ"ז בספרים. וזה ג"כ פי' הגמ' (בסוטה דף מט) אמר רב יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא וכבר תמהו המפרשים על כוונתו בזה אך הרמז הוא כנ"ל שבחי' היסוד הוא בחי' העניו שמשפיע למקומות השפלים בתכלית השפלות כנ"ל. וזהו מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, דל נקרא היסוד וגם נקרא אביון כמבו' בספרים. והקב"ה מקימו מעפר לבל ישפיע עוד לאשפות החיצונים. וז"פ בגמ' ענוותנותו של ר' זכריה חרב בית מקדשנו וכו' פי' ג"כ הענוה של יסוד זכ"ר י"ה שיצא לחיצונים הוא גרם לכל זאת שגברה ידם כ"כ כנ"ל. ולזה נקרא ר' יוסף סיני סינ"י גימ' ק"ל לתקן בחי' ק"ל שנה של אדה"ר. וז"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים היינו מהיכן נבראו המצרים מהניצוצות של אדה"ר ואשא אתכם על כנפי נשרים הוא העלאת הניצוצות ואביא אתכם אלי כי כן הוא. ומעתה והייתם לי סגולה מכל העמים כנ"ל. וזה וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך בקבלת התורה שבאו כל הני"ק עם בנ"י כנודע והבן: (מכי"ק)
וילכו שניהם יחדו ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים. הנראה לרמז בפסוק זה שהוא הכנה לקבלת התורה. וילכו שניהם יחדיו היינו הנשמה והגוף. דהנה כתיב לך אל העם וקדשתם. וקדושה הוא מסירות נפש והיינו דכתיב נפשי יצאה בדברו. וזהו בדבור הראשון פרחה נשמתם. הנשמה הוא מחסד והגוף הוא מגבורה וכוונת העקידה הי' לעקוד הגבורות תחת החסדים. וזהו וילכו שניהם יחדו היינו היחוד הוא שהגוף ישתעבד להנשמה. ויבואו אל המקום זה הר סיני ששם עמדו כל הנשמות ושמעו עשרת הדברות. וזהו אשר אמר לו האלהים היינו וידבר אלהים את כל הדברים האלה כו' שבחג השבועות נתעורר כח עשרת הדברות ומתן תורה לכל ישראל כל הימים. וזהו בר"ה בהשופר מעוררים כח השופר של מתן תורה וכמבואר באתה נגלית כדי כשתגיע הזמן של מ"ת בחג השבועות יתעורר תמיד כח ההוא של מ"ת וז"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק מגודל הפחד ומגודל בהירת הקדושה ויעמדו מרחוק העמידו מענין הקדושה ובהירות הזה למרחוק לדורות הבאים לעולם כמ"ש ותדבר אל בית עבדך למרחוק כן העמידו בנ"י מהקדושה הזאת לדורות עולם שיתעוררו במ"ת בזמן הזה לעולם. וז"ש שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ד' אלהיך פי' להיות היום באותו הבחי' כאשר צוך אז במ"ת תתעורר זה גם היום. היום הזה נהיית לעם. אשר אנכי מצוה אתכם היום. וז"ש לך אל העם וקדשתם. הנה קדושה היא מסירות נפש היום ומחר פי' מחר היא בעולם הנשמות יש מחר שהוא לאחר זמן היינו בעולם הנשמות שם הוא העבודה ג"כ במסירות נפש שגם המלאכים עובדים במס"נ. עליונים למטה ותחתונים למעלה. מסירות נפש של מלאכים לירד למטה בשליחותו של מקום לעולם הזה ומסירות נפש של ישראל לעלות למעלה. וז"ש עולם ברור ראית. וזהו וקדשתם היום ומחר שיהי' מסירות נפש לישראל לעולם כמ"ש בחייהם ובמותם לא נפרדו לעשות רצון קונם כנ"ל והבן: (מכי"ק)
(במס' גיטין דף נב) אפוטרופוס שמנהו ב"ד לא ישבע. הנראה לרמז על הצדיק יסוד עולם שממנין אותו מן השמים. וזהו שמנהו ב"ד. לא ישבע היינו שאיננו יכול להשביע א"ע. ישבע הוא לשון שביעה. כי כל זה איננו שוה בעיניו רק לראות בטובת ישראל. ובכל יום מחכה ומצפה להשפיע להם טובות ולהתפלל בעדם. וז"ש שמואל הנביא ע"ה קודם הפרדו. ועתה חלילה לי. מחטוא מלהתפלל בעדכם כי זהו הי' אצלו חטא כאשר יחדול מלהתפלל בעד בנ"י כי העיקר בהצדיקים לראות בטובות כלל ישראל:
(שם דף עג) לא תתיחד עמו רק בפני עדים וכו' מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה. הנראה לרמז בזה עפ"י מה שאמרנו במאמר הגמ' ר' יהודה הי' דורש סמוכים פי' כי בשמו של ר' יהודה מרומז שם הוי' ב"ה רק האות ד' הוא באמצע ומפסקת בין אותיות הוי'. לרמז על הגלות כי" ראתה" גוים באו" מקדשה" כי בס"ת הוא שם הוי' רק תיבת גוים מפסקת ביניהם באמצע. וז"ש מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה. היינו כי עתה בגלות אין השם שלם כמ"ש כי יד על כס י"ה. ענני במרחב י"ה שיהי' השם במרחב ולא יפסיק עוד בין שם י"ה לו"ה. וזהו שדרש ר"י סמוכים שיהי' אותיות השם סמוכים יחד ואז יהי' השם שלם והכסא שלם. והנה ידוע מספרים כי בזמן הגלות עיקר זמן היחוד הוא בשעת ק"ש ערב ובוקר וזה הרמז בתיבת ע"ד ע' וד' רבתי. וז"ש עפ"י שנים עדים יקום דבר רמז ליחוד הנ"ל. ומה שנאמר עפ"י שנים עדים או שלשה יומת המת. רומז עוד על ק"ש שעל המטה יומת המת הוא הסט"א כמ"ש בגמ' מזיקין בדלים ממנו כידוע אבל בזמן שהי' בהמ"ק על מכונו הי' היחוד תמיד כל המעל"ע כמבואר בספר חסידים כי מפני כן נזכרו האבות בתורה כ"ד פעמים כי הם היו מיחדים שמו הגדול בכל כ"ד שעות ביום בלי הפסק. וז"פ המשנה לא תתיחד עמו רק בפני עדים. רמז ליחוד שעושים בנ"י בק"ש כנ"ל. וזה שמסיים המשנה מה היא באותו הימים היינו עתה בזמן הגלות. ר"י אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה. היינו שגם עתה הרי היא מיוחדת להבורא ב"ה למלאות רצון כנ"י בכל מה שמבקשת ממנו בתפלותיהם למלאות כל משאלות לבבם לטובה אמן: מה יעשה הבן שלא יחטא. ר"ל כיון שאנחנו בנ"י נקראים בנים למקום והוא ממלא כל משאלות לבבנו. ומה יעשה הבן. ישמור עצמו שלא יחטא. ואז יהי' טוב לו בזה ובבא:
(תהלים קיט) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. דהנה יש לבאר מה שמצינו שהתורה נקראת תורת חיים כמבו' בשמ"ע בברכת שים שלום כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' חיים הם למוצאיהם. דהנה מצינו בגמ' (שבת דף פח ע"ב). אמר ר"י בן לוי כל דיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו כיון שבדבור אחד יצאה נשמתן דיבור שני היכן קבלו הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים וכו' וכן הוא במד"ר פ' יתרו. שאלו ישראל שיראו כבודו וישמעו קולו וכו' ולא הי' בהם כח לעמוד וכיון שבא לסיני ונגלה עליהם פרחה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו אבל התורה בקשה עליהם רחמים וכו' מיד חזרה נשמתן שנאמר תורת ד' תמימה משיבת נפש. וכן הוא בגמ' טל תורה מחייהו. דהנה עיקר קבלת התורה ומצות הוא מסירות נפש על קדוש השם כמו שדרשו רז"ל בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כי אני ד' מקדשכם. שמתחלה צריך האדם לקבל עליו עומ"ש במסירות נפש ואח"כ באה הקדושה על בנ"י וזהו אני ד' מקדשכם. ולזה אחר שאנו אומרים הקדושה נעריצך ונקדישך כו' אתה קדוש וכו' אתה חונן לאדם דעת וכו' השיבנו אבינו לתורתך וכו'. ודברים אלו מבוארים בק"ש ואהבת את ד' אלהיך כו' בכל לבבך ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ואח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך אז יהיו נחקקים דברי תורה על לבב בנ"י ואם לא הד"ת אינם בלבבם רק משפה ולחוץ כמצות אנשים מלומדה. ולזה בקבלת התורה שהיו צריכין שיהיו ד"ת דבריו חיים וקיימים בהם לעולם הוצרכו ישראל לצאת נשמתן מהם. וזה הי' הקידוש השם שלהם שפסקה זוהמתן מהם ובמחשבה לבד יצאה נשמתם והחזירו הפקדון לבעלים. וזה כוונת הגמ' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ואח"כ נמשך לדור המדבר חיות חדש מחיות התורה. וז"ל המקדש מלך פ' קדושים שידוע שעיקר החיות הפנימי של האדם הוא מצד בחינת החכמה. ואומר החכמה תחי' בעליה שהיא התורה ולכן חכם נקרא איש חי להיות שהתורה היא חיות הפנימית וכל עוד שהאדם עוסק בתורה הוא חי בעצם ובלתי התורה אין לו חיים כי בעסק התורה הוא גורם קיום יסוד אבא שהוא חי בתוך הזעיר וכו'. ולדברינו זה הוא ע"י קיום כוונת מסירות נפש דוקא. ולזה אנו אומרים באמת ויציב לאחר ק"ש ודבריו חיים וקימים שהם קיימים באדם ונקבע בלבו ולזה כוונו בלשון אין התורה מתקיימת אלא במי כו' דהיינו שיהיו קיימים לעד ולעולמי עולמים ולזה נכתב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך היינו כנ"ל וכן אנו אומרים בתפלת מעריב כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה לכן ר"ע הי' ראוי ליתן התורה על ידו. שכל ימיו הי' הולך במסירות נפש כמ"ש כל ימי הייתי וכו' ולכן התורה שבע"פ ניתן על ידו וכולהו סתימאי אליבא דר"ע. אליבא היינו כמ"ש לעיל ואהבת וכו' והיו הדברים האלה זה הי' על לבו דר"ע שהי' לבו כמעיין המתגבר כמ"ש (בזוהר פ' יתרו דף פו ע"ב) דכד אנו קיימין קמי' דר"ש מבועין דלבא פתיחין לכל עיבר וכלא מתגליא ע"כ. ומ"ש סתימאי. הוא כמ"ש ובסתום חכמה תודיעני שיש עולם שנקרא חכמה סתימאי והחכמה תחי' את בעלי'. לדוד אליך ד' נפשי אשא וכו' דרכיך ד' הודיעני אורחותיך למדני. הדריכני ולמדני כנ"ל. וזהו נדבת פי רצה נא ד' ומשפטיך למדני נפשי בכפי תמיד כו' הוא ג"כ מסירות נפש עי"ז תורתך לא שכחתי. וזה המבואר בגמ' אותן המצות שישראל נתנו נפשם עליהם עדיין הם עושין בשמחה. ולזה אנו אומרים אלהי נשמה וכו' אחר ברכת התורה. ולהבין הדברים שיש באדם נפש רוח ונשמה וכו' וזהו לפי עבודת האדם כמו שאנו רואים בשעה שהאדם ישן החיות שלו הוא מצומצם מאד וכשניעור החיות שלו הוא בהרחבה כן הוא בנפש רוח ונשמה כמבואר בזוהר משפטים זכה יתיר וכו' וזהו הפי' בזוהר שינתא בחוריהון וכשאדם לומד ואומר ברכת התורה אזי משיג הנשמה שהתורה היא נשמת בנ"י כמבואר בספרים הקדושים ולזה אי אפשר להשיג הנשמה רק אחר ברכת התורה ולזה אומרים אלהי נשמה אחר ברכת התורה. ובזה י"ל דברי רש"י ז"ל ויסעו מרפידים וכו' ופרש"י מה ביאתן להר סיני בתשובה וכו' דהנה בפ' התשובה כתי' ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקולו וכו' בכל לבבך ובכל נפשך וכו' ולבסוף כתי' כי תשמע בקול ד' אלהיך בכל לבבך וכו' כי תשוב כו' בכל לבבך ובכל נפשך. הנה לא מצינו בשום מקום שלתשובה צריך להיות מס"נ. אך הכתוב מדבר שבאם הרצון של בנ"י לזכות למתן תורה מחדש ולשמוע בקול ד' אלהיך כמו במ"ת וכמו שפרש"י על פסוק ישקני מנשיקות פיהו. ולזה צריך מסירות נפש דוקא וזהו כוונת רש"י על ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד היינו שכל ישראל הי' בלבבם כוונת אחד היינו הק"ש בכל לבבך וזהו הפי' רש"י מה ביאתן להר סיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה היינו כנ"ל במס"נ. וז"ש לצאת בנ"י ממצרים היינו במסירות נפש ביום הזה באו מדבר סיני. וזהו בכל דור ודור כו'. וזה פי' הפ' שהתחלנו לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. שהחיות של דוד המלך ע"ה הי' מטל התורה ולזה לא שלטה בו כלל השכחה. כן יקוים בכל ישראל אמן: ומשה עלה אל האלהים וכו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבנ"י. יבואר עפ"י מ"ש כבר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לשמה אותיות למש"ה. כי מתעורר בו כוחו של משה להיותו מסייע לכל הבאים ליטהר בבחי' עיבור נשמה כידוע. וזהו שאמר ר' יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא. דלכאו' יפלא איזהו מדת ענווה להתפאר בזה. רק מצינו כי ר"י לא רצה לקבל הנשיאות ונתן אותה לרבה כמ"ש במס' הוריות בסופו כל כ"ב שנה שמלך רבה ר"י אומנא לביתי' לא קרא. עיי' בע"י הפי' בזה ודו"ק. וזה שרמזו בגמ' ר' יוסף הוה סיני ורבה עוקר הרים. בחי' סיני הוא מדת הענווה לכן הי' נתעבר בו נשמת משרע"ה. וז"ש לא תתני ענוה דאיכא אנא פי' שיש בי כחו של משה רבינו עליו השלום המסייעני לזה. וז"פ ומשה עלה כו' כה תאמר אל בית יעקב פי' אף שמשה עלה למעלה עודנו כחו מתנוצץ לכל הלומדים לשמה. וזה הפי' כה תאמר עודנו כחו מדבר עמהם:
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כבר בארנו מ"ש בגמ' על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה. אשר כבר הרעישו המפרשים על גודל העונש הזה. אך הרמז בזה שצריך האדם ללמוד באותו בחי' להשפיע כ"ט לעולם הזה ג"כ לכן אחר ברכת התורה אומרים תיכף ברכת כהנים כי צריך להשפיע כ"ט ע"י הלימוד. וז"ש תורת חסד על לשונה פי' שע"י הלימוד מביאים חסדים טובים. ופנית בבקר והלכת לאוהלך בקר היינו החסדים תוליך אותם לביתך מהשפעות טובות וז"ש כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. המלאכה היא להשפיע טובות ע"י הלימוד. ולזה שפיר כאשר לא ברכו בתורה תחלה שלא הי' לימודם בדרך זה להביא ברכות והשפעות טובות לכן אבדה הארץ. וזה ג"כ הרמז בפ' שהתחלנו. כה תאמר לבית יעקב. רמז הש"י בזה קודם מתן תורה. כה היינו ברכת כהנים שמתחיל כה תברכו. זאת תאמר ותשפיע לבני ישראל ברכות. וז"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. בחי' חסד שתשפיעו ע"י לימוד התורה כנ"ל:
ויבא משה ויקרא לזקני העם ויענו כל העם יחדיו כל אשר דבר ד' נעשה. הנה כל הקדמונים עמדו בזה מה שנאמר ויקרא לזקני העם וענו כל העם יחדיו אשר להם לא קרא כלל. אך הנראה לבאר עפ"י מה שאנו אומרים בתפלה בשמ"ע אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם וכו'. לכאורה הוא כפילות הדברים. אך ידוע שכל העולם נברא רק בשביל ישראל והצדיקים אשר בכל הדורות שכל הנשמות הי' בכח עצמיות ית"ש בא"ס ב"ה אך לאחר שנברא העולם יצאו לפרטיות וקודם הבריאה היו בכלל. זה הרמז כלל ופרט וכלל. כי האדם צריך לעבוד כל ימיו שיהי' ראוי להיות חוזר לכלל הראשון להיות נכלל ביחודו בא"ס ב"ה. וזהו בגלל אבות שעשו רצונך. פי' שהם היו תחלת הרצון לבריאת העולם כמ"ש אלה תולדות השמים וארץ בהברא"ם באברה"ם וז"ש הוה רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים להיות חוזר לכלל הראשון קודם ברי"ע שהיו כל הנשמות ברצון הבורא ב"ה. וזה הפי' אלהינו ואלהי אבותינו. אבותינו הוא לשון רצון כמ"ש ולא אבה וכו'. וזה כפילת הדברים אלהי אבותינו אלהי אברהם וכו' כי מקודם אנו אומרים אלהי אבותינו רומז לשלש הראשונות נקראים דעות ורצונות. ואח"כ אומרים אלהי אברהם וכו' רמז לז' מדות שמתחיל מאברהם מדת החסד וכו' וז"ש באהבה רבה בעבור אבותינו שבטחו בך. לשון דביקות ברצונו ית"ש כמ"ש וטח את הבית והבן. ונחזור לענין שהתחלנו. ויבא משה ויקרא לזקני העם. פי' כאשר רצה לדבר עם כלל ישראל לא הי' צריך לדבר עם כל אחד ואחד בפני עצמו. רק חזר לשורש נשמות בנ"י הוא עולם הזקנה. וז"ש ויקרא לזקני העם הוא שורש נשמתן כנ"ל ואז ממילא ויענו כל העם יחדיו למטה כל אשר דבר ד' נעשה. והבן: במס' בבא בתרא דף כג ע"ב בעי ר' ירמי' רגלו אחת בתוך חמשים ורגלו אחת חוץ מחמשים מהו ועל דא אפקוהו לר' ירמי' מבי מדרשא ע"ש. הנ"ל להבין דברי חכמים וחידותם דזה הי' כוונת ר' ירמי' רגל אחת בתוך חמשים רמז לימי הספירה הוא בתוך ימי הפסח ורגל אחת אחר החמשים הוא חג השבועות שהוא אחר חמשים יום מימי הספירה. כי האדם צריך להכין א"ע בימי הספירה להיות נכון ליום הנבחר למתן תורה כמו בחג השבועות. וכבר בארנו בפ' בהר בפ' וקדשתם את שנת החמשים שנה וכו' יובל הוא וכו' ושבתם איש אל אחוזתו רומז ליובל העליון. כי כל ימי העולם נחלקים לשבועות ז' ימי השבוע וביום השביעי שבת. וכן בשנים השביעית היא שמיטה. ולאחר ז' שמיטות הוא יובל. וגם כל שנות העולם ששת אלפים שנה ואלף השביעי הוא שבת. ומבואר בספרי המקובלים שימי העולם נ' אלף דרין מספר מ"ט אלפים שנה ואח"כ יהי' היובל העליון ואז יקוים ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו דהיינו שכל הנשמות יחזרו לשרשן כידוע לי"ח. ועתה הנה מספר הידוע הוא שבעה פעמים ז' אלפים עד אשר ימלאו מ"ט אלף. וזה וקדשתם את שנת החמשים שהאדם צריך להתקדש שיהי' ראוי לחזור לשרשו בשנת החמשים הוא היובל העליון כנ"ל. וזה שאנו אומרים למען לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. עולם הוא היובל העליון. ועד. כי הבושה יהי' אז בלי שיעור. כי אז יהי' התענוג האמיתי בעולם הנשמות וזה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה כו' כי האדם בעודנו בעולם הזה ויש בידו לסגל תורה ומצות להשיג אז נועם העליון תענוג בלי שיעור. לכן כל איש נבוב ילבב שלא יקלקל מעשיו בעולם הזה עבור תענוג המדומה ותאוות עולם הזה להשחית נפשו להפסיד חלקו בעוצם התענוג האמיתי המוכן לו בעולם העליון. וזהו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והבן. וזה יש לרמז בדברי הגמ' בכוונת ר' ירמי' רגלו אחת בתוך חמשים ורגלו אחת חוץ מחמשים לרמז על ימי הספירה כנ"ל שיהי' הכנה לרגל השני הוא יום השבועות. כי לפי ההכנה בימי הספירה כן הוא מקבל קדושת חג השבועות. וע"ד אפקוהו לר"י מבי מדרשא כי אין לנו עסק בנסתרות. אך דבר ד' הי' אמת בפיו לרמז על הנ"ל והבן:
אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו'. יבואר עפ"י מ"ש בפ' במדבר וזאת עשו להם וחיו ולא ולא ימותו וישימו איש איש על עבודתו ועל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. עפ"י מ"ש כי עיקר מכל העבדות הוא לתקן מדת היסוד. וז"פ וזאת עשו השכינה נקראת זאת ותעשו התיקון לשכינה הקדושה ע"י היחוד בחי' יסו"מ. וז"ש וכסיל לא יבין את זא"ת. וז"ש להם יוסף לאחיו זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא. תדעו כי ע"י יראת שמים תוכלו לעשות התקון בבחי' היסוד כנ"ל. וזה ג"כ וזאת עשו לה"ם רמז לשם מ"ה. וחיו. תביאו החיות ונ"ר לשכינה הקדושה. ושמו איש איש על עבודתו ועל משאו. ר"ל ע"י שמירת הברית יכול כ"א להתחזק בעבודת הש"י בקדושה. ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. כי אם איננו בשמירה מעולה יבוזו זרים יגיעו. כי הסט"א חוטפים הקדושה מן התו"מ כמ"ש פדני מעושק אדם. והסט"א הוא בחי' מיתה וז"פ כבלע את הקודש וכו' שלא יהיה התו"מ נבלע בין החיצונים שנקרא מיתה ועיקר עבודת האדם בעולם הזה להוציא הנ"ק שנפלו בין החיצונים מפגם אדה"ר לכן במשה רבינו עליו השלום כתיב ותרא אותו כי טוב הוא שלא הי' בו מתערובות טו"ר מאדה"ר והוא הי' כולל הדעת מכלל ישראל לכן הוא הי' הממוצע לקבלת התורה. וכן הוא אתפשטותי' בכל דרא. וז"ש ר"מ כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לשמ"ה אותיות למש"ה. עי"ז זוכה לדברים הרבה שיהי' לימודו עולה לרצון בקדושה למעלה ובלתי שמירת הברית כל טרחתו לריק. אך ר"מ שהי' מחודד מאד כמ"ש האי דעדיפנא מחבריא כו' עכ"ז הי' בקדושה כמ"ש בגמ' תוכו אכל קליפתו זרק. פי' שהי' מתקן הכל לנכון. לזאת הוא היה זוכה לדברים הרבה כנ"ל. כמו שמצינו בגמ' קב"ה חדי בפלפולא דר"מ. חדי. לשון יחוד שעשה יחודים גדולים בלימודו בפלפולו. ובזה לאו כל אדם זוכה לזה רק הצדיקים הגדולים הנשמרים באב"ק בחי' משה כנ"ל. וז"ש וזאת הברכה אשר ברך משה כו' פי' שהי' מברך את בנ"י בזאת הוא השכינה הקדושה שיעשו התיקון כראוי כנ"ל:
ונחזור לענינינו. שהראה להם הקב"ה עיקר ההכנה לקבלת התורה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי הוא שמירת הברית והייתם לי סגולה מדת היסו"ד הוא סגו"ל כיל"ח. כי בלתי שמירת הברי"ק א"א לעשות המצוה בשלימות אף שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו. הלא החיצונים יבוזו יגיעו כנ"ל. וז"ש יוסף לאחיו פקוד יפקוד אלהים אתכם. פי' לשון פקודי ד' ישרים. ידעתי כי יתן לכם הש"י התורה ומצות הרבה. רק זאת תדעו כי מדת היסוד הוא עיקר ההכנה למתן תורה. וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו מדתו וכוחו של יוסף לקח עמו לכן הוא הי' הממוצע לקבלת התורה. ובזה פרשנו בפ' ציצית בפ' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו כו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. וזכרתם לשון השפעה בחי' דכר שיהי' כח בהמצות להביא השפעות טובות ע"י שתתקנו אות ברי"ק ועי"ז יהיו כל המצות אשר תעשו בבחי' דכר ומשפיע כל טוב והתקנה לזה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כי עינא ולבא הם תרי סרסורי דחטאה. וזה הרמז עיניך בשדה וכו' והבן וברית הלשון ג"כ מכוון נגד ברית המעור. כמ"ש דוד המע"ה מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. בזה יש לרמז בפיוט אקדמות מילין וכו' פי' קודם כל דבר תשמור פיך ולשונך כנ"ל. ומסיים ותזכון די תיתבון בעילא דירתא. קביעין כן תהוין בהנהו חבורתא. פי' עי"ז יהיה העבדות שלך בקביעות בקדושה ולא תפול ממדריגתך. אך תמיד תהיה בקדושה ובטהרה אמן:
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלהיך במקום אשר יבחר כו'. הנ"ל לרמז מה שבכל התורה כולה נקראת ירושלים ובית המקדש בשם מקום סתם כמבואר כ"פ בכתוב. דהנה כתיב בהגדה ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל כו' יש להבין למה לא אמר ברוך ד' או הקב"ה כמ"ש להלן למה קראו כאן בשם מקום. אך הנ"ל לפרש ע"ד שמצינו בזוהר הקדוש פ' פנחס דף ר"כ וז"ל דתנינן דכל אתר דצדיקיא אתחדש בי' מלה דאורייתא כד איהו בהאי עלמא פקיד לההוא אתר ואתי לי' לגבי' כו' ע"ש והנה בהיות המקום שנתחדש בו ד"ת מקודם ע"י הצדיק הנ"ל. שבו הוא השראת השכינה והקדושה. הנה לכך אמרו רז"ל הלומד תורה לשמה הוא משמח את המקום משמח את הבריות. היינו שהוא משמח את המקום שנאמר בו ד"ת והמשיך בו קדושה ואיהו פקיד לההוא אתרא תמיד. גם עי"כ הוא משמח את הבריות. כי כשיורד הצדיק מעולם העליון אל המקום ההוא. ממשיך עמו חסדים וישועות וכל טוב לעולם הזה וזהו ברוך המקום היינו המקום שנאמר בו ד"ת וכמו שמסיים ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. כי ע"י התורה נמשך ברכה וקדושה להמקום כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ונמשך ממילא הברכה לישראל. וזש"נ כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ר"ל כי כאשר אתה עומד עליו ובהמקום הזה הוא השראת השכינה הנה ממילא אדמת קדש הוא כנ"ל. וזהו שאמר לו של נעלך מעל רגלך כי הנה ענין סוד נעל הוא בחי' המקיפין לזו"נ בבחי' רגלין לכך אמר לו הש"י כי בכאן אין צריך למקיפין כי אדרבא נכון להשפיע כ"ט להמקום הזה שבו השראת השכינה ונכון לשמח את המקום כנ"ל. והנה להיות כי מקור בריאת העולם הוא מתחיל ממקום בהמ"ק ואבן שתיה שממנו הושתת העולם. ועיקר בריאת העולם הוא עם התורה כמבואר בזוה"ק. באורייתא ברא קב"ה עלמא. הנה עיקר התורה הוא במקום ביהמ"ק והוא הר המוריה שממנו יוצא הוראה לכל ישראל. לכך הנה כל חדושי תורה הוא במקום בהמ"ק וכל ההלכות עיקר השורש מהם יוצא משם ושם הוא המקום שלהם האמתי ושם התורה חוזרת אח"כ על אכסניא שלה לכן הנה צריך שוב לפקוד ההוא אתר ושם הוא השראת השכינה בוודאי ע"כ צוה השי"ת יראה כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. לפקוד אותו המקום בעודנו בחיים חיותו אל אשר נתחדשו בו ד"ת שלכם כי שם מקומם האמיתי כנ"ל. לכן הוא נקרא ירושלים בשם מקום סתם בתורה כי זהו מוסב על שהוא מקום של החדושי תורה ושם יראה כל זכורך אחרי התורה לפקוד לההוא אתרא וכמו שנאמר דרך פקודיך ארוץ כי תרחיב לבי. והנה ראשונה שנקרא ירושלים בשם מקום בהתורה הוא שנאמר אצל אברהם אבינו וירא את המקום מרחוק ויבאו אל המקום אשר אמר לו כו' אצל העקידה. ושם נאמר ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה. ר"ל בהמקום הזה יראה כאן הוא שורש היראה שיוצא מהמקום הזה. ולכך אשר יאמר היום בהר ד' יראה ר"ל לכך יאמר לדורות עולם היום בכל יום ויום בהר ד' יראה כל זכורך את פני ד' כי א"א ע"ה עשה ותיקן היחוד בהמצות ומעש"ט יעלו במקום הזה כנ"ל וזהו כל זכורך הם המ"ע כנודע זה זכרי הם רמ"ח מ"ע עם ו"ה. ולכך כאשר המצות הולכים שם הנה יראה כל זכורך במקום הזה ג"כ. וזהו דרש רז"ל יראה יראה אשר דרשו רז"ל מפסוק יראה כל זכורך הוא מרומז בהעקדה כנ"ל (ובזה י"ל והשב כהנים לעבודתם וכו' כתיב בתורתך כו' שלש פעמים בשנה כו' במקום אשר יבחר כי קדושת המקום ומגודל היחוד שנעשה בקרבנות שהקריבו שם זה ח' מאות שנה נשאר הרשימו ג"כ במקום ההוא גם עתה כנ"ל). והנה המקום הזה אשר בחר ד' לשכן שמו שם הוא מקודש מאז ועד עתה וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אף לדברי האומר בגבולין לא נתקדשו לע"ל אבל ירושלים לדברי הכל נתקדשו לע"ל כמבואר ברמב"ם. והנה לכך מאז ועד עתה כל התו"מ משם הם הולכים ולמקום ההוא הם שבים ללכת כנ"ל. ולכך הנה כל הנשמות הראשונים והאחרונים אבותינו אשר מעולם עד עתה כולם פוקדים לההוא אתר שנתחדשו בו ד"ת כי שם חלקם ומקומם והם משמחים את המקום כנ"ל. ומשמחים את הבריות להשפיע להם כ"ט לעולם. כי שם צוה ד' את הברכה ומשם יוצא לכל העולם חיים עד העולם. וז"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם שבאים ופוקדים לההוא אתרא וזהו ששם עלו שבטי י"ה להודות ול"נ ששם עלו בנ"י. אך שגם השבטים הראשונים ממש התעוררו בעליית הרגלים ופקדו לההוא אתרא. יראה כל זכורך את פני ד' דא רשב"י כי כל התורות של רשב"י הלכו שם ולכך גם הוא שם כנ"ל. וזהו המצוה של עליית רגלים יראה כל זכורך שתראה עם כל זכורך כל נשמות הצדיקים מברי"ע עד עתה. לכך שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. ימשך כנ"ל כ"ט על ידי נשמות הצדיקים. וזהו לא יראה פני ריקם שלא יהיה בחנם רק יושפע לכם רחמים וחיים ושלום עד העולם. אמן:
זמן מתן תורתנו. להבין הדברים האלה מה שמצינו בכמה מקומות בהיפך ותן חלקנו בתורתך משמע שנקראת תורת ד' וכאן נקראת מתן תורתנו. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפי' הפ' זה ספר תולדות האדם. כי כל הס"ת שיש בה ששים רבוא אותיות לתורה הם משורש ששים רבוא נשמות בנ"י שעמדו על הר סיני ומהם נעשה התורה כמש"כ הקדמוני' ישראל ר"ת "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה. וז"פ כי לא דבר רק הוא מכם. פי' כי התורה הוא רק מכם משורש נשמתם אשר עמדו בהר סיני. וכן כל הדורות יש בהם שורש הנשמות שקבלו אז התורה במעמד הר סיני. ומזה יוצא מוסר השכל שצריך כל אדם לשמור א"ע לבל יהיה בו שום צד נגיעה והשגת גבול בחבירו בעסק פרנסתו ולא יתקנא בו אם יראה אצלו מעלה יתירה ממנו. כי כמו בס"ת אם יש בה נגיעה היא פסולה כי צריך להיות מוקף גויל כן כאו"א מבנ"י צריך לשמור מכל צד נגיעה כי אם לא כן נפסל חלק שורש נשמתו באותיות התורה. ולזה סמיכת הפסוקים בפ' יתרו איש על מקומו יבא בשלום ואח"כ מתחיל בחודש השלישי כו' כי רק זה עיקר ההכנה למתן תורה כאשר כל איש על מקומו פי' חלק נשמתו ומקום אחיזתו בתורה יבא בשלום ומתוקן כראוי אזי יכול לקבל התורה. וכבר אמרנו כי גם ימי הספירה הם רמוזים לזה גוי"ל גימ' מ"ט נגד ימי הספירה והם הכנה קודם מ"ת שלא יהיה צד נגיעה כנ"ל. וע"ז התפלל דוד המע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. פי' שיראה בעיניו החסרון מה שפגם בחלק נשמתו משורש האות שבתורה. וז"פ נפלאו"ת נפ"ל או"ת. ונחזור לענינינו כי באמת הכל עולה בקנה אחד כי באמת היא תורת ד' כמ"ש כי אם בתורת ד' חפצו. אך מאשר כל התורה היא משורש ס"ר נשמות אשר עמדו בהר סיני. וכן בכל דור ודור כאשר מגיע יום חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו. פי' הנשמות ב"י אשר בדור הזה עתה גם אנחנו יש לנו אחיזה באותיות התורה לכן נקרא זמן מתן תורתנו כי בהגיע יום הנבחר מתעורר קדושת היום כמו במעמד הר סיני. וזה שאנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך. פי' חלק נשמותינו שיש לנו אחיזה בתורה נזכה לתקנו בלי שום פגם ויהי' לנו אחיזה בתורה בלי שום צד נגיעה כנ"ל וז"פ איזה עשיר השמח בחלקו. והבן:
והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וכו' ופרש"י לאמר הגבול היה אומר להם השמרו מעלות מכאן ולהלאה ע"ש. יש להבין פרש"י וכוונתו בזה כי למה צורך היה לנס הזה אחרי ההזהרה הגדולה שהזהירם כל הנוגע בהר מות יומת. אך כדי לבאר זאת נקדים עוד מ"ש הכ' ויאמר ד' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ד' לראות וכו' ויאמר משה אל ד' לא יוכל העם לעלות כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו וע"ז נאמר לו שוב לך רד כו' שיש להבין מה הי' כוונת משה רבינו עליו השלום בסירוב הירידה הזאת שנית ומה ענה אותו הקב"ה הלא באמת משה שפיר קאמר כי כבר העיד בעם לבל יעלו אל ההר ומה צורך עוד וערש"י שם. אך הנה כל הדברים האלה המה הם הקדמה ברורה וידיעה ההכרחית למתן תורה. כי הנה כתי' לעולם ד' דברך נצב בשמים. וכן ודבר אלהינו יקום לעולם. הפי' בזה הוא שהדבור היוצא מפי הש"י הוא נצב וקיים לעולם בלי שום שינוי בשום פנים כמו בברי"ע הנה כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם הם חיים וקיימים ומקיימין את העולם בלי שום שינוי כל הימים ועולם כמנהגו נוהג מאז ועד עתה והנה התורה היתה כלי וסיבה לברי"ע ולכן מוכרח הוא בע"כ שהתורה ג"כ לא תשתנה ולא יצויר בשום אופן שיעברו ישראל על כל התורה כאשר היא העיקר המקיים את העולם בלי שום שינוי כנ"ל. והנה זהו שאמר הכתוב לעולם ד' דברך נצב בשמים פי' בלי שום שינוי וזהו לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד. אמונתך היא התורה כי כאשר התורה עומדת לעד כן כל סדרי בראשית קיימים לעולם וז"ש חכז"ל יום הששי הוסיף ה' בששי לומר שכל מע"ב היו תלוים ועומדים על יום הששי בסיון הפי' הוא שהתורה היא עיקר המעמד ומצב ויסוד למע"ב לבל יפלו תחתם כנ"ל. והנה כי כן נכון אמר הכתוב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו שיש להבין ענין הדמיון הזה של ריחוק מזרח ממערב לרחוק ממנו פשעינו. אך הנה הוא כנ"ל כי כל ענין קיום העולם וארבע רוחות הרחוקים זה מזה לבל תמוט הארץ ויתקרבו מזרח ומערב הוא ע"י קיום התורה וכאשר חלילה יצויר כי יעברו על התורה אז קל מהרה תהפך הארץ לתוהו ובוהו. וז"ש כרחוק מזרח ממערב שכל ענין ריחוק מזרח ממערב הוא כאשר הרחיק ממנו פשעינו שלא יעברו ישראל על התורה כנ"ל. והנה כאשר דבר אלהינו יקום לעולם הנה כמו כן כאשר צוה באזהרה השמרו לכם עלות בהר וכו' (הנה כאשר אין רצון השם שהם יעלו בהר) ומיד כשהזהירם הנה לא יפול מדבר ד' ארצה ובע"כ לא יכלו בשום אופן לעלות אל ההר ולא יכלו לעבור את פי ד' הנה זה שאמר הכתוב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וכו' כן יהי' דברי אשר יצאו מפי לא ישובו אלי ריקם כי אם עשו אשר חפצתי כו' ולעתיד יהיה זה. וז"ש אומרים ותטענו בגבולנו ר"ל בגדר הגבול של מתן תורה כנ"ל. וזהו שפי' רש"י ז"ל שהגבול אומר להם השמרו לכם עלות בהר פי' שלא יכלו בשום אופן לעבור את גבול הש"י לעלות אל ההר כנ"ל. וכמו שפרשנו במ"ש כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד שכאשר ר"ג גזר אומר לבל יכנס אז בע"כ לא יוכלו לכנוס בשום אופן וא"כ הוא גזירת הצדיק עאכ"ו גזירת הש"י. והנה ע"ד ההכרח וגזירת הש"י כזה רצה משה רבינו ע"ה שיתן כל התורה לישראל שיהיה בדרך גזירה והכרח לבל יוכלו לעבור עלי' בשום אופן. אבל בדרך הזה אי אפשר כי תבטל הבחירה ע"י ההכרח בקיום המצות כנ"ל. לכן מיד נתן הש"י הבחירה חפשית גם אחר המצוה ולזה צוה שנית אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ד' אע"פ שכבר נתן הגבול מתחלה בגזירות חי וקיים וכו' בכ"ז נתן הבחירה בידם שיוכל לעלות ולעבור כו' אבל משה רבינו עליו השלום אמר לא יוכל העם לעלות כי מי יוכל לעבור על דברי הש"י כי ההכרח וגזירות מצות המלך צריך לקיים כי הלא הגבול אמר להם השמרו לכם מעלות בהר. אבל הש"י השיב לו שנית לך רד גילה לו בזה כי צריכין עוד לאזהרה בזה כי ניתן להם הבחירה חפשית ויוכלו לעבור בבחירתם את הגבול ופן יהרסו אל ד' לראות כנ"ל והנה זה הדרך והענין בכל המצות התורה שרצה משה רבינו עליו השלום שיהיה על דרך ההכרח עפ"י הש"י שדבריו חיים וקיימים לעולם. וזש"א תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד פי' כאשר הם ישמעו ממך לא תרצח לא תנאף כו' אז עי"כ בוודאי לא יוכלו לעבור את פיך בשום אופן כנ"ל ולכך אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. אבל הש"י לא חפץ באופן הזה כי תבטל מהם הבחירה ושכר ועונש. אך הצדיקים הדביקים בד' הנה הם שומעים כן באמת דבר ד' באופן הזה שמכח קדושת התורה הנה לא יוכל לעבור בשום אופן על דבר ד' וההרגל נעשה טבע וההכרח וכמ"ש חכז"ל ומרחקתו מן החטא ואינו בא לידי עבירה בשום פנים לכן עליהם העולם קיים ג"כ בטבע והכרח ע"ד שבארנו לעיל כנ"ל ולזה לא ישתנו סדרי בראשית כמו שהם לא ישנו מעשיהם ותפקידם כנ"ל ועד"ז אמר הכתוב לבעבור נסות אתכם בא אלהים פי' ענין נסות הוא הבחירה שמנסה אם לעשות או לא על זה הדרך בא אלהים לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו פי' שמחמת גודל יראתו שתהיה על פניכם ולא תוכלו לחטא וזה לבלתי תחטאו מעצמיכם מחמת היראה שעל פניכם לא תוכלו לבא לידי חטא כנ"ל. וע"ז אמר הכ' הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך פי' שיהיה קיום והכרח אצלי אמרתך מאז שלא אוכל לעבור מצד אשר ליראתך מחמת גודל היראה שלי לא אוכל לעבור ויהיו דבריו חיים וקיימים אתי עד"ז לעולם כנ"ל: