אור ברסלב
תפארת שלמה על הזמנים ומועדים

תפארת שלמה· רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק

על הזמנים ומועדים

על התורה

הקדמה

מבוא השער

(תהילים ס״ח:י״ב) ד' יתן אומר המבשרות צבא רב. לפי הידוע אם בני אדם רוצים לשמוע דברי תורה מאדם צדיק אזי הקב"ה משפיע להצדיק דברי תורה ונעשה כמעיין המתגבר. וזהו ד' יתן אומר. באם הצדיק אומר לצבא רב. ולזה קפיד ר' אליעזר (בחג השבעות) כדאי' במס' ביצה דף ט"ו ע"ב. (דהנה בשבועות הוא זמן מתן תורתנו ואז הת"ח הם מקבלים התורה מחדש) ויותר מה שהיו אצל הדרשה והיו רוצים לשמוע הי' לו השפעה יותר ויותר לכך קפיד ביציאתם. וז"פ מתלמידי יותר מכולם. ולזה מצינו קפידא בתלמידים שהלכו מאביי לרבא. וז"פ תשובת משה רבינו ע"ה ליתרו כי יהי' להם דבר בא אלי. היינו שהתורות שהיו מוכנים לבא להם שכל ישראל יש להם חלק בתורה כידוע. וזה כי יהיה להם דבר היינו בא אלי התורה מקודם. וזה הריווח שלי והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו: (העתקה מכי"ק)

במס' חגיגה דף י"ג ע"א. אמר לי' ר' אסי תא ואגמרך במעשה מרכבה. א"ל אי זכאי גמירתא מר' יוחנן רבך. הנ"ל בזה דהנה זהו כח ועוצם קדושת הצדיקים אשר מעולם להיותם דבוק בהתלמידים הבאים אחריהם כל ימיהם ובחייהם ובמותם לא נפרדו מתלמידיהם ונראים אליהם לגלות להם רזי התורה ממה שקבלו למעלה כמו שמצינו כמה פעמים בזוה"ק. וזה שרמז הכתוב ולמדתם אותם את בניכם ופרש"י אלו התלמידים כי אמנם כח התלמיד דבוק בהרב יותר מהבן אצל אביו כי זהו המקיימו בשני העולמות. וזהו ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ר"ל לדבר בתוכם תמיד מתוך גרונם וללמוד עמהם גם בשבתך בביתך מקום רחוק מהתלמיד גם שם תופע עליו נהרה. וכן בלכתך בדרך וכן בשכבך בקבר תדבר עם התלמיד ובקומך בתחיית המתים כמו שדרשו רז"ל בשכבך תשמור עליך ע"ש. וזהו שנא' באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו פי' אחריו גם אחר הסתלקותו מעולם הזה עוד יצוה את בניו ושוקד ובא אל צדיקי הדור ללמדם. וז"ש ר"א אי זכאי הוה גמירתא מר' יוחנן רבך ר"ל אם זכיתי הי' בא ר' יוחנן בעצמו מעולם העליון ללמדני כמו שמצינו כמה פעמים בזוהר הקדוש ע"ש. וזהו פי' הענין במס' אבות אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר כו'. לכאורה צריך להבין הלא אנטיגנוס לא היה אומר אותן הדברים שקבל משמעון הצדיק רק דברים אחרים. גם מה שמצינו בכל מסכת אבות הלשון הוא היה אומר. אך לפי הנ"ל ניחא כי המס' זאת נקראת אבות רמז על הצדיקים שנקראו אבות והם המדברים בתוך התלמידים שהם בנים כנ"ל. וז"ש קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר פי' שמעון הצדיק היה אומר דבר זה. וכן כל הוא היה אומר קאי על רבו שדבר עמו אחר פטירתו. וז"פ הפ' וילך משה וידבר את הדברים האלה כו' עפ"י מ"ש בתקוני זוהר כי משה אתפשטותא בכל דרא. ובכל צדיק הדור מתנוצץ בו מקדושת משה רבינו ע"ה באותו הזמן ובאותו השעה. וזה וילך משה גם בעת שהלך לעולם העליון וידבר את הדברים. הרי כוחו עודנו כאלו הוא עומד ומדבר עמהם. וז"פ הפ' כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון כו'. לכאורה יקשה הלא הידיעה הזאת היא עפ"י רוה"ק תבטל מהם הבחירה לטובה. אך הפי' בזה כנ"ל כי אמר להם אשר גם אחרי הסתלקותו מהם אדע אם השחת תשחיתון ח"ו כי במותו לא כהתה עינו. פי' גם אחרי מות משה רעיא מהימנא לא כהתה עינו מלהסתכל תמיד בישראל לטוב להם:

וז"פ הפ' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כו'. דהנה כבר נתבאר בזוהר הקדוש סוד השארת הנפש של הצדיקים בעולם הזה ורוחם ונשמתם עולה למעלה וזהו לטובת החיים בעולם הזה כדי שיהיה להם התקשרות מה עם החיים בעולם הזה לדעת כל אשר יעשון ולהרגיש בצערם ולהתפלל עליהם כי עיקר קיום החיים בעולם הזה הוא רק ע"י הזכות והתפלות של אבותינו הראשונים והקדושים אשר מעולם שהם מקושרים עם ישראל בכל מקומות מושבותם וכשישראל הם בטובה האבות שמחים עמהם כמבו' ברש"י ויוציאך בפניו בפני האבות. ובזוהר הקדוש וירא ישראל ישראל סבא וכן כתיב יגל יעקב ישמח ישראל. וכדאי' במד"ר שאמר הקב"ה למשה לך ובשר להאבות שאני מנחיל לישראל את הארץ. וז"פ מכלכל חיים בחסד מחיה מתים. פי' כאשר הש"י ב"ה מכלכל החיים בזה מחיה מתים שיש להם נחת רוח וחיות ע"י הטובה שבאה לישראל וכן ע"י שסומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים בזה מקיים אמונתו לישיני עפר ששמחים באמונתם כי נתקבלה תפלתם. וז"פ מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה אע"פ שממית מ"מ מחיה אותם ע"י שמצמיח ישועה להחיים. אמנם עוד יש דרך וענין אחר כמו שמבואר למעלה כי השארת הנפש בין החיים הוא להתדבק עמהם להורותם וללמדם שהם מתעוררים בסוד היחוד נר"נ והם שבים ובאים להתלמידים אחריהם לגלות להם סודות ורזין דאורייתא מעולמות העליונים כנ"ל וז"פ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים בעולם הזה בין החיים כנ"ל. וזה הענין דאמרינן בכתובות פרק הנושא דף ק"ג אצל פטירת רבינו הקדוש שאמרו כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב. והוא קשה להבין מה בכך אם לא יאמר סוף הדבר להתגלות. אכן כדברינו ניחא כי אמנם כבר נודע כי הצדיקים אין להם מנוחה גם בעה"ב כי תמיד הם שבים ללכת לבא אל התלמידים אשר בעולם הזה ללמדם דרכי השם וכאשר באמת נראה הדבר אצל רבי כי כל בי שמשי הוה אתי לביתי' מעולם העליון ולכך כל מאן דאמר נח נפשי' דרבי ר"ל שהוא במנוחתו בעוה"ב הנה זהו מורה על פחיתת מדריגתו כי לא בא לעולם הזה כנ"ל לכן ידקר כו'. וזהו ג"כ הענין בגמ' ברכות דף מ"ג כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה כי הדרו יתבי וקאכלי קא מבעי' להו הסבו מאי כו' לא הוה בידיהו קם ר' אדא בר אהבה אהדר קרעי' לאחורי' וקרע קריעה אחרת אמר נח נפשי' דרב וברכת מזונא לא גמרינן. ויש להבין למה קרע קריעה אחרת הזאת. אך הכוונה כנ"ל כי בתחילה כאשר נסתלק רב מהם סברו כי עוד ישוב אליהם להורותם כנ"ל אך כאשר ראו כי לא ידעו ההלכה הבינו כי נח נפשי' דרב ר"ל בא אל מקום מנוחתו כבוד ולא ישוב אליהם כי נעלמה ההלכה מהם ואינו מזכירם לכך אז קרע קריעה אחרת כי בשעה הזאת נצטערו עד מאד אשר לא הגיעו למדריגה הזאת שיבא אליהם רבם הגדול כנ"ל:

תהלים מ"ט אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל כו'. יל"ד. א' מהו אל תירא מהו היראה אם יעשיר אדם. ואם יש לירא מאדם רשע העשיר. מהו יועיל שבמותו לא יקח הכל הלא בחייו עושה כל הרשעות שבעולם. ב' כי לא במותו יקח הכל. דמשמע הא מחצית יקח. אך הנראה דזה קאי על הצדיקים במיתתם שגדולים יותר מבחייהם שהעולם יראים שבחייו היה מגין על הדור ולאחר מיתה לוקח כל הזכיות. ע"ז קאמר אך אלהים יפדה נפשי כי יקחני סלה זה מדת טובו. ובזה אל תירא כי יעשיר איש. איש הוא במדריגה העליונה כמ"ש אשרי האיש. תפלה למשה איש האלהים. ד' איש מלחמה. דהיינו שיהיה עשיר בעוה"ב וירבה שם כבוד ביתו. לא תירא מזה. כי לא במותו יקח הכל כי נפשו בחייו יברך וכו' ויודוך כי תטיב לך: (מכי"ק)

כי ימכר לך אחיך העברי וכו' ועבדך שש שנים. היינו שיש צדיקים שמגולגלים לתקן הדור על שלא הוכיחו בדורות הראשונים. שש שנים. היינו ששים שנים דהיינו שש עשיריות כמ"ש האלשי"ך בפ' משפטים. חפשי מעמך. כיון שמת נעשה חפשי מן המצות. לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו. שצריך האדם להתפלל עבור הצדיק. לא יקשה בעיניך בשלחך אותו כי משנה ש כר שכיר עבדך. דהיינו מלבד מה שלוקח שכר מצות עמו. גם המצות שעשה בעולם הזה נשארים בעולם הזה להגן על הדור כמ"ש זכור לעבדך לאברהם כו'. וזה משנה שכר שכיר עבדך דהיינו כמו משנה לחם. וברכך ד' אלהיך בכל אשר תעשה. והבן: (ומכי"ק)

תהלים פ"ו אודך ד' אלהי בכל לבבי כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה כו'. הנ"ל דהנה הנפש אם היא לבדה בלא רוח אז היא בלא חיות הקדושה רק נפש הבהמיות. ונפש כי תחטא. נפש"י גימ' מ"ת. רק רוח הקדושה הוא ע"י חיות התורה שהיא מתנוצ' בו היא נותנת חיים לו כמ"ש תורת חיים. וז"ש איש אשר רוח בו שהוא רוח חיים העליון ע"י התורה. וע"ז כתי' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים שהוא בחי' רוח חיים העליון כנ"ל. ולכך כתי' אצל הנפש נחלה עבר על נפשנו וכו' המים הזדונים. נחל"ה הוא בהיות שם נח"ל משפיע לה' תתאה שהיא השכינה בחי' נפש. אזי עברו המים הזדונים. דהנה יש בחי' מים הרעים מים הזדונים שהוא מקום תאוות והתענוגים כמבואר בשער הקדושה להר"ח וויטל. כי מכח המים באים כל התאוות ותענוגים. וזהו כאשר נחלה עבר על נפשנו שהשם נח"ל משפיע מן הקדושה לנפשנו אזי עברו מעלינו המים הזדונים והתאוות רעות כנ"ל. וזהו כי חסדך גדול עלי כאשר ישפיע עלי בחי' מים קדושים של החסדים אז והצלת נפשי משאול תחתי' ויעברו מעלינו המים הזדונים. ועיקר תיקון הנפש הוא מסירות נפש למיתה על קדוש השם. וזהו שנקרא בכ"מ מסירת הנפש ולא מסירת הרוח. וז"ש דוד המלך ע"ה אליך ד' נפשי אשא במסירות נפש כי בך בטחתי לשון דביקות והתקשרות כמ"ש וטח את הבית. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום. והבן:

במס' שבת דף ל' ע"א. בשעה שרצה שלמה להכניס הארון לבית קדשי קדשים דבקו שערים זה בזה כו' כיון שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו כו'. ובתלמוד ירושלמי איתא שלקח שלמה ארונו של דוד והעמיד לפניהם ואז נפתחו. הנראה בביאור הענין הטעם שנפתחו לפני ארונו של דוד. דהנה כבר בארנו במ"א על פ' ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית. הפי' הוא כי שלמה המע"ה התנצל בזה לפני בנ"י שבחיי דוד אביו לא היו צריכין כלל לבנות בהמ"ק על כי הוא היה מקדש ומטהר כל גופו ואיבריו והיו כבחי' בהמ"ק וכליו. וזהו ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית היינו שהבהמ"ק הי' בלבבו. וז"פ ויאמר ד' יען אשר הי' עם לבבך הטיבות כי היה עם לבבך. פי' יען אשר אתה כן במעלה יתירה שכח הבהמ"ק הוא עם לבבך יותר טוב לפני מבנין אשר יבנה שלמה בנך. לכן כתי' להלן בנך אשר יהיה תחתיך הוא. יבנה הבית פי' שהוא לא ישיג מעלתך הגדולה לכן הוא צריך לבנות הבית כמבו' במ"א. וז"ש שמחתי באומרים לי בית ד' נלך. היינו שהי' לו שמחה שאמרו לו כי הוא כמו בית ד' כי הוא המקודש כמו בהמ"ק. נמצא כי מפני שבדוד המלך היה בו כל קדושת בהמ"ק לכן כשראו השערים ארונו נפתחו מיד. גם יוכל לומר שזה שהיה מתפלל דוד המע"ה בחייו באמרו קומה ד' למנוחתך הבהמ"ק נקרא מנוחה כמ"ש כי לא באתם אל המנוחה כו' אתה וארון עוזך היינו להכניס הארון לבהמ"ק:

ומסיים שם בגמ' שנהפכו פני שונאי דוד כשולי הקדרה. ולכאורה צריך להבין באמרו פני שונאי דוד הלא הי' כמה שנים אחר פטירתו וכי יש לומר שהיה לו עוד שונאים אחר פטירתו. אך הנה נ"ל לרמז בזה ג"כ דרך לעבודת הבורא ב"ה להורות דרך הישרה להתקרב א"ע לצדיקי הדור כי גם בזמן דוד המלך ע"ה בחיים חיותו לא היו רוצים לגשת אליו והיו נמצאים כמה שהיו מתלוצצים עליו לכן לא הי' כבודם להתראות לפניו וללמוד ממנו דרכי השם אולם לאחר הסתלקותו כשראו השערים נפתחים לפני ארונו אזי הבינו עוצם קדושתו לזה נהפכו פניהם של שונאי דוד שהיו לו בחייו מחמת שלא היו מכירים כח קדושתו כשולי הקדרה מחמת בשתם שלא נתנו אל לבבם להתחבר עמו. ומכ"ש לאחר שבאו לעולם האמת וראו גודל קדושתו כדאיתא בברייתא דר' ישמעאל. וכזה הענין הוא ג"כ כביכול אצל הבורא ב"ה שנקרא אל מסתתר ובעולם הזה הוא בבחינת הסתרה וכל באי עולם אינם נותנים אל לבם למה באו לעולם ומניחים חיי עולם ועוסקים בצרכי שעה ומה מאד תגדל הבושה בעולם האמת ששם נגלה אלקותו ית"ש ואז יראו ויבינו כי כל ימיהם היו כמתעתעים. אך אז המתים חפשי וכבר אינו באפשרי לתקן מה שקלקל בעולם הזה. א"כ כל איש ילבב בעודו בחיים חיותו יראה לתקן מה שקלקל ולסגל מעשים טובים כדי שיזכה לחיים הנצחי ולחזות בנועם ד'. אכי"ר:

פתיחה

אלה הדברים אשר דבר כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מוהר"ש הכהן זלה"ה. ביום ה' בהעלותך י"ד בחודש סיון תרכ"א לפ"ק בהתיסד הבית המדרש החדש יצ"ו תוב"א ובבנין ירושלים בב"א:

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. הנ"ל דהנה אמרו חכז"ל מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי כו'. בית תפלתם לא נאמר אלא בית תפלתי. הרמז הוא דהנה בכל תורה ותפלה שהאדם לומד ומתפלל בעולם הזה הנה מעורר הרצון בכח העליונים דוגמתו ע"י יחודו בכוונה כיל"ח. וע"ז אמר הכתוב לעבדו בכל לבבכם ר"ל שיהי' כביכול הש"י נתפעל ועובד ע"י העבודה שלכם שתהיה בכל לבבכם. וזהו ועבדתם את ד' אלהיכם שכל העולמות הגבוהים העליונים מתעוררים ע"י עבודתכם לעבוד כמוכם. וזה הכוונה בית תפלתם לא נאמר ר"ל אם הבית תפלה הוא רק בית תפלתם שאין בהם כח לעורר למעלה בית התפלה דוגמתו וכמ"ש חז"ל בהמ"ק שלמעלה הוא מכוון כנגד בהמ"ק של מטה. והנה זהו שאמר יעקב אבינו ע"ה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. הרמז של והאבן הוא המשכת הארה והיחוד מעולמות העליונים מבחי' אל"ף לשם ב"ן וזה ו"ה זו"נ אב"ן שהוא היחוד דרך כל העולמות ע"י פעולת הצדיק יעקב אבינו ע"ה כשיסד את האבן במקום בהמ"ק. והנה אמר אשר שמתי מצבה הרמז של מצבה הוא מ"ה צ"ב. מ"ה רמז על היחוד של שם מ"ה. צ"ב הוא ר"ת ב' צדיקים יוסף ובנימין יסו"ד ויסו"נ כיל"ח ע"י שמהם הוא היחוד לעולם והוא שאמר ע"י הפעולות שלמטה יהיה זה בית אלהים שלמעלה כי כמו שנתיסד למטה כן יעשה למעלה כנ"ל. ואמר עוד וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כי הנה ידוע כי הקב"ה כביכול ידו פתוחה להשפיע כל טוב לישראל כאשר מזה היתה תחלת הבריאה להיותו משפיע חסדים טובים לעולם ויכירו הכל את כבוד מלכותו. כי יותר מה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק וכאשר השפע באה לעולם הזה הנה מזה בא כביכול נ"ר להש"י ב"ה ושמו ית' נתגדל ונתקדש. וכההיא דאמרינן בקדושין באדם חשוב בההיא הנאה דמקבל מינה מתנה מקודשת כן אנחנו בנ"י החשובים מאד לפני הש"י ע"י קבלת המתנה והשפע מלמעלה נעשה היחוד כנ"ל ולשון מקודשת כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י וכן שמו קדוש ישראל כי ע"י המשכת השפע מלמעלה נעשה הרצון טוב והיחוד בכל העולמות יותר והוא שכתוב ואני תפלתי לך ד' עת רצון וכאשר ברוב חסדך תעננו הוא באמת ישעך כי בזה אתה רוצה וז"ש וכל אשר תתן לי הנה לנ"ר לפניך ועשר אעשרנו לך כי הכל עשירות ונחת רוח ישוב לך כנ"ל. והבן.

זה אלי ואנוהו. פי' הת"א דין אלהא ואבני ליה מקדש ופי' ואנוהו אעשה לו נוה. הנראה לבאר ענין זה כי מה טובו של בנין בהמ"ק להשתבח בו יותר מכל המצות. אך הנה מבו' בזוהר הקדוש ובספרים כי צורת המשכן וכל מכונתו החצר וההיכל ובית ק"ק המזבח והמנורה והשלחן והארון והתורה אשר בו כולם רומזים על צורת האדם בכלל ובפרט כנודע למעיין בספרים. והנה כאשר האדם מקדש א"ע כל בנין רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו הוא בדוגמת הבהמ"ק וממשיך עליו השראת השכינה כדרך שהי' בבהמ"ק כי הלא גם הבהמ"ק עיקר השראת הקדושה הי' ע"י בנ"י שהמשיכו כ"ז. וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולא נאמר בתוכו כי הכל הוא מקדושת בנ"י כנודע. והנה כן כתי' המתגאה על חיות הקודש. והפי' הוא שכביכול מתגאה ונתעלה ע"י חיות הקדושה שבנ"י ממשיכים להם בעולם הזה כפי ערך כל אחד ואחד כמו שבענין החיות בגשמיות בעולם הזה יש הרבה בחינות כי אינו דומה חיות האדם החולה ר"ל כמו חיות האדם הבריא שזה יש לו חיות מעט וזה הרבה. וכן אינו דומה חיות אדם הישן לאדם המתעורר כי הישן יש לו עוד חיות מעט בקרבו כמובן כן יש הפרש בין המשכת חיות הקדושה לכאו"א כי יש שממשיך חיות הקדושה הרבה כי הוא בריא ושלם בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ויש שממשיך עליו חיות מעט כי חולה הוא באיזו אבר שפגם ח"ו. ויש שישן מכל וכל ואינו ממשיך עליו כלום מחיות הקדושה כי אינו עוסק כלל בתו"מ חלילה ונקרא מת ר"ל. לכן הצדיק נקרא איש חי שממשיך עליו חיות הרבה מחיי החיים ומשרה על עצמו השראת השכינה. הנה זהו הפי' שכביכול מתגאה על חיות הקודש שממשיכים לעולם הזה שזהו היתה כוונת הבריאה מתחלה. וזהו רצונו של הש"י כנודע. לכן נאמר עוד ונהדר בכבוד על המרכבה. הוא כמ"ש חכז"ל האבות הם המרכבה והפי' הוא כמו שהיושב על המרכבה הוא בטוח שיתהלך למרחוק ולא יפול כן הצדיקים הם המרכבה שכביכול שכינת כבודו רוכב עליהם תמיד ומתהלך בהם כמ"ש אשר התהלכו אבותי לפניו והם אינם מניחין את מחשבתם ליפול מהם הקדושה בכל הכ"ד שעות ביום כמ"ש בס"ח. וזהו בחי' יושב עליהם על המרכבה בטוחה שלא תפול השכינה מהם כי באם לאו היא ישיבה שאין בו סמיכה חלילה. ונחזור לענינינו הנה העיקר השראת השכינה והקדושה וכל המרכבה הוא אך על הצדיקים והם הן הבהמ"ק העיקר כי הם הממשיכים החיות והקדושה שלמעלה בתחתונים. וזה הי' ענין דוד המע"ה מכוון לבו נגד בית קדשי קדשים כי בחי' דוד המלך נקרא לב כיל"ח ולכן בכל ספר תהלים הוא מדבר מענין הלב והנפש כיל"ח. והנה כל חיות האדם הוא בלב לכן אמר לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני כמ"ש עץ חיים הוא למחזיקי' בה וכמ"ש שהוא חיות הקודש והוא דוד המע"ה רגל רביעי מן המרכבה כנ"ל. ולכך אמר לו הש"י הטיבות כאשר הי' עם לבבך. ר"ל כי זהו טוב מאד כאשר הוא הבהמ"ק והשראת השכינה עם לבבך ובתוכך ואינך צריך לבהמ"ק כמו שנתבאר. וז"ש שמחתי באומרים לי בית ד' נלך ר"ל על עצמי שאני ביהמ"ק ובית ד'. לכן אמר על עצמו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. שהוא ההיכל והבית העיקרי כנ"ל כי הלב הוא ק"ק והוא בחי' דוד כנ"ל. ולכך הנה זהו שאמרו משה ובנ"י זה אלי ואנוהו ר"ל שאבנה לו המקדש בתוכנו כנ"ל וז"פ התרגום אונקלוס כנ"ל:

אהללה ד' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. יל"ד הלא נשמות הצדיקים תמיד הם עומדי' ברום עולם ומהללים ומשבחים לשמו ית' כמוב' בזוהר הקדוש ובספרים. אך הנה דוד המע"ה הוא הי' נבזה בעיניו מאד כמ"ש ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם וכן אמר לשאול אחרי מי רודף מלך ישראל אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד. הנה לכך לא שיער בעצמו כלום להיות ראוי אחרי פטירתו לעמוד בהיכל ד' לפני הש"י כנ"ל. ולזה התחזק בעצמו להלל להש"י באמת בכל לבבו ובכל כוחו. והנה כן אמר מה בצע בדמי ברדתי אל שחת. אך ע"ז הצטער על אבדן נפשו היודך עפר ברדתי אל שחת כי לא יכול להודות עוד להש"י. וזש"א מה בצע בדמי כאומר מה בצע לי בהיותי בדמי או ברדתי אל שחת הכל שוה לי יהיה איך שיהי'. אך ע"ז דוה לבי בקרבי היודך עפר היגיד אמיתך כנ"ל:

יוצר אור ובורא חושך. יש להבין למה התחיל ביצירה ואח"כ בבריאה. אך הנ"ל שהוא ע"ד שאמרו חז"ל בלשונם בגמ' ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא והפי' הבריא שמא יצא לעבר השני. והנה כן לשון בריאה הוא שנתגלה האור העליון כי אצילות הוא לשון אצלו סמוך. והבריאה הוא למטה ממנו. וזהו הפי' יוצר אור ובורא חושך כי ע"י שיצא אור העליון כמש"א ויאמר אלהים יהי אור עי"ז נדחה החושך ויצא לחוץ לצד השני שזהו לשון ובורא חושך שיצא החשך לחוץ כי ע"י הקדושה נדחה הסט"א לחוץ וכן ע"י אור התורה נדחה החשך של הסט"א כנ"ל:

אמרינן בגמ' אצל ר"ע באותו שעה הי' מאריך באחד. הנ"ל לשון שהי' מאריך בא' כאשר נודע כי אין עלי' לתחתונים אם לא קבלו תחלה איזה הארה מלמעלה והנה באותו השעה שהיה ר"ע רוצה להעלות נשמתו בגבהי מרומים במסירות נפש הוצרך להמשיך תחלה הארה העליונה מבחי' אריך אנפין ועי"כ נדבקת נשמתו באור העליון ונתעלה וזהו שהי' מאריך באחד ר"ל המשיך מבחי' אריך לבחי' אחד שהוא רמוז לזו"נ כנודע וז"ש אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד שנתעלה נשמתו בהתקשרות האור העליון ההוא כנ"ל: לאוקמי שכינתא מעפרא. הנ"ל הפי' הוא כי הנה נפשות הצדיקים בקבר הם חיים בכח השכינה אשר חופפת עליהם שמה וזהו מבו' ענין הזה של נפשות הצדיקים בהאר"י ז"ל באריכות. וזהו כשיהי' תחיית המתים הנה יקומו הצדיקים ישיני עפר ותקום השכינה עמהם מעפר. וזהו התנערי מעפר קומי וז"פ לאוקמי שכינתא מעפרא כנ"ל:

צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים. הנ"ל לרמז בזה מעלת הצדיקים אשר מפיהם אנו חיים והם המשיכו האורות מלמעלה ולהורות את בנ"י דרך הישרה לעבודת הבורא ב"ה כל ימי חייהם להאיר פני תבל. לכן גם בהסתלקותם מעולם הזה ויושבים בכבוד בג"ע הנה עודם מסתכלים לעולם הזה בעינא פקיחא ואור תורתם נשפע לכל הדורות הבאים אחריהם בל ימוט לנצח כאשר הם יודעים כי כל תענוגם בג"ע הוא ע"י פעולתם הטובה בעולם הזה. וז"פ צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים. כאשר במע"ב הי' הבריאה בששה ימים וביום השביעי שבת וינפש ואח"כ חוזר חלילה שבעת הימים כן אור הצדיקים תאיר לנצח כאור שבעת הימים וז"ש הולך אל דרום וסובב אל צפון השמש הולך ביום ושוקע בלילה ולמחרתו חוזר וזורח כיום האתמול ואל מקומו שואף זורח הוא שם. כן הצדיק בג"ע אל מקומו שהי' בעולם הזה שואף ומשתוקק להיות זורח שם אור קדושתו. וז"ש בזוהר הקדוש על ר"ש בן יוחאי דומה דודי לצבי מה הצבי בשעה רץ שהוא לדרכו הוא הופך ראשו לאחוריו כן הצדיק בעולם העליון ראשו לאחוריו להסתכל מאין בא לו חשיבתו בג"ע ומעלתו הגדולה כ"ז ע"י עבודתו בעולם הזה. וז"ש ואברהם היו יהיה. כי הוא היה בדורו הצי"ע והתפלל על העתיד שיהיה ג"כ צדיקים בכל דור. וזהו יהי' ג"כ לע"ל ביום ההוא יהיה כו':

אמרינן בגמרא קשה סילוקן של הצדיקים לפני הקב"ה יותר מחורבן בהמ"ק שנאמר הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבד' חכמת חכמיו כו'. ובחורבן בהמ"ק לא כתיב רק ותרד פלאים ע"ש. הנ"ל דהנה בשעת הסתלקות הצדיק מעולם הזה ר"ל הוא שעת היחוד העליון למעלה כמבואר בספרים. והענין הוא כי בשעת הסילוק מעולם הזה ר"ל הוא צריך לתקן ולהמשיך מעין הברכה העליונה דרך צינור ושביל שעשה בחיים בעולם הזה לבל יפסיק עוד גם אחר הסתלקותו לעולם. ולכך צריך אז לעשות היחוד העליון כמו ע"ד שאמרו חז"ל היוצא לדרך צריך לפקוד כו' כמבואר בספרים הקדושים בחורבן בהמ"ק שראו אותם מעורים כו' ע"ד הסוד הנ"ל. וזה הענין בשבת במנחה בסעודה שלישית שהיא רעוא דרעווין יותר מכל יום השבת כדי להמשיך ההשפעה על כל ימי השבוע אח"כ. כן הנה הצדיק צריך לתקן אז צנור של השפעה שעשה כל ימי חייו להיות יורד והולך לעולם כמ"ש ז"ל ונעשה כנהר שאינו פוסק. וזה שמצינו במשה רבינו עליו השלום וזאת הברכה אשר ברך משה כו' לפני מותו ר"ל רק אז לפני מותו ברך אותם והמשיך להם הברכות לע"ל. וכן יעקב אבינו ע"ה. וכן רשב"י קודם הסתלקותו הנה פעל ועשה היחוד בסדר האדרא זוטא להמשיך מעין הברכה העליונה לעולם הזה כמו שמסיים דברו כי שם צוה ד' את הברכה חיים והמשיך עד העולם כנ"ל. והנה השפע וברכה זאת הוא ממשיך ממקור העליון מבחי' פלא כיל"ח. וזהו שאמרו חז"ל קשה סילוקן של צדיקים לפני הש"י. פי' יקר בעיני ד' המותה לחסידיו. והוא קשה יותר מחורבן בהמ"ק כי שם לא הי' היחוד כ"כ וכתיב שם רק פלאים וכאן כת' יוסיף להפליא הפלא ופלא כי תרד ההשפעה וברכה לעולם בכל דור ודור מסוד פל"א העליון כנהר שאינו פוסק כי שם צוה ד' את הברכה עד העולם והבן:

משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. פי' אף שחלילה לפעמים עת משפט הוא על הצדיקים למטה. הנה זה ג"כ צדקה וחסד על ישראל על ידיהם. כמו שמצינו זה בעת הסתלקות הצדיקים מאז. הנה בשעה הזאת היו בבחי' המדריגה העליונה והמשיכו רחמים וחסדים על ישראל. כמבואר זה באד"ר אצל רשב"י. וכן הוא אצל משה רבינו עליו השלום כי רק אז בעת ההיא אמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בנ"י לפני מותו. וכן ביעקב רק בשעה ההיא ברך את השבטים והמשיך להם כל הברכות האמורים. והוא כי שעת רצון הזה לא תמצא רק בזמן כנ"ל שהוא זמן מ"נ והעלאת מ"נ בכל העולמות והיחוד מעלה מעלה לאין שיעור. וזהו משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. וזהו כי רגע באפו חיים ברצונו פי' אף שברגע הזאת שהוא באפו למטה. הנה מ"מ הוא באמת חיים ברצונו למעלה ברצון העליון אין שום כעס. וזהו בערב ילין בכי למטה הוא בחי' ערב ובכי אבל לבקר למעלה הוא רנה. ולכך זמרו לד' חסידיו וכו': (מכי"ק)

בפ' שמות וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וכו'. עפ"י הקדמת האר"י ז"ל שעיקר עליית הני"ק ופתיחת המקורות להוליד נשמות הוא היחוד של מיתת הצדיקים מזה באים נשמות חדשות לעולם. ובזה י"ל תוסף רוחם יגוועון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה. יום שמת רבא נולד ר' אשי וכן כל הנהו שחשב הש"ס. ובזה י"ל הש"ס ע"ז דף ה'. בואו ונחזיק טובה לאבותינו (שעשו את העגל) שאלמלא הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם וכו' ע"ש: (מכי"ק)

בזוהר הקדוש פ' אחרי. כמה הרעשה אצל המתים כשבא אצלם ס"ת הם מודיעים לאבותינו אצל מערת המכפלה והם הולכים מעולם לעולם. וא"כ מכ"ש בשעת מיתת הצדיקים כשמוליכין אותו אצל המתים לקבור אצלם. וכמאמר הש"ס במס' מכות דף כ"ב ע"ב הני בבלאי טפשאי דקיימי קמי' ס"ת ולא קיימי קמי' גברא רבה. זהו ספר תולדות אדם. דקדושת האדם הוא מהנשמה שהוא מן ויפח באפיו נשמת חיים. וס"ת נובע הקדושה מאדם הכותב. א"כ מי גדול ממי. ומהתור' גופא אדם חשוב כדאי' במד"ר ששאלו לרשב"י מי חשוב התור' או ישראל ואמר כי ישראל הם חשובים יותר שהתור' לא נבראת רק בשביל ישראל: (מכי"ק)

בפ' חוקת ויראו כל העדה כי גוע אהרן. הנ"ל ע"ד שאמרו רז"ל במסכת סנהדרין דף ל"ז הנהו בריוני דהוו בשבבותי' דר' זירא דהוה מקרב להו כי היכי דלהדרי בתשובה והוי קפדי רבנן כי נח נפשי' דר' זירא אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקא דהוי בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הרהרו תשובה בלבייהו ע"ש. והענין היא כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם לכן מה שלא נגמר בחייו נגמר על ידו במיתתו שמכוחו עשו תשובה במיתתו אח"כ כמובן. הנה גם בזה אהרן היה רודף שלום ומקרב את לבם לאביהם שבשמים שושבינא דמטרוניתא לקרב ולהביא יראת שמים בלבם של בנ"י לכן כאשר גדולים הצדיקים במיתתם הנה אחר פטירתו נתעורר על ידו יותר יראת שמים בקהל ישראל וזש"ה ויראו כל העדה פי' לשון יראה כמ"ש וייראו העם את ד' לכן נאמר ויראו כל העדה היינו את ד'. כי גוע אהרן כנ"ל:

ענין אהבת משה רבינו עליו השלום לישראל רעיא מהימנא. נראה כן ממה שאמר ואם אין מחני כו'. שאע"פ שבתוכן הענין אמר לו הש"י ואעשה אותך לגוי גדול שכל נשמות בנ"י יתגלגלו בבני משה ויעברו על ידו ושוב לא יחטאו ובזה יהי' קירוב הגאולה כי יתקנו כל הנשמות ולא היתה הגזירה רק על איבוד הגופים ההם לבד אעפ"כ לא רצה משה רבינו ע"ה ומסר נפשו גם בעד הגופים האלו אע"פ שיהי' מה שיהיה: (מכי"ק)

פ' עקב ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו. פרש"י וסמיך משה תוכחה זו לשביר' הלוחות לומר שקשה סילוקן של צדיקים כיום שנשתברו בו הלוחות. אך עדיין קשה למה אמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו. גם כי מצינו קשה מיתתן של צדיקים כחורבן בית אלהינו. ובפעם מצינו שקשה מיתתן של צדיקים כפליים כחורבן בית המקדש. דהנה מצינו שאין מלכות נוגעת בחברתה לכן מת דוד מפני מלכות שלמה בנו. וכן מצינו דרשת רז"ל וזרח השמש ובא השמש. ואיתא במס' ע"ז דף ה' בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם. וזה הענין שבירת הלוחות אף שמיד אמר לו הקב"ה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים מ"מ הי' קשה לפניו שבירת הלוחות הראשונים וכו': (מכי"ק)

ישעיה נ"א הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו כו' כי נחם ד' ציון כו'. יש להבין למה האריך בתחלה לומר בלשון נסתר אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נקרתם ואח"כ מפרש אל אברהם אביכם הו"ל למימר מיד אל אברהם אביכם ואל שרה כו'. אך הנה אי' בזוהר הקדוש אברהם אברהם. אברהם קדמאה לא שלים. והפי' לא שלים הוא כי הנה כן בהיות הצדיקים בעולם הזה הנה הם בבחי' ההסתר וההעלם. שכן האור הגדול העליון בעולם הזה הוא בבחי' הסתרה והעלם וצמצום לכן לא נכרו ג"כ הצדיקים בשלימות האור הגדול אשר בתוכם עד לעתיד שיגיע העת התגלות האורות העליונים אז כתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. וזהו אברהם אבינו ע"ה בהיותו בעולם הזה לא ידעו העולם גודל ערכו וקדושתו מאור העליון שהי' בבחי' ההסתרה בעולם הזה והי' נחשב בעולם כאחד האדם. וזהו אברהם קדמאה לא שלים שקודם בהיותו בעולם הזה לא היה עדיין שלימות התגלות קדושתו אבל אברהם בתראה יהיה שלים לע"ל בהתגלות הגדול. וכן הוא בכ' הנ"ל התחיל תחלה הביטו אל צור חוצבתם כו' שבתחלה קראו בדרך הסתרה נגד עולם הזה שאין מבינים מעלת א"א ע"ה רק שהוא צור חוצבתם ומקבת בור נקרתם אבל בהתגלות שלעתיד הוא שקראו שנית אברהם אביכם ושרה תחוללכם בפירוש הכתוב וזהו יהיה כי נחם ד' ציון נחם כל חרבותיה בהגאולה שלימה במהרה בימינו אמן:

ברכת התורה

לברכת התורה

מה שאנו מברכים בכל יום אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. נבאר מקודם מה שמצינו בנוסח תפלת שבת קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך כתיב המצות קודם התורה. ובכל מקום מצינו הלשון בהיפך תורה ומצות אותנו למדת. גם איך שייך קיום המצות קודם התורה הלא ע"י התורה אנו יודעים המצות. אכן הנ"ל ע"פ מ"ש נר מצוה ותורה אור. כי התורה ומצות הם בבחי' שמן ופתילה השמן נמשך אחר הפתילה. כמ"ש בזוהר הקדוש מאן דיתיב בחשוכא מצפה לנהורא. לכן בכל אחד יש כח המושך. התורה יש לה כח למשוך המצות אחרי'. והמצות יש להם כח למשוך חשקות לימוד התורה כמו מצות תפילין כתי' בתורה למען תהי' תורת ד' בפיך. ולזה מצינו כמה מצות שנצטוו בנ"י קודם קבלת התורה מצות שמירת שבת במרה ניתנה. ומצות הגבלה ופרישה. כי הם היו הכנה לקבלת התורה ע"י קדושת המצות הללו יהי' בהם כח המושך לתורה. וזה שאנו מברכים בכל יום אקב"ו לעסוק בד"ת. כי מצות ברכת התורה יש בו כח המושך לחשקות הלימוד כנ"ל. וכח התורה יש בה כח המושך לקיום המצות לכן אנו אומרים תורה ומצות אותנו למדת. זולת בשבת כתיב בהיפך קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך. מחמת כי מצות שבת במרה נצטוו והיא היתה הכנה לקבלת התורה לכן קדושת המצוה קודם מביא למעלת התורה כנ"ל:

וזהו שמצינו בפ' ק"ש בפרשה ראשונה כתי' ואהבת וכו' ושננתם לבניך ודברת בם וקשרתם וכו'. כתי' מצות הלימוד קודם קיום המצוה של תפילין. ובפ' והי' אם שמוע כתי' בהיפך וקשרתם אותם כו' ולמדתם את בניכם. מצות תפילין קודם הלימוד. ולפי הנ"ל ניחא שפיר שהתורה מרמזת בזה אשר בכל אחד יש בו כח המושך לחבירו. קדושת התורה מביא לידי קיום מצות תפילין. ומצות תפילין מביא לקדושת לימוד התורה כמו שמן הנמשך אחר הפתילה כנ"ל:

לברכת המצות

מה שאנו אומרים בכל מצוה בברכתה אשר קדשנו במצותיו. איך שייך לשון רבים על מצוה אחת. אך הנה בכל מצוה פרטית שהאדם עושה צריך לעשות בדחילו ורחימו והם שני מצות עשה אהבה ויראה נמצא בכל מצוה פרטית גוררת עמה הב' מצות יראה ואהבה כנ"ל. ועל זה שייך שפיר לומר מצותיו לשון רבים כנ"ל:

בברכות כשעולה לתורה. קודם קריאת התורה מברך ברוך אתה ד' אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וכו'. ולאחר קריאת התורה מברך אשר נתן לנו תורת אמת וכו'. וצריך לדקדק שינוי לשונות הברכות הללו מקודם ומאחרי' מהו. אך י"ל משום שקודם לימודו ועלייתו לתורה עודנו לא בא לשלימות הרצון והחשק להתורה. משום הכי מברך אשר בחר בנו מכל העמים כו' בא ללמד לחזק את רצונו לטובה ולקחת מוסר להיות בוחר בטוב. מכל העמים. מדרכי העולם אשר בוער בהם החשק במסירות נפש על תאוות עולם הזה אשר היא רק מסמא את העינים. והראי' כי לאחר שמלא כריסו והשיג תאוותו הוא מואס בעצמו בתאווה זאת. אך בתורה ומצות אינו כן כי כל מה שילמוד יותר נוסף לו חשקות הלימוד ורצון חדש לתורה. וז"ש אשר בחר בנו וכו' כי מחזק את הבחירה שלו בחשקת הלימוד מכל העמים היינו מתאוותיהם כנ"ל. אך אחר הקריאה והלימוד שהתורה בעצמה נותנת בו חשק להיות נכספה נפשו לחצרות קודש ואינו צריך עוד להתלמד מתאוות עולם הזה. לכן הוא מברך אשר נתן לנו תורת אמת:

והערב נא ד' אלהינו את דברי תורתך בפינו. הנ"ל לפרש והערב הוא לשון תערובות. דהנה כתי' את ד' האמרת היום להיות לך לאלהים ללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו ולשמוע בקולו וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כו' ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש כו'. ופי' הכתובים הוא דהנה מצינו בגמ' שהקב"ה אומר הלכה בשם הצדיק מאיר בני אומר אלעזר בני אומר שהוא המעלה והמדריגה הגדולה של הצדיקים שהקב"ה אומר התורה והלכה בשמם כאלו הוא התורה שלהם וכמ"ש זכרו תורת משה עבדי שהתורה היא של משה רבינו עליו השלום כאלו משה נתנו לישראל תורה צוה לנו משה וכן כל שאר הצדיקים כמוהו הנה הקב"ה אומר ההלכה בשמם כאלו הוא תורת הצדיקים. והוא שכתוב כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה שבתחלה היא תורת ד' ואח"כ היא תורתו. וע"י הלימוד לשמה הנה תורתו נעשה תורת ד' כנ"ל. כמבו' בהקדמת זוה"ק וז"ל וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא כד סלקא אתחברת באילין מילין דעתיק יומין שיש להם חיבור למעלה בתורת ד' והקב"ה נטיל לההיא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עיטרין. ע"ש באורך. וזהו ואשים דברי בפיך וכו'. וכן ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך כו'. כי אמר ד'. ר"ל כאשר אמר ד' ההלכה בשמו אז בוודאי הוא מעתה ועד עולם. וזהו הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו. פי' מדי דברי בו ההלכה והתורה בשמו כמ"ש פה אל פה אדבר בו. פי' עמו ובתורתו אדבר בו עי"כ זכור אזכרנו להשפיעו כל טוב. וכן זכור אזכרנו בבחי' הזכרות שיהי' הוא משפיע לכל העולם כל טוב (כמ"ש כפי תהי'). וזהו ענין פה אל פה. וזהו ענין שפתותיו דובבות בקבר. פי' ע"י שאומרים ההלכה וחדושי תורה בשמו הנה זכור אזכרנו נמשך ונשפע אליו חיות העליון לעולם הזה בקבר. וזהו מחי' מתים ברחמים רבים ע"י חדושי תורה בשמם כנ"ל. ועי"כ סומך נופלים ורופא חולים כו'. ובזה הוא מקיים אמונתו לישיני עפר שאומר חדושי תורה בשמם ומחי' אותם לעולם. וזהו הוא בחי' את ד' האמרת היום שפעלת בלימוד תורתך כל כך עד שהקב"ה אומר היום התורה בשמך כנ"ל. וזה יזכה אותך להיות לך לאלהים ולשמור מצותיו וחוקותיו כל הימים כי דברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'. והנה זהו פי' והערב נא את דברי תורתך בפינו שיהיו דברי תורתך מעורבים בפינו שתאמר התורה בשמנו ונזכה להיות תורתך מעורבת עם תורתנו כמבו' בהקדמת זוה"ק הנ"ל עי"כ נהי' אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ככתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם. נהי' נשמרים שלא יוכלו הס"א ליגע בנו כמבו' בגמ' הזהרו בר"מ ותורתו. אך עוד יש בחי' וד' האמירך היום שהשכינה מדברת מתוך גרונם של צדיקים כנודע הנה זה יועיל לך להיות לו סגולה בעולם הזה ולתתך עליון על כל הגוים להמשיך השפעות טובות לעולם הזה ולהיות יראת ד' על כל העולם להיותך עם קדוש כו':

או יאמר והערב נא ד' אלהינו את דברי תורתך בפינו וכו'. עפ"י מה דאמרינן בגמ' כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ויש לדקדק וכי בשביל הלימוד לבד הוא בן עולם הבא הלא לא המדרש העיקר אלא המעשה. אך י"ל עפ"י מ"ש בפ' המן. ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. דבר הוא לשון דיבור פי' ע"י דיבורי התורה שהיו משיגים ע"י המן שהי' יורד להם השיגו בכל יום השגה חדשה בתורה. וזה כוונת הגמ' כל השונה הלכות בכל יום פי' שהוא משנה ההלכה בכל יום בהשגה יתירה וחדשה אפי' באותה הלכה עצמה שהי' לומד אתמול אך היום הוא לומד בהשגה אחרת ומשנה אותה בהשגה יתירה. וזהו הליכות עולם לו פי' שמשנה הליכות עולם כל הנהגת עולם בהשפעות טובות שמשפיע ע"י לימודו כמ"ש בטובו מחדש בכל יום תמיד מע"ב. אין טוב אלא תורה ע"י התורה מתחדש בכל יום השפעות חדשות לטובה. וז"פ מובטח לו שהוא בן עוה"ב. פי' שמושך ע"י התורה עולם הבא בכל יום מחדש בהשפעות טובות לבנ"י. וז"ש אומרים והערב נא את דברי תורתך בפינו וכו' לשון תערובות שיהי' ד"ת מעורבים בד"ת אשר נתחדש בכל יום בהשגה יתירה וחדשה. וז"ש אל תקרי הליכות אלא הלכות. כי ע"י ההלכה נתחדש הליכות עולם בהשפעות חדשות לטובה. וז"ש מברכין בכ"י לעסוק בדברי תורה. כי הוא בדרך עסק ומסחר כי ע"י הלימוד הראוי מוריד השפעות חדשות:

ונהי' אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כו'. ונהי' כולנו יודעי שמך כו'. הנ"ל עפ"י מ"ש בפ' ואני זאת בריתי אותם וכו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם. כי כל זאת הוא זוכה ע"י שמירת הברית לנכון כמ"ש בריתי אות"ם או"ת ת"ם. רוחי אשר עליך. פי' אם הוא בבחי' רוח כמ"ש איש אשר רוח בו אשר כבר בטל ממנו כל התאוות ורצונות של עולם הזה. וזה בא ע"י מסירות נפש כמ"ש בפי' הפסוק תמות נפשי מות ישרים. מיתה הוא לשון ביטול ונפש הוא לשון רצון. וכאשר האדם במסירות נפש וכל מגמתו על הגאולה ב"ב כי בביאת משיח לא יהיו בנ"א נשארים בגופם החיוני הזה רק ישובו לעפרם שעה אחת קודם תחיית המתים. וזה הפי' תמות נפשי שיתבטל הרצון מכל תאוות עולם הזה ע"י מות ישרים ר"ת יה"א שמי"ה רב"א מבר"ך שהאדם מתפלל על הגאולה ומוסר נפשו כנ"ל. ואז כאשר נתבטל ממנו תאוות הגופני ויבא לבחי' הרוח שהוא מדריגה גדולה רוח טהרה וקדושה. וז"ש רוחי אשר עליך כאשר תבוא לבחי' הרוח אזי יהי' התורה אצלו בהתדבקות הבורא ב"ה כמ"ש כל ת"ח הלומד תורה לשמה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. וע"י הדביקות בהש"י גם התורה יהי' אצל האדם בלי הפסק ולא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' מעתה ועד עולם:

יברכך ד' וישמרך וכו'. אלו דברים שאין להם שיעור וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם. הנ"ל מפני מה תיקנו לומר תיכף אחר ברכת התורה פסוקי ברכת כהנים עפ"י מ"ש כי עיקר לימוד התורה היא להמשיך השפעות טובות וישועות על ישראל וז"ש ותלמוד תורה כנגד כולם. פי' בלימוד התורה יכול להמשיך השפעות טובות יותר מכל המצות. וגם להביא לידי קיום המצות ושמירה ממכשול העבירות. וז"ש בתהלים קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו. פי' ע"י כח לימוד התורה לשמה של האיש הישר הולך נתעוררה הקדושה ועי"כ רחקו הרודפי זמה מלעשות דבר רע. ולזה הי' הענין שלא הי' דוד המע"ה ישן רק שתין נשמי. מפני שהי' מעיר אותו לקום לעבוה"ב וממילא ע"י תורתו היו נשמרים ונפרדו כל פועלי און כנ"ל:

בברכת עטיפת הטלית

ויצילם כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. הנ"ל עפ"י מ"ש בספרים שיש רפ"ח ניצוצות אשר נגזלו בין החיצונים והם המעכבים התפלה. וע"י עטיפת הטלית הוא בחי' אור המקיף להציל מן הסט"א לבל יכלו לגשת אליו. וזה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירח"ף מה שנגזל בין הרפ"ח ני"ק יציל מהם כנ"ל:

אחר הנחת תפילין

קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל. פי' לשון בכור הוא המחשבה שהוא ראשית הבכורה היינו להתקדש המחשבה. פטר כל רחם. פי' פתיחת כל רחמנות של האדם יהי' בבנ"י כל מי שיש בו רחמנות על חבירו בבנ"י להצטער עמו להיות בעזרתו בכל מה שיוכל. גם להתפלל עבורו אל ד' כי אינש באינש פגע לשון תפלה כמו ויפגע במקום. וזה משרתיו שואלים זה לזה. פי' מבקשי' זה על זה אל ד'. ואמר הכתוב כל מי שיש בו מחשבו' קדושות ורחמנות גדולה בבנ"י זה לי הוא איש כזה הוא לי לשמי כנ"ל:

שער התפלה

וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. כבר בארנו בפנים בפ' וארא. כי יש ב' ענינים בענין התפלה. הדרך האחד מה שבא לאדם מכח ההתעוררת דלעילא. והדרך השני היותר במעלה. אם האדם מתעורר מעצמו קודם שבא אליו ההתעוררת שלמעלה. וזהו בחי' אשה כי תזריע וילדה זכר להשפיע חסדים טובים כמבואר במ"א. וז"ש דוד המלך ע"ה ובבקר תפלתי תקדמך. פי' קודם שתבוא ההתעוררת שלמעלה הנה הוא התעורר מעצמו כמ"ש אעירה שחר. ואמרו רז"ל שהי' מעורר השחר ואין השחר מעורר אותו. וז"פ מי הקדימני ואשלם. שזהו המעלה הנכונה להקדים א"ע טרם יבא ההתעוררת שלמעלה וז"ש התנא אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. פי' קודם שתבוא ההתעוררת מאת המקום ב"ה:

וז"ש ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו. פי' שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו אף שאין האדם מתעורר מעצמו עכ"ז הקב"ה מעורר אותו. ברוך שנתן תורה באותו ההתעוררת שלמעלה אעפ"כ היו באותו מעלה כמו שהיו מתעוררים בעצמם כי באמת כן היו ראוים להיות שישיגו בעצמם התורה ע"י רמ"ח איברים כמו א"א ע"ה כמ"ש קיים אאע"ה כל התורה כולה. אך הש"י ברוב רחמיו היו חשובים בעיניו כאלו הי' ידם משגת כנ"ל. וז"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אפי' כשהקב"ה צריך לעורר אותו ולהזכירו אעפ"כ שורה עליו הברכה כאלו הי' בהתעוררת שלמטה ומקבל ברצון את תפלתם. ובזה יש ליישב דברי הש"ס במס' ברכות דף ל"ה ע"ב. ר"ש בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין ישראל עושים רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך. לכאו' תמוה הא בכל הפרשה והי' אם שמוע כתיב לאהבה את ד' וכו' ולעבדו בכל לבבכם ואיך נקרא שאינן עושין רצש"מ. אך לפי הנ"ל ניחא כאשר נדקדק עוד בלשון והי' אם שמוע תשמעו וכו' אשר אנכי מצוה אתכם פי' כאשר תשמעו ע"י ההתעוררת שלמעלה אשר אנכי מעורר אתכם לכן לא תהיו במעלה גדולה כזאת להיות נקרא עושי רצונו של מקום. כי הפי' עושי רצש"מ היינו שהם מתעוררים בעצמם ועושין הרצון שלמעלה כביכול כמ"ש באבות הקדושים בכלל אבות שעשו רצונך בהתעוררת שלהם כנ"ל. זולת בענין הקרבנות מצינו שהם דוקא ע"י ההתעוררת שלמטה כמ"ש וכי תזבחו כו' לרצונכם תזבחוהו. כי ענין הקרבנות שיהי' האדם מתעורר מעצמו כמ"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לד'. וז"ש הנביא לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח לכאו' אינו מובן הלא כמה פרשיות בתורה בענין הקרבנות. גם בתהלים נ' כתי' אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. הלא מצינו מפורש בתורה מצות הקרבנות. אך הפי' כנ"ל לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח שיהי' ע"י התעוררת שלמעלה רק ע"י ההתעוררת האדם מעצמו להביא הקרבנות:

וזה ענין הנוסח בברכת התורה שאנו אומרים בכל יום לעסוק בדברי תורה. פי' שיהי' עכ"פ התחלת התעוררת שלמטה לעסוק בדברי תורה ואח"כ והערב נא את דברי תורתך בפינו. פי' כאשר יהי' כח התעוררת שלמטה יזכה ג"כ להתעוררת שלמעלה. כמ"ש והערב נא לשון תערובות בדברי תורתך שיבא אליו מלמעלה. והבן:

(ברכות כח ע"ב) וכשאתם מתפללי' דעו לפני מי אתם עומדים. ע"ז צריך להתבונן בזה הלא זאת נקל לדעת לפני מי הוא עומד ומה ענין אזהרה בזה מר' אליעזר הגדול. אך הנה ידוע כי אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה תחלה. ולזה בר"ה שואלים המלאכים למה אין ישראל אומרים שירה. אע"פ שהמלאכים קדומים בבריאה. מ"מ מצד נשמתם של ישראל הם קדומים במעלה להמלאכים. וזהו דעו לפני מי אתם עומדים ר"ל שאתם קודמים לפני המלאכים בתפלה והם באים אח"כ לעמוד לפני הקב"ה ראו שלא תבושו בתפלתכם נגד המלאכים כנ"ל:

יומא כח ע"ב אמר ר' ספרא צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי. והקשו בתוס' מס' ברכות דף כ"ו ע"ב ד"ה יצחק הלא אברהם תיקן תפלת שחרית. אכן הרמז כי אברהם אבינו ע"ה התפלל אז על חורבן בהמ"ק כי נטו צללי ערב בהגלות והושחרו כתלינו. שחורה אני ונאוה. הנה זה עומד אחר כתלינו והבן:

(תהילים ס״ה:ב׳-ג׳) לך דומי' תהלה ולך ישולם נדר שומע תפלה עדיך וכו'. דברי עוונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וכו'. הסמיכות של הפסוק ולך ישולם נדר לפסוק שלאחריו שומע תפלה כו'. דהנה איש מישראל הרוצה להתפלל נזכר מיד עוונותיו העצומים. ובפרט שמורא עלה על ראשו שלא מיבעיא שתפלתו אינה נכנסת לפני הבורא ב"ה אך גם אדרבא נותן כח בעבודתו ותורתו לסט"א ח"ו כמבואר בספרים הקדושים [ועי"ז יש יניקה להחיצונים מהקדושה] מכח התורה ומצות ח"ו. ולזה היתה כוונת דוד המלך ע"ה (תהילים כ״ז:ח׳) לך אמר לבי בקשו פני את פניך ד' אבקש. (ולזה התפלל אל תסתר פניך ממני) היינו שהאדם נופל בדעתו במורשי לבבו ונפשו חשקה להתפלל. והיינו את פניך ד' אבקש. ולזה התפלל אל תסתר פניך ממני וכו' ונחני באורח מישור. היינו שהתפלות ילכו למעלה בדרך הישר. ולזה אמר אל תתנני בנפש צרי. היינו שהתפלות לא יכנסו ח"ו בנפש הסט"א. אך התיקון לאיש הישראלי שרוצה להתפלל לקבל עליו מכאן ולהבא לעבוד את ד' בכל לבו ולשוב על עוונותיו והימים הראשונים יפלו. והנה אצל הקב"ה המחשבה כמעשה שהקב"ה יודע מחשבות בנ"א שאדם הזה יעשה תשובה נכונה. ולזה אף שלא עשה עדיין תשובה אצל הקב"ה הוא כמעשה. דאצל בני אדם אם אחד חייב ממון לחבירו ואינו רוצה לפרוע לו זמן זמנים ואח"כ נתחרט והוא רוצה לפרוע לו אזי אינו מאמין לו מחמת שכפר לו זמן זמנים עד שיפרע לו אזי הוא מתפייס עמו אבל אצל הקב"ה מיד כשאדם מדבר לפני הש"י ב"ה שבדעתו לשוב בתשובה הקב"ה יודע שיעשה תשובה ומיד מוחל לו וכמו שמצינו בדניאל שמיד שקבל עליו להתענות מיד אמר הקב"ה שנענה כמבואר בש"ס תענית דף ח' ע"ב. וזה דנדר הוא הרי עלי נדר ולזה אמר לך דומי' דהיינו מהראוי שלא יתפלל כלל מחמת הטעמים הנ"ל שאדרבא נותן כח התפלה להחיצונים ח"ו. ולזה אמר ולך דווקא להקב"ה שהוא יודע מה שיהי' בסוף ישולם נדר שהנדר הוא כמו ששלם כבר הנדר. שאצל הקב"ה העבר וההוה והעתיד הוא הכל אחד כמו שאיתא בספרים ולזה אני מקבל עלי שלא אחטא עוד ומקבל עליו לעשות תשובה. ולזה אמר מיד אח"כ שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו היינו שמיד שקבל עליו לעשות תשובה מיד הולכים התפלות להקב"ה. דברי עוונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם וכו'. ובזה י"ל כוונת הכתוב (בתהילים ל״ב:ה׳) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לד' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. על זאת יתפלל כל חסיד עליך. דבל"ז אי אפשר להתפלל דסביביו נשערה מאד והיו יראים החסידים להתפלל מחמת יראה הנ"ל. ולזה אמר אודה עלי פשעי היינו שמתוודה ומקבל עליו שלא יחטא עוד עי"ז יתפלל כל חסיד. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. הכוונה לסט"א כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כמ"ש חכז"ל על העובדי כוכבים ומזלות. אליו לא יגיעו. היינו שהתפלות אינם נכנסים ח"ו לסט"א רק לשמים ונעשים עטרה להבורא ב"ה וק"ל: (מכי"ק)

(תהלים סה) יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. חגור חרבך על ירך. הנה ידוע שברית הלשון וברית המעור מכוונים זה כנגד זה. ולזה פ"ה גימ' מיל"ה. "מי "יעלה "לנו "השמימה ר"ת מילה. ר"ל ע"י שמירת הברית עולה בתפלתו השמימה. ולזה כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. היינו החסדים הולכים באורח מישור ולא יהיו לסט"א. והם לנוצרי בריתו ועדותיו. ולזה הוצק חן בשפתותיך היינו שהתפלות יעלו למעלה ויפק רצון מד' כשיהי' חגור חרבך על ירך. כמבואר בזוה"ר על פסוק זה שמדבר משמירת הברית: (מכי"ק)

(ישעיהו י״ד:י״ג) ואתה אמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאו ואשב בהר מועד בירכתי צפון אך אל שאול תורד בירכתי בור. הנה ידוע מזוה"ק וכל הספרים הקדושים כי עיקר הקדושה הוא שמירת הברית הן מעון קרי והן ממחשבות רעות ר"ל והן בקדושת הזיווג. ואם שלש אלה לא יעשה לה וכו'. וז"ש יראה כל זכורך את פני ד' אלהיך היינו בזכרות שלם בלי פגם ח"ו אזי יראה לפני ד' אבל אם אינו בשמירת הברית אזי הוא בבל יראה וכדרך שבא לראות כך בא ליראות שהקב"ה הוא טהור עיניו מראות ברע כך צריך האדם להיות עוצם עיניו מראות ברע. ולזה הסומא פטור מראי' שלכך נקרא סומא שמסמא עיניו שלו עינים להם ולא יראו טח עיניהם מראות ולזה פטור מראי'. ולזה אמר הנביא כי תבואו לראות פני. מי בקש זאת מידכם. וקשה הלא מבואר בתורה מצות ראי'. אך לזה נכון מאד כיון שאתם סומים בעיניכם מראי' הפוגמת והיזק ראי' שמי' היזק. והנה מדרך האנשים התועים הלומדים ומתפללים ומדמים בעיניהם שיעלה לשמים תפלתם יותר ממלאכים ומשרתים וכוכבי אל ויהיו יושבים בהר מועד בירכתי צפון היינו עוה"ב בבנין בהמ"ק בירכתי צפון קרית מלך רב וכמו שפרש"י שם. אך אל שאול תורד. ולזה מישב הנביא כ"ז אם אל שאול תורד אם אתה נשמר בקדושת הזיווג שזה נקרא שאול כמבואר במשלי שאול ועוצר רחם. מבטן שאול שועתי. העלית מן שאול נפשי. חייתני מיורדי בור. היינו כנ"ל שרחם האשה נקרא שאול. שהגיהנם הוא הנקרא בספרי האר"י ז"ל יסוד דנוקבא דטומאה. והגן עדן הוא יסוד דנו"ק דקדושה ולזה אמר אל שאול תרד ואיך חשבת בדעתך שיעלה תפלתך השמים אם אין לך קדושת הזיווג שזה עיקר היסוד דקדושה. ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה. וכמ"ש בשם הרב הקדוש מוהר"ד מלעלוב זלה"ה. הרחמן הוא יצילנו מכל רע ויקדשנו בקדושתו עד עולם. וכל הדברים האלה מבוארים בספר עץ החיים בשער ק"ש שעהמ"ט: (מכי"ק)

(שבת קכז) עיון תפלה בכלל גמילות חסדים. היינו אם האדם מתפלל בעד חבירו זהו עיקר התפלה וזה עיקר גמילת החסדים. ותלמוד תורה כנגד כולם. היינו אם הוא לומד בשביל כל ישראל שבתורה היא כל הישועות ורפואות שבעולם כמ"ש רפאות תהי לשרך וכו' אזי הוא כנגד כולם שכל מצוה יש בה סגולה זה גורם לאריכות ימים וכמ"ש בתפילין וכל שאר מצות כמבואר בספרים. אך התורה הוא כוללת הכל וזה נקרא בשם כלל ופרט שהתורה היא כלל. ומה גם כי כל מצוה יש בו זמן שאם האדם תוקע שופר בתוך השנה או לוקח אתרוג אינו נחשב לכלום אבל אם הוא לומד בהלכות שופר יכול לפעול ישועות כמו בשעת תקיעת שופר או לקיחת האתרוג. לכך התורה היא כלל והמצות הם פרט. וזה מכלל שהוא צריך לפרט שהתורה בלא מצות אינו כלום. והפרט צריך לכלל שכל המצות צריכין לתורה נר מצוה ותורה אור שזה בלא זה אינו כנוס כמו שאור אינו מאיר לחוד אך צריך לתפוס בדבר מה וכן נר לחוד אינו מאיר. וזה ותלמוד תורה כנגד כולם דהיינו אם האדם לומד תורה וכוונתו להשפיע טובות לבני ישראל אז הוא כנגד כולם וכמ"ש בהסלע הי' לך לשנות פרק אחד או הלכה אחת וכו' וז"פ כל העוסק בתורה וגמ"ח ומתפלל עם הצבור כאלו פדאני לי ולבני מן הגלות דהיינו כל מה שעושה הוא בשם כל ישראל שעוסק בתורה עם הצבור ומתפלל עם הצבור ג"כ כוונתו לעורר רחמנות על כנ"י כנ"ל. וזה צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל דהיינו בשם כל ישראל: (מכי"ק)

והוא הי' והוא הוה והוא יהי' בתפארה. יש לדקדק הא דכתיב אצל א"א ע"ה ואברהם היו יהי' מהו נ"מ מזה שהי'. אך התורה מרמז לנו שאין מועיל תשובה לימות המשיח. דבוודאי אז בביאת משיח ב"ב יהיו הכל רוצים לעשות תשובה אפי' העכו"ם כמ"ש בית יעקב לכו ונלכה וכו' משום שאז יהי' התגלות האלקות יכירו וידעו כל יושבי תבל כו'. ומש"ה אז לא יועיל עוד התשובה רק למי שהי' בגלות במצור ומצוק שלא הי' אז עוד ההתגלות האלקות ואפ"ה הי' לו אמונה בד' ית"ש והי' עובד השי"ת באמת ביראה ואהבה לאיש הזה מקבלים אותו לעתיד. ז"ש ואברהם היו יהי'. אברהם שהי' עובד הבורא בעולם הזה מש"ה יהי' לע"ל. ועיקר הדבר כמו שהשי"ת הוא הי' הוה ויהי' כן ישראל צריכין להיות בבחי' זו בין בגלות ובין לימות המשיח ב"ב כיתד שלא תמוט. וז"ש ד' מלך ירגזו עמים. שיל"ד הלא מלך הוא לשון עבר והוא מדבר לעתיד. אך הכוונה כי גם לעתיד הנה יהי' ההתגלות אצל ישראל שהכירו כבוד מלכותו ית"ש בכל הימים גם בהגלות. אבל העובדי כוכבים כאשר ישאלו ויאמרו ד' מלך בעבר אם המלכת אותו עליך אז. עד"ז ירגזו עמים כי אין בהם יגיד זאת כנ"ל:

הגומל חסדים טובים לעמו ישראל. יל"ד כפול לשון חסדים טובים וכי יש חסדים שאינם טובים. אך הנה לפעמים הקב"ה שולח גלות או יסורים חלילה על האדם כדי להטיבו אח"כ שבעתים כהנה. אך החסדים האלה אינם נגלים לפני העולם כי המדוכא הזה צועק מכאב לבו ורק הש"י לבדו היודע כי רבים רחמיו וחסדיו להשפיע ולכך אנו מבקשים שיגמלנו חסדים טובים משני עבריהם בנגלה ובנסתר שנוכל לקבלם. וזהו שיהי' טובים לעיני עמו בנ"י. וז"ש הפכת מספדי למחול לי וכו' למען יזמרך כבוד ולא ידום כי לפעמים כשיעניש הש"י חלילה אף הוא לטובת האדם אך צריך לידום ולקבלו באהבה כמ"ש וידום אהרן. אבל אם הש"י מטיב לעמו אז יזמרך כבוד ולא נצטרך לידום אך לעולם אודך:

ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. היינו לעורר רחמים בעולם עוד י"ל עפ"י דברי רז"ל מרבה צדקה מרבה שלום. שלום יעשה לי שהנותן צדקה עושה שלום בין הקב"ה להעני. שהעני הולך ומהרהר ח"ו בלבו על הקב"ה לכל הוא נותן פרנסה כו'. ור"א הי' נותן על הכוונה זו. לכן הי' נותן לו בבקר מיד כדי שהעני יהי' יכול להתפלל ולהודות להקב"ה שהזמין לו פרנסתו דאל"כ בשעת התפלה הי' יכול העני ח"ו להיות קורא תגר על הקב"ה. וז"פ ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. היינו העני הי' מתפלל אח"כ: (מכי"ק)

לפרשת העקידה

אשר יאמר היום בהר ד' יראה. דהנה יום העקידה הוא הי' יום המובחר אצל א"א כמבואר בספרים. וזה אשר יאמר היום. ר"ל שהיום בעצמו יאמר בהר ד' יראה שיהי' בכוחו להראות א"ע בהר ד'. וזה ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך. שהימים בעצמם יהיו נקראים וידברו עבורו ויאמרו ראו מה עשה פלוני הצדיק ביום ההוא. וז"פ ימים ידברו שהיום בעצמו ידבר עבורו להמליץ טובה עליו שהוא עשה טוב ביום ההוא כנ"ל:

לפרשת הקרבנות

ואם זבח שלמים כו' והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה וכו'. דהנה עיקר ענין הקרבנות הוא מסירת הנפש להקב"ה כמבואר ברמב"ן ובשל"ה. ועולה באה על המחשבה ועל עשה וחטאת ואשם כו'. אבל שלמים אינם באים על חטא רק לעשות שלום בעולם כמ"ש רש"י ז"ל. והנה מסירות נפש בשלמים הוא עבור ישראל כמ"ש שמשה רבינו ע"ה מסר נפשו עבור בנ"י כמ"ש מחני נא. ע"כ אמרה התורה על העולה שמסירות נפש של שלמים הוא על העולה יותר חשוב מעולה שהוא על החטא והנפש החוטאת כו'. אבל מסירות נפש עבור בנ"י היא במעלה יתירה ולזה נאכלין היינו ההשפעה שבא ממסירות נפש של זה. כמ"ש בדור המדבר שכולם ניצולו בזכות משה כמ"ש לולא משה בחירו עמד בפרץ וכו'. ונאכלין בכל העיר לכל אדם שהכל ניזונין בזכותו. בכל מאכל. הוא קדושתו של שלמים אלו. שהמאכל בא בזכותן כמו מן במדבר שהי' בזכות משה יורד מן משמים שהוא מאכל המלאכים. כן בכל דור מתפרנסים בזכות הצדיקים ובא קדושתם בכל המאכלים כמ"ש ועבדתם את ד' כו' וברך את לחמך וכו':

תניא בר קפרא אומר וכו' אלו הי' נותן בה קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כו'. יש להבין מה יוצא לנו מזה מה שאמר שאם הי' נותן בה דבש לא הי' יכול לעמוד כו' אך שהתורה אמרה כו' הלא אם התורה אסרה מה לנו בכל אלה ומה בא להשמיענו בזה. אך הנראה ללמוד מזה דרך לעבדות הש"י שיהי' להאדם פלס ומאזני משפט בידו לחשוב תמיד הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. כאשר לפעמים יראה וידמה בנפשו לעשות איזה מצוה או להתפלל בקדושה ובנקיות יותר וישכח כי עי"ז הוא עובר על ד"ת מצד אחר. אף אם כאן כוונתו לטובה ואין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. אבל מצד אחר אמרה תורה לא תקטירו ממנה כו':

יהי רצון מלפניך כו' שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך. הנראה לפ"מ שאחז"ל בש"ס (תענית דף י"א ע"ב) בקרבך קדוש כו'. כי הנה תיקון שמירת הברית הוא בנין בהמ"ק. דהנה המשכן ובהמ"ק לעתיד הוא רמוז וענין על איבריו של אדם ולזה נאמר בזוהר הקדוש על מי שאינו שומר הברית כהוגן עליו נאמר את מקדש ד' טמא. ולזה אמרו כל מי שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו. ומה אנו עושים ברשב"י וכל התנאים שלא זכו לראות בנין בהמ"ק. אך זה מדויק בימיו כמ"ש ואברהם זקן בא בימים שפי' הזוהר שבא בכל ימיו שלא פגם בהם וזה שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו. ואז ותן חלקנו בתורתך שמי שאינו בשמירת הברית בכל תנאיו אין לו חלק בתורה אף אם הוא לומד כל היום ואף אם הוא עושה מעש"ט ומצות כל היום נותן כח לקליפה ח"ו כמבואר בספרים של האר"י ז"ל. ובזה פרשתי המשנה כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה. הלא בכל הדברים בטילים הוא בוטל מדברי תורה. אך הפי' הוא כך אף אם לומד אח"כ הם בטילים והולכים לסט"א. ד' ישמרנו מזה ע"ע אמן: (מכי"ק)

ובזה פרשתי. כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט. פי' השם הוי' שנכנס לברית כמ"ש בזוהר הקדוש מ"י יעל"ה לנ"ו השמימ"ה. ר"ת מ"י"ל"ה. וס"ת הוי'. ר"ל אם נכנס השם הוי' בברית. ממילא יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט. ר"ל בתורה שלמד ובמעש"ט שעשה על כל שורה שם הוי'. אמן: (מכי"ק)

בשרו מיום אל יום ישועתו. הנ"ל לפרש שזה קאי על הקב"ה כביכול כמ"ש נגילה ונשמחה בישועתו. כי כביכול הקב"ה בעצמו מצפה על הגאולה שלימה במהרה. לכן האמנם כי עברו עלינו אורך הגלות צריכין אנו להיות מצפים לישועה בקרוב. וז"פ בשרו מיום אל יום. מיום שעבר אל יום ההוה כי קרוב הוא לישועתו. כי מה שעבר מזמן הגלות שפוחת והולך ממנין הקץ הוא יותר קרוב לישועתו. וזה נרמז בתורה תיכף בבריאת העולם כתי' והארץ היתה תוהו ובוהו רמז על הגלות שהוא חשך וכתיב אח"כ ורוח אלהים מרחפת על פני המים זה רוחו של משיח כמ"ש רוח אפינו משיח ד':

הבו לד' כבוד שמו השתחוו לד' בהדרת קדש. דעיקר כבוד השם כשישראל מקדשים שמו ונהרגים על יחוד שמו. ויש צדיקים כמו ר' עקיבא וחביריו שהיו מצפים מתי יבא לידו קידוש השם. וזהו השתחוו לד' בהדרת קודש. דבעת שיגיע אדם לידי קידוש השם אדרבא יתן שבח ותהלה שזכה לכך וזה בהדרת קודש. היינו שיחזיר הנשמה שהיא קודש. והבן: (מכי"ק)

זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה. תנו עוז לאלהים. היינו החסדים העיקר הם באים מחמת הצדקות וגמ"ח שבני ישראל עושים זה עם זה זכור היינו השפעה כי מעולם המה ממה שבנ"א עושים למטה זה עם זה. תנו עוז לאלהים על ישראל גאוותו. אח"כ הקב"ה הוא נותן עוז ותעצומות לעם ברוך אלהים. וכן אנו מוצאים בשירות ותשבחות שאנו מודים ומשבחים להקב"ה אנו מוסיפים כח למעלה ועושה הקב"ה יותר ניסים עד אין סוף וכן אנו אומרים אל עליון גומל חסדים טובים וקודם לזה אנו אומרים אלהי אברהם וכו' וכנגד זה אנו אומרים הגדול הגבור והנורא. הגדול נגד אברהם. הגבור כנגד יצחק. והנורא כנגד יעקב. כי ע"י האבות נעשה הקב"ה הגדול הגבור והנורא. שכן פרש"י ז"ל על פסוק אלהי השמים ואלהי הארץ שהקב"ה נתגדל ע"י אברהם בשמים ובארץ. ולזה אנו אומרים אלהי אברהם היינו שכביכול הוא אלהינו ע"י אברהם אח"כ אנו אומרים אל עליון שנעשה עליון ע"י האבות. אח"כ הוא גומל חסדים טובים. וז"ש במד"ר וימת יוסף וכל אחיו וכו' אבל אלהיהם של אלו קיים. פי' מדת האלקות של האבות שהמשיכו הוא קיים לעולם. וכן אמר משה בשירת הים. אז ישיר משה כו' אשירה לד' כי גאה גאה היינו שאנו מאמינים שהקב"ה נתגדל ונתגאה ע"י השירות ותשבחות שלנו וע"י כך סוס ורוכבו רמה בים. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. כמ"ש חכז"ל על פסוק זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וארוממנהו שהקב"ה מתרומם ע"י השירות ותשבחות שלנו. ועי"כ ד' איש מלחמה ד' שמו. מרכבות פרעה וכו'. וז"פ הפסוק מהולל אקרא ד' ומן אויבי אוושע. ע"י ההלל לד' עי"כ שהקב"ה מהולל עושה עוד ניסים כדי שיוסיפו לו עוד להודות ולהלל. וז"פ נותן הודאה לשעבר ומתפלל אלהבא ע"י שנותן הודאה לשעבר אנו מתפללין אלהבא כדי שיהי' לנו עוד להודות ולהלל כמו שאמר חזקיה להקב"ה שהחולה יתרפא כדי שיתן הודאה ושבח לקב"ה וזה ישלח דברו וירפאם וכו' יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם שע"י שיודו לד' עי"כ באים עוד נפלאותיו לבני אדם. וזה הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. שמפרש על מה טוב ההודאה להקב"ה כי לעולם חסדו שע"י ההודאה בא החסד לעולם. וז"פ טוב להודות לד' ולזמר וכו' להגיד בבקר חסדך וכו'. להגיד לשון המשכה. ע"י ההודאה אנו ממשיכין החסדים דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו לשון המשכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני אדם גבורותיו כו'. שכוונתם בסיפור הגבורות להמשיך עוד בזה גבורות הבורא להודיע לבנ"א כו' שהצדיקים רוצים בנפלאות הבורא כדי שיהי' להם להודות עוד יותר. וכזה אנו אומרים בהגדה לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. וזה נותן הודאה לשעבר כו'. כי אח"כ אומרים כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים. ומתפלל אלהבא. וכן בעשי"ת אומרים ועל כולם יתברך ויתרומם כו' ואח"כ מתפלל אלהבא וכתוב לחיים טובים כו', והבן: (מכי"ק)

הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. הנה עיקר ההודאה והשבח הוא בשביל כללות ישראל. כי אם האדם נותן הודאה על עצמו. חוץ דהוא גריעות בנפש שאינו שמח בישועת בנ"י אך הוא ג"כ גרעון בהודאה עצמה. למשל בשנה זו שהקב"ה נתן מטר על הארץ והארץ נתנה יבולה. אם האדם יתן הודאה על עצמו לבד אין ההודאה גדולה כל כך אך אם האדם נותן הודאה על כל העולם שריחם על נפשות האומללים והרעבים אזי נותן האדם הודאה עצומה. ובפרט מי שיש לו קצת עושר אזי בשביל עצמו אינה נחשבת לו כ"כ הטובה הזאת. אבל אם מסתכל על כל העולם כולו אזי רואה גודל החסד שעשה הקב"ה בשנה זאת. וז"פ הכ' הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. לא תהללו בשביל עצמיכם רק כל אחד יהלל לד' עבור כל העולם שנעשה עמהם חסד. וז"פ הכ' גם את העולם נתן בלבם. כדי להודות ולהלל להקב"ה על כל הטובות ולהתפלל עליהם. וז"פ הכ' ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שהשמחה לא תהי' על כל אחד לעצמו רק כ"א יהי' שמח בשמחת חבירו ובשמחת כל העולם. ובזה תגדל השמחה על כל העולם ועל הצדיקים עד מאד. ובזה יהי' ששון ושמחה ישיגו. אך לזה צריך להיות לו טהרת הנשמה והנפש לקיים ואהבת לרעך כמוך. וז"פ בידיד נפש כו' בהראות לה נועם זיווך אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם. עיקר הרפואה הוא לאדם אם יש לו שמחת עולם מכלל ישראל לראות בישועתם וגדולתם. וכבר אמרתי לפרש בזה דברי הש"ס גדול העונה אמן יותר מן המברך כו' מה טעם לזה. אך הפי' בזה דמצינו תפלות בלשון יחיד דהיינו ברכת השחר שלא עשני עכו"ם וכן כל הברכות כולם הולכים כל אחד ואחד לעצמו. פוקח עורים מלביש ערומים כמבואר במס' ברכות א"כ אם אדם עונה אמן על ברכת חבירו ונותן הודאה לשמים על שחבירו נברא יהודי ורואה בעינים ויש לו מלבושים ושאר ענינים אזי גדול העונה אמן יותר מן המברך. כי זה מברך על עצמו וזה מברך על חבירו. וזה הי' מעלת יתרו ששמח על הטובה אשר עשה ד' לישראל. ויאמר ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים שהוא לא הי' במצרים בכלל השיעבוד ונתן הודאה על ישראל. וזה כוונת המד"ר שזהו הי' גנאי לישראל שלא ברכו להקב"ה עד שבא יתרו ונתן הודאה. והרי ישראל אמרו שירה מקודם. אך הם נתנו הודאה על עצמם וזה אין כל כך חשיבות. אבל יתרו נתן הודאה על אחרים והוא דבר גדול ודו"ק. וז"פ רבים אומרים לנפשי מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך כו' היינו שהם מבקשים עבור עצמם. אבל אני איני כן. נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. וז"פ צדקתך לא כסיתי בתוך לבי היינו בעת שהתפללתי והי' עת רצון לא המשכתי את הישועה לעצמי רק נחלק בשוה עם כל העולם. וזהו לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב ובזה אתה ד' לא תכלא רחמיך ממני. היינו כל המבקש על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דהיינו אם אחד יש לו פרנסה ממסחר התבואה ומתפלל על הגשמים ובשעת הזול אין לו פרנסה. וז"פ והוא צריך לאותו הדבר שיהי' ח"ו יוקר. אז הוא נענה תחלה. כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כו'. וז"פ בגמ' תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו. למה דוקא ברכת המזון. אך הפי' שהוא נותן הודאה רק על מה שאשתו ובניו יש להם פרנסתם. רק ההודאה צריך להיות על כלל העולם. וז"פ הגמ' אצל בועז דכתי' וייטב לבו שהי' מברך ברכת המזון. פי' בשעה שהי' בגורן וראה הברכה בתבואות הי' מברך להקב"ה על הכלל ישראל. וז"פ כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם. להם דייקא. משום הכי כתי' כי שמעה. הא כולם שמעו. אלא פי' שמעה לשון שמחה מכלל ישראל ולא השגיחה על עצמה כלל. וז"ש בישעי' ס"ג חסדי ד' אזכיר כעל כל אשר גמלנו ד' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ודו"ק. וז"פ הפ' כהניה בעיר גוועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם היינו שהפרנסה אשר בקשו לא הי' רק עבור עצמם. וכן תשובה עבור עצמם. לפי שגם התשובה וכפרת עוונות צריך האדם להתפלל עבור כלל ישראל. וז"פ על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. מים הם החסדים. והוא מתפלל רק עבור כלל ישראל לטובתם. אפי' אם הוא אינו נהנה כלל מן החסדים. וזה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו'. וזהו נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. אילה היא החסידה שבחיות. והתפלה הזאת בוקעת כל הרקיעים. וז"ש אם שגורה תפלתי בפי. היינו שהוא מתפלל עבור הכלל. התפלה זאת מקובלת ברצון. וז"ש בש"ס אין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ואמאי אין נשמע עדיין. אך הפי' אם כל אחד מתפלל על חבירו וצרכי רבים אזי תפלתו נשמעת. ובזה י"ל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מן הגלות. ג"כ הפי' כן בכל מה שעוסק בתורה הוא עושה עם הצבור דהתורה מגינה ומציל כוונתו בלימודו שכל הצבור יהיו ניצולים מעבירות שבידם. ובגמילות חסדים כוונתו עם הצבור שהשכר של גמ"ח יהי' ג"כ עם הצבור. וכן מתפלל עם הצבור לטובת כלל ישראל, וד"ל: (מכי"ק)

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. סדרו אנשי כנה"ג לומר מזמור זה קודם התפלה. דהנה ידוע שהתפלה היא העיקר ההכנעה קודם התפלה לחשוב ברוממות האל ובשפלות עצמו ובעונותיו המרובים. והנה יכול ליפול לב האדם לגמרי ויאמר מה תועלת בתפלתי בוודאי לא יעלה לרצון למעלה כלל וזה הוא שני ההפכים בנושא אחד. ולזה צריך אמונה להאדם ויגבה לבו בדרכי השם שאדרבא תפלתו עולה למעלה ובוקע חלוני רקיע. ובזה י"ל דברי המדרש. אם מזרע היהודים מרדכי כו' כשהם יורדים יורדים עד לעפר וכשהם עולים עולים עד לרקיע. ובזה יש לפרש דברי התפלה ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך וכו'. ולזה אמר אברהם הנה נא הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. זה בשעה שהתחיל להתפלל. ואח"כ צריך האדם להתחזק יותר ויותר כמו שאמר אברהם אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וכו' אולי יש עשרה. היוצא מזה דבשעה שמתחיל האדם להתפלל צריך להיות כמו עפר בעצמו ואח"כ עולה למעלה וזהו ממש כמו בבנין הבית שמתחלה חופר אדם בקרקע להניח יסוד ולבנותו ואח"כ עולה ובונה עד לשמים. וז"פ מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. אליך ד' אקרא כו'. מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר. דהוא תמוה מאד דמאי הו"א לאדם שיהי' לו ריווח שיבא אל השחת וכמובן. אך להנ"ל ניחא דהפי' במחשבה. שאל יהי' האדם שפל בשעת התפלה ויורד במחשבתו אל שחת. ע"ז אמר היודך עפר אם אהי' שפל ונבזה יותר מדאי א"כ לא יהי' באפשר כלל להתפלל וכו'. פתחת שקי ותאזרני שמחה למען יזמרך כבוד ולא ידום היינו כנ"ל שהקב"ה יחזק לאדם ויסיר ממנו העצבות מעבירות שבידו למען יזמרך כבוד (ע"ד שכ' האור המאיר) וז"פ הפ' סור מרע ועשה טוב. שיפנה מחשבתו מהעבירות ויעשה טוב. וכן נ"ל הפי' בפסוק בטח בד' ועשה טוב. דהנה כתיב אל תבטחו באלוף כדרשת חכז"ל. אך כדי לעשות הטוב אסור להיות עניו. ולזה פירשו המפרשים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אפי' כל העולם אומרים עליך כו' תהי' בעיניך כרשע. ואל תהי רשע בפני עצמך היינו כנ"ל. ואין סתירה לב' הדברים אלו. (וזה הפי' אם מזרע היהודים כו' כשהם עולים כו'. דהנה אסתר אמרה כי אין לבא אל המלך בלבוש שק היינו בעצבות ולכך ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית. והנה החכמים היו רואים שמרדכי לובש שק וחשבו שלא יהי' נשמע בקול תפלתו אבל עכשיו שהסירה השק מעליו והלבישתו בגדי מלכות א"כ יעלה תפלתו וכשהם עולי' עולי' עד לשמים. אין עמידה אלא תפלה. (עיי' בדרוש פורים בפ' והרכיבהו). וזהו ממעמקי' קראתיך ד' ד' שמעה כו' אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. היינו תפלה. ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך. אני בטוח שתושיעני. כי בהישועה אין אני שמח על עצמי רק על ישועת ישראל וזהו ישועת הקב"ה כמ"ש במד"ר על פסוק לד' הישועה על. עמך ברכתך סלה. (וכן הפי' פתחת שקי ותאזרני שמחה. שהשמחה היא למען יזמרך כבוד). וזה הפי' אחור וקדם צרתני דהקב"ה חפץ בזה שיהי' האדם שפל בדעתו ובשעת התפלה יהי' בהתרוממות שבונה עולמות בתפלתו. פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. שיהי' ב' הפכיים בנושא אחד. אך התירוץ אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וכו' ע"ד שכ' בס' מבשר צדק בפ' ויגש ע"ש. העבר עיני מראות שוא בדרכיך חייני. העבר חרפתי אשר. יגורתי כו' זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי. רחוק מרשעים ישועה כי חוקיך לא דרשו. אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני. און אם ראיתי בלבי כו'. וזה הכוונה הלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. דארון הוא כינוי ללב כמבואר בזוהר הקדוש ושברי לוחות הוא לזכרון העונות שאז לדור המדבר היו לזכרון מעשה העגל זכור אשר הקצפת. ועכשיו יש לכל אדם יותר ויותר עונות מדור המדבר כידוע. ולכן מונחים בארון: (מכי"ק)

ברוך שאמר והי' העולם כו'. ברוך עושה בראשית. ברוך מרחם על הארץ. ברוך מרחם על הבריות. ברוך משלם שכר טוב ליראיו. ברוך חי לעד וקים לנצח. הנה אנשי כנסת הגדולה שיסדו סדר התפלה. העמידו משלם שכר טוב ליראיו באמצע בין מרחם על הבריות ובין חי לעד וקים לנצח. ונראה לפרש דהנה כתי' כי אין מחסור ליראיו. שהצדיקים הדביקים באמת בהקב"ה אינם רוצים שום דבר מעולם הזה. אדרבא ממאסים בדברים מעולם הזה. ובזה י"ל ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. שהי' עליו לעול הכסף והזהב. ואדרבא יראים מעניני העולם הזה כמ"ש ודי זהב. שבימי אברהם לא הי' עניים בישראל ליתן להם צדקה ולכך הי' כבד עליו הכסף והזהב וכמ"ש הראשונים על פסוק כל הזהב העשוי למלאכה. כל הזהב לא נברא אלא למלאכה למלאכת המשכן ולתת צדקה. והנה זהו הפי' כי אין מחסור ליראיו. שהם יראים מהדברים הגשמיי' ולכך אם חסר להם איזה עולם הזה אין זה נקרא להם חסרון. א"כ אדם שאין לו חסרון מה יהי' לו השלמה. במקום שאין חסרון אין השלמה. א"כ במה יעשה הקב"ה נחת רוח לצדיקים בעולם הזה כיון שאין להם הנאה משום דבר. ולזה סידרו אנשי כנה"ג ברוך משלם שכר טוב ליראיו אחר ברוך עושה בראשית וכו'. דהנה ידוע שהצדיקים מתפללים ומתאווים כל ימיהם על יחוד קב"ה ושכינתי' שיתקדש שמו של הקב"ה בעולם ויהי' ד' אחד ושמו אחד. ולבני ישראל יהי' להם כל טוב והשפעות טובות ואריכות ימים: (מכי"ק)

עבדו את ד' בשמחה. בשמח"ה אותיות מחשב"ה. כי עיקר השמחה של אדם אם הוא שמור וזהיר ממחשבות רעות אז יכול להיות דבוק בהבורא ב"ה וצריך להיות כל שמחתו לכבוד הבורא ב"ה. וזה שמצינו ביעקב אבינו ע"ה בחיר של האבות והי' שמור מכל מחשבה רעה ח"ו לכן הי' מחשבתו דביקה תמיד בהבורא ב"ה וז"ש בו ומשמחתך ששמחת בו. הפי' בב' אופנים ומשמחתך היינו שמחת הבורא ב"ה היתה שמחתו של יעקב שמחת בו. גם ע"י שמחתו של יעקב למטה נעשה היחוד למעלה להביא השמחה להבורא ב"ה. וז"ש דוד המלך ע"ה השיבה לי ששון ישעך. שעיקר שמחתו היא ישועת הבורא ב"ה. וזה הענין שאמרו חכז"ל על פסוק בפ' ויגש ויפול על צווארו שיעקב קרא ק"ש. וצריך להבין מפני מה דוקא עתה קרא ק"ש ולא קרא קודם לכן. אך לפי הנ"ל ניחא כי רק עתה הגיע זמן ק"ש לנכון לפי מ"ש חכז"ל כי כל כ"ב שנים שפירש יוסף מאביו לא שרתה שכינה על יעקב אבינו כמ"ש ותחי רוח יעקב אביהם. לכן כאשר בא לגודל השמחה בראותו את יוסף בנו. נעשה היחוד למעלה והגיע זמן ק"ש לנכון. (בזה יובן ההעתקה מכת"י וז"ל בפ' ויגש והאחד איננו. יעקב אבינו קרא ק"ש בראותו את יוסף. אין עושה טוב אין גם אחד. עכ"ל). וזה כל האדם שצריך לשמוח בחלקו שיש לו אדון כזה בורא כל העולמים חי וקיים לעולם:

תורת ד' תמימה משיבת נפש. דאי' במדרש פ' ויקרא פ"ד וגם הנפש לא תמלא. משל לבת מלך שנישאת לעירוני וכו' ע"ש דקדוק המד"ר ואמר מצות ומעש"ט. אבל התורה הוא שלימות הנשמה שתורה היא מעולם הבריאה ושם הוא כסא הכבוד והנשמה נאצלת ג"כ מתחת כסא כבוד לכן התורה היא חיבור ויחוד נאה לנשמה. לכן אמר תורת ד' תמימה משיבת נפש שמצות ומעש"ט נאים ומתוקנים לגוף האדם. ולכך אמר עדות ד' נאמנה מחכימת פתי. משמחי לב. מאירת עינים גם עבדך נזהר בהם שהם תיקון לגוף. ותורה הוא תיקון לנשמה. לכן אנו אומרים ות"ת כנגד כולם. ואח"כ מיד אומרים אלהי נשמה וכו': (מכי"ק)

יראו את ד' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. י"ל בתרי אנפי. דכבר כתבו הספרי מוסר מדרך הצדיקים בעת שבא להם שפע טובה הם יראים מתרי אנפי. א' אולי נחסר להם מעולם הבא ונוטל שכרו בעולם הזה. וכמאמר המפרשים קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. וכן הי' המעשה של ר' חנינא בן דוסא. והב' הוא ירא שמא מרב טוב יבוא ח"ו לידי ורם לבבך ושכחת. וכמאמר החכם רש ועושר אל תתן לי וכו'. והג' ירא שמא מחסר מעבודתו ית"ש שהחיוב בעת שבא אליו הטובה להודות ולהלל יותר וכן כתב בעל חובת הלבבות. והראי' ממעשר וצדקה שאם יש לו יותר הוא מחויב ליתן מעשר יותר וכן צדקה וכן בכל העבודות צריך להיות יותר בהלל והודות ואולי מחסר כמ"ש בקש הקב"ה לעשות לחזקי' משיח אך שחסר שלא אמר שירה על נס סנחרב. וכן אמר בפסוק ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים. שהי' גנאי לישראל שלא אמרו זאת עד שאמרו יתרו. וז"פ יראו את ד' קדושיו. היראה היא בראותם כי אין מחסור ליראיו (ויראה) כי רשעים היינו כפירים רשו ורעבו. ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב. עי"ז באה לו היראה אולי מחסר בהודאה. והב' הוא להיפך שמדבר בצדיקים שאין להם מחי' ומוכים ביסורים אינם מתנחמים בזה במה שאמרו חכז"ל שהם יסורין של אהבה וד' חפץ דכאו ואת אשר יאהב יוכיח. אדרבא הוא אומר שעוונותיו גרמו לו והקב"ה מאם אותו. וכמ"ש לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וחושב בעצמו שהוא רשע. וגם אמרו חכז"ל עניות מעביר על דעת קונו. וכמאמר ר"מ הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. וכמאמר ר' יוחנן דין גרמי דעשיראה ביר הי' על הכוונה הזאת. והראי' שלקח ע"ז הצדיק מחמת שרואה שיש צדיקים שיש להם כל טוב והם גדולים ממנו כמ"ש אשריך בעולם הזה וטוב לך לעוה"ב ורשעים הולכים ודלים ומוכים. וז"פ יראו את ד' קדושיו. מהו היראה כי אין מחסור ליראיו. ועי"כ מה שהוא מוכה ביסורין הוא רק מחמת החטאים. כפירים רשו ורעבו ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב וק"ל: (מכי"ק)

תוכן העניינים

תפארת שלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה