אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות קטן שקידש › תשובה קו

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות קטן שקידש · תשובה קו

תשובה קה

על דבר המעשה שאירע בק' שנאבד בעת כי יצאה הבערה ללה"ב יניק וחכים והניח שוממה ועגונה אשתו ילדה ורכה ואין רפאות תעלה לה אחרי חיפוש בנרות לא נשמע שמץ מנהו והתעורר ה"ה הרב המאוה"ג מו' יוסף חיים אבד"ק האלשיץ למצוא מזור לה יען כי בעלה כשקידשה הי' קטן ואף שאח"כ הי' עמה בגדלותו האשה אמר' שלא נגעה בו הן הנה קורותיו ושיחר פני לעיין בשריותא ודינא דהאי אתתא במאי:

והנה כבר האריכו רבני' מופלגי' באריכות מופלג בדיני' אלו וכ"א לדרכו פנו ואני אלקטה בשבלים אחורי הקוצר והחונן לאדם דעת יצילני משגיאה להורות דיעה להבין שמועה. הנה עמל הוא בעיני להאריך בפלפולי' בהא דקי"ל הן הן עידי יחוד הן עידי ביאה דלדעת הרמב"ם במגרש אשתו ולנה בפונדקית הוי ספק ולדעת רש"י נראה דהוי ודאי קידושין דכתב בד' פ"א ע"ב ד"ה הן עידי יחוד כיון דגייסי אהדדי וודאי בעלה. אולם אני תמה היאך אפשר לומר דהוי וודאי קידושין דהא בד' ע"ג ע"ב מוקי להך דר"י בר"י בלא ראו שנבעלה וקאמר חוששין משום קידושין מבואר דאינו וודאי רק ספק נהי דהא לא קשיא על הרמב"ם דדעתו כשראו שנבעלה הוי קידושין וודאי דלפי ה"א שם אף בראו שנבעלה קאמר רק חוששין דסמך על מסקנא דר"י בר"י מיירי בלא ראו שנבעלה ומלשון אף דקאמר אין הכרע כלפי שאמר ת"ק אין חוששין בראו קאמר איהו אף בלא ראו חוששין ובראו י"ל דהוי וודאי אבל עכ"פ בלא ראו מבואר דהוי רק חששא ותו מבואר במס' יבמות ד' י"ד ע"ב ר"ש אומר נמנעו מן הוודאי ולא נמנעו מן הספק מ"ש מוודאי דאיכא איסורא ספק נמי כו' ופירש"י קס"ד לא נמנעו מספק למה שאסור מספק דהיינו המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק דליכא אלא ספק שמא בא עליה לשם קידושין הרי מבואר ברש"י דאינו וודאי רק ספק וכן פי' רש"י שם בחד לישנא ספק אשת איש היינו המגרש ולנה כו' ולדעתי נראה בדעת רש"י היפך מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל אף דבעל אינו וודאי דלשם קידושין בעל אבל הא וודאי דבעל כיון דגייסי אהדדי והן עידי יחוד כו' ולפ"ז רש"י שפיר כתב שם דוודאי בעל ובקדושין כתב רש"י דהוי ספק כיון דהוי ספק אי בעל לשם קידושין אע"ג דהא רב ס"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת א"צ גט אלמא דוודאי בעל לשם קידושין משום דאין אדם עושה כו' וכן מוכח מדקי"ל בבעל בגדלותה חיישינן שמא נשרו דהוי ספיקא דאו' והא ס"ס הוא שמא לא בעל לשם קידושין ושמא לא נשרו ע"כ וודאי בעל לשם קידושין אבל פשוט דל"ד למגרש ולנה עמו כו' דהתם י"ל שאינו רוצה לישאנה ומה בכך שהיתה אשתו עכשיו אינו רוצה לישאנה אבל קטנה שלא מיאנה הרי רוצה להיות אשתו אמרינן באשתו לא שבק היתרא כו' כיון שרוצה שתהי' אשתו ונשאה בהיתר בוודאי ובאמת לכאורה קשיא לשיטת הרמב"ם אי אינו וודאי שבעלה א"כ אף שבעלה להוי כמקדש בלא עדי' דהא לעדי' אינו בריא שבעלה והוי ספק אולם י"ל דלק"מ כיון שרואים היחוד ואלו הי' כוונתו ביחוד זה לשם קידושין וודאי הווי קידושין דבקדושי ביאה עידי יחוד הן עידי ביאה רק דעדות אינם יודעים כוונתו למה נתיחד אי לשם קדושין אי לאו עכ"פ העדי' ראו מה שצריכים לראות רק מחשבתו אינן יודעי' הוי שפיר מקדש בעדי' וחילי דידי מהא דהביא ב"י ורמ"א סי' כ"ח סעיף ב' בשם הר"ן דאם קידשה בגזל אינה נאמנת לומר שקיבלה לשם קידושין משמע אלו היתה נאמנת הוי קידושי' אמאי הא הוי קידושין בלא עדות דהא העדי' לא ידעי כוונתה אם כוונה לשם קידושין או לאו ע"כ דהא אין צריכין לידיעת עדות רק שיראו דרך הקידושין וכן מוכח מהא דקידשה בציפי דאית בה דינרי דהש"ס מסתפק בכוונות האשה אם כוונה לשם קידושין א"כ להוי מקדש בלא עדות ע"כ להא לא בעינן עדות ע' בא"ה סי' כ"ח מה שנחלק הב"ש וח"מ בדין ספק קרוב לו וי"ל שם לא ראו מה שצריכי' לראו' הוי טפי מקדש בלא עדים וכמו כן י"ל אפכא כאן לא שמעו לשון קידושי' גרע מהתם וראי' מציפי יש לדחות דהתם הספק אם אומרים כלל הסברא דסברא דלא לשדי' משום חיוב ואנו מסופקים בדין וסברא ולסברא דאתתא דינא גמור הוי קידושין וודאי ובזה י"ל בפשיטות אף במגרש ולן לדידן הספק אי אמרינן סברא זו המיחד עם אשתו גרושה וודאי בעל או לא אמרינן סברא זו ואינו דומה למקדש בלא עדות כיון שהוא ספק בדין וסברא כמו במקדש בציפי ועכ"פ הדבר ברור אף לרמב"ם דמשוי ספק אי בעל אינה נאמנת לומר לא נבעלתי כיון שיש לנו ספק בדינא אפשר הוי כמסתמא. ובזה אפשר ליישב נמי דעת רש"י דלכאורה אכתי מצינו סתירה לדבריו ממס' קידושין דף ס"ה ע"ב דכתב מסתמא בעל לשם קידושין והרי זו סתירה ממ"ש ביבמות דהוי ספק קידושין ונסתר תירוצי דלעיל דהוי וודאי לביאה וספק לקידושין דבמס' קידושין כתב רש"י דבעל לשם קידושין דאנן מחזיקין דבעל לשם קידושין ולמ"ש צריך לומר דמ"מ אינו וודאי רק כוונתו לפרש הצד ספק שמחזיקין למקודשת די"ל מסתמא בעל והיינו מצד חזקה דאי לא הוי ספק דשמא משום דמשום דחזקה בעל הוי קידושין בלא עדות. ע"כ הספק הוא שמא הוא חזקה ולא ביאר שם רש"י דיש ספק בזה כיון דלהמקשה שם ס"ד דפליגי בדאו' הוי מקודשת וודאי א"כ אצ"ל דמתרץ חזר מדברי המקשה וי"ל שנשאר בסברתו מצד עידי יחוד י"ל דהוי חזקה ואין צורך זה לביאור סוגיא דקידושין אבל לפי המתבאר בסוגיא דיבמות וגיטין בהך דחוששין בלא ראו שנבעלה מוכח דהוי ספק אם סברא זו אמת דמחזיקים בחזקת בעולה. ואפשר לומר עוד בסוגיא דיבמות למאי דס"ד ר"ש קאמר לא נמנעו מספק דין ע"כ מגרש ולן הווי קידושי ספק ולמסקנא דין ספק היינו ספק מעשה י"ל במגרש ולן הווי קידושין וודאי אבל מהך דגיטין מוכח דהווי קידושי ספק ודוק עכ"פ הא נ"ל ברור דהאשה אינה נאמנת לומר לא נבעלתי אף אם הוא ספק ואינו דומה לאומרת לא קדשתני דכאן הספק הוא אם הוא חזקה דבעל או לאו ואם הוא חזקה אינה נאמנת ומשו"ה ב"ה דס"ל צריכה גט שני לא קשה נשיילה להאשה אם היא מודי' אסורה דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא ואם לאו למה צריכה גט. ע"כ נאמנות שלה אינה מועלת כלל וכן מוכח עוד דפריך בקידושין דף ס"ט שם מהיא אומרת לא קדשתני היכא משכחת לה לא בעדים ולא מוקי כה"ג דנתיחד עמה ואומרת לא נבעלתי. ע"כ כה"ג לא מהימנא אשה לומר לא קדשתני אך הא ליתא דגרושה בלא"ה אסור בקרובותי' ואם נתיחד עם אשה דעלמא בהא וודאי אם נתיחד עמה לשם קידושי ביאה לכ"ע לא מהימן לומר לא בעלתי דהווי קידושי ממש רק בכי האי גוונא דאנן לא ידעינן דעתו למה נתיחד אינן קדושין רק משום דגייסי אהדדי יש בגרושה סברא לומר שבעל לכן מסתמא נתיחד אדעתא דהכי וכשיש ספק י"ל מהימנא ומ"מ העיקר דאיהי לא מהימנא כיון דהוא ספק אי מסתמא רוצה לבעול לא מהימנא והש"ג כתב אי שניהם מודים לא בעי גט וב"ש סי' קמ"ט הניח בצ"ע מנ"ל הא. ולכאורה עדיפא הוי לי' לאקשויי מ"ש שניהם מודים והיא לבדה אומרת לא נתקדשתי למה לא מהימנא הא הוי כאומרת לא נתקדשתי ע"כ הווי כחזקה דהספק הוא אי הווי חזקה ולצד ספק זה לא מהימנא א"כ שניהם מודים נמי וליכא למימר הש"ג נקט שניהם דאז גם הוא מותר בקרובותי' דז"א דהא מיירי בגרושה שלו ובלא"ה אסור בקרובותיה אולם בהא נראה לי דברי שארי הרב הגאב"ד ד"ק זבאריז מו' סענדר נ"י יפה תי' לקו' זו דהבעל מהימן במגו דיכול לגרשה עכשיו רק גרשתי לא מהימן דאית לי' קול אבל האי מלתא מהימן ואע"ג דלקמן סי' קמ"ז אינו נאמן לאסור הצרה אם אמר לא בעלתי דהתם אין בידו לגרשה דאף אם מגרשה הצרה מותרת:

אולם כל זה הפלפול ביחוד שאחר הגירושין אבל כנוסה היא בחזקת בעולה וודאי ואין בזה ספק כמ"ש בתוס' יבמות וקי"ל בסי' קמ"ט ע"ש ובעיני אין זה נכנס כלל בגדר הספק להסתפק בכנוסה אי בעל דהא אמרינן ריש פ' האשה שהלכה דאמרינן רוב מתעברות ויולדות כ"ש דאמרינן דבעל ואין בזה רוב כי לכך היא נשאת והכל יודעים כו' ואף שכתבו תוס' שם לחד תי' דהוי רוב התלוי במעשה אף תשמיש אדם נ"ל ברור דהיינו דווקא התם דאזל למדה"י ואין אנו יודעים אם דר עם אשתו אז י"ל שמא מרד עלי' או היא מורדת או אינו יכול וכדומה. אבל כל שהוא לפנינו ודרי' יחד ולא נשמע ביניהם שום ענין הנתחדש סוקלי' ושורפי' על חזקות ורובות כאלו ואין בזה שום ספק כלל. לכן עמל הוא בעיני לצרף זה אף לספק. רק מה שיש לעיין בדינים אלו הוא דבעי עידי קדושין ואם נאמר דבעל לשם קדושין בעי עידי יחוד עכ"פ וע' תשו' רשב"ץ הביא בשם תשו' רשב"א בסי' כמה ייסר לתלמיד הבא למלאו' ידו ולכתוב באומרת לא נתקדשתי דניחוש שמא יהיה עדים אף שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני אין לחוש כלל שיבואו עדים כ"ש בנ"ד שאין כאן עדים כלל עידי יחוד אין לחוש כלל לקידושי' בעדים אולם דא עקתא דדעת הגהו' מיימוני דאנן סהדי באשר שדר עם אשתו והווינן בהו עידי יחוד והריב"ש כתב על סברא זו דהיא סברא יחידית ואין לעגן עבור זה בת ישראל והנה לכאורה נ"ל להוכיח דלא כשיטת הגהות דבמס' יבמות ד' ק"ט ע"א קאמר טעמא דר"א דאסר בגרושה שהחזירה לאחי' דגזר אטו יתומה בחיי אב וקשה מאי גזירה שייך קידושי גדול אטו קידושי קטן ע"כ דגזר אטו בעל ולא בפני עדים רק ידור עמה כדרך איש ואשתו ולא יבעול בפני עדי יחוד ואז יטעו דהוא שוה לנתיחדה בעדים ושפיר גזר ר"א ואי אמרינן כסברות הגהות לא שייך למגזר הא אטו האי אולם ראיתי לרשב"א בחידושיו הקשה ק' זו ותי' דר"א גזר אטו בעל בגדלות ולא ס"ל דהכל יודעים כו' ולהכי גזר ורבנן ס"ל אדם יודע כו' ולא גזרי דאף אי בעל באמת בגדלות מקודשת היא. ואטו לא בעל לא גזרינן דאינו דומה קידושי קטנה לגדולה עכ"ד. ולפ"ז מוכח כהגהות דאל"כ אף לרבנן נגזור דרו ביחד ובעל אטו בעל בעידי יחוד דהם יסברו דבעל בעידי יחוד ע"כ דאף בלא עידי יחוד לא גזרינן דהוי מקודשת ואפשר לדחות דלא גזרינן אטו לא בעל בעדות דכיון דבעל מסתמא בפני עדים בעל דאין אדם עושה כו' והווי מלתא דלא שכיחא שיבעול בלא עדים או דגם זה ידוע לכל שאין קידושי קטן כלו' ולא גזרינן אטו הא ולכאורה קשיא על הגהות מהא דקאמר במס' שבועות ד' ל"ד ראי' בלא ידיעה בד"נ לא משכחת לה ואם איתא לדהגהו' הא משכחת בקידושין שקידש קטנה או קטן שקידש ובגדלותן דרו יחד איש ואשתו דהווי עידי ידיעה בלא ראי' ולחייב קרבן שבועה אם רוצה שיעידו שדרו יחד באותו העדו' נהי דהא לא קשיא עדי יחוד דקי"ל הן עדי ביאה הא הווי ידיעה בלא ראי' די"ל דהיינו ראי' שראו היחוד ואין צריך לראות יותר דהיינו הביאה אבל בהך דדרו איש ואשתו יחד דאמרינן אנן סהדי הווי ידיעה בלא ראי' אולם לבתר עיונא לא קו' הוא כלל דהיינו עידי ראי' שרואו' דדרו יחד ואין צריך לראות יותר כמו עידי יחוד והוי כמו שראו תינוק מורכב על כתיפה וגדלתה ובא עלי' וסקלו' דהווי ראי' שראו מורכב על כתיפה רק שם הראי' עיקר שבא עלי' ע"ש וק"ל אך זה שיש לי עיון בדין זה דהגהו' האיך נימא דרו יחד הווי עידי יחוד וביאה הא וודאי שאינו בועל לשם קידושין רק פעם א' ואח"כ בועל ע"ד קידושין הראשוני' שהי' בגדלות ועל אותו ביאה הראשונה בשעה שבעל לשם קידושין מי יהי' מעיד שידע שאז בעלה וכי אנן סהדי דבועל אותה תמיד ותו הא וודאי משהגדיל וידע שהביא שתי שערות בעל לשם קידושין דאם פ"א לא קפיד ולא בעל לשם קידושין מה"ת לנו לומר שבעל אח"כ לשם קידושין כיון דלא קפיד אביאת זנות ע"כ פעם ראשון שבא לשנים י"ג שנים ויום א' הביא שערות דאיכא חזקה דרבא ואז בעל לשם קידושין ואותו יום שנעשה בן י"ג שנים ויום א' לא הי' ידוע לכל והאיך היינו אז סהדי על קידושין שלו הא לא הי' ידוע שאז הוא גדול וא"ל כיון דאנן סהדי כשהביא ב' שערות בעל לשם קידושין אף שלא ידענו מתי הביא ב' שערות די בכך כיון שראינו הקידושי' ולא ידענו אם גדול הי' לא הווי מקדש בלא עדים זה אינו דלא ראו הקידושין שלא היינו יודעים מתי בעל לשם קידושין דכיון דבשעה שבעל לשם קידושין לא היינו יודעים שגדול הוא וכשאין אנו יודעים שגדול הוא לא ידעינן אי בעל לשם קידושין א"כ לא ראו כלל בגוף הקידושין ול"ד לראו הקידושין ולא ידעו אם גדול הוא דכאן אם אינו גדול לא קידש כלל דלמה יבעול לשם קידושין רק סברא זו דחיתי לעיל לחד תירוצים של הרמב"ם כיון דאנו רואים הביאה אף שלא ידענו כוונתו לא הווי מקדש בלא עדים. אבל סבר' זו נכונה היא דמתי שהיו הקידושין לא ידענו כלל אם אז בעלה ולהכי אף אם אפשר הי' עידי יחוד לא הוו אז עידי ביאה על אותו זמן שקידשה בביאה דאינם יודעים שאז רצה לבעלה לשם קידושי' ואף אם היו עידי יחוד על כמה לילות שבוודאי תוך אותו הלילות בעל פ"א לשם קידושין מ"מ לא הווי מקדש בעדו' דבשעה שבעל אין אנו יודעים אם בעל אז ולא הווי עידי יחוד דקי"ל הן עידי ביאה ולא היו אז קידושי' א"כ בשביל ששהה עוד עמה נאמר וודאי בעל משך הזמן יחולו קידושיו למפרע ובזה נסתר הראי' שהביא ב"ש בסי' קמ"ט שהביא רמ"א בגרשה הווי וודאי בעולה דהיינו אי כנסה בביאה הראשונה אמרינן וודאי אבל בביאה שני' אף דוודאי בעל מ"מ אינו בחזקת שתמיד בועל ולא הוי עידי יחוד דנימא מסתמא בעל אזי לשם קידושין ובאותו פעם שבעל לשם קידושין לא הווי ידוע לעדות של יחוד ואין כאן עידי קידושין.

והנה זאת עולה במחשבתי בהשקפה הראשונה להחזיק ולקיים דברי חכמי' המדחי' דברי הרא"ה והגה"מ וראיתי אח"כ בדברי ש"ב ומחו' הרב הגאון אב"ד זבאריז כיון ג"כ לסברתינו וכבר דברתי מזה עם כבוד ש"ב הגאון אב"ד דק"ק לבוב ונטה אזנו לסברא זו ולהאי חששא שהמציא בתה"ד לומר כיון דאין עושה ב"ז ע"כ ייחד לו עדות י"ל דלא חיישינן דהרמב"ם ז"ל כתב רק כשמצוי אצלו העדו' באותו שעה אמרינן וודאי בעל לשם קידושין אבל לחוש לעדות לא חיישינן ונאמנת לומר לא נתקדשתי ותו גם התה"ד דחה זה ותירץ דהא לא חיישינן ששמא טועה וסובר דא"צ עדו' ע"ש ועכ"פ וודאי לא חיישינן לעדים אחרים ובפרט אם בעיר לא נמצאים א"כ אין לחוש שמא נזדמנו לו אנשים אחרים ולקחו לעידי יחוד הא חששא רחוקה וק"ל ובענין חזקה דרבא דאמרינן חזקה שהביא שערות ע' שו"ת נודע ביהודה שהאריך בזה. ומה שהקשה בתוס' ב"ב נימא חזקה דרבא הא חזקה דרבא הוא למיאון ולא לחליצה י"ל כיון דאיכא חזקה דאין עדים חותמי' כו') והנה אף שאנא מדמה לא אעבד עובדא בעצמי אך דעתי להצטרף להמנות עם רבנים המתירים כי היכי דלמטי כו' ומשו' קול פשוט אין לאסור דאין הקול שחזר וקידשה רק שנתקדשה לקטן ואף אם אנן אומרים שנתקדשה לקטן כיון שידוע שהי' קטן אין לחוש דהא וודאי הקול יצא שראו הקידושין ולא ידעו לחלק בזה ואין קול כלל שהי' גדול ול"ד לנתקדשה לחד מבני פלני' דיש פלוגתות הפוסקים דס"ל לחד מ"ד דהווי ספק שמא נתקדשה לגדול שידענו שיש לו בן גדול אבל הכא אין קול כלל שנתקדשה לגדול אבל מ"מ צ"ע למעשה:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה