אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות כתובות › תשובה פג

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות כתובות · תשובה פג

תשובה פב

עוד להגאון הנ"ל:

מכתבו הנחמד הגיעני ואני משתעשע בתורתו של ר' מאיר בכל עת וע"ד אשר כתב לי מעכ"ת לקיים קושיתו על רשב"א וציין בח"מ סי' ר"ט דיכול להתנות על דבר שלא ב"ל זה ידעתי אך אני כתבתי במתנה על מ"ש בתורה אי אפשר שיהי' התנאי קיים רק משום מחילה וקודם אירוסי' לא מהני מחילה ושאר כסות מיירי בשעת אירוסי' דיכולה למחול כמו קנס בשעת ביאה כמ"ש המ"ל ה' אישות ובדבר תירוצי על דברי הרמב"ם דכתב דא"י לפחות כתובה והקשיתי הא בירושה לא עשו חזוק וכתב מעכ"ת לעורר אותי לעיין בה"ה ראיתי דבריו והם אינם מתישבי' לענ"ד דכתב שם נמי הטעם משום חזוק ומ"מ צריך חוקת משפט דאי לא"ה אף בשל תורה קיים ובכתובה ליכא חקת משפט ע"כ עשו חיזוק יותר וקשה א"כ ל"ל שם טעם חקת משפט נימא דעשו חזוק יותר משל תורה. אך זה יש ליישב דירושה לא שכיחי ולא עשו רבנן חיזוק כדמשני בגמ' על פירי. אך זה אינו מספיק דרמב"ם כתב דעשו חזוק כשל תורה אף בירושה. אך גוף הקושיא ישבתי בטוב טעם ואין עיקר תירוצי בזה דהוי מלתא דאיסורא שהתעורר גם הלח"מ בזה דהכא אין צריך ליתן טעם למה התנאי בטל כיון דמחילתה לא מהני דאסרו חכמים שיבעלה דאף במחילתה מה מהני תנאי רק הקושיא היא למה קאמר בש"ס ר"מ ס"ל כתובה דאו' ע"ז כתב לח"מ דחכמים עשו חיזוק ואני כתבתי לר"מ אף אי מגרשה חייב ליתן לה כתובה אף דאינו מבטל גזירות חכמי' ולדידן בהא קיים רק אי נשארה תחתיו א"י לבטל תקנות חכמים וזה מורה לשון הרמב"ם דגבי ירושה כתב עשו חיזוק ובכתובה לא הזכיר עשו חיזוק דא"צ שזה תקנות חכמים ומה שהקשה ע"ז מעכ"ת מנ"ל לש"ס ר"מ הכי ס"ל דלמא איהו נמי מיירי ברוצה לקיימה דעת לנבון נקל דלא קשה מידי חדא דהא הדיוק מכל הפוחת כמ"ש תוס' ד' נ"א מוכח דתנאי בטל לאו משום דהיא ביאת זנות רק קמ"ל אף דתנאי בטל הוי ביאת זנות ולדידן משו"ה בטל משום דהוא ביאת זנות ולר"מ לא תלי בהכי. ותו דהא לר"י באומר לא מהני אף דרוצה לגרשה דלדידי' שוה מגרשה למקיימה ולהכי מוקמינן לר"מ נמי דמיירי בהכי כמו ר' יהודא דר"י לא החמיר טפי מר' מאיר וגם מתני' דלעיל ד' כ"א מוקי כר"מ ותני לא כתב גובה משמע אף שרוצה לגרשה ומ"ש מעלתו שלא נמצא במרדכי התי' שכתבתי רק דלא יכול למכור חד צד הנה לפי דברי מרדכי בפ' נערה דיכול למכור כה"ג ע"כ צ"ל כך וראיתי זה באיזה ספר התירוץ זה לא הוצאתי מלבי וכעת נעלם ממני מקומו אבל הכרח הוא לפרש כך לשיטת מרדכי בכתובות:

ומה שנתקשה מר במ"ש להקשות ממצא שובר איך מצי מחיל דקשה נמי מאי מהני שובר ביושבת תחת בעלה תמיהני עלי' בשובר שפורע לה כתובה יכולה לדור עמה דהא נתן לה הכתוב' ואינו דר עמה בלא כתובה והוא אוכל פירותיה להכי אין חשש שתהא קלה בעיניו כמ"ש תוס' דף נ"ו ע"ב ד"ה אבל משא"כ במוכרת בטובת הנאה אין הבעל אוכל הפירות וא"ל דיש מגו שיפרע לה עכשיו ותתן שובר דבאמת לשיטת ש"ך פרעון היינו מחילה אתי שפיר אבל אי נימא דלא כש"ך בזה י"ל פרעון אחר מכירה לא מהני וליכא רק מגו דמחילה ואז אינה יכולה לדור עמו זה הוא כוונתי רק שקצרתי אז ובזה ניחא ליישב מה שהקשו הראשוני' למה אלמנה צריכה לשבע שלא נפרעה הא אין אדם פורע תוך זמנו די"ל הטעם דאינו פורע תוך זמנו דהלואי שיפרע בזמנו למה יעשה כך הכא חיישינן שמכרה לי' כתובה וזה עשה ברצון שהוא מייתר דלא נתן לה רק כפי שיעור טובת הנאה אף דעיקר כתובה א"י למכור י"ל שמא מכרה לו הך תנאי אם ימות שלא תגבה ואם תתגרש תגבה ולהכי אין ראי' שלא מכרה שהכתובה בידה דהיא בידה משום חשש גירושין ובש"ס דקאמר בכתובה בידה אין חשש דלמה נחוש שתמכור חד צד למה תעשה כך אבל לבעלה י"ל שמכרה חד צד דאינה יכולה למכור ב' הצדדי' ומידי עסיקנא בהא אכתוב נמי דבר הגון לענ"ד שישבתי קושי' ח"מ סי' נ"ד דלרמב"ם חופת נדה לא מהני הא בש"ס בעי נכנסה לחופה כו' ושם וודאי יורשה דלא גרע ממסרה הבעל כו' וכתב הב"ש דלרש"י מסירה הוא משום מחילה ניחא וזה קשה להבין הא וודאי יש חתוני טפי בחופה ממסירה למה בזה נימא דלא מחלה ונראה דה"ט דלכאורה מאי מהני מחילות אב שאם תמות הבת ירשנה בעלה הא בירושה דאו' א"י להתנות שלא ירשנה רק בנחלה הבאה ממקום אחר מתנה והאב יורש בתו דאו' מה מועיל מחילתו אך ז"א דקי"ל הפוסק מעות לבתו להשיאה לפלוני ומת קודם נישואי' לא זכתה הבת כך הכא במסירה לשלוחי' ומתה הבת לא זכתה כלל והמעות של אב והוא מחל שיהי' לחותנו ושפיר מצי מחיל מעות שלו אבל בנכנסה לחופה דזכתה הבת במעות דיצאה מרשות אבי' לגמרי ומאב' לבת ליכא ספק חבת ביאה או חופה מה לו לאב בזה והמעות שלה ואי מתה יורשה האב לא מהני מחילתו שירש הבעל והבת לא מחלה רק אלא משום חבת ביאה ולהכי י"ל דאינו יורשה וזה ברור לענ"ד:

ומ"ש לי מעכ"ת פרפרת אחת לישב דברי הרמב"ם ה' נדרי' מקו' הרמב"ן ור"ן בה' נדרי' הוטבו בעיני רק הנלענ"ד להמליץ בעד הראשוני' דלא ניחא להו דוויתור הוא רק מדרבנן להכי ס"ל בדרבנן יש ברירה דנראה אם הוא רק מדרבנן לא נפקיע שיעבוד דקונמות מפקיע השיעבוד בקונמות דאו' אבל לא דרבנן אף דהכא לא שייך לומר אלמו לשיעבודי' דבע"ח כדאמרינן בעלמא ע' בכתובות נ"ט ע"ב בתוס' דהכא הם נדרו זה מזה. ואף הדירו כיון שכ"א רוצה לאסור חלקו לחבירו לא אלמו' מ"מ אי לאו דמדאו' קדוש לא הי' להפקיע שיעבוד. ומ"ש עוד מעכ"ת בב"ק פ' הפרה דנ"א ע"ב דמדמה שמירת הבור לפלוגתא דראב"י ורבנן במודר אף דאינהו פליגי בדרבנן אי יש ברירה דס"ל הטעם דמקלינן בדרבנן דספיקא דרבנן להקל ושם אי אפשר שיפטר הראשון מספק חיובו ואמרינן שם נמי יש ברירה ע"ז יש מקום לפקפק בכל השומרי' אם יש עליו ספק חיוב פטור הוא כמבואר סי' רצ"א ושם דברי הש"ך ס"ק מ"ד תמוהי' דרוצה לדמות לא"י אם החזרתיו דהא שם גם השני א"י. רק עיקר הטעם שם דהוי מחויב שבועה וא"י לשבע רק כך י"ל דהשני אינו שומר דמספק לא נעשה שואל. א"כ לא הי' לראשון לסמוך עליו כיון שמספק לא נעשה שומר:

ובגוף הקושי' עלה בלבי ישוב נכון וראיתיו אח"כ בלח"מ רק שהוא נדחק קצת ולענ"ד הדברים מיושבים דבבה"כ כיון ששניהם משמשים כ"א אי אפשר לומר מקום ישיבת כ"א הוא שלו לבדו דהא אין בה דין חלוקה ואי אפשר לחלוק אבל כשמשתמשי' כ"א בפ"ע יכולים לחלוק כך שידורו שנה אחר שנה כ"א לזמן אין חבירו חלק בו וזה ברור. הואיל ונזכרתי בדברי הש"ך הנ"ל אציע לפניו תחילת דבריו שם השיג על רבינו דלמה יפטר מספק הא יאמר את מהימנת כו' ולענ"ד ברור בכוונתו איהו ס"ל עיקר הטעם דהאיך לא מהימן א"כ כשאינך יודע אי הי' אונס חייב אתה משום דהוי מחויב שבועה ואי"ל אבל בהך דכתב רבינו שם הספק שמא פשע השני ומיפטר דדרך למסור בידו וע"ז ליכא חיוב שבועה מהתורה דשבועת התורה הוא שלא פשע אבל לא חייבתו תורה שבועה אם נאמר שפשע שישבע שפשע וזה ברור. וגם הפשט בנ"י הוא כפשטי' דמחלק בין שאל לרכוב לשלוחו או הוא מסר לשלוחו דוודאי לטעמא דאת מהימנת דהוי משואי"ל קשה הא לא הוי לי' לידע שהרי לא הי' ברשותו כשאירע בו האונס וצ"ל דמשום זה לא מיפטר דלמה מסרו לאחר שלא ידע זה לא מיקרי לא הוי לי' לידע דהי' יכול לידע שלא ימסור לאחר ולהכי בשאל שירכב שלוחו פטור שהא ידע שימסר ליד אחר ושפיר קאמרינן דלא הוי' לי' לידע ואף לשיטת הש"ך סי' ע"ב כשזה ידע שלא הוי לי' לידע פטור משא"כ אם הוא מעצמו מסר לשליח לא מיפטר משום דלא הוי לי' לידע וחייב דהוי מחויב שבועה ואי"ל ולא משום דהוי א"י אם החזרתיו לך דהא גם השני לא ידע כמ"ש לעיל וזה ברור:

עפ"י מ"ש בנדר דרבנן לא פקע שיעבוד ישבתי דברי הרמב"ם ז"ל שהביא משנה דהמדיר ד' ע' ולא הביא האוקימתא ויתיישב נמי מה שדקדק מהר"ם שיף דקאמר אם איתא לדרב הונא למה לא פריך לרב הונא אמר רב קשה מתני' ולפי תי' הראשון של תוס' דפריך לשמואל ניחא רק לתי' שני קשה ע"ש ונראה דמבואר בי"ד סי' רי"ג דקונם מעשי ידי אינו נדר מדאו' רק מדרבנן א"כ לכאורה קשה מאי מדמה קונם שאני עושה להך דהמדיר דלמא התם דנדר מדרבנן לא הפקיע השיעבוד אבל בנדר דאוריי' י"ל דהפקיע השיעבוד ולא אלמו' להשיעבודא אך הא הך דקונם שאני עושה הווי דשלב"ל ע"כ מיירי באומרת יקדשו מעשי ידי אז הוי נדר דאורייתא ושפיר מדמה להמדיר מליהנות לו. א"כ לרב לא קשה דהוא ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל א"כ אין צורך לאוקמי באומרת יקדשו ידי ולא קשיא אהדדי הך דהמדיר וקונם שאני עושה אבל פריך לדידן דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל דלא כרב ואיתא לדרב הונא קשה שפיר והשתא הרמב"ם ס"ל למסקנא דמשני קונמות מפקיע כו' מהני אף בדשלב"ל וא"צ לאוקמי באומרת יקדשו ידי כו' לא קשה אהדדי די"ל בנדר דרבנן לא פקע שיעבוד משא"כ בדאו' אבל הסוגיא דהמדיר דלא משני כך קאי לה"א דקונמות אינו מפקיע ומיירי באומרת יקדשו ידי כמו דאזלא סוגיא ביבמות ד' צ"ג וכן דוכת' טובא לשיטת הרמב"ם ע"כ לה"א דקונמות אינו מפקיע משא"כ למסקנא וזה ברור בס"ד:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה